אלשיך/שמות/כב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אוצרות יוסף
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אלשיך TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ד[edit]

כי יבער איש שדה כו'. אחרי הזהירו יתב' מלהצר את הזולת בידים. בא ויאמר לפעמים גם שלא ירע להם. כי אם ידרוש שלומם הוא מאבדם. כי בעון אשר יחטא איש או אנשים יצא הקצף על רעים וטובים הבלתי מוחים. והוא ענין כי תצא אש כו'. אלא שהקדים ענין כי יבער כו' ללמדנו דעת. איכה מתרגשים העונות וחטאים לאבד עולם. הלא הוא בהשליך אדם עצמו אחר הנאות העולם הזה. כי גם אם לא יעשה רק המשכו אחר טובו' העולם היה בדבר המותר לו. יפקוד ויאבד טובה הרבה. מטובו המזומן לו לעה"ב כעובדא דר"ח בן דוסא (תענית דף כ"ה) כשנתנו לו רגל שולחן זהב וחלם שהיה שולחנו חסר בעה"ב וכעובדא דרשב"י כשקנאו תלמידיו על אחד שיצא חוצה לארץ והעשיר ואמר להם בקעה בקעה המלאי דינרי זהב ונמלאה הבקעה. וכשבאו ללקט אמר להם מזכותכם של העה"ב אתם נוטלים מיד נמנעו. וע"כ ראוי כי החי יתן אל לבו:

וזה ירמוז הכתוב באומרו כי יבער איש וכו'. והוא כי הנה כל איש ישראל יש לו שדה או כרם בעולם העליון שדה הן מצות שאין לו מהן פירות בעה"ז. ונקרא שדה שקוצרי' מה שזרעו. שהוא הקרן עם תוספתו. כענין המתן שכר שנוטל שם עם תוספתו או מצות שקרן קיימת ואוכל פירות ככרם שהגפנים קיימות ומוציאין פירות ואוכל שנה שנה וזה כי יבער ויאכל איש הוא שדה. או כרם שלו למעלה. במה שושלח את בעירו הוא חמורו. ובער בשדה אחר שימשך אחרי הנאות העה"ז. שהוא לעשות ימיו כחגים לאכול למעדנים ולשתות במזרק יין לצבות בטן עושים עיקר מעולם שאינו שלהם. כ"א של האומו'. כמאמר' ז"ל (יבמות דף ס"ד) כי עשו ויעקב חלקו העולמות עשו נטל לחלקו העולם הזה ויעקב העה"ב. ע"כ יפסיד את שלו למעלה כי מיטב שדהו ומיטב כרמו של מעלה ישלם. והנה זה הוא בנהנה במותר לו. אך מזה ימשך גם אל האיסור. שעי"כ תצא אש מהמשתאות ומצאה קוצים הם עונות מתרגשים מהמשתאות. שאז ונאכל גדיש הם זכיות אשר קצר ולקט וקבץ כבר נאכל. והוא מאמרם ז"ל לא נברא יין אלא ליתן שכר לרשעים על מעשיהם הטובים בעה"ז ולנחם אבלים. שנאמ' תנו שכר לאובד אלו רשעים. ויין למרי נפש אלו אבלים. וזהו ונאכל גדיש על היותם שותים בצמא את יין משתיהם. ומי יתן ולא היה כ"א שלילת טוב. כי אם גם או הקמה הוא הנפש תאכל גם היא באש גיהנם. או השדה שהוא משל אל החומר כי לפעמים גם הגוף נאכל בתחלואים. וש"ת האם משנה שברון הלז ישבר אשר יחטא ביינו והלא לבו בל עמו אל תתמה כי הנה לא ישבר על מה שעשה אחר שיין ידליקנו. כ"א על שהביא א"ע לידי כך שתבער בו את יינו. וזהו שלם ישלם המבעיר את הבערה. באופן שהתחלת המשתאות במותר לו יכלה רעה ומאז יאשם. ובן סורר ומורה יוכיח וגם עד ממהר משתה בני איוב:

והנה מכלל משפטי ה' ישרים אלה. הם ארבע אבות נזיקין. אשר בם התחיל סדר נזיקין. וזה ל' המשנה (ריש ב"ק) ארבע אבות נזיקין הן. השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה. ולא הרי המבעה כהרי השור ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי אש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהם שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ע"כ:

ואחשבה כי בם נרמז. ד' מלכיות אשר הזיקונו זה ד' רגלים בבל ומדי יון אדום. ואת נבוכדנאצר קרא שור שכונתו להזיק כמאמר חבקוק ע"ה (חבקוק א׳:ט׳) כלו לחמס יבא. והבור הוא אשר כרה המן ואחשורוש כי כרו שוחה ללכדנו. כאשר המשילו רז"ל (מגילה דף י"ד) את אחשורוש לבעל התל ולהמן לבעל החריץ. כי הוא אשר בור כרה לישראל כמאמר מדרש חזית בהזמין את ישראל לסעודה להחטיאם ולחייב את ראשם למלכו של עולם. והמבעה זה יון כי הבעה מצפוננו שפשט ידו בבתולת ישראל ובממונם ובחדרי היכל ה'. וההבער זה אדום אשר הצית אש בר' חנינא בן תרדיון ובה"מ מה שלא השליט ה' את נבוכדנאצר. לשרוף ביתו על ידו כ"א ע"י מלאכי מרום. כנודע מרז"ל בפסיקתא ובאכול האש את הבית הגדול והקדוש הושלכו שמה כהנים אשר מסרו המפתחות לשמים. והנה באלה יש ארבע חלוקים. (א) כי הנה בנבוכדנאצר שהיה הא' אשר היחל לשלוח יד בבית א'. בבא עת פקודתו במלאת לבבל ע' שנה. לא נשאר מהכשדים פלטה ככל הדברים הרעים שבירמיה על בבל. משא"כ ביון כי נשארו הרבה מאד פלטים ועד היום זרעם נכון. (ב) כי הלא יון מיד שילם נזק שלם ביד חשמונאי ובניו ונבוכדנאצר חצי נזק כי נטרד שבעה עדנין ועמד חי עד דור ג'. (ג) כי זה וזה לא האריכו יותר מע' שנה. (ד) כי הלא גם אלה לקו בצד מה מהרה כי גם טיטוס יתוש קדמו בצאתו מן הים. ולא נטשו עד האבידו אותו. אך אחשורש מלך מדי. אשר ארז"ל (מגילה שם) כי יותר היה חפץ במכירת ישראל מהמן כמשל בעל התל ובעל החריץ. ולא לקה. אך אדרבה נתעלה אז יותר. עוד (ה) כוללת הלא היא כי אשר בימי נבוכדנאצר הרגו אישי ישראל ועקרו שור בית אלהינו שמנו ויעשירו ומתו על מטותם ופקודת כל אדם נפקד עליהם כי לא לקו רק בגיהנם או בני בניהם. במלאת לבבל ע' שנה וההיקש בשאלה זו בכל דור ודור כמה וכמה בימי הד' מלכיות אשר היצרו את ישראל. והם חיים וקיימים בעמל אנוש אינימו. ואין חרצובות למותם וגם כי יום נקם בלבו יתב' נראה נקמת אויבינו. מה יסכון לאשר חטאו ואינם. על כל אלה בא ויאמר על הא' אמר אל תתמה על החפץ אם תראה רב כח את יון מנבוכדנאצר. כי הלא לא הרי נבוכדנצר שכונתו להזיק כהרי המבעה הוא יון. כי ליהנות בלבבו. ועל הב' אמר לא הרי המבעה כהרי השור כי יון היה אז הנאה להזיקו בבנות ישראל ובממונו. ע"כ שילם נזק שלם משא"כ נבוכדנאצר רק כוונתו להזיק. ועל הג' אמר לא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו'. והוא כי כל עיקר כונת אדום. היה על העיר ועל בהמ"ק כמה"כ (תהילים קל״ז:ז׳) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. אך הכשדים כל ישעם וכל חפץ להזיק את ישראל כמאמ' הכ' בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וכו'. שגמלת לנו כלו' את עצמנו ואת בשרנו וע"כ אשרי שיאחז וניפץ את עולליך. וכן אנטיוכוס כל עיקר גזירותיו היו על העם. נמצא כי השור והמבעה היו בצרותם רוח חיים כי על העם גזרו. אך לא כן עמלק כמדובר. וזהו לא זה וזה שיש בהם רוח כהרי האש וכו'. ועל הד' אמר ולא זה וזה שדרכו לילך ולהזיק כי גם עמלק עם שבתחלה עשו עיקר מהעיר עכ"ז לא משו בכל דור ודור. מהיותם הולכים ומזיקים וגוזרים גזירות. משא"כ אחשורוש מזרע מדי כי אדרבה הטיבו את ישראל. כענין דניאל עם דריוש וגם הוא אחשורוש היטיב את מרדכי והרשה לבנות בהמ"ק ולולא לה"ר לא היה מבטלו אחרי כן וזהו ולא זה וזה וכו'. כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק כי אדרבה היה אחרי כן הולך ומטיב. ועל הה' אמר הצד השוה שבהן שדרכן להזיק בכל מקום ובכל זמן ואם אין נעשה פתגם הרעה מהרה. ומאריך להם הוא ית' עד דורי דורות. הצד השוה שבהן הוא. כי קיומם אתה הוא העושה כי הלא שמירתן עליך כי אתה הוא שומרם. ומאריך שלומם וטובתם כי לו תקנת ישראל מעשיך היה יום נקמתם ושנת גאולתך באה. ועכ"ז אל יתחמץ לבבך על כל אשר הזיק לך ולא ילקה הוא כ"א זרעו אשר יהיה בימים ההם כי דע איפה. כי מיד כשהזיק חב המזיק עצמו לשלם תשלומי נזק. אך לא עתה רק במיטב הארץ בירושלים שהוא לע"ל על אדמת ישראל והוא מאמר ספר הזוהר על פסוק אשר צבאו על ירושלים אשר יצבאו לא נא' אלא אשר צבאו מלמד שכל אשר צבאו בצרות הגליות אשור. אותם עצמם יביא ה' שמה למען יקח נקמתו כל איש ישראל מכל אשר היצר לו בכל דור ודור וזה יהיה בירושלים. וזה אומר במיטב הארץ היא ירושלים. משוש כל הארץ. ויתכן כי כל א' מד' אבות נזיקין אלו שהם משל אל הד' גליות. נרמז במקומו נבוכדנאצר שהוא הקרן נרמז בשור. והוא כי יגוף שור איש שהוא נבוכדנאצר שהוא שור של שר מלכות כשדים את שור רעהו. כי יקרא הוא ית' כבי"כול רעהו של השר בבחינה שחלק יתב' את האומות לשרים. על דרך האמור בפסוק (שיר השירים א׳:ז׳) על עדרי חבריך. והוא נטל את ישראל לא שידמו לו באיכות חלילה ויהי' השור אשר נגף ראשונה נ"נ הוא יהויקים. ששלשלוהו לו מעל החומה וימיתהו. ונשאר במקומו חי יהויכין. ואח"כ מכר את השור החי הנזכר לעם נכרי. גולה בבלה וחצה את כספו וחמדת מלכותו חציה הגלה אתו ושאריתו ביד צדקיהו. ואחרי שאת עיני צדקיהו עור ויעשהו סומא חשוב כמת אז גם את המת חצה. כי הגלהו עמו והניח מקצת' עם גדליה בן אחיקם ועדיין היה זרע נבוכדנצר קיים עד בלשאצר שא"ל דניאל מה שעשה נ"נ (דניאל ה׳:י״ט) די הוה צבא הוה קטיל וכו'. ואשר נעשה לו. ואנת בריה לא השפלת לבבך כל קבל די כל דנא ידעת. וזהו או נודע קודם לכן כי שור נגח השור הנז' ולא ישמרנו בעליו הוא לבבו המושל בו. כי הרשעים הם ברשות לבם כנודע אז שלם ישלם שור הוא בלשאצר תחת השור תחת עון השור הוא בלשאצר עצמו. אך והמת הוא נבוכדנצר עדיין יהיה לו שכר פעולתו. ועל גלות מדי הוא או'. כי יפתח איש בור הוא המן הנקרא איש צר ואויב פתח בור עצת הסעודה למלך להפיל את ישראל. ואחר הפתיחה כרה אותו. והוא מאמר מדרש חזית כי אח"כ הלך הוא בעצמו והיה מביא אותו אל הסעודה. והנה אחר שנטבעו בטיט היון ההוא. היה אפשר לכסות הדבר ולשתוק כי בלעדו ימקו בעונם. אך לא עשה כן כי אם יעץ את המלך להשמידם. וזה אומרו ולא יכסנו כי שב להטביעם עד כלה רעה. והנה אשר נפלו בבור כרה ויחפרהו היו שתי בחינות. א' שור מזיד אוכל ברצון ומשחית נפשו. כשור שכוונתו להזיק. או חמור נפתה כחמור על הנאתו לכן בעל הבור הוא המן ישלם כי הכסף ישיב לבעליו י' אלפים ככרי כסף למרדכי שהוא בעליו כי קנאו במלחמה כמאמרם ז"ל. והוא כי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן שהוא ביתו עם קניינו אשר רכש. והמת אשר חשב יהיה לו למרדכי יהיה לו להמן:

ועל גלות ג' אמר כי יבער איש הוא שר שישליטהו ה' לבער. ולרעות שדה קרקע ארץ ישראל. לאכול מנת הארץ או כרם ה' צבאות בית ישראל כסף גולגלתא ולא ישבע בזה. כ"א ושלח את בערה הוא עמו ובער בשדה אחר הוא בהמ"ק הנקרא שדה כד"א (בראשית כ״ד:ס״ג) לשוח בשדה. והוא שדה אחר הוא של יוצר הכל ית'. כי לא השליטו ה' בו על כן מיטב שדהו היא עיר ממלכתו ומיטב כרמו הוא עמו. כד"א (שיר השירים א׳:ו׳) נוטרה את הכרמים הם האומות:

ועל גלות אדום אמר כי תצא אש היא הגזירה ומצאה קוצים הם פריצי הדור. לאוכלם אחר שנאכל גדיש תחלה על ידם. כי שרפו אוצרות התבואה ואחר האכל הקמה הם הצדיקים אנשי קומת המעלה. או השדה הוא בה"מ הנקרא שדה כמדובר. שלם ישלם המבעיר את הבערה הוא אדום:

והנה ראוי לשית לב מה הי' שהיחל במדי הוא הבור קודם לבבל שהוא השור. וגם שהפסיק בין שור ובור אל שן ואש בכי יגנוב איש שור. אך יהיה מה שהתחיל בבור. לרמוז כי כאשר נפרע לנו מבעל הבור. גם יפרע מבעל השור. ואחר השור הוא נבוכדנאצר ומלכותו. סמך ענין כי יגנוב איש וכו' לבל ירפו ידינו. כי נראה את החרבן הנעשה ע"י נ"נ ולא לקה. כי אם מת בכבודו כי הלא נדון ק"ו מיוסף על שנגנב ונמכר. פרעו בשבילו ה' בקר וארבע צאן כמפורש ברמז. מה גם עתה נ"נ אשר גנב נפשות רבות וחסרונן מן העולם. כי נקום ינקם לעת קץ.

ו[edit]

כי יתן איש וכו'. ירמוז לנו כי אם יעשיר איש. לא לו יהיה העושר ההוא. כי לו ית' הכסף ולו הזהב ולא נתנו ה' להרע ולהשתרר גם השתרר בכסף וזהב ושמלות אשר נתן לו ה'. כ"א פקדון הוא אשר הפקד אתו מאתו ית' לשמור ולעשות מצותו לתת לעניי עמו. לאיש ואיש די מחסורו אשר יחסר לו. כי חלקם נתן ה' ביד העשיר לזכות אותו כאשר נתון יתן לו. וזה מאמר הכתוב כי יתן איש וכו'. הקב"ה אל רעהו הוא איש הישראלי. כד"א (תהלים קל"ב) למען אחי ורעי ואומר (משלי כ״ז:י׳) רעך ורע אביך אל תעזוב. כסף או כלי חמדה אינן שלו לצמיתות. רק לשמור משמרת מצותו אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם תראה שגונב מבית האיש. כי אבד העושר ההוא ועשה לו כנפים. יפשפש במעשיו עד ימצא מי הוא זה ואיזה הוא העון ההיא. אשר גרם וגנב ממנו ממונו. והביאו לידי ייסורי עוני הגדול מכלם ואם פשפש וימצא הגנב. והכיר עונו אשר גנב ממונו ממנו ושב עד ה' בהכיר רשעו אז ה' ישלם שנים לרעהו זה. השב אליו. אך אם לא ימצא הגנב כי פשפש ולא מצא אז יתלה בביטול תורה. ונקרב בעל הבית אל האלהים בד' אמות של הלכה. כי שם ביתו ית' אולי זה הי' עונו ומה שאמרתי שיתלה בביטול תורה הוא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. שלא גזל או גנב או עשק את עמיתו כלו' שאם שלח ידו אין צריך לפשפש. כי ודאי מצאהו עון זה ולא בלבד שלא שלח ידו במלאכת רעהו. כי אם אפי' על דבר פשע. שדבר סרה בתתו לאחיו האביון. בין היה דומה לשור המזיק וזהו שור כי הוא הפשע בין על חמור שהיה בבלי דעת בין על שה שהיה בתמימות דומ' לשה תמים לא בלבד על המזון כי אם גם על הכסות. שדבר סרה על שתובע גם כסות וזהו על שלמה. וגם לא בלבד על שנמנעת מתת לו אתה כי אם גם אם האבדת ממנו מה שזולתך היו נותנים לו. וזהו על כל אבדה אם יקרא העני אליך אל ה'. אשר יאמר לפניו ית'. כי הוא זה האיש אשר החסיר לחמו. עד האלהים יבא דבר שניהם דברי העני ודברי התנצלותך ואשר ירשיעון ישלם שנים כי יעביר הוא ית' מזה לזה. כפי מה שהיה מחסרו כאשר זמם כן יתהפך לו:

ט[edit]

כי יתן איש כו'. עד כה דבר על אשר יתן לו ה' עושר ונכסים. עתה ידבר על מי שיתן לו ה' בן או תלמיד יחיד או רבים או קהל עדת ישראל לרעות ולהנהיג. כי לא יעלה על רוחו ניתנו לו מן השמים להשתרר גם השתרר כי אם לשומרים מן החטא ולהדריכ' בדרך ה'. ואם לא יעשה כן משארות אשמותם צרורות על צוארו וזהו אומרו כי יתן איש זה הקב"ה. אל רעהו זה הישראלי. על ידו להנהיג בן או תלמיד פתי כחמור הולך אחר שיחה נאה והולך אחר תאוה גופנית כמוהו. שהוא חוטא לה' או רע לבריות כשור או תמים בדרכיו כשה תמים וזהו חמור או שור או שה. או קהל רבים וזהו וכל בהמה כי כבהמות נדמו והוא הרועה אותם. כענין נוהג כצאן יוסף דעו איפה כי לא ניתנו לו לשרתו רק לשמור אותם מכל דבר רע בעיני ה'. ולכן אם יהיה כי מת הנשבר כי הרשיע והיא חשוב כמת. ועל רשעו נשבר בייסורין רעים או נשבה מן העולם לגיהנם אם הוא על כי אין רואה כי השומר לא השגיח ולא ראה בעשותו מעשה הרעה אז הן אמת את דמו מידו ית' לא יבקש כי הלא לא ראה את הרעה. אך עדיין יש צד אשמה כי לא השגיח להזהירו ועל כן שבועת ה' אשר נשבע הנשמר בסיני. לעבוד את ה' ועבר עליה תהיה מתחלק העון בין שניהם אם לא הזהירו ולא שלח ידו להוכיח במישור. במלאכת רעהו הוא הנשמר. ועל כן ולקח בעליו חלק השבועה ממנו. אך לא ישלם את דם הנשמר וזהו ולא ישלם שאם הוא הנשמר רשע בעונו ימות את דמו מיד השומר לא יבוקש. כי לא ראה כאשר הרשיע להזהירו אך אם גנוב יגנב השומר. מהביט אל מעשה הנשמר והיה נשמר ומתגנב מעמו ישלם לבעליו את דמו אמנם אם יטרף הנשמר לבל יוכל השומר לראותו באופן שהוא אנוס. אז הוא יתבר' יביאהו את הנשמר בב"ד של מעלה להעיד שיהיה הוא עד כי הוא עצמו גרם ואז הטרפה לא ישלם השומר. והנה כל זה הוא כי יתן הוא ית' מעצמו לאיש אנשים לשמור. אך אם ישאל איש מאת רעהו ית'. יתן לו יחיד או רבים להנהיג אז תכבד עליו אשמת עונם כי אם נשבר בייסורין או מת בעונו אינו כראשון. כי אם אין הרואה לא ישלם כי אם גם אם בעליו השומר אין עמו שלם ישלם כפלים על שלא הזהירו וגם דמו מידו יבקש. ואין לו פיטור רק אם בעליו השומר תמיד עמו ומזהירו ומשמרו אז לא ישלם כי אנוס הוא וזה הוא כאשר שואל שאל האיש מאתו ית'. יתן לו מעבדיו ומעמו להדריכם חנם אין כסף רק להנהיגם בעבודתו ית'. כי נטל עליו שמירתם. אך אם שכיר הוא ולא שאל רק למען יספיקו לו די מחסורו כשכיר אז לא יאשם כל כך כי מה שבא לשאול מאתו ית' בא בשכרו. ולא קבל עליו משא הדרכתם על כן ידמה לסוג הקודם. כי אם אין רואה לא ישלם ולא לזה האחרון:

טו[edit]

כי יפתה איש כו'. הנה דרך היצה"ר לפתות את האדם לטמא נפשו. אך זה דרכו ית' כי עד שלשה פשעי ישראל מעביר ראשון ראשון. וע"כ אשר חננו ה' דעה ובינה והשכל מעת חטא פעם ראשונה. יזהר לבלתי שוב שנית כי אז עדיין לא החזיק היצר הרע בו בעצם יקל להתאמץ נגדו ואז יעזרנו ה' עזר גדול לבלתי יחטא. ויהיה לו כל כך אהבה עמו כאלו לא חטא מעולם. וזה ירמוז כי יפתה איש הוא היצר הרע. בתולה היא נפש אדם להחטיאה ועדיין לא אורשה. כי לא היחלה להתחבר בו כי לא חטאה עדיין. ועם כל זה ושכב שהטיל בה זוהמת טומאת עבירה עמה. שטימאה כי החטיאה פעם אחת והנה עבירה זו מהר ימהרנה לו ליצה"ר לאשה לשכב אצלו להיות עמו תמיד כי כח הטמאה שנעשה בחטא ההוא ישוב לטמאו עוד בקבע כי עבירה גוררת עבירה. וזהו כפול מהר ימהרנה שהן ב' עבירות אחרות. וזהו יהיה במהירות וזהו נרמז בלשון גם כן. באומרו מהר חסר וי"ו כי מהר חשוב העבירה ההיא. להחטיאו עוד פעמים. ומה תקנתו הלא הוא אם מאן הנפש הזאת לחטא שנית. כי תשים מצחה נחושה לעומת מצחו. אז בשכר זאת שבא ליטהר ולכבוש את יצרו. גם ימאן אביה הוא ית' לתתה לו. כי גם הוא ית' יעביר טומאת החטא ההוא מן העולם. כי מעביר ראשון ראשון. ויעזרנה לבלתי תחטא עוד. ולא זה בלבד כי אם שלא יחשיבנה בשובה מחטאה גרועה מיתר נפשות שלא חטאו מעולם. כי אם כסף וחשק יהיה לו ית' שקול בד בבד כמוהר שנותן הוא ית' לבתולות. הם נפשות שלא טעמו טעם חטא כן יחשיב לה הוא ית' בשובה מהראשון:

יז[edit]

מכשפה לא תחיה כו'. שלשה פסוקים אלו מקושרים. כי מהראשון נמשך השני. כמאמר ספר הזוהר כי בלעם על ידי הזדווג עם האתון היה חל עליו כח טומאת הכישוף. ומזה יבא לזבוח לאלהים זולת ה' לבדו. וזה יהיה מה שסמך אחר כל שוכב עם בהמה מכשפה כו' ואחריו זובח כו'. וע"פ דרכו הזהירנו. בל תהיה עבודת ה' משותפת עם עבודת אחד משרתיו העליונים. למען יהי' סרסור ומליץ טוב לפניו ית'. כדרך אנשי' עבדי המלך אשר ישרתו לשרי המלך היושבים ראשונה במלכו'. למען יליצו בעדם לפני המלך וכן לא יעשה לעבדי המלך הקדוש. כי על כן בחר בנו מכל העמים. להיות לו לעם נחלה. מאז הנחיל עליון גוים אל השרים ורוממנו מכל לשון. ליקרא שמו עלינו. מה שלא עשה כן לכל גוי ושרף ומלאך. ובן בכור קרא אותנו. ואינו כבוד מלך מלכי המלכים. ישתעבד בנו בכורו לעבדיו. וזה אומרו בלתי לה' לבדו. כי הוא אלהינו ואין זולתו:

כ[edit]

וגר לא תונה כו'. אל תאמר נא ישראל. אם כל כך מאוסה היא הע"ג אל יאשם המגנה את מי שעבדה גם אחר שנתגייר. לאמר לו אתמול עבדת ע"ג וכיוצא בזה. לזה סמך ואמר וגר לו תונה שהיא אונאת דברים. וכי תחדל מזה גם לא תלחצנו. כי הלא גם אתם הייתם בארץ מצרים. כי שם עבדתם ע"ג ושם נתגיירתם וכאשר לא מאסך ה' על שעבדת ע"ג. מלתת לך תורתו. גם לא ימאס בגר הזה. כי כמוהו כמוך. כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכאשר הזהרתיך בל תזכיר לגר רעתו הקודמת. אני מזהירך בל תגרום לזכור היתום ואלמנה טובה שהיתה לכל א' מהם. לדאג על איבודם אם תצר למו. וזהו שסמך כל אלמנה וגו'. כאשר יתבאר:

כא[edit]

כל אלמנה ויתום וכו'. הנה אומרו כל הוא לרבות אלמנה עשירה כנודע ולענין הסמיכות וענין כפל העינוי והצעקה. וגם שאין באומרו ענה תענה שום גזירה. זולת הערות אחרות למבין. יאמר הלא הזהרתיך בל תזכיר את הגר. רעותו שקדמו הנני מזהירך עתה שאפי' לא תעשה באופן. שאלמנה ויתום יזכרו טובתם שחלפו למו ויצטערו. כי בענותך האלמנה. תזכור אלוף נעוריה. והיתום את אביו. כי זאת אומרת אוי' לי. כי לולא חסרתי עטרת בעלי. לא ענני אדם. והיתום אומר אויה לי. על אבי. כי לעת כזאת היה בעזרי. ושמא תאמר האם לזולת ב' אלה. אוכל לענות. על כן בא ואמר מה שיחדתי אלו. הוא להודיעני כי אם ענה תענה אותו. כי עינויים כפול. (א) העינוי אשר לכל אדם. (ב) שזוכר כל א' אשר חסר לו. שזו זוכרת מות אישה. ומתמרמרת עליו כאילו אז מת. ונכפל עינויה ואומרת. הן לו היו כמוני לא עינוני. וכן היתום בוכה גם על אביו נמצא כי אם ענה לא א' הוא. כי אם גם תענה אותו. שהוא עינוי כפול. וזהו תענה אותו. וכן אם צעוק לא צעקה א' בלבד תהיה. כי אם גם יצעק. שהוא כפל. והוא כי האלמנה תצעק צעקה על מציאות העינוי. וגם צעקה על מות אישה. באומרה אם היה אישי חי. לא יערבנו אלה אל לבם לענותני. ומה פשע אישי מהאיש הרע הזה. וצועקת על משפטיו יתב'. וכן היתום יצעק על שברו. ועל יתמותו. על הדרך הלזה. וגם אני שמוע אשמע שתי שמיעות. על העינוי ועל הזכרת חסרונם. ועל העינוי אמר והרגתי אתכם. כי אף מבלי אלמנות ויתומות. ראוי לכך כל המענה. כי וקבע את קובעיהם נפש. ועל אשר הזכרת לאלמנה אלמנותה. אחרי השכח המת מלב. יהיו נשיכם אלמנות. שהוא אלמנות בלתי נשכח. כמו שאמרו ז"ל (במכילתא) בלי עדים על מיתת בעליהן. ולא ינשאו לעולם. שלא תשכח אלמנותה. לעומת אשר הזכרתם השכוח. ועל אשר הזכרת את היתום יתמותו. יהיו בניכם יתומים. נזכר יתמתום להם תמיד. שלא יורידום לנכסי אביהם. כמו שאמרו ז"ל. נמצא שאף בגדולתם לא תשכח יתמותם. מדה כנגד מדה. ועל כן ייחדתי לך אלו. להודיעך. שאין עונשם שוה לעינוי הזולת. לא שיותר לזולם. גם רמז כי אם צעק וכו' שמוע וכו'. לומר כי גם שהמוסר דין נענש תחלה. על בלתי לכתו לב"ד שלמטה. ביתומים לא כן. כי אם צעק יצעק אלי ולא לב"ד שלמטה. כמדובר. כי אבי יתומים ודין אלמנות אני בייחוד ולא יאשם הצועק לאביו. או לדיין המיוחד אליה:

כד[edit]

אם כסף תלוה את עמי וכו'. הנה אם זה. קיימו וקבלו רז"ל (ב"מ דף ע"א) שהוא ודאי. ואפשר דאפקי בלשון אם בשום לב אל מלת את. שבאומרו את העני שהיא מיותרת. לומר אל תיחל מלהלוות עד תהיה בעל זהב אלא גם אם כסף יהיה לך. תלוה את עמי. וע"י זה תזכה. שאותו שהוא את העני. שהוא הקב"ה כי יעמוד לימין אביון. יהיה עמך ויעשירך:

והנה ידוע כי ההלואה גדולה שבצדקות. ועל הצדקה נאמר (משלי י״ט:י״ז) מלוה ה' חונן דל. כי אליו יתברך מלוה. מי שחונן את הדל. וזה יאמר פה. דע כי לא תהיה לעני הנזכר כנושה. כי אם לה'. וזה אומרו לו. שהיא מלה מיותרת. אך הוא לומר לו. הוא שלא תהיה כנושה. כלומר כי אם לזולתו. והוא ה' יתברך לעד. וע"כ לא תשימון עליו נשך. אם תשיך אותו. כי אם לה' אשר לו הכסף ולו הזהב אשר הלוית:

או שיעור הכ' את העני. שהוא מי שהוא עם העני. הוא ה' שעומד לימין אביון. הוא עמך. ואע"פ כן לא תהיה לו לה' הנז' כנושה. אע"פ שלפי האמת אתה נושה בו. כי מלוה ה' חונן דל. וגם לא תשימון עליו יתברך נשך. כי מה שתשיך לדל אתה כמשיך לו. במה שאתה נושה בו יתב':

ולענין הסמיכות אמרו ז"ל כי עינוי אלמנה ויתום. הוא ע"י הרבית בהצטרכם ללות. ולפי פשוטו יאמר הלא על דבר העינוי אמרתי. כל אלמנה ויתום שהוא בין עניים בין עשירים. כי זה ריבה הכל. אמר הנה זה הוא בעינוי. אך לא בלבד תתחייב לבלתי ענות. כ"א גם לרחם ולהטיב. וזה בגדולה שבצדקו'. שהיא ההלואה. כאשר מנאם הרמב"ם בהלכות מתנות עניים. שמונה ח' מינים. וזה גדולה על כלן. ובזה לא אשוה לך העשיר כעני. כ"א כסף תלוה את העני שהוא קודם. וש"ת הלא טוב לי להלוות לעשיר. שאבטח בפרעון מלעני כי אין לו מה להשיב. וימשך כי תחת אהבתי אשנאהו. וגם הוא אלי. משא"כ אם לא אלונו שיתקיים בנו ואהבת לרעך כמוך. לז"א שמע בקולי איעצך. על הא' אל תרבה להלוות לו מזהבך. רק כסף תלוה. ולא תדאג כאשר בזהב. ואל יקל בעיניך העני לבלתי החשיבו. כי דע איפה. כ"א הוא עני. הוא עמך. כי עמי חשוב בעיני כמלך. כי אל זה אביט וכו':

או יאמר את העני וכו'. שידמה אל הכותב כל נכסיו לאחד מבניו. שלא עשהו אלא אפוטרופוס. שאומדן דעת הוא. שלא יניח את כל השאר רקנים. נמצא חלק כל א' כפקדון אצלו. כך הוא ית' העשיר את א'. היתכן שהניח את השאר ריקם. והלא גם הם בניו. אלא אפוטרופוס מינהו. לזון את הדלי' וחלק הדלים אצלו. עודף על חלקו. וזה יאמר את העני עמך. כי חלק העני שהוא רבוי האת. הוא עמך:

או יאמר במשז"ל על פסוק (תהילים ס״א:ח׳) ישב עולם לפני אלהים. שאמר דוד המלך ע"ה ישב עולם בדין שיהיו שוים. ולא עשירים ועניים. משיבה רוח הקודש א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו. נמצא שכדי שיזכו העשירים. שיבא פרנסת העניים על ידם מושך ידו מהם. ובזה יאמר אל ירע לבבך בתתך לו. כ"א הוא עני. הוא למה שהוא עמך. שתזכה בו בתתך לו. ועל השנית פן תמשך שנאה. עשה זאת איפה. והוא שלא תהי' לו כנושה. כי אם תעלה על רוחך בכל לבך. כאלו אינך נושה בו. ומעולם לא הלוית לו. ובזה לא תבא לידי שנאה אם לא יפרע. כי לא יהיה בעיניך כחייב לך:

או יאמר לא תהי' לו כנושה. וע"י שלא תהי' לו כנושה ימשך שלא תשימון וכו'. ולא תהי' מצוה הבאה בעבירות הרבה. כי בקחתך רבית. תהיה חוטא ומחטיא את הלוה. והערב והעדים והסופר והסרסור שכלם עוברים לאו זה וז"א תשימון כמשז"ל (ב"מ דף ע"ג) ולא נאמר תשים:

או יאמר שמא תאמר הלא להשיב את ההלואה. יש ספק אם ישיבנה לי ע"כ אשים עליו נשך. שיתן מעט מאשר תשיג ידו בתורת נשך שאם בסוף לא ישלם לפחות יהיה הנשך תחת הקרן או לפחות אמשכן בגדו כדי שיפרע לז"א לא תשימון עליו נשך ואם ירע לבבך וימשך שחבול עוד תחבול כי כשתחבול פעם א' לא תשיב ממנה כי אם תשנה באולתך פעם ב' שחבול ותחבול. וזולת מה שעבירה גוררת עבירה גם אתה דע לך. כי לא יהיה כאשר עד כה. שלא היית לו כנושה. שאתה היית העשיר. והוא עני. כי אם שלמת רעך כי תשוה לו גם אתה עד יצדק בו הקרא רעך. לכן תקן מעט כי עד בא השמש תשיבנו לו. והטעם שאמרתי שאם לא תשיבנו. אעשה אותו רעך שתתרושש כמוהו. עם שהכסף הלוית לו. הלא הוא כי הוא כסותה וכו' וע"כ והיה כי יצעק אלי ושמעתי. כי הנה חנון אני. בתתי לך הממון ולא שלך היה. וע"כ אעבירהו ממך. כי חנינה בעלמא היתה לך. וש"ת הלא בצעקו ירע לו. כי הלא יהיה כמזכיר עון אשר עליו העני. לא כן הוא. כי ע"י הסיר כסותו נוסף על דלותו ושמעתי כי חנון אני. חונן לאשר אחון אע"פ שאינו ראוי. כמשז"ל (ברכות דף ז') על וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו ראוי:

או גם שע"י עון החסרתי לחמו. לא אמנע מלשמוע בהסירך כסותו. וגם לא אחשיבהו למסור דין על חבירו. באמור לו מה תצעק אלי. לך לב"ד. כי אדרבה והיה וכו'. והוא בכלל שבידינו כנז'. כי ויהי הוא צער. והיה הוא שמחה. שיאמר והי' שמחה תהיה לו בדבר. כי יצעק אלי. שעי"כ ושמעתי. כי חנון אני שבכלל היותו חנון. הוא היותו מלבוש ערומים. כמאמרם ז"ל (ב"ר פ' כ') על פסוק ויעש כו' כתנות עור וכו'. ואשמח לקיים מדתי בו משלך:

או יהיה שע"י צעקתו. שאטיב ואחון אותו. ואשמחהו בעושר. ובזה מלת והיה אינה מיותרת:

או יאמר ראו נא חסרון דעת העני הזה. כי הנה והיה. כי היה צועק אלי. תחת התחננו לעשיר שילווהו. הייתי משמחו ושומע. כי חנון אני. והוא מאמרנו בביאור משלי על פ' אל תתהדר לפני מלך וכו'. והוא ע"פ דרכו. לימוד לדל שיבקש מאדון הכל מתחלה:

או שיעור הענין. הנה עתה מפסיד שתבא להיות רעהו. כי תורש כמוהו. אם לא תשיב לו. והוא ישמח ויעשיר כי מעתה לא יבקש בעניו מבן אדם. כי אם ממני. ואז והיה שמחה. כי יצעק אלי שיתפלל על דלותו. ושמעתי כי חנון אני. וחנותי אותו. ואתה תחסר. והנה ע"י דין זה. שעד בא השמש ישיב העבוט. יקרה כי במשכן שמלת העני. קרבת אלהים יחפצון. וילכו אל הדיין. העני בוכה על כסותו לבדה. והעשיר על כספו. ויגזור הדיין שבכל לילה ולילה יושב אליו את העבוט. ויחזור העשיר יקחנו בכל בקר ימשך כי העשיר יקלל את הדיין. באומרו הנה נתתי ממוני. ואיך אניחהו בכל לילה ישתמש בו ויבלה ואפסיד את ממוני. והעני יקלל את העשיר אשר הלוהו ומשכן שמלתו. שאו' איני קובל על הדיין. שהרי צוה אשתמש בו בעת הצורך. אך אקלל את העשיר. כי שת לבו אל שמלת העני. ולמה לא יניחה אצלי לגמרי. ולא יטריחני יום יום לשוב לקחתו. נמצא העשיר מקלל את הדיין. והעני מקלל את העשיר. וע"כ אל העשיר מצווה הוא יתבר'. אלהים לא תקלל. ואל העני הוא או' ונשיא בעמך. שהוא עשיר לא תאור:

כה[edit]

מלאתך ודמעך לא תאחר וכו'. אמר אל תדאג העשיר. באמור כי תתרושש ואין כל. כי תלוה את העני. ואם תחבול שלמתו תשיבנה עד תבלה. ויאבד עשרך. כי הלא ממקום אחר אמלא חסרונך. כי מלאתך ודמעך לא תאחר ותעשיר כי עשר בשביל שתתעשר ונא' (מלכים ג') הביאו את המעשר אל בית האוצר וכו' אם לא הריקותי וכו'. וא"ת העני. אוי לי כי נדמיתי ואין לי תבואה להתעשר ע"י תרומת ומעשרות כאשר תנחם את העשיר. ואוי' לי על עניי. כי אין מנחם לי. ע"כ בא הוא ית' לנחמו גם הוא. ויאמר אל תחוש. שלך גדול. כי בכור בניך תתן לי. כי אם לא תצלח בממון. תצלח בבנים כדרך רוב עניים. וגם לא תתייאש מן הממון. כי בזכות בכור בניך שתתן לי תזכה אחרי כן שכן תעשה לשורך ולצאנך שאתן לך. שתתן גם בכור בהמה. בזכות בכור בניך אשר תפדה:

ל[edit]

ואנשי קדש תהיון לי וכו'. פן תאמר הלא הצד השוה שביני ובין הבהמה כי בכור אדם ובכור הבהמה לה' המה. נוסף על האדם כי בכור בהמה לה' הוא ביום השמיני. ובכור האדם עד יום שלשים. ואם על כי האדם אינו יוצא מספק נפל עד יום שלשים גם כי לענין מילה לא כן הוא רק בשמיני עם כל זה לא יבצר להיות השואה ביניהם. והלא כמו זר נחשב. על כן סמך ואמר ואנשי קדש תהיון לי. לומר לא אל בהמה דמיתיך ותשוה. כי ראה נא כי אינו דומה. כי הלא הבהמה על ידך עולה במעלה כי אתה תעלנה ותתננה לי כאמרי וביום השמיני תתנו לי אך אתה לא כן כי אם ואנשי קדש תהיון לי מאליכם מבלי תנתנו ע"י אחרים. והראיה כי הלא על ידכם הבהמה עולה במעלה ואינה בערככם כי הנה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וכו'. א"כ אמור מעתה למה הטרפה אוסרה מהאדם ומורידה למאכל הכלב. אך אין זה כ"א שכאשר הבהמה בחיותה שנפשה בה בעצם. שאינה טריפה שראויה לחיות הרבה. אז היא מאכל לאדם. שיש הכנה בה. להעשות חלק מהאדם על ידו. אך בהיות' טרפה. שאינה ראויה לחיות י"ב חדש. אז תשוקץ נפש אוכלה ולכלב תנתן ואלו לא היה מותר לאדם מן הבהמה למה בשלמות חיותה היא מאכל לאדם ולא בטרפותה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.