אילת השחר/שבת/ד/ב
ילפינן זורק ממושיט. יל"ע לפמ"ש תוס' לעיל (דף ג' ע"א) בשם הירושלמי דמושיט לא מיחייב אלא כשמושיט ליד חבירו, א"כ נימא דגם בזורק בעינן דוקא שיזרוק לתוך יד חבירו, ולא נזכר בכל הסוגיא, ואולי סוגיא זו לית לה הא דהירושלמי.
וכן מוכח לכאו' מתוד"ה ומאי שנא שהקשו דשנא ושנא חצר אחרת שכן יש בו איסור מושיט, ולכאו' כשזורק לתוך החצר אינו מאדם לאדם, משמע דא"צ. אבל אפשר דכונתם לומר שאם יש אפשרות שיתחייב מדין מושיט והיינו אם יהיה שם אדם, זה כבר סיבה לאסור מדרבנן.
שם. ילפינן זורק ממושיט. בעיקר דין זה דילפינן זורק ממושיט צ"ע היאך ילפינן, הרי מושיט אינו כתוב בתורה שנוכל ללמוד ממנו, ונאמר רק בהלכה למשה מסיני, וכי אפשר ללמוד במה מצינו בהללממ"ס (עיין נזיר דף נ"ז א', וירושלמי פאה פ"ב ה"ד ובפני משה שם).
ומיהו זה אין להקשות דאין עונשין מן הדין ואיך נחייב מיתה ע"י ילפותא במה מצינו זורק ממושיט, דכיון שאין לומדים את עיקר המלאכה רק את הפרטים שבה שהוא למעלה מי' וכדו', י"ל דאי"ז שייך לכללא דאין עונשין מן הדין.
והנה במלאכת המשכן יש מקומות שכתוב "מלאכה" (שמות פרק ל"ו ב'), ויש מקומות שכתוב "עבודה" (שם פרק ל"ט מ"ב), והחילוק בין מלאכה לעבודה הוא דמלאכה מתייחס לתוצאה שנעשה כך וכך, משא"כ עבודה שהוא הפעולה, והא דילפינן משבת הוא רק במה שהתורה קוראת לו "מלאכה". ולפ"ז י"ל דאנן ילפינן דכל מה שתכליתם שוה נקרא מלאכה, ומושיט וזורק תרווייהו תכליתם אחד שהחפץ שינה מקומו.
ולכאו' מושיט זה רק בחפץ גדול דומיא דקרשים, אבל דבר זוטר הוי ליה "נותן" לחבירו, ולא "מושיט", אך בתוס' (ד' א' ד"ה ומ"ש), מבואר דגם בפירות שייך מושיט.
זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא רבי מחייב וחכמים פוטרין. הנה לרבנן נמצא דאם יש רשות שהיא ד' טפחים ובולט ממנה דבר מועט ביותר, והניח עליו, לא חשיב הנחה ע"ג מקום ד' טפחים, ויל"ע לרבנן וכי כל משהו שיוצא מן הקיר נחשב לעצמו ולא הוי הנחה על מקום ד' דא"כ צריך שיהי' חלק לגמרי בלי שקיעות ובליטות.
ואינו מובן בסברא, דהרי העיקר הסמוך לו הוא ד' טפחים. ואפשר דבעי שיעור מסויים לנתק הנוף מהעיקר [וע"ע משנ"ת בתוד"ה ואילן].
והנה הא דזרק ונח על גבי זיז כל שהוא, ע"כ לא מיירי ברצה שינוח דוקא ע"ג הזיז דא"כ מחשבתו משוי לי' מקום והוי כד' על ד'.
דרבי סבר אמרינן שדי נופו בתר עיקרו. יל"ע לפי סברת התוס' דהשיעור ד' על ד' הוא משום שאין דרך להניח חפץ בפחות מד' על ד', א"כ מה יועיל מה דשדי נופו בתר עיקרו להחשיבו כמונח על מקום ד', הא מ"מ אין דרך להניח ע"ז חפצים.
שדי נופו בתר עיקרו. בפשוטו מיירי דהעיקר עצמו יש בו שיעור ד' על ד' בלא צירוף הנוף ואז אמרי' דשדי נופו בתר עיקרו שיש בו שיעור, אך כשצריך את הנוף כדי לצרפו לשיעור י"ל דאינו מצטרף.
והנה מהא דבעינן לטעמא דשדי נופו בתר עיקרו מבואר דאפי' שהנוף יוצא מהעיקר לא אמרי' דכיון שזה דבר אחד ויש בו מקום רחב ד' ממילא כל היוצא ממנו הוי חלק מהמקום של ד' על ד' ותסגי בהכי אלא בעינן שיהא במקום שמניח עליו ד' על ד' ורק הסברא דשדי נופו בתר עיקרו מהני דהוי כאילו יש בנוף גופא ד' על ד'.
והוסיפו לי דאע"ג דלגבי חורי רה"י מהני אע"פ שבמקום זה אין כל מה שצריך כדי להיות רה"י, אבל מ"מ לשויא מקום ד' לא מהני לולא דין דשדי נופו בתר עיקרו.
והנה לכאו' שדי נופו בתר עיקרו. הוא הלכה למשה מסיני, ואינו סברא, דאטו משום שהעיקר ברה"י, אף הזיז הוי כרה"י. וכן במעשר שני וכן לענין עיר מקלט דשדינן נופו בתר עיקרו (מכות דף י"ב א') לכאו' אי"ז סברא, אלא הלכה הוא. דמסברא קשה לחדש כזה דבר. וזה נוגע גם לשאר דיני התורה. ודבר זה הוא בין אם הארבעה הוא ב"עיקרו" ובין אם הוא בכל מקום של הדבר, דכשיש בו ד' זה נותן דין ד' על הכל.
שדי נופו בתר עיקרו. יש להסתפק אם דין זה הוא רק באילן שיש בו יניקה, דכיון שהעיקר נותן יניקה לנוף, לכן שדינן לנוף בתר העיקר, או אפי' בעמוד עם זיז ג"כ שדינן זיז בתר עיקר. ומדתפס נוף ועיקר משמע שרק בעץ הוא שייך.
וכן רש"י בתחילת הסוגיא פירש שהזיז היה יוצא מהכותל, ואח"כ בתירוץ הגמ' פירש בנוף, משמע דדוקא באילן שדינן נופו בתר עיקרו, וכן בשאר מקומות דאמרי' שדי נופו בתר עיקרו מיירי באילן והיינו משום שיונק מן העיקר, ולכן יתכן דאפי' באילן שנתייבש ואין בו יניקה לא נימא שדי נופו בתר עיקרו.
מיהו באדם לא אמרינן כן, דאל"ה מה מקשה הגמ' הרי גם בידו של אדם אפשר לומר דשדינן ידו בתר עיקרו והוי ד"ט, אלא ודאי דבאדם לא אמרי' כן. וטעם הדבר, דמה שמועיל שיש בעיקרו ד"ט הוא משום שנקבע כולו בשם ד' טפחים, ובאדם עם ידו אינו שייך.
והנה פשטיה דגמ' נראה דשדינן לנוף בתר עיקר היינו בתר עיקר העץ, אבל אפשר לפרש דהא דשדינן בתר עיקר אינו תלוי בגזע כלל, אלא בתר הקרקע, דהכל יוצא מהקרקע, ולפ"ז גם אם הגזע הוא דק מאוד חשיב מקום ד' מחמת הקרקע, והא דאמר בתר עיקרו, היינו משום דכיון שהעיקר יונק מהקרקע הרי זה סיבה להחשיב את הנוף אחר הקרקע, שיש עיקר היונק שמחברו לקרקע.
אמנם כשיש דבר שרחבו פחות מד"ט ע"ג דבר שהוא רחב ד"ט, אם מניח על העליון לא חשיב כמניח ע"ג מקום ד"ט, אף שהתחתון הוא ד' טפחים, דאל"כ לא משכח"ל הנחה על פחות מד"ט, דתמיד הקרקע שתחתיו הוא יותר מד"ט, ולפ"ז אם מונח נייר פחות מד"ט ע"ג כותל שהוא ד"ט ומניח עליו חפץ אחר לא יתחייב, דהשתא הוא מונח על פחות מד"ט, ואפשר דכל שהוא תוך ג' טפחים סמוך למקום ד' טפחים חשיב כמונח, כדחזינן גבי כורת לקמן ח' א' דתוך ג' טפחים חשיב כמונח.
דרבי סבר אמרי' שדי נופו בתר עיקרו. ומבואר ברש"י שדין הנוף כעומד ברה"ר ובו רוחב ד' טפחים. חזינן דאף שמקבל חשיבות מקום ד' טפחים מחמת העיקר, מ"מ לא נגרר בתר עיקרו להחשב רה"י, ונשאר דינו כעומד ברה"ר.
ומיהו לענין עיר מקלט אמרי' במכות (דף י"ב א') שאם עיקרו בעיר מקלט ונופו נוטה לחוץ, שדינן נופו בתר עיקרו וחשיב כאילו הנוף בפנים, וצ"ע מה החילוק, ועי' תוס'.
מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה. לכאורה הלשון הפוך והוי ליה למימר אחת משום הכנסה מרה"ר לרה"י ואחת משום הוצאה מרה"י לרה"ר, ואמנם רש"י פי' כאן דהכנסה היינו לרה"ר.
ובהא דמחייב היה רבי שתים משום דקלוטה כמי שהונחה ויש כאן גם עקירה וגם הנחה. צ"ע האיך יתכן שברגע הראשון שעובר ברה"י אמרינן דהוי הנחה, ובזה גופא יש גם עקירה חדשה, הרי נמצא שבאותה פעולה אנו קובעים שנעשה ב' פעולות סותרות גם עקירה וגם הנחה.
רש"י ד"ה ובתוך י'. אפי' קלוטה ליכא. היינו דעל מה שיש "דין רשות" שייך לומר קלוטה, ולמעלה מי' אין לזה דין רשות, ומתוס' משמע דשייך קלוטה גם למעלה מי', וצ"ל דס"ל דמקום פטור הוי ג"כ דין.
רש"י ד"ה זורק. ולא היו זורקין אותן שלא יתקלקלו. לכאורה א"צ לטעם שלא יתקלקלו דבלאו הכי נמי לא מצי זריק להו מפני כובדן [וכ"כ באמת רש"י בפרק הזורק צ"ו א'].
יש לעיין לר"ש דס"ל לקמן צ"ב ב' דזה אינו יכול וזה אינו יכול פטור, מה דילפינן דמושיט מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים משום דכך הי' מושיטים הקרשים מעגלה לעגלה דע"כ לא יכול איש א' להושיט לעומד בעגלה שעל ידו מפני כובד הקרש וע"כ דכמה אנשים עשו זה אלא דאין יכול ואין יכול ולר"ש הא פטור, ודוחק לומר דנהי דאם הי' עושין זה בשבת הי' פטורין מ"מ אפשר ללמוד שהי' מלאכה, ואם א' יושיט דבר שיכול להושיט לבדו לחבירו יהי' חייב. [ועי' תוס' לעיל ג' א' ד"ה בעשותה].
תוד"ה אבל למעלה [הנדפס בע"א] דא"כ למטה מי' מ"ט פטור זורק. לפי מש"כ [בגמ' ד"ה ילפינן זורק] להסתפק דאי ילפינן זורק ממושיט אולי לא מיחייב אלא בזורק לתוך יד חבירו כמו במושיט, א"כ מצינן לתרץ דהא דלמטה מי' ד"ה פטור היינו דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה להתחייב אם לא יגיע ליד חבירו, ומ"מ כשיזרוק לתוך יד חבירו יהי' חייב.
בא"ד. עי' ברעק"א לקמן (דף צ"ו ע"א) שתמה על דבריהם למאי דקי"ל דלא ילפינן זורק ממושיט י"ל דה"ה דמושיט יהא חייב רק למעלה מי' ולא למטה ע"ש.
ואינו מבואר כוונתו דהא הוכחת תוס' היא גם למסקנא דמנלן דאליבא דאמת אין למדין זורק ממושיט נימא אדרבה דלכו"ע ילפינן וחייב למעלה מי', אע"כ דמושיט חייב נמי למטה מי', וע"כ הוצרך לומר דלכו"ע לא ילפינן זורק ממושיט וצ"ב.
בא"ד. ותדע דהא כי נמי נימא וכו' דמר סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ומר סבר לא אמרינן וכו'. היינו קושיא קמייתא אלא דהשתא הוכיחו מב' דיוטות זו כנגד זו.
תוד"ה דרבי עקיבא [הנדפס בע"א]. וי"ל דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה. צ"ב מנין להסתפק חידוש גדול כזה הרי לא הזכיר ר"ע בדבריו חידוש זה. וצ"ל כיון דסברא דקלוטה כמי שהונחה ג"כ הוי חידוש גדול מש"ה מספקא ליה לרבה מאי ס"ל לר"ע אם קלוטה כמי שהונחה או סברא זו דזורק דמי טפי למושיט.
והנה לסברתם כאן ע"כ תלמודא דידן לא ס"ל כמו שהביאו לעיל (דף ג' ע"א תוד"ה בעשותה) דברי הירושלמי דמושיט חייב רק אם מניח ביד של חבירו, דא"כ הא ודאי אינו דומה דהא מושיט הוא רק ביד של חבירו משא"כ זורק דודאי חיובו תמיד ולא דוקא כשנכנס ליד חבירו. [ועי' ביאור הלכה סי' שנ"ד ס"א ד"ה אא"כ תהא החוליא].
תוד"ה אבל למטה [נדפס בע"א]. כשהחפץ בידו וכו' לא שייך קלוטה. לא שייך להא דזבחים (פ"ח א') דמיבעיא לן אי אויר מזבח כמזבח דמי, בדנקיט לי' בידי', דשם אין נידון אם כמונח במזבח, רק שיהא דינו כמזבח, וכאן הנידון אם כמי שהונחה דמי. וזה לא אמרי' בדנקיט לי' בידיה. ומש"כ תוס' "לא שייך" היינו דמסברא לא אמרי', ולא דלא שייך במציאות.
בא"ד. דניחא לי' להעמיד מתני' ככולי עלמא. אי"ז ממש כולי עלמא דהא בברייתא פליגי, והכונה ככולי תנאי דמתני'.
תוד"ה ודילמא. משום דלא מחייב אתולדה במקום אב. יל"ע אם זה סברא רק בנוגע לחיוב או שלא נחשב לו עבירה כלל לתולדה במקום אב. ויותר נראה דאיסורא איכא ואי"ז אלא סברא לפטור מחיוב חטאת וכו'. רק יש לדון אם באמת יש לו שתי עבירות, רק שאינו חייב ב' קרבנות, או דהתולדה נבלעת בכלל האב, ואינו נחשב כעבירה לעצמו. ונפק"מ לדינא היכא דהתרו בו על התולדה, דאם אינו עבירה לעצמו אינו חייב, ואם הוא עבירה אלא שאין חייבים על תולדה במקום אב, הכא יתחייב, ויותר נוטה לומר דהוי עבירה לעצמו.
בא"ד. דילפינן ממשכן שהיו נוטלין מתיבתן וכו'. עי' ברש"י ותוס' ר"פ הזורק דפליגי אי בעינן דוקא מה שהיה במשכן בשבת, ונפק"מ לענינינו.
תוד"ה אלא א"ר יוסף. השתין ורק וכו' בעינן מקום ד'. צ"ב דהא גובה ורוחב האדם הוי ד' [עפ"י רוב] ובזרק דבילה בכותל חשיב ד' על ד', עי' תוס' ז' א'.
וצ"ל דפריך על "רק" דכיון שזה בראש לא שייך לומר שדי ראשו בתר גופו כיון שהראש חשוב יותר. אמנם בפי' ר"ח בעירובין שם מבואר להדיא דקושיית הגמ' היא גם מהשתין.
בא"ד. ותי' ר"ת דהא דאמר מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא ליה בענין אחר וכו'. משמע דבקושיתם ס"ל לתוס' דגם כשניחא ליה בענין אחר אמרי' דמחשבתו משוי ליה מקום, וצ"ב דא"כ לא יצוייר עקירה והנחה שאינם על מקום ד', רק בזורק ואומר בכל מקום שתרצה תנוח, ובאמת גם לתירוצו של ר"ת נמצא דכמעט ברוב פעמים איכא מחשבתו משויא ליה מקום, דכל פעם שנותן באיזה מקום הרי רצונו שיהיה הדבר במקום זה ואחשביה וחשיב כד' על ד'.
ומש"כ דלא ניחא לי' בענין אחר כמו בהשתין ורק לכאורה הי' צ"ל דא"א בענין אחר, אבל לא "ניחא" לי' בענין אחר לא שייך לומר דהא אין אפשרות לרוק ולהשתין בענין אחר.
והנה הא דמחשבתו משויא ליה מקום, בפשוטו היה נראה דדוקא כשמחשיבו כדבר חשוב להניח עליו וכדו', אלא דלפ"ז צ"ע מה מהני סברא זו על השתין ורק דשם לא החשיבו כלל, ואין לו ענין דוקא כך, אלא שבמציאות אי אפשר באופן אחר, ועיין לשון רש"י בעירובין (דף צ"ט א') ובפי' ר"ח שם.
בא"ד. וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב. ולפי"ז מיירי רק בדבר מאכל אבל דבר אחר לא יועיל.
בא"ד. היינו משום דקאמר ידו של אדם חשובה כד' על ד'. יל"ע אם כונתם דביד קאתי מטעם דהיד חשובה כד' על ד' ולאו משום אחשביה או דסברא היא דדוקא יד דחשובה מהני אחשביה לאשוויי לידו כד' על ד', ומסברא צ"ב איזה צירוף הוא כיון דהשתא קיימינן דידו לחוד לא חשיבא כד' על ד' וכן אחשביה לא מהני בשאר דברים א"כ איך כשנצטרפו שניהם יחד הוי צירוף למימר אחשביה.
תוד"ה זרק. וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה דר"ע דליכא הנחה כלל איכא למיפרך הא עקירה בעי אבל ארבי דבעי הנחה ע"ג זיז כל שהוא ה"ה דלעקירה סגיא בכל שהוא. צריך להבין לפמ"ש תוס' לעיל בד"ה ודילמא, דהא דפריך הא עקירה בעי היינו משום דילפינן ממשכן שהיו נוטלין מתיבתן שהיו בהן ארבע על ארבע, א"כ מאי מהני זיז כל שהוא הא עקירה בעי דוקא ממקום ד'.
ועי' בחי' רע"א שכתב לפרש דלעיל פריך לר"ע דלא בעי שינוח החפץ ע"ג איזה מקום, דילמא עקירה מיהא בעי דבעינן אל יוציא ממקומו ואין מקום פחות מד', משא"כ לרבי דבעי הנחה ע"ג מקום כל שהוא ע"כ טעמו דבעי שיהא החפץ על מקום ממש, והיינו ע"כ משום דילפינן הנחה מעקירה דבעי מקום חפץ ולא באויר, וא"כ ע"כ דגם כל שהוא מקרי מקום, א"כ ממילא מוכח דגם לעקירה סגי במקום כל שהוא.
אמנם יל"ע בלשון תוס' דילפינן עקירה מהנחה דסגי בכל שהוא, ולפירוש רעק"א הוי להו למימר דמדהנחה בעיא כל שהוא ע"כ דעקירה נמי "בעיא" כל שהוא ולא "דסגי" בכל שהוא.
ואפשר דהנה מש"כ תוס' דבמשכן היו נוטלין מתיבתן שהיו בהן ארבע על ארבע לא היתה קבלה דכך היה במשכן אלא סברא היא דמסתמא היה כך וכמו שכתבו תוס' בע"א, אבל מדסבר רבי דהנחה סגי בכל שהוא אמרי' דה"ה עקירה סגי מע"ג כל שהוא, דמדהנחה סגי בכל שהוא, ע"כ דבמשכן היתה הנחה ע"ג כל שהוא, וא"כ גם עקירה היתה ממקום כל שהוא דממקום שהניחו משם היו עוקרין. אך כל זה שייך לרבי דמצריך הנחה ע"ג משהו ולא ס"ל דקלוטה כמי שהונחה דמי, אבל ר' עקיבא דסבר קלוטה כמי שהונחה דמי וס"ל דהנחה באויר נמי מקרי הנחה, ובודאי לא נוכל לומר דהיתה הנחה במשכן ע"ג האויר, אלא ע"כ ס"ל לר"ע דהנחה לא בעינן דומיא דמשכן, וא"כ שפיר פריך דעדיין יש לומר דעקירה אולי כן צריך דומיא דבמשכן ומסתמא במשכן היו עוקרין מתיבה של ד' על ד'.
ומיהו כתבו תוס' דהש"ס בסמוך לית ליה האי סברא, וצ"ב מ"ט דהא שפיר קאמר רב יוסף וכמו שנתבאר.
תוד"ה באילן. הכא בשמעתין הוה מצי לאוקמי באילן שעיקרו ונופו כולו קאי ברה"י ויש בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו וחשיבא מקום ד'. הנה כבר ביארנו למעלה דענין שדי נופו בתר עיקרו מצינו בשאר דוכתי באילן דהסברא בזה היא דהואיל והנוף יונק מן העיקר הרי הוא כמוהו, משום דהיניקה קובעת את הדין לנוף, וכמו אילן העומד בארץ ישראל ונופו בחו"ל דחייב במעשרות הואיל ויונק מהארץ דינו כארץ ישראל, אך מ"מ אינו נחשב עי"ז כאילו הנוף הוא בארץ ישראל אלא שדינו כהעיקר, וא"כ ה"נ בשלמא מרה"י לרה"ר דהנוף ברשות אחת והעיקר ברשות אחרת שייך להבין בזה שדי נופו בתר עיקרו דיש גם לנוף דין של הרשות שהעיקר שם ואמרי' שדי דין הנוף כדין העיקר, אך כשהעיקר והנוף הם ברשות אחת ואנו באים לדון אם הנוף יש בו דין ד' על ד', מה יועיל בזה שדי נופו בתר עיקרו הא מ"מ אין בנוף ד' על ד'. וא"כ מ"ט כתבו תוס' דהוי מצי למימר באילן שעיקרו ונופו ברה"י ואמרי' שדי נופו בתר עיקרו דנחשב כאילו נופו רחב ד' כמו העיקר הא דבר זה לא מצינו שיועיל על זה שדי נופו בתר עיקרו, וסברות אחרות שייך בזה כגון דהנוף בטל להעיקר וחשוב כמוהו אך אי"ז דין של שדי נופו בתר עיקרו.
וצ"ל ע"כ דמאי דקרי ליה הכא שדי נופו בתר עיקרו אי"ז כמו בשאר דוכתא אלא הכונה כאן דהנוף חשוב כמו העיקר.
וברש"י חזינן הכי להדיא דפירש דברי רבי בזרק חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע ונח ע"ג זיז, והרי עיקרו של הזיז הוא ברשות הרבים ומחייבינן למניח ע"ג הזיז כאילו נח במקום ד' ברה"ר מדין שדי נופו בתר עיקרו. וכן משמע ברש"י דזיז דהכא היינו עץ היוצא מן הכותל ועל זה אמרי' שדי נופו בתר עיקרו, וע"כ אי"ז כבכל דוכתא דהא עץ היוצא מן הכותל אינו יונק מן העיקר ולא שייך כאן הסברא דאזלי' בתר דין היניקה וע"כ זה גדר אחר דמקום הקטן מתבטל למקום הגדול והחשוב. אמנם י"ל דרש"י לא פי' כן אלא לפי ההו"א דמשום דסגי בהנחה כל שהוא לרבי אבל למאי דדחי דמשום שדי נופו בתר עיקרו הוא, י"ל דמיירי דוקא באילן ולא בזיז היוצא מן הכותל. אך קצת קשה דנמצא דנקט התנא לשון זיז דמשמעו זיז היוצא מן הכותל ומיירי על אילן, ויותר מסתבר אם נימא דלמסקנא דאמרי' דשדי נופו בתר עיקרו מיירי בין באילן בין בבית ונקט התנא לשון זיז משום זיז היוצא מן הכותל.
ויל"ע אם זה רק באילן ובית שהם דברים חשובים והנוף והזיז היוצאין מהם נעשין סניף אליהם או גם בכל עץ לחוד הרחב במקום אחד ארבע על ארבע ויוצא ממנו חלק צר שהוא פחות מד' על ד' נימא דנחשב הכל כד' על ד'.
אמנם יש לתמוה דהתינח אם היה באילן מקום רחב ד' על ד' שטוח וחלק בלי בליטות וזיזים ושקיעות שפיר, אך הרי לא בנמצא כזה אילן דאילן אינו נגמר לעולם ביושר שיהא בו שטח רחב ד' על ד' וכל השיעור ד' על ד' הוא רק כדי שיהא ראוי להניח עליו ושייך רק במקום חלק, וא"כ האיך שייך לומר דהואיל ויש בו מקום של ד' על ד' ממילא הנוף בטל אליו להיחשב כאילו יש בו השיעור [וע"ע במשנ"ת לקמן ה' ע"א ד"ה והנחה נמי].
ואף אם נימא דסגי במה שפני האילן רחבין ד' על ד' דראוי לזרוק בו דבילה שמנה, מ"מ כיון שאילן הוא עגול נצטרך לומר חוקקין להחשיבו כרחב ד' ביושר, ופלוגתא היא לקמן (דף ז' ע"ב) אי אמרי' חוקקין להשלים, ודוחק לומר דסוגיא דהכא רק אליבא דר"מ אתיא דס"ל חוקקין להשלים.
וגם אי מיירי שמתעקם הגזע אחרי כמה טפחים ונכפף ומניח ע"ג העיקר שנוטה ושוכב מ"מ גם בזה צריך ע"כ לדין חוקקין כדי להחשיבו כמקום ישר.
בא"ד. דברה"י נמי סברא שמעתין דבעינן מקום ד' על ד' מדאמר בסמוך תני טרסקל שבידו הא תינח ברה"י משמע דברה"י נמי מהדרינן לאשכוחי מקום ארבע וכו'. יל"ע מה הראיה דילמא ברה"י באמת לא בעינן ד' על ד' אלא דידו אינה בטלה לרה"י עד שיהא בה ד' על ד' כיון שידו של אדם היא מקום בפני עצמו, דהאדם הוא בפני עצמו וידו בטלה אליו ולא לרשות שהיא בו, אך בדבר אחר א"צ ד' על ד'.
בא"ד. דברה"י כו"ע לא פליגי כדרב חסדא. הנה סברת ר"ח דברה"י לא בעינן ד' על ד' י"ל משום דשיעור רה"י הוא ד' על ד' ופחות מכן אינו רה"י ולכן כל מה שנמצא באויר רה"י הוי כד' על ד' כיון שזהו שיעור רה"י, משא"כ ברה"ר אפי' למטה מעשרה, כיון דאין לו שיעור מצומצם של ד' על ד' בעינן שינוח ע"ג מקום ד'. [ועי' בתוס' דף ח' ע"א ד"ה אמר אביי, ובמשנ"ת שם].
בא"ד. דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו דהויא כרה"י וחייב. זה חידוש דהנוף שעומד ברה"ר יש לו דין רה"י מדין שדי נופו בתר עיקרו, וברש"י כתב דחייב משום זורק ד"א ברה"ר, ומשמע דלית ליה סברא זו, אך תוס' ס"ל דשדי נופו בתר עיקרו מהני שיהא לו את כל הדינים של עיקרו. ורבנן דפליגי דלא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו אין ראי' דפליגי על עצם הדין דשדי נופו בתר עיקרו אלא דפליגי על סברא זו דמהני להיחשב כרה"י עי"ז.
בא"ד. וי"ל דברה"ר לא מצי לאוקמי וכו' ואי למעלה מג' לא הוה מחייב ר' דכרמלית היא אם רחב ארבע או מקום פטור. בסברת התוס' עי' באבן העוזר וחזו"א מש"כ לבאר, ואפשר עוד דס"ל לתוס' דמה שמצינו שדי נופו בתר עיקרו הוא רק בדבר המונח ברשות אחת דשדינן ליה בתר עיקרו לרשות אחרת, אבל דבר שהוא בעצמו רשות לא אמרי' דשדינן ליה בתר עיקרו ובטל מלהיות רשות כיון שטפל לעיקרו, ולכן כשהוא גבוה ג' דהוי כרמלית או מקום פטור דהויין רשויות בפני עצמן לא אמרי' שדי נופו בתר עיקרו ולהתבטל מהשם רשות שעליו.
בא"ד. ולרשב"א נראה וכו', דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברשות הרבים. ולפי"ז כוליה סוגיא דהכא דמצריך ד' על ד' לא אתי כרב חסדא. ויל"ע מאי נפק"מ בזה דלא בעי רב חסדא ד' על ד' ברה"ר הא כל מקום שאינו דע"ד ברה"ר הוי מקום פטור ולא מיחייב על הנחתו שם.
והנה לקמן (דף ח' א') פירשו תוס' סברת ר"ח משום דרה"י כמאן דמליא דמי, ולפ"ז אין מובן הא דרצו לומר שר"ח מיירי גם ברה"ר, הרי שם לא שייך סברא דכמאן דמליא, שכן אין שם מחיצות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |