אילת השחר/שבת/ח/א
הכא באילן כו'. יל"ע לפמש"כ תוס' לעיל (דף ד' א') דטעמא דפטור במניח ע"ג מקום פחות מד' טפחים, הוא משום שאין דרך להניח שם, א"כ מה מהני הא דשדי נופו בתר עיקרו, וכי עי"ז אנשים מניחים שם. ולפי' בתרא דרש"י דהכא ע"י דשדינן נופו בתר עיקרו, נחשב הזיז כרה"י, אתי שפיר, דלא נעשה כמקום ד', אלא שנעשה רה"י, ושם א"צ מקום ד' טפחים וכדרב חסדא. מיהו הא גופא צ"ב מ"ט ברה"י א"צ מקום ד', הרי אין אנשים מניחים ע"ג מקום פחות מד' טפחים, ומה בכך דביתא כמאן דמליא דמיא, ועי' מש"כ בזה לעיל דף ד' ב' בתוד"ה באילן בא"ד דברה"י כו"ע [וע"ע רשב"א וריטב"א].
רבא אמר אפי' אינה רחבה ו' פטור מ"ט אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מעשרה. וכתבו תוס' דלאביי לא חשיב קרומית ליחשב אגודו במקום פטור, ומש"ה מחייב ליה גם כשיש קרומית העולה למעלה מעשרה, ויל"ע אם לאביי לא חשיב אפי' הרבה קרומיות דס"ל דכמאן דליתנהו דמי, או דוקא משום דאינו עולה אלא קרומית אחת או שתים לא חשיב ליה, אבל אם היו יוצאין הרבה קרומיות פטור דנמצא שאין כולו ברה"ר.
גם יל"ע למה הקרומיות אינם חשובות, אם מחמת שהם חלשים, ובגמ' בחולין (דף ט"ו ב') מבואר דקנה הוא חזק דאפשר לשחוט בו. ואם משום שאין בו צורך לכוורת, א"כ גם במקל ארוך שאין צורך בתוספת, יהא חייב אפי' שהוא גבוה למעלה מי'.
והנה תוס' כתבו דע"י הקרומיות נמצא דאגודו במקום פטור, ומשמע דמדין אגד קאתי וצ"ב קצת למה צריך לזה, דענין אגד בעלמא הוא דהחפץ נמצא כולו ברשות הרבים אלא דע"י שאגוד לרשות היחיד ע"י אגד יד וכדו' הוא מושכו לרשות אחרת וכאילו כולו במקום האגד, וסברא זו הרי א"צ כאן דהא כשעולה קרומיות למעלה מעשרה נמצא דאין כולו ברשות הרבים ואי אפשר לחייבו משום הנחה ברה"ר כלל גם בלא סברא דאגודו במקום פטור, וברש"י כתב באמת דכיון דלא ניחא כולה ברה"ר לא הויא הנחה לאיחיובי, ולא הזכיר אגודו במקום פטור.
והנה לשון רש"י דלא הויא הנחה לאיחיובי, משמע דיש כאן הנחה ברה"ר אלא שאין חייבין עליה, וצ"ב דלכאו' אין כאן הנחה ברה"ר כלל.
אי אפשר לקרומיות של קנה וכו'. צ"ע דלכאו' גם בלאו קרומיות של קנה יש לפטור, מטעם דכשהגיע תוך ג' טפחים סמוך לארץ מכח דין לבוד נעשה כאילו מונח בארץ, ומעתה הו"ל מונח במקום פטור, דאין כולו ברה"ר [אמנם מבואר ברש"י ד"ה אבל גבוה דבשלא כפאה ליכא למימר לבוד, וכאן איירי שלא כפאה], ועי' ברשב"א וחזו"א.
שבעה ומשהו חייב. יל"ע איך נימא לבוד לחייבו כאילו נח בקרקע, הרי לא היה דעתו שינוח שם באויר, ואין אדם מתחייב אא"כ נח במקום שחפץ. חזינן דכיון שהדין קובע שנח במקום שרצה הוי שפיר הנחה להתחייב שהיה כאן במקום הזה, ואף שלא היה דעתו ששם יהיה חלות ההנחה.
ועי' רשב"א שנסתפק בגדר לבוד דהכא אי חשבינן כאילו החפץ מונח ברה"ר או דדיינינן ליה כאילו קרקע רה"ר הוגבהה עד החפץ [ולפי' זה שייך יותר להבין דנחשב שנח במקום שרצה], ועיין רמב"ן במלחמות (דף ג' א') שנקט בפשיטות כצד שני, וזה צד מחודש.
מחיצות לתוכן עשויות. צ"ע דהא מחיצה לא צריך כונה, וכל שהוא מחיצה הוי רשות. ובפרט דהא אפשר שמכוין גם לשם מחיצה אם יזדמן שיהיה בהם צורך למחיצה, וכאן שכפאה על פיה הרי עביד לה למחיצה.
והנה בחידושי ר' חיים הלוי (פי"ז מהל' שבת) כתב בדעת הרמב"ם דמחיצה של רה"י אינו צריך שהמחיצה עצמה תהא בה שיעור עשרה, אלא שיהא גדור מהרה"ר במחיצת עשרה, ומש"ה אף באיסוה"נ אפשר לעשות מחיצות דלא בעינן שיעורא בגוף המחיצות אלא שהרשות תהא גדורה בגובה י', ולפ"ז מה איכפת לן דלתוכן עשויות הא מ"מ הרשות גדורה במחיצת י'. ואפשר דלענין לבוד שאני דאין אומרים לבוד כשהמחיצה באה לתוכה, ואם יש בה עשרה אה"נ דהוי רה"י, וכדמוכח בריש הסוגיא דכורת גבוה י' טפחים הוי רה"י.
ומיהו קשה מעירובין (דף מ"ב ע"ב) דאמרי' דמחיצות ספינה להבריח מים עשויות, ולכן אפי' שיש בה י' טפחים לא הוי רה"י, ולדברי הגר"ח מה איכפת לן דהמחיצה לא באה לגדור את תוכה, הרי אין דנים על גוף המחיצה, דסו"ס המקום גדור מהרה"ר במחיצת עשרה.
אמר עולא עמוד תשעה ברה"ר ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב. ופרש"י בין רחב העמוד ובין קצר. והק' הרשב"א דהא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' וליכא, וכתב די"ל דכיון דמשום דמכתפי ביה משויא ליה רשות הרבים ודרך המכתפין לכתף אע"פ שאין בה ארבעה על ארבעה לפי שאין מניחים שם משאם אלא נסמכין בו, הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו והרי הוא כידו של אדם החשובה לו כד' על ד', לפי שדרכם של בני אדם להעמיד כליהם בידיהם, ועוד כיון דדרכן לכתף עליו מחשבת הרבים משויא ליה מקום ולא גרע מזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן, עכ"ל. וצ"ב הדמיון לזרק בפי הכלב ובפי הכבשן, דהתם בשעת הזריקה כשעושה מלאכת ההוצאה הוא מחשיבו ומשוי ליה מקום, אבל הכא בזריקתו אינו מחשיבו דא"כ לא היה צריך למחשבת הרבים, אלא מחשבת הרבים שמכתפין עליו משוי ליה מקום ואינו דומה כ"כ להתם.
ויל"ע לשיטה זו כמה הוא השיעור שיהא רחב דוכי קנה כל שהוא נמי יחשב רה"ר דהא במשאות קלים לא שייך כיתוף.
