אלשיך/שמות/יט

אלשיך שמות יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בחודש השלשי לצאת בני ישראל וכו'. לבא אל ביאור הפרש' לשית לב (א) אומרו בחדש השלישי וכו'. מה נשתנית חניה זו מכל השאר. שנאמר בה זמן ובאיזה חדש. מה שלא עשה כן בשאר המקומות. (ב) או' הזה באו ומהראוי יאמר ביום ההוא. (ג) כי אחר הזכיר החניה. מזכיר הנסיעה שקדמה לה באומרו ויסעו מרפידים וכו'. (ד) שחוזר אחרי כן ומזכיר שנית החניה ואומר ויחנו במדבר. (ה) שחוזר שלישית להזכיר החניה באומרו ויחן שם ישראל וכו'. (ו) או' ויחן ל' יחיד שאם כפרש"י שחנו בלא מחלוקת. קשה כי היתכן כי בכל ל"ח חניות לא חנו באחת מהם בלא מחלוקת זולת זו. (ז) לדקדק ל' אומרו ומשה עלה ולא נאמר ויעל משה. (ח) למה עלה טרם יקראנו הוא ית'. כי אחר אומרו ומשה עלה אל האלהים נאמר ויקרא אליו ה' וכו'. (ט) כי יותר היה צודק אומרו ומשה עלה אל ההר ויקרא אליו ה' ויעל אל האלהים. (י) אומרו לאמר שאם הוא לאמר לישראל בכלל אומרו כה תאמר וכו' הוא ומה צורך אומרו לאמר ויותר הי' צודק יאמר ויאמר כה תאמר וכו'. (יא) למה חילק את ישראל לשנים בית יעקב ובית ישראל אם דבר שליחתו אל כלם הם דברים אחדים. (יב) או' אתם ראיתם כו' מה ממעט או' אתם שיראה ששולל זולתם. (יג) למה אינו מזכיר היציאה ממצרים כמו שמזכיר מה שהיצר את מצרים. (יד) או' ואביא אתכם אלי כי אחר שהוא ית' הי' אתם תמיד יותר יצדק יאמר ואהיה עמכם ולא ואביא אתכם אלי ולדעת המתרגם לא תצדק בעצם מדת אלי. (טו) או' ועתה יתירה ובלתי צודקת. (טז) כפל אומ' שמוע תשמעו. (יז) כי בכלל אומרו ושמרתם את בריתי היא שמיעת הקול כי ע"כ הוצרכו בתנחומא (וב"ר פ' ס') לפרש כי על ברית מילה ידבר ולא על ברית התורה. (יח) מה זו סגולה מבל העמים ואיך תהיה נתינת טעם לדבר או' כי לי כל הארץ. (יט) אומ' ואתם תהיו לי כו' כי לא עם זולתם ידבר עד כה שיאמר עתה ואתם. (כ) או' ממלכת כהנים האם לכל ישראל יעשה הוא ית' מלכים וכהנים או מלכות של כהונה. (כא) אומ' וגוי קדוש איך קראם תחלה מלכים ואח"כ גוי. וטוב טוב הוא יאמר ממלכת כהנים וקדושים. (כב) אומ' אלה הדברים וכו' מי לא ידע כי אלה הם הדברים אשר ידבר אל בנ"י. (כג) או' ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם כו' למה שינה ולא דבר אל כל ישראל יחד וגם מלת וישם שהיה ראוי יאמר ויאמר אליהם את וכו'. (כד) או' וישב משה את דברי העם האם צורך היה לו ית' מגיד לו משה את דברי העם וגם מה ענין אומרו ל' וישב ולא אמר ויאמר. (כה) או' ית' בעבור ישמע העם בדברי עמך שיורה כי עמו היה מדבר אלא שישראל שומעים מה שהיה הוא יתב' מדבר עם משה. והלא עיקר גדול למדונו רז"ל כי עם כל א' וא' מישראל היה יתברך מדבר ואומר והדיבור עצמו היה מדבר עם כ"א ואו' לו מקבלני את עליך וכו' מקבל את אלהותי והוא אומר הן ורבים מאמרי רז"ל כאלה אין מספר. והוא עיקר גדול כי כל איש ישראל נצטוה מפיו יתב' אנכי ולא יהיה לך שמע כל איש ישראל מפי הגבורה ומקרא מלא דברה תורה פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם וכן יראה מאומרו דבר אתה עמנו וכו' יורה כי מתחלה עמהם הוא ית' היה מדבר. (כו) אומר ויגד משה את דברי העם כו'. כי הלא לא דברו לו שנית שעליו יאמר ויגד אחר אומרו וישב משה את דברי העם. (כז) מה נתחדש עתה שאמר הוא ית' לך אל העם וקדשתם וכו' ולא אמר כן מתחלה כאשר השיב משה את דברי העם אל ה'. (כח) באומרו כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני והלא מיום החדש היה ה' על ההר ומקרא מלא דברה תורה סוף פרשת משפטים וירד ה' על ההר ויכסהו הענן ששת ימים ויעל משה ביום השביעי וכו':

אמנם הנה רז"ל (שם) אמרו בחדש השלישי וכו'. מפני ששבויה וגיורת צריכין להמתין ג' חדשים והלא כמו זר נחשב מאמרם זה כי הלא מיציאת מצרים עד מתן תורה לא היו רק שבעה שבועות ועוד כי הנה בספר הזוהר (פ' אמור דף כז) אומרו כי השבעה שבועות היו כנגד שבעה נקיים שמתקדשת האשה מטומאתה ליכנס לחופה כי כן בפרוש עצמם מהע"ג שעבדו שמטמאה כנדה שמרו שבעה שבועות כנגד שבעה נקיים ליכנס לחופה של מתן תורה ושעל כן קרבן העומר שביום היציאה טרם הליבון היה שעורים כי נמשלו כבהמות נדמו אך שתי הלחם שביום החופה היו מחטים כי כבר היו אז לאנשים. והלא יפלא איך נפרדו סברותם כי יש ידמה אותם לבת ישראל הנשאת ויש לשבוי' וגיורת ובכלל הדבר הפרש מספר הימים מחמשים לתשעים:

אמנם לבא אל הענין נשית לב. (א) אל תתו ית' קודם מתן תורה שבת ודינין במרה למה הקדימם ולמה נתייחדו אלו מזולת. (ב) מה בצע בשבת המלך הקדוש ששת ימים השכם והערב ושלוח את משה ידבר אל בני ישראל והיותו הוא מול האלהים לקבל תשובתם ולהביא את הדברים אל האלהים כי הנה הכל היה אפשר להעשות ביום החדש שהיה ראשון להשראת שכינה בהר או ביום הששי ולא תקדים שכינה לבא ששת ימים:

ועוד למה לא ניתנו הלוחות ביום מתן תורה ואם היה צריך יהיה שם משה עם ה' מ' יום יקדים ויעלה ארבעים יום קודם למתן תורה או ימתין הוא יתברך מלומר הדברות ולקבץ המעמד ההוא עד רדת משה עם שני הלוחות בידו ולא יחלק מתן תורה לשנים אחד לאמר אליהם הדבר ואחד לתת להם הלוחות:

והנה לבא אל הענין נזכירה מז"ל (שבת דף פ"ז) האומרים כי הוא יתברך החזיק טובה למשה על ששיבר הלוחות ואמר לו יישר כחך ששברת. וכן אמרו ולכל היד החזקה אשר עשה משה ששבח הוא ית' חזקת ידו ששיברה הלוחות ונתנו טעם אמרו מוטב שתדון כפנויה ולא תדון כאשת איש:

הנה מזה נראה כי לא היו נשואין עד קבלת הלוחות וכן יראה ממז"ל (פרשה זו) שדמו י' הדברות אל שני תכשיטי זהב ששלח החתן שעל כן נתרעם עליהם הוא יתב' שלא איבדו בעגל רק אשר נתן לנו ע"י עצמו שהם אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה ולא אשר שמעו מפי משה הנה נראה קצת כי לא היה אז מתן תורה בעצם כ"א שדוכין ושלוח סבלונות:

ובזה נקרב ונבואה אל הענין והוא כי הנה קרה לו יתב' עם עמו ישראל כמלך ישראל אשר חשק שבויה וגיורת לקחתה לו לאשה וירא והנה היא אינה מתקדשת מטומאתה וצריך להמתין ימי ליבונה ולא שת לבו לזאת. אך היה מתחמץ לבבו באמת באמור כי איככה יוכל לכבות אש אהבתו אותה מלבא אליה עד יספור שלשה ירחים להבחין בין זרע שיזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה על כן כאלף שנים בעיניו היו הצ' יום על כן יועצוהו כליותיו יצו עליה תסיר שמלת שביה מעליה והלבש אותה מחלצות ולשמור ימי ליבונה בקדושה ובטהרה ובמלאת הימים ההם יטבילנה במים טהורים וגם כי לא ישכב איתה שכבת זרע להבחין בין זרע לזרע הלא ישקנה מנשיקות פיהו כי טהרה ממקור דמיה:

ובזה ישקיט נהמת לבו עד בא הצ' יום ואז ירוה דודי' לשכב אצלה להיות עמה כאשתו לכל דבר. הנה ככל החזיון הזה קרה לנו עם המלך הקדוש יתב' ויתעלה שמו לעד כי מאז היינו במצרים גרים ושבויים כי שם נתגיירו בדם פסח ובדם מילה כמבואר אצלנו במקומו והיינו כישראלית שבויה ביד ע"ג מצד אבותינו ושם נזרע בנו זרע טומאה באשמותנו ותטמא בם נפשנו והולדנו כחות הטומאה כמשפט לכל עושי רשעה שבכל עון קונה ובורא משחית כנודע ורצה בנו הוא יתברך להשיאנו אליו לזרוע בנו זרעוני גנת ביתן המלך הקדוש לקדשנו במצותיו להוליד שרפי קדש:

והנה היה לב מלכו של עולם למהר לעשותו אך ראה והנה זולת ימי טהרה וליבון צריך עוד להמתין תשעים יום להבחין בין זרע שנזרע בטומאה לזרע קדש שיזרע בנו ית' עד אשר לא ידמה מעשה אשר נעשה אל המעשה הקודמים שנבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע במצרים שלא בקדושה שיהיו מעשים הטובים שיזרעו בנו משוללי שום פניה נכרית ומאשר גדלה מאד אהבתו ית' אותנו היה למהר האלהים לעשותו כי יותר חפץ בנו לקרבנו אליו מאשר חפצינו לידבק בו עם שהיה ראוי יתהפך כי הוא ית' הכל ואנו החלק והיו השלשה חדשים כאלף שנים בעיניו. על כן מה עשה מיהר להעביר טומאתינו היא הע"ג שעבדנו ע"י דם פסח כמז"ל (ש"ר פ' י"ו) משכו וקחו כו' משכו ידיכם מהע"ג וקחו כו'. והוא כי מצרים עבודתם היתה מזל טלה וכפרו בו ושחטוהו ועשו בו שפטים ומסרו עצמם כלם על קדוש ה' כי לקחוהו ואסרוהו בכרעי מטתם ויסתכל כי עוד מעט יסקלום המצריים וכאשר פסקה דם טומאה מאז משכו הטלה והחליפו שמלותם היא עור בשר ערלתם למען יתחילו למנות ימי ליבונם ז' שבועי ימים כמאמר ספר הזוהר (פ' אמור דף כ"ז) והנה הליבון היה לברר וללבן עצמם משיורי פורעניות חולאת זוהמת נחש אשר נשארו בם ע"כ ראה הוא ית' לעוזר' עזר משדי להחזיק הלבון בשני דברים. (א) במצות שבת. (ב) בדינים כי בשבת יערה עלימו רוח קדושה ע"י נפש יתירה לקדשם לטהרם לברר וללבן נפשותם מזוהמת טומאתם כאשר כל כללות העולם קנה בהבראו רוחניות קדושה ע"י השבת להתלבן ולהתקיים ככתוב אצלינו על פסוק שבת וינפש כי בזה נעשה קשר אמיץ בין נפשות ישראל עם קונם אשר הנפש יתירה דבקה בו ית' ולהיות כי כאשר אל הליבון והקדושה צריך קשר ושלום בין אדם למקום כן צריך בין אדם לחברו כי על כן כל התורה תלויה בפסוק ואהבת לרעך כמוך והוא ככתוב אצלנו במקומו כי כל הנפשות של כל איש ואיש מישראל יש להם אחיזה ושורש באלהינו ית' כל נפש ונפש לפי בחינתה יש מפאת החסד ויש מפאת הגבורה וההיקש בכל יתר בחינות על כן בהיות למטה שלום ביניהם יתאחדו נפשותם פה ושורשיהם מעלה ויעשו ייחוד במקורן העליון ית' וההפך בפירוד ושנאה כי נרגן מפריד אלוף עליון חלילה ועל כן הספיק עון זה להחריב בית המקדש והגלות את ישראל כי רב ורע הוא מאד עד אין קץ למוצאי דעת על כן הוא ית' בעת רצה ללבן נפשותינו כאשר נתן לנו את השבת לקשר נפשותינו בו ית' כן נתן לנו את הדינים המשימים שלום בין אדם לחבירו כי על ידם איש על מקומו יבא בשלום ומדבי דינא שקיל גלימא זמר ואזיל באורחא ומן הטעם הזה אחשוב צוה הוא ית' לשים דינים אצל המזבח כמז"ל (ערובין דף כ"ד) על סמיכות אלה המשפטים אצל מזבח אדמה כי למה שהמזבח משים שלום בין אדם למקום כן הדיינים בין אדם לחברו הורה לנו הוא ית' כי לפניו שני הדברים שוים וכאשר היחל שבוע שביעי אשר כנגד יום השביעי של ליבון ביום השלישי של שבוע שהיה ביום ר"ח סיון הביאם מדבר סיני והקדים הוא ית' לבא שם תחלה כמז"ל כי על כן נאמר ה' מסיני בא ולא אמר לסיני בא כי שם היה ובא להקביל פניהם והיו שם נצבים לפניו ית' נגד הר אשר שם האלהים מתעלסים באהבים ושואלים ודורשים דברי דודים בין המלך מלכו של עולם ובין ידידו כי ע"כ כל טפה וטפה של צחצוחי טומאת זוהמת נחש אשר נשארו שם היו נתכות וחולפות לצמיתות כי הלא בכל רגע היו קונים קדושה וקשר עמו ית' אשר לפניהם וכל מה שהיו הם מתדבקים בו ית' היתה זוהמת הנחש בורחת מהם כי הלא כהמס דונג מפני אש המס תימס הטומאה מלפני הקדושה הגדולה שלו ית' כנודע. והן זאת גם אם לא היה רק התיצבם נגד ההר אשר שם האלהים ומה גם עתה כי גם היה הוא ית' נושא ונותן עמהם מתעלס באהבתם כי היו מרבים להיות מתקדשים ומטהרים עד בלתי השאיר בם גם רמז שמץ זוהמא כלל כאשר יבא עוד בביאור הכתוב בס"ד. וביום האחרון שנגמרה מלאכת סילוק הזוהמא אז טבלו לגמור הטהרה במים חיים. כאשר דרשו רז"ל מהכתובים. ואז ביום החמישי' היה מעמד הקדוש. וגם שפסקו הטומאה וליבון הזוהמא וטבילה עדיין לא זכינו לנשואין גמורים עד תום תשעים יום של שבויה וגיורת כי שתיהן היו בנו כמדובר. ע"כ הוצרכו עוד מ' יום למלאות הצ' לקבל אז הלוחות ולהקרא נשואין. וכמז"ל (ש"ר פ' מ"ג) כי על שלא קבלנו הלוחות כי שברם מרע"ה היינו נדונים כפנויה ולא כאשת איש:

ולהמתיק הדבר נשית לב אל מציאות הנישואין הללו הלא הוא כי כאשר האשה תקבל שפע מהאיש בגוף ונפש כן רצה הוא ית' נהיה מרכבה אליו ית' ויריק שפע קדושה עלינו תמיד וע"י טוב מעשנו ע"י זרע קדושה אשר יזרע בנו נוליד כחות קדושה עד בלי די כאשר היחל הוא ית' לעשות ע"י אדה"ר טרם יחטא כנודע. והנה ע"י החמשים יום שעל ידם היתה כניסת חופה עדיין לא נזדכך רק הנפש אך לא הגוף. ע"כ לא הספיק היום ההוא רק לנישוק. כמז"ל כי על היום ההוא נאמר ישקני מנשיקות פיהו כאשר הפליגו רז"ל בזה במדרש חזית ואמרו כי כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ונושקו על פיו כמבואר אצלנו בספר שושנת העמקים ושם נאמר כי הנשיקה היא חיבור נפש בנפש כי על כן אב את בן ירצה על פיו ישק להורות כי נפשו קשורה בנפשו כי הלא הפה יתייחס אל הנפש כאשר תרגם אונקלוס בחכמתו (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא ובגלל הדבר הזה תארו רז"ל סלוק שלשת הרועים את ישראל שלא ע"י מלאך המות רק על ידו ית' אל מיתת נשיקה למה שמתדבקת שכינתו יתברך בנשמת רוח חיים באפו וממשיכה אחריו ית' ומפרידה מהחומר שהיא כנשיקת פה אל פה כמז"ל על וימת שם משה ע"פ ה'. וקרוב לזה קרא לשלשת רעי רשב"י שנפקדו בהתחברם באידרא מתוך משאם ומתנם בצפוני סודות התורה שהגיד אליהו אליו ז"ל שדבקו נפשותם באיכות סודות התורה ונסתלקו למעלה אל האלהים אשר נתנה גם שאינו נשיקת פה אל פה מפיו ית' עצמו כאשר במרע"ה. אך הנה מעין נשיקה ממש היה לכל עם בני ישראל ביום חתונת מתן תורה בצאת נפשם כי מתו בשומעם את קול ה' דובר בם. כמז"ל על (שיר השירים ה׳:ו׳) נפשי יצאה בדברו כי דבקה שכינה בנפשותם ונמשכו אחרי'. והנה הגדר הזה של נשיקה הוא אשר השיגו במעמד הקדוש ההוא והוא ענין נבואת פה אל פה כי תדבק השכינה אל נפש המתנבא כי נפש אדם מתייחס אל הפה כד"א לנפש חיה ומתרגמינן לרוח ממללא. אך לא דבקות עצמיי להיות מרכבה אליו ית' בגוף ונפש. עד קבלת הלוחות ובגלל הדבר הזה יצאה נשמתן בנשיקה ההיא ככל המתים בנשיקה ולא עצרו כח להשאיר בחיים כמרע"ה. למה שעדיין גופם לא נזדכך ולא יכול החומר לסבול דבקותו יתברך אל הנפש שהיא בו ועל כן נשארו פגריהם למטה לארץ. אמנם היה נגמר הזכוך גם לחומר להיותם כדאים לשתשרה בם שכינה בגוף ונפש. במ' יום שממתן תורה עד הלוחות. וזה בשני דברים. (א) במה שכל אותם המ' יום לא זזה שכינה מהר סיני והם נצבים לפניה כמדובר למעלה. שע"י כן היו מזדככי' יום יום והוא מאמר הכתוב (שם א') עד שהמלך במסיבו וכו'. כי עד סוף יום עדיין המלך הקדוש היה במסיבו הוא בהר חורב שהיה מיסב עמהם. (ב) שהיה עדים עליהם העוזר למו לטהרם ולקדשם כי לא פרקו אותו עד אחר מעשה העגל בד"א ועתה הורד עדיך וכו'. וכמשז"ל (ש"ר פ' מ"ו) בחורב טענו בחורב פרקו. והוא מאמר רשב"י במד' כי הי' זיין ושם המפורש חקוק בו כמו שמפורש עניינו אצלנו בשיר השירים באר היטב. ועוד נבארהו במקומו בס"ד ואז ע"י הזכוך ההוא שיתקדש גם החומר יהיו זוכים לבלתי ישלוט מלאך המות. כאשר באדם טרם יחטא, וע"כ הטיבו אשר דברו רז"ל (מגילה דף ט"ו) באומרם חרות על הלוחות. אל תקרי חרות אלא חירות ופי' חירות ממלאך המות. ולמה תלו הדבר על הלוחות ולא על קבלת התורה. אמנם הוא על כי אז נגמר זיכוך החומר וזוכים לקבל הלוחות. ולקבל שפע קדושתם זוכים אל החירות ההוא כמדובר. אלא שהעדיף עליהם מרע"ה. כי הנה מהמעמד הקדוש ההוא. כבר היה זך מהם גם חומרו שיעור מופלג כי ע"כ נפשו לא יצאה בדברו ית' עשרת הדברות כאשר יצאה נשמתם. ואדרבה תעדיף שעלה אל האלהים כאשר נבאר באומרו ומשה עלה כו' בס"ד. אלא שלעומת מה שהיינו מזדככים נגד ההר אשר שם האלהים באותם המ' יום לקבלת הלוחות מיד משה היה משה עצמו מזדכך על השמים מ' יום לקבלם מיד האלהים וזה היה מ' יום. למה שכאשר החומר נתהוה במ' יום של יצירת הולד כן לשנות הוייתו ולהפכו אל הויה רוחנית צריך גם כן מ' יום כמפו' אצלנו בפ' כי תשא בס"ד. ובדרך הזה צדקו יחדו מז"ל (פ' אמור ד' צ"ז) שהוצרכו ג' חדשים כשבויה וגיורת ומאמר ספר הזוהר שלא היה צריך רק שבעה שבועות. כנגד ז' ימי לבון. כי אלו ואלו דברי אלהים חיים. החמשים יום בעד הנשיקה. היא חבור הנפש כמדובר. והתשעים יום אל הזווג העצמיי. הנוגע גם אל החומר תהיה אחר קבלת הלוחות. שהוא בין החמשים והארבעים ג' חדשים כמדובר. כי אז הם הנשואין באמת. ולפי זה לדעת בעל המאמר ההוא. שהיו ישראל כשבויי' וגיורת. ושע"כ הוצרכו ג' חדשים. יאמר הכתוב בחדש השלישי וכו'. תדע למה בחדש השלישי באו וכו'. שהוא בעת המעמד הקדוש לחבור הנפשות ולא מקודם הלא הוא לצאת בני ישראל מארץ מצרים. כי שם היו כגיורת ושבויה. וע"כ באו בזמן ההוא. כדי שישארו עוד ארבעים יום. בשביל הנשואין לקבל הלוחות:

ועל הדרך הזה נבא אל ביאור הכתובים. להשיב על כל אשר הערנו בהם ובכללות כוונתם נמצא בם כל פרטי הדרוש שכתבנו בס"ד הלא הוא. כי מאז הוציאנו ית' ממצרים גזרה חכמתו ית'. להפליא לעשות להעלותינו כמתהומא דארעא עד רום רקיעא. תחת היותינו שקועים בטיט היון. טומאת מצרים וגלוליה עלה נעלה מטומאה לטהרה. עד נתקדש ונהי' קדושי' ממלאכי השרת. ונהיה מרכבה אל השכינה בגוף ונפש מתעלסים באהבתו. כל עם ה' נביאים. כי אם שלהיותנו יוצאים מתחת סבלות טומאת מצרים לא עצרנו כח לקבל התורה עד חדש השלישי. גם שקדמו הכנות רבות כמדובר למעלה. וז"א בחדש השלישי וכו'. לומר טעם היות ביאת מדבר סיני. לקבל תורה בחדש השלישי ולא בראשון ולא בשני. למה שהוא לצאת בני ישראל מארץ מצרים. כי שם מקום כל תוקף הטומאה. ושיעור הכתוב בחדש השלישי למה שהיה לצאת וכו'. על כן אז ביום הזה באו מדבר סיני ולא מקודם. ועכ"ז גדלה קדושת היום ההוא לפניו ית'. כי קדוש היום לאלהינו. כי על כן יאות נאמר ביום הזה באו מדבר סיני. ולא נאמר ביום ההוא עם היות יום שעבר ואין בו ממש. והוא כי הנה למדנו מספר הזוהר (פ' ויחי דף רי"ז) כי הימים שנעשה בהם מצוה. ומה גם מצוה כוללת מכל ישראל. היום ההוא קונה שלמות ואיכות רוחני וקיים לעד כאלו היום עצמו קיים והווה תמיד. כאשר דרשו על פסוק ויקרבו ימי ישראל וכו'. שהימים מתקרבים ממש, להעיד על המצות הנעשות פה בהם. וזה הורה פה כי ע"י צדקת ישראל קנה היום שלמות גדול שיצדק בו לאמר היום הזה. כאלו הוא קיים לפנינו והוא על האחדות והשלמות שקנו בו כאשר יתבאר בס"ד. והלא יקשה על זה כי הן לו היה המעמד הקדוש ביום ההוא לדבר בנו ה' יצדק מאמר זה. אך הלא לא היה עד ששת ימים:

ועוד כ"א כן איפה כי קדוש היה היום ההוא כי קנין קדושה קנינו שמה למה לא ניתנה התורה ביום ההוא על כן אמר ויסעו מרפידים וכו'. לומר אל יקשה בעיניך מה שנארך הזמן כי הלא ויסעו וכו'. כי הלא ראה מהיכן נסעו לבא שמה שהוא ממקום הנקרא רפידים על כי רפו ידיהם שם מן התורה והוא עון עצום לפניו ית' כי ויתר הקב"ה על עון ע"ג ולא ויתר על ביטול תורה וע"כ על רוע הכנתם האריך ועיכב השגתם. וגם בחניית' שם לא היה בשלמות הכנה כי הלא כאשר באו מדבר סיני לא קנו מיד קדושה ואחדות. כ"א ויחנו ל' רבים שמורה על העבר אחדות קדושה כאשר נבאר בס"ד ושמא תאמר א"כ איפה מה היתרון והשלמות היה למו ביום בואם מדבר סיני שאמרתי ביום הזה כמורה באצבע ולא אמרתי ביום ההוא דע כי הוא על כי שם קנו אחדות וקדושה גדולה כי ויחן שם ישראל ל' יחיד על היותם שם נגד ההר אשר שם האלהים כמדובר למעלה כי על ידו קנו זכוך נמרץ והקדושה ההיא שהחלה מהיום שבאו מדבר סיני שאז עמדו נצבים לפני השכינה שהיה בשבוע השביעי לשבעה שבועים של ליבון כמדובר למעלה ועל כן יום שהיחל דבר גדול כזה יום קדוש ומסויים לפניו ית':

ולבא אל הענין נשים לב אל הערת המפרשים האומרים כי איך יתכן שש מאות אלף איש יחד מוכנים אל נבואת פנים בפנים בהקיץ פעם א' ואיש לא נעדר כי הוא דבר מבהיל:

והנה הרב בעל העיקרים ריפא את השבר על נקלה לאמר כי בחול הנבואה על המוכנים תחול אף על בלתי מוכנים. וגם אם היה הדבר מתקבל הלח כמו זר יחשב לעלות הבלתי מוכנים אל שום נבוא'. ומה גם עם גדר נבואת פנים בפנים בסבת היותם קרובים אל המוכנים. ועוד כי מי לנו קרוב ודבק אל משה מאהרן אחיו קדוש וכהן ונביא והיה עם משה אחיו יחד והיה הדבור מגיע אל משה ואהרן לא היה שומע ותהיה נא אהרן המוכן ונביא אצל משה כבלתי מוכנים כלל. אצל המוכנים להנבא בהקיץ פנים בפנים. אמנם לא ימצא בא יבא על הבלתי מוכן מחמת המוכן. רק שפע טובה. אך לומר שבזכות המוכן והקדוש וטהור ידבר הקב"ה עם הטמא לנפש אשר לא רוחץ ולא הורק טונף טומאתו ממנו זה לא יחשוב אנוש:

אך אמנם הנה חכמינו ע"ה האירו עינינו בדבור קל ויעמידונו על האמת כאשר נזכיר מז"ל והוא כי הנה עם בני ישראל נדמה לפניו ית' אל אב ובנו אשר נפשו קשורה בנפשו וכל עוד שאין דבר מפריד בין שניהם פה אל פה ידברו ולא יספו ויהי היום ויבנה קיר ברזל בין זה לזה ולא יכול הבן לשמוע את קול אביו מדבר אליו. וירבו הימים ועצם כח הבן ויסתור את הקיר ההוא ויפילהו ארצה מיד נתראו פנים. וקרא זה אל זה ואמר אמרי נועם. דודיהם וחשקתם כי רבה מאד. כן הדבר הזה לנו עדת ישראל עם אבינו שבשמים כי נפשנו קשורה בכסא כבודו כי חלק אלוה ממעל הוא וע"כ מחייב הדעת כי לא ימיש הוא ית' מלדבר והמתיק סוד עם חלקו יתברך אשר אתנו תשב. אך אין זה כ"א שחפץ בנו ה' לדבר בנו ולהתווכח עם נפשותינו עשר ידות על חשקנו עמו ית' ברוב חסדיו אם לא שחלאת טומאת זוהמת נחש מעכבת הדבקה בנפשותינו ולכן בהסתלק זוהמת נחש מבנתים אשוב תתקשר נפשנו עם שורשה ית' ותתעלס באהבתו ודבר דבר הוא ית' אלינו. כאב את בן ירצה בלי שום עיכוב. וזהו שהטיבו אשר דברו רז"ל (שבת דף קכ"ו) בנועם מליהם באומרם ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כי בדבר הזה המה כללי יופי מאמרנו זה והוא כי לולא היות בנו זוהמת נחש היינו זכים ומשוללי עכוב לדבר הוא ית' בנו והיינו כלנו נביאים. אך זוהמת נחש היה לנו כמסך מבדיל לבלתי הדבק ידבר בנו ה'. אך בהר סיני ע"י שפסקה זוהמתן של כולם כא' לא היה להם מעצר יעצרם מהדבק בו הוא ית' ולשמוע אמריו ית' כי זה חשקו ואין מעכב וע"כ היו כל עם ה' נביאים. ובזה נחה שקטה השאלה ובטלה לה כי אחר שאיש לא נעדר מכל איש ישראל שלא פסקה זוהמתו כולם היו מוכנים לנבואה. ועל כן יחד כלם התנבאו וישמעו את קול ה' ואין מכלים ועד ממהר אל הענין הלזה אדה"ר. ובזה נבא עד תכונת פסוק (בראשית ג׳:ח׳) וישמעו את קול ה' כו' כי הלא יקשה איך יצדק בקול מתהלך בגן ומה ענין רוח היום. ולמה הוצרך להחבא ומה יועיל לו האם מפני ה' הוא בורח אנה ילך מרוחו וגם הממנו ית' יפלא מה זו שאלה באמור אליו איכה היפלא מה' כי נחבא בתוך הגן. ומה גם כי הלא עמו דבר. ואיך ישאלהו איה הוא ומה תשובתו את קולך שמעתי ואחבא כי מי יתחבא מלפניו ית':

אמנם הנה טרם תחול זוהמת נחש באדם היה הוא ית' משתעשע בו עושה לו חופות ומברך לו ברכת חתנים ופה אל פה ידבר בו כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' י"ח) אך כאשר חטא על הנפש ונחה עליו זוהמת נחש אז הפרידה בינו לבינו ית'. ולא יכול לקבל את קול ה' לנוכח אתו. וז"א וישמעו את קול ה' וכו'. והוא בהזכיר מאמר רש"י ז"ל על פסוק (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע הקול מדבר אליו שאומר שננקדה המ"ם בחיר"ק מפני כבודו ית' כי אין כבודו ית' לדבר דבר נוכח בן אדם כי עם שהקול מתהלך בעולם ובן האדם שומע ע"פ דרכו וז"א מדבר בחיר"ק. ובזה נבא אל הענין אמר כי אחר שחלה עליו זוהמת נחש לא עצרו כח לשמוע את הקול לנוכח כאשר בתחלה. רק מתהלך בגן כדי שישמע על פי דרכו. וגם לזה לא היה זוכה אם לא לרוח היום שהיה זוכה שהיה ערב שבת ורוח קדושת היום שהתחיל להתעורר ולבא מע"ש שהגינה עליו כנודע. היא שעמדה לו לשמוע את קול ה' גם בהיותו מתהלך וירא כי לא יכול לסבול דקות הרוחניות ע"כ ויתחבא בתוך הגן שהוא כמו שאמרו ז"ל (שם פ' י"ט) בעץ הדעת טוב ורע שאכל ממנו והוא כי בהיות במקום טוב ורע מפאת בחינת הרע יש בו עביות באופן שבהשתלשל הקול לבא שמה יבא מלובש בצד מה ויוכל לסבול קבלת הקול באופן כי לא תעצרנו חלאת הזוהמא כי גם עתה בהשתלשלות הדבר אשר נטמא בו יבואנו וע"כ כמיילל עליו יאמר לו הוא ית' איכה כלו' מה לך פה ראה עונך מה גרם לך תחת היותך דבק בי בעצם והבט נא איה הוצרכת להיות מתחבא פה והאם זה מקומך וזהו איכה:

והשיב את קולך שמעתי בגן. כלומר מתהלך בגן כלו' ולא בא ממך אלי דרך ישרה על כן ואירא כי ראיתי הסתרת פניך והדין עמך כי ערום אנכי מחלוקא דרבנן המדבקים אותי בך ועל כן ואחבא ואתלבש שם שיש תערובת עביות ואוכל לקבל הקול ולעלות אחרי כן משם לאט לי. הנה כי זוהמת הנחש הוא כמסך מבדיל בין המלך מלכו של עולם ובין בניו וכאשר יוסר המסך מלפני איש או אנשים מיד יתדבקו בו ומפיו יוציאו מילין כמדובר וע"כ כאשר פסקה זוהמת נחש מהם איש לא נעדר מהנבא. וזה מאמר הכתוב באומרו ויחן שם ישראל נגד ההר כי על ידי היותם נגד ההר אשר שם האלהים קנו זיכוך וטוהר מטינוף זוהמת נחש ויהיו לאחדים כי בעוד זוהמת נחש דבקה בנפשותם מתייחסים לרבים בעלי ריבוי ופירוד כי כל טומאה מעולם הפירוד עצמיי היא. כי ע"כ בעשו נאמר נפשות ביתו משא"כ ישראל בהיותם קדושים כי יחד כלם חשובים כאחד כי ע"כ נאמר (בראשית מ״ו:כ״ו) כל הנפש הבאה מצרימה וכו'. וכן הוא אומר נפש שנים וכן אם מאחד מישראל היתה זוהמתו נפסקת היה נפרד מזולתו אשר עוד טומאתו בו ולא היתה נפשו קשורה בנפשו. ואיך יקראו כל ישראל אחד אם קצתן בזוהמתן וממקצת פסקה ע"כ אמר כי כלם נעשו אחד ואין זה אלא מפאת הקדושה כי היו משולל זוהמא כלם ואחד יקראו כי כל חלקי הקדושה אחד הוא ורשות היחיד יקרא והוא מה שכתבנו כי מעמד הר סיני היה חיבור הנשמות עמו יתב' בנבואה וקדושת החומר יתהוה גם הוא בסוף עוד ארבעים יום. וזהו ויחן שם וכו'. כי נעשו כלם א' שהוא על כי שם פסקה זוהמת כלם להשיג נדר הנבואה כי פה קנו השלמות ההוא. ובזה מצאנו ראינו כוונת המגיד באומרו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כי הלא יראה תפל מבלי מלח כי אם לא נתן לנו את התורה מה בצע בקריבת הר סיני. אך במאמרנו יובן כי הלא דבר גדול עד להפליא הנחילנו בקרבנו לפני הר סיני כי פסקה זוהמתנו וזכינו להיות כל עם ה' נביאים בהקיץ יחד וע"כ אמר דיינו. ואומרו נגד ההר ולא אמר נגד ההר סיני כי הלא לא נזכר מקודם רק מדבר סיני אחשוב כי חוזר אומרו ההר בה"א הידיעה אל מאמר הכ' בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלהים על ההר הזה. אמר עתה כי כבר התחיל להתקיים הדבר כי ויחן שם ישראל וכו':

ג

ומשה עלה אל האלקים וכו'. כהתימו לומר המעלה הגדולה אשר קנו ישראל נגד ההר כי שם נתמרקה זוהמתן ונזדככו עד השיגם נבואה גדולה בקדושה אשר נתקדשו שם. והנה אין ספק כי לפי גדר ההכנה אשר לכל אחד ואחד תהיה עלייתו וזיכוך חלאתו ע"י הקדושה כי אינו דומה צירוף כסף מזוקק שבעתים הניתן במצרף לצירוף כסף המזוקק פעם אחת כי כל א' יקבל לפי הכנתו וא"כ מה יתרון קנה מרע"ה נגד ההר כאשר קנו ישראל השלמות הגדול ההוא כי הלא כל אשר קנו ישראל אז היה במשה מתחלה והותר לז"א ומשה עלה אל האלקים לומר ומשה כלומר שהיה כבר זך מעצמו תדע מה קנה על ידי היותו נגד ההר אשר שם השכינה הוא כי עלה אל האלקים שהוא יתרון גדול מה שלא היה לו מקודם וז"א ומשה עלה ולא אמר ויעל משה וכו' וינעם טעם רביע במשה כמרים קול ואומר ומשה הזך מעצמו מה קנה שם הלא הוא כי עלה אל האלקים. ועוד אחשבה כיוון ממעלת מרע"ה והוא בהזכיר מאמרם ז"ל פרק הפועלים (דף פ"ב) וז"ל אמר רב חביבא אשתעי לי רב חביבא בר סורמקי חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה. דלצפרא הוי שפיין עיניה ולאורתא דמיין כדמקליין בנורא אמר ליה מאי האי אמר ליה דאמרי ליה לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיעא אמר לי בכלהו מצית בהו לאסתכולי לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל ביה מאי סימנייהו בכלהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי לבר מגוהרקי דר' חייא דמנפשיה סליק ונחית לא מצי לאוקומי אנפשאי. אסתכלי ביה. אתי תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה למחר אזל אשתטח אמערתיה אמינא מתנייתא דמר מתנינא ואתסי ע"כ:

הנה כי בצדיקים אשר על השמים כבודם יש הפרש. כי יש צריך מלאך יעלה קתדרא שלו אל האלקים בישיבה של מעלה ויש עולה מאליה אחרי קדושתו וכן בצדיק חי מצינו באליהו כי ברכב אש וסוסי אש בסערה עלה השמימה ועד"ז יאמר כי זאת גדולת מעלת מרע"ה כי לא הוצרך יעלהו מלאך השמימה כ"א ומשה עלה מעצמו כי למה שהוא משה עלה מבלי יעלהו מלאך כי זך וישר הי' כבר. אומרו ויקרא אליו ה' מן ההר אמרי עלייתו למרום יתכן במאמרם ז"ל (ויקרא א׳:א׳) על פסוק ויקרא אל משה וכו' כי גדלה מעלת משה על אברהם. כי אברהם קראו מלאך ודבר אליו ה'. קרא אליו מלאך דכתיב ויקרא אליו מלאך ה' וכו'. ודבר לו ה' דכתיב עתה וכו' ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. אבל משה ויקרא אל משה וידבר ה' אליו כי גם הקריאה היתה על ידו יתב' כי גם מעתה הורה זה יתב' כאמור. ומהיכן זכה לכך מה שלא זכה אברהם וגם הוא דרך מלכים לקרוא לאהובו ע"י שליח ולדבר בו הוא ע"כ אמר מן ההר כלומר כי מן ההר נמשך לו זה כי כאשר נמשך אל העם זיכוך וקדושה כי פסקה זוהמתן ע"י ההר אשר שם האלקים המדובר כן למשה נמשכו לו שני דברים. (א) שעלה אל האלקים. (ב) ויקרא אליו ה' ושיעור הכתוב ומשה עלה מעצמו אל האלקים וגם ויקרא אליו ה' וזה וזה שלא ע"י מלאך כל זה זכה מן ההר. כי גם העדיף על הכנתו כישראל לפי ערכם להיותם נגד ההר. והנה עדיין היה מספיק שכאשר עלה אל האלקים שהוא השכינה גם הקריאה תהיה מאת האלקים ויאמר ויקרא אליו אלקים אך עוד היתה לו מעלה שלישית והיא כי קראו שם ההוי"ה וזהו ויקרא אליו ה' וע"ז יתכן כי זה יכוין באומרו לאמר. כלו' כי למה שעתיד לאמר כי תאמר וכך אתם ראיתם אשר עשיתי וכו'. ואשר עשה היה בשם ההוי"ה כד"א וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ע"כ קראו לדבר לו שם הגדול ההוא:

ושיעור הכתוב לפי זה ומשה עלה וכו' ויקרא אליו כו'. כי בזה ג' דברי'. (א) מציאות העליה. (ב) שלא קראו מלאך. (ג) שלא קראו אלהים כי אם שם ההוי"ה הב' דברים קנה מן ההר והג' כדי לאמר כה תאמר וכו' וזה יתכן מאמר התנא (אבות פ"א) באומרו משה קבל תורה מסיני ולא אמר מהקדוש ברוך הוא כי מן ההר זכה לעלות ולקבל תורה שבעל פה כלה כי רבה היא מאד פעם אחד לא ישנה ולא שכח כל ימיו אפילו אות אחת מה שאין כן זולתו כי בסילוקו נשכחו מיהושע וכל ישראל עמו שלש מאות הלכות והוא ענין מאמרו ז"ל כתוב אצלינו בפ' כי תשא (פ' מ"ז) כי גם עד יום ארבעים לא זכה לבלתי שכוח כל התורה שבעל פה. עוד יתכן באומרו מן ההר וכו'. כי למה שעלה למרום לא עצר כח לקבל קול ה' לדקות רוחנייתו הפלא ופלא עד שהיה קול ה' משתלשל ויורד עד ההר למטה. ושם היה מתעבה בצד מה באופן יקבלנו ילוד אשה. עוד אפשר באו' ומשה עלה וכו'. כי הנה הכנת הדור הוא מעיר לעזור את השלם להשיג יתרון ומעלה הראויה לו כמאמרם ז"ל כי בימי הלל יצאת בת קול ואמרה יש ביניכם מי שראוי לשרות בו שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך:

ובזה יתכן יאמר. כי אחר שהוכן הדור ויחן שם ישראל שנתאחדו בקדושה כי פסקה זוהמתן על היותן נגד ההר הכנתם זו הועילה למשה שע"י כן ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' וכו' מה שאין כן כאשר נתקלקלו כי נהפך הדבר ונאמר לו לך רד כי שחת עמך. וארז"ל (ברכות דף ל"ב) רד מגדולתך כלום נתתי לך מעלה אלא בשביל ישראל ואמר כה תאמר וכו'. לו' אל תאמר כה אמר ה'. כי אתם ראיתם אשר עשה למצרים ויולך אתכם על כנפי נשרים ויביא אתכם אליו וכו'. שהוא לדבר כמספר מאמר ה' שלא לנוכח כדרך השלוחים כ"א כה תאמר הדברים כאלו פיו ית' המדבר אליהם לנוכח אתם לאמר אתם ראיתם אשר עשיתי וכו' ואולך אתכם כו' כאלו מדבר הוא יתב' אתם למען יאמינו כי כל דבריו האמת והצדק. כי הלא גם בלשון וסגנון הדברים דקדק שלא לשנות מלשון קונו מה גם עתה בענין וזה יהיה לאחת הכונות אומרו אחרי כן אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כלו' אלה בסגנון הזה כמדובר וכן עשה כאומרו וישם לפניהם כלו' כאשר המה. ואשר חילק לשני' אמירה לבית יעקב והגדה לבני ישראל ארז"ל (סנהדרין דף כ"א) בית יעקב אלו הנשים. בני ישראל אלו האנשים שמדבר להם דברים קשים כגידים. ואחשוב דקדקו ז"ל ותגיד ביו"ד בין גימ"ל לדל"ת שהוא גיד על דברים קשים כגידים. ויתכן כי אלו ואלו אנשים אלא שבית יעקב הם קלי השלמות ובני ישראל הם שלומי אמוני ישראל וזה באחד משני דרכים או שמאמרו לאלו הוא מאמרו לאלו אלא שלאלו מדבר הדברים המצומצמים ובל' חיבה וזהו כה תאמר לבית יעקב. אך לישראל השלמים ותגד הגדה בהרחבת ל' לבני ישראל או שהמאמר נחלק לשנים כאשר יבא אחרי זאת בס"ד:

ד

אתם ראיתם וכו'. הנה לכאורה אפשר יאמר אתם ראיתם אשר הצרתי את אויביכם. וזהו אשר עשיתי למצרים ואשר הטבתי אתכם כי ואשא אתכם וכו'. ועתה אל תחשבו כי על מה שאתם חייבים לי תתחייבו לקיים תורתי ומצותי והיה שכרכם מה שכבר קבלתם כ"א כי הן זאת איטיב עמכם כי ועתה נעשה חשבון חדש כי ועתה אם שמוע תשמעו וכו' והיה שכרכם כי והייתם לי סגולה וכו' לעתיד. או יאמר והוא ענין הדרוש שכתבנו למעלה והוא כי או' הוא ית' לישראל ראו נא כמה אתם חשובים לפני כי הלא מאז יצאתם ממצרים וסלקתם הטומאה בדם פסח והתחלתם להתקדש בדם מילה היחלתי להראותכם יתרון על כל גויי הארץ. בהשגה רוחנית כמה מעלות זו על זו והוא כי אתם ולא זולתכם ראיתם אשר עשיתי למצרים והוא ענין מאמרם ז"ל (ש"ר פ' כ"ג) על פסוק וירא ישראל את מצרים מת וכו' מתים לא נאמר אלא מת מלמד ששרו של מצרים מצרים שמו וראו אותו מת והנה אין כח בעיני בשר לראות בלקות מלאך רוחני. אם לא בהשגה רוחנית ומה גם לספר הזוהר שאמרו שראו את השר מת על שפת הים העליון וזה לא ראו הערב רב ולא המצריים שהיו אתם. וזהו וירא ישר' את מצרים מת על שפת הים וכו' וירא ישראל את היד הגדולה וכו'. אך הערב רב הנקראים עם ולא ישראל לא היה יתרון השגתם אז כ"א שויראו העם את ה' וגו'. וזה יאמר פה. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים הוא השר ששמו מצרים. מה שלא ראה ולא השיג זולתכם הרי כי התחלתי לזככם נוסף ע"ז כי לא בלבד זכוך את העון כ"א גם נתתי אתכם בגוף ונפש למעל' מעל מלאכי השרת. שעל כפים ישאונכם כי ואשא אתכם על כנפי נשרים שהוא הנודע מרז"ל כי מרעמסס סכותה מהלך כמה ימים. הלכו בשעה קלה על כנפי מלאכי השרת והיפך הסדר להביא הדברים בהדרגתם כי גם מתחלה זכו על גדר השתים. עוד שלישית כי ואביא אתכם אלי והיה כי הוא ית' בא אל ההר תחלה ואח"כ יצא להקביל פניהם. כחתן היוצא לקראת כלה והביאם לפניו מה שאין דרך המלך כי אם שיקדמו הם אל בית הוועד ואח"כ יבא המלך אצלם. כמשז"ל על ה' מסיני בא. וזהו ואביא אתכם אלי רביעית כי היתה ההבאה אלי ולא קרבתי אתכם אל א' ממלאכי הקרובים לי כ"א אלי ממש שהוא על ידי מה שויחן שם ישראל נגד ההר שפסקה זוהמתן עד שלא יצטרך סרסור מתווך בנתים כי דבקו באלהיהם דבקות עצמיי מפאת נשמותם. ושמא תאמרו א"כ איפה מה יתרון תערכו לנו אחרי כל השגות האלה הלא הוא כי ועת' מה שתוסיפו הוא שאם שמוע כי בזאת השמוע שתטו אזנכם תזכו לחמישית והוא שתשמעו בקולי ממש כי מפי הגבורה תשמעו את קולי שהוא דבקות הנפש כמדובר למעלה שהיא המדרגה שהשיגו במעמד הר סיני. אך זיכוך החומר בעצם לבל ישלוט בם מלאך המות לא היו אלא עד ארבעים יום בקבלת הלוחות כד"א חרות על הלוחות חירות ממלאך המות כמדובר למעלה וז"א הנה עתה תזכו כי תשמעו בקולי ממש אך אחר שושמרתם את בריתי אשר אשביעכם בהר ולא תפרו אותו בבואו לידכם. והוא שרמז להם ענין העגל שהיה ביום המ' מאז והייתם לי סגולה מכל העמים כי כאשר יש למלך נכסים רבים קרקעות ומטלטלין ויש לו חלק שעושה סגולה מכלם שלא יגע בו יד אדם זולתו באבנים טובות ומרגליות ודומיהם כן הוא יתב' אומר כי מכל העמים שיש לי איני עושה סגולה מכלם שלא יערב לבו ליגע בו יד רק זולתו ית' כ"א מכם והוא היות לנו חירות ממלאך המות ומגליות וז"א סגול' מכל העמי' וש"ת א"כ איפה שכל כוונתך היא לזככנו שנהיה כרוחניים. למה בחרת בנו שתתן תורתך. מבמלאכי השרת. כי טוב טוב אשר הוא זך מעצמו מלזכך את החומרי לז"א ואם תהיו לי ממלכת כהנים וכו'. לומר הנה שתים הנה מעלותיכם עליהם. (א) כי תשיגו להיות ממלכת כהנים. והב' וגוי קדוש. והוא בשום לב אל מאמרם ז"ל. באומרם כי העה"ב אין בו וכו'. אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. כי הלא נחמד מאמרם להשכיל מה זה ל' ישיבה. ולא אמר הצדיקים עטרותיהם בראשיהם. וגם או' ועטרותיהם בראשיהם. ולא אמרו ועטרות בראשיהם. אמנם לזה נזכירה מאמרם ז"ל האומרים מלאכי השרת אין להם קפיצין. שנא' שרפים עומדים ואומר בין העומדים האלה. ואו' צבית על חד מן קאמיא. כי הלא יקשה היתכן יהיו קפיצים לרוחניים משוללי אברים וגם מה ישיבה או עמידה תצדק בהם. אך יאמר כי הנה המלך הקדוש. ידמה למלך אשר לו שני סוגי משרתים. לסוג הא' יאמר אתם תהיו בארמנותי וזאת תעשו כל ימיכם תעמדו עוסקים בשרותי לא תמישו מעשות מצותי כל הימים ומאומה אין להם שכר. זולת זה היותם משמשים לפני כל הימים. ועל הסוג הב' אמר לכו עברו מדלתי היכלי החוצה. עד בואי ולקחתי אתכם אלי לאיש ואיש במועדו. ומשם והלאה אתי תשבו. ועמי תתענגו. ונתעלסה באהבים. עקב עבודתכם אשר עבדתם תמצאנה מנוחה. ולא תעשו עוד עבודה:

הנה אין ספק. כי באלה חפץ יותר מבראשונים. והנה כמשל הזה. הוא אשר יקרה אל המלך הקדוש. עם ב' סוגי משרתיו. הא' מלאכי השרת והב' בני ישראל. כי אל מלאכיו יצוה למו יעמדו לפניו יתב' תמיד משרתים עולם ועד אין להם מנוחה והוא משוש דרכם. כמאמר הכתוב (תהילים ק״ג:כ׳) גבורי כח עושי דברו וכו'. כי עודם עושים דברו הם תאבים לשמוע בקול דברו אשר יצוה עליהם. אך אל בני ישראל יצוה ישרתוהו בעולם השפל עד עת בא דברו יתברך ואספם אליו אל היכלו ושם ינוחו ויתענגו על רוב שלום. יערוך לפניהם שולחן מלא דשן. הנה אשר יבחר ה' הוא סוג זה כאמור. והנה אל הבצר ממלאכי השרת מנוחה. ייחסו רז"ל אל העדר קפיצין. כי לא ישבו לנוח כבני אדם רק עומדים ונצבים מיד לשרת עושי דברו ושומעים הדבר זולתו לעשותו בלי הפסק. הפך בני אדם כי פה יגעים. ושם ינוחו וזה אמרו ז"ל כי בעוה"ב צדיקים יושבים כי שם קוני' ישיבה ומנוחה הפך מה"ש. כי תמיד יתייחסו לעומדים. וייחס העדר המנוחה אל העדר קפיצין שעל ידן היא הישיבה. ולמה יהיה לנו היתרון הזה לז"א ועטרותיהם בראשיהם והוא כי בני אדם. המלאכים ואורות שנעשים מן המצות אשר עשו הן הם עטרות שיתעטרו בהן כי הנה הנם שלהם קנין כספם. כי נלחמו וכבשו את יצרם. משא"א מלאכי השרת כי אין להם יצר סמוך יפתם לבל יעבדו את ה'. וז"א ועטרותיהם כי שלהם הנה. וזה כיוון פה הוא יתב' באומרו ואתם תהיו לי וכו'. לו' ואתם יש לכם שני יתרונות על מלאכי השרת ע"י תורתי. (א) כי תהיו ממלכת של שירות שמהשירות ועבודה תקנו מלוכה. וזהו ממלכת כהנים כי על ידי היותכם משרתים אותי תקנו מלוכה ומנוחה כמלך שתהיה מנוחתו כבוד להיות יושבים ונוחים בראשים מעוטרי' כמלכים ע"י היוכת' כהני' לה' שפירשו משרתים כד"א וכיהנו לי לכהן לי שהו' שירות. וזהו ממלכת כהני' מה שאין כן מלאכי השרת. שאין קונים מלוכה ע"י היותם משרתים. כ"א זה שמם אשר יקראו למו תמיד משרתים וזהו מפאת נשמותם. כי חלק אלוה ממעל המה. עוד שנית. כי אתם בעלי גוף. התאב את אשר שנא ה'. ועם כל זה תהיו קדושים כי תכניעו יצרכם וזהו וגוי קדוש. כי בהיותך גוי שהוא עודך בעל חומר עם כל זה אתה קדוש. משא"כ מלאכי השרת שאין להחזיק להם טובה על שירותם כי לא בעלי יצר הרע וחומר המה והוא מה שכתבנו שרצו באומרם ועטרותיהם בראשיהם. ולא נאמר ועטרות כמדובר. וז"א ואתם תהיו לי כו'. כלומר וע"כ אבחר בכם מבמלאכי השרת בין מפאת הנפש כי ע"כ תהיו ממלכת בין מפאת החומר כי לא תהיה תפארתי לקדש רוחניים. כמו לקדש בעלי גופים. על הכניעם יצרם וחומרם. ויהיו קדושים. והנה הדרך הזה הוא בבלתי חלק מאמרו יתברך לשנים:

עוד אפשר יאמר ואתם. בהניח שעד כה ג"כ על כל המון ישראל יחד ידבר והוא כי גם עד כה אמר שאם שמוע תשמעו בקולי אף קודם עשותכם המדות בפועל וגם לא תעברו ברית תורתי במצות לא תעשה שהוא ושמרתם את בריתי לבלתי חללו ובזה תשיגו שתהיו לי סגולה עם חשוב מכל העמים אך לא שתהיו ממלכת וכו' וגוי קדוש כי עדיין לא קיימתם מצות עשה בפועל אך ואתם מעצמכם תעשו באופן תהיו לי ממלכת כהנים וכו' לכהנו לי בפועל באופן שתצרפו עצמכם יותר מדאי במצות ומעשים טובים. עוד יתכן כי מתחלם אמר הוא יתברך כה תאמר וכו' לומר הנה יש ייחוד דברים אל ההמון. ויש דברים אל חכמיהם והשלמים שבהם. ועל הסוג הא' אמר כה תאמר לבית יעקב. ועל הב' אמר אשר תדבר אל בני ישראל ובראשון היחל אתם ראיתם וכו' ועל השני אמר ואתם תהיו לי וכו' לומר כי גדר הסוג הראשון הוא עד יהיו סגולה מכל העמים כמפורש אך ואתם בני ישראל הם הסוג הב' השלמי' תקנו כי תהיו ממלכת כהנים כו' כאשר פירש ואמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שהם הדברים דסליק מנייהו שהוא ממלת ואתם וכו' כי הראשונים הם אל הנקראים בית יעקב ואמר ואתם המיוחדי' תהיו לי ממלכ' כי עליכ' יאמר מאן מלכי רבנן והוא כי שלומי אמוני ישראל המלאי' תורת ה' מלכים המה באמת. והוא אשר הארכנו ביאורו על פסוק בי מלכים ימלוכו והוא כי גם כי רבים מהם הכסף אזל מכליהם ואיה מלכות ר' חנינא בן דוסא (תעני' דף כ"א) והוא ניזון בקב חרובין. או ר' אלעזר בן פדת (שם דף כ"ה) והוא חסר לחם וביום הקזה לא נמצא בביתו להשיב נפש כ"א שן של שום. ואכל ויתעלף וישאל את נפשו למות. אך אמנה אמונת אומן כי היא מלכות שלימה כי הלא מלך הארץ ישור על אנשים. אך המה בעליונים כמדובר למעלה כי איזה מלך או מלאך יאמר שמש בגבעון דום. או ישוב הצל אחרונית עשר מעלות למענו או ימטיר על הארץ בעתות בצרה וההקש בכל יתר שנוי טבעים בעולמות שברא הוא יתב' אפי' ע"י כולהו תנאי ואמוראי. ומי בכל מלכי הארץ יעשה מלוכה כזאת. והנה המלכות הזאת בא אליהם מפאת היותם משרתיו ית' כי על כן יגזרו אומר ויקם למו. וזהו ואתם תהיו לי כלומר ואתם חכמי ישראל וגדוליהם שייחדתי לכם שם בני ישראל תהיו לי ממלכת להשתרר בעולמות ע"י וכהנו לי וגוי קדוש. והענין כי הנה הגדולה והיתרון תתחלק לשנים. הא' מעלת השררה והמלכות שחנן ה' מלוכה לאיש מן האנשים אף כי איכות האיש ההוא שוה לכל שאר אנשים. ויש יתרון. (ב) במעלת האיכות כענין הפרש שבין המלאך או כל דבר רוחני אצל האיש החומרי ובשתי אלה בישרם שיזכו. א' באומרו ממלכת כהנים וכו' והשני באו' וגוי קדוש. והנה ידוע כי גדר המלך הוא שיעבדהו אנשים ולא יקרא מלך המשרת את הזולת. וגדר הדבר הרוחני וקדוש הוא היותו משולל מגשמות. ואמר הקב"ה לישראל שיקנו ב' המעלות על ידו ית' ושתיהן הפך הנהוג. כי דרך המלכות הוא ע"י שישרתוהו ולא ישרת הוא את הזולת. אך אתם תהיו לי ממלכת של משרתים שע"י מה שתשרתוני תקראו מלכים כי אין תורות ומלוכה למשול בעול' כלו כשרת את הקב"ה וז"א לי משא"כ במלך שמלכותו הוא כשישרתהו זולתו. ואומרו כהנים הוא כמו וכהנו לי. בגדי בניו לכהן ומעלת הקדושה והרוחניו' תקנו אף בהיותכם משוללים מהחומר וזהו וגוי קדוש שתהיו עם קדוש. בהקרא עליכם שם גוי. שהוא בעודכם חיים מלובשי' בחומר והוא ע"י תורתי והשראת שכינתי ביניכם. תזדככו ותתקדשו. ועל הדברים האחרונים האלה. אמר אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל הם הסוג השני אז ויקרא לזקני העם מתי סודו. וקודם שידבר אל שני חלקי ישראל לכל סוג דברי שלוחות הנוגע לו סידר לפניהם את כל הדברים אשר צוהו ה' כענין אז ראה ויספרה וכו' ואח"כ ויאמר לאדם. וזהו ויקרא לזקני העם וישם לפניהם כו' ויהיה וישם כמו אשר תשים לפניהם שתרגומו די תסדר קדמיהון. והנה כל המון ישראל הכולל שני הסוגים לא עצרו כח לסבול עד ידבר אליהם רק מיד קפצו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והנה אומרם כל אשר דבר ה' נעשה. סובל שני פירושים א' שהאמינו בדברו כי ה' דברו ואמרו כל אשר דבר ה' כמאמרך נעשה. או כל אשר דבר ה' בודאי נעשה כלומר שנדע מפיו יתב' שדברו אך לא אשר תדבר אתה. כלומר וממנו נרצה לשמוע שכה דבר כי רצוננו לראותו ולשמוע מפיו. והנה משה רבינו ע"ה לא ערב אל לבו לאמר שהבין הפי' השני. בל יקרנו כאשר בשליחות מצרים שהאשימו הקב"ה על אומרו והן לא יאמינו לי. על כן מה עשה וישב משה את דברי העם כו' לו' איני רק כמשיב ומעתיק הדברי' לפני כסא כבודך שתפרשם וזהו לשון וישב. גם רמז הנה שמעת אותם בדברם עמי. ואיני רק כמשיב אותם לפניך פעם שנית. מה עשה הקב"ה שהבין האמת כי בלבם הפירוש השני אמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן לומר ידעתי את כוונתם שאדבר עמהם. שהוא הפירוש השני כי אין מאמינים אותך והנה אני חפץ שיאמינו בך. ע"כ צריך שאדבר כאחד עמך ועמהם שע"י כך יאמינו וכי ישמעו הם בדברי עמך אך איכה נעשה כי אם אדבר עמך באספקלריא המאירה לא יוכלו לשמוע כי אינם מוכנים לכך כמ"ש למעלה כי ע"כ היה הדבור מגיע למשה. ואהרן שהיה עמו לא היה שומע ע"כ אל תחוש אם אדבר עמך באספקלריא שאינה מאירה למען יוכלו לשמוע בדברי עמך. וזה הנני בא אליך בעב הענן כו' כי יבא לך דבר בעב הענן שהוא בעביות למטה ממדרגת נבואתך שהוא באספקלריא עבה שאינה מאירה בעבור ישמע העם בדברי עמך למען ימשך כי וגם בך יאמינו לעולם ועל היות ריוח זה לא תחוש. וזה ירמוז טעם זרק"א שבמלת אליך כמרים קול ואומר אליך שאתה גבוה ממדרגה זו אל תחוש בעבור ישמע העם כו' ואז בשמוע משה כי עד כה לא היו מאמיני' בו ושהיה הקב"ה עושה דרך לשיאמינוהו אז אמר הנה עד כה יראתי מלהגיד מאמרם הגדה מפורשת שהיא הפי' השני רק כמשיב הדברי' אך עתה הנני מגיד את דבריה' כאשר אמרת שהוא הפי' השני וזהו ויגד משה כי מה שהיה ירא מהגיד שהוא הגדה מפורשת. כ"א השבה בעלמא עתה ויגד משה את דברי העם אל ה' הוא השם הגדול אספקלריא המאירה הגדה מפורשת לו' שע"כ לא בלבד יספיק שישמעוך מדבר בשם אדנות כ"א גם שתדבר עמה' ממש אז אמר לכן לך אל העם וקדשת' באופן שאראה לעיני כל העם לדבר בם ע"י הכנה גדולה ולא יעשו מהוראות חצוניות ככבוס בגדים ועיטוף לבנים. כי אם לקדש עצמכם בפנים תחלה ואח"כ בחוץ. וזהו וקדשתם את עצמם היום ומחר להכשיר בתשובה פנימית ואח"כ וכבסו שמלותם:

יא

והיו נכונים כו'. אמר כי גם שה' כבר הוא על ההר אינו נגלה לעיניהם עד יום השלישי שתגמר ההכנה. וזהו כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם וכו':

או יאמר כי הנה לפי האמת אין השכינה שורה על העצים ועל האבנים של הר כי אם רכב אלהים כו'. ה' בם ולא בהר ואפי' הרכב אין ההר סובלו כ"א אדרבה סיני הוא בקדש ולא הקדש בסיני. כד"א הנה מקום אתי אלא שמה שירד ה' על ההר הוא לעיני כל העם שיראה להם למראה עיניהם שהוא על ההר. וזה וירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. אך הוא על המרכבה:

יב

והגבלת את העם וכו'. הנה למדנו ית' דרך המיישר את עם הארץ לקרבם אליו יתב'. והוא כי לא יתחיל ללמדם הוראות חצוניות. כבגדים לבנים ומכובסים כפרושי'. רק תחלה יתחיל בקדושה פנימיות מנפש ועד בשר ואח"כ בחצוניות. וזהו וקדשתם וכו' ואח"כ וכבסו שמלותם. (ב) שלא יקוה ולא ייחל עד יבא העם לדרוש ממנו דרך ה' כ"א הוא הלוך ילך אליהם ללמדם. וז"א לך אל העם וקדשתם וכו'. (ג) כי לא יאמר המוכיח ומיישר. אדרוש ואודיע הדבר ברבים. והשומע ישמע והחדל יחדל רק תחלה ברבים ואח"כ לכל א'. וזהו והגבלת כו' השמרו כו' לשון רבים ואח"כ דבר לנוכח א' לא'. לאמר לו לא תגע בו יד וכו':

עוד למדנו כי העובר מצות ה' מתרחק ממנו ית'. וע"כ באזהרה דבר לנוכח לא תגע וכו' ועל העובר הוא אומר כי סקול יסקל כו'. ולא אמר תסקל. כי רחוק ה' מעוברי מצותיו ושלא לנוכח ידבר בם:

טז

ויהי ביום השלישי כו'. הנה קולות אלו כפי הנראה. הם קולות האמורים בפסוק וכל העם רואים את הקולות. כי יום השלישי האמור כאן. הוא יום ששי של מתן תורה כנודע. והנה אותם הקולות אינם רעמים רק קול ה'. כי הרי אמרו רואים את כנשמע. והנה לפ"ז קשה. שא"כ איך יאמר אח"כ ואת קול השופר. הנה קול השופר הוא קולו ית'. שהרי ארז"ל (ברכות דף מ"ה) ויהי קול השופר הולך וחזק. קולו של הקב"ה אינו כקולו של ב"ו. שקולו של ב"ו הולך ומחליש. וקולו של הקב"ה הולך וחזק. וא"כ קשה. (א) כי באומרו ואת קול השופר. נראה שהוא קול נוסף על הקולות הנזכרים תחלה. (ב) איך אומר תחלה קולות ל' רבים. ואח"כ קול יחידי. (ג) איך מפריד בין הקולות לקול השופר. בברקים וענן כבד. (ד) מה הוא השופר הזה כי לא יצדק בו ית'. יתקע בשופר ממש. (ה) אם מהקולות וברקים חרדו כל העם. מה יעשו בהתקרבם יותר אל ההר עד תחתיתו. (ו) למה מייחס הדבר אל משה באומרו ויוצא משה את העם. שאם על עשיתם על פיו. גם כל הדברים היו על פיו. ואינו מייחסם אל משה. מה ענין אומרו ויתיצבו. ולא אמר ויהיו בתחתית או ויבאו אל תחתית ההר. ולא ל' התיצבות. (ח) אומרו והר סיני עשן כלו מפני וכו'. היתכן שאם של מעלה הוא מעלה עשן כל שהוא. (ט) כי בהר סיני אין בו אילנות ועצים. כי מדבר הוא. ואיך יהיה עשן כלו מפני האש. (י) איך יתקשר אומרו ויהי קול השופר הולך וחזק. עם אומרו משה ידבר וכו'. כי הנה אומרו משה ידבר. הוא בשמנה דברות אחרונות כשאמרו לו דבר אתה עמנו וכו'. והוא האמור אחר עשרת הדברות:

אמנם לבא אל הביאור נשית לב אל מרז"ל (ש"ר פ' כ"ח) רואים את הקולות שהיה הקול מתחלק לשבעים לשון וראוי לדעת מה ענין התחלקות הלז. כי הלא ישראל לא היו יודעים רק בלשון הקדש כמשז"ל שלא שינו את לשונם. ואם ידעו גם לשון מצרי. מה בצע בלשונות האחרים ואם הוא למען ישמעו כל הגוים ללשונותם. הנה לא להם נתנה תורה. ולא שמעו קול אלהים כד"א (דברים ד׳:ל״ג) השמע עם קול אלהים וכו'. רק קול חרדה כמשז"ל שהלכו לבלעם ואמר להם ה' עוז לעמו יתן וכו' אך הנה ידוע מחכמי האמת כי ד' מסכים יש לשכינה. והם האומרים במראת יחזקאל (יחזקאל א׳:ד׳) הנה רוח סערה וכו' ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב והנה יראה מרז"ל כי המסכים האלה היותר חצוני הוא עב וחצוני מהפנימי אליו. ועל דרך זה הולך ומתקרב אל הקדושה. עד היותו הנוגה מתוק מעין הפנימיות. והנה בבא השפע ומפלש עד המסך החצון כל כח מהשבעי' שרים אשר בו. כי שם איכותם כי חצונים הם מקבלים בפנימיותו מהשפע ההוא ובצאת קול יוצא חוצה. ועל כן קול ה' היה מתאצל מאתו ית' ונמשך בעד המסכים עד החוץ. שישמעוהו בני אדם שוכני ארץ. אותו הקול המיוחד בהתפשטו אל מסך החצון. ומקבל כל כח מהשבעי' שרים. אשר להם שייכות במסך ההוא כח מהתפשטות. נמצא קול ה' מתחלק לשבעים לשון. הם שבעים כחות. שכל א' שר אל א' מהשבעים לשון. והנה האיש או האנשים המקבלי' שפע הקול. תחלה מקבלים מהמסך האחרון. ואח"כ מעט מעט הולכים ומשיגים מהחצון אל השני ואחריו אל השלישי ואל הרביעי. ועל המסך הא' החצון שבכלם. אמר ויהי קולות וברקים שהמסך החצון שמעו רבוי קולות והיו רואין ברקים. כי הקולות שהיו שומעים היו רואים גם בהם ראיה מה והם הברקים שהקולות שהיו רואים שהיו מתפשטים היו זיקי אורות מתפשטים נמצא חוש השמע וחוש הראות משיג כאחת. וכפי חצוניות המסך כן הקול עושה הברה רבה. וע"כ רוח סערה ומציאות הברה. זו הוא ששמעו האומות והלכו אצל בלעם. כמשז"ל ואמרו שמא בא מבול לעולם. ואמר ה' עוז לעמו יתן. ואחר השיגם המסך הראשון השיגו ישראל לראות השני והוא אמרו וענן כבד על ההר הוא השני הנקרא ענן גדול. ובהכנסם לשלוט ראייתם בשלישי הוא המסך של אש מתלקחת. אז היו שומעים קול א' מלביש תוך המסך השלישי. וזה יהיה מאמר מרע"ה באו' ודבריו שמעת מתוך האש. וזהו קול שופר. שהיה כקול היוצא מתוך השפופרת העב. בערך איכות הקול. כי מתוך מסך האש היה הקול מאתו ית' יוצא ונשמע אליהם. ולא קולות הרבה כי לא היה הפירוד להתחלק כי אם בהגיע אל מסך החצון אשר שם שייכות הפירוד. אך בהשיג בפנימי הוא אחדות קול ה' כי במסך ההוא עדיין לא נתחלק ובהגיע אל השלישי שהיה מסך האש השופר מעבר לקולו ית' אז נחרדו. וזהו ויחרד כל העם וכו'. כי כל עוד שמתרבת ההשגה מצטער המשיג יותר. ואז איך יוכלו להשיג במסך הד' כי מתוק וקרוב אל הקדושה עליונה הוא מאד. וגם ממנו והלאה כשאלתם רצוננו לראות את מלכנו על כן הוצרך זכות משה להצטרף עמהם. וזהו ויוצא משה את העם לקראת האלהים הבא להתקרב עמהם בלי מסך שהוא מהנוגה ולפנים לקראת האלהים ממש אשר שם האש הגדולה באיכות ואז קרבו אל ההר שהוא ית' אתא מרבבות קדש שהניח את מרכבת מלאכיו ובא להשרות שכינתו עליהם וע"י זכות משה ויתיצבו בתחתית ההר כי קנו העמדה והתיצבות ויוכלו עמוד בכל הקדושה הגדולה ההיא ואז לא היה מסך. כ"א האש הגדולה הוא שלפנים מהנוגה שעליו נא' (יחזקאל שם) ומתוכה כעין החשמל מתוך האש אשר שם כבוד אלהי ישראל והיא האש הגדולה ועל אש זה נאמר והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו וכו'. והוא ית' עשה לבל יסתכלו בשכינה ויזונו עיניהם ממנה כי די להם מה שנתראה דרך ראיה אחת ועל היות האש הזאת כ"כ גדולה דבקה בכבודו ית' לפנים מכל המסכים ע"כ ויחרד כל ההר עצמו מאד ואז ויהי קול השופר הולך וחזק כי קול המיוחד שהתחילו לשמוע מתוך מסך השלישי שהוא מסך האש שעליו נאמר וקול שופר חזק מאד עתה עלו אל מעלה גדולה שהאש הגדולה שלפנים מהד' מסכים נעשה כשופר מעבר לעבור מתוכו דקות קול אלהים ועל זה הוא אומר עתה ויהי קול השופר בה"א הידיעה הולך וחזק מאד כי מה שלא נאמר כן בתחל' רק וקול שופר חזק מאד כי עתה שגדלה השגתם פנימה היה שפע הקול הולך ומתחיל מפנימיות עצום לפי מה שהיה כח השגתם נכנס וכאשר היה שפע הקול הולך ונכנס ראשיתו כך היה הולך וחזק חוצה על הקודם. וזהו ויהי קול השופר הולך וחזק מאד כי היו הולכים ונכנסים בראיית ושמיעת דקות הקול בלי מסך שהוא מתוך האש הגדולה שלפני כבוד אלהי ישראל היה הולך פנימה וחזק מלסובלו לעוצם הרוחניות. והוא בשומעם אנכי ולא יהיה לך ואז שלא יכלו לסבול אמרו הן הראנו את כבודו שהוא בלי מסך מהארבעה ואת גדלו והוא השגת העין הקלה להשיג משמיעת האוזן דברו ית' בלי מסך כי מה שואת קולו שמענו בתחל' ולא היינו מתים הוא כאשר היה מתוך האש הוא המסך השלישי שהוא בהיותו קול שופר שהיה הקול יוצא מתוך מסך האש כי לא היתה אז האש הגדול' רק ממסך מעובה שהיה מתלבש בו שהיה כיוצא מתוך שופר. אך ועתה שהוא מתוך האש הגדולה שאינה מסך מהד' למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה שאינה אש המסך מהד' רק הגדולה שלפני אלהי ישראל על כן על שהיה קול השופר. שהשופר והמעבר היה מהאש הגדולה לא יוכלו לסבול נמשך מזה כי משה ידבר השמנה דברות אחרונות והאלהים ישתף קולו ית' בקולו של משה לשישמע בכל מחנה ישראל שהוא ע"י אמור לו ישראל דבר אתה עמנו ונשמעה וכו':

והנה בפסוקים אלו כלל כל ענין מתן התורה בקיצור נמרץ. אך אתר סיפור כל הדברות חזר ופירש הענין באומרו וכל העם רואים את הקולות וכו'. ואחר סיפור כל הענין חזר אל סיפור. איך היתה התחלת דברו ית' עשר דברותיו אל עמו ישראל. והוא אומרו וירד ה' על הר סיני וכו' כי לא היה משה בהר רק עם ישראל במחניהם למטה אתם. והוא כי הנה להיות משה עולה למעלה וירד אל ישראל רצה להמצא למעלה עם ה' בעת דברו אתם הוא ית'. אך לא רצה ית' רק שיהיה עם ישראל. (א) לבלתי יחשבו ישראל כמשז"ל (שם) כי משה המדבר. (ב) למען יהיה הוא בכלל המצווים ולא יאמרו כי אומרו אנכי ה' אשר הוצאתיך וכו'. שמדבר עם כל אחד מישראל בלשון יחיד לא יאמרו רק שעם משה אשר למעלה אתו ידבר ולא עם כל אחד מהם ויחשבו עצמם לבלתי מצווים. (ג) למה שהיו עתידים לאמר דבר אתה עמנו וכו' רצה ית' יהיה עמהם ולא יגעלו בכל. מדאגה מדבר פן תאכלם האש הגדולה. (ד) למען יהיה להם מעיר לעזור לקבל נבואת פנים בפנים ובהקיץ והנה היה בוש כביכו"ל הוא ית' לאמר לו שירד על שרצ' לדבר אתם ע"כ בקש תואנ' לאמר רד העד בעם וכו'. ומשה היה חפץ לימצ' למעל' ולכן השיב ואמר לא יוכל העם לעלות וכו'. כי יש להם התרא' כי אתה העדותה וכו'. וא"כ אי משום הא אין צורך לרדת כי מותרים ועומדי' הם. אז בראותו ית' כן. בקש לו טענה אחרת והיא לך רד ועלית אתה ואהרן עמך וכו'. ואז וירד משה. ומיד אחר רדתו טרם ישוב יעלה. עודנו עם ישראל למטה. מיד וידבר וכו' את כל הדברים וכו' הם אנכי וכו':

והנה אומרו הדברים האלה לאמר הוא בלתי צודק. שאינו לאמר לזולת. אך הוא לתת טעם אל אשר רצה הקב"ה. שיהיה משה למטה עם ישראל. ולא למעלה. בדברו ית' אתם. ושיעור חכ' וירד משה וכו'. ואז וידבר אלהים את כל הדברים האלה. תדע למה היה אחר היות משה למטה. הלא הוא לו' והוא למה שהי' עתיד לאמר אחרי הדברות. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וכו'. על כן רצה יהיה משה אתם פן יאמרו כי אולי היה משה המדבר. ולא הוא ית' מן השמים. ועל הטעם השני שכתבנו יאמר לאמר. שהוא למה שעתיד לאמר אנכי אשר הוצאתיך לשון יחיד לבל יראה שעם משה שלמעלה דבר ולא עם כל א'. על כן רצה יהיה עמהם ויהיה גם הוא כאחד מהם. ועל הטעם הג' יאמר לאמר. כלומר למה שעתיד הוא לאמר להם הח' דברות ועל הד' יאמר לאמר. כלומר מה שהעמיד את משה אתם היה כדי לאמר אנכי וכו' והיה צריך יהיה משה אתם לשיזכו על ידו נבואה בהקיץ. ופני' בפנים. או יתכן באומר כמשז"ל (ש"ר פ' מ"ו) שבעון העגל אמר משה. כלום אמרת אנכי ה' אלהיכם ל' רבים אלהיך אמרת ל' יחיד והרי אני שקבלתי וכו'. ומעתה רצה ית' יהיה לו פתחון פה להליץ בעד ישראל וע"כ הוצרך משה להיות עמהם. וזהו אומרו וירד משה כו'. ואז וידבר אלהים כו' והטעם שדבר עודנו משה עמהם. הנה היה לאמר אנכי ה' אלהיך ל' יחיד שהיה בזה פתחון פה למשה לאמר טענה לפניו ית':

או יאמר במ"ש ז"ל כי אמרו ישראל רצוננו לראות את מלכנו ולשמוע מפיו פנים בפנים וכו'. ואמרו רז"ל וכי נותנים לתינוק כל מה ששואל אלא צפה הקב"ה שעתידין לו' בעגל אלה אלהיך ישראל אמר אלו לא אראה עצמי ואדבר בם יאמרו אלו הראנו ודבר בנו לא היינו עושים ע"כ הראה עצמו ודבר בם. וזה יאמר וידבר אלהים וכו' שהוא אתם פנים בפנים שנתראה להם ודבר בם כשאלתם. וזה יאמר לאמר כלומר אל יקשה בעיניך איך נותנים לתינוק כל מה ששואל כי הלא זה היה כדי לאמר אחרי כן. אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף וכו'. והוא לומר מה שאתם ראיתם פנים בפנים כי מן השמים דברתי עמכם. הוא לבל יהיה לכם פתחון פה לעשות העגל. לכן עתה שראיתם כי מן השמים וכו' לא תעשון וכו'. כי ע"כ הראתי עצמי ודברתי עמכם להסיר פתחון פה לכן עתה לא תעשון וכו'. וזה יאמר מעתה הנה מה שוידבר וכו' אתם פנים בפנים. הוא על מה שעתיד לאמר אליהם אח"כ אתם ראיתם שאחר שמדבר מן השמים אתם בלי סרסור. לכן אל יעשו אתי אלהי כסף לבקשת אמצעי כי אינכם צריכים לכך. או יאמר וידבר ה' לאמר. כי או' לאמר הוא כמ"ש ז"ל במדרש חזית כי כל דבור ודבר שהי' יוצא מפי שקב"ה היה מחזר על כל א' וא' מישראל. ואו' לו' מקבלני את עליך וכו'. ואו' לו הן וכו'. וזה יאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. כדי לאמר הדברים עצמם לישראל אחרי כן אם מקבלים עליהם כל דבור ודבור. או על דרך זה. כדי לאמור ישראל שמקבל כל דבור מהם:

והנה על פסוק ויתיצבו בתחתית ההר. ארז"ל שבת פרק ר' עקיבא (שבת דף פ"ח) ויתיצבו בתחתית ההר. אמר רבי אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב וכו'. א"ר חמא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא. אמר רבא אע"פ כן הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קיימו וקבלו היהודים. קיימו מה שכבר קבלו ע"כ:

והנה גם שלא יעדרו דקדוקים במאמר הלזה. הנה שתים הנם הקושיו' העצומות אשר יפול לב אדם עליהם. (א) היעלה על לב שהמקדימים נעשה לנשמע מיאנו מלקבל התורה. עד כפה עליהם ההר כגיגית ויאמר להם שאם לא יקבלו תחת ההר ישחקום ולא יוכלו קום. (ב) מה זו תשובת רבא הדור קבלוה בימי אחשורוש שא"כ איפה כל הדורות שממתן תורה ועד אחשורוש אנוסים היו. ולא יאשמו כל אשר עברו על כל דברי התורה וא"כ חלילה לשוא הכה אותם הוא ית' על כל פשעיהם ועל כל עונותם.

אך הנה הקושיא הא'. סילקוה רז"ל במדרש ר' תנחומא פ' נח שהביאו מאמר זה ואמרו כי מה שמיאנו ישראל מלקבל עד כפה הוא ית' עליהם ההר כגיגית. הוא תורה שבעל פה על רבוי דקדוקיה. ועל הקושיא הב' אחשבה תירצוה ז"ל במתק לשונם באומרם הדור קבלוה ולא אמרו כבר קבלוה וכיוצא בלשון זה. אך אומרו הדור קבלוה יורה כי היתה חזרת קבלה. ואין זה צודק אלא אם נא' שכבר נחשבה לישראל קבלה א' ובימי אחשורוש היתה קבלה שנית. וזה יורה גם כן אומרו קיימו מה שכבר קבלו. ולא אמר קיימו מה שכבר ניתן להם. אך הוא כי כבר קבלו פעם א' ועכשו חזרו והוא כי גם שמיאנו בתחלה. עד שכפה עליהם הקב"ה ההר הגיגית עם כל זה אחר כן גמרו בלבם בלב שלם לקבל בשלמות אפילו מבלי אשר כפו עליהם ההר. וזהו רמזו לנו ברוח הקודש באומרם קיימו וקבלו. והוא כי הלא אחר אומרו שכתב מרדכי שיקבלו עליהם את ימי הפורים שהוא מדברי סופרים. והנה היה קשה עליהם לומר כי בסיני על ידו ית' אשר דבר בם לא קבלו. ועתה ע"י מרדכי קבלו לזה נכתב ברוח הקדש קיימו וקבלו שהוא קיימו מה שכבר קבלו לומר שאינו עתה רק כחוזרין ומקיימים מה שכבר קבלו עליהם בסיני כל מה שמדברי סופרי'. וזהו אומרו הדור קבלוה לאמר אל יעלה על רוחך שגם מה שהודו לקבל היה מחמת האונס כי לא כן הוא שא"כ קבלם מדברי סופרים את ימי הפורים. הוא שאז היחלו לקבל. אך לא כן הוא רק הדור קבלוה כלומר חזרת קבלה היתה בימי אחשורוש והוא שכפה אותם בסיני. עד שאמרו רוצים אנו ברצון והביא ראי' מאומרו קיימו וקבלו והוא שהול"ל קבלו וקיימו כי תחלה מקבלי' ואח"כ מקיימי'. אך הוא קיימו מה שכבר קבלו. לומר אינם עתה כמקבלים מחדש רק מקיימים מה שכבר קבלו בסיני קבלה אמתית ברצון טוב. וזהו הוא"ו של וקבלו. כי אינה תוספת על קיימו כי עכ"פ הקבלה קדמה לקיום. אך הוא תוספת על הקבלה הראשונה:

עוד אפשר לפרש על דרך מה שכ' הרמב"ד (פ"ב מה"ג) על גט מעושה בישראל שכופין אותו עם שיאמר רוצה אני שכתב שגם שיאמר רוצה אני הלא מתוך האונס הוא אלא שכל ישראל נפשם חפצה בטבע לקיים תורת אלהים אלא שהיצה"ר וחומרו הם מעכבין את יצרו הוא שמכין וכשמודה הוא שהוסר המעכב והוא ברצון גמור. והנה גם פה הי' אפשר לומר כך בישראל. אך הדרך הראשון נכון יותר כי כשהודו גמרו לקבל גם אם לא היה האונס. ומה גם למה שהזכרנו ממדרש ר' תנחומא כי לא מגועל נפשם בתורה שבעל פה מיאנו לקבלה רק על כי רבים דקדוקיה נוסף על צדקתם ואשר פסקה זוהמתן ראוי להפך בזכותם:

והנה על כל הכתוב צריך לתת טעם למה בהיות משה למטה לא אמר הקב"ה הדברות אלא יצוהו לעלות אל ראש ההר לאמר לו אחר עלותו לך רד ועלית כדי שירד לדבר עם ישראל בהיות הוא למטה עמהם וטוב טוב היה יאמר הדברות מבלי יעלהו אל ראש ההר. אך הוא לבל יראה למשה. כי לבלתי היותו כדאי לעלות אל הר סיני בראש ההר. אשר שם עיקר השכינה. על כן יצוהו ישאר פה עם העם. על כן הקדים הוא ית' ויקראהו אל ראש ההר. וזהו ויעל משה שהוא המכוון כמדובר. ומשם צוהו ירד להזהיר למטה. כלומר הנך אתי על ראש ההר. לכן מעתה אל תחוש באמרי לך רד כי לא להעדר השגתך לעלות אינו מניחך פה. כ"א מהטעמים הנאמרים באמת:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.