הרחב דבר/שמות/כב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אוצרות יוסף
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הרחב דבר TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


וזה דלא כת״א עה״פ אם זרחה השמש. עיני דסהדיא נפלת עלוהי. והכי כ׳ הרמב״ם בפי׳ המשניות ובחיבורו דאם יש עדים אינו בכלל בא במחתרת כלל. ולולי דעת רבותינו אומר לדקדק מה שאמרו חז״ל שם ע״ז והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו. ולכאורה הא מרבינן מדכתיב והוכה אפי׳ בכל אדם מטעם רודף. וא״כ מאי אולמא דבא להורגך אלא ודאי יש נ״מ בין בעלים לאחר. דבעלים אפי׳ מצד ספק רשאי להרגו. והיינו דאי׳ התם דבבן על האב דוקא אם זרחה השמש היינו שברור כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו וא״ל הרגהו. ולא דבבן על האב ודאי דלהרגו בא אלא אפי׳ מספק כך הוא הדין. וזה אינו אלא בבעלים אבל אחר אינו רשאי אלא אם ברור דאנפשות קאתי כדאי׳ ריש פסחים. וכפרש״י שם ולא כדמשמע מפרש״י סנהדרין שם דבן על האב ג״כ הוא ודאי. ומעתה ה״נ יש בין מחתרת לגגו כו׳ דבבעלים רשאי לכתחלה להרוג בכל אופן שהוא. וא״צ התראה לכ״ע. משא״כ אחר דוקא מחתרת הוא כודאי והיינו דקאמר מחתרת זהו התראתו. דשרי לכ״ע להרגו לכתחלה. אבל לא גגו כו׳. וכמו דלמ״ד דאחר אינו רשאי להרוג אפי׳ רודף ממש אלא א״כ התרה ממש ודאי יש נ״מ בין אחר לנרדף עצמו. ומשום האי תנא מסיק רבא ואמרה תורה הבא להורגך כו׳ היינו משום דאחר בעי התראה. ה״נ למ״ד מחתרתו זהו התראתו ורודף א״צ התראה מכ״מ דוקא ודאי ולא ספק. והא דכתיב והוכה אפי׳ אחר וקאי גם על דרשה דגגו כו׳ אינו אלא אם הרג פטור אבל לכתחלה אסור לאחר להרוג אם לא שברור אצלו שהוא הולך להרוג והיינו מחתרת דוקא:

והדרש במכילתא ראבי״א הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן ושברן כ״ז שהוא יודע דשלום עמו ה״ז חייב. ולכאורה ק׳ פשיטא דאם שבר והזיק חייב לשלם. וצ״ל דבא ללמד דאם אין לו דמים פטור. וע״כ מיירי כששבר אחר שיצא מן המחתרת מדסיים המקרא ואם אין לו ונמכר בגנבתו. ואי עודנו במחתרת אינו אלא מזיק שהרי לא זכה עדיין ולא מיקרי גנב . ומזה למדנו דאם אין לו דמים פטור אפי׳ כששבר אח״כ. וזהו שיטת רש״י ותוס׳ בסנהדרין דע״ב ע״א. אבל לדעת הרמב״ם ורמב״ן דס״ל דוקא כששברן במחתרת פטור צ״ל דמפרשי האי קרא שלם ישלם כששבר במחתרת ולא בא הכתוב אלא ללמדנו דאם אין לו ונמכר בגנבתו שאין זה כדין מזיק בעלמא שאין נמכר. אלא מכ״מ הרי נכנס לגנוב. מש״ה ונמכר בגנבתו:

ורש״י פירש ישלם חיים ולא מתים. והובא בתוס׳ ב״ק די״א בשם הירושלמי. וע״כ אין זה אלא אסמכתא. דמעיקר הדין פרש״י בפסחים דל״ב ד״ה איבעי דדרשה דישיב לרבות שוה כסף אפי׳ סובין גם בגנבה. וגם מסדר נגינת הטעמים אינו משמע הכי שהרי המפסיק הוא על תיבת חיים. אלמא דקאי אדלקמיה דנמצא בידו חיים. אלא הדרש שהביא רש״י הוא בתורת כונה שניה וללמדנו דאם יש לו מעות מזומן שהם כמו חיים מחויב לשלם במזומן. והיינו דאי׳ ב״ק דס״א דחבול ישיב רשע גזלה ישלם. דאפי׳ משלם הגזלה רשע הוא מש״ה מחויב לסלק כעין השבה בעין והיינו מעות. ושיטת רש״י גיטין דמ״ח ב׳ ד״ה מן העידית. שאם אין לו מעות כו׳ מבואר דאם יש לו מעות מחויב לסלק במעות אפילו מזיק מכל שכן גנבה:

והכי מבואר ברמב״ם וש״ע סי׳ רצ״ד ולא כהרא״ש שלהי מס׳ שבועות שכתב דעיקר שבועת ש״ח היא שלא פשעתי ושבועה שאינה ברשותו אינו אלא בגלגול. אלא להיפך. [ולא דמי להא שהעלה ר״ה ר״פ המפקיד דאפי׳ אמר הריני משלם צריך לישבע שאינה ברשותו שמא עיניו נתן בה. ושקיל וטרי טובא עלה דהתם מיירי במשלם אבל בפוטר עצמו מפקדונו עליו לישבע מה״ת שאינה ברשותו]. דלא פשעתי לחוד עיקרו אינו מה״ת כאשר יבואר עוד במקרא הסמוך ובפ׳ ש״ש. אלא מדרבנן חייב לישבע שלא פשעתי אפי׳ הביא עדים שאינה ברשותו כמ״ש בהגהת רמ״א שם וזהו דעת הרמב״ם והשאלתות פ׳ ויצא דבעינן עדים דנטרה כי אורחא. פי׳ שלא פשע. אבל כ״ז אינו אלא מדרבנן. וזהו עיקר פי׳ הגמ׳ דב״ק דס״ג ונקרב בעה״ב אל האלהים לשבועה או אינו אלא לדין פרש״י לפרעון דש״ח שטען שנגנבה ישלם ואין הפי׳ שיהא חייב על גנבה ואבדה דא״כ מה בין ש״ח לש״ש. אלא ה״ק דמחויב להביא עדים שנגנבה ולא מהני שבועה ונימא דלא נזכר שבועה כלל בש״ח. והא דטוען ט״ג חייב כפל. אפשר דאפי׳ לא נפטר מלשלם בטענה זו חייב כפל על הא דמכ״מ העלים הפקדון בידו. ע״ז הביא הגמ׳ ג״ש דבכלל ונקרב בעה״ב מיירי בשבועה ג״כ שאם אין לו עדים שנגנבה ישבע ופטור . אבל מכ״מ הפשט לא נעתק ממקומו. שאם יביא עדים שנגנבה ה״ז פטור וא״צ לישבע שלא פשע בשמירתה. ופרש״י בסמוך על הא דא׳ או אינו אלא לדין. שמשעה שטען בב״ד נגנבה אע״ג שלא נשבע ישלם כפל אם באו עדים עכ״ל. אינו מבואר כלל. שהרי עדיין לא נזכר עיקר דין כפל לשומר בטוען ט״ג. אלא הפי׳ כמ״ש שאם לא הביא עדים חייב לשלם וממילא יהא הדין שאע״ג שלא נשבע ישלם כפל:

רק לרחב״א אר״י ב״ק דק״ו ב׳ הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת שנא׳ אשר יאמר כי הוא זה מפרש גם להפי׳ השני על כל דבר פשע וגו׳ אשר יאמר כי הוא זה אשר ירשיעון אלהים וגו׳. וא״כ מבואר דגם לזה הפי׳ אינו חייב כפל אלא במודה במקצת. ועדיין לא כתיב מודה במקצת אלא בשבועה שאינו ברשותו של ש״ח ולא בשבועת נאנסו של ש״ש. ורק רמי ב״ח הוסיף דאפילו ש״ש בעי הודאה במקצת. אבל לא קי״ל כרחב״א:

ומכאן יש ללמוד דפשיעה בש״ח שקבל לשמור הוי כמזיק בידים לכל אדם. ומש״ה אין לחשוד בזה כמו בטענת מזיק וזהו שיטת הרמב״ם דמחייב פשיעה אפי׳ בשדות ועבדים משום דהוי כמזיק. והויות שבזה רבו ואכ״מ. אך יש לדעת דלפי׳ הרמב״ם הוא משנה מפורשת בשבועות פ״ו רמ״א יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו. כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש ר״מ מחייב שבועה כו׳. ופסק הרמב״ם כחכמים. ואע״ג דקיי״ל בב״ק דנ״ט כר״ש דענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיין. ביאר הרמב״ם בפי׳ המשניות שזה אינו אלא כשעיקר השבועה שלא בתורת שמירה. ור״ל משא״כ אם עיקר הטענה בתורת שמירה כמו ששנינו מסרתי לך אז אפי׳ על השבועה הוי כקרקע ולא כהש״ך סי׳ צ״ה סק״ט. וע״כ מיירי שהוא טוען שפשע בעשר גפנים וחייב לשלם והלה מודה במקצת שפשע בחמש וחייב עבור חמש. ואין לומר דמיירי שטוען שאכל או הזיק והאי דקתני מסרתי לך הוא כדי שבזה הוא נחשב לקרקע לחכמים . דא״כ הכי מיבעי מסר לו גפנים הוא אומר עשר היו כו׳. אבל לשון מסרתי לו משמע שהתביעה היתה בשביל שמסר לו לשמירה. הרי מבואר דאפי׳ לחכמים דס״ל דהוי כקרקע מ״מ חייב במקצת שמודה. אלא שפוטרים משבועה של מודה במקצת:


ואין הכונה של הרבוי הזה על עבודת קיטור וניסוך. דזה כבר למדנו מזביחה. אלא על מין הנעבד. דאפילו אין מין זה נעבד ממנו לע״ז זו מ״מ חייבים עליו. ולא דמי למקל דאע״ג דקיי״ל שבר מקל לפניה חייב משום דהוי כעין עבודת זביחה. דמכ״מ אינו חייב אלא אם עבודתה במקל אלא שלא בשבירה אז חייבים אפי׳ בשבירה משום דהוי כעין זביחה. אבל אם אין עבודתה במקל (כפרש״י וע׳ בר״ן) אין חיוב בעבודת מקל. ויותר מזה אפי׳ בהמה בע״מ אי׳ בע״ז דנ״א מניין לזובח בהמה בע״מ לע״ז שהוא פטור שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו לא אסרה תורה אלא כעין פנים פי׳ אע״ג דזובח והוי עבודת פנים ולא גרע משבר מקל. מ״מ המין שזובח אינו כעין פנים שהרי הוא בע״מ. ומיירי שאין עבודתה ג״כ בבהמה מש״ה פטור. אבל בסולת ויין שמביאים מזה המין לה׳ אז אפי׳ אין עבודתה במינים אלו ה״ז חייב. וזה למדנו מדכתיב בלתי לה׳ לבדו. ומיושב בזה הפי׳ כמה קושיות בסוגיא דסנהדרין דוק ותשכח:

כדכתיב בתהלים פ״ח יום צעקתי בלילה נגדך תבוא לפניך תפלתי. ואינו מבואר מהו יום צעקתי בלילה. אבל הכונה דלילה מסוגל לשירה וזמרה ותפלה מסוגלת ביום ואמר המשורר דיום שצעקתי בלילה שקדם היינו בשירות ותשבחות אז באותו יום תבא לפניך תפלתי. והכי אי׳ בחגיגה פ״ב. ובע״ז ד״ג אי׳ כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. היינו חוט של חסד שיקובל תפלתו ביום. ולמוד תורה הוי כשירה כידוע:


ויש ג״כ נ״מ לדינא בין נשיא לשארי ב״א. דאיתא במ״ק פ״ג אב״ד שסרח אין מנדין אותו. וכן הוא בירושלמי הוריות פ״ג נשיא שחטא אין מנדין אותו והיינו משום שנדוי הוא מעין קללה כמש״כ התוס׳ יבמות דכ״ב ד״ה כשעשה תשובה. ומשום שהוזהרנו על הנשיא ביחוד. למדנו שאזהרה עליו חמור מכל אדם שמנדין ומאוררין על החטא. דזה כלל גדול דאע״ג שלמדין מה שאינו מפורש בתורה מהמפורש במדות שהתורה נדרשת. מכ״מ מה שכתוב מפורש הוא חמור יותר. וכמ״ש בסמוך במקרא ל׳. בשם הרמב״ם ז״ל וע׳ ר״פ קדושים. ועיין בראשית ל״ז כ״ג:

אבל הרמב״ם ז״ל בהל׳ שחיטה פ״ד העלה מזה הדיוק דין נעלה וז״ל אע״ג שכל מיני טרפות הל״מ הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור. ושאר שבעה מיני טרפות יש מהם ספקות מותרים. והגר״א ביו״ד סי׳ נ״ט הקשה ע״ז מסוגיא דחולין דמ״ג גבי הא דאמר עולא ישב קוץ בוושט אין חוששין שמא הביא מקשה הגמ׳ מ״ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. ולשיטת הרמב״ם מאי קשה מדרוסה שהחמירה בה תורה. ונראה דלק״מ דהרמב״ם לטעמי׳ דנקיבת הושט הוא נבילה ולא כשיטת הראשונים ז״ל דלא העלו מסוגיא דדל״ב דנבילה הוי אלא בפסוקת הגרגרת ברובו ולא נקובת הושט כמ״ש הרא״ש בפי׳ בשם ר״ת בפ׳ השוחט סי׳ ו׳ דלא מינבלא אלא אחר רוב סימן. ומש״ה הקשו התוס׳ והרא״ש שפיר בסוגיא דעולא הנ״ל נימא נשחטה הותרה. והרא״ש הוסיף להקשות מהא דתניא במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אין חוששין שמא הבריא. והעלה הרא״ש דבאמת פסק הלכה כעולא דאין חוששין שמא הבריא אע״ג דקיי״ל חוששין לספק דרוסה. דלא כמשמעות הסוגיא דמדמה ספק דרוסה להא דישב לו קוץ בושט. אבל שיטת הרמב״ם הולך ואור עד נכון. דנקובת הושט הוא נבילה משום דלא מהני ליה שחיטה מש״ה אסורה בחיים משום נבילה. והיינו דדייק הרמב״ם בה״ש פ״ג הכ״א נקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום והרי הוא נקוב כשהיה. ולא כן גבי נקב בריאה שלא סיים זה הלשון והרי הוא נקוב כשהיה משום דבריאה אין הטעם של פסול הקרום אלא משום וסופו ליפסק אע״ג דעתה אינו נקוב כשהיה. ולא עוד דנקבת הושט הוי נבילה. אלא דס״ל להרמב״ם דנקבת הושט ופסוקת הגרגרת ונקדרה הקנה כאיסר. אין בהם טריפות כלל משום שאינן יכולין לחיות . אלא משום דלא מהני להו שחיטה. [וכבר רצה הש״ך סי׳ ל״ג סק״ד לומר כן לדעת הרשב״א בפסוקת הגרגרת. אלא שזה באמת תמוה דא״כ מותר החלב מחיים] כדמוכח בפ״י מה״ש. כשמנה שבעים טרפות והעלה בריש פי״א דכל ספק טריפות מטריפות אלו משהין י״ב חודש. ולא מנה בכלל שבעים טריפות נקבת הושט אלא ניקב תורבץ הושט וכן לא מנה פסוקת הגרגרת ונקדרה כאיסר. והיינו משום שאין בהם הכלל כל שאין כמוה חיה שסתם טריפה אינו חי י״ב חודש והני חיות הן ואינן טריפות אלא משום דלא מהני להו שחיטה. ואסור משום זה חלבה וביצתה מחיים כמו טריפה ממש. ולא כהגהת רמ״א בסי׳ כ״ד בשם הרשב״א לענין עיקור דפיסולו משום דלא מהני לה שחיטה דחלב וביצים מותר. אבל הרמב״ם לא ס״ל הכי וכמבואר בה״ש פ״ט הכ״א סימנין שנידלדלו ברובן טריפה וכן אם נתקפלו שהרי אינן ראוין לשחיטה הרי דזה הטעם שוה לטריפה ממש. וכפשטא דשמעתא בחולין דס״ט א׳ לענין אבר היוצא. וכבר ערערו פוסקים אחרונים על פסק הרמ״א וכשיטת הרמב״ם בנקה״ו מוכח סוגיא דשם דמ״ג במחלוקת רב ושמואל בניקב תורבץ הושט אי הוי טריפה או לא דמפרש בגמ׳ דפליגי אי הוא מקום שחיטה. הרי דסתמא דגמ׳ הכי ס״ל דטריפות דנקה״ו אינו אלא משום שחיטט. ולא מהל״מ ככל שבעים טריפות שאינן חיות. ומסקנא דתורבץ הושט טריפה ממש. משום שאין כמוה חיה. ולא דמי לושט שכמוה חיה. ואל תתמה שכך הכלל בטריפות חותכה מכאן ומתה ומכאן וחיה. ויבואר עוד לפנינו ראיות מכריחות לשיטת הרמב״ם ז״ל בזה. [מכ״מ כ״ז אינו אלא לישוב רבא בדל״ב. והכי סתמא דגמ׳ אבל ר״ל דמיישב שם שחט שלא במקום חתך אינו פסול בשחיטה לא ס״ל הכי אלא גם נקה״ו ופסוקת הגרגרת טריפות משום שאין כמוה חיה. ומש״ה מפרש ר״ל ר״פ אלו טריפות הא דתנן בסיפא דמתניתין זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה שבא לפרש כל הני טריפות דתנן שהוא משום שטריפה אינה חיה. ונקה״ו ופסוקת הגרגרת בכלל. וה״נ אית׳ בד׳ נ״ז בנקדרה הקנה איכא אמוראי דס״ל דטריפות דידה משום שאינה חיה י״ב חודש. אבל אנן לא קיי״ל הכי לדעת הרמב״ם ז״ל] הא מיהא לשיטת הרמב״ם דנקיבת הושט הוי נבילה ניחא שפיר הא דעולא דחוששין שמא הבריא ואין כאן הכלל דנשחטה הותרה כמו בבית הכוסות. שהרי הספק הוא בשחיטה והא דמסופק הגמ׳ בזה אינו אלא משום דאפשר הא דקיי״ל כל ספק בשחיטה פסול אינו אלא אם אירע ספק במעשה השחיטה דוקא משא״כ ספק אם אירע נקב בושט ס״ד שאינו כן מש״ה מדמי הסוגיא לספק דרוסה. דמדקיי״ל חוששין לספק דרוסה משום דפירש בו רחמנא. והרי אין ראוי להחמיר משום זה יותר מספק בשחיטה שע״פ דין הוא בחזקת איסור. וא״כ אין לנו לחוש שמא אירע דרוסה אלא אם נימא דכמ״כ בספק שחיטה אם ניקב הושט תחלה ג״כ אסור וחוששין שמא הבריא. מש״ה אמרינן דה״ה בספק דרוסה להחמיר אע״ג שאינו אלא טרפות מכ״מ מדפירש בו רחמנא יותר מכל הטריפות ש״מ דחמיר ובזה מתיישב הא דפסק הרמב״ם בה״ש פ״ז הי״ג דמקיפים בריאה מבהמה לבהמה. ובשמוטה קיי״ל גבי הא דשחט הושט ונמצא הגרגרת שמוטה שאין מקיפים מעוף לעוף. וכבר הקשה הכי הרא״ש ולהרמב״ם מיושב שפיר דאינו דומה ספק טריפות לספק נבילות ועוד מתיישב הרבה בזה וכ״ז למדנו מדכתיב ובשר בשדה:

והנה בת״כ פ׳ שמיני פ״ג תניא אך את זה לא תאכלו ממעלה הגרה וגו׳ יש לך במעלה הגרה ומפריסי הפרסה שאי אתה אוכל ואלו הן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת וכל המשנה יכול אף נפחת הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח כו׳ ת״ל נבילה וטריפה מה נבילה שאין כמוה חיה אף טריפה שאין כמוה חיה יצאה זו שכמוה חיה. וכבר תמה הראב״ד בביאור הת״כ. מה לנו לדרשות הא מקרא מלא כתיב ובשר בשדה טרפה ל״ת ויישב בדוחק. ועוד קשה הסיפא יכול אם נפחתה הגולגולת וגו׳ מהיכי תיתי ס״ד דגם בלא ניקב קרום של מוח טריפה. הרי טריפות הללו אינן מפורשין אלא מהל״מ שהן אינן חיות או אפי׳ חיות טריפות. ולא בא הלכה אלא בניקב קרום של מוח ותו קשה אמאי מונה בכשרות מנפחתה הגולגולת כו׳ ולא החל מניקב הגרגרת או נחסרה עד כאיסר כלשון משנה שני׳ דפ׳ א״ט וכמו שהחל למנות סימני טריפות מניקב הושט. אלא כך הענין דברישא לא בא תנא דת״כ ללמדנו מדרשה דהאי קרא הא דמפורש במקרא ובשר בשדה טרפה וגו׳ אלא שני חידושין חדא נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ואינן בכלל טריפה אלא משום דלא מהני להן שחיטה וכמש״כ לעיל. ואח״כ בא ללמדנו עוד חידוש בכל סימני טריפות. דס״ד שאינן טריפות אלא בעוד לא נעשה לה רפואה ולא תהא חיה. אבל אם נעשה לה רפואה ותחיה כשרה מש״ה נ״ל מדרשה דמפריסי הפרסה דאין לה שוב תקנה כמו מי שאינו מעלה גרה. והיינו דדייק התנא סוף משנה ראשונה בפ׳ אלו טריפות זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. וכבר עמדו התוס׳ בדף ל״ב א׳ אמאי לא תנן כל שאינה חיה עי׳ בישוב התוס׳. אבל לדברינו מבואר דהכי קתני אע״ג שהיא חיה ע״י רפואה אבל אין כמוה חיה טריפה. ובסיפא דת״כ אשמעינן להיפך. דכל שלא היה במנין הטריפות ס״ד שאינן כשרות אלא משום דסתם בהמה כמוה חיה. אבל בהמה חלושה שרואין אנו שעומדת למות מחמת מכה זו הרי היא טריפה. מש״ה העלה התנא דדוקא נבילה וטריפה. טריפה דומיא דנבילה שאין בה נ״מ בין בריאה לחלושה. לאפוקי טריפה שכמוה חיה כשרה. ומש״ה לא מנה ניקב הגרגרת ונחסר עד כאיסר. אחר שאין במקומות הללו סימני טריפות אלא משום דלא מהני להו שחיטה וכל דמהני לה שחיטה פשיטא שכשרה והוי כמו ניקב היד וכדומה. הרי למדנו מברייתא זו דת״כ שני חידושים הללו שהעלינו בדעת הרמב״ם ז״ל: עוד יש ראיה ברורה מסוגית הגמ׳ ל״א משני החידושים הללו דאי׳ ביבמות דק״כ על הא דאמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים מעידין עליו שמת ומקשה הגמ׳ אלא מעתה יהא גולה ע״י אלמה תניא כו׳ והקשו התוס׳ הרי בלי הא דשמואל ידענו דסופו למות . ויישבו דס״ל להגמ׳ שאין חיוב גלות אלא במת לאלתר. ושמואל ס״ל דשחט בו שנים מעידין עליו שמת לאלתר. ואע״ג דסוגיא דכתובות דף ל״ג מבואר להיפך ונקה המכה מגלות. ע״ז העלו התוס׳ דפליגי הסוגיות בזה. וזה תמוה דנימא דפליגי סוגיות וסותרים זא״ז בלי שום שקלא וטריא. אבל להרמב״ם ברור. או דבאמת בנקובת הושט ופסוקת הגרגרת אפשר לחיות מאליו שאין בו סימן טריפה כלל. או עכ״פ ע״י רפואה מועיל ככל טריפות וא״כ אין מעידין שמת. והעלה שמואל דשחט שנים או רוב שנים מעידין שמת דלזה ודאי אין רפואה. ושפיר מקשה הגמ׳: ובזה הכלל הוא דנחסרה הגולגולת מלא מקדח שהוא טריפה. כפרש״י בדף נ״ד ב׳ וכן פסק הרמב״ם פ״י מה״ש ה״ה. ומכ״מ לא מקשה ר״פ א״ט והאיכא חסרון בגולגולת. אלא משום שברור שאין טריפות שלו מהל״מ אלא משום שאין לו רפואה כלל. והיינו דאי׳ בדף נ״ז א׳ דר׳ יוסי בן המשולם הקשה ע״ז מהא שעשו לעינבל א׳ שנפחתה גולגולתו רפואה וחיה . והכי אי׳ עוד טריפות כמו הא דרב מתנא בדף מ״ח א׳ בכוליא מלא מוגלא דטריפה. ורש״י פי׳ דהיא לקותא דרכיש דמקשה מינה ר״פ א״ט בשב שמעתתא. אבל הרי״ף והרמב״ם לא כתבו כן אלא לקותא דרכיש היינו המסמסה. וגם מוגלא חמיר דאפי׳ לא הגיע עד החריץ טריפה. וא״כ אמאי לא מקשה מינה בהני שמעתתא. וכן בהא דקאמר בדף מ״ד א׳ לאפוקי לקותא דרכיש. לימא לאפוקי דרב מתנא אלא היה ברור דהא דרב מתנא טריפה הוא משום שאין לו רפואה ואינו בכלל הני דמשנתנו. אלא נ״ל מלכלב תשליכון אותו. וכן כל הני דחשיב בדף נ״ז בשמוטת ירך בעוף ונקדרה הקנה להני אמוראי דס״ל כר״ל דלא מיפסלן משום דלא מהני לה שחיטה כמש״כ לעיל. כולהו אינו מהל״מ אלא דקים להו שאינן חיות בשום אופן. ועוד יש לדבר בזה ואכ״מ:

ובזה הכלל הוא דנחסרה הגוגלגולת מלא מקדח שהיא טריפה. וכן פסק הרמב"ם פ"י מה"ש ה"ה. ומכ"מ לא מקשה ר"פ א"ט והאיכא חסרון בגולגולת אלא משום שברור שאין טריפות שלו מהל"מ אלא משום שאין לו רפואה כלל והיינו דאי' בדף נ"ז א' דר' יוסי בן המשולם הקשה ע"ז מהא שעשו לעינבל א' שנפחתה גולגולתו רפואה וחיה. והכי אי' עוד טריפות כמו הא דרב מתנא בדף מ"ח א' בכוליא מלא מוגלא דטריפה. ורש"י פי' דהיא לקותא דרכיש דמקשה מינה ר"פ א"ט בשב שמעתתא אבל הרי"ף והרמב"ם לא כתבו כן אלא לקותא דרכיש היינו המסמסה. וגם מוגלא דחמיר דאפי' לא הגיע עד החריץ טריפה. וא"כ אמאי לא מקשה מינה בהני שמעתתא. וכן בהא דקאמר בדף מ"ד א' לאפוקי לקותא דרכיש לימא לאפוקי דרב מתנא אלא היה ברור דהא דרב מתנא טריפה הוא משום שאין לו רפואה ואינו בכלל הני דמשנתנו אלא נ"ל מלכלב תשליכון אותו וכן כל הני דחשיב בף נ"ז בשמוטת ירך בעוף ונקדרה הקנה להני אמוראי דס"ל כר"ל דלא מיפסלן משום דלא מהני לה שחיטה כמש"כ לעיל. כולהו אינו מהל"מ אלא דקים להו שאינן חיות בשום אופן. ועוד יש לדבר בזה ואכ"מ:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.