שפת אמת/שבת/ד/ב
בגמ' אבל למעלה מי' ד"ה פטור דלא ילפינן זורק ממושיט. ולכאורה יתחייב גם למעלה מי' מטעם קלוטה כיון דכמו שהונחה למטה בארץ הוא [וכן משמע בזבחים (צג.) וע"ש (כה:) בענין אויר שסופו לנוח] וצ"ל כיון דלמעלה מי' רשות אחרת היא ולאו רה"ר כלל לא חשבינן לי' כנקלט ברשות אחרת [וכ"כ בתיו"ט (מס' פרה פ"י מ"ה) ע"ש] ומדברי התוס' לעיל בד"ה דאמרינן, שכתבו דהא דאמרינן דלמטה לכו"ע חייב מטעם קלוטה לא קאי אליבא דרע"ק דיליף זורק ממושיט למעלה מי' דכיון דכמו שהונחה הו"ל מרה"י למקום פטור כו', משמע דס"ל דכמו שהונחה היינו באויר. א"כ א"ש הכא דהוי הנחה למעלה מי'. אבל הסברא תמוה בעיני דבכ"מ הפי' כמו שהונחה בארץ. וממילא למעלה מי' דלא אמרינן כלל כמו שהונחה [כיון דרשות אחרת היא כנ"ל] שפיר חייב מטעם מושיט:
שם בגמ' ודילמא הנחה היא דלא בעי כו'. הי' נראה דבהנחה שמניחו כאן ואחשבי' למקום זה לכן לא בעי ד'. משא"כ בעקירה אדרבא עקרו ממקום זה א"כ כ"ש שאינו מחשיבו וכ"כ בס' גור אריה. וצ"ל נמי בקלוטה דכיון דכמו שהונחה דמי הוי נמי הנחה זו כאילו חישב גם עלי' הגם שדוחק לפרש הכי אך ארווח לן בזה ליישב מה דאמרינן בגמ' לקמן הא מני רבי דתניא זרק ונח כו' ואכתי קשה דילמא הנחה ל"ב כו' כמ"ש התוס'. ולהנ"ל א"ש דכאן תני נח משמע נח מעצמו ובהא אין לחלק בין עקירה להנחה לכן ש"מ דגם עקירה לא בעי ד':
עוד יש לפרש מדלא אמרי הנחה הוא דל"ב על מקום ד' י"ל דמקשה דילמא מ"ד קלוטה כמו שהונחה ס"ל דלא בעי כלל הנחה אלא כל שעקרו מרה"י והכניסו לאויר רה"ר חייב בלי הנחה ודוקא עקירה דבעינן דבלא"ה לא מיחייב צריך להיות מע"ג מקום ד'. אבל בהך דרבי דמצריך שיהי' נח ע"ג זיז וע"כ צ"ל דחשיב הנחה א"כ חשיב נמי עקירה. ורש"י פי' ודילמא כו' מדלא מחייב שתים נראה כוונתו ג"כ ליישב קושית התוס' לקמן הנ"ל בהא דרבי דקשה ג"כ דילמא הנחה כו' לכן פרש"י דמסברא אין לחלק בין הנחה לעקירה אלא דע"כ מוכח כן מדברי רע"ק מדלא מחייב שתים אך התוס' תמהו מאוד על רש"י דהא דלא מחייב רע"ק שתים משום דלא מחייב אתולדה במקום אב. ועי' בתוס' רעק"א ז"ל פ' הזורק מיישב קצת:
שם בגמ' אלא א"ר יוסף הא מני רבי כו'. ומ"מ נראה דרבה לא חזר מדעתו ולא ס"ל לחלק בין הנחה לעקירה. וכן נראה נמי דר"י לא הדר משינויא דידי' דרבי הוא ולא ס"ל כדמוקי אביי באילן העומד כו' והא דפריך מדאמר אביי אינו לדחות דברי ר"י דאטו גברא אגברא קרמית וצ"ל דהכי פרכינן אליבא דאביי דמוקי לה הכי כמאן אתיא מתניתין ובעי לפרש דברי ר"י גם לאביי [וכ"מ בדברי מהרש"א]. ואפשר לומר נמי דמודה ר"י לאביי אלא דפליג אדרב ושמואל וס"ל דרבי דמחייב שתים בזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע איירי אפי' באינה מקורה וכמ"ש תוס' לקמן ד"ה לא מחייב דגמ' דגיטין ג"כ לא ס"ל הא דרו"ש ע"ש ומשו"ה מוקי מתניתין כרבי:
שם בגמ' דילמא כדאביי כו'. קצת קשה אי לרבי שדי נופו בתר עיקרו נימא נמי בידו דמתני' שדי ידו בתר גופו וגופו של אדם אית בי' ד'. ואפשר דלענין זה ידע גם בס"ד דידו של אדם הוא עיקר תשמישו ולא שדינן לי' בתר גופו. אך קשה דהא באמת אמרי' ידו בתר גופו גרירא [לגי' התוס' (ג.) ד"ה מאי] ואולי הי' לגמ' סברא לחלק ביניהן. וע"ד פלפול י"ל עפמ"ש תוס' דחילוק בין הנחה לעקירה היא דוקא לענין קלוטה אבל לרבי דמצריך זיז אין לחלק כנ"ל. ולפ"ז י"ל דה"ק באילן העומד ברה"י ופליגי בשדי נופו כו' ולעולם קלוטה כמו שהונחה ונקט זיז מטעם שדי נופו להיות כזורק מרה"ר לרה"י אבל לענין מקום חשוב לא אמרי' כלל שדי נופו בתר עיקרו אלא דלענין הנחה ס"ל כמו שהונחה דמיא וכדכתיבנא. ולהכי לא מצי למינקט בעומד כולו ברה"י:
שם בגמ' הכא באילן העומד כו'. לכאורה הי' נראה דמה"ט לא נקט באילן העומד כולו ברה"ר ופליגי אי שדי נופו בתר עיקרו וה"ל נוף ד' משום דבכה"ג גם לרבנן פשיטא לן דשדינן לנופו בתר עיקרו דלמה לא. ואטו צריך לנוח החפץ על כל המקום ד' וחפץ קטן יוכיח. וע"כ כיון דבמקום זה איכא ד' על ד' גם כשנדבק בצידו כך הוא. ולכן צ"ל עיקר הרבותא בכאן כיון שעיקרו ברה"י. ולולי פי' רש"י ז"ל י"ל עוד שהזורק עומד ג"כ ברה"י ונח אנופו שברה"ר דהרבותא היא דאי שדינן נופו בתר עיקרו שברה"י א"כ מרה"י לרה"י קא מפיק [ואפי' הכי מחייב רבי] דלפירש"י שכ' זרק מרה"ר ד"א כו' אכתי קשה כנ"ל כיון דממ"נ חייב או מטעם ד"א ברה"ר או מטעם מרה"ר לרה"י וא"כ אכתי פשיטא דשדינן לי' בתר עיקרו והו"ל לאוקמא כשכולו ברה"ר וכקושי' התוס'. מיהו י"ל גם פירש"י ע"פ הנ"ל דמ"מ כיון שהזורק לא נתכוין אלא לזריקת ד"א לכן שפיר כשנאמר שדי נופו בתר עיקרו שברה"י יהיה פטור דלא נתקיימה מחשבתו:
שם בגמ' באילן שעיקרו ברה"י כו'. פירש"י שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברה"ר על מקום ד'. והקשו בתוס' דאי אין בנוף ד' הוי מקום פטור כו'. ולע"ד צ"ע מנ"ל לתוס' הא די"ל דוקא בלבינה ע"ג קרקע כיון דמעכב הילוך הרבים בזה אמרינן דלמעלה מג' הוי כרמלית אי הוי ד' ובפחות מד' מקום פטור. אבל נוף או זיז היוצא בחלל רה"ר למעלה מט' טפחים דרבים בוקעין תחתיו מנ"ל להיות חולק רשות לעצמו. גם י"ל דפחות מג' בפרט זיז כל שהוא אינו חולק רשות לעצמו כלל אפי' מונח בקרקע. מיהו זה אינו מוכרח. אבל באויר נראה פשוט דהוי רה"ר וצע"ג בזה לע"ד:
בתוס' ד"ה דאמרינן דהא ר"ח נמי כו'. קצת קשה כיון דכ' תוס' לעיל ד"ה אבל, דאיכא ברייתא דבעי הנחה ע"ג מקום ד', א"כ ר"ח מצי סבר כהאי תנא כמו שפי' התוס' דס"ל כרע"ק לגבי חכמים [כן י"ל דס"ל כתנא דברייתא כנ"ל]:
בד"ה זרק כו' וי"ל דסבר ר' יוסף כו'. ותימא דהא באמת ע"כ זיז לאו דוקא דהא ס"ל קלוטה כמי שהונחה וכבר הקשה כן המהרש"א אכן נראה כוונתם דאדרבא משום דבאמת ס"ל קלוטה כמי שהונחה א"כ למה נקיט זיז [ודוחק לומר דנקט זיז לרבותא דרבנן] אלא ע"כ כדי להודיענו דמלבד הקלוטה חשיב הזיז כמונח. ונ"מ לענין עקירה באמת ופליגי רבי וחכמים בתרתי אי קלוטה כמשה"נ ואי בעי מקום ד' לענין עקירה כנ"ל:
בד"ה באילן כו'. ורש"י שפי' וכו' א"א להעמידה. וקשה אמאי לא מוקי לה כשהנוף והאילן שניהם גבוהין ט' ורבים מכתפין גם על הנוף אלא דנוף לית לי' ד' ואי שדי נופו בתר עיקרו שפיר חייב ובכה"ג הוי א"ש לס"ד דגמ' דמיירי לגמרי ברה"ר. וכמו כן להמסקנא שהעיקר ברה"י מ"מ הנוף י"ל דרבים מכתפין עליו כנ"ל. וצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הר"ן לקמן (ח.) דרבים מכתפין לא מהני אלא ברחב ד' ולכך הזיז שאינו רחב ד' לעולם לא הוי רה"ר אבל רש"י פי' שם להדיא בין רחב בין קצר הוי רה"ר ע"ש וא"כ לק"מ על רש"י. ולכאורה אפשר לומר דס"ל לתוס' בשיטת רש"י דכשמכתפין עליו דא"צ להיות רחב ד' הוי הנחה ג"כ בפחות מד'. כדדייקו המפ' מדברי רש"י לקמן (ח.) דחשיב רה"ר בין רחב בין קצר. אבל באמת אין לזה טעם דמ"ש מכל רה"ר דצריך הנחה ע"ג מקום ד'. ולכן נלע"ד דמודה רש"י דצריך הנחה ע"ג מקום ד'. אך לענין הרשות פי' דהוי רה"ר אפי' אין בו ד'. ונ"מ אם זרק בכוונה על זה המקום דא"צ ד' [דמחשבתו משוי לי' מקום] וראיתי שם בגליון הש"ס מהג' רעק"א ז"ל הניח בצ"ע מרש"י לקמן (צא:) ד"ה אי נימא. דפי' רש"י שצריך להיות רחב ד'. וכן הב"ח מגי' שם על רש"י דבפ"ק לא כ' כן. ולע"ד לק"מ דוודאי לדידן דצריך הנחה ע"ג מקום ד' וודאי לא מצי רש"י לפרש שם אלא ברחב ד'. דאל"כ מאי פריך התם בגמ' אמאי פטור דהא שפיר י"ל דפטור משום דלא הוי הנחה ע"ג מקום ד' אבל רה"ר שפיר הוי בכל גוונא. ונ"מ באחשבי' וכדומה. וכמו כן הכא אי שדינן בתר עיקרו ואית בי' ד' שפיר הוי רה"ר מצד עצמו הואיל ומכתפין עליו כנ"ל. שוב ראיתי מזה בחי' הרשב"א ודבריו צע"ג ע"ש:
ועי' במהרש"א שהקשה למ"ש התוס' דלא משכחת ברה"ר כו' א"כ למאי אמרו דצריך מקום ד' ברה"ר ע"ש שנדחק. ואפשר דנ"מ בכלי העומדת ברה"ר למ"ש המג"א (סי' שמ"ה) דאית לי' דין רה"ר דאינה חולקת רשות לעצמה ע"ש א"נ שפיר נ"מ בפחותה מד' אך בס' אבן עוזר חולק שם עליו ועמ"ש לקמן מזה ומ"ש התוס' בא"ד בדבילה שמינה כו' היינו לשיטת ר"י שבתוס' לקמן (י.) ד"ה וטח כו' דצריך להיות בפני' ד' אבל לשיטת ריב"א שם בכה"ג א"צ ד' לכ"ע ע"ש [וכמ"ש שם במהרש"א]: