משאת המלך/שמות/יט
ח[עריכה]
ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (יט ח)
איתא בשבת (פ"ח.) דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל או"א מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום כו', ועי' בתוס' שכתבו דאע"פ דגדולה מדה טובה ממדת פורענות, ה"נ גדולה היא שמלאך טוב היה קושר שני כתרים, ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד.
והנה לכאורה צ"ע דהרי קים לן דמלאך אחד אינו עושה ב' שליחויות, וא"כ הרי לכאורה קשה איך קשר להם מלאך אחד ב' כתרים. ועי' מהרש"א שכתב שב' כתרים אלו הם כתר כהונה וכתר מלכות, וא"כ נמצא דב' ענינים הם ובודאי יקשה דה"ז כב' שליחויות, אמנם יעו"ש עוד שכתב דזכו ע"י כתר תורה לב' כתרים אלו דכהונה ומלכות, וא"כ י"ל דכיון שזכו לב' כתרים האלו ע"י הכתר תורה, היינו שהכתר תורה הוא המאחד את ב' הכתרים הללו, וא"כ שפיר י"ל דחשיב הכל חד ענין, ושליחות אחת היא בקשירת ב' הכתרים. [א"ה, והתוס' שם פי' דלא כמהרש"א, דפי' דשני כתרים של הוד היו ע"ש ובפרש"י, ולדבריהם פשוט דאי"ז ב' שליחויות, דב' כתרים אינו אלא שיעורא יתירא להוד].
ולפי"ז מובן היטב מה שהוצרכו לב' מלאכים כדי להסיר מהם ב' הכתרים, דאה"נ כמוש"כ דחשוב כחדא שליחות ע"י כתר תורה שאיחד ב' הכתרים, מיהו זהו אינו אלא בקבלתם שהיה זה ע"י כתר תורה, אבל לאחר שחטאו בעגל וכבר בטלה מעלתם להיות מוכתרים בכתר תורה שמאחד את ב' הכתרים, הרי מעתה קיים ליה כל כתר בפנ"ע ואין להם הכתר תורה כדי לאחדם, ונמצא מעתה דב' הכתרים כב' ענינים והסרתם ב' שליחויות הנה, ולכן הוצרכו לב' מלאכים בהסרתם לפי שאין מלאך אחד עושה ב' שליחויות.
ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (יט ח)
בבית הלוי (פ' משפטים) הביא מש"כ בזוהר בפירושא דהנעשה ונשמע, נעשה בעובדין טבין ונשמע בפתגמין דאורייתא, ופי' הבה"ל דאם היו אומרים נשמע ונעשה אז היה משמע דהנשמע היינו לימוד התורה בשביל המעשה בלבד, ודומה לחיוב נשים ללמוד תורה כדי לדעת המצות הצריכות להן, ואין כאן אלא קבלה אחת קבלת המצות בלבד, אבל השתא דהקדימו נעשה לנשמע ע"כ ב' קבלות הן, נעשה זהו קבלת מצות עם הת"ת הנצרך לכך, ונשמע היינו קבלת עול תורה, כלומר לימוד התורה כשלעצמו ולא רק הת"ת שמביא לידי מעשה.
ודברי הבית הלוי צ"ע, דהרי בכלל תרי"ג מצות אף לימוד התורה כולה בכלל, וא"כ שוב נמצא שבכלל נעשה שקבלו בזה לקיים את המצות כלול בזה גם לימוד התורה, וא"כ בנשמע לא נתחדש להם בלימוד התורה יותר ממה שמחייבם כבר קבלתם בנעשה.
