מראי מקומות/ברכות/ה/ב

מראי מקומות ברכות ה ב

אמת קנה ואל תמכור

אם כל אחד לא ימכור ממי יקנה

המהר"ץ חיות מעיר שלכאורה אם כל אחד יקיים הוראת הפסוק ולא ימכור, ממי יקנה. וביאר, שכוונת הפסוק כמאמר חז"ל בתנחומא^{[השלם מקור]} ששונה תורה משאר סחורה, שכל סחורה כשעושה חליפין אם אחר, מאבד מה שבידו וזוכה בשל חבירו. אך התורה אינה כן, שכשמלמד את חבירו למען ילמדנו חבירו דבר אחר, כל אחד מתקיימים בידו גם מה שלימד את חבירו וגם מה שלמד מחבירו. וזה ביאור הפסוק "אמת קנה" ואף שתקנה אותה בעסק חליפין מכל מקום "ואל תמכור" כי זה וזה יתקיימו בידך.

וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק בניהם

הטעם שלא הביא הפסוק שבתורה 'פוקד עון אבות על בנים', אף שמבואר נמי שהבנים מתים ונענשים עבור אביהם. ביאר המהרש"א ששם לא מבואר שמתכפר האב בכך, אבל לשון 'משלם עון אבות' משמע שמשלם את חובו ומתכפר לו.

ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה

יש לחלק בין נגע מוסגר לנגע מוחלט

בהגהות יעב"ץ הקשה שמא ד' מראות נגעים היינו בהסגר בלי ג' סימנים המביאים להחלטת הנגע, ולכן יסורים של אהבה הם אף שההסגר מועיל לכפרה, ואילו רבי יוחנן איירי בנגעים מוחלטים ולכן אינם יסורים של אהבה.

ויישב, שכיון שנגע של הסגר ונגע של החלט שווים לענין הסגר וטומאה לא מסתבר לגמרא לחלק שאלו יסורין של אהבה ואלו לא.

הא לן והא להו

רש"י פירש שבארץ ישראל שנוהג שילוח מחוץ למחנה אין זה יסורים של אהבה. והתוספות הקשו שבזמן רבי יוחנן כבר לא נהג שילוח מחוץ למחנה, ולכך פירשו שבארץ ישראל שמקפידים על טומאה וטהרה אין זה יסורים של אהבה.

ובהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ כתב שלולי דבריהם היה אפשר לפרש ש"הא להו" היינו בזמן שבית המקדש היה קיים שאז הוה מזבח כפרה כיון שיכול לנהוג בכל סדר טהרת המצורע ולהביא קרבנותיו, אבל בזמן הזה שאינו יכול לעשות כסדר הזה שוב אין זה יסורים של אהבה וכדברי רבי יוחנן.

ובנים לא כו' והא אמר רבי יוחנן דין גרמא כו'

בביאור שאלת הגמרא נחלקו המפרשים:

• רש"י (ד"ה ביר) ביאר, שגברא רבא כרבי יוחנן לא באו לו יסורין שאינן של אהבה.

התוספות מקשים על פירוש רש"י, שהלא למסקנת הגמרא היכא דלא הוו ליה בנים כלל אין זה יסורים של אהבה וכמה צדיקים היו שלא היו להם בנים. וע"כ שאינו תלוי בכך ואף הצדיקים מעונים לפעמים ביסורין.

• התוספות (ד"ה והאמר) ביארו, שמכך שהיה רגיל לנחם אחרים בכך שמע מינה שהיו אלו יסורים של אהבה

דין גרמא דעשיראה ביר

בגמרא מבואר שרבי יוחנן היה מנחם את האבל על מיתת בנו בהראות לו עצם בנו שמת, אומרו לו דין גרמא דעשיראה ביר [זה עצם של בן עשירי שמת רש"י].

וברש"י (ד"ה ביר) פירש שצר עצם מבנו שמת בסודרו לעוגמת נפש.

אופן מיתתו

רב נסים גאון (כאן) כתב בשם רב שרירא ורב האי חמודו שבנו העשירי נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת ריתוח קשה וחזק, ונמס בשרו ונמק.

טומאה בנשיאת העצם

והטעם שלא חשש לטומאה בנשיאת העצם, פירש רש"י שצר עצם פחות מכשעורה. ורב נסים גאון (כאן) הביא בשם רב שרירא גאון ורב האיי חמודו, שנטל רבי יוחנן אצבע קטנה שלו

ובמסורת הש"ס הביא דברי הערוך (ערך גרם) שפירש שאותו העצם שן היה שאינו מטמא וכ"כ הרשב"ם (ב"ב קטז.) והרמב"ן (חולין קכב.). וכ"כ בשיטת הקדמונים (ב"ב קטז.) ר' אברהם אב"ד בשם רבינו חננאל. וכ"ה הריטב"א (ב"ב שם) בשם י"מ, ביד רמה (שם) ובראבי"ה (ח"א מסכת ברכות סימן ו) בשם י"מ. ובשיטה מקובצת (כאן) הוסיף ששן זו נתלשה ממנו מחיים.

עוד הביא במסורת הש"ס שיש מפרשים שלשון "ביר" הוא סעודת הבראה לאבל, וביתר ביאור ביאר המהר"צ חיות שביר בלשון הירושלמי הוא סעודת הבראה וצריך שיהיה בה בשר, ונשא רבי יוחנן אצלו עצם מסעודת הבראה של בנו העשירי. וכ"כ בסדר הדורות (ערך רבי יוחנן). וכ"ה הריטב"א (ב"ב קטז.) בשם יש אומרים. וכ"כ הראבי"ה (שם) בשם י"מ.

קבורה בפחות מכזית

התוספות יום טוב (שבת פ"י מ"ה) הסתפק אם פחות מכזית מן המת טעון קבורה. ולכאורה יש להוכיח מסוגיין שאינו חייב קבורה, שאם לא כן כיצד יכל רבי יוחנן לשאת עמו עצם בנו העשירי.

ובעלי תמר (נזיר פ"ז ה"א) שכיון שהיה פחות מכשעורה לא חשש לקוברו כיון שאינו מטמא. אך הקשה להשיטות שהיה זה שן מדוע לא קברה וכן לדעת הגאונים שלא קבר אצבע קטנה שלו.

והחיד"א (שו"ת יוסף אומץ סימן ל אות ב) הוכיח אף הוא מסוגיין שאין שן צריכה קבורה. אך כתב שם שהעיד בו אחד מאוהביו שראה מעשה שחכמי המערב היו זהירין בזה.

היכן צר את העצם

ברש"י ושא"ר מבואר שצר את העצם בסודרו. אמנם ביד רמה (ב"ב קטז.) כתב שקבע עצם זה בטבעת שבאצבעו.

אופן הניחום

ביד רמה (שם) ביאר אופן הניחום שהיה אומר רבי יוחנן, זה עצם בני העשירי בידי ואף על פי כן הצדקתי עלי את הדין ונחמתי ואף אתם עשו כמוני.

במגיד מישרים (פרשת מקץ, מהדורא בתרא) תמה איך היה מנחם רבי יוחנן לאבלים על דרך צרת רבים חצי נחמה, הלא נחמה זו נחמת שוטים היא. עי"ש מה שביאר על דרך סוד.

איסור הנאה בדבר שגזעו מחליף

הרמב"ן (חולין קכב.) מביא דעת האומרים שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא - אינו אסור בהנאה, והוכיחו כן מסוגייתנו שצרר רבי יוחנן עצם מן המת בסודרו, והיינו שן שאינה מטמאה ואינה אסור בהנאה.

אמנם הרמב"ן דחה ראייתם, שהרי כאן כלל לא נהנה מעצם זו ואין ראיה שדבר שגזעו מחליף כשם שאינו מטמא אינו אסור בהנאה.

אם השאיר רבי יוחנן בן או בת

תוספות מביאים דברי הגמרא בקידושין (עא:) שרבי יוחנן היו לו בנות. וראה עלי תמר (קידושין פ"ג ה"ב) שנשא אשה בזקנותו והוליד בנים.

ונחלקו המפרשים האם אחר עשר בניו שמתו נותרו לו בנים אחרים:

דעת הרשב"ם (ב"ב קטז.) שלא הניח רבי יוחנן עוד בן.

אמנם בתשובות הגאונים (שם) מבואר שנותר לרבי יוחנן בן אחד והוא רב מתנה, ושלחו רבי יוחנן ללמוד תורה אצל שמואל בבבל. וכן הביא רב נסים גאון (כאן) בשם יש אומרים.

וכן הביא בספר ברכת אהרן (מאמר כא אות א) מדברי הגמרא בחולין (קלז:) לגירסתנו שם: כי סליק איסי בר היני אשכחיה לר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה כו'. הרי שהיה לרבי יוחנן בן נוסף.

ובסדר הדורות (ערך רבי יוחנן) תמה על שיטה זו מדברי הגמרא בבבא בתרא המוכיחה שרבי יוחנן אינו סובר שכל מי שלא הניח בן הקב"ה מתמלא עברה עליו, מכך שאמר דין גרמא דעשיראה ביר ואם היה סובר כן לא היה מנחם באופן זה דהא חציף מאן דמפרסם חטאיה. ואם היו לו עוד בנים ראיית הגמרא תמוהה.

ובספר ברכת אהרן (שם) יישב, שאפשר שבן זה נולד לו לאחר זמן ופשטות הגמרא דאמר דין גרמא דעשיראה ביר היינו מיד אחר מות בנו העשירי עוד לפני שנולד לו בן אחר.

לימוד ספר איוב

בתורה תמימה (קהלת ז א הערה י) ביאר על פי מעשה זה את דברי הגמרא לקמן (יז.) רבי יוחנן כד הוי מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסף בהמה לשחיטה וכו', שהלשון 'כד הוי מסיים' מורה שהיה זה חזון נפרץ אצלו לסיים ספר איוב, ויתכן לומר שהסיבה לזה לפי שהיה לו הרבה בנים ומתו ולכן היה רגיל ללמוד ספר איוב.

רבי יוחנן נשאר יחיד לאביו מעשרה בנים שהיו לו

בספר אבן שלמה (לר"ש מטלטשין תלמיד הגר"א) ביאר שרבי יוחנן אמר כן על עצמו שנשאר יחיד לאביו מעשרה בנים שהיו לו ומתו.

אי משום תורה דלא אפשת

לימוד מעשה מרכבה

המצפה איתן מבאר ע"פ הגמרא בחגיגה (יג.) שם מבואר שרבי יוחנן אמר לר"א תא אגמרך מעשה מרכבה, ואמר לו לא קשאי. וע"ז אמר לו אי משום תורה דלא אפשת, דהיינו שלא למדת מעשה מרכבה.

אי משום בני דין גרמא

אם היו לרבי אלעזר בנים

התוספות (נדה ח.) כתבו שמדברי רבי יוחנן לרבי אלעזר משמע שלא היו לו בנים, אך דבר זה נסתר מדברי הגמרא שם. ולכך יישבו התוס' או שנולדו לו אחר כך עוד בנים או שהיו לו בנים הרבה ומתו מקצתם ועל אותם שמתו ניחמו רבי יוחנן.

אלא אימא סמוך למטתי

לימוד ועשיית מלאכה קודם תפילה

רש"י (ד"ה סמוך) פירש כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל. והתוספות (ד"ה אלא) כתבו על דבריו "ולא ידעתי מנא ליה" שאסור לעסוק בתורה קודם תפילה, והביאו ראיה שמותר לעסוק בתורה קודם תפילה מהגמרא לקמן (יד:) דרב מקדים ומשי ידיה ומברך ומתני פרקיה וקרי ק"ש כי מטא זמן ק"ש.

והמהרש"ל הקשה שהרי שם לא מבואר אלא שמותר ללמוד קודם זמן קריאת שמע, ושמא כוונת רש"י שלדעת אבא בנימין אסור לעסוק בתורה אחר שהגיע זמן קריאת שמע. ויישב, שהלשון כשעמדתי ממטתי משמע אחר שעלה עמוד השחר מיד. וכן הביא מלשון הגהות מיימוניות (תפילה פ"ו) שמחלוקת רש"י ותוספות איירי בעלה עמוד השחר. ועי"ש שקודם עלות השחר מותר לכו"ע ללמוד ואף לעשות מלאכה.

והמהרש"א יישב קושיית המהרש"ל שבודאי רש"י איירי אף בלא הגיע זמן ק"ש שהרי אבא בנימין תלה הדבר ב"סמוך למטתי" ולא בזמן קריאת שמע.

ועוד הקשה המהרש"א על דברי התוס', שהגמרא שם מסתפקת אם איירי בהגיע זמן קריאת שמע או קודם שהגיע זמן קריאת שמע. ותמהו המפרשים הלא קושיית התוס' היא ממה נפשך שאם איירי אף בהגיע זמן קריאת שמע יקשה על רש"י ביותר, ואף אם איירי קודם שהגיע זמן קריאת שמע מכל מקום יקשה על רש"י שהרי ברש"י משמע שאף קודם זמן קריאת שמע אסור ללמוד.

וכתבו האחרונים שט"ס נפלה בדברי המהרש"א וכוונתו להקשות קושיה נוספת על קושיית המהרש"ל, שאף אם ננקוט שרש"י איירי דווקא במטא זמן קריאת שמע מכל מקום אין ליישב שהגמרא שם איירי קודם זמן קריאת שמע, שהרי הגמרא שם הסתפקה בזה ואם כן יקשה על רש"י להצד שאיירי אחר זמן קריאת שמע שהרי לדעת רש"י אחר זמן קריאת שמע אסור ללמוד ואילו שם מבואר שרב למד קודם קריאת שמע.

ובמלא הרועים יישב אף כדברי המהרש"ל שרש"י איירי דווקא במטא זמן קריאת שמע, ואבא בנימין ס"ל כרבי יהושע בן קרחה שסובר שיש להקדים קריאה של עול מצות כקריאת שמע לקריאה של קיום המצוה כתלמוד תורה. והוכיח שאיירי במטא דווקא, שאם לא כן מה מקשה הגמרא שם על הצד שמעשה דרב איירי קודם זמן קריאת שמע "מאי אסהדותיה דרחב"א" הלא שפיר יש לומר שבא לאפוקי מאבא בנימין, וע"כ שאף אבא בנימין לא איירי אלא במטא זימנא.

ובהגהות רבי אלעזר משה הורוויץ דחה יישוב האחרונים שהרי אף אם נעמיד מעשה דרב בלא מטא זמניה מכל מקום מבואר שם שלמד עד שהגיע זמן קריאת שמע, ואם כן נמצא שלמד אף שכבר הגיע זמן תפילה שהוא מעלות השחר וקודם לזמן קריאת שמע, ואם כן אכתי מוכח ממעשה דרב דלא כאבא בנימין לשיטת רש"י.

ובעיקר פירוש רש"י הקשה המהרש"א (ח"א) מדוע תלה אבא בנימין הדבר ב"סמוך למטתי" והלא אם עמד ממטתו קודם עלות השחר בודאי מותר בעשיית מלאכה ובלימוד.

ועוד הקשה, שלדברי רש"י איירי אבא בנימין בקריאת שמע של שחרית, ועד עתה לא איירינן בגמרא כי אם בקריאת שמע של ערבית.

ומכח קושיות אלו רצה המהרש"א לבאר כוונת הגמרא באופן אחר, שלמסקנת הגמרא "אלא אימא סמוך למטתי" אין זה ביאור לדבר הראשון שנצטער עליו אבא בנימין, אלא כך אמר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי ומתפלל עליהם סמוך למטתי בערב, על שתהא מטתי בין צפון לדרום ועל בני שיהיו צדיקים שהוא שכר לנותן מטתו בין צפון לדרום.

כל הנותן מטתו בין צפון לדרום

ידועה מחלוקת רש"י והזוהר בביאור מאמר חז"ל זה אם האיסור הוא לשכב כשפירועו בין צפון לדרום או כשראש המיטה ומרגלותיה בין צפון לדרום. ועיין בעניין זה בית יוסף (אורח חיים סימן ג) ובשולחן ערוך שם ונו"כ. וע"ע שו"ת רמ"ע מפאנו (סימן ג), שב יעקב (ח"א סימן ג), בנין של שמחה (סימן ג).

שנאמר וצפונך תמלא בטנם

עיין שב יעקב (ח"א סימן ג) שהעיר לדעת רש"י שמניח המטה בין צפון לדרום מדוע נקט צפונך יותר מדרומך, אך לדעת הזוהר שמניח המיטה בין מזרח למערב אם כן ע"כ הוא ואשתו אחד מהם בצפון ואחד בדרום, והאשה היא השוכבת בצפון ככתוב (שיה"ש ב ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ואם דרך שכיבתם בין מזרח למערב ויד שמאלו תחת לראשו ע"כ היא השוכבת מצד צפון, וע"כ אמר וצפונך היינו אשתך השוכבת לצפונך תמלא בטנם.

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף