משך חכמה/בראשית/כד

משך חכמה בראשית כד

ד

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני. הנה אמר אברהם ארצי לרמוז כי ארם נהרים ג"כ יהיה של בניו שדוד עתיד לכבוש סוריא ויהיה ארצי רק אליעזר השמיט דבר זה שלא יחרה אף לבן ובתואל על זה. ויתכן כי אברהם לא אמר שילך אל משפחתו רק אל העיר אשר הולד שם ומשם יקח אשה אף אם אינה ממשפחתו רק שתהא מן העיר הזאת. ולכן אמר כי הנערה אשר יראה בה נדיבות להטריח ולהשקות לגמליו ראויה היא להנשא לבן אברהם ולהביאה לתוך ביתו ובטח תוטב בעיני הנערה ואביה להתחתן עם אברהם ולא היה ניחוש. רק אליעזר רצה לאמת זה להם אשר הדבר בגזירה מוחלטת ובהשגחה פרטית (כאשר כן היה באמת) אמר שאברהם ציוהו ליקח ממשפחתו ומבית אביו (אולי סבר שזה נרמז באמרו ואל מולדתי) והוא ניחש וכן היה כי העלמה היתה מבית אבי אברהם. ולכן שינה גם בזה שלא נתן לה הצמידים עד ששאלה בת מי היא כי כיון שלפי דבריו הציווי היה מאברהם רק על משפחתו מי יודע אם ממשפחתו הוא. ובאמת לא צווהו רק על העיר שבה נולד ולכן נתן קודם ששאל בת מי היא כי תהיה למי שיהיה תינשא לבן אברהם ובזה מסולק מה שהקשו בתוס' למ"ד דב"נ נצטוו על הכישוף ולא תנחשו כתוב יעו"ש. שלפ"ז הוא באמת לא ניחש אך שסיפר להם שסמך על הניחוש שהיא ממשפחת אברהם כמו שאמר לפניהם שנצטווה ע"ז ג"כ מאברהם ודו"ק:

ז

ואשר דבר לי. יתכן כי הוא מקרא קצר כדרך המקראות והיינו אשר דיבר לי כי ביצחק יקרא זרע לא בישמעאל ואשר נשבע לי לזרעך אתן את הארץ הזאת וכו' לכן לא תשב בני שמה כי לו הבטיח ד' ליתן הארץ הזאת ויתכן כי זה לא פרסם אברהם שלא להטיל קנאה בין הבנים ודו"ק:

מה דלא צוה את יצחק בנו שלא ישא אשה מבנות הכנעני. מכאן ראיה להמוהרי"ק הביאו רמ"א דהבן אינו חייב לשמוע להאב אם מוחה בו מלישא אשה שהוא חפץ. ומה דצוה יצחק ליעקב לא תקח אשה מבנות הכנעני הוא מפני שאמר לו ויתן לך ברכת אברהם כו' את ארץ מגוריך אשר נתן בו לאברהם ובזה כתוב ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ כנען והייתי להם לאלקים ופירשו בסוף פרק נושאין על האנוסה, לא תיסב כנענית ושפחה דלא ליזול זרעך בתרה. אם כן הוא תנאי וכן אמר לו יצחק שלא תקח מבנות הכנעני ויחול עליך ברכת אברהם לנחול בארץ כמו שנתן ד' לאברהם על תנאי זה ומשום זה אמר וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב כו' בברכו אותו ויצו עליו לאמור לא תקח כו' מבנות כנען שאין זו מצוה שמחוייב לכבד את אביו רק תנאי בברכו אותו שאם לא ישמע אליו בזה אין הברכה קיימת וכמוש"ב:

יד

כי עשית חסד עם אדוני. פירושו ע"ד האמת כי יצחק מדת גבורה ומהתדבקות גבורה עם החסד נעשה בריח התיכון אמת ולכן כאשר הרגיש ברבקה מדת החסד אמר ברוך ד' אשר לא עזב חסדו ואמתו שנולד מדת אמת מהתמזגות חו"ג וזה הוא מדתו של יעקב. ולכן ותשא רבקה כו' ותפול מדת פחד יצחק. וזה מי האיש הלזה ההולך בשדה עוצם הדינין ותתכס ודו"ק:

טו

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. לפי דרכי הלשון הו"ל למיכתב ויהיה טרם כלה הוא לדבר אך הענין, דלפי הנראה הבקשה של אליעזר הוא הסיבה ומה שרבקה יצאת וכדה על שכמה הוא המסובב. אולם האמת לא כן כי השם רצה להראות שרבקה בת זוגו של יצחק שם הדברים בפי אליעזר שעשה נסיון בהשקיית מים וידע מזה שרבקה בת זוגו וא"כ יציאת רבקה הוא הסיבה והמסובב הוא שידבר זה אליעזר וזה שאמר ויהי מה הוא שהיה שהוא טרם כלה לדבר היינו שדבורו היה מהשם ודו"ק בזה .או שדבר אל לבו במחשבה לבד אם כן ההוי' והמופת הי' רק אליו לבדו:

טז

ותרד העינה וכו' ותרץ עוד אל הבאר ותשאב לכל גמליו. מזה הוכחתי בתשובה כהבית שמואל דמעיינות ובארות אחד הן בלשון תורה. וכן הוא בלשון חכמים תענית י"ט גבי נקדימון בן גוריון למלא לו י"ב מעיינות מים ויעוין רש"י שם דלא היו נובעים כ"כ והיה ע"י חפירה ובנין סביבם כדמשמע. ויתכן דכשהלכה לשאוב לה ולאליעזר עלו המים לקראתה כמד"ר והוא כמחכה ומביט לקראתה וזה כצופה בעינו ולכן כתוב העיינה וגבי גמלים לא עלו המים והיתה מוכרחת לירד להבאר ותשאב ודו"ק:

יט

ותאמר גם לגמליך אשאב. למדנו שהאדם צריך לחוש לעצמו ושמירתו על עצמו ולאליעזר אחרי שבקש הגמיאיני נא נתנה לו, אבל בהמות משום צער בע"ח מוטל על אחר כמו על הבעלים ומזה למדנו הלכה דקוצץ אדם ע"י עצמו, אבל אינו קוצץ ע"י בהמתו מפני שאין בה דעת ומשנה ערוכה היא בסוף הפועלים. ולכן נתנה להם אף שלא ביקש ומה שלא ביקש מפני שאין דרך ארץ להטריח חבירו עבור בהמותיו ופשוט:

כט

וירץ לבן אל האיש כו'. שהנערה הגידה כדברים האלה. זה מה שאמר ברוך ד' אלקי אדוני כו' בית אחי אדוני. והיה סבור לבן שבא אליעזר לקחת אותו לחתן עבור בתו אשר יולדה לו כמו שדרשו רז"ל וד' ברך את אברהם בכל בת היתה לו ובכל שמה ולכן רץ. אולם אחרי התבוננו וראותו את הנזם והצמידים וכשמעו כו' כה דבר אלי האיש פירוש דברים הנראים שמכוונין אליה לבד, אז התבונן כי רק לרבקה כיון לקחת אותה לכלה לאברהם אז בא אל האיש ולא כרץ במרוצה ובחיפזון ודו"ק:

לב

ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא כו'. פירוש, שלבן פתח הגמלים ונתן תבן ומספוא ומים כו' אבל לאכול הלא ידע לבן שבבית אברהם נזהרין מאכילת איסור ולא ידע מה ליתן לפניהם לכן התעסקו בהכנת המאכלים אנשי אליעזר, ולזה כתוב ויושם לפניו לאכול שאנשיו שמו לפני אליעזר המאכלים כפי שידעו אצל אברהם שצריך שחיטה ובדיקה ואיסור בשר בחלב וכיו"ב, ועיין ראב"ע:

ומה שהאריך בהספור להראות שרק מפני קרבת המשפחה רוצה אברהם ליקח אשה לבנו מהם. ומה שלא הלך יצחק בעצמו מפני כי הוא אינו מכיר המשפחה ולא שמע מאמו מהמשפחה שהולידה אותו אחרי זקנתה אחרי אשר כבר יצאה מחרן ולא סיפרה לפניו כי לא היתה זוכרת אותם:

נ

ויאמרו מד' יצא הדבר וכו' הנה רבקה לפניך קח ולך. ע"ד הצחות יש לומר, בשיטת כמה פוסקים דשליח להוליך קידושין אינו יכול לעשות שליח אחר דהו"ל מילי כיון דתלי ברצון האשה לא הוי מעשה ולכן לא מצי משוי שליח אחר להולכה יעוין סימן ל"ה בהגה"ה וכאן היה שליח מאברהם והלא אברהם הוא שליח מיצחק וא"כ אין שליח עושה שליח אולם אחרי כי מד' יצא הדבר והדבר מחויב להיות א"כ אין זה תלוי ברצונינו והוה כמו שליח להולכה בגט דמצי משוי שליח אחר משום דאיתא בע"כ א"כ היא מקודשת בצמידין אשר על ידיה וקח לך ותהיה אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד' שכבר נתקדשה כו', ולכן בקשו תשב הנערה אתנו כדין בין אירוסין לנשואין כמו שדרשו בגמרא:

נב

וישתחו ארצה לד'. למעלה כתוב וישתחו לד' ולא ארצה. נראה דדמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והיה יודע מאברהם שאבן משכית אסור אף לשמים לכן ברחוב כתוב וישתחו לד' אבל כאן בבית לבן וישתחו ארצה שלא על הרצפה לד'.

וזה הלימוד לא נזכר גבי האבות משום שהאבות הם ההמרכבה (מד"ר פ' לך) והי' אצלן כמו במקדש רק כאן שאליעזר הלך מארם חוץ לאברהם כתוב הדין הזה דעל רצפה אסור להשתחות ודו"ק:

נג

ומגדנות כו' הוא והאנשים אשר עמו. אבל אמה ואחיה ורבקה לא היו אוכלים משום שאבלים היו מבתואל ורק אירוסין מותר תוך שבעה, אבל סעודת אירוסין אסור כפסק רמב"ם לכן נתן להם מגדנות היינו קליות ואגוזים כמוש"כ במדרש:

סא

ותרכבנה על הגמלים. לא זכר הכתוב באליעזר ועבדיו שרכבו על הגמלים רק ברבקה ונערותיה, משום שאמרו בנדה דף י"ד רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה שא"א שלא יוציאו ש"ז מחמת חמום, לכן באנשים לא נזכר רכיבה בגמל שהשחתת זרע נקרא רע בעיני ד' קודם מתן תורה. ודוק:

סז

ויביאה יצחק האהלה כו' ויקח את רבקה ותהי לו כו'. יתכן כי היה חושש כיון שראתה אותו חמדה אותו ושמא ראתה מחמת חימוד ולכך המתין עד שתטהר ואחר זה לקחה אמנם זה חומרא לחוש מן הראיה לחוד ועיין חת"ס סימן קפ"ד שהאריך בזה היטב:

ותהי לו לאשה ויאהבה. לפי מה שמבואר בילקוט ובכל בו הלכות כסוי הדם שכשנפלה נשרו בתוליה ור"ח בתוספות כתובות פ"ק פי' דמוכת עץ פתחה נעול אם כן כשבא עליה מצאה פתחה נעול לכן ויאהבה וכפי הנראה יצחק היה ככהן גדול שהיה בגדר קדש הקדשים. לכן אמרו במד"ר שמפני זה לא היה רשאי לצאת מארץ ישראל. לכן נראה מהג' יבמות דף ס"א דרבקה נערה הואי ואם המתינו עשור כו' הלא אין בין נערות לבגרות רק ששה חדשים לבד ואם הואי בעת נישואים בוגרת היה אסור בה. לכן אמר אל תאחרו אותי כו' אבל מוכת עץ בעת נישואין מותר דלא אישתני גופה והוי כאירס האלמנה ונעשה כ"ג כמו"ש בתוס' לכן היו עופות שומרים הדם שמוכת עץ מעיקרא לא ישא ודו"ק:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף