רלב"ג/שמות/כב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אוצרות יוסף
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

רלב"גTriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ו[edit]

וכן יתן איש עד כי יפתה איש בתולה

ביאור דברי הפרשה

ואולם התועלת המגיע מאלו הדינים:

התועלת הוא לדון בדין שומר חנם ובדין שומר שכר והשוכר ובדין שואל ובדין כל טוען וכופר. ואולם שרשי אלו המצות על מדרגתם ועל ביאורם הם ל"ד:

השרש הראשון הוא שאין השומרים משועבדין בדבר עד שיגיע לאדם ושיקבלו עליהם לשמור שנאמר בשומר חנם כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ובשומר שכר נאמר כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור ובשואל נאמר וכי ישאל איש מעם רעהו והנה ענין השאלה מעם רעהו מורה שיגיע לידו מיד רעהו ויורה עם זה שהוא מקבל לשמרו ולהשיבו כבר נתבאר זה השרש בראשון וברביעי ובששי ובשמיני ממציעא ומזה המקום יתבאר שמי שהפקידה בידו מעות לחלק לעניים בלתי ידועים או לפדיון שבויים בלתי ידועים ונאנסו בפשיעה פטור מלשלם שהרי לא נהנו בידו לשמור כי אם לבזבז לחלק ואין גם כן בכאן איש ידוע או אנשים ידועים שיהיה זה הפקדון שלהם והרי הוא מפני זה ממון שאין לו תובעים ואולם אם היה מוכן לחלק לאנשי' ידועים הנה הפקדון בידו לשמור לכל אחד מהם חלק ולה יהיה דינו כדין שומר כבר נבתאר זה השרש בשמיני מבבא קמא:

השרש השני הוא שאין דין השומרים נוהג אלא בדברים שנתנום מתחלתן מאיש לרעהו לא ממי שאינו רעהו כמו ההקדש ומה שידמה לו שנאמר כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור כי ישאל איש מעם רעהו ולזה הוא מבואר שאם היה הדבר שנתן לו משל הקדש או ממי שאינו רעהו ואחר כן שב להיות רעהו טרם שיצא הפקדון או השמלה מידו הנה דינו דין הפקדון שלא נתנו לו רעהו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא מציעא:

השרש השלישי הוא שאין דין השומר נוהג אלא במטלטלין שגופן ממון כמו כסף או כלים או חמור או שור או שה או שלמה שהם הפרטים שזכרה התורה כזה כבר נתבאר זה השרש בחמישי מבבא מציעא:

השרש הרביעי הוא שהשולח ידו להשתמש בפקדון כאלו היה שלו הנה קנאו מהעת ההוא ולזה יתחייב לשלמו לבעלים אפילו נאנס באונס גדל אפילו מת מעצמו ואפילו היה שומר חנם שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו הא אם שלח לא יפטרהו שום אונס שהרי ביד של שומר נאנס לא של בעלים כבר נתבאר זה השרש בשני ושלישי ממציעא:

התועלת הה' הוא שהשומר חנם פטור מכל אונס ולא יתחייב לשלם אלא אם פשע בשמירתו שנאמ' על כל דבר פשע והפשיעה תהיה אם לא שמר השמירה הראויה לדבר ההוא ולזה יפטר שומר חנם בגנבה ואבידה כ"ש באונסים הגדולים ומפני זה נשבע אם לא ימצא הגנב שנגנב או שמכר ולא פשע בשמירה פטור ונקרב בעל הבית אל האלהים והרצון בו להשבע כמו שביארנו והשומר שכר והשוכר חייבין באונסין קטנים כמו גנבה ואבדה ופטורים מאונסין גדולים כמו שבורה שבויה ומתה כשהיה זה בזולת פשיעה והשואל חייב בכל האונסין ולזה אם מתה מחמת המלאכה שאל אותה עליה או כחשה מחמת המלאכה ההיא או שנשבר הכלי מחמת המלאכה ששאל אותה עליה בזולת פשיעה שהרי עשה זה ברשות הבעלים כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא מציעא:

השרש הו' הוא שהשואל שהיו בעליו עמו במלאכתו בשעת מלאכה פטור מהכל ואפילו מהפשיעה שנאמר ואם בעליו עמו לא ישלם כ"ש אם יהיה זה הדין בשאר השומרים וראוי שתדע שאם היו עמו בשעת שאלה אעפ"י שינם עמו במלאכתו בשעת האונס דינו דין שאלה כבעלי' שהרי בעת השאלה לא נשתעבדו הבעלים בשמירה כלל ואם לא היו עמו בשעת שאלה אע"פ שהיו עמו במלאכתו בשעה שנאנסה אינו דינו דין שאלה בבעלים כי כבר נשתעבד בשמירה בעת השאלה וכן ענין בשאר השומרים משל השאלה בבעלים כגון שהיה זה ששאל ממנו מלמד בנו או המקיז לו דם או הסופר שלו או אמר לו השקני מים והשאילני בהמתך והשקהו מים והשאילתו בהמתו או שאמר לו שמור לי היום ואשמור לך היום וכן אם שאל מאשתו או שותפין ששאלו זה מזה וכ"ש אם השאיל בהמתו או השכירה לשאת משא ויצא עמה לעזור לשואל או לשוכר לטעון הבהמה אך אם יצא עמה לראות המשא שלא יטעון עליה יותר מדאי אין זו שאלה בבעלים כי אינו עמו במלאכה השואל או השוכר ואם אמר לו שמור לי היום ואשמור לך מחר נעשו שומרי שכר זה לזה וכן אם אמר השותף השאילני היום ואני אשאילך מחר ואם נשאל מהאשה ונשאל לו לבעלה אינו שאלה בבעלים כי אע"פ שהפרות לבעל אינו בעל הדבר ההוא כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא מציעא:

השרש השביעי הוא שהשאלה בשליח הבעלים אינה שאלה בבעלים שנאמר אם בעליו עמו הוא ולא שלוחו וזה מבואר מהסבה שנתננו בענין השמיר' בבעלים בביאור לזאת הפרשה אך אם השאיל עבדו הכנעני עם פרתו הרי זו שאלה בבעלים כי לזה השאיל לו עבדו שיזהר בשמירת הפרה ובכלל הנה יד העבד הכנעני היא כיד רבו כשעשה זה מדעת רבו אך אם נשאל העבד מעצמו אינה שאלה בבעלים. וזה מבואר מאד כי אין לו רשות להשאל מעצמו ולהזיק בזה לרבו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא מציעא:

השרש השמיני הוא שהשאלה היא לפי השרשי' הכוללים לעשות בו שזה פרוטה כי פחות מזה אינו נחשב למאומה אלא כי מפני שכבר יקרה לפעמים שישאל האדם למה שאין בו שוה פרוטה בהמה או כלים הנה יפול ספק אם שאל בהמה בבעלים לעשות בה פחות משוה פרוטה או אם שאל שתי פרות בבעלים לעשות בהם שוה פרוטה יהיה בכל מה שיעשה בכל אחת מהם פחות משוה פרוטה הנה הדבר בספק אם היה זה שאלה בבעלים אם לא והמוציא מחברו עליו הראיה כבר נתבאר השרש בשמיני ממציעא:

השרש התשיעי הוא ששואל מהשותפין ונשאל לו אחד מהם הוא בספק אם יקרא זה שאלה בבעלים שהן בעלים באופן מה ואינם בעלים בשלמות והמוציא מחברו עליו הראיה כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא מציעא:

השרש העשירי הוא שהשומרים הם בגדרם לשמור עד שיגיע הדבר ההוא לידי הבעלים וזה מבואר בנפשו אך השואל שהחזיר דבר אחר זמן השאלה שאין לו להשתמש בו ואין לו רשות להשתמש בו ואין דינו דין שומר שכר שהרי קדמו חסד הבעלים כשהשאילו לו הדבר מה שחייבהו לשמור הדבר ההוא כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא מציעא:

השרש הי"א הוא שהמשאיל אינו יכול לחזור בו ממה שהשאיל עד שישלמו ימי השאלה כמו הענין במתנ' ושכירות וזה מבואר בנפשו ולזה אם השאילו כלי להשתמש בו משתמש בו השואל עד שלא יהיה ראוי להשתמש בו השמוש ההו' אשר שאלו עליו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא מציעא:

השרש הי"ב הוא שמי ששאל שאלה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלי' הנה הדבר בספק אם יקרא זה שאלה בבעלים כי יש לאומ' שיאמר כי זאת שאלה אחת נמשכת כל זמן ב' השאלות לפי שהתחלת השאלה הוא לבעלים הנה תקרא כלה שאלה בבעלים ואפשר שנאמר שלא היתה השאלה השנית שתשאר בידו על התואר שהיתה קודם משעבוד השמירה אבל היא שאלה בפני עצמה ולזה יהיה המוציא מחבירו עליו הראיה וכן הענין אם שאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה בבעלי' כי לאומר שיאמר כי זה הוא כמו המסר שני והוא בבעלים ולזה יהיה הענין שמירה בבעלים ולזה יהיה המוציא מחבירו עליו הראיה ואולם אם שאל הבהמה בבעלים ואח"כ שכרה שלא בבעלים הנה הדבר מבואר כי על ההמסר הראשון המשיך השכירות ולה יהיה זה הענן שמירה בבעלים. כבר נתבאר זה בחמישי מבבא מציעא:

השרש הי"ג הוא שבכלל הפשיעה יהיה נכלל האונס אשר השומר הוא סבה מה בהגעתו או שיהיה אפשר לו שישמור שלא יפול וזה מבואר בנפשו. והמשל שיאמר הרועה לאונס להראותו שאינו ירא ממנו במקום פלוני אנו רועים וכך וכך רועים אנחנו וכך וכך כלי מלחמה יש לנו ובא שם האונס ונתחזק כנגדם ואנסם הרי הוא פושע בזה וכן אם שכר האדם להעתיק יינו ממקום למקום והעביר חבית גדולה שאין דרך כל נושאי המשאים האלו להעבירה ונשברה או שהעמים על הבהמה יותר מהחוק הנהוג או שהוליכה בהר והוחלקה כל זה יהיה בכלל בגדר הפשיעה אם לא עשה זה ברצון הבעלים וכן אם היה יכול להציל כשיקרא רועים ויביא מקלות ולא קרא ולא הביא הנה הוא פושע אלא בשומר חנם לא תהיה פשיעה אם לא היה יכול להביא הרועים והמקלות בזולת שכר כי כבר הורה הקנין ההוא מאומה ואולם בשומר שכר יהיה פשיעה אם לא הביאם אפילו בשכר כי כבר הורה בעל הקנין שהוא רוצה לתת שכר לשמור זה הקנין. ולזה שכר מי שישמרהו וכן יקרא אונס מה שהתחלתו אונס יביא אל שימכרה קנין ההוא בידים כגון שהיו לסטים באים בבית השומר לאנסו כדי שיקחו הפקדון שבידו וקד' ונתן להם הפקדון קודם שהזיקוהו הרי זה אונס כבר נתבאר זה השרש בששי ובשביעי מבבא מציעא:

השרש הי"ד הוא שאם היה הדבר הנפקד בידו נפסד מעצמו כאלו תאמר שהיה חמץ והיה קרוב לזמן אסורו ואין הבעלים במקום שיוכלו להשיבו להם תוך זה הזמן מהיתרו הנה מוכרו ברשות ב"ד בשום השב אבדה לבעלים עם שכבר נתנוהו בידו לשמור ולא לבוד והנה יהיה פושע באופן מה אם לא יציל מה שיוכל להציל לבעלי' ואולם יעשה זה ברשות ב"ד כי לא היה לו רשות מהבעלי' למכור מה שנתנו לו לשמור וזה גם כן ראוי להציל עצמו מן החשד ומן התרעומת וכן הדין במה שידמה לזה שיראה השומר שיפסידו יותר מן ההפסד שעלה בלב הבעלי' בעת שנתנו לו הפקדון לשמור כבר נתב' זה בג' ממציעא:

השרש הט"ו הוא שהשומר שיטען טענה שיפטר בה מלשלם כמו שטוען שומר חנם שנגנב או טען שומר שכר שנאנס באנסין גדולים נשבע שהדבר כן ויפטר אם לא היה האונס במקום שדרכן שיהיו שם עדים להעיד עליו כי אז אומרים לו הבא ראיה והפטר שנאמר אין רואה שבועת תהיה בין שניהם. כבר נתבאר זה בג' ובו' מבבא מציעא. ובזה המקום יתבאר שלא יחוייב שיאמן האדם בשבועתו אלא במקומות שאי אפשר בזולת זה כי אז יתחייב שיאמן כאמרו ולקח בעליו וגו':

השרש הי"ו שהשומר שמסר לשומר אחר שלא ברשות ובדעת הבעלים לא יתחייבו הבעלים להאמין זה השומר השני בשבועה כי כבר יאמרו לשומר הראשון אתה נאמן לי בשבועה וזה אינו נאמן לי בשבועה ולזה יפסיד השומר ראשון זה וישלם לבעלים אם לא ראינום מפקידים לזה השומר השני כי אז לא יוכלו לומר שלא יאמינוהו בשבועה והוא מבואר שאם היה הראשון שומר שכר והשני שומר חנם ויגנב הפקדון השני פטור והראשון חייב לבעלים ואם היה הראשון שומר חנם והשני שומר שכר ונגנב הנה השני משלם לבעלים לא לשומ' הראשון כי התורה לא פטרה שומר חנם בגנבה ואבדה לתכלית שירויח בזה אלא לתכלית שיפטר מלשלם וזה מבואר מאד ולזה אמר ולקח בעליו ולא ישלם כבר נתבאר זה השרש בג' מבבא מציעא ובז' מבבא קמא:

השרש הי"ז הוא שהמלוה על המשכון דינו דין שומר שכר שהרי הוא עושה מצוה שנאמר ולך תהיה צדקה ופוטרתו מצדקה אחרת שהוא מחוייב בה ולזה פטר באונסין גדולים והלוה יתחייב להשיב לו מה שהלוהו אם נאנס המשכון באונסין גדולים כבר נתבאר זה בששי מבבא מציעא:

השרש הי"ח הוא שהשומר חנם שטען שנגנב פקדונו ונשבע ואח"כ באו עדים והעידו בפני ב"ד שנשבע לשקר הרי זה משלם שנים ואולם אם הודה מעצמו פטור מהכפל שנאמר אשר ירשיעון האלהים ישלם שנים והוא הכפל אך אם הודה הוא בעצמו ולא יצטרך שירשיעוהו פטור מלשלם הלא תראה שהמכחש בפקדון ונשבע על שקר ואח"כ הודה משלם קרן וחומש כמו שיתבאר במה שיבא והוא שרש כולל לכל מודה בקנס שהוא פטור. והנה יקרא קנס מה שלא ישלם בשיעור מה שהזיק אבל ישלם יותר או פחות מלבד חצי נזק צרורות שהוא ממון כבר נתבאר זה השרש בב' ובט' מבבא קמא:

השרש הי"ט הוא שמודה מקצת הטענה בכסף או כלים והדומה להם מהמטלטלים שגופם ממון חייב שבועה. שנאמר אשר יאמר כי הוא זה וכבר אמר קודם זה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו וגומ' וכשומר שכר נאמר שבועת יי' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגומ' ומזה המקום יתבאר שאם לא היתה ההודאה חלק מהטענה לא יתחייב שבועה והמשל שאם תבע לו שור גדול והודה לו שור קטן אינו חייב שבועה כי אין השור קטן חלק מגוף השור הגדול אבל אם היתה הטביעה בשור וחטין והודה באחד מהמינים הרי הוא חייב שבועה כי כבר יתכן שיאמר בכמו זה אשר יאמר כי הוא זה. ומזה המקום יתבאר שלא יקרא מודה בקצת הטענה בטענת כסף אם הודה בפחות מפרוטה כי אינו נחשב למאומה כבר נתבאר זה בששי משבועות:

השרש הכ' הוא שלא ישבע השומר על טענה אם היא פחותה משתי מעות כסף או על טענת כלי אפילו היה פחות משוה פרוטה כרי התורה אמרה כסף או כלים ולפי שהכסף הקטן שיהיה בתורה או הקשיטה אן הגרה שהיא מעה והכסף נאמר על הדבר והיה הרבוי הראון שנים הנה יתבאר שהשומר אינו נשבע על כפירת הכסף אם היה פחות משני מעין שהן משקל שנים ושלשה גרגירי שעורה בינונים מכסף צרוף ואולם על הכלים ישבע אפילו היה אחד שהרי נאמר על שלמה שהוא כלי והיה זה כן לפי שהכלי הוא מועיל בעצמותו ואולם הכסף אינו מועיל כי אם מצד מה שנקנה בו והקנין יהיה לפי הנהוג במספר מה מהמעות ומזה המקום ילמד זה הדין במודה במקצת כבר נתבאר זה השרש בב' משבועות. והפלא מהרב המורה שהסכים שיהיה השומר נשבע אפילו על טענת פרוטה. וזה שמה שהותנה בטענה שתהיה שתי כסף למדנו ממה שאמר בשומר חנם עם שזה גם כן הוא ממה שיתכן שיפול בין בעל הפקדון ובין השומר ר"ל שבעל הפקדון יאמר שמה שהפקיד בידו הוא כך והשומר לא יודה לו אלא בקצת ומזה נלמד זה הדין לכל מודה מקצת:

השרש הכ"א הוא שאם לא היתה לה הטענה מוגבלת לא יהיה לה קצת יתחייב עליו שבועה בהודאתו כי לא יוכר בו הקצת מן הכל והמשל אם אמר לו כיס מלא דינרים מסרתי לך והוא אומר לא מסרת לי אלא צרור של דינרים ולא ידעתי כמה היו בו מהדינרים אינו חייב שבועה כי לא יתברר שיהיה מה שהודה פחות ממה שטענו כבר נתבאר זה בו' משבועות:

השרש הכ"ב הוא שהמודה בדבר שאי אפשר לכפור כי אין הודאתו הודאה כגון שתבעו מאה דינר חמשים בשטר ונ' על פה והודה לו מה שבשטר שנאמר אשר יאמר כי הוא זה מה שיודע כי הוא זה ומצד מאמרו יצא זה שלא היה רושם במאמרו שאפילו כפר יתחייב בו כבר נתבאר זה השרש בראשון ממציעא:

השרש הכ"ג הוא שהמודה מקצת הטענה ואר הא לך פטור בשבועה שהרי אין זה מאמר לבד אבל מעשה והתורה אמרה אשר יאמר כי הוא זה שיהיה המאמר לבד יצא זה שהוא מעשה. כבר נתבאר זה השרש בראשון ממציעא:

השרש הארבעה ועשרים הוא שהטוען טענת גנב בפקדון אינו משלם כפל אם לא היה בעל הפקדון גדול כשנתן לו הפקדון שנאמר כי יתן איש אל רעהו והיה זה כן לפי שנתינת הקטן אינה כלום כבר נתבאר זה השרש בט' מבבא קמא:

טו[edit]

וכי יפתה איש בתולה עד וגר לא תונה

ביאור דברי הפרשה

ואולם התועלות המגיעות הם שנים:

התועלת הראשון הוא במצות. והוא מה שצותה התורה בענין המפתה את בתולה שיקחנה לו לאשה או שישלם חמשים שקלים כסף לאבי הנערה והנה שרשי זאת המצוה הם ששה:

השרש הראשון הוא שהמפתה נערה בתולה שאינה מאורשה ובא עליה משלם חמשי' שקלים כס לאבי הנערה מפני הנאת שהשכיבה אם לא רצה אביה לתתה לו לאשה למדנו שהיא נערה ושהם חמשים כסף מדין אונס הנזכר בפרשת כי תצא והיה זה כן כי מפני שהבוגרת אינה בתולה בשלמות כי פתחה הוא כמו פתוח ולמדנו שזה יהיה מפני תאות השכיבה שנאמר בפרשת כי תצא ונתן האיש השוכב עמה וגומ'. והנ המפתה חייב עוד לתת לאביה בושת ופגם יותר על חמשים כסף כמו שביארנו והפגם ששמין אותה כאלו היא שפחה הנמכרת בשוק כמה תמכר קודם זה וכמה תמכר לאחר זה ואולם צער אינו משלם כי המפותה אין לה צער וברצונה גם כן נעשה והנה יתבאר ששאר הדברים הם גם כן לאביה כי התורה ביארה שהנזק הוא לאביה בענין בתולה וכ"ש בושת ופגם ואולם אם לא עמדה בדין עד שבגרה הנה הכל שלה שנאמר באונס ונתן לאבי הנערה ואין זה אב הנערה כבר נתבאר זה השרש בג' מכתובות. ומזה המקום יתבאר שהאשה שאינה בחזקת בתולה כגון המגורשת מן הנשואים והשוטה והחרשת והגיורת והשבויה ומי שיצא עליה שם רע אין לה חמשים כסף שנאמר וכי יפתה איש בתולה ואלו אינה בחזקת בתולה. והאילונית גם כן אין לה חמשים כסף לפי שאינה נקראת נערב בעת מהעתים אבל היה אם קטנה אם גדולה. ואולם יתחייב באלו בושת ופגם מלבד החרשת והשוטה כבר נתבאר זה השרש בג' מכתובות:

השרש הב' הוא שאינו משלם כסף אם לא בא עליה בדרכה שנאמר וכי יפתה איש בתולה מן המקום שהיא בו בתולה ולא אמר כסף ישקול כמוהר הבתולות ומזה המקום יתבאר שהקטנה שאינה ראויה לביאה והיא הפחותה משלש שנים ויום אחד שהרי היא הנשארת בתולה עם שאין ביאתה נכנסת בגדר השכיבה כבר נתבאר זה השרש בג' מכתובות:

השרש הג' הוא שאם אין הנערה ראויה להיות לו לאשה כאלו תאמר שהיתה אסורה לו אינו פטור מפני זה מהקנס כי התורה לא אמרה מהורי מהרנה לו לאשה להקל מעליו אך יהיה פטור מהקנס בה אם היה חייב מלקות על בעילתה או אם היתה מהעריות שיש בהם מיתת ב"ד כמו שנבאר בשרשים הכוללים כבר נתבאר זה השרש בשלישי מכתובות:

השרש הד' הוא שהמפתה אינו חייב עכ"פ לשאת את המפותה שאם היה הדבר כן היה התורה אמרת שלא יוכל לשלחה כל ימיו כמו שאמר באונס אך ישלם חמשים כסף אם לא רצה לכנוס כמו שביארנו כבר נתבאר זה בג' מכתובות:

השר'ש הה' הוא שאם בא עליה ומתה קודם שעמדה בדין פטור מלשלם קנס שנאמר ונתן לאבי הנערה חמשים כסף והרי אינו אבי הנערה בשעת הנתינה כבר נתבאר זה השרש בשלישי מכתובות:

השרש הששי הוא שהנבעלת בעיר חזקתה שהיא מפותה אם לא נתבאר שהיא אנוסה וזה מבואר ממה שאמרה התורה בנערה המאורסה בפרשת כי תצא כבר נתבאר זה השרש בספרי':

התועלת השני הוא במצות והוא מה שצותה התורה להמית כל שוכב עם בהמה שנאמר כל שוכב עם בהמה מות יומת ואולם שרשי זאת המצוה הם שנים:

השרש הראשון הוא שהשוכב עם בהמה בין קטנה בין גדולה חייב מיתה ואע"פ שהבהמה היא טרפה בין שהיא חיה עתה הנה יש לו הנאה והנה גדר השכיבה הוא שיהיה בה קושי באבר הזכר כי בזולת זה לא תקרא שכיבה או ביאה כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ואין הבדל בזה בין איש ואשה אם היתה נרבעת כמו שהתבאר בפרשת עריות והוא מבואר שמה שאמר שם ואת הבהמה תהרוגו אינו להקל על הרובע או הנרבע שאם אינה ראויה להריגה לא יתחייבו עליה מיתה וזה כי הפועל המגונה הזה הוא שאם היתה טרפה או בריאה ולא כוונה התורה גם כן לענוש הבהמה כי אינה בת עונש אבל הכונה היא למחות זכר הפועל המגונה הזה שלא ילמדו בני אדם לעשותו כבר נתבאר זה בט' מסנהדרין:

השרש השני היא שזאת המיתה היא סקילה כמו שנתבא' בפרשת קדושים כבר נתבאר זה בז' מסנהדרין. והוא מבואר מהשרשים הכוללים שאם האיש או האשה ראוים לביאה אע"פ שהם קטנים הבהמה נהרגת ושאין הבדל בזאת השכיבה בין שתהיה כדרכה בין שלא כדרכה:

כ[edit]

וגר לא תונה וגו' עד לא תשא שמע שוא

ביאור הדברים

אמר וגר לא תונה בדברים ולא תלחצנו בממון להנותו במקח וממכר מפני חולשתו כי אין בשער עזרתו כי אתם הייתם גרים בארץ מצרים וידעתם צער הגר כאשר יצרו לו וילחצוהו או ירצה בזה שאם תבזוהו מפני שהוא גר גם הוא יכול להשיב לכם כי גרים הייתם בארץ מצרים וכן פירשו זה במכילתא. והנה אונאת דברים היא כמו שיקראוהו גר או שיאמרו לו זכור מעשיך ושאר מה שידמה לזה ואולם שאר דיני אונאת ממון במקח וממכר יתבארו בג"ה בפרשת בהר סיני. כל אלמנה ויתום לא תענון אפילו בדברים או לגרום להם הפסד בממונם ואע"פ שהיתה האלמנה עשירה ביותר או שהיה היתום עשיר ביותר הנה הוזהרנו מלענות אותם. אם ענה תענה אותו. ר"ל שתהיה תכונתך פחותה שתהיה רגיל לענותו הנה אם צעוק יצעק אלי ר"ל שירגיל לצעק באופן שתבא הצעקה אלי שמוע אשמע צעקתו ר"ל צעקת היתום והוא הדין לאלמנה ואולם לקחה התורה היתום בזה הענין כי האיש הוא יותר ראוי שתשמע צעקתו מצעקת האשה לחולשת דעתה בטבע והנה אקום נקמתם וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב לשלם מדה כנגד מדה באופן שתהיינה נשיכם אלמנות ובניכם יתומים ורז"ל פירשו במכילתא שזה הענין הוא הקללה השנית והוא שכבר ישים נשיכם במדרגת אלמנות שתהיינה צרורות באלמנות חיות כמו שילכו בעליהן מדינת הים ולא נודע אם מתו ויהיו הבנים יתומים שלא יניחום ב"ד לירד בנכסי אביהם כי לא נודע אם מתו והנה הבנים נקראו יתומים בכל עת שתתמיד הסבה אשר בעבורה באה זאת האזהרה והו' הזמן אשר יצטרכו בו לאד' גדול להטפל בעניניהם ולהנהיגם ואמנם אחר זה אין דינם דין היתומים וראוי שתדע כי לא יקרא ענוי מה שתכליתו לטוב אבל הוא ראוי שיקרא הטבה וחנינה כי הפעולות יקראו בשם תכליתם ולזה אם ענה אותם אדם ליסרם באופן ראוי וללמדם מצות ואומנות ואומר להם בזה האופן דברים מכאיבים לבם או שהכה אותם אין זה עובר בלא תעשה. אם כסף תלוה את עמי את העני שהוא עמך במקומך שאתה חייב להלוותו כמו שאמרה העבט תעביטנו לא תהיה לו כנושה לנוגשו באכזריות והנה לא צותה התורה להניח לו חיובו אם לא ירצה לפרוע אבל באה זאת האזהרה שלא לנגזדו באופן שלא יגיע תועלת למלוה ויגיע צער ללוה כמו שישאל לו חיובו בב"ד והוא יודע שאין לו לפרוע ולא עשה זה אלא לצערו או לביישו כדי שיתפרסם בפני רבים ענינו. לא לתשימון עליו נשך וזאת היא אזהרה למלוה וכן היא אזהרה לכל מי שתשלם זאת ההשמה על ידו כמו הסופר והעדים כי הם משימים עליו נשך במה שכתבו והעידו בו עד שכבר יגלה המלוה זה חיוב וכן יעבור הערב על זה הלאו כי הוא כמו משים עליו נשך שאם לא היה זה ערב לא הניח לו המלוה מעותיו אם תמשכן חבריך בב"ד לגבות חובך ותקח שמלתו המכסה בה ביום הנה תתחייב להשיבו לו באופן שיהיה בידו בכל יום עד שיבא השמש כי הוא כסותו לבדה ואין לו זולתה שיתכסה בה היא שמלתו לכסות עורו וכן הענין אם תקח ממנו כסות הלילה ואין לו זולתו שישכב בו בלילה הנה תחוייב להשיבו לו בערב וישאר בידו עד הבקר כי במה ישכב אם לא תשיבהו לא והיה אם יצעק אלי ושמעתי צעקתו כי חנון אני. ולזה ראוי שתהיה נזהר להשיב לו כסות יום ביו וכסות לילה בלילה כשלא היה לו זולתו להתכסות בו וראוי שתדע שה אמנם יהיה כשלא היה לו זולתו להתכסות בו וראוי שתדע שזה אמנם יהיה כשלא היה לעני כסות זולתו להתכסות בו שנאמר כי הוא כסותו לבדה במה ישכב וזה הדין גם כן יהיה כשמשכנו שלא בשעת הלואה שנאמר אם חבל תחבול שלמת רעך אבל המלוה על משכון לא יתחייב בזה וכן הוא מבואר שאם מת העני לא יתחייב להחזיר המשכון ליורשיו על האופן שהוא חייב להחזירו לו שנאמר עד בא השמש תשיבנו לו כי הוא כסותו היא שמלתו. לא תקלל השופטים והדיינים כי עם שזה הוא מהמדות הפחותות כבר יגיע בו הפסד מבואר בתיקון המדינה וכן הענין במי שיקלל הנשיא שהוא נשיא לישר' בכללו וזה יכלול והשיא והמלך וראש סנהדרין כי נשיאות אלו מקיף בכלל ישראל וראוי שתדע שלא יתחייבו בזאת הקללות אם לא קללו בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה או בכנוי מן הכנוים אשר יתארו בהם השם יתעלה וזה בנלמד אופן מה מענין הקללה אשר נהגו האנשים בה אשר בעבורה באה האזהרה בזה המקום וזה כי ההפסד שיגיע ממנה שוה באיזה לשון שתהיה הקללה ולה יהיה בזה המקום דין הכנויים כדין השמות ואולם במקלל אביו ואמו לקושי העונש אשר בו לא יסקל אם לא היתה קללה בשם מהשמות המיוחדים להשם ית' כמו הענין בקללת סוטה בשוה ושאר הקללו' הכתובות בתורה וראוי שתדע שכבר נכלל האזהרה מלקלל השם יתעלה במה שאמר אלהים לא תקלל כי אם נזהרנו מלקלל הדיינין אשר אצלנו כ"ש שאנו מוזהרין מלקלל הדיין האמיתי שהוא השם יתע' והנה זה הענין הוא כמו הענין בערות הבת ששתקה התורה ממנו ומפני שהזהירה מלגלות ערות בת הבת ובת הבן ולזה יהיה מקיף אלהים לא תקלל על שתי אזהרות אלו כמו שיקיף אומרו ערות בת בתך לא תגלה על אזהרת גלוי ערות הבת. מלאתך ודעמך לא תאחר הנה קרא מתנת הבכורי' מלאה כי כאשר ישלם בשול הפרי וימלא יתחייבו אף אז זאת המתנה וקרא התרומה דמע לפי שלא יתחייבו עליה עד גמר מלאכת הפירות ההם כמו שאמרה התורה ראשית דגנך ותירושך ויצהרך והנה התירוש והיצהר הם דמע הזתים והענבים והכונה בזה שלא יקדים האדם המתנות המאוחרות ויאחר המוקדמות אבל ראוי שיפריש תחלה הבכורים ואחר כן התרומה ואחר כן מעשר ראשון ואחר כן מעשר שני על האופן שיתבא' בכור בניך תתן לי ר"ל שתתן פדיון הבכור לכהן כמו שיתבאר במה שיבא כן תעשה לשורך לצאנך שתתן הבכור לי אך לא תתנהו תכף שנולד כי בזה יהיה מגיע הפסד לכהן ועוד שאינו ראוי לקרבן עד היום השמיני כמו שיתבאר בענין הקרבנות ולזה יהיה עכ"פ שבעת ימים עם אמו וביום השמיני תוכל לתתו לי כי אז הוא ראוי לקרבן ומתקנת חכמים שיטפלו בו בעלי' לגדלו בבהמה דקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים יום כי בזה כבוד לשם יתעלה. ואני קדש תהיון לי לנהוג קדושה בקדשים ובמזונותיהם ובשר שיצא חוץ למחיצתו כמו הבכור שיצא חוץ לחומת ירושלם וכמו הפסח שיצא חוץ מהחבורה ומה שידמה להם והבשר שהוא טרפה לא תאכלו אכן לכלב תשליכו אותו בבשר שאפשר בו זה והוא בשר הטרפה ואולם בשר הקדשים לא יתכן להאכילם כמו שיתבאר במה שיבא. וראוי שלא יעלם ממנו כי אמרו ובשר בשדה טרפה לא יתכן שיהיה שב אל הטרפה כי הטרפה שנטרפה בבית היא אסורה כמו הטרפה שנטרפה בשדה ולזה בארנו כי אמרו ובשר בשדה טרפה הוא כאלו אמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו והנה הבשר בשדה הוא הבשר שיצא חוץ למחיצתו או שחשבו עליו לאכלו חוץ למחיצתו. כי הבשר ההיא טרפה פסולה כמו שיתבאר בענין הקרבנות ואפשר שירצה באמרו ובשר בשדה טרפה הבשר שנפרדה מהבהמה קודם שנשחטה היא טרפה ואינה נתרת בשחיטת הבהמה. ואולם הביאור הראשון הוא יותר נאות לפי הענין. והנה התועלת המגיע מאלו האזהרות אשר כללנום יחד בזה הוא מבואר. והוא שלא נכאיב לב הגר והיתום והאלמנה והעני לא בדברים ולא במה שיגיע להם הפסד ממון אשר יחשב שאין אשם בו כמו ההונאה במקח וממכר והרבית ואחר זה הזהיר גם כן מלחטא לגדולי' באלו הפנים שלא נחשב שתהיה אזהר' בזה באלו השפלים לבד ולזה הזהיר מקללת הדיין והנשיא והזהיר מלאחר המתנות אשר נצטוינו לתתם לכהנים וללוים כי לא יחשוב האדם שיהיה בהם אשם כי הוא לקח ממון הכהנים והלוים בידים והזהיר עם זה מלהקדים נתינת בכור הבהמה לכהן יותר מן הראוי כי בזה יגיע הפסד לכהן כשלא יהיה לבכור ההוא חלב שיהיה ניזון ממנו ואי אפשר להקריבו עדיין עד שמנת ימים ויהיה זה סבה שימות הבכור ביד הכהן ואחר כן הזהיר שלא נזיק לעצמנו באחד מהפנים האלה והזהיר ראשונה במה שאין בו נזק לגוף כי אם לנפש והוא אכילת הבשר שיצא חוץ למחיצתו וזה דומה אל מה שקדמה האזרה בו מהזיק בדברים כי ההפעלות המגיע מהם הוא מצד הנפש ואח"כ הזהיר במה שיגיע בו נזק לגוף והוא אכילת הטרפה כי בשדה אינו נאות על דרך הבריאות והנה הטרפה היא לפי מה שיורה עליו גדרה שנטרפה באופן שאי אפשר בה שתחיה אבל היא חיה עדין שאם היתה מתה הנה תקר' נבלה ודין זה דין הנבלה בשוה וענינה האמתי הוא שיטרוף אותה ב"ח אחר באופ' שיהיה בלתי אפשר לה שתחייה י"ב חדש כי המצוה יתבאר מענינם אם הם ממיתות אם לא תוך הזמן וידמה שהחמירה התורה בטרפה יותר משאר המכות והחליים הנופלים בה שאי אפשר לה להחיו' בסבתם י"ב חדש לפי שרוב הטורפים הם בעלי אדם והדבר יבא לידי סכנה ואולם חכמים השוו בין הטרפה האמיתית ובין הבהמה שאי אפשר לה להחיות מפני מכותיה וכבר מנו רז"ל על צד החפוש הדברים שתהיה בהם הבהמה טרפה מנפי מכותיה והנה ההבדל בין הטרפה האמתית ובין הטרפות שמנו חכמים כי האוכל כזית מהטרפה האמתית לוקה ואין הענין כן בטרפות אשר הם מדרכנו ובכל ספק בטרפה האמתית נשפוט בו להחמיר ואין הענין כן בספק שיקרה בשאר הטרפות:

ואולם שרשי המצות אלו הם:

השרש הראשון הוא שאסור להלוות ברבית לישראל שא' לא תשימון עליו נשך ובזאת האזהרה נכללים כל המשימים יד בין הלוה והנלוה להסכים ביניהם הרבית ולזה שנתה התורה לשונה שהיתה מדברת בו בלשון יחיד והעתיקה הענין בלשון רבים להזהיר כל המשתדלים בזה כמו הערב והסופר והעדים כבר נתבאר זה השרש בחמישי מבבא מציעא:

השרש הב' הוא שגדר הנשך הוא שיתן לו רבית קצוצה. ר"ל שיתן רבית כך וכך לחדש או לשנה או שידור בחצרו בחנם כ"ש שתהיה המלוה אצלו או שתהיה השדה אצלו בתורת מכר ויאכל פירותיה עד שישיב לו המלוה וישיב לו השדה והוא מבואר שהדיינין יכריחוהו להשיב כמו זה הרבית ללוה כי זה הוא כמו גזל בידו לפי שהתורה מנעתו ממנו וכ"ש שאם לא גבה אותו שאין הדיינים מגבין אותו את הרבית מן הלוה כבר נתבאר זה בה' ממציעא. ויראה לי שלא יועיל ברבית קצוצה אם קבל הלוה לתת הרבית בתורת מתנה וזה כי מפני שיביאהו להסכים לתת הרבית והוא החסרון הוא בעינו יביאהו לתת לו זה בתורת מתנה וזה ממה שאין ספק בו אמנם אחר שקבלו ממנו אם רצה הלוה למחול לו מחול ולא יצטרך להחזירו לו ומזה המקום יתבאר שהמשכיר דינריו כאו הם כלים הרי זה אינו רבית שהרי שכרם לו לחזור לו בעינם וישתמש בהם אם להראו' שהוא עשיר אם לשקול בהם אם לשאר הדברים שאפשר שישתמש בהם וישיב' לו בעינ' ואולם מדברי' אסור שהרי הוא אבק רבית כי השוכר יערים בזה ויוציאם בעסקיו. ואחר זה ישיב לו דין אחרים ונמצא זה כמו רבית וכן הנותן מתנה לחברו קודם שישאל ממנו שילונו או שהלוהו והשיב לו המלוה ואח"כ שלח לו דורון אין בזה אסור רבית מן התורה אבל הוא אסור מדבריהם כיון שהו' נותן לזה המלוה שהלוה או שילונו. אבל נותן מתנה למלוה כדי שילוה לחברו או נותן מתנה לחברו שיאמר למלוה שילונו אין בכך כלום כיון שאין זה מגיע ממלו הללוה וכן יתבאר מזה שמי ששאל מחברו שילונו מנה ואמר לו שאין לו אלא חטים במנה ושעבד לו עצמו במנה ואחר כן חזר ולקחם ממנו בעשרים וארבע סלע שאין בזה דין רבית אבל הוא אסור מדבריהם מפני ערמת רבית ואולם מי שמכר חובותיו קודם זמן הפרעון בפחות אין זה רבית אפילו מדבריהם שהרי אין דין המלוה כדין המעות כמו שהתבאר בשרשים הכוללים כבר נתבאר זה כלו בחמישי ממציעא:

השרש הג' הוא שהממשכן את העני על מלוותו שהוא חייב לו ולקח לו הכר שהוא ישן בו ושדימה לזה ממה שאי אפשר לעני לעמוד מזולת זה הכלי בשעה הזאת הנה אם היה שמושו שמוש יום חייב להשיבו לו בכל יום ואם היה כסות לילה חייב להשיבו בכל לילה עד זריחת השמש והנה בפרשת כי תצא בא בזה הענין לאו שנאמר לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט ר"ל לא תשכב ועבוטו הוא אצלך והוא הדין שהוא חייב להשיב לו כלי שעושה בו מלאכתו ביום כי מה ילבש או ישכב או במה יעשה מלאכתו שהוא מתפרנס בה והוא מבואר שזה לא ינהג אלא כשימשכננו על הלואתו כמו שביארה התורה לא כשהלוהו על המשכון כי אין ראוי בו זה הדין כמו שהוא ראוי כשימשכננו על הלואתו וזה כי כבר גלה העני דעתו כשילוה לו על המשכון הזה שכבר אפשר לו לעמוד מזולת כסות הזה או הכלי הזה כבר נתבאר זה השרש בתשיעי מבבא מציעא:

השרש הד' הוא שלא יתחייב על קללת הדיין והנשיא אם היו רשעים גמורים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור והוא הדין בשאר כל אדם כי התורה הזהירה על קללתם ואמרה לא תקלל חרש וזה יתבאר מזה המקום כי אפילו הנשיא דקדקה התורה בזה ובכלל הנה לא הקפידה התורה על קללת הדיין והנשיא אלא מפני התועלת המגיע מהם והישרת האנשים אל השלמות וזה לא יתכן כשיהיו רשעים כבר נתבאר זה השרש במכילתא:

השרש הה' הוא שאי לוקין על קללתם אם לא היה קללתם בשם מן השמות המיוחדים לשם יתעלה כמו אל אלהים יה שדי צבאות או בכנוי מן הכנוים המיוחדים לו כמו חנון וקנא ואם קלל בזה האופן בכל לשון הרי זה קללה והקללה היא שיאמר ארור או קללה אחרת ולא שישלול ממנו הברכה כמו שאמר אל יחי ברוך כי שלילת הברכה אינה קללה כמו שנתבאר זה בשביעי משבועות:

השרש הו' הוא שאף על פי שמחל על קללתו הנשיא או הדיין או אחד מישראל אין מחילתו מחילה לפטור המקלל מהמלקות והיה זה כן כי התורה לא תתלה זה הענין בקפידת המקולל אבל הזכירה מזה אם הקפיד המתקלל אם לא יקפיד כבר נתבאר זה בשני מסנהדין והוא מבואר מהשרשים הכוללים שכבר יקרה שיתחייב בזה ג' מלקיות אם קרא לנשיא שיהי הדיין כי הוא גם כן מישראל כבר נתבאר זה ברביעי משבועות:

לא תשא שמע שוא וגומ' עד שש שנים תזרע ארצך:

ביאור דברי הפרשה


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון