רלב"ג/שמות/כג

רלב"ג ‏ שמות כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

והנה התועלת המגיע באלו האזהרות הוא במצות והתועלת בהם מבואר לשפוט בצדק בין האנשים והנה באה האזהרה שלא לקבל עדות איש רשע ואיש חמס לי שהדבר קרוב שיעידו שקר ובאה האזהרה לסנהדרי' שלא יגמרו הדין בדיני נפשות לחובה אם לא היו המחייבים יותר מהמזכין שנים או יותר לפי שראוי שנתרחק מהריגת האנשים אם לא יביאהו ההכרח והנ' אם היינו הולכי' אחר הרוב בזה הענין הנה ימצא שיהרג הנהר' על פי אחד והו' האחד שיוסיפו בו המחייבין על המזכין ואין ראוי שנעשה דבר גדול כזה על פי אחד. והנה באה האזהרה שלא לענות על ריב לנטות לפי שהכוונה ברבוי הדיינין שיתבארו דעותיהן בזה הענין בדרך שיצא דין אמת לאמתו ואם ענה אחד מהם לנטות לא יתבאר לנו דעתו בזה הענין ולא יקובל תועלת בו לברר אמתת הדין והנה באה המצוה להטות אחרי רבים בדיני ממונות כי שם יספיק אחד לדין אמר בצדק תשפוט עמיתך וכן הענין לזכור בדיני נפשות כי סבה חלושה תספיק להציל האנשים מההריגה לקשי ענינה ובאה המצוה לדיין שלא יטה אחרי הדל כשיריב עם זולתו לחמלה עליו כי אין מן הראוי לו לעזור לדל בזה האופן אבל היא מצוה הבאה בעבירה ולפי שרצתה התורה להזהיר הדיין מהטות משפט האיש החוטא והקדימה לזה שראוי שנשיב אבדת החוטא ונפרק המשא מעליו ומעל בהמתו אחר שהוא מחזיק בתורת משה ובאה המצוה לדיין שלא יהרוג הנקי שנתחייב בדין כי לא נוכל לומר שזה הדין הסכים עליו ה' יתעלה כי לא יבאו לו הרעות מאת השם יתע' בעצמות כל שכן על צד העול ואולם מי שנצדק בדין בז האופן יתכן שנאמר שזה הדין הסכים עליו השם יתע' כי הטובות הם באות מאתו ואולי שהשגיחה בזה שנצטדק בדין בזה האופן ובאה האזהרה לדיין שלא יקח שוחד כדי שלא יביאהו להטות הדין ושלא ילחץ זה הגר כי אם ירגיל עצמו בזה אולי לא ישגיח כראוי בדינו ויטה משפטו. ואולם שרשי אלו האזהרות הם שנים עשר:

השרש הראשון הוא שאין ראוי שיקובל עדות שקר ולא עדות חמס והנה הרשע הוא מי שעבר עברה שיש בה מלקות או מיתת בית דין כי כבר קראה התורה אלו האנשים רשעים שנאמר והיה אם כן הכות הרשע אשר הוא רשע למות ואיש חמס הוא שלוקח ממון שאינו שלו בחמס כמו גנב וגזלן ומלוה ברבית והיה זה כן כי כבר נחשדו כמו אלו שיעידו עדות שקר מפני הממון למעוט יראתם מהשם יתעלה ומזה המקום יתבאר מקל וחמור שאין מקבלים עדות עד זומם שהרי הוא חשוד לזאת העברה כבר נתבאר זה השרש בשלישי מסנהדרין:

השרש השני הוא שהנוגע בעדות פסול להעיד שנאמר העד שקר ענה באחיו לא תענה ברעך למדנו מזה שהעדות הוא שיעיד האדם בענייני איש זולתו לא במה שהוא כמו בעל דבר יקרא טענה לא עדות ובכלל הנה כל אדם הוא חשוד לטעון שקר בענייניו כבר נתבאר זה השרש בשלישי מבבא בתרא:

השרש הג' הוא שאין מקבלין עדות ממי שאינו מישראל כגון עבד כנעני או נכרי שנאמר העד שקר ענה באחיו כאשר זמם לעשות לאחיו למדנו מזה שהמעיד ראוי שיהיה מישראל וזה מבואר גם כן מהפרטים שזכרה התורה בזה המקום כי כמו אלו האנשים שאין יראת השם יתע' על פניהם ולא יראו מהעיד עדות שקר כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא:

השרש הד' הוא שמי שלא יוכל לעמוד על בוריו של דבר פסול לעדות זה מבואר מאלו הפרטים שזכרה התורה בזה המקום וזה שאם נפסלו לעדות מי שיכולין לעמוד על בוריו של דבר מפני חשדנו אותם על אהבת הממון לא יעיד מה שידעו מאמתת הדבר כל שכן שיהיו פסולין האנשים אשר מצד קצורם וחסרון דעתם לא יוכלו לעמוד על אמתת הדבר כי איך יעיד מי שלא ידע אמתו' הדבר ובכלל הנה התור' זכר' בפרטי העדו' ודרשת וחקרת היטיב ולא תתכן הדרישה והחקירה בחסרי הדעת כמו החרש והשוטה והקטן וכן השומע ואינו מדבר פסול לעדות כי אינו יכול להעיד אלא ברמזיות. ואין הרמיזה דבר מובן בבירור. ועוד שהתורה אמרה בענין העדות אם לא יגיד ונשא עונו מגיד שהעד הוא שיכול להגיד ושעדותו תהיה בהגדה ולזאת הסבה גם כן יהיה הסומא פסול לעדות כי לא יוכל לראות ולעמוד על אמתת הדבר וכבר אמרה התורה בענין העדות והוא עד או ראה או ידע כבר נתבאר זה בח' ובט' מערכין. ולזאת הסבה יתבאר שהנשים פסולות לעדות לחסרון ולחלשת שכלם ולקלות התפתותם לדברים. והנה אמרה התורה בענין העדות ועמדו שני האנשים ולא הנשים ולזה יהיו הטומטום והאנדרוגינוס פסולים לעדות כי כל אחד מהם הוא בספק אשה והוא ספק של תורה כבר נתבאר זה השרש בסוף תוספת בכורים:

השרש הה' הוא שהקרובים פסולים לעדות מן התורה לפי שהם כמו בשר אחד והם ג"כ כמו נוגעים בדבר לפני שהם ראויים לירש קצתם קצת ולזה לא ינהג זה הדין כי אם במשפחת האב והמשל שהאב פסול לעדות הבן והבנים זה לזה וכן הענין בבני בנים שנקראו בנים והם ראויים לירש קצתם את קצת כמו שיתבאר בדיני הירושה ובכלל הנה יתבאר מן התורה שבני בנים הרי הם שאר בשר לא בני בניהם. ולזה מנה גלוי עריות מבת אשתו או מבת בן אשתו כי הם שאר אחד וכן הענין בבת בנו ובת בתו ומזה המקום יתבא' שהאב עם בת בן בנו אינו שאר אחד מן התורה וכ"ש בן האב עם בת בן בנו וכל שכן בן בן האב עם בת בן בנו והנה האחי' שהם בני איש אחד נקראי' ראשונ' כי הם הענפי' הראשוני' לשרש שהוא האב ובניהם הם שניים ובני בניהם הם שלשיים ומזה המקום יתבאר ששלישי בשני הוא כשר להעיד ואולם שני בשני הם שאר אחד ואע"פ שהם מותרים לישא זה את זה ולא יהיה זה כן כשיהיה הראשון נקבה כי אז הם אסורים זה בזה אמרה תורה ערות דודתך לא תגלה ולפי שהאשה היא שאר בעלה למדנו מזה המקום שבעל כאשתו ולפי שאין נאמנים לזכות לפי היותם כמו נוגעים בעדות או אין נאמנים לחובה כי העד הוא מי שהוא יכריע בין טענת החולקים לאי זה שיהיה מהצדדים וזה מבואר מאד כבר נתבאר זה השרש בשלישי מסנהדרין ואחשוב כי כל אלו הפסולין כלל הפסוק באמרו לא תשא שמע שוא:

השרש הו' הוא שהרואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה אפילו היה בעל עברו' הנה הוא מחוייב לפרוק עמו המשא שנאמר עזוב תעזוב עמו וכן חייב לטעון עמו על הבהמה אחר זה שנאמר הקם תקים עמו. ואין ראוי שיובן שיהיה חייב לפרוק אפילו בעל בהמה היה בעל עברות מפני החמלה על צער ב"ח ולא יחוייב לטעון אלא כשלא היה בעל עברות כי כבר תראה שכבר חמלה התורה על מי שהוא בעל עברות להשיב אבדתו באופן שחמלה בזה במי שהוא בלתי בעל עברות וזה אמנם יהיה לחמלה על הבעלים לא לחמלה על הב"ח ובהיות הנין כן הנה יחוייב שיהיה מקים עמו וגם אם היה בעל עברה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא מציעא:

השרש הז' הוא שאם פרק וטען וחזר ורבץ חייב לפרוק ולטעון עמו אפילו מאה פעמים שנאמר הקם תקים עמו ולא תשלם ההקמה בזולת זה ומזה יתבאר שהוא ראוי שילך עמו עד שיראה שיתקיים המשא על הבהמה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא מציעא. ויראה לי שאם לא תוכל הבהמה לשאת המשא אפילו על ידי הדחק אינו חייב לחזור ולטעון אלא המשא שיכולה לשאת על ידי הדחק כי לא יקרא הקמה טעינה שתרבץ בעבורה הבהמה תכף וזה מבואר בנפשו:

השרש הח' הוא שאם היה שם בעל הבהמה הנה הוא פורק וטוען עמו שנאמר עזוב תעזוב עמו ואם לא רצה בעל הבהמה לטרוח אין זקוק מוצאו לפרוק ולטעון ואע"פ שיכול בזה אם לא היה בעל הבהמה בלתי יכול לעזור בזה וזה מבואר בנפשו ולזה הוא מבואר שאם לא היה שם בעל הבהמה חייב המוצא לטעון ולפרוק אם יוכל כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא:

השרש הט' הוא שמי שיאן דרכו לטעון ולפרוק ואע"פ שהיתה הבהמה שלו כגון זקן ואינו לפי כבודו או כהן והוא בבית הקברות פטור מלפרוק ולטעון שנאמר וחדלת מעזוב לו ר"ל שיחדל מלעזוב מפני שהיא של שונאו יצא זה שחדל לעזוב לכל האנשים אפילו לעצמו כבר נתבאר זה השרש בתוספת מציעא פרק ר' שמעון:

השרש העשירי הוא שלא יתחייב האדם לפרוק לטעון אם היה הבהמה רחוקה ממנו ואע"פ שהוא רואה אותה שאם היה הענין כן היו רבים טורחים בזה לבטלה כי אפשר שתראה הבהמה מרחוק לאנשים רבים במקומות רבים וקודם היותם תשלם הפריקה והטעינה לבהמה ויהיה טרחם לריק ולזה סמך הכתוב באמרו כי תראה חמור שונאך לאמרו כי תפגע שור אויבך להורות שזאת הראיה יתחייב שתהיה בפגיעה ושערו חכמים שהמרחק הזה הוא עד ריס אחד שהוא אחד משבעה ומחצה במיל והוא רס"ו אמות ושתי שלישי אמה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא מציעא:

השרש הי"א הוא שהפריקה יתחייב בה בזולת שכר ואולם הטוען נוטל שכרו וכן הענין במה שילך עמו עד שיראה שיתקיים המשא על הבהמה כי לא הכריחה התורה לעשות מלאכתו של זה בחנם אך הכונה היא לחייבו לטעון עמו שם שלא ימצאו לו אנשים אחרים לשכור אותם על זאת המלאכה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא מציעא:

השרש הי"ב הוא שאם מצא ב' בדרך לפרוק ולטעון חייב לפרק תחלה מפני הפסד הבהמה וצערא והתורה גם כן הקדימה הפריקה לטעינה אך אם היתה הטעינה של שונאי והפריקה מאוהבו הטעינה קודמת כי התורה דקדקה מאד במה שהוא משונאו כדי שלא יחדל מעזוב לו מפני שהוא שונאו והוא מבוא שהמוצא אדם רובץ תחת משאו חייב לפרוק ולטעון עמו כי הדברים ק"ו כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא:

שש שנים תזרע ארצך וגו'. עד הנה אנכי שולח מלאך:

ביאור דברי הפרשה

ו

והנה התועלת במה שכללה אותו זאת הפרשה היא במצות כבר זכרנו כל תועלותיהם אצל זכירתינו אחת אחת מהם והנה שרשי אלו המצות הם תשעה:

השרש הא' הוא שהמצוה להביא שלמי חגיגה ברגלים והא באים מהבהמה כמו שיתבאר בעניני הקרבנות והנה באה ביום הראשון כי התורה אמרה ולא יראו פני רקם ולזה יחוייב שתהיה הראיה ביום הראשון וביאה התורה בזה הספור כי דין החגיגה והראיה הוא אחד ולזה יתבאר כי כמו שהחגיגה יש לה תשלומין כל שבעה ושכל מי שהוא פטור מן הראיה הוא פטור מן החגיגה ומזה יתבאר שהפטור ביום הראשון מהם אינו מחוייב בשתלומין וזה מבואר בנפשו כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיג:

השרש הב' הוא שהראיה אינה נוהגת אלא בזכרים מן ישראל שנאמר יראה כל זכורך והם הזכרים שהם מישראל לא העבדים כי אינם זכורך וכבר אמרה ג"כ בפרשת נצבים בבא כל ישראל לראות את פני השם אלהיך יצאו העבדים שאינם מבני ישר' והנה היו הנשים מפטרות מאלו המצות לחסרון דעתן מלעמוד בסבת הראיה על הכונו' הראויו' בראית בית המקד' ועניניו ולה הוא שהחרש והשוטה והקטן פטורין מהם לחסרון דעתם ועוד כי אינם בני מצות כמו שהתבאר בשרשי' הכוללי' וכן ראוי שנבין מזה שהמדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר פטורים מאלו המצות כי חסר דעת בהכרה בכמו אלו העמוקות כי לא יתכן לאדם להשיגם אם לא בשמיעה ודבור כי בהם ישלם לו הלמד כדי שיתישר לעמוד על אלו הסודות וכבר תמצא שאמר בפרשת הקהל שהוא בעת הראיה למען ישמעון ולמען ילמדון הנה דקדק שיהיו שומעין ואף על פי הקל שם להביא הנשים והטף וכל שכן בשאר הראיות ולזאת הסבה בעינה יחוייב שיהיה מדבר כי בזולת זה לא תשלם בהם הלמידה ומזה המקו' יתבאר שהטומטום האנדרוגינוס אינה בני ראיה וחגיגה כי כל אחד מהם הוא ספק אשה כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיגה:

השרש הג' הוא שמי שאינו יכול לעלות ברגליו בירושלם להר הבית הוא פטור מן הראיה שנאמר בעלתוך לראות את פני יי' אלהיך והנה לפי הנהוג שהיה העליה ברגליו וזה מבואר מאד ובזה גם כן יתבאר שמי שאינו יכול לכנס למקדש כמו הערל והטמא פטור מהראיה כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיגה:

השרש הד' הוא שהסומא באחד מעיניו פטור מן הראיה וזה כי אם דקדקה התורה בקרבנות שיהיה שיהו תמימים וזה להעיד על שלמות השם יתע' אשר הקרבנות מישירים להשגתו כמו שנבאר כל שכן שראוי שידוקדק שתהיה הראיה שלמה להורות על שלמות הנראה וזה כי כונת התורה בזאת הראיה היא לראות המקדש ומעניניו מההישרה להשיג השם יתע' לפי מה שאפשר ולזה דקדקה התורה שלא יראו פני השם יתב' רקם להעיד על שאלו הענינים אינם דבר רק ובכלל הנה הראיה היא לפי הנהוג בשתי עינים ואלו הפעולות אשר זכרה התורה בכמו אלו הענינים ראוי שיהיו על השלמות לפי מה שאפשר כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיגה:

השרש הה' הוא שהראיה בא מחולין לא ממעשר שני ולא ממעשר בהמה אשר דינה להאכל בירושלם כמו העניין במעשה שני וזה כי היא חובה ואין אדם פורע חובו משל הקדש אשר הוא מיוחד להאכיל לבעלי' להקרבה לשם ית' אלא אם עשו מהם שלמים כי הבעלים אוכלי' אותם אחר הקרבת האמורין לשם יתע' אך לא יתכן שיעשו מהם עולה שהיא כלה כליל כמו שמחוייב זה כעולת ראיה ולזה גם כן יתבאר שאין עושין שלמי חגיגה שהיא חובה במעות מעשר שני כי התורה הגבילה אותם לעניינים שהם רשות או לשלמי שמחה אמר בפרשת ראה אנכי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וגו' ושמחת אתה וביתך מגיד לך הכתוב שהוא משתמש בהם במה שהוא רשות והוא אשר תשאלהו נפשו לא מה שתחייבהו התורה זולת שלמי שמחה שנאמר ושמחת אתה וביתך ואולם במעשר בהמה מפני שלא מנעה התורה ממנו זה יהיה מחוייב בו שיאכל בתורת שלמים בירושלם כמו שיתבאר הנה יתכן שיפרש ממנו חובה בשלמי חגיגה כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיגה:

השרש הו' הוא שהאדם חייב להביא בכורים מן הפירות כי המיוחדים לארץ כנען והם ז' המינין כאמר ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש והוא דבש תמרים ויתבאר זה ממה שאמר בכורי אדמתך תביא רוצה לומר בכורי הפירות המיוחדים לארצך ולזה אמר תמורת זה בפרשת והיה כי תבא מראשית פרי האדמה אשר נתת לי השם וחייב ליתן מן המשובחין שבהם כי הם קרואים ראשית כאמרו קדש ישראל ליי' ראשית תבואתו. וכבר נתבאר זה השרש בראשון מבכורים:

השרש הז' הוא שצריך שיהיו כל הגידולים מאדמתו ר"ל שיהיה שרש האילן וענפיו ברשותו אבל אם היה שרש האילן ברשות אחד או ברשות הרבים והבריכו לתוך שדהו או שיהיה הענין הפך זה אינו בכורים שנ' ראשית בכורי אדמתך שיהיו כל הגידולים מאדמתך כבר נתבאר זה השרש בראשון מבכורים:

השרש הח' הוא שאין מביאים בכורים קודם עצרת שנא' וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה והיה זה כן כי אז יביאו בכורים מן החטה במקדש והם שתי הלחם והחטה היא קודמת לשאר המינין שנאמר ארץ חטה ושעורה וגומ' ולזה נקרא חג שבועות יום הבכורים ואמנם חייב להקריב קודם זה בכורי השעורים להתיר החדש לישראל ואם הביא משא בכורים קודם עצרת אין מקבלים ממנו כי התורה נתנה כבוד לבכורי חטה יות' ממה שנתנה לבכורים האחרים וזה מבואר מהקרבנות הבאים עם שתי הלחם כבר נתבאר זה השרש בד' מחלה ובג' מבכורים:

השרש הט' הוא שהמוציא בכורים ונאנסו קודם שיביאם בבית השם יתע' חייב להפריש אחרים תחתיהם שנאמר תביא בית ה' אלהיך. למדנו מזה שהוא חייב באחריותם עד שיביאם להר הבית כבר נתבאר זה השרש בראשון מבכורים. ואולם שאר שרשי זאת המצוה יתבארו בג"ה בפרשת והיה כי תבא:

כ

הנה אנכי שולח מלאך וגו' עד ואל משה אמר

ביאור הפרשה

אמר הנה אנכי שולח מלאך נביאי לפניך ולהנהיג אותך לשמרך בדרך אשר אתה הולך על ידי העתידות אשר יגידו לך בשמי ועל ידי הנפלאות שאעשה לך על ידו והנה יהיה כאלו הנביאים מי שיביאך אל המקדש אשר הכינותי להיות ביתי שם כי הוא ינחילך את הארץ:

כא

השמר . מפני הנביא ושמע בקולו במה שיגיד לך בשמי כמו שאמר בפרשה שופטי' ושוטרים נביא בקרבך מאחיך כמוני יקים לך יי' אלהיך אליו תשמעון אל תמר בו לבלתי שמוע אל דבריו אשר ידבר בשמי כי לא יוכל לשאת אל פשעיכם כי שמי הוא בקרבו ומאתי יצאו הדברים והממרה בו הוא ממרה בי והממרה בדברי הנביא חייב מיתה בידי שמים שנאמר בפרשת שופטים אנכי אדרוש מעמו.

כב

הנה אם שמוע תשמע בקולי באופן שתעשה כל אשר אדבר על ידו הנה אשנא שונאך ואלחם מלחמותיך:

כג

כי ילך מלאכי לפניך . ונביאי והביאך אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיך ואכחיד כל אחד מהאומות אשר בה השמר לך שלא תשתחוה לאלהיהם וה"ה לזביחה ונסוך וקטור אע"פ שאין עבודתה בכך כמו שקדם ולא תעבדם דרך עבודה כמו הפוער עצמו לפעור והזורק אבן למרקולים:

כד

ולא תעשה כמעשיהם . ר"ל שלא תעבדני באופן שהם עובדים אלהיהם כמו שאמר בפרשת ראה אנכי איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני כי הרס תהרסם האלילים ההם ושבר תשבר מצבותיהם באופן שתאבד הע"ז וכל הנעשה בשבילה כמו שהתבאר בפרשת ראה אנכי כי זאת המצוה לא היתה כי אם באלילים אשר נמצאים בארצנו כי בהם אנחנו מחוייבים שנשתדל לאבדם בה האופן לא בשאר המקומות וזה נלמד מזה הפסוק כי הוא מדבר בארץ ישראל. וכבר נתבאר זה גם כן בפרשת ראה אנכי ויחוייב לכם שתבקשו ההכרחי לכם מאתו יתע' כשתתפללו לפניו על זה והוא ישמע תפלתכם ויברך לחמך ומימיך באופן שיהיה לחמך נתן ומימיך נאמנים ויסיר מחלה מקרבך ולא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא באופן שלא תמות בלא עתך:

כז

את אימתי אשלח לפניך . על כל הגוים והמותי את כל העם אשר תבא בהם ויברחו ממך מרב פחדם ויראתם ושלחתי את הצרעה לפניך להזיק לאומות אשר תלחם בהם והנה אמר זה על דרך משל על העזר האלהי שיהיה נלוה לישראל בהכנעת האומו' ההם לא אגרש האומות מפניך בשנה אחת כי זה יהיה סבה שלא יהיה מתיישב מהארץ כי אם מעט והוא המקום אשר תשב בו והשאר יהיה מדבר ותגדל בו חית השדה ותזיק אותך מאד לרבויה מעט מעט אגרש האומות מפניך עד אשר תפרה ואז תנחל את הארץ:

לא

ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר . ובזה נכללה כל ארץ ישראל באורך וברוחב והוא מה שאמר וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ כי אתן בידכם את יושיב הארץ בכללם וגרשתמו מפניך ואז אשית גבולך השעור הנזכר בתורה:

לב

לא תכרות להם ולאלהיהם ברית . ר"ל שלא תכרות ברית לעובדי ע"ז כדי שתעשה עמהם שלום כי זה יהיה סבה שתכרות ברית לאלהיהם ותעבוד ע"ז אבל יהרגו או יחזרו מעבודתם לא ישבו בארץ אלו הגוי' העובדים ע"ז פן יחטיאו אותך לי בשיפתוך לעבוד ע"ז ומזה יתבאר שאסור לישראל להניחה שישבו עמהם אפילו לפי שעה כי אולי בזן המעט ההוא יחטיאו אותם לש' יתע' כי יהיה לך למוקש מגיד שאפילו אחד מהם לא נניח לשבת בארצנו כי יהיה לנו למוקש במה שיפותונו לע"ז והנה גר שעד הכתוב בתורה הוא המקבל של לעבוד ע"ז וכבר יתבאר שהוא ראוי גם כן שיקבל שאר המצות שנצטוו בני נח היה בה השלמות ביחס אל מה שיהיו מוכנים לקבל ממנו האומות ההם וכמו שלא יתכן לישראל לעזוב קצת תורתנו ולהחזיק בקצת כן לא יותר זה לבני נח ולזה היה ראוי שיקבל עליו הגר היושב בארצנו שלא לעבוד ע"ז עם שאר המצות שנצטוו בני נח ואז נניח אותו לשבת עמנו. והנה התועלת המגיע מזאת הפרשה במצו' שנזכרו בה הוא מבואר וזה כי בשמיעה לדברי הנביא תשלם לישראל ההשגחה האלהית אשר בעבורה שולח הנביא להם. והנה מה שהזהיר שלא נעבדהו באופן שיעבדו שאר האומות אלהיהם הוא נגלה התועלת כי ראוי שלא נלמד ממעשיהם כדי שלא נתפתה לעבוד ע"ז ועוד כשכבר בארה התורה התועלת בזה וספרה כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ומה שצוה שנתפלל אליו ונשאל ממנו מה שיצטרך הוא מבואר התועלת לישב בדעותינו כי כל הטובות שופעות מאתו עם שבזה תדבק בנו ההשגחה האלהית כי ענין התפלה ומהותה הוא לפי מה שנבאר בתורה שנספר שבחי השם יתע' ואח"כ נתפלל כמו שמצאנו במשה בהתפללו לשם יתע' בראש פרשת ואתחנן והנה וסור שבחי השם יתע' הוא מה שנוכל להשיג מאמתת מציאותו ווזאת ההשגה היא סבה דבקות השגחתו בנו כמו שביארנו ברביעי ממ"י ומה שצוה שלא לכרות ברית לעובדי ע"ז ושלא ישבו בארצנו כבר נתבאר בתורה התועלת באלו המצות והוא שלא יחטיאו אותנו. והנה בזאת הפרשה עם זה תועלת בדעות והוא להודיע כי השם יתעלה ישלח לישראל נביאו על דרך ההשגחה לשמרם ממה שיתכן שיזוקו בו ולהקנותם הטובות וההשגחות הבאות אליהם והנה הקדים לזכור השמירה כי ההשגחה האלהית והיא מיוחדת בזה לדבקים בו יותר ממה שהוא בהקנאת הטובות כי היא תהיה בהודעת הדעות אשר יתכן שיקרו וזאת היתה הכונה בענין אלו ההודעות אשר תהיינה לנביא בעתידות כמו שהתבאר בשני ממ"י והיא תהיה בשעת להקנות הטובות באמצעות ההודעה כשתהיה בטובות ובאמצעות הנפלאות אשר תהיינה על יד הנביא והנה הוסיף להזהירם בכאן מענין ע"ז לפי שגלוי וידוע לפני השם יתע' שסופן היה לעבוד אלהי נכר הארץ כמו שהתבאר בספר שופטים ומלכים ורצה להתחכם להצילם מזה. וראוי שתדע כי כמה שזכר שיעשה להם אם יעבדו השם יכללו בו כל הטובות וההשמר מהרעות וזה כי באמרו וברך את לחמך ואת מימיך כלל שימצאו להם המזונות ברבוי ושלא יזיקו להם בהיותם נזונים מהם אבל יולידו להם דם טוב ובאמרו שיסיר כל מחלה מביניהם כלל שירפאם מהמחלה שתהיה להם ושיצילם מכל עפוש מחוץ ומכל דבר מזיק כמו הפכת הארצות ואש נופל מן השמים ומה שידמה לזה וזה כולל שיהיה להם בגד ללבוש ובית להיו' להם למחסה למסתור ואחר שיעדם בשמירתם באיש לפי מה שאפשר שב ליעד בשמירתם במין ולזה אמר לא תהיה משכלה ועקרה בארצך כי בזה כלל קיומם במין ורבוי' וזהו אמרו את מספר ימיך אמלא ר"ל שלא ימותו בלא עתם ולזה לא תהיה משכלה בארצך ואחר זה יעדם על נצחם האומו' אשר יבואו בהם באופן שיברחו כלם מהם ולזה תמצא להם ארץ ישבו בה עם רבוים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---