הכתב והקבלה/שמות/יט

הכתב והקבלה שמות יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

נגד ההר. מנהג המחנות כשחונים לעשות פני אהליהם ופתחיהם אל העמק, כי ההר יפסיק הראות, לכן יתנו פתחי אהליהם אל הצד שאינו מפסיק הראות ואחוריהם אל ההר, אמנם ישראל שידעו שההר הוא הר אלהי' ומשם יקבלו התורה, עשו פני אהליהם נגד ההר, (רא"ש):

ג

תאמר וגו' ותגיד. תאמר בלשון רכה, ותגיד דברים הקשים אזהרות ועונשין (רש"י ממכילתא), אין כוונתם האמירה בכ"מ לשון רכה והגדה לשון קשה, כי כתובים רבים יעידו על הפוכם, ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ויאמר המלך תלוהו עליו, והגדתם לאבי את כל כבודי; אבל כוונתם רק על שנויי הלשונות שבמקום זה, וילמדונו שנצטוה משה להודיע להם תחלה מתן שכרן של מצות, שהם דברים הנוחים והנעימים לשומעיהם, וגם יגיד להם דברים שאין דעת האדם נוחה בהם והם העונשין המיועדין לעוברים על מצות ה' (כענין חזות קשה הגד לי); והנה האמירה שהיא מתן שכר המצות, וההגדה שהם העונשין, הוא פרשת בחקותי שנאמרה לישראל קודם מתן תורה כמבואר בס"פ משפטים ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שנכלל בזה ז' מצות שנצטוו בני נח שבת כבוד אב ואם פרה אדומה ודינין והברכות והקללות שבבהר ובחקותי, כמבואר במכילתא שם, כי משפטים כולל גם העונשין כמו ברוח משפט (ישעי' ד'), מעוצר וממשפט לוקח (שם נ"ג) דתרגומו מיסורין ומפורענות; כי פרשת ואל משה אמר הנאמר בפ' משפטים מקומה כאן ואין מוקדם ומאוחר כמ"ש רש"י שם מפי רבותינו, רק כאן ביארה התורה מה שהי' בינו ית' ובין משה, ושם מה שהי' בין משה לישראל, וב' הפרשיות הם כפרשה אחת, ושתיהן מענין הנעשה קודם מ"ת מדברים (ודלא כראב"ע וכרמב"ן שם), הלא תראה שבפרשה זו כתיב וירד ה' על הר סיני, כאילו נראה השם המיוחד לעיני כל העם, ושם (משפטים כ"ד ט"ז) כי הכבוד הי' על ראש ההר, ורק זה הי' נראה לא השם המיוחד, כי לא יראני וגו', וכן ביאר שם באיזה אופן הי' נראה לבנ"י מראה הכבוד הזה, מה שלא הוזכר כאן, וכמה תתיישב דעת המשכיל בזה, שנודע למקבלי התורה קודם יום מ"ת מה טיבה של תורה זו, בהתודע להם תחלה רוב מצות התורה קודם עמדם במעמד הקדוש לקבלם עליהם בחפץ ורצון:

ד

ואשא אתכם. א"ת ואטלית יתכון כדעל גדפין נשרין, תרגם את הדבר דרך כבוד למעלה (ערש"י), ולדעתי אין מלת אשא ענין נשיאות משא (טראגען), אבל ענינו התנשאות והרוממות (ערהאבען), כמו אשא אל שמים ידי, ולהיות שהנשר הוא אשר יעוף יותר גבוה תחת אויר השמים מכל העופות, ככתוב כנשר יעוף השמים, אם תגבי' כנשר, לכן יכונה גבהות ורוממות כל דבר אליו, והמכוון פה על גבהות המעלה, שהגבי' הוא ית' את ישראל בצאתם ממצרים בהתנהגו עמהם בהנהגה נסית ונפלאה, בקריעת י"ס והמן וכדומה, שהם כולם ענינים נפלאים ונעלים מדרכי הטבע הנהוגה תמיד, ויאות לכנות התרוממותם למעלה מדרכי הטבעי בשם נשיאה על כנפי נשר, כלומר הגבהתי ורוממתי אתכם גבוה יותר מאשר יגביה הנשר לעוף:

ה

ועתה אם שמע תשמעו. לשון המכילתא ועתה קבלו עליכם. מדבריהם יראה שאין מפרשים מלת אם לתנאי, כמו אם יעברו בני גד דא"כ ייעץ לשמור ברית התורה כדי לקבל השכר האמור אחריו והייתם לי סגלה וכדומה, ובאמת אין העבודה ע"מ לקבל פרס חביבה כ"כ לפני המקום, לכן ביארו מלת אם לענין תקוה ובקשה (וואונשפארטיקעל), כמו אם תקטל אלה רשע, ישראל אם תשמע לי, אם ישך נא מצליח דרכי, שפירושם כמלת הלואי, וכן כאן אם שמע תשמעו פי' הלואי שתשמעו, וכאילו הוא ית' משתוקק ומתאוה להשלים מעשי ידיו, ורצונו שישמרו בריתו מצד השלמות בעצמותה, אמנם השכר והברכה מאליו בא. דומה לזה אם בחקותי תלכו וכמש"ש:

והייתם לי סגולה. מלת סגולה לרש"י אוצר חביב, ולרמב"ן ענינו דבקות, ודומה לזה בשפתי מערב (כפי עדות בעל אלה"ק), ומובנו העיקרי הסגירה והחתימה מכל צד (אומשליעסען), והושאל על רכישת הממון ואצירתו, להיות העושר שמור באוצר בעליו (איינשליעסען, אנאייגנען), ופה עיקר המכוון במלת סגולה, דבקות האהבה והחביבות (ליעבענד פערבונדען). - והנה לכל המפרשים ענין מאמר זה תשובת התנאי, והוא הגעת השכר על שמעם בקול ה' ולשמרם את בריתו, שיהי' אהובים וחביבים בעיניו ית', ויתנהג עמהם באהבה וחבה; אמנם לפי דבריהם מאמר כי לי כל הארץ הוא רק למותר ואינו מתחבר יפה עם מה שקדם עליו. ונ"ל שאין המכוון במאמר זה התנהגותו ית' עמהם בדבקות האהבה, אבל המכוון בו שהם יתנהגו בדבקות אהבה עמו ית', ומאמר והייתם לי סגולה, הוא מחלק התנאי, וטעמו אם תשמעו בקולי ותשמרו בריתי ותהיו בדבקות אהבה עמדי יותר מכל העמים, וכנתינת טעם על והייתם לי סגלה, אמר, כי לי כל הארץ ומלואה ויש ביכלתי למלא כל חפציכם, וכל עניני העולם הגשמי ותנועותיו הוא ממני, וכל שנעשה בו איננו רק מרצוני לבד בחפצי ובגזרתי; ובמכילתא אמרו והייתם לי סגלה, שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקים בדברים אחרים, יכול כשם שהאשה מסגלת אחרי בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גברתה יכול אף אתם מסגלין לי מאחרי ת"ל כי לי כל הארץ, ע"כ. מבואר מדבריהם שמאמר זה ידבר מענין אהבת ישראל להש"י וכדברינו. ויותר יתכן דמאמר כי לי כל הארץ מבאר איכות הסגולה כלומר במה ישיג הישראלי לדבקות אהבה אליו ית', אמר כי לי כל הארץ כלומר אם ייחד כל חומריותו אליו ית', שבהיותו עוסק בענינים המוכרחים לחלק חומרית גופו לא יכוין בו להנאת גופו כ"א לקיים רצון הבורא ית' אשר צוה עליו לעסוק בפעולה זו, עד"מ בעת זווגו אף שפעולתו באיברים גשמים חומרים לא ישתף בדעתו שום ערבות חומרית והנאה גשמית כ"א למלאות המצווה עליו לקיום המין והאיש. וכן בכל שאר המעשים אשר יעשה לא יתעורר אליו למלאות תאות חומריותו, כ"א אמנם ייחד כל תנועה מאיבריו לעשות רצון קונו, ובזה ראיי' גדולה לאיש המעלה שהוא איש סגולה כלומר איש הדבוק באהבת השם באמת. וכמאמר רבנו הקדוש, שלא נהנה מן עה"ז אפי' באצבע קטנה. מלת כי הוא לביאור משפט הקדום כמו וישמע אברם כי נשבה אחיו, השביה היא פעול השמיעה (דאס) כן כאן מלת כי הוא לבאר איכות הסגולה. מלת הארץ לא הונח בכ"מ על כדור הארץ לבד, כי גם האדם יכונה בשם ארץ כשם אדם, להיות עיקר הויתו מן האדמה (ערדענזאָהן) אמר (מלאכי ג) ואתם תהיו ארץ חפץ, כלומר אף שמצד חומרית גופכם אתם ראויים להיות מרוחקים ממני, בכל זה תתעלו אל מדרגה מעליתית עד שחפצי ורצוני בכם יהי' (ווינשענסווערטהע ערדענזאֶהנע) וכן תארו רבותינו את הגוף בשם ארץ (סנהנדרין צ"א ב') ואל הארץ זה הגוף. וטעם כי לי כל הארץ, כל חלק החומרי והארצי יהי' מיוחד לי (דאס מיר געווייהעט ווירד דאס אירדישע) עמ"ש (ראה י"ב א') על האדמה:

ו

ממלכת כהנים. ת"א מלכות כהנין, לדעתו ממלכת נסמך לכהנים, והוא שם מופשט, ופי' ממלכה של כהנים, אמנם יבע"ת מלכין קטירי כלילא וכהנין משמשין, וכן בת"י מלכין וכהנין, לדעתם ממלכת שם נפרד כמו ממלכת לבת ירושלים (מיכה ד׳:ח׳), והוא כאן שם תאר, כשם מלכות, שהוא פעם שם מופשט כמו הגעת למלכות, ופעם שם תאר כמו ארבע מלכיות (דניאל ח׳:כ״ב), והוא נופל על הממשלה ועל המושל; וישנם לפי"ז כאן שלשה ענינים ויבוא הוי"ו בשלישי כראובן שמעון ולוי:

ט

בא אליך. כאן אצלו ית' המרוחק מכל מושגי הגשמיים אין לשון בא ענין קרבת עצם לעצם כמו בא יוסף אל אחיו, אבל ענינו כמו ועד השלשה לא בא (שמואל ב כ״ג:י״ט) שר"ל לא השיג מעלת השלשה, וכענין באה השמועה, כי יבא דברך וכבדנוך, ולזה ת"א אתגלי, וכן בל"א (קאָממען) אחת היא עם (ערשיינען). והנה מאמר זה בא אליך בעב הענן, שהוא הערפל נתקיים בשמונה דברות אחרונות שנאמרו ע"י משה ועליו אה"כ ומשה נגש אל הערפל (לקמן כ' י"ח):

בעבור ישמע העם. ישמעו דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי, ויהיו הם בעצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים, כמשא"ה הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי:

וגם בך יאמינו. ואם יקום בקרבם נביא כנגד דבריך, יכחישוהו מיד, כי אחרי שזכו כולם למעלת הנבואה לא נשאר בהם צד פקפוק בענין, וידעו בבירור כי הכל נעשה במצות אדון העולם ומידו הגיע אליהם הכל. ולולי שזכו לנבואה, בכל האותות שעשה משה לעיני פרעה ולעיניהם הי' מקום לבעל דין לחלוק ולומר, מי יודע, אם לא נעשה בתחבולת חכמת השדים או בכח שמות המלאכים. (רמב"ן ורב"ח ועיקרים מ"א פי"ח, והחינוך בהקדמתו):

ויגד. אחר שאמר מקודם וישב משה חזר ואמר כאן ויגד משה, כי הי' למשה לקיים שני צוויים, אמירה והגדה, כה תאמר ותגיד, ולא קיים זה ביום אחד רק בזא"ז, ואחר שהשיב תשובתם על האמירה שהיא רכה, חזר והציע לפניהם ענין ההגדה הם העונשין בעברם על המצות כמבואר (משפטים כ"ד ג') ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים וע"ז השיבו שם כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. הנה תשובתם זו השני' על קבלתם עונשי התורה בעברם עלי', השיב משה אל ה', ועז"א כאן ויגד, והכי איתא (שבת דפ"ז) בתחלה פי' מתן שכרן דכתיב וישב משה, דברים שמשיבין דעתו ש"א, ולבסוף פי' עונשה דכתיב ויגד משה דברים שקשין לאדם כגידין, וכן מבואר במכילתא וכי מה אמר המקום לאמר לישראל או מה אמרו ישראל למקום לאמר אלא מתוך שנאמר ויבא משה ויספר לעם אמר להם אם מקבלין אתם עליכם עונשין וקבלו עונשין בשמחה:

י

וקדשתם. מלת וקדשתם פירש"י וזמנתם, והרמב"ן רפי"ג מא"ב כתב טבילה היתה במדבר קודם מ"ת שנאמר וקדשתם, והראב"ע פי' שירחצו במים, ושפיר השיב עליו הרמב"ן כי מה טעם היום ומחר וא"צ לרחוץ אלא פעם אחת, והוא פי' שיהיו קדושים שלא יגשו אל אשה ואל כל טומאה, יעו"ש. ול"נ שבמלת וקדשתם נכלל ענין גדול, כי מלת קדושה בכ"מ ענינו הפרישה והבדלה התעלות והתרוממות מכל עניני פחותי הערך, הנזור מתאות הזימה וממאכלות אסורות נקרא קדוש, לכן בסוף פ' עריות ומאכלות אסורות נאמר (קדושים כ') והייתם לי קדושים, וכן יש מעלות רבות בקדושה המקדש ופורש עצמו מדבר המותר לו, שאינו שטוף בביאת נשיו המותרות ומתרחק מלהיות מסובאי יין ומזוללי בשר ומלדבר דברי נבלה, ויש מתקדש עוד יותר שלא יוציא זמנו בדברי חול באסיפת ממון, והוגה בתורה ומחשבות אמת תמיד ולא יחוש לכל מקרי העולם, כי לבו קדוש ומתרומם על הכל, ודבוק באלהיו, וכמ"ש התורה אצל השבת אני ה' מקדישכם אני מבדיל ומפריש ומרומם אתכם מכל זולתכם (ובריש פ' קדושים הועתקו דברים גדולי הערך הנכנסים תחת סוג הקדושה). הנה אמר ה' א"מ מאמר כולל, וקדשתם היום ומחר ר"ל שבאותן שני הימים ישתדל עמהם עד שכל אחד כפי כח נפשו יהי' פרוש ונבדל מפחיתיות יצרו הרע בטבעו, ויתגדל ויתרומם עליו, והוא יסוד כל התורה כולה, והעד על פירוש זה היא דעת רז"ל במכילתא שהודיעונו שבאותן שני ימים קרא משה לעיני כל ישראל מתחלת בראשית, עד כאן, שממנו יראו דורות הראשונים כשעברו על מצות ה' שנענשו, וכן השכר שנתן ה' לעושי רצונו והציל חסידיו מכמה מאורעות, שעי"כ יתנו לב ללכת בדרכי ה' ולשמור מצותיו, והודיען מצות שנצטוו בני נח ומצות שנצטוו במרה ובמצרים ושאר כל המצות כולן, ועז"א התורה (בחקותי כ"ו) ואלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה, יעו"ש במכילתא; כל זה הודיע משה לישראל באותן שני ימים קודם מ"ת כדמפורש בקרא (משפטים כ"ד) ויבא משה ויספר לעם את כל דבר' ה' ואת כל המשפטים, ונאמר עוד שם, ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם. ואף שפ' זו כתובה לפנינו במשפטים, מקומה כאן קודם מ"ת ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כדאיתא (בואתחנן רבה) ודבריהם אמת; ושם במקומו יבואר לשון המקרא שיורה בביאור דעתם האמיתית בזה, כל אלה הדברים כלל הוא ית' למשה ואמרו אליו וקדשתם היום ומחר, ר"ל שישתדל לסדר לפניהם ענינים אלה אשר על ידם יחנך אדם את נפשו להתעלות אל מדרגות הקדושה ולהיות מופרש ומובדל מהבלי העולם ופחיתיותיו, ותרגום וקדשתם (זיא צור הייליגקייט איינווייהען):

וכבסו. וממילא ידעינן מזה שטעונין טבילת הגוף, כי אין כבוס בגדים בתורה שאינו טעון טבילה (מכילתא), והטיב במ"ב לאמר שהוא כנ"י לתקון המדות, ע"ד שאה"כ בכל עת יהיו בגדיך לבנים:

יא

ליום השלישי. פירוש יישירו דעתם ויכוונו לבם ומחשבתם לאביהם שבשמים ולקבל את הענין הגדול שיותן להם ביום השלישי, כי מלת כונן על דבר המתוקן להיות מקבל ענין מה, כמו מקדש ה' כוננו ידיך שמתוקן להשראת השכינה, הוא עשך ויכוננך שתקן אותך לקבל כח עליון, וכן ירח וכוכבים אשר כננת תקנתם לקבל אור השמש, וטעם המקרא כענין (עמוס ד׳:י״ב) הכון לקראת אלהיך ישראל (זיך אנשיקקען, פארבערייטען) להיות כל דעתם ומחשבתם רק בענינים הרוחניים אלקיים ומרוחק מכל מיני גשמיות:

ירד ה'. לשון ירידה בהקב"ה בכ"מ הוא ענין הרָאותו וגלויו בהשגת השכל, והוא כלשון וירא אליו ה' האמור באברהם, לכן ת"א ויב"ע וירד ואיתגלי כתרגו' וירא, אבל אחז הכתוב לשון ירידה, כי גלוי שכינה אל התחתוני' ירידה היא אצל מעלת הגבוה (כ"כ הרב"ח), ול"נ בכוונת המתרגמים שתרגמו וירד לשון התגלות, כי לדעתם וירד הוא לשון שטיחה פשיטה (אויסדעהנען), כענין וירד על הכרובים (מלכים א ו׳:ל״ב) על רדידת הזהב לטסין דקין, וכן ויט שמים וירד (תהלים ח"י) לפירש"י, הוא משרש רדד על ההתפשטות והמתיחות, והרי"ש פתוחה כמו ותקל גברתה (לך לך) ששרשו קלל, והנח הנעלם הנמשך מן הצר"י הוא במקום הדגש הראוי להיות לחסרון אות הכפל, ולר"י הוא מן הקל, ואף שבכאן הה"א בסגול, הנה כמהו ויצר לו (ר"פ וישלח) ששרשו צרר לרשב"ם מגזרת צרור את המדינים, והצד"י צרוי', והכלל שבקומות אין מספר גזרות נחי פ"י ע"ו וכפוליים משתתפים ויבאו זו תמורת זו כמוזכר בספרי בעלי לשון. ואם תבחין תמצא כי פעל ירד רדד ורדה משותפים במובנם, כי יסוד שרש כלם שתי אותיות רד לכן הם מתאחדים בעיקר הוראתם, תדע שישמש לשון ירידה על חיל היוצא למלחמה (כבשמואל א כ״ו:י׳) במלחמה ירד, ולא ירד עמנו במלחמה, אף שאין בזה ירידה ממעלה למטה, אבל להיות שאנשי חיל אף שבלכתם למלחמה ילכו בקבוץ יחד כיון שבעת הצורך יתפשטו ויתפרדו זה מזה וירחיבו שורותיהם לכן נופל ע"ז לשון ירידה, ענין פשיטה והתרחבות, ובשאר מקומות ישמש באמת לשון פשיטה על החיל היוצא למלחמה, פשט גדוד בחוץ (הושע ז׳:א׳), ופשטת על העיר (שופטים ט׳:ל״ג). ולזה ישמש שרש ירד גם על האבל ההספד והאנינות (טרויערן, קלאגען), כמו וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז), יורד בבכי (ישעיהו ט״ו:ג׳), שהוא זר מאד למחברים שזה מנע"ו, אמנם למ"ש שעיקר הוראת ירד הוא על ההתפשטות והתרחבות יתכן מאד, כי כל המצטער בצרתו רוחו ונשמתו קצרה עליו ואינו יכול להאריך בנשמתו, כי גודל הצרה תחמם לבו בקרבו ותסבב לו מצוקת החזה, ולכן נקרא מעמד כזה צרה, לשון מצר וצמצום כי נתמעט בקרבו מקום ונעשה צר מלהכיל הענין הרע המצער אותו, וכאשר תשתפך עליו נפשו להוציא בשפתיו דברי אנינות וצערו, בזה יקל עליו משאת צערו, ויסור ממנו צרת כאב החזה, ורוח לבו בקרבו, ככתוב (איוב ל״ב:י״ח) הציקתני רוח בטני, אדברה וירוח לי, ואחרי כי מאמרי הקינות ודבורי היללה היוצאים מפי המשוקע במצר יקילו עליו צערו, וימעיטו צרת הלב, וגורמים לו הרוחה ושיוכל רוחו בקרבו להתפשט ולהרחיב כראוי לכן הונח על דברי האנינות לשון ירידה וענינו התפשטות; ולהיות כי כל בנין העומד על האדמה הוא קטן מאד בכמותו בערך כל פני שטח הארץ, שבזה האדם מצומצם בלתי יוכל להתפשט בתנועתו רק בכמות הבנין, ובזה כל הארץ לפניו להתפשט ולהתרחב בתנועותיו לכל רוח אשר ירצה לפנות, לכן העוזב ישיבתו בבנין שממעל לארץ ויתנועע לשוט למטה לשבת בארץ, תקרא תנועתו זאת ממעלה למטה ירידה, ע"ש מציאת ההתפשטות; ומה שהונח על הממשלה לשון רדי' וירד מיעקב, הוא רודה מעבר הנהר, נ"ל שהוא ג"כ מענין התפשטות כי המושל בעם ומנהיג המדינה דעתו מפוזרת על כל פרטי עניני העם ועל כל חלק קטן שבמדינה לתקן הכל לפי טובת הכללי, לכן נופל על פזור נפשו והתפשטות מחשבתו לשון רדי'; ומענין זה שלח אש בעצמותי וירדנה, כי האש תפריד חלקי העצם זה מזה אף שהם אדוקים יחד באומץ היותר אפשרי בטבע, מ"מ האש תשלוט בו להפרידו לחלקים היותר קטנים כאבק מעפר, ויתורגם וירדנה (צערשטרייעט, צערשפליטטערט); ובזה נכונים דברי המתרגמי' ענין ירידה לשון התגלות, כי ההתפשטות וההתגלות מתאחדים זה עם זה, והאחד תלוי בחברו, הלא תראה אור הנר וכדומה מדברים המאירים, המוקפים במחיצה המונעת התפשטות האויר מחוץ למחיצה, כשנעשה נקב מעט במחיצה זו יתילדו שני דברים, האחד מצד עצם האור, נצוצי האור שהיו עד הנה מצומצמים תוך ההיקף כעת יתפשטו ויתרבו דרך נקב המחיצה החוצה, והשני מצד המקבל העומד חוץ למחיצה ההיא, כי מה שהיה עד הנה מחשך לפניהם עתה נראה אור להם ונתגלה לעיניהם, ככה הוא הענין בהתגלות השכינה ית"ש, כי אף שאדון יחיד א"ס ב"ה ממלא כל עלמין, בכל זה צמצם והסתיר כביכול את כבודו ית' לעינינו, כמו שדימוהו קדמונינו כענין הנשמה אל הגוף, שהוא ית' נשמתא דכל עלמין, כמו שהנשמה מלאה את כל הגוף מ"מ היא מתצמצמת ומסתתרת בפנימיות כל פרטי חלקי האיברים להחיותם, ולא נגלית לעיני בשר, ככה היה רצונו ית' להסתיר ולצמצם אור אחדות עצמותו ית' בעמידת העולמות והבריות צמצום והסתר עצום, עד שלא יתראה לעינינו רק מציאות עולמות וכחות אין מספר, והנה כשרצונו ית' לגלות מעט מאור שכינתו שהיה עד הנה מצומצם ומוסתר מהשגתינו, בזה יתחדשו שני ענינים, הא' התפשטות אור כבודו ית' שהיה עד הנה לעיני כל בשר מצומצם בענינו, והב' התגלות האור שהיה מסתתר עד כעת. ושפיר יתורגם וירד ואתגלי (פעראָפפענבארט), כי התפשטות האור הוא בעצמו התגלותו:

לעיני כל העם. שכולם יראו ברדתו שם, כי יראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, לא שיראו את ה', כדכתיב לא יראני האדם וחי (רמב"ן), וכ"כ הרב"ח השם המיוחד כל ישראל שמעו קולו מתוך האש אבל לא ראו אותו אפילו אצילי בנ"י, ומ"ש לעיני כל העם הכוונה בזה כי בראות ישראל הכבוד הזה כאש אוכלת בראש ההר יתבוננו כל ישראל ויכירו כי בקרבו השם המיוחד, אמנם יראו הכבוד הנקרא אלהים, כי כן ראוהו אצילי בנ"י שנאמר ויראו את אלהי ישראל, וכתיב ויחזו את אלהי' וא"כ ענין הירידה שבכתוב אין לך להאמין אותו כ"א לכבודו אבל השם המיוחד בשמים ומשם בא הדבור אל הכבוד שירד בהר סיני שממנו היה נשמע לאזנינו, וכן כתיב מן השמים השמיעך ה' את קולו. וכן נחמיה אמר (ט' י"ג) ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים, ויש לך להתבונן מעתה כי מאחר שהשם המיוחד הוא המדבר, היה ראוי הכתוב לומר וידבר השם את כל הדברים האלה, כענין שכתוב את הדברי' האלה דבר השם אל כל קהלכם בהר מתוך האש וכתיב וידבר ה' אליכם מתוך האש, אבל מפני שאמר כאן אשר ירד ה' עליו באש, וביאר בזה ששמו הגדול הוא השם המיוחד שכן באש, לכן הוצרך להזכיר וידבר אלהי', כי וידבר אלקי' הוא ביאור למתוך האש, כי ישראל מתוך האש שמעו הקול, וכן הכתוב אומר הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש, לכן כשהזכיר וידבר השם אליכם הזכיר מיד מתוך האש, וכן את כל הדברים האלה דיבר השם, יזכור מיד מתוך האש, ולא תמצא בשום מקום במ"ת דבור השם המיוחד אלא אם כן יזכיר בו מתוך האש, עכ"ד. והדברים סתומים, ואם תשכיל ע"ד אמת שבפי הר"ח בס' נפש החיים שער ג', בחילוק שבין שני השמות הוי' ואלקי', ששם העצם הוי' ב"ה מורה על הבחינה והענין כפי מה שהוא מצדו ית' שהוא בבחינת ממלא כל עלמין, ואין מחמת עמידת העולמות והברואים שום חציצה בעצמות אחדותו הפשוט, ובבחינה זו הוא כבוד א' הסתר דבר מצדינו, ובבחינת עצמותו לא יצדק ענין מעלה ומטה כי הוא נעלה מכל עניני חילוקים ושנויים רק הכל מלא אחדות גמור לבד בהשוואה גמורה; אמנם שם אלקי' הוא כפי מה שהוא מצדינו בענין השגתנו, שהוא ית' בבחינת סובב כל עלמין, שיש במציאות גמור עולמות וכחות מחודשים מרצונו הפשוט ית', שצמצם כבודו והניח מקום כביכול למציאות עולמות וברואים רק שהוא ית' נשמתם ומקור שרש כח חיותם המתצמצם ומסתתר בתוכם כענין התפשטות הנשמה בגוף אדם שמתפשטת בכל חלק ונקודה פרטית שבו והגוף ישנו במציאות ואינו מתבטל נגדה, ככה העולמות והברואים ישנם במציאות. ורק בבחינה זו יצדק מעלה ומטה, וחילוקי מקומות ובחינות שונות וכן ענין המקראות אלהי עליון יושב בשמים והרבה כיוצא. ובזה יאורו עיניך בדברי הרב"ח הנ"ל:

יב

והגבלת את העם. אי אפשר לומר הדברים כפשטן שיגביל את העם ממש, כי מה לשון סביב שייך בזה, כי לשון סביב אינו סובל כ"א שיהיה מקיף את מחנה ישראל מכל הרוחות סביב, וזה לא היה מן הצורך. כי האחרונים שלא היו סמוכים אל ההר אינם צריכים הגבלה ועשיית תחום, גם לא היה נאסר להם לצאת מן המחנה אל מן הצד, אמנם באמת ענין והגבלת את העם הוא בעצמו הגבלת תחום ההר, וכמ"ש רש"פ, כי שם גבול נופל בב"א על סוף רשות זה ותחלת רשות זה, שהוא סוף בבחינת האחד ותחלה בבחינת השני, ולזה מה שאמר משה (לקמן כ"ג) הגבל את ההר הוא ג"כ המובן האמתי במאמר והגבלת את העם, כי הגבלת ההר הוא בעצמו הגבלת העם ותחום אחד לשניהם, רק סוף תחום ההר הוא בעצמו תחלת גבול ישראל, וישמש שם גבול כאן על סוף ההר להוראת תחלת גבול של ישראל. ומה שאמר הש"י והגבלת את העם ולא אמר והגבלת את ההר, כי מצות ההגבלה לא חלה על ההר רק על ישראל המצווים שלא לעלות, לכן הסב מצות ההגבלה אל העם:

יג

סקל וגו' או ירה. הראב"ע פי' יורו עליו בחצים להמיתו, ויבע"ת יתרגם באבני ברדא או גירין דחלא יזרקון בי', ואונקלס ורש"י פי' ע"ד רבותינו, לפי שהסקילה היתה בשני פנים אם שישליכו המודח על האבנים ממקום גבוה אל מקום שפל, והוא מלשון פרעה וחילו ירה בים דהיינו הזריקה והרדיה ממעלה למטה, ולזה אמרו (סנהדרין מ"ה) שיהיה הנסקל נדחף תחלה ממקום גבוה ואם לא מת בדחיפה אז יסקלוהו באבנים (עי' רא"ם כאן) ונראין דבריהם, כמ"ש הרש"פ כי מלת וירה שהוא מבנין נפעל אפשר בו ב' מובנים, הא' שיהיה הנפעל שבו נפעל מפועל יוצא לשני פועלים, שהמורה בחצים הוא הפועל והחץ הוא הנפעל ראשון והאדם המקבל יהיה הנפעל השני, ואפשר ג"כ, שלא יהיה שם כ"א נפעל מפועל יוצא לאחד והיינו שיוזרק האדם מבית הסקילה מגבוה לנמוך, ואחר שהיסוד המאומת בכל מקום שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, מזה מוכח שאין במשמע הענין כ"א המובן הפשוט המצוי בכל נפעל שהוא נפעל מפועל יוצא לאחד והיא הדחיפה ממעלה למטה, האמנם שבמלת יסקל שהוא ג"כ מבנין נפעל א"א בענין אחר כ"א בהפעלה מפועל יוצא לשנים אחר שלא יפול שם סקל על האדם עצמו כ"א ע"י קבלתו אבני הסקילה, הפעולים מן הסוקל ובזה דבר הכתוב מפורש בענינו, משא"כ במלת יירה שהוא סובל ב' מובנים, בהכרח כדברי רבותינו שכל דבריהם אמת, וגם יפול על הענין היטב שם ירה, כי הדבר הכבד שנדחף ממקום גבוה הבלתי משופע הוא נופל תמיד על קו ישר בנפילתו הטבעית שהוא מה שתמשכנו אליו חומר הארץ:

יד

ויקדש את העם. הודיענו בזה בדרך כלל שהשתדל משה עמהם עד שהתרצו לקבל עליהם להתעלות ולהתרומם בקבלת קדושת התורה והמצוה, ופרטי קבלת הקדושה הזאת הודיענו (משפטים כ"ד) כי שם אמר, ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' (מצות פרישה והגבלה) ואת כל המשפטים (מצות שנצטוו בני נח ושבת כבוד אב ואם פרה אדומה ודינים שנתנו במרה) ופי' עוד (שם פסוק ז') לאמר ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם (שהוא מבראשית עד מ"ת ופרשיות בהר ובחקותי עם הברכות והקללות האמורות שם, ותרגום ויקדש את העם (ער ווייהעטע איין צור הייליגקייט):

טז

ויהי קולות. מדעת רבותינו מבואר שאין קולות אלה קול רעמים כדעת המפרשים, כ"א קול דבור של עשרת הדברות, כאמרם במכילתא רואים את הקולות רואים את הנשמע, וכפירש"י שם קולות היוצאים מפי הגבורה. ואמרו עוד במכילתא ויהי קולות, קולות משונים זה מזה, שהיו משמיעים את האדם לפי כחו שכשעמדו לפני הר סיני לקבל את התורה היו שומעים הדבור ומפרשים אותו. ומהלך דרכי הלשון מסכים לזה, כי בכל מקום שהוזכר לשון קול על הרעם מבואר בצדו לשון רעם, כמו קול רעמך בגלגל, מן קול רעמך יחפזון, וירעם בקולו נפלאות, בקול כמהו תרעם (עמ"ש פ' בא ויהי קולות וברד), אמנם כשלא הוזכר מלת רעם אין לשון קול כ"א קול הדבור (וואָרטשטיממע) כמו כי שמעת לקול אשתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וישמע אברם לקול שרי. תדע שכן הוא, כי בפ' ואתחנן לא הוזכרו במקרא הקולות והברקים כ"א קול הדבור של עשרת הדברות, וכתיב שם אם יוספים אנחנו לשמוע את קול. מבואר מזה שהדבור של עשרת הדברות נקרא בענין קול, וכדעת רבותינו:

וברקים. גם בזה אין אנו מוכרחים לפרשו על הברקים הנראים אחר הרעם (בליטץ), כי בכל מקום שיובן עד"ז אינו רק כשהוזכר אצל הרעם או אצל הגשם, כמו קול רעמך בגלגל האירו ברקים, ברקים למטר עשה, אבל בכל שאר מקומות אין פירושו כ"א זהר וצחצוח (גלאֶנצענד, שטראהלענדע) כמו אם שנותי ברק חרבי, לנוגה ברק חניתך, חרב הוחדה וגו' למען היה לה ברק, פירש"י זהרורית, וכן חרב מרוטה למען ברק מתורגם צחצוח. והענין בזה, כי לרבותינו היו עשרת הדברות נראה לעיני כל ישראל בשעת מ"ת, כמ"ש קול ה' חוצב להבות אש פירש"י שהיה הדבור של עשרת הדברות יוצא בלהבות אש ונחקק על הלוחות כתבניתם, ובתיב"ע דבורא הוה נפיק כשלהובין דנורא ומתחמי על משריתהון דישראל ומתחקק על לוחי קיימא, ובמכדרשב"י אינון קלין הוו מתגלפי בהאי חשוכא עננא וקבלא ומתחזיין בהו כמו דאתחזי גופא; וע"ז הענין אמרה תורה מלת ברקים, שעשרת הדברות היו מזהירים באור מצוחצח בלוחות עד שהיו נראים לעיני כל ישראל. ונ"ל לתת טעם לדבר זה שהיו הדברות נראות לעיניהם חוץ ממה שנשמעו לאזניהם כי לשונות הדבור והאמירה הנאמרים אצלו ית' בכל המקומות הוא בעצמו דבר קשה מאד לקרבו אל הדעת, כי לא יצוייר דבור רק מגרון ולשון וכלי דבור, ואין מקום לכל אלה אצלו ית' המרוחק מכל מיני גשמיות תכלית הריחוק, ואין לנו מקום להנצל ממוקש הטעות בזה רק לומר שהוא קול נברא לשעתו, ובדרך פלא התגשם רצונו ית' ונתהוה ממנו קול דבור עד שיהא נשמע לאוזן השומע; והנה במעמד מקבלי התורה, שהאזהרה הראשונה בו היא לא תעשה לך פסל וכל תמונה, שנכלל בו גם אזהרה לבלי הגשימו ושאין בו ממאורעות הגופות, א"כ איך ישמיע לאזניהם קול עשרת הדברות האלה, והדבר סותר את עצמו, ומשמיעתם הדברות בנקל יוכלו אנשי המעמד הנכבד להטעות ולדמות בנפשם דלא יצוייר קול הדבור בלתי כלי דבור גשמיים מוחשים, ולתקן הטעות הזה הראה לעיניהם אותן הדברות עצמן בלהבות אש, ממנו ילמדו לדעת, כמו שהדברות הנראות הוא בלי ספק דבר נברא, ככה קול הדברות איננו בקול דבור האדם שהמלות נחתכות בשפה ולשון וגרון, אבל הוא קול נברא לשעתו (עי' רמב"ם פ"א מיסודי תורה הי"א, ובדברי המפרש שם, ובדברי החבר לכוזרי במאמר ראשון סי' פ"ט צ"א):

וקול שופר. איתא במכדרשב"י (יתרו ד' פ"א) קול שופר כד"א שפר קדם דריוש, מלכי ישפר עלך. ותו איתא התם (ויקרא ו' ב') קול שופר קול דאקרי שופר. למדנו מדבריהם שאינם מפרשים שופר כאן על הכלי שתוקעים בו, כי לא יתכן שישמשו למעלה בכלים גשמיים מוחשים (ועי' דברי רמב"ן כאן על מ"ש רש"י שהיה שופר של איל יצחק), לכן פירשו שהקול בעצמו נקרא שופר; ואם נלך אחר עיקר הוראת שם שופר, דעת רבותינו בזה מכוונת גם עם משפטי הלשון, כי שם שופר מסתעף מענין ברוחו שמים שפרה (איוב כ״ו:י״ג) שפירשוהו השמים הם יפים במראה צהיר ובהיר (הייטער, קלאר), ומזה הונח שם שופר על הכלי המשמיע קול צלול וברור (העללטאֶנענדעס אינסטרומענט), וממשפטי הלשון לשמש בשם אחד על הפועל ועל הפעולה, כמו לשון ושפה המורים על המבטא (שפראכע), ועל כלי המבטא (צונגע, ליפפע), וכן פי ישמש על המבטא (אויסשפרוך) על פי פרעה, ועל אבר המדבר (מונד), וכן הרבה שמות ישמשו על הכלי הפועל ועל הפעולה, ככה שם שופר ישמש גם על הכלי גם על הקול בעצמו, הקול הצלול והברור (העללער קלארער טאן) נקרא שופר, וכן הכלי המשמיע קול צלול וברור נקרא שופר. ובזה יתיישב היטב לשון המקרא (פ' בהר) והעברתם שופר תרועה, שאם נפרש שם שופר על הכלי היה מן הראוי לומר תרועת שופר, קול התרועה נסמך אל כלי השופר, וכמ"ש הללוהו בתקע שופר, וכמו שלא יסמך שופר אל קול, ולא נאמר שופר קול כ"א קול שופר, כן ראוי לומר תרועת שופר לא בהפך, ולזה נדחקו המפרשים שם לשנות פת"ח הפ"א לקמ"ץ ולהוסיף אות ב', כאילו כתיב והעברתם בשופר תרועה, אמנם אם שופר הונח גם על הקול בעצמו שפיר נסמך שופר אל תרועה, וטעם והעברתם שופר תרועה (איהר זאללט ערגעהען לאססען איינען העללען טאָן דער תרועה) תשמיעו קול צלול וברור, ומפרש איזה קול צלול וברור ישמיעו ע"ז אמר תרועה, הקול הצלול והברור יהיה קול תרועה, לא תקיעה או שברים וכדומה משאר הקולות; וכן הנאמר שם תעבירו שופר בכל ארצכם, יוסיפו המפרשים מלת קול, ואין צריכים להוספה זו אם נפרש שופר על הקול בעצמו; וטעם קול שופר כאן, שהיה קול הדברות קול צלול וברור, עד שהיו כלם יורדים לתוכן ועומק המושג המכוון בדברות, וכמ"ש כאן במכילתא שהיו שומעים את הדבור ומפרשים אותו, ואמרו (בספרי האזינו) יסובבנהו ויבוננהו, יסובבנהו לפני הר סיני שנא' והגבלת את העם סביב, יבוננהו בעשרת הדברות מלמד שהיה הדבור יוצא מפי הקב"ה והיו ישראל מסתכלין בו ויודעים כמה מדרשים יש בו כמה הלכות יש בו כמה קלים וחמורים יש בו וכמה גז"ש יש בו, ואמרו במס' סופרים, פנים אל פנים דבר ה' אל כל קהלכם, פנים תרין אל פנים תרין הא ארבעה פנים, פנים למקרא פנים למשנה פנים לתלמוד פנים לאגדה, ובשבת (דפ"ח) כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה יוצא בשבעים לשון כלומר לשבעים פנים, וכ"א בתיקונים (תיקון כ"ב דס"ב ב') ומתרין דבורין נפק קלא ואתפלג לשבעין קלין לקבל שבעין אנפין. ובמכדרשב"י לא הוי קלא דלא הוה נהיר בנהירו עלאה ומסתכלין בי' בחכמתא עלאה רזין עלאין וגנזין טמירין. גם כבר ידענו שבעשרת הדברות נכללין כל התרי"ג מצות, כמבואר היטב בפי' הרמב"ן לשיר השירים, ובמאמר השכל לראב"ן שמפרשים כמה פרטי מצות הנכללים בכל אחד מן הדברות, עד שמכלל עשרת הדברות יוצאים באר היטב כל התרי"ג מצות, וכבר הזכיר רש"י מזה ס"פ משפטים בשם רבינו סעדיה. הנה על כל אלה יאמר כאן וקול שופר:

חזק מאד. מלת חזק כאן הוא כלשון מיעוט מחזיק את המרובה, כלי מחזיק ארבעים סאה (ובדברי הימים ב ד׳:ה׳) מחזיק בתים שלשת אלפים, ר"ל בית קבול המחזיק ותופס דבר הנכנס בו (עי' במכדרשב"י ויקרא ו' ב'), וטעמו כאן, שהיו קול הדברות מחזיק ומכיל בתוך פנימיותו כוונות עמוקות מאד (זעהר אומפאססענד, פיעל ענטהאלטענד, אינהאלטרייך); והדעת נותנת שלא היה קול הדברות רק לכוונה הפשוטה המובנת מהם בהשקפה ראשונה, דלפי"ז לא היו צריכים אל המראה הגדולה הזאת, כי לפי הכוונה החיצונה הפשוטה, אין בדברות רק מצות שכליות מובנות לכל אדם מדעת עצמו, ומה צורך אל ההכנה הגדולה וגלוי השכינה. והאמת בפי רבותינו שהיה מודיע להם כל הכוונות הפנימיות והעמוקות שבעשרת הדברות, ואין זה דבר תימה, כי אנו רואים מדרכי החכמה העליונה לכוין בפעולה אחת תכליות רבות, כי כן הוא גדרה בכלל, כמו שאנו רואים במעשה היצירה ובפרט באיברי בעלי חיים, שתכוין באבר אחד אל כוונות שונות, האף להריח ולנשימה ולדחות הליחה העודפת ולייפות תאר הפנים, הרי אלו תועליות רבות במצוע אחד, וכן רבות ביצירה לאין מספר, א"כ אינו רחוק שתכוין החכמה העליונה בדבור אחד אל כוונות מתחלפות וכולן אמת אחת. וכבר צודע שמקור עליון של התורה ושרשה הנעלם נעלה מאד, היא ראשית ושרש אצילות קדשו ית' סוד המלבוש העליון, אמנם טח עינינו מלראות בעוצם קדושתה עומק מושגה ואורה הפנימי, ואף כשהיא מדברת בעניני זה העולם התחתון היא רומזת בהם ענינים פנימים וגבוהים מאד למעלה לאין תכלית, ויש בה סודות נפלאות ענינים נשגבים ונפלאים בסוד ה' ודרכיו, ועליהם ביקש המלך האלהי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. היוצא מכלל הדברים שבמקרא זה יודיענו איכות הדברות עצמם ובאיזה אופן נתודעו לעם עשרת הדברות. ולפי"ז שהקולות והברקים הם הדברות עצמם, א"כ מה שאמר אח"ז ויוצא משה את העם, אין פי' שאחר שנשמעו הקולות הוציאם משה, כי אמנם פי' אחר שהוציאם משה נשמעו הקולות, כמו וירם תולעים ויבאש, שפי' אחר שהבאיש, כי יש הרבה ווי"ן יורו על התיחסות שני משפטים המצטרפים זה אחר זה בבחינת הזמן:

ויחרד כל העם. אין הכוונה בזה חרדה הטבעית שיפחד האדם מדבר אשר יגרום לו רעה וצרה או שימות פתאום וכיוצא באלה מדמיונות המחרידות לב האדם מחצי הזמן אשר תחת השמש, כי למה יחרידם ויבהילם ויפילם בפחד פתאום המבלבל דעת האדם עד שאינו מיושב בדעתו, והוא ית' התכוון להשמיעם את דבריו במעמד הנכבד הלזה, ואיך יבינו וישכילו אם נפלה עליהם אימתה ופחד ואין דעתם פנוי', אבל המכוון בו חרדה שכלית, בהשיגם הענינים האלקיים והביטם הנוראות והנפלאות האל המראים רוממות ה' וגדולתו המסבבים לנפש אדם חרדת הרוממות ויראת הכבוד העליון, כדרך תמימי ה' אשר נגעה יראת ה' בלבבם במדה גדולה, שיחרד הלב מפני רוממות כבוד יוצרו המצוייר בו באמת; ויחרד. לשון תימה והשתוממות כפירש"י על ויחרד יצחק חרדה, וכת"א שם ותוה יצחק תיוהא. ויותר נ"ל כי ענין ויחרד העם הוא ענין חרדת הנבואה, כי כל הנביאים אינם רואים מראה הנבואה רק אחרי שהם יראים ונבהלים ומתמוגגים שאיבריהם מזדעזעים וכח גופם כשל ועשתנותיהם מתטרפות כדי שיתבטלו הרגשות הגוף ולא תהיה בהם מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, ותתפשט הנפש מן הגוף ותהיה פנוי' להבין בצורות הקדושות הטהורות, כמ"ש (דניאל י׳:ח׳) ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח, והודי נהפך עלי למשחית וכשמעי ואני הייתי נרדם (מרוב פחד) על פני ובדברו אני עמדתי מרעיד, ונאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו; ובחרדה זו אשר בלעדה בלתי אפשרי לזכות למראה הנבואה הוא שנפלו בה העם מקבלי התורה, כי כולם בשעה זו זכו אל הנבואה בשמעם קול ה' אלקים מדבר מתוך האש עשרת הדברים, כמבואר במאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, ולהיות שכולם זכו להיות נביאים באותה שעה, לכן הוצרכו לבוא תחלה אל הכנת הנבואה מצד גופם, והוא החרדה וההרעדה (וענין חרדה זו היא הנקרא במקום אחר מיתה באמרם ועתה למה נמות וכמ"ש שם), ובמכדרשב"י צ"ד, בההוא יומא דקיימו ישראל על טורא דסיני אעבר זוהמא מנייהו ואשתארו ישראל גופין מצוחצחין בלא טנופא כלל:

יח

והר סיני עשן. אין המכוון בזה שאש שלמעלה הוא מעלה עשן אבל טעמו שהוא ית' עשה שהר סיני היה עשן כלו מפני שירד ה' עליו באש, לבל יוכלו העם להסתכל בשכינה ויזונו עיניהם ממנה (רמ"א):

ויחרד כל ההר. סבת רעש הארץ הם רוחות עבים ועשנים נכנסים בבטן האדמה, וכאשר לא ימצאו נקבים ומקומות לצאת תרעש הארץ מפני האד הנעצר שמה, אבל בהר סיני לא היה הדבר כן, כי היה יוצא עשן והרוח מתחת לארץ רב ועב כעשן הכבשן, ועם כל היציאה המופלגת ההיא חרד כל ההר מאד, וזה יורה כי מהשם היתה זאת והיתה נפלאת בעיניהם, כ"כ המפרשים. ולולי יראתי הייתי אומר שאין חרדה זו מוסבת לההר עצמו כ"א לאנשי מעמד שהיו עומדים סביבות ההר, ומוסיף בזה על מה שאמר מקודם ויחרד כל העם אשר במחנה, וזה, מלת כל ענינו היקף וסביבה (אומגעבונג) מלשון כליל (כליל תפארת בראשו נתת) שהוא כתר ועטרה ע"ש שהיא מקפת ומסבבת את הראש (קראָנע, קראנץ) וכשם עטרת שהוא מענין היקף וסביבה כמו עוטרים את דוד (ש"א כ"ג) שהיו מקיפים ומסבבים אותו מצד אל צד, וכשם כתר מן כתרו את בנימין (שופטים כ׳:מ״ג) ענין סבוב והקפה. וכן נזר (הנזר אשר על ראשו, שמואל ב א׳:י׳) מן זר זהב סביב, ככה שם כליל הונח על הכתר ועטרה ע"ש הקיפו את הראש ומסבבו, ומזה הונח על הארוסה ביום חופתה שם כלה, לפי שבו ביום היא מוקפת ומסובבת בתכשיטין, וזהו שם כלל הנאמר בפרטיו, כי הוא כמו גדר המקיף במושגיו כל מושגי פרטיו. ומזה אמר (מלכים א ח׳:כ״ז) השמים לא יכלכלוך, לא יוכלו להקיף אותך ולהחזיקך אל תוך היקיפם. ולפי שהוא ית' מתואר אצלינו בבחינת ממלא כל עלמין ובבחינת מקיף כל עלמין, לכן יתארוהו חכמי אמת בשם כל (עי' מכדרשב"י תרומה קל"ד ב') ומזה שם כלי (מים חיים אל כלי) לפי שכותליו מקיף ומסבב את חללו והמונח בתוכו (אומפאססען) ומזה מלת כל כאן, וטעם כל ההר, סביבות ההר והיקיפו (דיא אומגעבונג דעס בערגעס) אמר ויחרד כל ההר מקיפי ההר העומדים סביביו תחתיו נפלו בחרדה והשתוממות נפלאה במה שהיה לעיניהם התגלות כבוד העליון ית'. והיה א"כ כאן שתי מיני חרדה, הקולות והברקים לא היו סבה רק לחרדת העם לפחותי המדרגה לא לחשובי מעלה שביניהם, אמנם התגלות כבודו ית' היתה סבה לחרדת כלם כי כל העומדים בהיקף ההר וכל המסבבים אותו נתפעלו ונתרגשו בהשגתם כבודו ית'. והודיע עוד כי החרדה הזאת השניה היתה במדרגה יותר גבוה על הראשונה, לכן הוסיף כאן מאד. ואפשר שנכלל בזה גם מליצת חדה הנפלאה שבפי רבותינו, באמרם (שמות רבה סי' כ"ט) כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו שרפים לא אמרו קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש הדמים הקב"ה כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים וכו'. אף שלחלושי השגה כמונו נמנעה פתרון חדה זאת הנפלאה עכ"פ ידענו שבסתר דבריהם טמון אוצר כלי חמדת רעיונות נשגבות, והוא הנכלל גם כן במאמר ויחרד כל ההר מאד, ההיקף כלו שמחוץ לההר היתה בחרדה והשתוממות נפלאה מכבוד העליון שנתגלה בארץ. עיין מה שכתבתי סוף פרשת שלח ט"ו כ"ב ולא תעשו. ובמקץ מ"א נ"ד רעב בכל הארצות:

יט

קול השופר. למה שמבואר מקודם דעת רבותינו בטעם קול שופר, שהוא קול הדברות שהיו דבור צלול וברור להבינם תוכן ועומק המושג המכוון בדבור, וכן טעם חזק שהיה קול הדבור מחזיק ומכיל בתוך פנימיותו כוונות והשגות עמוקות מאד, גם כאן הכוונה עד"ז ויודיענו הסבה אשר בעבורה מאן העם אח"כ מלשמוע שאר הדברות מפי הגבורה וביקשו לשמעם מפי משה, כאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים, וטעם המקרא, כאשר היה קול הדבור הצלול והברור הולך ומתגבר תמיד להחזיק בפנימיותו כוונות עמוקות והשגות נשגבות מאד, אז היה בהכרח כי משה ידבר שאר הדברות, כי שיערו העם בנפשותיהם שלא יוכלו לסבול לשמוע משא דבר ד' כאלה מפי הגבורה. ומלת יעננו הוא מן כל מעיני בך (תהלים פ') טרם אענה אני שוגג (שם קי"ט) לענות בו (קהלת), שפירשוהו לשון עיון שכלי והתבוננות (איינזיכט), וטעם יעננו בקול, אלהים השפיע על משה עיון שכלי והתבוננות לכוין דעתו ולהבין עומק כוונת קול הדבור וההשגה הנשגבה שבו (עמ"ש בכי תבא וענו הלויים). וכן מבואר דעת רבותינו בכוונת מקרא זה, שאמרו (במכדרשב"י ויקרא ו') בגין דכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים, על דא משה ידבר והאלהים יעננו. ודבריהם סתומים, ומתבארים ממה שכתבנו:

כד

לך רד. ביקש הקב"ה ליתן עשרת הדברות והיה משה עומד מצדו אמר הקב"ה, אני אומר אנכי ה"א, הם אומרים מי אמר, הקב"ה או משה, אלא ירד משה ואח"כ אני אומר אנכי ה"א, עד שמשה יורד נגלה הקב"ה שנא' וירד משה אל העם וידבר אלהים (מ' רבה), וטעם לך רד, עתה בהיותי מדבר הדברות הראשונות רד אתה והיה עם העם למטה. אמנם יגיע עת ועלית וגו' שתצטרך אתה לעלות, כי גלוי לפניו שיאמרו אחר דברות הראשונות דבר אתה עמנו (לקמן ט"ז) ומשה ישמיעם שמנה דברות האחרונות, וכאמור שם ומשה נגש אל הערפל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.