והנה מלשון הרמב"ם (פי"ד ה"ח) מבואר דסגי שראוי לכתף עליו [עי' במ"מ שם] אבל דעת הרשב"א בשם הראב"ד דלא סגי במה שראוי לכתף עליו אלא בעינן שיכתפו עליו בפועל, ע"ש. וכן בתוס' לעיל (דף ה' ב') משמע שצריך שרבים יכתפו עליו בפועל, וכ"פ המשנ"ב (סי' שמ"ה ס"ק ל"ג). ויל"ע לפי דבריו אם רבים לענין שבת הוא דצריך שיכתפו עליו רבים שהם ששים רבוא כדמצינו דשיעור ששים ריבוא או דבמכתפין מקצת מהרבים נמי סגי. והספק בזה הוא דהנה ברה"ר עצמו נחלקו הראשונים אם צריך שיעברו שם ששים ריבוא בכל יום או שיהא ראוי לעבור בו ס' ריבוא בכל יום, וזה על כללות הרשות הרבים, אבל בודאי לא נוכל לומר דצריך שבכל מקום ומקום שברשות הרבים יעברו ששים ריבוא, אלא כיון שזה רשות אחת ועוברין בו ס' ריבוא נעשה כל הרשות לרשות הרבים. אמנם כל זה הוא ברה"ר עצמו אבל כאן לגבי עמוד תשעה דמצריך הראב"ד שיכתפו עליו בפועל, חזינן דאי"ז חלק מרה"ר אלא הוא רה"ר בפני עצמו דעל ידי שמכתפין עליו נעשה לרשות הרבים, וא"כ ליבעי שיכתפו עליו רבים של ס' ריבוא, וכמו שצריך ס' ריבוא כדי לעשות רה"ר להילוך ה"נ כדי לעשות רה"ר ע"י כיתוף ליבעי דוקא ס' ריבוא, או לאידך פוסקים שיהא ראוי לכתף עליו ס' ריבוא בכל יום, והרי לא שייך שיכתפו ס' ריבוא ביום אחד על עמוד אחד. ובזמן הזה לפי הראב"ד לא הוי עמוד רה"ר, דהא אין מכתפין היום, ומיהו להרמב"ם דסגי בראוי לכיתוף שייך שפיר גם בזמן הזה.
והנה לעיל (דף ז' ע"א) לגבי היזמי והיגי ס"ל לכמה אמוראי דהוי רה"ר משום דדרסו בהן רבים, ומ"מ לא נימא דבעי שיעברו על ההיזמי והיגי ס' ריבוא, כיון דההיזמי והיגי הוי רה"ר להילוך וע"י שמהלכין בהן רבים נעשין לחלק מרה"ר כולו, ולא צריך שבכל משהו שברה"ר מהלכין בו, דמ"מ כל שהוא חלק מרה"ר סגי ליה בהילוך שבכללותו.
והנה מה דכיתוף משוי לי' לרה"ר לא מצינו שהיה במשכן אלא קים להו לחז"ל סברא דכמו שנעשה רה"ר מקום המשמש להילוך רבים, ה"נ מקום המשמש לכתף לרבים נעשה רה"ר. ודין זה דעמוד ט' ברה"ר דינו כרה"ר, מ"מ אין מודדין י' טפחים דרה"ר מראש העמוד אלא מקרקע רה"ר, ולפ"ז אם יניח עליו דבר שגובהו ב' טפחים יהא פטור דהוי איגודו במקום פטור.
מכתפין עליו. יל"ע דלכאו' הדבר תלוי בגובה האדם, דאדם גבוה מכתף בשיעור אחר, ואף אי נימא דתלוי בבינוני הרי גם הבינונים אינם שוים בגובה ממש [אמנם סגי דרוב הרבים שגובהם בינוני זה נוח להם].
פחות משלשה מדרס דרסי לה רבים. צ"ע למאי בעינן להך סברא דדרסי לה רבים, הא בלא"ה הוי רה"ר משום לבוד, וכעין דאמרי' בר"פ הזורק (דף צ"ז א') שא"א לה לרה"ר שתילקט במלקט ורהיטני.
תשמיש ע"י הדחק. יש לפרש שהתשמיש הוא דחוק, ויש לפרש שהתשמיש הוא בריווח רק שאין משתמשין במקום זה כי אם בדוחק. ורב יוסף ס"ל דאע"פ שהוא תשמיש ע"י הדחק חשיב תשמיש לבני רה"ר. ולשון רש"י בע"ב (ד"ה אלא) דתשמיש ע"י הדחק אינו "רשות לרבים" משמע דאין החסרון בעצם השימוש, אלא שאינו רשות רבים.
ויש להסתפק במקום שרק גוים משתמשים, או רק בהמות משתמשות, אם זה מחשיבו לתשמיש.
פחות מכן מטלטלין וכן בגומא מאי לאו אסיפא. לפי ס"ד זו משמע דכל פחות מעשרה הוי רה"ר ולא בעינן ט' דוקא ונחלקו בזה הראשונים, אמנם יש לדחוק דפחות מכן היינו פחות טפח.
רש"י ד"ה שדי נופו. ודרב חסדא דלא כרבי ודלא כרבנן. תמוה א"כ דר"ח דלא ככו"ע, ועי' במהרש"א שכתב דלר"ח דא"צ ד' ברה"י תו לא שייך בזה שדי נופו ואתיא לפי"ז ר"ח כרבנן.
רש"י ד"ה רחבה ו' פטור. דהוי רשות לעצמה ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה ולא היו זורקין רשויות. אמנם אי משום הא בלחוד שלא היו זורקין במשכן הרי גם פחות מי' לא היו זורקין במשכן דדברים גדולים לא היה צורך לזרוק שם ומאי שנא גבוה י', וע"כ משום דיש בזה גדר דדבר שיש עליו שם רשות לא מצינו שהיו זורקין במשכן.
ועי' תוס' הרא"ש שהק' על רש"י דגם אוכלין ומשקין לא היו זורקין במשכן, ובלא"ה נמי תקשי מאי ראי' מזה שלא מצינו במשכן דמה שלא מצינו במשכן מאי ראי' דאי"ז מלאכה.
והנה יש לעיין לפי רש"י אם יש על הכוורת שם רשות גם כשהיא נזרקת באויר או רק כשהיא נחה בארץ שם רשות עליה, דלכאורה הסברא דאין זורקין רשויות היינו דגם כשהיא באויר שם רשות עליה דאי לא"ה לא הוי אלא זורק חפץ שכשינוח יהא רשות, ולא שייך לקרותו אין זורקין רשויות דאכתי חפץ בעלמא הוא, והוי כמו ט' טפחים דאע"ג דאין זורקין מ"מ שפיר יש לחייב על זה.
ונפק"מ בזה אם זורק לתוך הכוורת כשהיא באויר אי מקרי רשות היחיד והזורק לתוכה חייב, להאי צד בספק דמיבעיא לן לעיל (דף ה' ע"ב) דאגוז בכלי שצף ע"ג מים היינו הנחתן, אבל אם אין שם רשות עליה עד שנחה בארץ לא מיחייב.
והנה המהרש"א כתב דהתוס' מיאנו בפרש"י, דא"כ גם הזורק כרמלית או מקום פטור יהא פטור, דהו"ל רשות לעצמו. ויש ליישב לדעת רש"י דהנה חזינן דמקום פטור וכרמלית שעומדים ברה"י אין להם שם לעצמם, אלא בטלים לרה"י, הרי שאין להם שם רשות, ואף שכשעומדים ברה"ר נעשה מקומם מקום פטור וכרמלית, מ"מ לא מתבטל שם רה"ר שם, ואין זה כזורק רשות, אלא הם "העדר רשות" ולא רשות חיובית.
רש"י ד"ה אבל גבוה ז' ומחצה. ובשלא כפאה על פיה ליכא למימר לבוד דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות. עי' ברשב"א מה שביאר בזה דאע"ג דלענין שתיחשב כמונח מהני לבוד גם משוליה אבל לומר לבוד כדי להמשיך את המחיצות לומר שהם עשרה לא שייך משוליה ע"ש. ואע"פ שכשהכוורת עומדת על הארץ מצטרף עובי שוליה לגובה י', מ"מ לא חשבינן לה למחיצה למשוך ממנה לבוד לשוויי למחיצה י'.
רש"י ד"ה מכתפי עליה. בין רחב בין קצר. ובפשטות בעינן מ"מ שיהא רחב ד"ט, דבפחות מכאן אין עליו שם הנחה [אמנם מקושית רעק"א בגלהש"ס מבואר דהבין ברש"י דגם לא בעינן רוחב ד' ולכן הק' דרש"י סותר לקמן צ"א ב', וכן הבין ביאור הגר"א סי' שמ"ה סעי' י' עיי"ש, אכן בשפת אמת לעיל ד' ע"ב מיישב סתירת רש"י דכאן כוונת רש"י דהוי רה"ר פחות מד' אבל לגבי הנחה ודאי בעינן ד'].
רש"י ד"ה מאי. מנחי ביה בני רה"ר חפצים שבידם כו'. חזינן שאנשים מניחים חפציהם גם ברה"ר, וכן אמרי' בב"ק (דף כ' א') עבידי אינשי דמנחי גלימי ומתפחי.
והנה מבואר שמותר לאדם להניח חפצים בבור ברה"ר, דזכותו של אדם להניח דברים ברה"ר.
ויש להסתפק האם אפשר ליחיד למנוע מאדם מסויים להכנס לרה"ר, או שאינו שייך לאף אחד. ובספר דבר אברהם (סי' א' ענף ו') נסתפק בזה. והביאו דברי המשנ"ב (סי' תל"ג ס"ק כ"ח) שמועיל לזרוק חמץ לרה"ר קודם זמן איסורו דמוציאו מרשותו, הרי דאין לו בה בעלות, ולאידך גיסא תנן בנדרים (דף מ"ח א') דהמודר הנאה מחבירו אסור ברחובה של עיר, דהוי גם של חבירו וצ"ע.
רש"י ד"ה פחות מכן. לא גזור רבנן לבטולי מתורת כלים הואיל וכלי הוא. מה דקרי לה רש"י לבטולי מתורת כלי, משום דרשות היינו מקום וכלי אי"ז מקום אלא שהוא נמצא על מקום, ולכן כדי שהכלי יחשב רשות דהיינו מקום צריך לבטולי מתורת כלי. ועי' בתוס' לעיל (ה' א') דמבואר דהוי סברא דאורייתא שנשאר הכלי רה"ר.
וצ"ב למה כדי שתהי' כרמלית הי' צריך לבטל הכלי מלהיות כלי, ולכן כיון דלא גזור לבטל מתורת כלי אינו כרמלית, וכי מה איכפת לן אם הוא נשאר כלי והוי כרמלית וכמו דיכול להיות כלי רה"י. ואולי כרמלית הוי כעין רה"ר שזה מקום קבוע לרבים, וזה לא רצו לגזור שכלי יהי' נחשב כמקום המיועד לרבים, וצ"ע.
רש"י ד"ה מאי לאו. מטלטל לכתחלה אלמא רה"ר הוא. הנה הרשב"א בע"ב הביא בשם הראב"ד דפחות מד' אמות אסור לטלטל ברה"ר, והק' עליו מכמה דוכתי, ולכאורה מהכא נמי קשיא עליה דקתני פחות מכן מטלטלין משום דכוליה רה"ר הוא.
