תורה תמימה/בראשית/מט

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רד"ק
ריב"א
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png בראשית TriangleArrow-Left.png מט

א[edit]

האספו ואגידה. א"ר שמעון בן לקיש, ביקש יעקב לגלות לבניו את קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה [א]. (פסחים נ"ו א').

ג[edit]

כחי וראשית אוני. שלא ראה קרי מימיו [ב]. (יבמות ע"ו א').

ד[edit]

פחז. תניא, רבי אליעזר המודעי אומר, הפך את התיבה ודורשה, פחז – זעזעתה, הרתעת, פרחה חטא ממך [ג]. (שבת נ"ה ב').

יצועי עלה. תניא, אחרים אומרים, שתי מצעות בלבל ראובן, אחת של שכינה ואחת של אביו, והיינו דכתיב אז חללת יצועי עלה, אל תקרא יצועי אלא יצועי [ד]. (שם שם).

ו[edit]

בסודם וגו'. בסודם – אלו מרגלים, ובקהלם – אלו עדת קרח [ה]. (סנהדרין ק"ט ב').

וברצונם וגו'. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים, ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס [ו]. (מגילה ט' א').

ז[edit]

ארור אפם כי עז. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן המקראות שאין להם הכרע [ז]. (יומא נ"ב ב').

ח[edit]

ידך בעורף אויביך. א"ר יוחנן, מאי דכתיב (אסתר ו׳:י״ג) ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו, אם מזרע היהודים מרדכי וגו' לא תוכל לו, אמרו לו, אם משאר שבטים קאתי יכלית ליה, ואם משבט יהודה ובנימין ואפרים ומנשה לא יכלית ליה יהודה – דכתיב ידך בעורף אויביך, אינך – דכתיב (תהילים פ׳:ג׳) לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך [ח]. (מגילה ט"ז א').

ידך בעורף אויביך. כתיב (שמואל ב א׳:י״ח) ויאמר ללמד לבני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר, מאי ספר הישר, א"ר יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר (פ' בלק) תמות נפשי מות ישרים [ט]. והיכי רמיזא [י], יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף – הוי אומר זה קשת [י"א]. (ע"ז כ"ה א').

ידך בעורף אויביך. בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורה להם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו, שנאמר ידך בעורף אויביך [י"ב]. (ירושלמי כתובות פ"א ה"ה).

י[edit]

שבט מיהודה. אין מושחין כהנים מלכים, מאי טעמא, א"ר יודן, על שם לא יסור שבט מיהודה [י"ג]. (ירושלמי סוטה פ"ח ה"ג).

שבט ומחוקק. שבט – אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט, ומחוקק מבין רגליו – אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים [י"ד]. (סנהדרין ה' א').

ומחוקק מבין רגליו. מכאן אנו גמירי, דסנהדרין בחלקו של יהודה הוי [ט"ו]. (זבחים נ"ד ב' ברש"י).

כי יבא שילה. אמרי דבי ר' שילא, שמו של משיח – שילה, דכתיב עד כי יבא שלה [ט"ז]. (סנהדרין צ"ח ב').

יא[edit]

אסרי וגו'. כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב אסרי לגפן עירה, אין לך כל גפן שבארץ ישראל שאין צריך עיר אחת לבצור [י"ז]. (כתובות קי"א ב').

ולשרקה בני אתנו. ת"ר, הרואה שרקה בחלום יצפה למשיח, שנאמר ולשרקה בני אתנו [י"ח]. (ברכות נ"ז א').

ולשרקה בני אתנו. כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב ולשרקה בני אתנו, אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא משא שתי אתונות, ושמא תאמר אין בו יין, ת"ל כבס ביין לבושו, ושמא תאמר אינו אדום, ת"ל ובדם ענבים [י"ט], ושמא תאמר אינו מרוה, ת"ל סותה [כ], ושמא תאמר אין בו טעם, ת"ל (פ' י"ב) חכלילי עינים מיין, כל חך שטועמו אומר לי לי, ושמא תאמר לנערים יפה, לזקנים אינו יפה, ת"ל ולבן שינים מחלב, אל תקרא לבן שינים אלא לבן שנים [כ"א] [כתובות קי"א ב']

יב[edit]

חכלילי עינים מיין. פשטיה דקרא במאי כתיב, כי אתא רב דימי אמר, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, רמוז לי בעיניך דבסים מחמרא ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא [כ"ב] [שם שם]

ולבן שנים מחלב. אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שנים מחלב, אל תקרא ולבן שנים אלא ולבון שנים [כ"ג]. (כתובות קי"א ב').

יג[edit]

זבולן לחוף ימים. ההוא דהוי קאזיל ואמר, אכיף ימא אסיסני – ביראתא [כ"ד], בדקו ואשכחו דמזבולן קאתי, דכתיב בי' זבולן לחוף ימים ישכן [כ"ה]. (פסחים ד' א').

וירכתו על צידן. א"ר לוי, מכאן רמז שאמו של יונה הנביא מאשר אתיא, דכתיב וירכתו על צידן, ירך שיצא ממנה – מצידן היתה [כ"ו]. (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א).

יד[edit]

יששכר חמור גרם. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב (ישעיהו ל״ב:כ׳) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, אין זריעה אלא צדקה, שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה, ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים, כל העוסק בתורה וגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים, זוכה לכילה כיוסף, שנאמר (פ' כ"ב) בנות צעדה עלי שור [כ"ז] וזוכה לנחלה כיששכר, שנאמר יששכר חמור גרם [כ"ח]. (ב"ק י"ז א').

יששכר חמור גרם. הובא לפנינו לעיל בפ' ויצא בפסוק בלילה הוא (ל' ט"ז).

טז[edit]

דן ידין. ההוא דהוי אמר דונו דיני [כ"ט], אמרי שמע מינה מדן קאתי, דכתיב ביה דן ידין עמו [ל]. (פסחים ד' א').

ידין עמו כאחד. א"ר יוחנן, שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים, שנאמר, דן ידין עמו כאחד [ל"א]. (סוטה י' א').

יז[edit]

יהי דן נחש. אמר רבי חמא ב"ר חנינא, מאי דכתיב (שופטים י״ג:כ״ה) ותחל רוח ה' לפעמו, חלתה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב יהי דן נחש עלי דרך [ל"ב]. (סוטה ט' ב').

שפיפן. א"ר יוחנן, שמשון חיגר בשתי רגליו היה, שנאמר שפיפן עלי ארח [ל"ג]. (שם י' א').

יט[edit]

גדוד יגודנו. גייסא אתא מגייסתיה והוא מגייס ליה [ל"ד]. (ירושלמי סוטה פ"ח ה"י).

כא[edit]

נפתלי אילה שלוחה. קליל כי איילתא [ל"ה]. (סוטה י"ג א').

אמרי שפר. א"ר אבהו, אל תקרא אמרי שפר אלא אמרי ספר [ל"ו]. (סוטה י"ג א').

כב[edit]

עלי עין. אל תקרא עלי עין אלא עולי עין, מכאן לזרעא דיוסף דלא שלטא ביה עינא בישא [ל"ז]. (ברכות כ' א').

עלי עין. באו ישראל לשילה נאסרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל הרואה [ל"ח], דאמר קרא, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, עין שלא רצתה ליהנות ולזון ממה שאינו שלה – תזכה ותאכל כמלא עין שלה [ל"ט]. (זבחים קי"ח ב').

בנות צעדה. הובא לעיל בפסוק יששכר חמור גרם (י"ד).

כד[edit]

ותשב באיתן וגו'. א"ר יוחנן משום ר' מאיר, בשעה שתבעתו אשת פוטיפר ליוסף ותפשתו בבגדו, באת דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם, מיד – ותשב באיתן קשתו, ששבה קשתו לאיתנו, ויפזו זרועי ידיו – נעץ ידיו בקרקע ויצאת ש"ז מבין צפרני ידיו [מ]. (סוטה ל"ו ב').

אביר יעקב. מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב משם רועה אבן ישראל – משם זכה ונעשה ראש, שנאמר (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף [מ"א]. (סוטה ל"ז ב').

אבל ישראל. א"ר אבין. [בשעה שנראתה ליוסף דיוקנו של אביו) נראתה לו גם איקונין של רחל, שנאמר משם רועה אבן ישראל [מ"ב] [ירושלמי הוריות פ"ב ה"ה]

כו[edit]

נזיר אחיו. א"ר מלאי משום רבי יצחק מגדלאה, מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, שנאמר ולקדקד נזיר אחיו [מ"ג]. (שבת קל"ט א').

כז[edit]

בנימין זאב. דרש רבא, מאי דכתיב (תהילים קל״ב:א׳-ב׳) זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' ואם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום לה' וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער, שמענוה באפרתה – זה יהושע דאתא מאפרים, מצאנוה בשדי יער – זה בנימין, דכתיב בנימין זאב יטרף [מ"ד]. (זבחים נ"ד ב').

כח[edit]

שבטי ישראל. [כיצד מעשה החושן, מפתח על האבנים שמות השבטים וכותב למטה] שבטי ישראל [מ"ה]. (ירושלמי יומא פ"ז ה"ג).

לג[edit]

ויגוע ויאסף. א"ר יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, אמר ליה, מקרא אני דורש (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים [מ"ו]. (תענית ה' ב').

ויגוע ויאסף. א"ר טרפון. אין אדם מת אלא מתוך הבטלה, שנאמר ויגוע ויאסף [מ"ז] [אדר"נ פ' י"א].


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. יתכן דדריש כן ממה שאמר הלשון באחרית הימים, דלשון זה מורה בכ"מ על ימות המשיח, כמש"כ (ישעיהו ב׳:ב׳) והיה באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה', וכן ביחזקאל ל"ח ט"ז ובהושע ג' ה' ובמיכה ד' א' ובדניאל י' י"ד, ועוד. והא דנסתלקה ממנו שכינה נראה דיליף כן מהא גופא שלא נודע לנו קץ הגאולה, א"כ לא הודיע יעקב אע"פ שחשב להודיע, וא"כ לא הי' זה רצון ה' וסילק אז נבואתו ממנו. ואמנם צ"ל דרק לענין זה נסתלקה נבואתו, וראי' שהרי מבואר בפרשה שהגיד כמה וכמה ענינים שיקרו בעתיד.
  2. פירש"י דעבור ראובן היתה מטפה ראשונה שיצאה ממנו, עכ"ל, ונראה לי דלאו דוקא מטפה ראשונה אלא ר"ל עד עבורו של ראובן, שהרי קיי"ל אין אשה מתעברת מביאה ראשונה (יבמות ל"ד ב').
  3. ס"ל דראובן ביקש לחטוא ולא חטא. ומה שדריש הרתעת מן הח' דפחז הוא משום דבכ"מ ה' מתחלף בח' מפני שהן ממוצא אחד, וכמ"ש בירושלמי שבת פ"ז ה"ב לא מתמנעין רבנן לדרוש ה' לח', ולעיל בפ' לך (יז ה הערה יג) בפסוק כי אב המון גוים נתתיך הבאנו כמה וכמה דוגמאות לדרשות כאלה. – והנה בגמרא כאן באו כמה דרשות מפסוק זה ע"פ נוטריקו"ן, והעתקנו רק את זו שלפנינו, מפני שאחר כל הדרשות בגמרא אמר רבן גמליאל עדיין צריכין אנו למודעי, כלומר לדרשת ר' אליעזר המודעי, היא הדרשא שלפנינו, וא"כ הכריע עיקר כדרשה זו. וכהאי גונא כתבנו לעיל ס"פ וישב בפ' ובגפן שלשה שריגים.
  4. בלשון רבים, וכבר באה דרשה זו לפנינו לעיל ס"פ וישלח בפסוק וישכב את בלהה, ושם פרשנוה ובארנוה, יעו"ש וצרף לכאן.
  5. ר"ל שביחס השבטים לבית אבותם במעשה מרגלים וקרח לא נתיחסו עד יעקב. ונ"ל דדריש בסודם על המרגלים, יען דענין הרנון והלעז על הארץ הי' מתחלה כמוס אתם בסוד, כמבואר במדרשים במקומו ובקהלם דריש על מעשה קרח שהי' בפרסום, כמש"כ ויקהלו על משה ועל אהרן, בהקהלם על ה'. אך בכלל הדבר לפלא, מאי שייכות ענין מרגלים לכאן, דהא כאן איירי רק בענינים שבהם לקחו חלק שבט שמעון ולוי, ואלו במרגלים נשתתפו מכל השבטים. ואף גם מבואר בב"ב קכ"א ב' דעל שבטו של לוי לא נגזרה עונשן של מרגלים, וע' בחא"ג. ולכן נראה עיקר גירסת מ"ר ותנחומא במק"א דבסודם קאי על מעשה זמרי שהי' משבט שמעון, וכפירש"י בפסוק זה, וכן מצאתי בנוסחא ש"ס כת"י.
  6. כי הוא כוון למצוא עילה בתורת משה, ולכן כתבו לו עקרו אבוס ולא איש, שלא יאמר רוצחים הם. ובפרטיות מתכונת ומטרת זה המלך תלמי בהעתקה זו כתבנו לעיל ר"פ בראשית.
  7. דאפשר לפרש ארור אפם כי עז, או להסב תיבת ארור לסוף הפסוק הקודם וברצונם עקרו שור ארור, ותסוב הכונה על שכם שבא מכנען שמכונה בארור, כמש"כ ארור כנען. ואע"פ דבמ"ר דרשו שור על יוסף, וכ"מ בב"ק י"ז א' ובפירש"י בפסוק זה, י"ל כמש"כ הריטב"א, דהא דחשבינן הפסוקים שאין להם הכרע הוא רק עד ימות עזרא שלא היו עוד פסקי טעמים, אבל מעזרא ואילך שוב יש להם הכרע, וא"כ תסוב דרשת המ"ר על אחר זמן עזרא. – וע' בפירש"י בפסוק זה [והוא ממ"ר], ארור אפם כי עז, אפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם, הדא הוא דכתיב (פ' בלק) מה אקב לא קבה אל, וקאי על יעקב, שלא קבה אותם עצמם, ולא נתפרש איך זה קאי הלשון לא קבה אל על יעקב, ונראה דמכוין לאגדה דמגילה י"ח א' מניין שהקב"ה קרא ליעקב אל שנאמר (פ' וישלח) ויקרא לו אל אלהי ישראל, עיי"ש לפנינו, וזהו שרמז מה אקב לא קבה אל ומוסב על יעקב שקראו הקב"ה בשם אל, ואל הוא מלשון תוקף וחיזוק כמו אילי הארץ (יחזקאל י״ז:י״ג), וע' יבמות כ"א א', ולפנינו שם בפ' וישלח. – ודע דע"פ זה הדרש אפילו בשעת כעסו לא קלל אלא אפם, אפשר ליישב מה שהעירו המפרשים לקמן בפסוק כ"ח, כל אלה שבטי ישראל וגו' איש אשר כברכתו ברך אותם, ואינו מבואר, הא לא את כולם ברך, ונהפוך הוא כי את שמעון ולוי קלל, כמבואר בפסוק זה, אבל לפי המבואר דלא קלל אלא אפם מבואר דלא רק שלא קלל אותם עצמם אלא עוד בזה שקלל אפם ברך אותם שלא ישלוט בהם אף וחמה. ומצינו בתלמוד לשון קללה שענינה – ברכה, והוא במו"ק ט' ב', שאמר רשב"י לבנו שילך לשני ת"ח להתברך מהם, אזל ואמרו לי', יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, ועוד הרבה ענינים כאלה, ושב אל אביו בתלונה שלא די שלא ברכו אותו אלא עוד קללוהו, ואמר לי', הנך כולהו ברכתא נינהו, תזרע ולא תחצד – תלד בנים ולא ימותו בחייך, וכן יתר הלשונות שם, יעו"ש.
  8. נראה דטעם הדיוק הוא מלשון המאמר אם מזרע היהודים מרדכי, כי האם לא ידעו עד כה שמרדכי הוא יהודי מזרע היהודים, וגם מהו הלשון היהודים בה' הידיעה, לכן צ"ל דכונתם מזרע היהודים הידועים ומצוינים בנצחונותיהם, וכדמפרש. – וע' בפירש"י בתהלים בפסוק שהובא כאן, לפני אפרים ובנימין ומנשה, פירש וז"ל, כשיהיו צריכים לתשועתך אע"פ שאינם כדאי עוררה גבורתך להם, עכ"ל, ומשמע מדבריו דכש"כ לשאר שבטים יעיר הקב"ה גבורתו, ולכאורה פלא הוא שהענין סותר לאגדה שלפנינו שמבואר דאך ורק אלה השבטים מובטחים בעזרו של הקב"ה, מפני גדולתם ומעלתם. וצ"ל דהכונה כאן דשאר השבטים אין יכולים תמיד לבטוח בישועת ה', כי כנודע עברו ישראל על התורה בימי אחשורוש, וכשאינם כדאי לא יהי' ה' לעזר להם, וא"כ אתה יכלית לי', משא"כ אלה הארבעה שבטים בטוחים בכל אופן בישועת ה' ואפילו בזמן שאינם כדאי, ודו"ק.
  9. ויתבאר אי"ה לפנינו שם שכוון בלעם בזה על האבות, ור"ל הא דבני יהודה היו מושכי קשת כתוב על ספר בראשית שיכלכל תולדות האבות.
  10. בס' בראשית דבני יהודה הם מושכי קשת.
  11. כי המושך בקשת נותן ידו כנגד עיניו, דהיינו מול העורף.
  12. ואמנם לא מסורת שוא היא, שכן נמצא גם בספרותנו, כי בספרי פ' ברכה דרשו הפסוק דכתיב ביהודה ידיו רב לו – בשעה שהרג את עשו. ובשוחר טוב סי' י"ח על הפ' ואויבי תתה לי עורף דרשו דפסוק זה ביהודה איירי שהרג את עשו מערפו. ואמנם בגמרא סוטה י"ג א' מבואר דחושים בן דן הרגו בעת שבאו לקבור את יעקב במערת המכפלה ובא עשו ועכב ונטל חושים בן דן קולפא ומחיי' ארישי' ונתרין עיני', ותוס' גיטין נ"ה ב' כתבו שמא לא מת מאותה הכאה עד שהרגו יהודה. אבל באמת א"צ לזה, כי בהכרח צ"ל שמדרשות חלוקות הן בענין זה, יען כי לא רק בשנוי האנשים ההורגים חלוקים המדרשים אך גם בשנוי הזמן, כי בסוטה שם מבואר שנהרג בעת קבורת יעקב, ובשוח"ט שם מבואר שיהודה הרגו בעת קבורת יצחק, ובאמת אם נימא שהפסוק שלפנינו ידך בעורף אויביך מרמז להריגת עשו, יותר נכון לומר שנהרג בעת קבורת יצחק ולא בעת קבורת יעקב, שהרי פסוק זה יעקב אמרו [אף כי י"ל שבנבואה אמרו], והגמרא בסוטה שם בודאי ס"ל שהפ' הזה אינו מרמז לענין זה.
  13. באור הענין, כי לכתחלה אין ממנין לעולם מלך בישראל אלא מזרע בית דוד, שכן נאמר בו (מ"א ז') כסאך יהי' נכון עד עולם, ורק כשאין לשעתו מלך ראוי מזרע בית דוד או מפני סבה אחרת, אז ממנין משאר השבטים. ונ"מ בין מלכי בית דוד למלכי ישראל [כלומר משאר השבטים], שמלכי בית דוד זוכים המלוכה להם ולזרעם עד עולם, כמבואר, ומלכי ישראל תפסק המלכות מבית כל אחד, ולאות על דבר זה אין מושחין לשום מלך בשמן המשחה רק למלכי בית דוד. וזהו שאמר אין מושחין כהנים מלכים, לאו דוקא כהנים לבד, אלא משאר השבטים, לבד משבט יהודה שממנו תוצאות למלכי בית דוד, ונקט כהנים לרבותא – אפילו כהנים, אע"פ שהם בעצמם ראויים למשיחה. ומסמיך כל זה על הלשון לא יסור שבט מיהודה, ר"ל שמלכותו קיימת לעד, ולכן רק הוא זוכה למשיחה, ודו"ק.
  14. לפי הפשט י"ל באור הלשון מבין רגליו שהוא רמז אל התולדה, כמו יוצאי חלציו, יוצאי ירכו, ובשליתה היוצאת מבין רגליה (פ' תבוא), אמנם י"ל כונה בזה ע"פ מה שמצינו כ"פ בש"ס שדרכם הי' שהרב בלמדו לתלמידיו הי' הוא יושב על הספסל ותלמידיו על הארץ, עיין ב"מ פ"ד ב', ומזה תוצאת הלשון הרגיל בתלמוד דן לפניהם בקרקע (סנהדרין י"ז ב'), ולשון מחוקק יתואר על הרב המורה ומחדש דבריו לתלמידיו, ולפי"ז יפה תארו בזה מחוקק למלמד תורה ברבים ע"פ המליצה מבין רגליו, דבישבו על הספסל ותלמידיו לפניו על הקרקע הוי ישיבתם לעומת רגליו. – וע' ביומא כ"ו א', אמר רבא, לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתא או משבט לוי או משבט יששכר, ומסמיך זה אפסוקים שונים, ופריך בגמרא, ואימא נמי יהודה דכתיב (תהלים ס"ח) יהודה מחוקקי, יעו"ש, והקשו התוס' למה לא פריך מפ' שלפנינו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, וטרחו לתרץ ואחריהם הרבה מפרשים. ולי נראה פשוט, דכיון דכונת הגמרא להביא ראי' דלא משכחת צורבא מרבנן דמורי רק משבט זה, א"כ אין כל ראי' מפ' שלפנינו, יען שפ' זה הוא רק ברכה שמשבט יהודה לא יסור מחוקק, אבל אין ברכה זו שוללת מעלה או זכות זה משאר השבטים, די"ל דגם בהו יהי' כזה, משא"כ הפ' דתהלים דהוי כמו שאומר, מחוקקי – הוא יהודה, ובלשון זה שולל הויה זו משאר השבטים, ודו"ק.
  15. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, וע"ע בילקוט פ' חקת בפ' ומבמות הגיא אשר בשדה מואב דריש על סנהדרין שיושבין בלשכת הגזית בתחום רות המואביה, ויסוד הדרשה ההיא בנוי על דרשה זו.
  16. בגמרא כאן איתא עוד בענין זה, דבי ר' ינאי אמרי ינון שמו, דכתיב (תהילים ע״ב:י״ז) לפני שמש ינון שמו, דבי ר' חנינא אמרי, חנינא שמו, שנאמר (ירמיהו ט״ז:י״ג) אשר לא אתן לכם חנינה [ר"ל עדיין לא יבא משיח], ולפי פשטות הדברים היו התלמידים מיחסים שם משיח לשם רבם, ואמנם צריך טעם בזה, ולא נתבאר לנו, ואולי לכבוד הרב ולכבוד התורה, וצ"ע. ובנוגע לדרשה שלפנינו שילה שמו – נראה לפרש ע"פ מ"ד במ"ר איכה פ"א, דבי ר' שילא אמרי שילה שמו, שנאמר עד כי יבא שילה, שלה כתיב, ע"כ, והנה לפלא הוא, שבכל הספרים כתיב שילה ביו"ד, ואפשר לומר הכונה שהוא כמו אל תקרא שילה מלא אלא שלה חסר, והענין הוא לרמז על מספר של"ה שנים ע"פ הכתוב בדניאל י"ב, אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה [ר"ל שאז זמן ביאת המשיח], ועל זה נתנו סימן בשם של"ה לשנות המאות והעשריות והיחידות, ודו"ק. ולדעתי ברור הוא שזו היא כונת הדרשה כאן בגמרא, אלא שלא סיימו הלשון שלה כתיב כמו במ"ר.
  17. לכאורה הו"ל לומר עיר אחת להוביל, דבאופן כזה אוסרים את העיר להעגלה, אך מפני שדרך העיר לבצור, ולהוביל מיוחד החמור [שהוא עיר לכשנתגדל] לכן אמר לבצור.
  18. לא נתבאר הכונה, ונראה שרומז למה שתרגם אונקלוס דפסוק זה איירי במלך המשיח וכפירש"י בפסוק זה. וע"ע בגמרא כאן הרואה גפן בחלום אין אשתו מפלת נפלים, ולפי הת"א הנ"ל הי' אפשר לומר גם בגפן יצפה למשיח, כיון דבפסוק כתיב גם גפן.
  19. נראה הכונה משום דיין אדום הוא מין יין מובחר, וכמש"כ (משלי כ״ג:ל״א) אל תרא יין כי יתאדם, ויתכן דמפני זה מצוה להביא לנסכים יין אדום, כמבואר במנחות פ"ז א', משום כבוד המצוה, וכן מה דקיי"ל מצוה לקדש בשבת ובפסח על יין אדום הוא משום כבוד היום, ועיין בט"ז לאו"ח סי' תע"ב ס"ק ט'.
  20. ר"ל ושמא תאמר שאינו משכר, דהיינו מרוה, מפני שבא מאילן סרק, ת"ל סותה, ומפרש מלשון הסתה, שהיין מסתה אותו, דהיינו משכר.
  21. כלומר, מי ששערו נעשו לבנים מרבוי שנים, ויתכן דדריש כן ע"ד אסמכתא משום דהו"ל לומר ולבון שינים. ואינו מבואר מה שאמר ושמא תאמר לזקנים אינו יפה, מהיכי תיתא לומר כן, ונראה ע"פ מש"כ למעלה [אות י"ט] במעלת היין שיהי' אדום, ובמנחות פ"ז א' פירש"י דעיקר אדמימות הראוי לו הוא רק בשנה הראשונה מיצירתו, ואמרו חז"ל (מגילה ט"ז ב') שדעתן של זקנים נוחה מיין ישן, א"כ לגבי זקנים הוי מעלת האודם ומעלת הטוב העצמי של היין תרתי דסתרי, דבשעה שהוא אדום, בחדושו, איננו ישן, ואינו נוח להם, ובשעה שהוא ישן ונוח להם אינו אדום, על זה קמ"ל בשבח א"י, דגם בעת שהוא אדום, דהיינו בחדושו, ג"כ דעת זקנים נוחה הימנו כמו מיין ישן, ודו"ק. – וע' בר"ן בשבת ס"פ ח' שהביא ראי' לענין דאיירי שם דגם ביין שייך כבוס ממה דדרשינן בענין שביעית (פ' בהר) לאכלה ולא לכביסה, יעו"ש, ותמיהני שנסתייע מדיוק כזה בעוד שהי' לו באפשר להביא מקרא מלא שלפנינו וכבס ביין לבושו, ועיין באו"ח סי' של"ד סעיף כ"ד מה שנוגע מפרט זה לדינא.
  22. ר"ל הראה לי פנים שוחקות, כי השוחק – פניו ושיניו נגלים. וחכלילי הוא מלשון חוכא, כך פירש"י, והנה דרשות כאלה מצויות בחז"ל, והם באים ע"ד רמז ואסמכתא וסימן לדבר וכדומה, אך לפלא הוא מה שאמר פשטיה דקרא במאי כתיב ומביא על זה דרשה זו, בעוד שהיא יותר אגדית מהקודמת אשר אותה קורא דרשות ולזו – פשטות. ונראה דאין הכונה פשטות המובן בגוף הפסוק אלא פשטות הדרשה ביושר המלות, ולא כמו בדרשה הקודמת בסרוס וגזרת המלות כמו שדרש חכלילי כל חך שטועם אומר לי לי, ויש לשונות כאלה בגמרא, כמו בחולין ו' א' על הפ' דמשלי כ"ג ושמת שכין בלועך, פשטי' דקרא במאי כתיב – בתלמיד היושב לפני רבו, ושם קל"ג על הפ' (שם כ"ה) מעדה בגד ביום קרה, פשטי' דקרא במאי כתיב – בשונה לתלמיד שאינו הגון, יעו"ש, והכונה כמו שבארנו.
  23. נסמך על הדרשה הקודמת דלשון מראה שינים רומז למראה לחבירו פנים שוחקות, שהוא אות אהבה וחבה יותר ממשקה וחלב, דע"י זה מלבין שיניו הוא, וסימן לדבר דריש מלשון זה הפסוק ולבן שנים מחלב, אל תקרא ולבן אלא ולבון שינים, וכמש"כ בפ' הקודם אות כ"א.
  24. סנה בלשון ארמי – אסיסנא, וברוש – ברותא, ור"ל שהי' משתבח תמיד בשפת הים ואומר שסנאים שעל שפת הים הם נחשבים במקומות אחרים לברושים.
  25. וחן מקום על יושביו. וקצת צ"ע למה יחס רק את זבולן לחוף ימים, והלא כמה שבטים היו שוכני ימים וכמ"ש בב"ק פ"א ב', ימה של טבריא בחלקו של נפתלי היה, וכ"ה בב"ב קכ"ב א' שתחומו של ים כנרת הי' עולה עמו, ובספרי פ' ברכה על הפסוק ים ודרום ירשה הנאמר בנפתלי דרשו דהוא ים גנוסר, וגם אלה השבטים שהי' גבולם למערב ישבו אל חוף הים הגדול המערבי, וצ"ל משום דלזבולן היו שני ימים וכמבואר במ"ר נשא פ' י"ג סי' י"ז, יעו"ש, ולכן כתיב גביה לחוף ימים, בלשון רבים.
  26. באור הענין, כי ביחס משפחתו של יונה הנביא סותרים המקורים זא"ז, כי במקום אחד מצינו שהיה משבט אשר, דכתיב בשופטים א', אשר לא הוריש את יושבי צידן, אלמא צידן בגבול אשר היה, וכתיב (מלכים א י״ז:ט׳) שאמר הקב"ה לאליהו קום לך צרפתה אשר לצידן וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, ומבואר דצרפת בגבול אשר היא, ואמרו במדרש שהאלמנה ההיא היתה צרפתית ובנה שהחיה אליהו היה יונה הנביא, הרי מבואר שהי' משבט אשר, וכנגד זה מצינו שהיה משבט זבולן, דכן כתיב ביהושע י"ט ויעל הגורל השלישי לבני זבולן למשפחתם, וכתיב שם עוד, ומשם עבר קדמה מזרחה, גתה, חפר, עתה, קצין, ומבואר דגתה וחפר בגבול זבולן הם, וכתיב (מלכים ב י״ד:כ״ה) כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר, הרי מבואר שהיה משבט זבולן. ולכן דריש ר' לוי לפשר בין הסתירות, שאביו היה מזבולן ואמו מאשר, ומסמיך זה על הפסוק שלפנינו, זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות וירכתו על צידן, דקשה איך כתיב בזבולן וירכתו על צידן, הא צידן היה בחלקו של אשר כמבואר למעלה, ולכן דריש דיש בפסוק זה רמז ליונה הנביא, דגם ביה כתיב כלשון זה שירד לחוף הים ואח"כ לחוף אניות. ואמר, שאע"פ שענינו נרמז בזבולן, אבל ירכתו – ירך שיצא ממנה [רומז לאמו] הי' על גבול צידן שהיא בחלקו של אשר והיתה משבט אשר. והענין מבואר.
  27. כילה היא חופה. ואינו מובן כל כך הראיה מפסוק זה, אבל האמת נראה כגירסא שמצאתי בנוסחא ש"ס כת"י זוכה לנחלה כיוסף, וסמיך על תרגום אונקלוס בפ' בנות צעדה עלי שור, תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא, ואמתת גירסא זו נראה ממ"ש מקודם זוכה לנחלת שני שבטים, ומפרש בפרטיות, זוכה לנחלה כיוסף וזוכה לנחלה כיששכר, ולפי"ז צ"ל דהלשון בש"ס שלפנינו – לכילה, הוא פשוט ט"ס, וצ"ל לנחלה, ועיין באות הבא.
  28. מתרגמינן עתיר נכסין. וכלל המשך ושייכות הזכות למעלת יוסף ויששכר מסמיך על הפסוק שמביא משלחי רגל השור והחמור, דשור נקרא יוסף כמש"כ (פ' ו') וברצונם עקרו שור, ויששכר מכונה חמור כמש"כ כאן יששכר חמור גרם.
  29. בכל דבר משא ומתן שהי' לו עם אדם הי' רגיל לומר בוא עמי לדין, וגם הי' מעמיד כל דבר וענין על קו הדין.
  30. ותעודת כל משפחה חביבה על בני אותה המשפחה.
  31. דרשה זו והבאות אחריה נסמכות על מ"ש במ"ר, דכאן ניבא יעקב על שמשון בן מנוח שנקם מפלשתים, ודרשו דן ידין עמו – ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו כי ידין ה' עמו, ודריש כאן שהיה דן את ישראל כאביהם שבשמים, כלומר במשפטי צדק. ומפרש הלשון כאחד – כיחודו של עולם. אבל קשה, הלא טעם המפסיק [אתנח] הוא על מלת עמו, וא"כ מלת כאחד מוסב על שבטי ישראל ואיך זה מפסקי קראי בסכינא חריפא, אולי מפרש כל הפסוק במובן אחד בכפל לשון, דן ידין עמו, כאחד – ידין – את שבטי ישראל, והרבה פסוקים כאלה יש בתנ"ך. ומה שהכריח לחז"ל בכלל לדרוש המלה כאחד על הקב"ה, ולא פשוט כאחד שבטי ישראל, יען דאם כן מאי רבותיה שידין כאחד השבטים.
  32. פירש"י רוח ה' ששרתה על יעקב אבינו. ובמ"ר מבואר כמה ענינים שבהם נשתוה שמשון לנחש, וע"ע במפרשים. וכלל המאמר הוא ע"פ מש"כ בדרשה הקודמת דפסוק זה ניבא יעקב על שמשון.
  33. עיין מש"כ לעיל אות ל"א דפ' זה ניבא יעקב. על שמשון, ודריש מדהוי ליה לכתוב שפי כמו בבלעם דכתיב וילך שפי ודרשינן שהיה חיגר ברגלו אחת, וכתיב שפיפן משמע שפי כפול. ובאור המלה שפיפן הוא מלשון חז"ל (חולין מ"ב ב') בוקא דאטמא דשף מדוכתיה.
  34. ר"ל החיל בא עליו לשוטפו ויתגבר הוא עליו וישטפנו.
  35. עיין בפירש"י בפסוק זה שפירש המשל מהקלות שלו, דרומז לבקעת גנוסר שהיתה בחלקו של נפתלי שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ, עכ"ל, אבל בגמרא כאן מבואר שהמשל הוא לענין קלות הרגלים ממש שהי' קל המרוץ דמביא שם זה לענין המאורע כשבאו לקבור את יעקב במערת המכפלה ובא עשו ועכב ובקשו להראות לו שטר המכירה שמכר הוא ליעקב את חלקו במערה זו וראו שעזבוהו במצרים ואמרו מאן ניזל להביאו ניזל נפתלי דקליל כאיילתא.
  36. ניבא להספר שהביא ממצרים, הוא שטר המכירה שמכר עשו ליעקב את מערת המכפלה אשר בלא זה עכב עשו את הקבורה כמבואר באות הקודם ולהלן עוד. ודע כי אונקלוס תרגם פסוק זה בזה"ל, נפתלי בארעא טבא יתרמי עדביה [ר"ל יפול חלקו] ואחסנתיה תהא מעבדא פירין יהון מודין ומברכין עליהון, ע"כ, ועמלו המבארים בבאור הדברים והענין. והנה איתא במשנה ברכות מ"ד א', הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו, ופריך בגמרא, מי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה, אמר רב אשי, באוכלי פירות גנוסר שנו, ופירש"י, פירות גנוסר – פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת ולכן מברכין עלייהו מפני חשיבותן. וידוע הוא שהים כנרת ופירות גנוסר היו בחלקו של נפתלי כמבואר בר"פ ברכה בברכת נפתלי ים ודרום ירשה ומפורש שם בספרי דהוא ים כנרת, וכ"ה במגילה ו' א' ובב"ק פ"א ב' ובב"ב קכ"ב א' ובמדרשים שונים. וע"פ זה יתבארו ברחבה דברי אונקלוס, בארעא טבא יפול חלקו וארצו תגדל פירות חשובים כאלו שיהיו עיקר לברכה שיברכו עליהם, והיינו פירות גנוסר, וכסוגיא דגמרא ברכות שהבאנו. וע' בתוס' שם שפירשו סוגית הגמרא בענין אחר מפירש"י, ומתרגום אונקלוס ע"פ באורנו ראיה לפירש"י.
  37. פירש"י מכוסים מן העין, ואולי דריש כן משום דעלי עין משמע דגדל על העין ממש, ובאמת כל אילן גדל סמוך לעין, וא"כ הו"ל לכתוב על עין דהוי משמע על בסמוך, וע"ע מענין דרשה כזו לעיל בפרשה זו בפ' וידגו לרוב בקרב הארץ (מ"ח ט"ז).
  38. ר"ל בכל מקום שהי' אפשר משם לראות קצת מהבית, והיינו בכל מקום שרואין משם שילה. וטעם איסור הבמות מאז באו לשילה משום דכתיב בטעם היתר הבמות (פ' ראה) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, משמע דלכשיבאו אל המנוחה יאסרו להקריב בבמות רק במזבח, ומשבאו לשילה נחו קצת מיגיעת כבוש וחילוק הארץ כמבואר בס' יהושע, ולכן נאסרו אז הבמות, וכפי שנבאר אי"ה ברחבה ענין זה בר"פ ראה בפסוק הנזכר.
  39. כלומר קדשי שילה נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו. ומה שאמר עין שלא רצתה ליהנות וכו', רומז לענין יוסף עם אשת פוטיפר. וע"ד רמז ודרש דרשו כן, מפני ששילה היתה בחלקו של יוסף וכמש"כ בתהלים ע"ח ויטש משכן שלו וגו' וימאס באהל יוסף, אבל עיקר הלמוד לענין זה הוא מפ' ראה מפסוק דכתיב בענין הבמות, השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה ודרשינן בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה, וכפי שנבאר אי"ה בפרט במקומו בפסוק הנזכר.
  40. ובמ"ר איתא שנצטנן דמו אחרי ראיה זו, ומפרש ויפזו כמו ויפצו, כי ז' וצ' מתחלפין מפני שהן ממוצא אחד, וכמו זעק – צעקה, וע"ע במ"ר ובמהרש"א.
  41. רומז לדרשה הקודמת שע"י המראה מתמונת יעקב שב מהרהוריו.
  42. עיין בדרשות הקודמות, והאשה מכונה בשם אבן עי"ש וראיתן על האבנים (פ' שמות), וכן ולאבן – את ילדתני (ירמיהו ב׳:כ״ז).
  43. ועיין מש"כ לעיל ס"פ מקץ בפסוק וישתו וישכרו עמו דגם הם לא טעמו טעם יין מאז נפרדו ממנו.
  44. בערוך הגירסא שמענוה באפרתה זה ספר יהושע, ובאור הענין, דמקודם לזה אמרו בגמרא שלא ידע דוד איפה דרוש להיות נבנה ביהמ"ק, אם בחלקו של יהודה או בחלקו של בנימין, ואח"כ מצא בספר יהושע הלשון ועלה הגבול בחלק בנימין, וכיון שא"י גבוה מכל הארצות, ש"מ דצריך להיות בחלק בנימין, וזהו שאמר זכור ה' לדוד את כל ענותו [שיגע בזה] באמרו אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' [ולבסוף] שמענוה באפרתה מצאנוה בשדי יער, ומפרש שמענוה באפרתה – זה ספר יהושע שבא מאפרים ומצאו שם הלשון ועלה הגבול בחלק בנימין וממילא מצאנו המקום שצריך להיות בחלק בנימין המכונה שדה יער, כמבואר.
  45. בבבלי יומא ע"ג ב' הובא הפסוק שבטי ישרון, וברמב"ם פ"ט ה"ז מכלי המקדש כתב – שבטי יה (תהילים קכ״ב:ד׳), וזה דלא כבבלי ולא כירושלמי, ופלא הוא, ובכ"מ כתב, כיון דבבבלי אמרו שבטי ישרון ובירושלמי שבטי ישראל א"כ טוב יותר לומר שהי' כתוב שבטי יה דכתיב בי' עדות לישראל דדמי למאי דכתיב בחושן לזכרון לפני ה', עכ"ל, וכמה דחוקים וטרודים הדברים, ומאין לו לרמב"ם לסול מסלה לעצמו, ויותר מזה קשה גירסתו, כי כל המפרשים הסכימו שבס"ה היו ע"ב אותיות כתובים שם [כנגד שם ע"ב], והנה שם ישראל וישרון שוים במספר האותיות, אבל בשם יה הלא יחסרון ג' אותיות למספר ע"ב, וההכרח מכריח לומר דהי' להרמב"ם מקור נאמן מאיזו ברייתא שלפנינו היא חסרה, כאשר הראנו לדעת כ"פ מכמה ברייתות שהיו לפני הראשונים ולפנינו הם חסרים.
  46. פירש"י כמו כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים הוא מקבץ את החיים כך הוא בחיים, שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו, כמו שמצינו במצרים וירא ישראל ודרשינן ישראל סבא, והא דחנטו חנטיא – נדמה להם שמת, עכ"ל. ובתוס' כתבו, יעקב אבינו לא מת, וכן משמע מדכתיב ויגוע ולא כתיב וימת, וכ"מ בסוטה י"ג א' דמבואר שם שפקח יעקב את עיניו קודם קבורתו ושחק מעשו אחיו שהיה שם, יעו"ש. ואמנם לולא פירש"י ותוס' הו"א דהכונה יעקב אבינו לא מת וההיקש מה זרעו בחיים וכו', הוא ע"פ מ"ד בב"ב קט"ז א' דלכן לא נאמר בדוד מיתה מפני שהניח בן כמותו, יעו"ש, וה"נ מפני שהניח בנים צדיקים כמותו לכן לא נאמר בו מיתה, והביעו חז"ל ענין זה בלשון מליצי יעקב אבינו לא מת, ודו"ק. – ולדברי רש"י ותוס' הוי אגדה זו אחת מאלה הדורשות רמזים דקים ועתיקים, והיא יותר ע"ד הסוד והרמז מאשר ע"ד הפשט, וראה זה דקדקתי ומצאתי שהיתה אגדה זו מצוינה ומופלאה גם לחז"ל, כפי הנראה מהמשך כל ענין אגדה לפניה ולאחריה, וראינו לנכון להעתיקה ולפרשה. וזה לשון האגדה, רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר לי' רב נחמן לר' יצחק, לימא מר מילתא [בדברי תורה], אמר ליה, הכי א"ר יוחנן, אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה, לבתר דאכלי, אמר ליה ר' יצחק, הכי א"ר יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן, וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, אמר ליה, מקרא אני דורש וכו' [כמועתק לפנינו] הדר אמר ליה, כל האומר רחב רחב מיד נקרי, אמר ליה, והא אנא אמינא ולא איכפת לי, אמר ליה, ביודעה ומכירה קאמינא, ע"כ. והנה נקל להרגיש איזה הערות בכלל אגדה זו, ראשונה, למה תפס ר' יצחק לאחר הסעודה דוקא אלו שני המאמרים,. גם קשה הלשון אין משיחין בהפעיל, ויותר נכון היה לומר אין שוחין, ולבד זה קשה, הלא אנו רואים בחוש ששוחין בסעודה באופן שמפסיקין רגע מאכילה, וזה מעשים בכל יום ובכל שעה בסעודה בחבורה. לכן נראה הכונה, דבאמת לפני המדבר בעצמו אין סכנה לשוחח, דאפשר לו להזהר מסכנה, כמבואר, ע"פ הפסק רגע מאכילה, אך לפני השומע לפעמים כרוכה סכנה חיובית, יען כי יקרה אשר לפעמים ישמע השומע דבר זר ומתמיה ומבהיל מאד, עד שמרוב התפעלות נפשו למשמע דבר זה, לא יעצור כח לשלוט בנפשו להמתין עד אחר בליעת המאכל שבגרונו, אלא עוד המאכל בבית הבליעה ישתומם וישאל או ישיב על השמועה המבהילה ומפליאה, ואז באמת סכנה קרובה שמא יקדים קנה לושט. זאת הדבר הזה רצה ר' יצחק להראות לרב נחמן בחוש, ובחר לו לאחר הסעודה לקיים את הדין דאין משיחין בסעודה את שני המאמרים הנפלאים האלה, וכך עלה לו לרב נחמן, שבחומו והתפעלות נפשו שאל כרגע על המאמר יעקב אבינו לא מת וכי בכדי ספדו ספדיא וכו', וכן על המאמר כל האומר רחב וכו' קפץ ושאל היתכן כן, והא אנא אמינא ולא איכפת לי, ובזה הסביר לו ר' יצחק, כי לוא אמר לו אלו המאמרים בתוך הסעודה ולא היה שליט רב נחמן ברוחו לחכות עד אחר הבליעה אלא היה שואל תיכף, ואז היה מסתכן. ומדויק לפי"ז הלשון שאמר לו אין משיחין ולא אין שוחין, כלומר, אין מביאין אחר לידי שיחה. וממוצא דבר הנך רואה, מדבחר לו ר' יצחק מאמר זה דיעקב אבינו לא מת לתכלית שרצה להורות בזה כמש"כ, ש"מ שהמאמר הזה היה נחשב בעיניהם לאחד מהנפלאים מאד.
  47. אין באור לזה, והמפרש עמל הרבה בדברים דחוקים, ונראה פשוט דסמך ארישא דקרא ויכל יעקב לצות את בניו ויגוע ויאסף, וכל זמן שהיה מצוה היה חי, ומכיון שפסק מלצוות גוע, ורמז הוא שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה, ונ"מ בזה מבואר בפרק זה באדר"ן שישתדל כל אדם לתור לו איזו מלאכה להתעסק בה אף שא"צ לה רק שלא ישב בטל, ומסמיך זה אפסוקים שונים, יעו"ש. וע' מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' נח בפ' ויום ולילה לא ישבתו.




שולי הגליון