בנין של שמחה/ג
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בהא דאיתא בש"ס (ברכות ה:) הנותן מטתו בין צפון לדרום כו' והובא בטוש"ע סימן ג' ס"ו [ו]בסימן ר"מ סי"ז. אי קאי ארוחב המטה או על אורך המטה. גם אי דוקא באשתו עמו אמרו או גם באין אשתו עמו.
תשובה הנה הגאון בעל שב יעקב בתשובה (ח"א סימן ג) האריך להוכיח כפירוש שהביא הרמ"ע מפאנו בתשו' סימן ג' שהביא המגן אברהם שם שהפירוש הוא שרוחב המטה תהיה בין צפון לדרום וארכה ממזרח למערב, ע"ש באורך. ולפענ"ד יש לדון בקרקע שלפניו, שברור אצלי כי נהפוך הוא. דהנה מה שכתב דבדברי אבא בנימין אי ןהכרע אם כוונתו על אורך המטה בין צפון לדרום או רחבה, הנה כל מבין אתו המדע דפשטיה דלישנא דבין צפון לדרום פירושו ודאי על אורך המטה, כפירוש רש"י, ובדוחק יש לפרש על רחבה.
אמנם באמת דברי הזוהר שלפי פירושו ופירוש כל המקובלים שפירשו כוונתו בפשיטות על רחוב המטה שצריך להיות בין צפון לדרום, הוא שדחו להגאון הנ"ל לומר שבדברי אבא בנימין אין הכרע, כדי להשוותו עם דברי הזוהר לפי פירושם. אמנם לפי פירושנו בד' הזוהר להלן שכונתו ברור גם כן על אורך המטה בין צפון לדרום, אפס מקום כלל לדחוקי נפשין בפירוש דחוק בדברי אבא בנימין:
ומ"ש דצ"ע בטעמו של דבר לפי פירוש רש"י, דזה שייך דוקא כשאשתו עמו ודברי אבא בנימין משמע אפילו באין אשתו עמו, דסתמא נקט, וע"כ דומיא דמטתו דרישא וכו'. הנה מדברי הזוהר בפרשת במדבר קי"ח ב' וקי"ט ב' וק"כ א' נראה בעליל דקאי רק אאשתו עמו דוקא כמפורש להדיא שם ובדף קי"ט ב' ודאי שכינתא במערב כו' בגין דליהוי בין צפון לדרום ולאתחברא בגופא וכו' בגין לזווגא חד וכו' ודאי מטתו שלשלמה בין צפון לדרום ולאתחברא בגופא כו' בגין לזווגא לה להאי תהלה ולאשתכחא בכל יומא בין צפון לדרום כו' אשתכחית בכל יומא דא מטה דאיתיהבית בין צפון לדרום ולאתחברא בזווגא דא בגופא כדקא יאות וכו' ר"א שאיל וכו' סימנא לזווגא דיחודא מנין א"ל כו' כדא' וצפונך תמלא בטנם כו' עש"ה. ואם כן ודאי גם אי נימא דאין הכרע בדברי אבא בנימין בזה, הרי עדיף ומוכרח עכ"פ להשוות בזה דברי אבא בנימין הסתומין עם דברי הזוהר המפורשין ומבארין באר היטב פנימיות וסוד הדבר באור הבהיר בענין הזיווגא דוקא.
ועוד דהא הכי מוכחי קראי וצפונך תמלא בטנם כו' וימלאו ימיה ללדת וגו', וכמ"ש התוספות ד"ה כל כו' [ומה שדקדק השב יעקב ממה שכתבו התוספות דבריהם אלו אמימרא דר' יצחק ולא אדברי אבא בנימין, הוא דקדוק קל וקלוש מאד]. והדקדוק דדומיא דרישא נקט, אינו כדאי להכריע מזה פירושו נגד המפורש ומבואר בזוהר בהיפך כמש"ל.
ואם כן הרי ע"כ מוכח נמי ממילא דאין הטעם משום פירוע כמו שכתב השב יעקב, דאם כן גם באין אשתו עמו ליתסר, וסותר לגמרי דברי הזוהר הנ"ל שפירש בענין הזיווגא דוקא. והגם שזה י"ל גם לפירושם דרוחב המטה צריך להיות בין צפון לדרום, והטעם משום פירוע, אלא דבאין אשתו עמו אין הפירוע שלו גנאי כיון שמכוסה בסדין, אבל כשאשתו עמו הפירוע דבזווגא הוה גנאי יותר [ואף על פי דמצינו דאדרבה פירוע דזיווג קל יותר מפירוע דיליה לחוד כמ"ש הרב מנ"ע ז"ל בת' שם וז"ל דהא בבית הכסא ובית המרחץ אסור להרהר בדברי תורה ובכ"מ מותר להרהר ולאתויי מטה בשעת תשמשי אתא דמותר להרהר אז בכל כחו לדברים שבקדושה, וכ"ש דמצוה קעביד, עכ"ל שם. אמנם כן אין דבריו מוכרחים בזה כלל וכלל וגם תמוהים באמת, דאדרבה הא חזינן דמותר לישן אפילו ערום באין אשתו עמו בבית שיש בו ספרים ותפילין, ולשמש צריך להניח התפילין כלי תוך כלי, ובספר תורה בעי מחיצה. וכן להניח התפילין תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו מותר באין אשתו עמו, ובאשתו עמו בעי כלי תוך כלי. אלא על כרחך ברור ומוכרח דהא דאסור להרהר בבית הכסא ובית המרחץ לאו משום פירוע הוא דהא אפילו בלבוש ומכוסה אסור, אלא משום דמאיסי מהטינוף ורחיצה שהיה שם פ"א אפילו עתה הוא נקי. אבל ודאי פירוע דשעת זיווג או זיווג גופיה הוא יותר גנאי מפירוע דיליה באין אשתו עמו, וכמש"ל]. ולפי זה יהיה רק כטעמיה דהשב יעקב ולא כדיניה, דאלו לדידיה גם באין אשתו עמו אסור, אבל לפי זה לא יאסור אלא כשאשתו עמו.
אמנם גם זה לא יתכן, דהא להדיא מפרש הטעם בזוהר שם משום דהאי בן דכר איהו בין צפון לדרום ולא משום פירועם דלטעם זה אין שייכות לדברי הזוהר שם בזה לא מינה ולא מקצתה. וגם דלטעם זה השכר דהוין ליה בנים זכרים הוא מדה כנגד מדה וכמו שביאר שם בזוהר, מה שאין כן לפירוש השב יעקב שהטעם משום פירוע דאסור גם באין אשתו עמו לא שייך בזה מדה כנגד מדה בנים זכרים:
והנה מה שכל המקובלים בסגנון א' מתנבאים שלפי ד' הזוהר פירושו דבין צפון לדרום היינו רוחב המטה. לא בינת אדם לי לידע הכרח לפירוש זה בזוהר, רק מ"ש המקדש מלך שם ממ"ש הזוהר דהא בן דכר איהו בין צפון לדרום. וידוע שהת"ת שהוא בן דכר ראשו למזרח שהוא אבא ורגליו למערב שהוא מ"ל וצדדיו בין צפון לדרום עכ"ל. אמינא אנא משום הא לא אריא כלל, דאטו משום דהבן דכר ראשו למזרח וכו' מטעם זה גם מ"ש שהמטה תהיה בין צפון לדרום יהיה פירושו גם כן ממזרח למערב והרוחב בין צפון לדרום. וברווחא יש לומר דהמדה כנגד מדה הוא שכשנותן אורך המטה מבריח ומכריע בין צפון לדרום, בשכר זה זוכה לבן דכר שהוא המכריע ומשלים בין צפון לדרום שהם ב' הפכים אש ומים, והוא המשלים ביניהם והא מ"ש הזוהר דהא בן דכר איהו בין צפון לדרום. וכמ"ש בפ' בראשית (י"ז א') בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא וכו'. עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל בינייהו ואפריש מחלוקת. ואסכים לתרין סתרין וכו' עש"ב ובע"ב שם עד סיום כל המאמר. וכמבואר עוד בהרבה מקומות בזוהר. ורמוז במאמרם ז"ל ע"פ המשל ופחד וגו' המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל עושה שלום וגו'. ותדע דהא אמרו בזוהר במדבר הנ"ל ובש"מ דמטתו שלשלמה איהו מערב שהוא בצל"ד. וכידוע בענין הפסוק ויאסוף רגליו אל המטה דיעקב איהו שמשא איתכניש למערב שהיא המטה הנ"ל אז ויגוע וגו'. והנה רוח מערב הלא ארכו הוא מבריח בין צפון לדרום.
והנה זה רבות בשנים שאמר לי כבוד דודי אדמו"ר הגאון החסיד מ' חיים ז"ל אב"ד ור"מ דק"ק וולאזין ששמע מפי רבו הגר"א ז"ל שאמר לו סתם שאין הפירוש בד' הזוהר הנ"ל כמו שפירשו בו המקובלים והרמ"ע מפאנו ז"ל ולא פירוש לו דעתו בפירוש ד' הזוהר. ואמינא מנפשאי שלפום שיעורא דילי נ"ל ברור דמ"ש הזוהר ומן ה' תליין דרום וצפון וההוא דבינייהו (והם חג"ת כידוע ונ"ל שכצ"ל ו' ההוא דבינייהו) כוונתו על צורת האות ה' בכתיבה ה ששני קווי הימין ושמאל הם דרום וצפון חו"ג ו ההוא דבינייהו היינו הקו העליון שארכו מבריח בין השני קווי הימין ושמאל והיא הת"ת בן דכר הנ"ל. ובזה מבואר הטיב מש"ש ה' דרום וצפון תליין ביה ו' באמצעיתא ודא הוא בן דכר בג"כ איהו בין צפון לדרום. ולפי' זה הנה הדבר מוכרע גם מד' הזוהר עצמו שאורך המטה דוקא צריכה להיות בין צפון לדרום:
ומה שהביא הגאון בעל שב יעקב סמך לפירושו ממאי דהזכיר הקרא וצפונך יותר מדרומך כיון דצריך להיות בין צפון לדרום, אלא ודאי הוא כפירוש האריז"ל והמקובלים דהרוחב הוא בין צפון לדרום, וראשה למערב דוקא ורגליה למזרח ולפי מה שהמשיל בשיר השירים דרך החיבה שמאלו תחת לראשי וגו' ע"כ האשה שוכבת לצד צפון ואז הוא דמתכוין שמאל האיש תחת ראשה והימין מחבקה. ולפי זה אתי שפיר וצפונך היינו האשה שהיא לפי זה לצד צפון תמלא בטנם וגו', עכ"ל.
נוראות נפלאתי, דהא האריז"ל בספר הכוונתו כתב להדיא להיפך ראשה למזרח ורגליה למערב, ולפי פירושם בד' הזוהר באמת דעכצ"ל כן, דהא כל עיקר יסוד סמיכתם לפרש כך הוא ממ"ש בזוהר דהא בן דכר איהו בצפל"ד ופירשוהו הם ז"ל שר"ל כפי סדר עמידתו כביכול צדדיו בצפל"ד וראשו למזרח ורגליו למערב. ואם כן הרי גם קומת המ"ל שהיא המטה הנ"ל היא גם כן ראשה למזרח ורגליה למערב. ואם כן מטוני' דהגאון שב יעקב הרי אדרבה א"א להתכוין שיהיה שמאלו תחת ראשה וימינו לחבקה אם לא כשתהיה האשה לצד דרום דוקא. והיא קושיא אלימתא על דברי השב יעקב לפי פירושו ופירושם בד' הזוהר. [הן אמת שהרב מנחם עזריה כתב שם מדעתיה דנפשיה שתהיה ראש המטה למערב ע"ש. אמנם אין דבריו שם מוכרחים כלל למבין, וגם מופרכים מד' הזוהר לפי פירושם עצמם]:
ובר מן כל דין תמוהים דברי השב יעקב בזה, דהנה צייר הענין בדרך שמשמשין שניהם כאחד זה נגד זה, זה לצד דרום וזו לצד צפון, והלא מבואר להדיא במסכת כלה הביאו הטוש"ע או"ח בסימן ר"מ ס"ה להלכה דשמשו שניהם כאחד ה"ז דרך עיקש, אלא צ"ל הוא למעלה והיא מלמטה דוקא וכמ"ש ז"ל עירובין (ק:) שנעשית כר לבעלה. ואיך אפשר לומר ח"ו ע"ז האופן דדרך עקש הקרא דשמאלו וגו' ולישנא דהש"ס דנקט משו"ה בין צפון לדרום צפון תחילה:
אמנם הטעם הברור לכל מבין קצת בד' הזוהר, דמאי דנקט קרא וצפונך דוקא, וכן בלישנא דאבא בנימין ובלישניה דר"י דנקיט בין צפון לדרום צפון ברישא, הוא משום דשירותא דאתערו לזווגא הוא מצפון שמאלא כמבואר בזוהר פנחס (רי"ד ב') ת"ח הא אתמר סדורא דיחודא כו' היך הוי וכו' פתח ואמר חשף ה' את זרוע קדשו הא דרועא חדא וכו' וכד האי אתער כמה דחילו שרי' בעלמא עד דינח ההוא דרועא וכו' כד"א שמאלו תחת לראשי וכו' לבתר אתי ימינא לחבקה וכו' לבתר אזדווגת בגופא וכו' ע"ש באורך. וכמ"ש בזוהר בכמה מקומות עצמו מספר שזיווגא עיקרו מהתעוררות שמאלא וכמ"ש עורי צפון תחילה ואח"כ ובואי תימן. והן האשין קדישין לזווגא מסטרא דגבורה. ולכן אמרו ז"ל איש ואשה זכו י"ה ביניהם וא"ל ח"ו נשאר אש ואש אש זרה ח"ו ועם הי"ה הן אשין קדישין. וע"ז נאמר רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה הנ"ל וכבוד אלקים וגו' ולכן גם בפסוק שמאלו כו' נקט ברישא שמאלו. שלפי פירוש השב יעקב דהש"ס וקרא דוצפונך אקרא דשמאלו גו' סמיך, אכתי קשיא אהך קרא גופיה אמאי נקט שמאלו ברשיא. וגם מזה ראיה נכונה דדוקא באשתו עמו הדברים אמורים מדנקטי כולהו צפון ברישא:
אמת דפשטן דדברי הרמב"ם ז"ל משמעין ודאי דאסור גם באין אשתו עמו ומשום פירוע. אמנם כמו שכתב השב יעקב אדברי רש"י ז"ל דאלו ראה רש"י ז"ל ד' הזוהר ודאי דהיה מפרש דברי אבא בנימין כפירוש הזוהר לפי פירושם בד' הזוהר. אף אנו נאמר כן להיפך לפי פירושנו בד' הזוהר, שאלו ראה הרמב"ם ז"ל ד' הזוהר ודאי דהיה מפרש דברי אבא בנימין כדברי הזוהר:
והנה הבית יוסף הקשה על הרמב"ם דכתב אסור וכו' ולישן בין מזרח למערב. ומהש"ס משמע דאין איסור בדבר רק זהירות ומצוה, ע"ש. ומש"ש דאבא בנימין היה מצטער על האיסור שיש בדבר, הוא רחוק כמ"ש הט"ז. ולכאורה יש להקשות זה גם אפרש"י שכתב להדיא לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות, משמע להדיא דלא איסור גמור יש בדבר אלא נכון הדבר לזהירות ומצוה כמו שדקדק מזה הט"ז שם דגם לשון מצטער הכי משמע. אם כן קשיא אמה שפירש רש"י ד"ה סמוך למטתי, כל ימי נזהרתי שלא לעשות מאלכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל, והנה על מה שכתב ושלא לעסוק בתורה הקשו עליו התוספות דמנא ליה דאסור ללמוד קודם תפלה, ואדרבה ראיה דשרי מהא דרב בפרק ב' (יד:) ע"ש. וע' מ"ש לעיל סוף סימן א' ביישוב קושייתם באורך. אמנם הרי רש"י ז"ל כתב גם שלא לעשות מלאכה, ומלאכה איסור גמור מדינא יש בה וכמו שכתבתי שם:
ונראה דקושיית התוס' הנ"ל אפרש"י מתיישב ברווחא, דאיכא למימר דלפום מאי דמשני הש"ס {{ממ|בדף (י"ד ב') דלאפוקי ממאן דאמר למשנה אין צריך לברך הוי אסהדתיה דרחב"א ע"ש, מוקמינן גם לפום קושטא דעובדיה דרב הוה בלא מטא זמן קריאת שמע כדהוה ס"ד ברישא. וכל שכן דאתי שפיר טפי לפי מה שפירש רש"י גופיה התם הקושיא דותו מי ס"ל וכו' הוא ממתני ע"ש. [ועיין ביאורי הגר"א ז"ל סימן פ"ט ס"ק כ"ב. רק מש"ש בריש דבריו וז"ל ואמרו שם וכ"ת בדלא כו' אלמא אפילו בדמטא מותר. כוונתו ז"ל בזה נפלאת ממני דאיך מוכח מזה דגם למסקנא לא מצינן לאוקמי הך עובדא דרב בדלא מטא זמן קריאת שמע, אבל בדמטא אסור או דנכון ליזהר בזה כמש"ל].
ועוד יש לתרץ קושית התוס' דהתם ומתני אמרי' והיינו לאחרים ולכן שרי לגמרי, וכשיטת רבינו יונה שמחלק בין תלמוד תורה דיחיד לתלמוד תורה דרבים, ע"ש. ואיך שיהיה על כל פנים עדיין דברי רש"י ז"ל בעצמם אינם מדוקדקים לכאורה, וכמו שכתבתי לעיל בסוף סימן א' ע"ש:
והנה במה שתמהתי על דברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל. כתב אלי ב"ד הרב הגדול החו"ב מ' אברהם ז"ל ר"מ דק' סלוצק וז"ל, מה שהתפלא כת"ר על רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו סימן פ"ט ס"ק כ"ב, לדידי נראה פשוט דר"ל דהתוס' הוכיחו זה מסוגיא זו דאף בדמטא מותר משום דהכי משמע אף מסברת התרצן דהא לא משו"ה נאדי התרצן מסברא זו, אלא משום דרצה להוכיח דאם כן מאי אסהדתיה דר"ח ב"א, הרי דמזה מוכח דשרי להקדים אף קריא לקריאה, ומשני ליה דמהא ליכא למימשע מיניה מדיי, אבל בהא דשרי ללמוד אפילו בדמטא בהא לא פליג עליה. דאי לא תימא הכי למה לא השיב לו ולטעמיך אי מטא זמן ק"ש היכי שרי ללמוד, כנלע"ד ביאור דברי רבינו ז"ל.
ויעיין מכ"ת בפר"ח שם ס"ו שכתב וז"ל וכפי זה תמה הב"ח דמאי מייתי התוס' ראיה מהא דרב משי ידיה כו' דההיא כשלא הגיע זמן תפלת שחרית עדיין. ולא דק דבגמ' הכי איתא כו' וכי תימא בדלא מטא זמן קריאת שמע אם כן מאי אסהדתיה דרחב"א. ודחינן, לעולם בדלא מטא זמן קריאת שמע ודקא קשיא לך מאי אסהדתיה דרחב"א לאפוקי ממאן דאמר למשנה אין צריך לברך. הנה מכאן מוכח דשרי ללמוד קודם תפלה בהגיע זמנה, דאם לא כן לימא ולטעמיך אי מטא זמן קריאת שמע היכי שרי ללמוד, כך היא ראיית התוס', עכ"ל הפר"ח. והן הן ממש דברי רבינו הגדול ז"ל.
אלא דהא דכתב כת"ר דדלמא משום דלמד לאחרינא, בר מזליה דהפר"ח הוא בזה ע"ש. ויעיין כת"ר בספר פני יהושע שכתב גם כן כעין סברא זו, עכ"ל הרב הנ"ל:
והשבתי לו ע"ז, אשר כתב מכ"ת בכוונת הגר"א ז"ל ושכן מצא גם להפר"ח שם שכ"כ להדיא אדברי הב"ח ז"ל שתמה גם כן כמו שתמהתי, אין דעתי נוחה מזה. חדא, דקשה מאד להכריח דין ממה דלא אמר ולטעמיך דטובא אשכחן בש"ס דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא אמר וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי. ותו, דיש לומר דלהכי לא אמר ולטעמיך אי בדמטא זמן קריאת שמע היכי שרי ללמוד, לאו משום דפשיטא ליה דשרי ללמוד, אלא משום דלא היה יכול להכריח גוף הדין דאסור ללמוד. ותו, דדלמא באמת טעמיה דרש"י דאסור בדמטא נמי לאו משום דמיטרד בגירסיה ויעבור זמן קריאת שמע ותפלה כבמלאכה אלא לדינא קאמר דאסור משום הקדמת קריאה דמצוה מקמי קריאה דמ"ש.
ומתורץ גם כן לפי זה קושית הרא"ש אפרש"י שכתב ותימא דמנ"ל הא. ולפמ"ש היינו מספיקא דלמא באמת למסקנא דבדי"ד שם קאי הא דמתני פרקין דוקא בדלא מטא זמן קריאת שמע.
וגם היה נראה לפע"ד להכריח לכאורה דע"כ אא"ל כלל כמ"ש הרא"ש ע"ז וז"ל ואפשר דמיירי באדם שמתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבית הכנסת דאיכא למיחש דלמא מיטרד בגירסיה ויעבור זמן קריאת שמע ותפלה, עכ"ל, והביאו כן הטור ובית יוסף וקבעוהו בשו"ע לפסק הלכה. ולענ"ד קשה לומר כן, דהא רש"י פירש זה בדברי אבא בנימין, ולקמן בדף ו' א' אמר תניא אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת וכו' במקום רנה שם תהא תפלה, ואיך אמר הכא אבא בנימין גופיה שהיה נזהר כל ימיו גם מלעסוק בתורה קודם קריאת שמע ותפלה, דהא ברגיל לילך לבית הכנסת מותר ללמוד קודם קריאת שמע ותפלה, והא ודאי דאבא בנימין היה רגיל לילך לבית הכנסת לקרות שמע ולהתפלל כשמעתיה בדף ו'.
והגם שיש מקום לפרש דהא דאמר אבא בנימין אין כו' אלא לבבית הכנסת ר"ל בציבור ולא משום בית הכנסת דוקא, ומשום דבבית הכנסת רגילין תמיד שמתפללין בציבור נקיט בבית הכנסת. וכמו הא דאר"י משום ר"י אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין [כ"ה גירסת הרי"ף והרא"ש] שנאמר וכו' אימתי עת רצון וכו', דמי הכריחו לרש"י לפרש דוחק זה בדברי אבא בנימין במאי דאמר אלא בבית הכנסת, ולפרש משום זה בדברי אבא בנימין שתהא תפלתי סמוכה למטתי דכוונתו גם לאסור עסק התורה. היה לו לפרש הא דאלא בבית הכנסת כפשטיה כמש"ל, והא דסמוכה למטתי היינו איסור מלאכה לחוד, כך עלה ע"ד לכאורה, אבל באמת אי משום הא לא אריא דאפשר לומר דאבא בנימין דאמר אין תפלתו כו' אלא בבית הכנסת היינו לאפוקי ביתו, אבל בית המדרש עדיף טפי מבית הכנסת ועל כל פנים לא גרע מיניה ודאי וכדאמרינן בדף ח' שם (ע"א) ר"א ור"א אף על גב דהוי להו תליסר בי כנישא בטברי' לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי.
אמנם הא ודאי דעל כל פנים אין שום הכרע לפרש בד' רש"י דטעמו דאוסר ללמוד קודם קריאת שמע ותפלה הוא משום דלמא מיטרד בגירסיה, ולפי זה מי שרגיל לילך ולהתפלל בבית הכנסת שרי ללמוד. דלמא טעמא דרש"י משום איסור הקדמת קריאה לקריאה, ולפי זה אסור בכל גווני. או דרש"י משום מצוה וזהירות קאמר ולא משום איסור כלל:
שוב נדפס שו"ת משכנות יעקב להגאון מ' יעקב ז"ל מקארלין, וראיתי שם בקונטרס אחרון לחלק אורח חיים שכיוונתי לו ז"ל בקצת מדברי אלו, ע"ש: