הכתב והקבלה/שמות/יג

הכתב והקבלה שמות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

בחוזק יד. פי' בחוזק יד של מצרים כמ"ש ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (לעיל י"ב), והוא הנכון כי אם נפרש בחוזק יד על ה' אנו מיחסים אליו ית' התאמצות כח להוציא אותם לחירות ממצרים, ואין זה נאות בחיק בעל היכולת לבלי תכלית:

ז

מצות יאכל. בא הפעל בלשון יחיד והשם בלשון רבים, וכן יותן מים על זרע, מי נדה לא זורק עליו, וכן יותן נחלתו הפעל לשון זכר והשם לשון נקבה, וכן המנחה אשר יעשה מאלה, ולא נמצא נשים יפות ורבים כאלה, ונתחבטו בזה המדקדקים, ולדעת רשד"ל כל הפעלים הסתמיים האלה הם באמת פעלים יוצאים אף אם הם בצורתם מקבלי הפעולה, ע"כ הפעל בא תמיד בלשון זכר ובלשון יחיד כי הוא חוזר לנושא שלא נזכר והוא הנזכר בל"א (מאן) ע' לעיל ע"פ ויושב את משה:

מצות יאכל. דממקרא שלפני זה הייתי אומר כל זמן שיש חגיגה יש מצה כל זמן שאין חגיגה אי מצה ת"ל מצות יאכל, לרבות חיוב מצה אף בזמן שאין חגיגה (מכילתא) ולולי דבריהם הייתי אומר דהנך תרי קראי אתו לאשמעי' מה שהורונו רבותינו דאכילת מצה בשבעת ימים (חוץ לילה ראשונה) אינו אלא רשות, לכן אחר אמרו תחלה תאכל בלשון פועל על האדם, חזר ואמר יאכל בלשון נפעל להורות שאין הצווי רק על הנאכל, כלומר הלחם לא יהיה רק מצה לא חמץ, ועל פועל האכילה אין כאן צווי אלא רשות. ולדעת הגר"א דאכילת מצה כל שבעה מצוה היא, ולא נקרא רשות רק לגבי חוב דלילה ראשון, אתי קרא תניין בנפעל להורות דתאכל דקראי קמא אינו חוב רק מצוה. עמ"ש לעיל י"ב ט"ז כל מלאכה לא יעשה:

ולא יראה לך חמץ. בהרבה מקומות הלמ"ד משמשת בראש התיבה במקום של, כמו וכל אשר אתה רואה לי הוא ותרגומו דילי, למי אתה (בראשית ל״ב:י״ח) של מי אתה (ע"ש רש"י), מי אלה לך (שם ל"ג ה') מי אלה להיות שלך, ארץ מצרים לכם הוא (שם מ"ה) תרגומו דילכון, וכן מלת לך כאן פירושו שלך, וכמ"ש רבותינו שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. והא דלא בחר בלשון קצרה ולומר לא יראה חמצך, כי באמת אין החמץ בפסח קרוי לישראל חמצך, דאסור עליו גם ההנאה ממנו וכדאמרו החמץ בפסח אינו ברשותו של ישראל ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו לענין בל יראה, ולזה אמר לשון לא יראה לך כלומר שהיה עד הנה שלך וברשותך:

בכל גבולך. פי' בכל רשותך, כי בשם גבול נכלל גם כל שטח הדבר שמן הגבול לצד פנים, עד שיקרא שטח הדבר כולו והתפשטותו לצד פנים בשם גבול (טערריטאָריום, דיסטריקט) כמו הנני מביא מחר ארבה בגבולך, שאין הכוונה על הגבול לבד, ולא בקרב הארץ גם כן. וכן לא נשאר ארבה בכל גבול מצרים, לאו דוקא על הגבול כי אם בכל שטח הארץ, וכמו ושבו בנים לגבולם, ככה גבול כאן ענינו בכל מקום רשות שלך. דומה לזה שם שער שהונח על פתח מבוא העיר והמדינה, ויורה גם על העיר והמדינה עצמה, כמו וירש זרעך את שער אויביו, וכן והלוי אשר בשעריכם (ראה י"ב י"ב):

ח

בעבור זה. פי' בעבור זאת העבודה שהיא אכילת מצה ולא יאכל חמץ שהוא תחלת המצוות שצוה לנו הש"י, עשה לנו השם אז אותות שהוציאנו ממצרים; והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהי' על ההר הזה, וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, כ"כ הראב"ע ורש"י. והרמב"ן פי' בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת וכ"כ רשב"ם, אמנם עיקר מליצת הכתוב עם פתרון תיבותיו מסכים עם פירוש רש"י וראב"ע ומתנגד אל שאר הפירושים כמ"ש רוו"ה, דרך הכתוב להשתמש במלת בעבור ובמלת בגלל להורות על התקשרות הסבה עם המסובב ממנה, פעם יאמר ויברכני ה' בגללך, ופעם יאמר בעבור תברכני נפשך, ונשאתי לכל המקום בעבורם, ולא נוכל לומר שישמש בהם הכתוב בערבובי', כי אמנם יש הבדל ביניהם, מלת בגלל מתקשרת לעולם עם הסבה הגורמת להשגת דבר אחר זולתה, ומלת בעבור מתקשרת עם הדבר האחר ההוא המושג, לכן מלת בגלל נופלת על הקודם, ומלת בעבור על המתאחר, ולשון בגלל מן התגלגלות, דוגמת אמרם ז"ל בשביל כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, הנה ע"ז תאמר בגלל כתונת פסים ירדו אבותינו למצרים, ואילו תאמר בעבור כתונת פסים ירדו וכו'. יהי' משמעו ירדו למצרים בכדי שישיגו כתונת פסים והוא הפך המכוון, והנה הנותן פרוטה לעני מתברך, לכן על נתינת הצדקה נופל לשון בגלל, כי בגלל הדבר הזה יברכך ר"ל בגלל הצדקה, ועל קבלת הברכה נופל לשון בעבור דוגמת בעבור תברכני נפשך, בעבור אשר יברכך לפני מותו, לכן תאמר תן צדקה בעבור יברכך ה'; ולא תמצא לעולם מלת בגלל מחובר עם פעל עתיד כמו שמצאנוהו מקושר עם מלת בעבור, וזה לפי שהדבר אשר נופל עליו לשון בגלל הוא מוקדם לעולם, להיותו כדמות הכנה וכלי להשגת המבוקש, ובאמרנו בעבור זה או בעבור זאת תהיה מלת זה וזאת רומזת על המבוקש הנרצה אשר בעבורו ולתכליתו נתקדם או תקדם ענין אחר זולתו, וכן בעבור זאת העמדתיך, וביאר מה זאת אשר בעבורו העמדתיך, בעבור הראותך את כחי, וכן בכל דומיהם, מזה מבואר שפי' בעבור זה כאן הוא כמ"ש רש"י וראב"ע. ומ"מ כתב הרמב"ן על פירוש רש"י וראב"ע שאינו נכון לדעתו, לכן פירש הוא וז"ל בעבור זה אשר עשה ה' לי בצאתי ממצרים, וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה ורבים כן, יאמר כי בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת כענין שאמר למטה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם, ואמר זה כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה' לך בצאתך ממצרים. ורבותינו דרשו כי על מצות ומרורים שמונחים לפניו ירמוז, ויתכן שיהיה שיעורו והגדת לבנך זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, כאומר כך וכך עשה ה' לי כי מלת בעבור תשמש גם בעצם ענין כמו בעבור הילד חי צמת ותבך אינו בכלל, עכ"ד. הנה בכל הפירושים האלה לשון המקרא קטוע ואינו מיושב על מכונו. וראיתי לרמב"ן בפסוק ולטוטפות בין עיניך שכתב, ועל דרך האמת מה שאמר הכתו' בעבור זה עשה ה' לי כי כמו זה אלי ואנוהו, יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, יעו"ש. ופירוש זה הוא לדעתי המחוור שבכל הפירושים, רק שדבריו סתומים מאד, ויש לקרבם ע"ד הפשט עם המבואר (בפרשת וישב ל"ט י"א, ויהי כהיום הזה) שמלת זה הוראתו גם על רום מעלת הדבר וגובה יתרונו (ערהאבענהייט) יעו"ש ובפרשת בשלח בזה אלי ואנוהו. ויהיה טעם בעבור זה עשה ה' לי, כל מה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים היה בעבור זה, כלומר בעבור רום מעלת כבודו ויתרון יקר הדרתו, שיתפרסם כבוד העליון ית' בעולם, וכל בני אדם יכירו וידעו כבוד הדר מלכותו (דער פערהעררליכונג וועגען, ווירקטע דער אללהערר פיר מיך וגו') כי בימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה ובכבוד ה', מהם כפרו בעיקר באמרם כי העולם קדמון כחשו בה' ויאמרו לא הוא, מהם הכחישו בידיעתו הפרטית אמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, מהם הודו בידיעתו והכחישו בהשגחתו עשו את האדם כדגי הים שלא ישגיח בהם, ואין עמהם עונש או שכר כי עזב ה' את הארץ, וע"י האותות והמופתים בשנויי מנהגו של עולם וטבעו שנעשו במצרים, התברר בטול דעות המשובשות האלה, ונודע כבוד ה' בעולם, כי ע"י המופתים הנפלאים נודע שיש לעולם אלוה המחדשו היודע המשגיח ויכול כל, ולפי שהיו המופתים נגזרים תחלה מפי משה שהתרה בם את פרעה והודיעו מקודם מהם, הנה נתברר מזה אמתת הנבואה, כי ידבר אלהים את האדם מגלה סודו אליו. ולכן אמר במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ להורות על ההשגחה כי לא עזב אותם למקריים כדעתם, ואמר למען תדע כי לה' הארץ להורות על החדוש כי היא שלו שבראה מאין. ואמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת שהוא שליט בכל אין מעכב בידו. הנה מבואר כי כל מה שנעשה לישראל ביציאת מצרים היה לפרסם כבוד הדר מלכותו ית', והוא מכיון בלשון בעבור זה. ויתכן עוד, לפי המבואר שיש במלת זה הוראה על מעלת הדבר וחשיבותי' (כמבואר בזה אלי ואנוהו דשירה, ובזה משה האיש בכי תשא) ואין לנו בעולם דבר יותר נעלה ונשגב בערכו מן התורה, ולכן נקראת בשם זה, ומבואר הוא שהתכלית המכוון ביציאת מצרים לא היה רק קבלת התורה, כאמרו ית' למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את אלהי', זה הוא בעצמו המכוון במה שאמר כאן, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, כלומר כל מה שעשה לי להוציאי ממצרים, לא היה רק בעבור זה, (דער ערהאבנען לעהרע וועגען) בעבור נשיג דבר היותר נשגב במעלה:

ט

והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות (רש"י) כוונתו ענין יציאת מצרים כלו' הנסים והנפלאות שנעשו עבורך להוציאך, כתרגום יב,ע ויהי לך ניסא הדין, כמו שאה"כ אח"ז כי ביד חזקה הוציאך וגו' (מלת כי טעמו כמלת אשר (דאס) כמו מי אנכי כי אלך) והוא מוסב ארישא דקרא, וטעמו ההוצאה שהיתה ביד חזקה כלומר ע"י נסים ונפלאות, הוא יהיה לך לאות ולזכרון, וכמ"ש הרמב"ן שיעור הכתו' והיה לך לאות וגו' כי ביד חזקה הוציאך:

תורת ה' בפיך. התכלית האמתי המבוקש מתורת ה' היא שמירתה בלב, כאמור (נצבים ל' י') בפיך ובלבבך לעשותו, והלימוד בפה לבד גינה המשורר ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מוסר, א"כ מה הוא בפיך כאן. לכן נ"ל שאין מלת פי כאן על אבר הדבור (מונד) אבל ענינו כמו, לפי אכלו תכסו, שטעמו המדה והשיעור (נאך מאאסגאבע) וכענין לפי שכלו יהלל איש (משלי י״ב:ח׳) שטעמו הערך והחשיבות (ווערטה) על יוקר וערך שכלו יהולל, כן טעם בפיך, בשיעור חשיבותך, ובמדת יוקר שלך (דיינער ווירדע געמאֶס) וכוונת המקרא אחר שנתיקרת בעיני ה', שלא הוציאך מן העבדות לחירות בדרך הטבע וכמנהגו של עולם, רק שינה בשבילך סדר דרכי הטבעיים להוציאך ע"י נסים ונפלאות, והתברר לך מזה, כי הבדיל אותך ית' מכל באי עולם שאינם מונהגים רק בדרך הטבעי, ורק אתך לבדך הפליא לעשות הענינים הנפלאים הנעלים ומשונים ממנהגנו של עולם, לכן אתה מחוייב לשמור תורת ה', אף שרוב המצות ממנה הם חקים, הנשגבים משקול דעת אנושי, אין מבוא לבינת אדם להשיג אותם, והם מתנגדים מאד לדרכי טבע אנושי, כי חטיבה מול חטיבה, כמו שהשם האמירך והגדיל חשיבותך בהנהגות הנסים והנפלאות היוצאים מדרכי הטבע ונעלים מהשגת אדם, ככה אתה תאמיר אותו ותגדיל כבודו בשמירת חקיו הנעלים מבינת אדם ומתנגדים לטבע אנשותך. ושיעור דחשיבות וגודל מדת היקר והערך הנכלל במלת בפיך, יבאר במה שאמר אח"ז, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, כי היציאה שהיתה ביד חזקה היא סבה לחייב אותנו אל קיום מצות התורה, וכמו שביאר במקום אחר (ואתחנן ו' כ') מה העדות והחקים והמשפטים ובאה התשובה ע"ז, ויוציאנו ביד חזקה, ויתן אותות ומופתים, ויצונו לעשות את החקים האלה, עמ"ש שם. הנה מבואר כי היציאה שהיתה ביד חזקה כלומר בשנויי הטבע, שהם למעלה מהשגת אנושי ומתנגדי הטבע, היא מחייבת אותנו לשמור החקים האלה אף שהם מנגדים לטבע האנושי, ובלתי מושגים לשכל אנושי. וטעם בפיך כי ביד חזקה (דיינער ווירדיגונג געמאס דאס מיט אללגעוואלטיגער מאכט), לפי שלא הוציאנו עפ"י דרכי הטבע לסבב החירות בהנהגה שבעולם, שהעבד יצא חפשי מאדוניו אם מרצון בעליו מעצמו, או שהוא מורד בו ויוצא ממנו בע"כ, אבל הוא ית' מחסדו הגדול הוקיר את ישראל לסבב חירותם בדרכי שנויי הטבע, לפרסם בזה כבודם בכל העולם, הנה זה הוא חשיבות נפלאה לעם הזה, ולסבת מעלת חשיבותם זה בעיניו ית', התחייבו לעמוד על משמרת עבודתו גם בדרכים שהם מנגדי הטבע ונעלי השכל. (עמ"ש בכי תצא כ"ז כ"ד אשר דברת בפיך). מלת תהיה פירושו תקיים, כי שרש היה יורה גם על קיום הדבר, כמו ויהי ריב ומדון ישא (חבקוק א׳:ג׳) שפירושו לרש"י ותרגום קיום, כלומר העושה ריב ומדון יש לו קיום, וכן ויהי ערך (ש"א כ"ח ט"ז) טעמו נתן קיום לשונאך (ע"ש רש"י ותרגום). וקרוב לזה ויהיו שם עד היום הזה (יהושע ד' ט') על קיום הדבר בהמשכת הזמן. וכן יהי לך אשר לך, שיורה על קנין הדבר (אים בעזיטץ בעהאלטען), כן מלת תהיה כאן, ואות תי"ו הוא לנכח, וטעם למען תהיה תורת ה', למען תקיים תורת ה', ותרגומו (דאמיט דוא פאָרטאן האֶלטסט דיא לעהרע דעס אללהעררן, דיינער ווירדע געמאֶס). וכבר מצאנו אות בי"ת משמשת לשווי ודמיון כאות כ"ף, כמו וצמחו בבין חציר (ישעיהו מ״ד:ד׳) תרגומו ויתרבון כלבלבי עסב. צרפתיך ולא בכסף (שם מ"ח) פירש"י לא כצרוף הכסף, וחיתם בקדשים (איוב ל״ו:י״ד) תרגומו וחיתהון היך מרי זנו. נעשה אדם כדמותינו (בראשית א' כ"ו), בדמות אלהים עשה אותו (שם ה' א') והנה (בשבת כ"ח ב') ילפי רבותינו דלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה, מתורת ה' בפיך, מן המותר בפיך, נ"ל דעתם מדהוציא הכתו' ענין הערך והחשיבות בלשון פי, יורה בדרך דדי גם על הוראת אבר הדבור. והנה רלב"ג פירש תורת ה' תורת זאת הפרשה יציאת מצרים ואין כן דעת רבותינו (מכות י"א) דילפינן מהך דאיתקש כל התורה כלה לתפלין. ובאמת אין צורך להוציא מלת בפיך מפשטי' על אבר הדבור, כי הקדים בזה מצות תפלין שהם על הזרוע נגד הלב ועל הראש נגד המוח, שהם האיברים הראשיים מקור כל התאוות וכל המחשבות וכל התנועות, שיהיו התפלין לאות ולזכרון לשעבד כל אלה תחת עול התורה והמצוה, ולפי שהאדם מצד טבע חומריותו יבקש ההנאות הערבות, הוסיפה התורה שמירה על שמירה וצותה על עיון התורה והעסק בה גם בפינו, וזה תמנענו מלתור אחר יצר מחשבות לבבנו:

יא

כי יביאך. אין לפרש מלת כי כטעם אם התנאי (ווענן) כמו כי תפגע שור אויבך, דהא תפלין וקדושת בכור שנאמרו בפרשה הם מצות התלויות בגוף ואינו תלוי בביאת הארץ, אלא מלת כי הוא כטעם יען, כאשר המשפט הבא הוא נתינת טעם על המשפט שקדם לו, כמו ולא נחם כי קרוב (ווייל) כי אמר אלהים (דענן), הראשון טעם על מה שעבר, והשני על מה שיתחדש, וטעם כי יביאך, לפי שברצונו ית' להביאך לכן צוה אותך, וז"ש (בכורות ח') עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. וכן והיה כי יביאך (פסוק ה') צריכים לפרש כן, שהנזכר בה מצות מצה ותפלין שהם חובת הגוף ואינם תלוים בארץ (עיין פני יהושע קדושין ל"ז ד"ה הרי תפלין, וד"ה מושב דכתב רחמנא, מה שתמה על התוספת, ודבריו נכונים מאד):

יג

תפדה בשה. לא אמרה תורה שה להחמיר אלא להקל, שאם פטר החמור שוה עשר סלעים יכול לפדותו בשה שוה דינר, ואם אין לו שה פודהו בשווי' ונותן דמיו לכהן, ולא יהיה זה חמור מן ההקדש שנפדה בכסף בשווי' (בכורות י"א), ונראה שיצא לרבותינו דשה לאו דוקא מדלא הקדים השם לפעל בשה תפדה, דומה למ"ש בוכסהו בעפר:

יד

בחזק יד הוציאנו. כלומר כמו שעשה לך נפלאות למעלה מן הטבע ככה מוטל עליך, לעבדו בתורתו ובחוקותיו, כי הק"בה נוהג עולמו על שני דרכים, הא' כפי חקות הטבע, וכן נוהג עם כל עמי הארצות כלם מקבלים טוב ורע כפי החקים האלה שיסד מבראשית, והב' הוא למעלה מחקות הטבע, כן נוהג עם זרע יעקב אשר בחר לו לנחלה, ומזה הן הנסים והנפלאות ושכון הכבוד עמנו, ולעומת שתי ההנהגות האלה צוה לבני אדם שני מיני עבודות, כל העמים חייבים רק במצות טבעיות מדיות, והן שבע מצות בני נח ופרטיהן, וזרע ישראל חייבים לעבדו בחוקים ומשפטים נשגבים משקול דעתו של אדם, והן חקי התורה הכתובים והנמסרים עמה על פה; ולהורות ע"ז נתן לנו אות התפלין לתפארת, כאמרו והיה לאות על ידך ולטטפת (כלומר לתכשיט ולתפארת, כי לשון תפארת ע"ד האמת לא יונח רק על דברים מתעלים מדרכי הטבע, ולכן לבד בנינים ובגדים המורים על סוד אלהי' מתוארים בכ"ק במלת תפארת, והן שלשה הא' בגדי כהונה כדכתי' לכבוד ולתפארת, והב' המקדש וכליו כמו ובית תפארתי אפאר, ותפארתו ביד צר, בית קדשנו ותפארתנו, והג' התפלין שנאמר פארך חבוש עליך ואמרו חז"ל שהם התפלין שהן תפארת ישראל, כי מלבוש זה מורה שהם עם ה' ונוחלי תורתו), ולכן אתה בני מחוייב לעבוד את ה' בחקים נשגבים (רנ"ו):

טו

לאות על ידכה. ידוע שאין יד וזרוע נאמרים שניהם על אבר אחד, כי כל אחד אבר בפ"ע, כי מה שנקרא יד הוא פסת היד שבה ה' אצבעות ועד הפרק השלישי שבו גמר פסת היד נקרא יד, ומשם ואילך עד האציל שהוא נקרא מרפק ובלע"ז קובד"י נקרא קנה, כי היא הקנה המחובר עם פסת היד, ומן האציל ולמעלה נקרא זרוע והוא מקום הנחת תפלין, שהוא גבהו של יד והוא כנגד הלב, ועז"א במנחות חביבין ישראל לפני המקום ית' שנתן להם תפלין בזרועותיהן, וראיה לזה שנקרא זרוע מה שאחר האציל ממה שאמר איוב כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר, התחיל מן הכתף שהוא למעלה ואח"כ זרוע, ואמר מקנה שהוא המחובר עם פסת היד, וכן שנינו במס' אהלות ששם מונה רמ"ח אברים שבאדם, ואומר שם שלשים בפסת היד, ו' בכל אצבע ואצבע, ו' בקנה, ב' במרפק, ואחד בזרוע, וארבע בכתף, זו ראי' שהמחובר עם פסת היד נקרא קנה, ולשון אציל נקרא בלשון ברייתא, ולשון מרפק בלשון משנה, ואציל בלשון המקרא, שכ"כ בירמיה על כל אצילי ידך ותרגם יב"ע על כל מרפקי ידוהי, ובמס' סופרים אמו לא יתן אדם ס"ת על ארכבותיו ויתן שני אציליו עליו מפני שנוהג בו מנהג בזיון (ע' רב"ח בעקב פסוק ידו החזקה וזרועו הנטויה, ובפ"מ אורח חיים רסי' כ"ז באשל אברהם, ובערכין דף י"ט לשון דאוריי' גם הקבורת נקרא יד), ואחר שנתבאר ההבדל שיש בין יד לזרוע, ולפי המקובל אין להניח תפלין על היד רק על הזרוע, מהו וקשרתם לאות על ידך דאמר קרא? והנראה שאין לתרגם על ידך (אויף דיינער האנד), כי זה הפך הקבלה האמתית, אבל מלת על ישמש גם על השטח אשר ממעל לגוף הדבר (איבער), כמו ועוף יעופף על הארץ, ולכן אמרו (מנחות ל"ה) על ידך בגובה היד, וכן תיב"ע רום ידכון, והמכוון בוקשרתם לאות על ידך לקשור התפלה באותו חלק אשר ממעל ליד והוא הזרוע, ותרגומו (אָבערהאלב דער האנד) ובזה הכתב והקבלה תואמים יחדיו:

ולטטפות. י"מ אותו תכשיט וקשוט, פארך חבוש עליך מתורגם טוטפתך, וכ"א ברע"מ (דמ"ג) תפלין פארא שפירו ועד"ז אקרון טוטפות, כד"א ישראל אשר בך אתפאר. וגלתה התורה בזה תועלת הנפשי שימשך לאדם, מתפלה של יד והיה לאות על ידך, ירצה שיהיה לאדם אות וסימן על ידו להורות בו היותו עבד מלכו של עולם, ובתפלה של ראש יורה גודל אהבתו ודבקותו בה' עד שיתקשט לעיני כל ויתפאר היותו עבד לאלהי עולם; וי"מ טטפות הבטה וראיה כבארמי ועיניו מטייפין ע"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך זו תפלין (עתוס' ורא"ש מנחות ל"ה) ומזה הטף אל דרום (יחזקאל כ״א:ב׳), ולא תטיף אל בית ישחק (עמוס ד') אל תטיפו יטיפון (מיכה ב' ע"ש תרגום ורש"י), שענינם מראה וחזון הנבואה, ול"נ דמלת טטפות נרדף למלת אות והוראה אחת לשתיהן, אות הוא מענין יאותו לנו האנשים (בראשית ל״ד:כ״ב) ענינו התרצות (איינווילליגען), ותרגום יאותו יטפסו, וכן אל תובא (משלי א') מתורגם אל תטפס, והוא בעצמו מלת טטפות כאן בהתחלפות סמ"ך הארמי לתי"ו בעברי כפי הנהוג, והמכוון במלת לאות ולטטפות ענין רצוי הנפש לקבל עלי' כל הצויים הנאמרים בפרשיות אלה, בהנחתם על היד נגד הלב יתרצה לשעבד תאות ומחשבות לבו ולהנהיגם כמצות רצונו ית', ובהנחתם על הראש נגד המוח יהיה לטטפות ולרצוי נפשי לשעבד הנשמה שבמוחו עם כל כחותי' לעבודתו ית'. ומדרך הלשון להכפיל הפ"א והלמ"ד עצמה או הפ"א והעיי"ן להורות על המשך הפעל ההוא, על השנותו והתמדת חזרת פעולתו (איטעראציאָן, וויעדערהאָלונג), כמו מטלטלך (ישעיה כ"ב) מגזרת ויטילו את הכלים, והוראת מטלטלך הטלת תמיד, וכן ונאפופי' מבין שדי' מגזרת נאף והוראתו הנאוף התמידי, וכן תשגשגי (ישעיה י"ז) מגזרת ישגה אחו (איוב ח׳:י״א) והוראתו מהירת השגיון, וכן כאן הוכפלה הטי"ת להוראת הרצוי התמידי. והא דאמר ר"ע (מנחות ל"ה) טט בכתפי שתים פת באפרקי שתים, נראה ברור שאין כוונתו על ההוראה העצמית שבמלת טטפות, אבל טעמו על ההוראה הצדדית (נעבענבעגריף) ר"ל בחרה התורה לשנות לשון תכשיט או הבטה או הרצוי אל לשון טטפות, להורות לנו דרך אגב גם מספר ארבע שהוא מכוון ג"כ במלת טטפות:

בין עיניך. לרבותינו (מנחות ל"ז) בין עיניך זה קדקד מקום שמוחו של תינוק רופס, ואמרו (מגלה כ"ד) הנותן תש"ר על מצחו ה"ז דרך הקראים המבזים דברי חכמים והולכים אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש (ע"ש רש"י); ולרבותינו מה שאמרה תורה בין עיניך, י"ל לפי שגידי הראות צומחים ויוצאים מן העצם של מוח והולכים בהתאחדות בתחלה ואח"כ מתחלקים עצמם ופונים אל הימין והשמאל אל שתי העינים ומגיעים אל תוך אישון בת עין ושם פועלים חוש הראות ועל ידם נתפסים המראות והמוחשים אל המוח כי שם ביתם מקורם ושרשם, כנודע מחכמי הנתוח, הנה אין המכוון בין עיניך בין העינים החיצונים הנראים והנגלים, כ"א בין מקור העינים השרשיים שאינם נראים בחוץ והוא המוח, ושם עין משותף בהוראתו, יורה על אבר הראות (אויג), ויורה על המקור והשורש, כמו עין המים, שהוא מקור המים, וכן מעיני הישועה. ולפי"ז טעם בין עיניך, בין מקור הראות, והוא מקום המוח, כרוחב ד' אצבעות מהתחלת עיקרי השער מן המצח ולמעלה. (עתוס' עירובין צ"ה ב' ד"ה מקום) (אויגענוואורצעלן), ומדאמר קרא (ראה י"ד) קרחה בין עיניכם יראה להדי' דלשון בין עיניכם אין בין העינים הנראים והנגלים כי לא שייך במקום זה קרחה, אבל בין עינים השרשים והוא מקום המוח שפיר שייך לה ענין קרחה. וכן מדלא אה"כ לשון בין בבת עיניך, או בין גבות עיניך, או בין עפעפיכם, מוכח שאינו מדבר מאיברים הגשמיים הנראים. ואין המקובל סותר את לשון המקרא, כאשר יחשבו חלושי הראות וקלי הדעת:

יז

ויהי בשלח. לא אמר בצאת ישראל ממצרים, יראה שהודיענו התאמתות רצונו ית' ויציאת כוונתו אל הפועל, שהוכרח פרעה להוציא את בני ישראל מארצו לחירות עולם ולחפשית הנצחית, כפי המכוון במלת בשלח בשי"ן פתוחה ודגושת הלמ"ד שהוא מן הכבד, להורות על השלוחים הגמורים והחלוטים, דבנין הקל יורה על השליחות שהיא לחזרה, כמו בשלח שאול וישמרו את הבית, וזה הענין לא היה מבואר בלשון בצאת ישראל:

פן ינחם. אין ספק לגבי קב"ה, כי ידע שינחם העם אם יוליכם הדרך הקרוב, אבל ביאור פן ינחם כדי שלא ינחם העם, וכמשרז"ל כ"מ שנאמר פן ואל אינו אלא ל"ת, וכמהו פן ישלח ידו ואכל וגו' פירושו כדי שלא ישלח ידו, יאמר אין ראוי לתת לו הזמנה שיאכל מעץ החיים, וכן כאן לא אתן להם הזמנה שישובו למצרים במה שילכו בדרך הקרוב (רב"ח). והיטב אמר בזה חכם אחד דמלת פן אין הוראתו העיקרית ענין החשש והדאגה (פיללייכט) שהנושא מסופק בדבר שאין בידו להכריע על שני חלקי האפשר בעתיד, וחושש שמא תגיע אל המציאות אשר איננו חפץ, כי אמנם ההוראה העיקרית היא ענין הסרה העברה ומניעה (וועגשאפפונג, וועגריימונג), מן פניתי הבית, פנה אויביך, פנית לפני', והמכוון בו הקדמת פעולה אחת המונעת ומסירה פעולה אחרת שלא תיטב בעיני הנושא, ותרגומו בל"א (דאמיט ניכט):

כא

וה' הולך. כ' ראב"ע ידענו כי השם שוכן עד וקדוש שמו ויושב קדם סלה, והכתוב ידבר כאן כלשון בני אדם כי כח ה' הולך עם ישראל. ורשב"ם אמר המלאך נקרא כאן בשם שולחו; כוונתם להרחיק ההגשמה; וא"ת מדבר קדמיהון, וכתיב"ע, פי' מלת הולך לפעל יוצא כמו הוליך, דומה לשאר פעלים שהם עומדים ויוצאים כמו ארמי אובד אבי, מאביד, וכמו היוצא השדה שפי' לראב"ע המוציא וכן בהפעיל משרש ילך פעם יאמר ונהרותם כשמן אוליך (יחזקאל ל״ב:י״ד), ופעם ואולך אתכם קוממיות, בלי יו"ד ובלמ"ד צרוי'. ולפי"ז מלת לפניהם הוא שם לאותן ההולכים בראשונה קדומה (פאָרטראב, כביואל ב' כ') את פניו אל הים, והלמ"ד במקום מלת את (כבירמיהו מ׳:ב׳) ויקח לירמיה, לאויל יהרג כעש (איוב ה׳:ב׳), האוכלים למעדנים (איכה ד׳:ה׳); ואח"כ הודיע ע"י מה הוליך את שלפניהם עז"א בעמוד ענן, כלומר ע"י עמוד ענן, כי הבי"ת תשמש על העזר לפעול דבר (כישעיהו מ״ה:י״ז) ישראל נושע בה' (מיט, פערמיטטעסט, פיהרטע איהרען פארטראב פערמיטטעלסט דער וואָלקענזיילע), כי ההולכים ראשונה במחנה היו העיקריים שהצטרכו להנחותם הדרך, והמחנה שלאחריהם מעצמם נמשכים והולכים בדרך אחרי הראשונים להם. ובאמת הענן שהלך לפניהם בצאתם ממצרים לא היה אלא לשעתו עד הים, וגם לא היה לעיני כל ישראל רק לפני הנביאים שבהם, אך מתפלת משה אחר חטא העגל בהתפללו ונפלינו אני ועמך, והוכרת הברית עמו נגד כל עמך אעשה נפלאות (כי תשא ל"ד), מאז ולהלאה היה הענן לעיני כל בית ישראל, ככתוב (ס"פ פקודי) כי ענן ה' לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם:

לנחותם הדרך. אמר לנחותם שהוא מלשון מנוחה להורות על אופן הנהגה שהמתנהג נצול על ידו מן ההפסד, שלא יקדמנו שטן ופגע רע ונמלט מכל מכשול שהיה אפשר שיקרה לו אלו היה מונהג מזולתו; אמר נחית בחסדך עם זו גאלת שנצול העם מכל נזק אף שהיה במקום סכנה בתוך מהומת מצרים; בעצתך תנחני, נחני בצדקתך, תומת ישרים תנחם ודומיהם שכולם ענינם הנהגת הדבר באופן שהיה נשמר מן התקלה והפסד; וזה היתה תועליות ענני הכבוד שהגביה להם כל הנמוך בדרך והשפיל כל הגבוה, היה מכה נחשים ועקרבים לפניהם, שלא ירד עליהם מטר וברד ולא יכם שרב ושמש, כדאיתא במכדרשב"י ר"פ בשלח ובתרגום יב"ע בפ' ויסעו בנ"י מרעמסס סכותה. ומדלא אמר בדרך בבי"ת, כבנחמיה (ט' י"ט) עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בדרך, אפשר כי לנחותם הוא מענין בשובה ונחת, טוב מלא כף נחת, והטעם שיהיה להם הדרך לנחת ומרגוע (איהנען דען וועג אנגענעהם צו מאכען):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.