אמנם יש לבאר שלעולם בנעשה כבר קבלו עליהם לקיים כל התורה, וכמוש"כ שמזה יתחייב ללמוד כל התורה כולה אף מה שאין נוגע לקיום המצוות, אלא דמ"מ נראה דשניא מצות לימוד תורה משאר מצות, דאילו בשאר מצות הכל תליא במה שעשאם דבזה כבר קיים המצוה, ולכל היותר צריך כונה למ"ד מצות צריכות כונה, משא"כ בתורה הרי נאמרו תנאים איך ללמוד תורה וכמבואר בכמה דוכתא, ובמ"ח דברים התורה נקנית, וצריך ברכת התורה, ואין להאריך בדברים הידועים. ונראה דאמנם לעצם קיום החפצא של מצות של ת"ת א"צ לכ"ז, ובזה אה"נ לא שניא מצות ת"ת משאר מצות שיוצא יד"ח המצוה כל שעשאו או לכל היותר בכונה כמוש"נ, אלא דישראל אף קבלו עליהם עול תורה, וזהו כבר ענין המיוחד לתורה, ובזה נאמרו הדרכים איך לקנות התורה, ואופן לימודה, והנהגתו בלימודה, וברכה על ת"ת, וזהו ביאור קבלתם בנעשה ונשמע, דהגם דבנעשה קבלו עליהם כל המצות ואף מצות ת"ת בכלל, אבל לא היה מתחייב מזה הדרכים ללימוד התורה, וקבלה זו לא שניא משאר מצות, והלכך הדר קבלו עליהם בנשמע עוד קבלה מיוחדת לעול תורה וכמוש"נ.
וכן נראה לכאורה דנפק"מ בין הני תרי עניני ת"ת לענין לימוד לשמה, דלענין מצות ת"ת מקבלת נעשה בזה דין הלשמה הוא כשאר מצות, דהיינו כל שאילולי המצוה היה פורש מלימוד, א"כ נמצא ברור דלימודו עתה ע"כ הוא לשמה לשם מצות ת"ת ובכך כבר חשוב לשמה, אמנם מש"כ בספרים הלשמה המסויים בת"ת, זהו לא מדין המצוה שבנעשה, אלא במעלת קבלת עול תורה דקבלו עלייהו בנשמע וכנ"ל.
ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה (יט ח)
בשבת (פ"ח.) אמרו דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים רבוא של מלאכי השרת וכו ע"ש, ובפשוטו צ"ע מאי רבותא שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, וכי לא ידעו הצפוי להם מהתורה, והרי מצאנו בדורות הראשונים שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה, והרי לא פסקה ישיבה מאבותינו, ובודאי רוב העם היה ידוע להם מה שיהא כתוב בתורה, וא"כ מאי רבותא ופזיזותא הוא בקבלתם ואמירתם נעשה קודם ששמעו.
ונראה לבאר דהנה כבר נידון בגמ' (קידושין ל"א.) אי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, או להיפך האינו מצווה ועושה גדול יותר, וביארו די"ל דגדול המצוה ועושה שאין לו פת בסלו, מאינו מצוה ועושה שיש לו פת בסלו שבדעתו תלוי אם ישמור התורה או לאו, או שמא האינו מצוה גדול יותר לפי שעושה מדעתו מבלי שיצטוה, והרי למדנו מכך עכ"פ דאמנם יש מעלה מיוחדת למצוה ועושה, וכן יש מעלה מיוחדת לאינו מצוה ועושה, אלא ששקלו וטרו איזו מעלה עדיפא טפי.
ולפי"ז נראה לבאר ענין נעשה ונשמע, דאין הכונה דנשמע מש"כ בתורה לדעת מה נתחייבנו בקבלתנו כשאמרנו נעשה, דזה לא יתכן וכמוש"כ דהלא הם ידעו כבר הכתוב בתורה, אלא הכונה באמירת נשמע שאנו רוצים להיות מצווים בתורה, ונמצא דקבלו עליהם ב' קבלות, א. נעשה [המוקדם לנשמע] היינו נקיים התורה גם מבלי שנשמע כלומר מבלי שנצטוה עליה, ב. נשמע כלומר שאף אנו מקבלים לקיימה כמצווים ועושים, וכמבואר דלכל קבלה יש מעלה בפנ"ע מה שאין בזו. [א"ה, לכאורה ל"ש דיהיה כאן מעלת אינו מצווה ועושה, מאחר דעכ"פ הם גם מצווים וע"כ הם עושין את המצוות, והאיך תהיה בזה מעלת אינו מצווה ועושה, ושמא כונת הגהמ"ח זצ"ל דהם קבלו ע"ע לעשות גם בלא ציווי, ולכך חשיב שפיר דקבלו ע"ע ב' הני מעלות, ולפיכך זכו עלייהו לב' כתרים למעלת הנעשה ולמעלת הנשמע].
ולפי"ז אתי שפיר הא דאמרו התם דכשחטאו בעגל נטלו מהם ב' הכתרים שזכו ע"י שאמרו והקדימו נעשה לנשמע, דהנה איתא בילקוט (רמז שצ"ג) דלכך שבר משה את הלוחות, משום שעי"ז נמצא שלא קבלו עדיין את התורה, וממילא אין התורה מחייבתם ואין נענשים על חטא העגל. [ובזה יובן היטב מה שנידונו בסייף עובדי העגל ולא בסקילה כישראל שעבד ע"ז, דהא כאן שנשברו הלוחות ועי"ז אכתי לא קבלו את התורה, א"כ הם גם אינם בכלל הלכות התורה לדון העובד ע"ז בסקילה, ואע"פ שאנכי ולא יהיה לך שמעו מעצמם מפי הגבורה, מ"מ צ"ל דאינו אלא כנבואה ולא כקבלת התורה, שהרי התורה צריכה להמסר ע"י משה בדוקא וכמו שביאר הרמב"ם בפיהמ"ש פ' גיד הנשה, וביותר י"ל דלאחר ששיבר משה הלוחות, זהו מבטל דין מתן תורה גם מאנכי ולא יהיה לך, ונשאר שמיעתם אנכי ולא יהיה לך כנבואה גרידא].
אמנם אכתי היה בדין שיתחייבו מצד קבלתם דנעשה, שהרי נתבאר דקבלו עלייהו בנעשה לקיים אף בלא שנשמע ונצטוה, וא"כ מאי מהני שבירת הלוחות אם עכ"פ חטאו ע"י קבלתם דנעשה, ועכצ"ל דחזרו בהם בחטאם מקבלתם דנעשה (וע"ד שמהני חזרה בגר תושב עי' בחי' מרן הרי"ז באגרות), ולכן מובן היטב דניטלו מהם ב' הכתרים, שהרי ע"י חטא העגל ירדו מב' מעלות הללו מנשמע ומנעשה, מנשמע ע"י דבטל הציווי בשבירת הלוחות, ומנעשה ע"י חזרתם וכש"נ.
ועד"ז יש לבאר הא דאמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא (פסחים ס"ח:), דהרי רב יוסף היה סומא ופטור מהמצות והוא במעלת אינו מצווה ועושה כדאיתא בקידושין (ל"א.), ולמבואר הא לאחר ששבר משה הלוחות בטל מתן תורה דעצרת [עד לוחות שניות], וא"כ כל מעלת יום זה דעצרת אינו אלא לקבלתם נעשה מה שקבלו עלייהו להיות אינם מצוים ועושים, וזהו כונת רב יוסף דאי לאו האי יומא כמה יוסף וכו', היינו כמה כמותי שאיני מצווה איכא בשוקא, ולכך האי יומא הוא יו"ט שלי דאז קבלו עלייהו לעשות גם בלא ציווי, משא"כ החייבים במצוות אי"ז יו"ט שלהם כ"כ לאחר שבטל הציווי דמתן תורה.
יא[עריכה]
כי ביום השלשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני (יט יא)
אמרו בגמ' סוטה (מ"ח:) שפעם אחת ישבו בעליה, ונתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו וכו', ושם בגמ' כהאי עובדא בשמואל הקטן וכשמת הספידוהו הי עניו הי חסיד ע"ש. ויש להעיר למה בהלל הקדימו חסידות לענוה ואילו בשמואל הקטן הקדימו ענוה לחסידות, גם יש להבין מה השייכות בין המעשה דבת קול עם הא דכשמת הספידוהו וכו', דלא נראה דמשום דפתח במעלתם הנשמע ממעשה דבת קול, לפיכך סיים נמי בהספדם מה אמרו אחריהם, זה אינו משמע.
ונראה ברור דלכך המשיכו ואמרו וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו כו', דהכונה היא לברייתא דר' פנחס בן יאיר בע"ז (כ':) דחסידות מביאה לידי רוה"ק, ואיכא למ"ד שם דענוה מביאה לידי רוה"ק, ולכן כיון שיצאה בת קול ואמרה שראוי שתשרה שכינה עליו כמשה, א"כ הרי בודאי הגיע למעלת החסידות והענוה המביאין לרוה"ק, ולכן סיימו ואמרו דכמו"כ גם הספידוהו הי חסיד הי עניו, וכפי שהבת קול העידה עליו שהיה חסיד ועניו.
ולפי"ז ניחא אף קושיא קמייתא, דמאחר דפלוגתא היא שם אם ענוה גדולה מכולן והיא המביאה לרוה"ק, או איפכא דחסידות גדולה מכולן והיא המביאה לרוה"ק, א"כ י"ל דבזה גופא נחלקו הספדנין דהלל ודשמואל הקטן, דכאו"א נקט את הסדר שלדעתו הוא המביא לרוה"ק. [א"ה, בגמ' דסנהדרין (י"א.) אמרו בשניהם הי חסיד הי עניו, וע"ע במהרש"א שם דפי' כעין הנ"ל, דכתב דלכן הספידוהו בחסיד ובעניו, משום דאיכא פלוגתא איזה מהני מעלות מביאה לרוה"ק ע"ש].
עוד אפשר לבאר באופן אחר, דהנה ענין הענוה שמביאה לידי רוה"ק יל"ע בזה, אם הוא משום מעלת ענוה, וכמו שחסידות היא מעלה להביא עליו רוה"ק, כמו"כ מעלת ענוה היא מעלה נשגבה המביאה לידי רוה"ק, או די"ל שאין זה מגדרי מעלת האדם, אלא שכך הוא דרכה של שכינה דשורה היא במקום נמוך, וכל המנמיך עצמו חשיב מקום נמוך לשרות עליו שכינה, וכמו שהשכינה שרתה על הר סיני לפי שהוא נמוך שבהרים וכן בסנה שהוא נמוך באילנות כדאיתא בסוטה (ה'.), דבודאי הרי אין זה ממעלתם, אלא משום דכך היא דרכה של שכינה לשרות במקום נמוך, וכמו"כ בענוה שמנמיך עצמו שורה עליו שכינה, אבל לא משום מעלתו וצ"ע.
והנה מה שמצאנו שהשכינה שורה במקום הנמוך, זהו כשהשכינה צריכה לשרות אז תשרה במקום הנמוך, אבל בודאי אין מקום נמוך סיבה להשראת השכינה כמובן, וא"כ אם נאמר כהצד דלכך ענוה גורמת ומביאה להשראת השכינה משום שחשוב זה למקום נמוך, א"כ אין זה מהני אלא כשהקב"ה רוצה להשרות שכינתו בישראל אז מקומו אצל העניו, וכיוצ"ב דירד אל הר סיני מכל ההרים וכן בסנה מכל האילנות, כך נמי בשעה שמשרה שכינתו יורד הוא על האדם העניו, ולפי"ז נמצא שחלוקה מעלת הענוה הגורמת לרוה"ק ממעלת החסידות, דהחסידות ה"ז מעלה מחמת עצמה, והיא הסיבה להשראת השכינה ושיקבל החסיד רוה"ק, משא"כ ענוה לא מהני ליה, אלא כשהקב"ה רוצה להשרות שכינתו על אדם מישראל אזי מקומו אצל העניו להשרות עליו השכינה ומקבל רוה"ק.
ומעתה אם נימא דמעלת הלל היתה עדיפא משמואל הקטן, דהבת קול שאמרה על הלל שראוי שתשרה שכינה עליו, היינו שהוא מחמת עצמו ראוי וזכאי להשראת השכינה, משא"כ שמואל הקטן לא היה ראוי מחמת עצמו, אלא רק לענין שאם הקב"ה רוצה להשרות שכינתו בישראל, אז שמואל הקטן הוא היה ראוי שתשרה עליו, ויש קצת לדייק חילוק זה משינוי הלשון, שבהלל נאמר אלא שאין דורו ראוי לכך, דמשמע שאמנם הלל זכאי להשראת השכינה אלא שאין הדור ראוי שיהא בתוכם נביא, משא"כ בשמואל הקטן אמרה הב"ק אין דורו זכאי לכך, דמשמע דחיסרון זכות איכא, כלומר שאין זכות לדור להשראת השכינה, וממילא אין כבר מקום שתשרה השכינה על שמואל הקטן, שהרי כל עיקר מה שהיה שייך שתשרה עליו שכינה הוא מחמת הדור והדור אין זכאי. [א"ה, וכ"מ קצת מגירסת גמ' דסנהדרין הנ"ל, דגבי הלל אמרו שם שתשרה עליו שכינה כמשה דמשמע מחמת עצמו, ואילו בשמואל הקטן לא אמרו כן ע"ש].
ולפי"ז היה מתיישב היטב מה שאמרו בהלל הי חסיד הי עניו, דלכך הקדימו חסיד לעניו משום דהעיקר היא החסידות שהיא הגורמת אצלו לרוה"ק, משא"כ בשמואל הקטן הקדימו לענוה, דלמבואר גבי שמואל הקטן מיירי רק לענין באם השכינה שורה מחמת הדור בלא"ה, אזי הענוה היא עיקר המעלה שתשרה עליו, אלא שהדברים צ"ע לחדש כ"ז שאין הדברים מוכרחים כלל וצ"ע.
יז[עריכה]
ויתיצבו בתחתית ההר (יט יז)
בשבת (פ"ח.) אמרו ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, ובתוס' הקשו, ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כו' ע"ש.
והנה כתב הרמב"ם (בפ"י ממלכים הל"ג) ז"ל, ב"נ שנתגייר ומל וטבל, ואח"כ רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילו אותו בי"ד יכול למחות בשעה שיגדיל ויהא גר תושב בלבד כו', עכ"ל. ודברי הרמב"ם צ"ע לכאורה במש"כ דאח"כ רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב כו', דמאי שייטא דגר תושב להכא, הרי העיקר דבא לומר שעל חזרתו מהגר צדק מתחייב בנפשו, וא"כ מה לי בזה שאמר שהוא נכון מיהא להיות גר תושב, עוד יש להבין מפני מה נהרג על רצונו לחזור מהגירות, דלכאורה הרי הוא כמומר דאינו מתחייב מיתה אלא לכשיעבור עבירה שחייבים עליה מיתה, וכל כמה שלא עבר לא מצאנו בו חיוב מיתה [פרט לדין מורידין], וכן יש להבין מש"כ בגר קטן שמוחה שמיהו יהא גר תושב, וצ"ע מה ענין גר תושב לכאן, והא כיון שחזר מגירותו הרי הוא כשאר עכו"ם וכמו שהיה מתחילה ומה ענין גר תושב כאן.
ונראה ברור דכוונת הרמב"ם למש"כ לעיל (בפ"ח הל"ט) ז"ל, יפת תואר שלא רצתה להניח ע"ז לאחר השנים עשר חודש הורגין אותה כו', שכל עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו ב"נ הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו, עכ"ל. ולפי"ז מובן מש"כ כאן בגר שרצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב כו', אין שומעין לו אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, דהוצרך לומר דרצונו מיהא להיות גר תושב, דאל"כ הרי בלא"ה כל ב"נ שאינו מקבל ע"ע ז' מצות נהרג, ואשמעינן הכא דלא מהני ליה קבלת הז' מצות, אלא אעפ"כ הוא נהרג משום שחוזר הוא מגירותו.
אלא שאכתי אין זה מובן כ"כ, דמ"מ אין צורך להרמב"ם לבאר זאת כאן, דבודאי פשוט הוא דאיירי שאין חייב מיתה בלא"ה, דהכא איירינן על חיוב מיתה משום חזרתו מהגירות בלבד, ומה הוצרך לשנות כאן שאין חייב מיתה ממקום אחר באם אינו מקבל גר תושב ככל ב"נ שלא קבל ז' מצות.
ונראה דהנה כתב הרמב"ם (בפי"ג מאיסו"ב ה"ד) ז"ל, וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן כו', עכ"ל. ומבואר דעצם החפצא של גירות ה"ז רצונו להסתופף תחת כנפי השכינה וקבלת עול תורה, והמעשים לכך הם המילה והטבילה וקרבן, אבל אין קבלת עול תורה ממעשה הגירות, אלא הקבלת עול תורה היא היא גוף הגירות.
עוד כתב הרמב"ם (בפ"ח ממלכים הל"י) וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצות שנצטוה נח, וכל מי שלא קבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים כו', ובהלי"א כתב כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן, ה"ז מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה"ב, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שב"נ מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומה"ע אלא מחכמיהם, עכ"ל. והנה מבואר דענין קבלת ז' מצות לב"נ הוא רק באם קבלם מפני שכתוב כן בתורה שהוא מחוייב בהן, הא בלא"ה אי"ז קבלה אפי' אם קבלתו מחמת הצווי לנח.
ומהשתא נראה דגדר קבלת המצות של גר צדק וגר תושב זהו היינו הך, דבשניהם יסוד קבלתם אחד הוא לקבל עול תורה, דהיינו להתחייב במה שנאמר ומבואר בתורה בחיובם, אלא שהגר צדק הרי מתחייב משום כך בכל התרי"ג מצות, ואילו הגר תושב אין מתחייב אלא בז' מצות שהרי כך חייבתו תורה, אבל מ"מ קבלה אחת ממש היא בשניהם, וכמו שפשוט שקבלת איש הבא להתגייר ה"ז אותה קבלה שמקבלת אשה הבאה להתגייר, ששניהם מקבלים עליהם עול תורה, ואע"פ שהאשה אין מתחייבת בכל אותן המצות שמתחייב האיש, מ"מ קבלה אחת היא להם ששניהם קבלו לעשות מה שיצטוו בתורה, וניתא ספר ונחזי מה מחייבת התורה לאיש ומה מחייבת לאשה, כמו"כ גר צדק וגר תושב חדא קבלה היא, אלא שבתורה כתוב שחיוב הגר צדק בתרי"ג מצות וחיוב הגר תושב בז' מצות. נמצא לפי"ז דגר שבא להתגייר יש בביאתו זו ב' ענינים, א. שמקבל עול תורה ב. להסתופף תחת כנפי השכינה, ואכן קבלת העול תורה היא אמנם לא מיוחדת לגר צדק שהרי כל ב"נ מתחייבים בזה כמבואר, אלא שהגר צדק מוסיף בקבלתו דרוצה הוא אף להיות ישראל ולהסתופף תחת כנפי השכינה.
ולפי"ז ניחא מש"כ הרמב"ם ב"נ שנתגייר וכו' ואח"כ רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד, וזהו לפי שגר זה אינו חוזר בו מעיקר הקבלה של עול תורה, אלא שרוצה הוא לחזור רק מהמיוחד שבגר צדק במה שנהיה ישראל ולהשאר עם עול תורה של גר תושב בלבד, אלא דכיון דא"א לבטל לחלות הגירות, א"כ נמצא דבחזרתו מלהיות ישראל ה"ז ממילא חזרה מעול תורה, וזהו שכתב הרמב"ם אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, דדין הריגה זו ה"ז מה שכבר שנה לעיל שכל מי שאין מקבל עליו עול תורה נהרג, ואשמועינן הכא דדין הריגה זה שנאמר לכוף את כל באי העולם לקבל מצות או יהרגו קיים גם כאן, ואע"פ שרוצה הוא להיות גר תושב ובעלמא די בזה, אבל הכא בגר צדק כבר לא מהני וחשיב בכך דחוזר בו מקבלת עול תורה ולכן נהרג, וכמו"כ ניחא מש"כ אח"כ לענין גר קטן שבא למחות וכו' ויהא גר תושב, ובא לחדש דהגם דגר קטן כן יכול לחזור בו ואינו נהרג על כך, אבל מ"מ עליו להיות גר תושב, דאל"כ שוב יהרג ככל ב"נ שאינו רוצה להיות גר תושב.
ויתכן לומר דמה דכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, היינו נמי מדין זה, שכל מי שאין מקבל עול תורה מפני שצותה תורה או חוזר בו מעול תורה שקבל הרי הוא נהרג, דכיון שקבלו עליהם גירות ממש ממילא מחייבתם בכל המצות האמורות לישראל, ונמצא דדין זה יתכן רק בגר צדק או בישראל שקבלו עליהם התורה, אבל אנן הרי אין חיובינו בתורה בגלל קבלת עצמנו, אלא מקבלת אבותינו נתחייבנו לפי שנולדנו לישראל, וא"כ הרי אין שייך לחזור מכך שהרי מעולם לא קבלנו, ואין אנו חייבים כלל בקבלה שהרי ממילא אנו בעול תורה, אבל גר צדק וכן הדור שקבלו התורה ענין הקבלה ה"ז דבר שנמשך אצלם, וכל שחוזרים בהם הרי הם מתחייבים על זה בנפשם ויהרגו.
יל"ע הא דאמרו בשבת (פ"ח.) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, וא"כ האיך יתפרש הא דאמרו בע"ז (ב':) דחזר הקב"ה עם התורה על כל עם ולשון ולא קבלוה ע"ש, ואם היו מקבלין האיך היה מתקיים התנאי עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה וכו', ובלא"ה יקשה איה כל ההבטחה לאבות, וכן אר"י שתלויה הכל בעם הבחירה ובקבלת התורה.
ונראה שלאוה"ע לא אמר להם לקבל תרי"ג מצות, אלא שיקבלו התורה ויתחייבו בדברים שהתורה מחייבת לב"נ, וכמוש"כ הרמב"ם הנ"ל שב"נ חייב לקבל ז' המצות לפי שבתורה נאמר שב"נ חייבין בז' מצות, וכמו שביארנו דזהו עיקר קבלת גר תושב שיקבל עול תורה ומזה יתחייב בז' מצות, נמצא דכמו דעתה ישראל קיבלו התורה המחייבת הן ישראלים והן ב"נ, יתכן היה גם להיפך שב"נ יקבלו התורה ותחייב הן ב"נ בז' מצות הן ישראלים בכל התרי"ג מצות, וא"כ א"ש דאף אם האומות היו מקבלין התורה, מ"מ גם ישראל היו מחוייבין בתרי"ג מצות. [ולכן מבואר נמי שסירבו האומות לקבל התורה משום דכתיב לא תרצח וכו', והרי בלא"ה מצווין ברציחה מדין ב"נ, אולם למבואר אין המכוון שחשבו לא להתחייב כלל, אלא שאינם רוצים וראויים להיות המקבלים לתורה המצוה על כך].
ויתיצבו בתחתית ההר (יט יז)
בשבת (פ"ח.) אמרו ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם כו', אמר חזקיה מאי דכתיב (תהלים ע"ו ט') משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה, ולמה יראה כדר"ל, דאמר ר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ה' יתירא ל"ל, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
ובמהרש"א ע"ז (ב':) הקשה מה נתייחדו ישראל בפורענות זו שאם אין מקבלין התורה שם תהא קבורתכם, והלא בלא"ה כל העולם יחרב ויחזור לתוהו ובהו, ע"ש מש"כ ליישב.
אמנם יתכן ליישב דהא האי תנאי עם מעשה בראשית דרשינן מה' יתירא, ופרש"י עה"ת (בראשית א' ל"א) לומר אם יקבלו ישראל חמשה חומשי תורה, ולפי"ז י"ל למש"כ התנחומא (בפ' נח) דכפית ההר היה על תורה שבע"פ דאילו תורה שבכתב כבר קבלו מעצמם, א"כ לפי"ז א"ש דהתנאי עם מעשה בראשית היה על חמשה חומשי תורה בלבד דהיינו תורה שבכתב, ולתורה שבע"פ הוא שהוצרכו לכפית ההר, ואמר להם ואם לאו שם תהא קבורתכם, אבל כל העולם לא יחזור לתוהו מאחר שכבר קבלו תורה שבכתב עכ"פ. [א"ה, קצ"ע דאכתי מה יתן דכבר קבלו תורה שבכתב אם שם תהא קבורתכם, ולא יהיה לה מי שיקיימנה] אלא דלפי' השני ברש"י (שם, ובסוגיין) יום הששי דריש על ו' בסיון שהוא יום מתן תורה, וזה הרי קאי לכאורה על תורה שבע"פ, ונמצא דהתנאי היה גם על תושבע"פ, וצ"ע.
בביאור הר כגיגית כתב המהרש"א בשבת (שם) דהוי כגיגית שמוקפת גם מהצדדין ע"ש, ולדבריו נמצא שכל ההר היה מחובר לארץ בצדדין אלא שעלה עליהם כגיגית, ונראה שכדבריו מוכרח מסוכה (ה'.) דאמרו התם מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והקשו והכתיב וירד ה' על הר סיני, והנה אי נימא דמידליה ההר כולו מארעא, א"כ מאי קושיא אף אם ירד הקב"ה על הר סיני אכתי ה"ז למעלה מעשרה שההר היה מעל ישראל, אבל למש"כ המהרש"א דהיה נוגע בארץ בצדדין, נמצא שוב דחשוב ההר כארץ, לענין שלא תרד שכינה עליו ממש דהוי למטה מעשרה.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א