תוד"ה אמר אביי. ושמא י"ל דטעמא דר"ח דלא בעי' מקום ד' ברה"י משום דאמרי' ביתא כמאן דמליא דמי וחשיב כמונח ע"ג מקום ד' אבל בכותל בעינן שיהא בחור ד' על ד'. יל"ע אם כונת תוס' שהיה למעלה ברה"י תקרה וכדמשמע לעיל (דף ה' ע"א) דלא אמרי' כמאן דמליא אלא כשיש תקרה, או דס"ל לתוס' דלר' חסדא אמרי' כמאן דמליא גם בלי תקרה אלא במחיצות לחוד, והכי משמע טפי דהא ר"ח אמר נעץ קנה ברה"י אפי' גבוה מאה אמה ולא הזכיר שעשה תקרה גבוהה כ"כ.
ומש"כ תוס' סברא דבכותל לא אמרי' כמאן דמליא, לכאורה כונתם לכותל רחב ד' ברה"ר דלא שייך לומר בזה כמאן דמליא דמי, או אפשר דגם בכותל המקיף רשות היחיד ס"ל לתוס' דלא שייך לומר כמאן דמליא על החורים שבכותל.
תוד"ה רחבה ששה. פר"ח דדוקא נקט ששה דדופני הכוורת יש בהן שני חומשין וצריך שיהא אויר ד' בתוך הכוורת. וצ"ל דדוקא חלל ד' על ד' צריך שיהא בפנים, ולא אמרינן בזה חוקקין. ועמוד גבוה י' ורחב ד' על ד' דין רה"י עליו רק לגבי למעלה ממנו.
בא"ד. ואין נראה פירוש ר"ח דהא עובי חוליות הבור מצטרף נמי לחלל הבור לארבעה משום דחזי למינח עליה מידי ולהשתמש. וברשב"א כתב ליישב דברי הר"ח דלא אמרו סברא זו דחזי למינח עליה מידי ומשתמש אלא בכתלים עבים העשויים לכסות עליהם ולהשתמש, משא"כ בכוורת ומחצלת ע"ש. ואינו מבואר כ"כ דהא א"צ שיהא מונח עליה מידי ומשתמש דברים כבדים אלא גם אם יוכל להשתמש בדברים קלים סגי להיחשב לשימוש שיהא עליו שם רה"י, וזה הרי שייך גם בכוורת וצ"ב.
תוד"ה רחבה ששה פטור [הב']. שהכוורת עצמה נעשית רה"י כשתנוח. מבואר בתוס' [ועי' משנ"ת לעיל בשיטת רש"י ד"ה רחבה ו' בנידון זה] דכשהיא באויר אין לה דין רה"י, וכן משמע ממה שביארו דהוי כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, דעל כרחך דס"ל דכשהיא באויר לאו שם רה"י עלה. ועי' ברמב"ם (פי"ד מהל' שבת הי"ט) שכתב וז"ל זרק כלי מרה"י לרה"ר והיה אותו כלי גדול ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה פטור מפני שכלי זה רה"י גמורה ונמצא כמוציא מרה"י לרה"י עכ"ל, וכ"ה לשון הרי"ף. ומבואר דס"ל דאף בעודו באויר חשיב רשות היחיד, וכ"מ ברשב"א בד"ה רבה.
ומש"כ תוס' דלר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא חשיבא רה"י בכל מקום שהיא מונחת, היינו דכל מה שאינה רה"י כשהיא באויר הוא משום דמה שמעופף באויר אין שם רשות היחיד עליו מחמת דכשאינו נח אינו רה"י, אבל כיון דחשיב ליה ר"ע כמונח ממילא יש עליה שם רה"י.
ואין לתמוה דנמצא שהקרקע למטה היא רה"ר ומ"מ למעלה בכוורת הוי רה"י ונמצא רה"י בתוך רה"ר, דכמו שמצינו לעיל (דף ד' ע"ב) דמבעיא לן אי ס"ל לר"ע כמי שהונחה גם למעלה מי' ולא קשה מאי מהני דכמי שהונחה דמי הא נמצא דיש רה"ר באויר של מקום פטור, וה"נ הכא אי"ז סתירה דיהא למטה רה"ר והכוורת למעלה רשות היחיד.
בא"ד. הכא פטור דכל מקום שהיא מונחת הוי רה"י. והקשה בקהלות יעקב (סוף סי' ז') דאיך נעשה המקום רה"י כיון שהכורת תלוי' באויר והקרקע שתחתיה הוי רה"ר ולמה פטור דהוי כזורקה לרה"ר.
ויש לומר דכונת התוס' דלא שייך שרה"י יהי' ברה"ר ואם קלוטה כמי שהונחה זה עושה בו דין כהונחה, אבל אינו מבטל שם רה"י שבו, ולא שייך שרה"י יהי' ברה"ר. והא דבעמוד שגדיים בוקעין בו מבואר לקמן דף ק' דפטור, היינו משום דאז אין לו דין רה"י, אבל כל שדין רשות היחיד בו לא שייך שיהי' רה"י ברה"ר.
בא"ד. בור תשעה ועקר ממנו חוליא וכו'. היינו חולית עפר וע"ז נעשה רה"י אין דנין לחייבו משום בונה, כיון דעשיית דבר שאינו אלא נפק"מ להלכה ולא תועלת מציאותי אינו אסור מן התורה.
והנה אדם הזורק כורת עושה רה"י בשבת, ויש לו איסור דרבנן של בונה, וכדקי"ל (סי' שט"ו ס"א) דהעושה מחיצה המתרת בשבת הוי אוהל דרבנן, אמנם בנין ממש אין כאן, אף שמשנה את דין המקום, דזה לא הוי בנין, וכמו הטובל לטומאתו בשבת דאינו חייב משום מכה בפטיש, אף שמתקן הגברא, לפי שהוא רק תיקון בדין ולא במציאות.
תוד"ה שבעה ומחצה. וחשיב כנח באותה שעה ושוב אינו מתחייב אע"ג דלאחר מכן נופל לארץ ובטל ממנה רה"י ונעשה כמונח ברה"ר. ולפי"ז אם זרק חפץ ונח ברה"י ואח"כ נפל לרה"ר פטור, כיון דאחרי שנח ברה"י לא שייך עוד הנחה. ועי' חזו"א שפי' דבריהם באופן אחר, אך משמעות דבריהם משמע משום דאין הנחה אחר הנחה.
ויל"ע במקום שיש כלי שהוא עדיין רה"ר כגון שאינו גבוה ג' טפחים, ולפני שנח עליו החפץ הזיזו חבירו, האם חייב הזורק, דלכאו' ע"י מעשה חבירו נעשה ההנחה ברה"ר זמן מה אחר הנחה ראשונה, דהנחה ראשונה היתה בהיות החפץ הנזרק תוך ג' טפחים לכלי [אמנם שיטת רש"י לעיל דף ה' ע"א ותוס' לקמן דף צ"א א' דתוך ג' בעינן הנחה ולא אמרינן לבוד, אך במלחמות בסוגיא דכוורת חולק וסובר דכל דברי רבא דוקא כשאין עומדים לנוח באותו מקום, ואמנם לר"ח בר טובי שפיר הוי הנחה].
והנה חזינן הכא דכשהגיע לג' טפחים הסמוכים לארץ אמרי' ביה לבוד אע"פ שרגע אחד אח"כ יהא רה"ר ולא יהיה עליו דין מחיצה, ולגבי סוכה ושאר דיני התורה הרי כל מחיצה שאינה עומדת לא חשיבא מחיצה, אבל לאשוויי רה"י שפיר חשיב מחיצה.
בא"ד. וחשיב כנח באותה שעה. יל"ע דלכאו' לא עדיף מעמד לכתף דאין זה הנחה, וה"נ הלא מה שנח מכח דין לבוד אין רצונו לנוח כאן, והכל הוא כהליכה אחת, ולמה הוי סיבה לפטור. [אמנם לפמשנ"ת לעיל (דף ה' ע"ב) דלכתף היינו דוקא לצורך המשך ההליכה, אתי שפיר].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |