אילת השחר/שבת/ה/ב
מהו דתימא מים ע"ג מים לאו הנחה הוא קמ"ל. יש לעיין איך נוכל לומר כן דלפי"ז מה דאמרינן לקמן דף ע"ו ע"ב דהמוציא כל מיני משקין חייב כפי שיעורם כגון מים כדי לשוף בהן את הקילור לא יתחייב אא"כ יש בטיפות הקרובות לשולי הכלי שיעור הזה דאילו אם יש סך הכל רק שיעור כזה הא רק הטיפות הקרובות למטה בשוליים הם מונחים, דאילו השיכבה שעליהן אינן מונחות דהוו מים ע"ג מים דאינן מונחין וא"כ לא נתקיים בהם עקירה ולא הנחה, וזה בודאי תימא גדול לומר כן גם איך נוכל לשער כמה יהי' בהמים שלמטה הקרובים אל הכלי.
וכן יש לתמוה האיך ס"ד דמים ע"ג מים לאו הנחה הוא הא תנן בריש פ"ב דעירובין דתקנו פסי ביראות לעולי רגלים כדי שלא יוציאו מים מהבור ליתן לפני בהמתן ויוציאו מרשות היחיד לרה"ר, ואם אי"ז הנחה לא הוי הוצאה ולא מיחייב עלה. והראוני שעמד בזה החתם סופר בחידושיו ע"ש.
שם. משמע דגם לפי ההו"א דוקא מים ע"ג מים הא מים על הארץ הוי הנחה ואע"פ שמים בדרך כלל ניידי ואינם נחים ממש, מ"מ מקרי הנחה. מיהו כבר נתבאר דלעולם הוי מים ע"ג מים דהמים הם טיפין טיפין וא"כ כשהניח רביעית על הארץ אין כאן הנחה על שיעור רביעית דרק הטיפין שנוגעות בארץ הוי הנחה.
שם. והא דמקרי השתא הנחה ע"ג מקום ד' צ"ל דכיון שיש בכותל שהמים מונחין עליו שיעור ד' על ד' סגי בהכי ואע"פ שהוא משופע, כדמצינו לענין דבילה שמינה דפני הכותל נמי מקרי ד'. אמנם באגוז בכלי וכלי צף ע"פ המים צ"ל ע"כ דבכלי היה ד' על ד' ולא יועיל מה שיש בקרקע ד' על ד', ואין לומר דכלי חשוב הוא וא"צ שיהא בו שיעור ד', דמבואר בתוס' לעיל (דף ד' ע"ב ד"ה ודילמא) דילפינן ממשכן שהיו נוטלין מתיבתן שהיו בהן ארבע על ארבע, ומשמע דבלאו הכי לא סגי לן במה שהם תיבות דהיו כלי.
מים ע"ג מים היינו הנחתן. הראש יוסף נסתפק אם קרח [מים קפואים] ע"ג מים היינו הנחתו. וכעי"ז יש לעיין להריטב"א מכות דף ד' דמים מתוקים עם מי הים שהם מלוחים לא הוי תערובת, אם גם לענין זה הוי כמו שמן ע"ג מים דלא הוי הנחה.
שמן שצף ע"ג יין מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן. צ"ב מה שמדמה פלוגתא דריב"נ ורבנן לדין הנחה, דהא בהנחה הכל תלוי אם דרך הנחה כן, וכדפרש"י לעיל (דף ג' א') ובתוס' כאן (ד"ה אגוז), משא"כ שם הנידון הוא לענין "חיבור", ואיך אפשר ללמוד מזה לזה.
והנה משמע דאע"פ שמקלקל את השמן ע"י הנחה לא איכפת לן משום דההנחה היא הנחה אלא שכתוצאה מזה הוא מתקלקל וזה לא סיבה לפטרו. ובהוצאה לעולם לא יתכן שיהא קלקול, דההוצאה וההנחה אי"ז קלקול רק שעי"ז נפסד, ולא דמי למבעיר וקורע שאנו באים לחייבו על עצם ההבערה והקריעה דמתקן בזה, ובאופן שהוא מקלקל בהם אי"ז מלאכת תיקון אבל בהוצאה הרי הוא רוצה את ההוצאה וזה נתקיים כמו שרצונו וזהו התיקון שבדבר, ומה שעי"ז נגרם קלקול לא מקרי דהמלאכה היתה קלקול.
שמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם מחוברים זה לזה. יש לעיין לשיטת רבנן הא במקום נגיעתן ע"כ כ"א משתנה קצת להיות כחומר שנתחבר אליו, והשמן בטל ומתקרב לחומר היין, וכן היין מתקרב לחומר השמן, ולמה לא הוי חיבור.
עוד יל"ע דהרי משקה עביד חיבור, ולמה לא יטמא זה את זה מחמת שהמשקה עביד חיבור.
שמן שצף ע"ג יין. יש להסתפק אם צריך ששטח היין שלמטה יהא ד' טפחים כדין שאר מקום הנחה או לא.
שמן שצף ע"ג יין מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן דתנן שמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם מחוברים זה לזה. והיינו דלרבנן כיון דאינם מחוברין נמצא דהשמן מונח ע"ג יין ולא מקרי הנחה וכמונח כלי ע"ג מים. ולרבי יוחנן בן נורי דהם מחוברים זה לזה הוי הנחה.
ויל"ע אם הסברא דמחוברין מהני הכא דעל ידי זה חשיב דשניהם מונחין בארץ אע"פ שהשמן לחוד והיין לחוד, או שמחוברין משוי להו כחטיבה אחת של שמן ויין וכולו מונח בארץ.
ומסברא קשה לומר דנעשו כחטיבה אחת דהא בודאי נשאר השמן בפני עצמו והיין בפני עצמו ולא אמר ר' יוחנן בן נורי אלא דלענין טבול יום כשנגע בשמן הוי כנגע גם ביין אבל אינם גוש אחד.
ולכאורה הי' אפשר לומר דהנה לקמן (דף ק"ב ע"א) אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב, ובתוס' לעיל (דף ד' ע"ב) הביאו מהגמ' בעירובין דמקרי הנחה ע"ג מקום ד' משום דאחשביה, ולכאורה הא תינח דאיכא אחשביה לאשוויי ד' על ד', אבל מ"מ הרי אין כאן הנחה דהא מיד שהגיע לפי הכבשן שרפתו השלהבת, ומשמע דכל דבר שנתכלה, עצם הכילוי משוי ליה שם הנחה ומה שצריך אחשביה הוא רק כדי ליחשב מקום ד', ולפי"ז י"ל דשמן ע"ג יין הוי נמי כילוי בתור שמן לחוד דנהי' דבר חדש עי"ז, וכילוי הדבר משוי ליה שם הנחה, אלא שיהא חידוש בזה דכילוי מקרי הנחה גם כשלא נתכלה גוף הדבר אלא איכותו נתמעט ונאבד חשיבותו.
ואם היינו מפרשים דמה שהם מחוברים מועיל דנעשו כגוש אחד, יתכן דגם אם הניח רק חצי רביעית שמן ע"ג היין מ"מ מקרי דמניח רביעית, כיון שעל ידי שהניח חצי רביעית שמן על חצי רביעית יין עשה בזה שיהא כאן דבר חדש הנקרא יין שמן והניחו, דאם זה נעשה לדבר חדש ע"כ כשהניח חציו כאילו הניח כולו דלא שייך לחלקם. נמצא שעשה עקירה חצי שיעור והנחה על שיעור דהוא דבר חדש לגמרי.
המעביר חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. יש לעי' באם יש בידו שני חפצים ועקר עצמו כדי שחפץ אחד יניח בביתו והשני יוציא לר"ה אם מקרי עקירה להוציא, או כיון שכונתו על חפץ אחד להשאיר בבית אין כאן עקירה שלימה להוציא.
ואת"ל דכה"ג מקרי עקירה לגבי חפץ זה שהוציא לרה"ר, מ"מ יש לדון בחפץ אחד שדעתו להשאיר קצת ממנו ברה"י וקצת ממנו להוציא, אם מתיחס הפעולה לזה שהוציא והוי עקירה להוציא, או כיון שמעורב חלק לא להוציא, לא הוי עקירה שלימה להוציא.
תוך ד' אמות עמד לפוש פטור. באמת הוא מותר ג"כ, ואולי נקט פטור משום דאסור מדרבנן גם פחות פחות מד' אמות [ועי' רשב"א לקמן דף ח' ב', דהביא דלפי הרמב"ם (פי"ב הט"ו והי"ט) רק פחות פחות מד"א אסור מדרבנן, אבל פחות בלבד מותר, ולפי הראב"ד גם פחות אסור מדרבנן לכתחילה, עיי"ש].
המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו. פירש"י דרך סטיו מקום איצטבאות שיושבים סוחרים ושם כרמלית עליה דלא להילוכא הוא כרה"ר. משמע מזה דשם רה"ר לא הוי אלא בדעביד להילוך אע"פ שיושבים שם רבים וע"ע רש"י לקמן ו' א' ד"ה פלטיא.
ויש לעיין לרבנן דמחייבי דרך סטיו, אם קרע שיראין בעברו בסטיו אם אז קים לי' בדרבה מיני', או דאז הא יש סברא לפוטרו ומה דחייב משום דהוי כאילו דילג את הסטיו, ולא שייך לפוטרו על השיראין שהזיק בהיותו שם.
מהלך כעומד דמי. יש לעיין נהי דכל פסיעה הוי כעומד אבל כל פסיעה היא כדי להמשיך בהליכה ולמה זה גרע מעומד לכתף דלא הוי הנחה וכאן ג"כ כל פסיעה כדי לילך, והפסיעה אין תכליתה בשביל מנוחה.
אך באמת דוקא כשעמד "לכתף" לא חשיב עמידה משום שזה תיקון וחלק להמשך ההליכה, משא"כ מהלך אי"ז עומד "לכתף", דאין כל פסיעה תיקון והכנה לפסיעה הבאה, ושפיר מקרי כעומד.
היכא אשכחנא כה"ג דחייב א"ר ספרא א"ר אמי אמר ר' יוחנן מידי דהוה אמעביר חפץ ד"א ברה"ר וכו'. צ"ב לפי מש"כ רש"י דקושית הגמ' היא היכא אשכחן דמחייב בדמפסקא רשותא אחריתי, א"כ מאי מייתי ממעביר ד"א ברה"ר הא ודאי אין שם רשות מפסקת.
רש"י ד"ה אינו חייב. והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת "דגמרינן" ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה וכו', כצ"ל לכאורה. ומה שכתב רש"י דצריך שיתכוין לעשות המלאכה היינו שיעקור ע"מ להוציא ולהניח ואל"כ לא הוי ע"מ לעשות מלאכה [ועי' בתוצאות חיים סי' ט' סקי"א שדן אם עקר ע"מ להוציא ולא להניח אם חייב, והארכנו בזה במקו"א "בענין עקירה והנחה במלאכת הוצאה" ע"ש]. והא דלעיל (דף ג' ע"ב) דחיישינן דלמא שדי ליה, מיירי נמי בהוציא ע"מ להניח דאל"כ למה הוציא והחשש הוא שיפיל ויעשה הנחה, וכן במתני' דעקר הבעה"ב ונטל ממנו העני, מ"מ אתי לידי חיוב חטאת דעקר ע"מ שיוציא ולא ידע אם הוא יניח ביד העני או שהעני יקח ממנו. וכן מש"כ כאן רש"י ד"ה היה טעון דהיה טעון כדי להוליכו מזוית לזוית, ה"ה בעקר ע"מ להוציא ולא להניח, אלא דהדרך הוא לטלטל מזוית לזוית ולא להוציא בלא להניח, ונקט רש"י לרווחא דמילתא.
רש"י ד"ה והוא שעומד לפוש. אבל עומד לכתף לתקן משאו על כתיפו לאו עמידה היא. לכאורה אין דין עמידה לגבי הוצאה שיהי' שייך לדון אם נחשב עמידה או לא אלא דיש עמידה שעושה הנחה, ויש הנחה [לכתף] דאי"ז הנחה. ויש לעיין אם אינו עמידה היינו רק כלפי החפץ שנושא על כתיפו כיון שאינו עושה אלא לכתף ואי"ז הנחה לגבי החפץ שעומד לתקנו שיהא מיושב טוב לכתפו, אבל אם יחד עם זה יש לו בכיסו איזה דבר, אז לגבי הדבר ההוא שפיר הוי הנחה כשעומד. ומלשון רש"י דלא עמידה היא, משמע דלא הוי עמידה כלל. וא"כ לפי"ז לגבי שאר דיני התורה דצריך עמידה ג"כ לא הוי עמידה.
והא דמחייב ר"ע על קלוטה כמי שהונחה, אע"פ שאין לך לכתף גדול מזה. משום דהא דבעמד לכתף לא חשיב הנחה, היינו דוקא היכא דאין מעשה ההנחה בחפץ אלא מחמת גופו, אז הנחת גופו לכתף אי"ז הנחה בהגוף וממילא אין הנחה להחפץ, אבל אם מניח את החפץ עצמו כדי לכתף לא שייך בו לכתף ואפי' חשב לכתף מקרי הנחה [וכן דעת החזו"א סי' ס"ב סק"ד], וכיון דסבר ר"ע דכמי שהונחה דמיא לא איכפת לן במה שזה כמונח לכתף ועי' משנ"ת בתוד"ה בשלמא, וע"ע אילת השחר כתובות דף ל"א ע"א בתוד"ה נימא.
תוד"ה בכותל משופע, אור"י דאיירי כגון שרבים מכתפין עליו דהוי רה"ר. ולפי"ז מיירי בכותל שהוא בדיוק ט' לא פחות ולא יותר, ומה דאמרי' שהיה משופע היינו שהיה שם כעין מדרגה שיש בה מקום הינוח.
ומשמע מלשון התוס' דמיירי שרבים מכתפין עליו במציאות, וצריך לידע מהו השיעור של רבים אם בג' אנשים סגי.
תוד"ה אגוז. ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה. והק' רע"א [בגהש"ס כאן וביתר ביאור בב"מ] דא"כ הגוף עצמה מקרי מהלך ואמאי מהני נתן גט על ראשה, גם אמאי בנתן גט ביד עבדה מקרי חצר מהלכת הא היד מינח. והם ב' קושיות חדא דאם הגוף עצמו נקרא מהלך א"כ לא יועיל ליתן הגט על גבי ראשה, וכן אם היד אינה מהלכת משום דקא מסגי איהי תותא מ"ט יד עבד מקרי חצר מהלכת.
ולכאורה נראה דהנה בתורה כתיב ונתן בידה, ומרבינן חצרה ג"כ, ואם לא היה נאמר אלא ונתן לה הוי אמינא דיתן רק על גופה, נמצא א"כ דהגוף עצמו זה דין הנתינה שהיה בלי כל ריבוי ואי"ז חצר, וכתבה תורה יתור "ידה" ומזה מרבינן דבר כעין יד דהיינו חצר.
ומעתה יד לגבי הגוף יש להסתפק אם נקראת היד מהלכת כיון שעושה עם היד כמה מיני תנועות כאילו ניתק מהגוף, או דלמא לא מקרי מהלכת דהיא כגופו, אך על האדם עצמו בודאי אין לדון משום מהלך דהאדם עצמו לא איכפת לן שהוא מהלך, דהגוף בעצמו דזה כולל ראשה בודאי זה נתינה מעליא וזהו עיקר הנתינה, רק על היד בזה היה מקום לדון דכאלו מנותק קצת מהגוף, וע"ז כתבו תוס' דהיד לא מקרי מהלך דגם היד הוא חלק מהגוף ולא איכפת לן שהוא מתנועע.
ולפי"ז אתי שפיר נמי דבעבד מקרי היד מהלכת, כיון שכל העבד הוא מהלך, דבעבד היד הוא חלק מהעבד, וכיון שכל העבד הוא מהלך לא מהני לידו. ובכפות סגי שיהא גופו כפות וא"צ שיכפות גם את ידו, דצריך רק כדי שיהא משומר לדעתו ולא לדעת העבד, ולא שייך שם סברת תוס', דכל סברת תוס' היא דיד האשה עצמה היא חלק מגוף האשה שהדין נתינה בה הוא בלא ריבוי דחצר, ובזה לא איכפת לן מה דגופה או ראשה מהלכת. ואמנם ברמב"ן בגיטין דף כ"א מבואר כסברת רע"א אך בדעת התוס' יש לומר כמו שנתבאר.
בא"ד. אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא היה מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכו' אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא. ונמצא לפי"ז דתחילת הספק הוא אם במשכן היה כך או לא, וכיון דלא ידעינן מה היה במשכן תלוי הדבר בדרך בני אדם, ותלינן דאם דרך בני אדם להניח כן מסתמא גם במשכן היה כך ואם אין עושין כן מסתמא גם במשכן לא היו עושין כן.
והיינו דלא סגי לן במה שדרך בני אדם לעשות כן אלא צריך דוקא שבמשכן היו עושין כן.
ושמן ע"ג יין אע"ג שאין דרך לעשות כן וגם במשכן מסתבר שלא היו עושין כן, מ"מ כיון דמה שלא היו עושין כן לאו משום דאי"ז דרך הנחה, זה לא מגרע מלהיות לו דין הנחה.
מיהו עצם הדבר צ"ב למה הוצרכו תוס' להוסיף סברא זו, ובעיקר הו"ל למימר שבדין חצר מהלכת אין חסרון במה שנח ע"ג מים כיון שהוא מצדו עומד והמים מוליכין אותו, וכאן אינו נח אלא מתנדנד, ולמה צריך להוסיף שאינו דומיא דמשכן.
בא"ד. ובעי אגוז בכלי וכו' אם הוא דרך כך. יל"ע דהרי ודאי מניחים חפצים בספינה, ומי שרוצה להעביר אגוז למקום אחר ודאי מניח בספינה, ומה לי ספינה מה לי כלי [וצ"ל דמ"מ בכלי ע"ג מים אולי לא מניחים].
בא"ד. ובריש פרק בתרא משמע נמי דאם נותן על אדם כשהוא מהלך דלא חשיב הנחה דקאמר מניחו עליה כשהיא מהלכת וכו'. העירוני דמשם יש להוכיח ג"כ לגבי ספיקו של רבא דאגוז בכלי, דהא מיירי התם בכיסו שיש בתוכו מעות ומדקתני מניחו עליה כשהיא מהלכת אלמא דלא חשיב הנחה גם לגבי המעות, אע"פ שהם מונחין בתוך הכיס, וראי' מזה דכל שהכלי לא נח לא הוי הנחה גם כשמניח בתוכו חפץ, ונפשוט דאגוז ע"ג מים לאו הנחה הוא.
והי' אפשר לומר דספק הגמ' הוא דוקא במניח את האגוז בתוך הכלי אבל כשמניח יחד את הכלי עם האגוז לא מיבעיא ליה לרבא דבודאי לא חשיב הנחה, אך אין הכרח לומר כן ובפשוטו משמע דהספק הוא גם כשמניח את הכלי עם האגוז, דמ"מ אפשר דהאגוז כשלעצמו מקרי הנחה, דממ"נ אם יש סברא דכשמניח את האגוז לתוך הכלי מקרי הנחה א"כ גם כשהניחו עם הכלי מ"ט לא יחשב מונח ויהא חייב עליו. וגם דהא כתבו תוס' דבעית רבא היא אם דרך להצניע כך חפצים, ומ"ש אם מניח את האגוז בתוך כלי שמונח בו או אם מניחו עם הכלי ביחד, הא אם זה הדרך להצניע כן חפצים בכל גווני ליהוי הנחה, ואם אין הדרך להצניע כן מה יועיל מה שנותן את האגוז לתוך הכלי.
עוד יש להקשות בסוף דבריהם שהוכיחו מהא דהוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן, משמע דוקא כתבן, אבל אם שפך לכלי אחר לא חשיב הנחה כיון שהוא מהלך. וקשה דאי טעמא דלא חשיב הנחה כשהוא מהלך משום דאין דרך להצניע כן חפצים, התם נמי תליא בבעיא דרבא אם דרך להצניע חפצים בתוך כלי שהוא מהלך, ומ"ט פשיטא להו דהתם לא הוי הנחה, וצ"ע אם כוונתם דהתם נמי ספיקא הוי.
אך יותר נראה דמה שכתבו תוס' דמיבעיא לן אם דרך להצניע כן חפצים, אין כונתם דכל הנחה צריך שיהא הדרך להצניע כן, אלא כל שהדבר במנוחה ממש לא איכפת לן אם אין הדרך להצניע כן, וספיקא דרבא באגוז בכלי וכלי צף ע"פ המים הוא, דאמנם לא מקרי הנחה ממש מ"מ אם דרך בני אדם להצניע כן חפצים ממילא יחשב הנחה לענין שבת אע"פ שבאמת אי"ז מונח, דכיון שהדרך להצניע כן ממילא גם היה במשכן ויהא חייב ע"ז.
ואמנם כל הספק הוא רק בכלי שצף ע"פ המים דאפשר שהדרך להצניע כן, אבל בכלי הנמצא ע"ג אדם או בהמה בודאי אין דרך להצניע. ומה שהביאו תוס' מבהמה מהלכת ואדם מהלך, לא הביאו אלא דאדם ובהמה מהלכין לא מקרי מונח דאם היתה הנחה ממש לא הוי איכפת לן אם אין הדרך להצניע כן, וע"כ דמהלך לא מקרי הנחה, וה"נ בכלי ע"פ המים אע"ג דודאי לא הוי הנחה מצד דמקרי מונח מ"מ מספקא ליה דליחייב משום שדרך להצניע כן חפצים, ועל אדם או בהמה מהלכת דפשיטא דאין דרך להצניע, לכן כה"ג ודאי לא יתחייב.
ומיושב לפי"ז הא דאמרי' דשמן ע"ג יין מקרי הנחה אע"ג דבודאי אין הדרך להצניע כן, דכיון דלר' יוחנן בן נורי מקרי הנחה גמורה לא איכפת לן במה שאין הדרך להצניע כן.
בסוה"ד. דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם. אפשר דאין צריך שיהא דעתו שהאותיות ישארו שם לעולם, אלא עיקר כונתו לומר שזה המקום המוכן לדיו זה, ובכה"ג הוי הנחה. [וכן אמר החזו"א דמי שמוצא בגד אצלו תוך כדי שהולך ברה"ר אין מועיל שילבשנו, דזה גופא הנחה, כיון שזהו מקומו, ולא מהני הא דהבגד טפל לאדם].
והנה כל סברות אלו הם בגדר "דרך הנחה", שהרי כתב רש"י לעיל (דף ג' א') דמה שצריך עקירה והנחה הוא משום שאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה, והוא סברא, ועל כן צריך לדון בכל ענין אם הדרך כן או לא.
תוד"ה בשלמא. ותירץ ר"י דה"ק בשלמא לבן עזאי אפילו אי משכחת כה"ג במשכן פטור דמהלך כעומד דמי אלא לרבנן תקשה היכא אשכחן. צ"ע דהא מנ"ל דיש מחלוקת בסברא אי מהלך כעומד כל זמן שלא מצינו הכרח דפליגי בזה. דהא דבר של סברא כולם צריכים לסבור כך, רק אם מצינו דפליגי באיזה דין ואין לנו איך לפרש מחלוקתם אלא דפליגי בסברא אז אמרינן דפליגי בסברא זו, אבל כאן דאין הכרח דפליגי בזה, איך נאמר דאפילו אם הי' במשכן נמציא מחלוקת בסברא.
בא"ד. ומשני משכחת לה בקופץ. ואע"פ שמסתמא אי"ז כדרך בני אדם לקפוץ ד' אמות לא מיפטר עי"ז, והטעם משום דבמלאכת הוצאה אין המלאכה אלא הוצאת החפץ, וצריך שהחפץ יעבור כדרכו, אבל היאך עבר האדם המוציא לא איכפת לן. ואמנם במעביר ד' אמות ברה"ר יש להסתפק אם אין האדם המעביר חלק מהמלאכה, אך מהירושלמי כאן משמע דאינו חלק מהמלאכה ולכן אע"פ שהוא לא עבר כדרך, מ"מ כיון שהחפץ הוא כדרכו סגי. לפי שאין כאן שינוי בעצם המלאכה, שהוא מחזיק בידו, רק שהאדם קופץ, ודמי למי שקוצר תוך כדי ריקוד, דודאי לא חשיב שלא כדרך, כיון שפעולת הקצירה היא כדרך. ודוקא במוציא בשינוי בכלאחר יד דהחפץ עצמו אינו כדרך אז הוא פטור.
ולפי"ז י"ל דה"ה העובר ד"א ברה"ר ע"י הזכרת שם ובידו חפץ דיהא חייב דלא איכפת לן האיך עבר האדם, כיון דהחפץ הוא ביד האדם כדרך והגיע לאחר ד' אמות הוא חייב, ואי משום דבמשכן לא היו עושין ע"י שם, והירושלמי יליף ד"א ממשכן ולא ס"ל דהלמ"מ היא, מ"מ הרי לא היו עושין ג"כ ע"י קפיצה, וע"כ דס"ל להירושלמי דלא איכפת לן מה שהאדם לא היה עובר כן במשכן, רק העיקר תלוי בחפץ שעבר.
ויל"ע בגורר את חבירו ד"א ברה"ר וביד הנגרר יש חפץ מונח שלא כדרך כגון תחת בית השחי אם יהי' חייב, דמחמת האדם עצמו שהוא גוררו אינו חייב דחי נושא את עצמו, לכן על החפץ שביד האדם הנגרר יהא חייב, דלגבי הגורר לא איכפת לן מה שהנגרר אוחז הדבר שלא כדרך דלגביו הוא גורר כדרך, או דמ"מ כיון דאינו ביד הנגרר כדרך נמצא שהוציא חפץ שלא כדרך שמוציאין ופטור.
בא"ד. הא דמשני בקופץ, צ"ל דמיירי שקפץ בשתי רגליו כאחת, דאם רגל אחת אחרי רגל שניה עדיין היה לנו לומר שהוא כעומד, כיון שרגל אחת בארץ, וקשה מאד לעשות קפיצה כזו וצע"ק איך מיירי באופן כל כך רחוק.
בא"ד. ותירץ ר"י וכו' והש"ס דילן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה. יש לעיין דהא מעביר ד' אמות ברה"ר חייב מיתת ב"ד, והעובר על הלממ"ס אינו חייב עונש מיתת ב"ד, וע"כ צ"ל דההללמ"ס היתה לא בגוף החיוב אלא בשיעור העברה, דכשמעביר ד' אמות נחשב כמוציא מרשות לרשות, וכן כתב בריטב"א לקמן דף צ"ו, ולפי"ז שפיר חייב מיתת ב"ד. וא"כ נהי דחידשה תורה דהוי כמרשות לרשות מ"מ לא יהי' חייב יותר מהוציא מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י דאינו חייב אם היתה הנחה לפני זה, ויכול להתחייב רק בקופץ כדברי הירושלמי דלא הי' הנחה באמצע, וע"ז יועיל ההלכה לחייב כמו מוציא מרשות היחיד לרה"ר, אבל איך יתחייב בלי שקפץ כיון דמהלך כעומד דמי.
ואפשר דלפי בן עזאי אה"נ דאין חיוב מיתה, ולקמן (דף צ"ו ע"ב) דאיכא חד מ"ד דהמקושש הי' מעביר ד' אמות ברה"ר ולכן נתחייב סקילה, נצטרך לומר דבן עזאי לא ס"ל כהך מ"ד אלא חיוב המקושש הי' כהשיטות האחרות המובאות שם בגמ' שנתחייב משום תולש או מעמר, וע"ע משנ"ת לקמן דף צ"ו ב'.
בא"ד. וכן קלוטה לר"ע אע"ג דכמו שהונחה דמיא בזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב ולא אמרינן דכמו שהונחה תוך ד' אמות ברה"ר. יש לעיין למה זה קשה רק בד' אמות ברה"ר הא גם בזורק מרה"י לרשות הרבים איך יהי' חייב כיון דכל הזמן זה נח.
בא"ד. וכן קלוטה לר"ע אע"ג דכמו שהונחה דמיא בזורק ד' אמות ברשות הרבים חייב. הנה לא הביאו ממעביר ד' אמות דלמה חייב נימא קלוטה כמו שהונחה, משמע דכשהאדם אוחז דבר לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה כדמשמע בפשיטות מלשון התוס' לעיל ד' ע"א ד"ה אבל למטה, אבל בחזו"א שבת סי' ס"ב סק"ז ביאר דרק אם היד אינו באותו רשות שהאדם עומד אז הוא דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה, אבל כשהיד והגוף ברשות א' אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי, כמו שביאר דבריו בקהילות יעקב סי' ו', וצע"ק מכאן.
בא"ד. וריב"א מספקא ליה וכו'. ספיקתם הוא דיש מקום לומר דלבן עזאי מהלך הוא ממש עומד, ולכן מספקא ליה לריב"א דכיון שנתחדש דבד"א מהלך לאו כנח דמי ה"ה דעומד ממש לא יחשב הנחה. אבל אם מסברא אין זה עומד ממש, אז ממה שיש הלכה דברה"ר מהלך לאו כעומד דמי אין עדיין מקום לומר דנתחדש בזה דעומד גמור ברה"ר לא יחשב הנחה, כיון דמסברא עומד ממש הוי הנחה גמורה.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |