רלב"ג/שמות/כא

רלב"ג ‏ שמות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פרשת ואלה המשפטים

א

ואלה המשפטים עד מכה איש וגו'.

באור הדברים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לשפוט בין אדם לרעהו ע"פ המשפטים האלה. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד מיום המכרו ובתחלת השנה השביעית יצא לחפשי חנם בלא שטר שחרור ובלא כסף שיתן העבד לרבו. אם יכנס העבד בבית האדון בגופו לבד שאין לו אשה הנה יצא בגופו לבד שאי' בידו לקח' אשה בעודו בית אדוניו אם לא ירצה האדון כי הוא מחוייב במזונות אשתו ובניו כמו שיתבאר. ואם בעל אשה הוא בהכנסו בית אדוניו. ויצאה אשתו עמו כי היא תכנס ג"כ בבית האדון לחזון וכן העני' בבניו רצוני שהאדון חייב במזונותיהם כמו שאמ' בפרשת בהר סיני ויצא מעמך הוא ובניו עמו. ומזה המקום יתבאר שהאב חייב במזונות בניו הקטנים עד שש שנים לכל הפחות וזה כי ידמה שהאדון חייב במזונות אשת העבד להיות העבד חייב במזונותיה וראוי כשימכר בגנבתו לא תפסיד אשתו מזונותיה אשר נתחייב לה ובהיות העניין כן הנה יתבאר מזה שהוא חייב במזונות בניו ולזה יחוייב האדון לזונם ולפי שזה השעור שימכר העבד הוא שש שנים. הנה נלמד מזה שהאדם חייב במזונות בניו שש שנים לכל הפחות ואולם אחר זה הנה הוא ספק אם הו' חייב אם לא ולא נוכל להכריחו על זה מזה הצד אם לא מצד הצדקה כי מזה הצד נוכל לכופו על זה. אם היה ראוי לעשות כמו זאת הצדקה כמו שיתב' בדיני הצדקה. אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או הבנות. הנה בצאת העבד מיד אדוניו תשאר האשה וילדיה לאדוניה והו' יצא יחידי מחברתם והנה זאת האשה היא שפחה כנענית שבניה הם שלו ומזה המקו' הוא מבוא' שהאדון כופה עבדו לקחת שפחה כנענית כדי שיוליד לו עבדים. ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני ואת אשתי הכנענית ואת בני אשר לי ממנה לא רצה לצאת חפשי להפרד מאדוני ומאשתי ומבני. או ירצה בזה והוא יותר נכון אהבתי את אסוני עם אשתי ועם בני ר"ל שאני ואשתי ובני כלנו אוהבים אותו והיא אשתו העבריה ובניו העבריי ' כי הם בניו והיא אינו אשתו ואין הענין כן בשפחה כנענית והבנים שיש לו ממנה כי הם בניה לא בניו והיא אינה אשתו. והגישו אדוניו לפני ב"ד והגישו אל הדלת או אצל המזוזה באופן שיתכן לרצוע אזנו בדלת ורצע אדוניו את אזנו במרצע בדרך שיתן המרצע באזנו ובדלת. ועבדו לעולם ר"ל לזמן היותר ארוך שיהיה אפש' לעברי להיות עבד והוא עד היובל כי בשנת היובל חויבו לקרא דרור בארץ בדרך שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו כמו שהתבאר בפרשת בהר סיני ושם התבאר שההבדל יהיה בזה בין עבדים ישראלים ובין עבדים כנעניי' כי עבדים הכנעניים לא יצאו ביובל וזה לאות שהעבדים כלם יצאו מעבדות בבא היובל. וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא מגדר ישראל להנשא לעבד כנעני בצאת העבדים שיוכלו אדוניהם להשיאם שפחה כענית אבל יעדה לו אדניה וישאנה או ירצה בזה לא תצא בשש שנים בצאת העבדים כי כבר יתכן שתשאר בבית לפי שהוא ראוי שיעדה לו אדוניה וישאנה. ואם היא רעה בעיני אדוניה באופן שלא רצה ליעד' הנה ישתדל שתפדה ר"ל שישיב לו אביה מכסף על פי השנים אש יש לה לעבוד עמו עד שלמות שש שנים כי איננה ישר שתעמוד בביתו לאמה בזולת אישות פן יקרב לגלו' ערותה אבל לא יוכל למכר' לבית אחר מישראל כאשר יבגוד בה שלא ירצה ליעדה לו כדי שיעדה מי שימכרה לו ואם רצה האדון ליעדה לבנו בנה יעשה לה כמשפט הבנות הנשואות לא יפול דבר ממשפטה מפני המכרה לו לאמה ואם אחרת יקח לו זולת האמה לא יגרע מפני זה מחק האמה דבר אבל ינהג בה כמנהג האיש את אשתו ר"ל שיתן לה מזונותיה וכסותה וחקה הראוי לה מהמשגל. ואם שלש אלה לא יעשה לה ר"ל שלא יעדה לו ולא לבנו ולא שישתד' עם קרוביה שיפדוה קודם הגעת השש שנים הנה תצא חנם בלא נתינת כסף וזה אמנם יקרה אם כשתשלים עבודת השש שני כי אז תצא חנם כמו הענין בעבד עברי אם כשתביא סימנים תוך שש שנים ומפני זה האופן השני אמר אין כסף ר"ל כי אע"פ שכבר חורה באמרו והפדה כי בצאתה תוך זמנה תשיב כסף הנה יתכן שתצא קודם זמנה בזולת נתינת כסף וזה אמנם יהיה כשהביאה סימנין וזה יתבא' ממה שאומ'. וזה כי בן ובת הם שמות יפלו על הקטנים כשיאמרו סתם כאמרו אם בן נגח או בת יגח שהוא מורה על קטן וקטנ' כמו שיתבאר בזאת הפרשה ולא תמצא שקרא בראשי המטו' הנערה אשר ולענין הפרת נדריה היא ברשותה אפילו בהיותה נערה כמו שיתבאר שם. ואולם לענין מכירה לא השליטה אותו התורה כי אם בהיותה קטנה ולזה אמר את בתו ובהיות הענין כן הנה הוא מבואר שאין האב רשאי למכור את בתו כי אם בעוד' קטנה ולזה אין ראוי ימשול למכרה כי אם לעת אשר היא ברשותו למכרה. והמשל כי מי שהיו לו פירו' שזה אחד לשתי שנים לא יוכל למכור פירות השדה ליותר משתי שנים וזה מבואר בנפשו ולזה הוא מבואר שכאשר תשוב זאת הקטנה נערה וזה יהיה כשהביאה סימנין אז תצא מרשות האדון. וראוי שתדע שקנין עבד עברי האמור בכאן הוא שמכרוהו בית דין כי כבר ימכרוהו בגנבתו כמו שיתבאר במה שיבא. וכבר התבאר שזה העניין הוא כשלא מכר עצמו מעניין הנמשך לו בדין האמה שהוא כאמה שמכרה זולתה אשר הוא שליט במכירתה ולה יהיה קניין עבד עברי כשמכרוהו זולתו מהשליטים על מכירתו ועוד שכבר נתבאר בפרשת הר סיני במוכר עצמו שאינו יוצא כי אם ביובל לא בשש שנים כמו העניין בזה העבד הנזכר ולזה יחוייב שיהי' זה הרי' במי שמכרוהו זולתו והנה דין זה העבד שיעבוד שש שנים אם לא פגע בהם היובל כי בבא היובל יצאו כל העבדים העבריים חפשי' ואם מת האדון עובד את הבן כי דינו כדין האדון בזה העניי' כמו שביאר' התורה בעניין האמה שבן האדון קם תחתיו ליעדה והנה היה זה כן כי לפי הנהוג תבא הירושה מן האב לבן והוא מה שהוא ראוי אם לא ימנע זה מונע ולפי שמשפטי התורה יהיו בענינים לפי הנהוג הנה לא יעתק ענין עבדו' העבד העברי או האמה העבריה כי אם לבן לא לאח ולא לבת ומזה יתבאר שאם ברח העבד תוך זמנו שהוא חייב להשלים מה שיחסר מן הזמן שנ' שש שני' יעבוד ואמנם אם חלה תוך הזמן לא יחוייב להשלים אם לא היה מה שחסר מן הזמן שלא היה יכול לעבוד בו כלל יותר מחציו ר"ל ארבע שנים כי הוא המספר הראשון מהשנים שיוסיף על חצי השש שנים. וזה שכבר אמרה התורה בענין עבד עברי בפרשת בהר סיני כשכיר כתושב יהיה עמך ר"ל שענינו ממוצע בין השכיר והתושב והנה התושב לא יגרע מחוקו מהאדון דבר מפני חליו והשכיר לא יקח דבר כשיחלה באופן שלא יוכל לעשות דבר מעבודתו. ולזאת הסבה אם חלה שלש שנים אינו חייב לשלם כי היה קצת הזמן כשכיר וקצתו כתושב ואולם אם חלה ארבע שנים באופן שלא יוכל לעבוד כלל הנה הוא חייב לשלם והנה אין האדון רשאי להכריחו לעשות מלאכה שאין מדרכה לעשותה כאלו תאמר שילמדנו מלאכה שלא היה יודע אבל עושה המלאכ' שיהיה דרכו לעשות' שנ' יעבוד ר"ל העבודה אשר מדרכו שיעשה אותה. והנה בבא השנה השביעית מיום המכרו יוצא לחפשי בזולת כסף יקנה עצמו בו מהאדון ובזולת שטר יקנה האדון לו גופו בו שנ' ובשנה השביעית יצא לחפשי הנם והנה יתבאר מזה שקדם השנה השביעית לא יצא העבד חנם אבל יצטרך לכסף או לשטר שחרור וזה מבוא בנפשו לפי השרשים הכוללים והנה כשלא היתה לו אשר בהכנסתו בית האדון אין לו רשות לקחתה להעמיס על האדון מעמס מזונותיה אל אם היה זה מדעת האדון שנ' אם בגפו יבא בגפו יצא והנה אם היתה לו אשה ובנים או בני או אשה האדון חייב במזונותיהם שנ' ויצאה אשתו עמו והוא הדין לבניו וכן תמצ' שביארה התורה זה במוכר עצמו לישראל או לגוי אמ' במוכר עצמו לישר' בפרשת בהר סיני ויצא מעמך הוא ובניו עמו והנה יתבאר שמעש' ידי אשתו ובניו הם לעבד לא לאדון כי לא קנה אותם לו לעבדים בקנותו העבד ואם היתה ארוסה או שומרת יבם הנה אינה אשתו ולא יתחייב האדון במזונותיה וכן אם היתה פסולה לו לפי שאינה ראויה להיות אשתו והתורה אמר' ויצאה אשתו עמו והנה לא יוכל האדון לתת לעבד שפחה כנענית אם לא היו לו אשה ובני' בהכנסו ברשותו שנאמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני כשם שהיה הוא נמצא בהכנסו כן יהיו אשתו ובניו נמצאים אז ועוד כי בזה האופן יתכן שיאמר שאהבו אותו אשתו ובניו וזה שאם לא היו בניו נולדי' קודם הכנסו שם לא יתברר להם הטבת האדון להם יותר מחוק הנהוג שיאהבוהו והנה אין האדון או בנו מוסר לו כי אם שפחה כנענית אחת שנא' יתן לו אשה ולא שתי נשים ואינו נותן שפחה אחת לשני עבדים שנ' יתן לו ולא לזולתו והנה אינו נרצע העבד עד שיאמר כשהו' עבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני שנ' ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני ואינו נרצע מפני פעם אחת שיאמ זה המאמר שנ' ואם אמור יאמר ר"ל שיהיה רגיל לומר זה המאמר והרגילות הוא בהשנות והמעט שיהיה בהשנות הוא שנים כי הוא הרבוי הראשון ולזה אינו נרצע עד שיאמר זה המאמר וישנה אותו כשהוא עבד ולפי שפחות משוה פרוטה אינו דבר לפי השרשי' התוריים הנה יחוייב שישאר מזמן עבדותו כשיאמר זה שוה פרוטה או יותר וראוי שתדע שכהן אע"פ שלוקח שפחה כנענית אינו נרצע כי ביובל ישוב איש למשפחתו כמו שהתבאר בפרש' בהר סיני ולזה יחוייב שיוכל לשוב בחזק' שהיה בה ואם היה נרצע הנה ישוב בעל מום ויהיה פוסל לעבודה כמו שיתבאר במה שיבא ולא ישוב לחזקה שהיה בה ולפי שאמ' אהבתי את אדני את אשי ואת בני אפשר שיובן שישוב לאשתו הכנענית וילדיה הנה נלמד מזה שאם לא נשא שפחה כנענית והיו לו בנים ממנה אינו נרצע וזה יתבאר באופן אחר והוא כי אחר שאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו ביאר שכבר אפשר שלא יצא אז והוא אם יאמר אהבתי את אדוני את אשתי וגו' ולזה לא יהיה נרצע כי אם מי שנשא שפחה כנענית והנה יחוייב שיהיה הדלת אשר ירצע בו עומד כדרכו אצל המזוזה לא שתהיה הדלת עקורה שנא' והגישו אל הדלת או אל המזוזה. וזה מורה שהדלת היא סמוכה למזוזה כמשפטה. ולפי שהאלהים הוא לשון רבים הנה הם שנים, ולפי שאם היו שנים לא יהיה בכאן מכריע אם יחלקו בדבר הנה יחויב שיהיו שלשה. והנה הרציעה היא בכלי של מתכת שנא' במרצע של מתכת ואדוניו בעצמו הוא רוצע שנאמר ורצע אדוניו והיא באזנו הימנית כמו שהתבאר בשרשים הכוללים והנה אינו עובד בו כי אם האדון לבד לא לבנו אם מת האדון שנאמר ועבדו וסבת זה כי אהבת האדון הניעתהו להשאר שם ובסוד הדבר יסור הדבר המסובב ממנה והנה אין עבד עברי נוהג כי אם בשעה שהיובל נוהג בו יציאתו תלויה ביובל ומזה יתבאר גם כן שכן הענין באמה העבריה שנאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה בשעה שזה נוהג זה נוהג. והנה האיש הוא שמוכר בתו ואין האשה מוכרת בתה ואחיה גם כן אינם מוכרין אותה אלא כשהיא קטנה שנאמר וכי ימכור איש את בתו איש ולא אשה בתו ולא אחותו ואינו מוכר אותו אלא כשהיא קטנה שנ' בתו ואינו מוכר אותה אלא כשהיא ברשותו ואולם אם השיאה ונתארמלה או נתגרשה והרי היא קטנה אינו רשאי למכרה שהרי יצאה מרשותו ולה אמרה התורה ונדר אלמנה וגרושה וגומר יקום עליה כמו שיתבאר בפרשת ראשי המטות ואינו מוכר אותה אלא למי שיש לו לקוחי' בה או לבנו כדי שתהא ראויה ליעוד שנאמ' אשר לא יעדה ואם לבנו יעדנה ולזה אינו מוכר אותה לבנו ואין האדון מיעד אותה לו או לבנו אלא מדעתה שנאמר אשר לא יעדה והנה היא יוצאה קודם שש בגרעון כסף לפי השנים שנאמ' והפדה ומזה יתבאר שאין האמה העברייה נקנית בפרוטה כי לא יתכן לה גרעון כסף והתורה אמרה והפדה. ומזה המקום נלמד שהבעל חייב אל אשתו בשאר כסות ועונה. וראוי שתדע שאין האמה העבריה נרצעת כי לא יתכן הנשאה לעבד ולא יהיו גם כן בניה עבדים ולא אמרה התורה משפט הרציעה כי אם בעבד ולא ינהג זה הדין כי לא נזכר זה הדין כי אם בעבד שמכרוהו ב"ד כי בו נזכר ואולם במוכר עצמו לא ינהג זה הדין כי לא נזכר זה הדין בו בפרשת בהר סיני וראוי היה להיות כן שאם היה המוכר עצמו מותר בשפחה כנענית הנה לפעמים ימכר האדם עצמו לאיש אחד מפני תאותו לשכב עם שפחתו ואולם התועלות המגיעות מזאת הפרשה:

התועלת הראשון הוא במצות והוא לבאר דין עבד עברי ביציאת רשות האדון לחפשי. ואולם התועלת בזאת המצוה ובמה שדמה לה הוא מבואר והוא לסבב שלא ישאר איש או אשה מישראל בשפלות ודלות מתמיד אבל יתנחמו משפלותם וענים בזכרם כי עוד מעט יצאו חפשים מעבודתם וישובו להם קרקעותיהן אשר מכרום וזה כי בבא השנה השביעית יצאו לחפשי או ביובל לכל הפחות וביובל ישובו להם קרקעותיהם והנה בזאת קצת נחמה לדלים האמללים והכריחה התורה העבדים הנמכרים בגנבתם לישא שפחה כנענית אם ירצה אדוניו להדחיקו יות' מהגנב' כי יקשה להם להיות זרעו לא לו ולזאת הסבה לא יוכרח לישא שפחה כנענית אם לא היה לו אשר ובני' כי מי שאין לו אשה לא יקשה לו נשיאת השפחה ומי שיאן לו בנים לא יקשה לו הולדת הבני' לא לו כי לא שער עניין זה הקניין שישער אותו מי שיש לו בנים ורצתה התורה לבזותו כאשר תביאהו תאותו אל השפחה הכנענית אל שיבחר להיו' עבד יותר משיהיה בן חורין להרחיק ממנו זאת הבחירה המגונה כי יקשה לו לפרסם חסרונו לפני השופטים ולהרצע אנו במקום רואים בזה האופן המגונה. ואולם שרשי זאת המצוה הם ששה עשר:

השרש הראשון הוא שאינו נמכר בגנבתו ליותר משש שנים עם שהיה רב כמות הגנבה ובזה הקל מה לגנב כמו שיתבאר אצל דין הנמכר בגנבתו וזה עם שהוא מבואר כבר נזכר זה בראשון מקדושין:

השרש השני הוא להודיע שאין העבד עובד אלא העבודה שהוא יודע בה לא שיכריחהו האדון ללמוד מלאכה כדי שיעבדהו בה שנאמר שש שנים יעבוד וזה יכלול העבודה אשר מדרכו שיעבוד בה וכשנמכר גם כן היה ערכו לפי המלאכה שהוא יודע בה וכבר אמר גם כן לא תעבוד בו עבודת עבד וכבר נתבאר זה השרש במכילתא ובספרי':

השרש השלישי הוא שהעבד יצא לחירות כשעבד שש שנים באופן ממוצע בין השכיר והתושב כי עבודתו הוא כן וזה כי גופו קנוי לו באופן זה עד שכבר יוכל האדון להכריחו להוליד ממנו לו עבדים ובזה הצד הוא כתושב ומצד שיצא לחפשי בשביעית הוא כשכיר הלא תראה כי גם במוכר עצמו שאין רבו כופהו לישא שפחה כנענית אמרה התורה כשכיר כתושב יהיה עמך לפי שהוא יוצא ביובל והוא מבואר שהשכיר יחוייב לשלם אם חלה בזמן שכירותו והתושב לא יחוייב מה ולזה הוא מבואר שאם חלה העבד שלשה שנים ועבד שלש שנים יוצא לחפשי בשביעית כי הוא נקרא עובד באופן מה כיון שהוא מוכן עבוד אם יוכל כמו שנקרא הישן עובד כאמרו מתוקה שנת העובד אבל אם חלה ארבעה שנים ולא עבד כי אם שתי שנים לא יפטר בשעבוד השנה השלישית שהרי השנה הבאה אחריה אינה שביעית לא למכירה ולא לעבודה אם ישלים שני העבודה ויצא בשביעית ולזה יתבאר שאם ברח בקצת ימי הששה שני' יחוייב להשלים ימי הבריחה כי לא יכנס בגדר העובד כבר נתבאר זה השרש בראשו' מקדושין:

השרש הרביעי הוא שהעבד העברי יגרע בפדיונו ויוצא וכבר נלמד זה הדין מאמה העבריה זה הדין ג"כ מבואר כי לא נמכר אלא מפני שאין לו שנ' ואם אין לו ונמכר בגנבתו ועוד שנ' ובשביעי' יצא לחפשי חנם למדנו מזה שקודם השביעית לא יצא לחפשי חנם ומזה למדנו שצריך לתן כסף לאדוניו אם יצא קדם השביעי' וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש החמישי הוא שאם מחל הרב על העבודה אין העבד יוצא לחרות אם לא כתב לו גט שחרור שנ' ובשביעית יצא לחפשי חנם לא קודם זה והנה יצא לחפשי בגט שחרור מק"ו מעבד כנעני שיוצא בגט שחרור שנ' או חפשה לא נתן לה למדנו ששפחה כנענית יוצאת לחפשי בגט שחרור וכן קונה האשה עצמה בגט שנאמר וכתב לה ספר בריתות כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הששי שאם מת האדון ולא הניח בן הנה העבד יוצא לחפשי ואינו עובד שאר יורשי האדון וזה כי מה שנהוג מהירושה הוא לבן ולא לשאר הקרובים ולזה הוא מבואר כי כשנמכר נמכר לזה התכלית ועו' שהבן לבדו מצאנו שהו' קם תחת אביו בזה הענין לא שאר קרוביו ולזה אמ' באמה העברייה ואם לבנו יעדנה לא לאחר מאחיו לא לשאר קרוביו ולזה גם כן יתבאר שאין האדון שליט למכור אבדו או לתתו לאחר וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש השביעי הוא שהאדון חייב במזונות אשת העבד וכמו שנ' ויצאה אשתו עמו והוא הדין בניו כמו שביארנו כי גם במוכר עצמו חייבה התורה האדון במזונות בני העבד ומעש' ירידן הוא לעצמם לא לאדון כי לא נקנו לו אשתו ובניו לעבדים ומזה יתבאר שאם אין לעבד אשר כשנמכר ולקחה אחר כן הנה לא יתחייב האדון במזונותיו ומזונות הבנים שיהיו לו ממנה אם לקחה כשנכנס ברשותו וכבר נתבאר זה עוד ממה שאמר אם בגפו יבא בגפו יצא ר"ל אם נכנס בלא אשה יצא בלא אשה אך אם בעל אשה הוא תצא אשתו עמו וכבר נתבאר זה השרש בספרא ובראשון מקדושין:

השרש השמיני הוא שאם לא היתה ראויה לו כגון שהיתה אדורה לו מן התורה או מדברי סופרים אין האדון חייב במזונותיה שנאמר ויצאה אשתו עמו מי שראויה להיות עמו כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש התשיעי הוא שכבר נלמד מזה המקום שהאב חייב במזונות בניו הקטנים עד שש שנים כמו שביארנו וכבר נזכר זה השרש בחמישי מכתובות:

השרש העשירי הוא שהעבד שיש לו שאשה ובני ישלוט לו רבו לתת לו שפחה כנענית כמו שביארנו בביאור דברי זאת הפרשה וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין וראוי שתדע שאין האדון יכול להפריש העבד מאשתו הישראלית כי העבד כבר נתחייב בעונתה כמו שנתחייב במזונותיה ואין שעבודה נפקע מפני זאת המכירה והוא מבואר שאינו מותר כי אם בשפחה אחת שנ' אם אדוניו יתן לו אשה לא נשים ואינו נותנה לשני עבדים שהרי לא תהיה לו אבל תהיה לו ולזולתו והתור' אמר' יתן לו אשה ואמרה וילדה לו בנים או בנות:

השרש הי"א הוא הטומטום והאנדרוגינוס אינו נמכר לעבד עברי שהרי אינו ראוי לתת לו אשה ואין מינו ראוי להוליד בנים או בנו' כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין:

השרש הי"ב הוא שהעבד שנשא שפחה כנענית והגיע שם ששנים כשנשאר מהם זמן יתכן שישאר מי שהוא עבד ר"ל שיש בעבודה הנשארה שוה פרוטה אמר ושנה אהבתי את אדוני אשי ואת בני לא אצא חפשי הרי הוא נרצע ועובד את רבו עד שנת היובל אך אם מת רבו אינו עובד יורשיו שנאמר ועבדו הוא ולא הבן ועוד שהרי בסבת אהבתו אותו אדוניו נרצע וכבר תסור זאת הסבה במות אדוניו וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הי"ג הוא שאם היה העבד כהן אינו נרצע שנ' ושב אל משפחתו לחזקת ולשררה שהיה בו וכהן הנרצע לא יוכל לשוב לחזקה שהיה בה שהרי נעשה בעל מום ברציעה ופסול לעבודה כבר נתבאר זה בראשון מקדושין ומה יתבאר שאין הגוי נקנה כעבד עברי כי לא ישוב אל משפחתו ביובל לפי שאין לו משפחה כבר נתבאר זה בה' ממציעא:

השרש הי"ד הוא שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כי יש ליציאת העבד עברי רושם מה ביובל וזה מבואר במוכר עצמו שהו' עובד עד שנת היובל והעבד שמכרוהו ב"ד אפשר ג"כ בו שיהיה ליציאתו רושם מה ביובל כבר נתבאר זה השרש בשלישי מקדושין:

השרש הט"ו הוא כי האדון רוצע ולא בנו ולא שלוחו ואינו רוצה שני עבדים כאחד שנ' אדוניו ולא אחר את אזנו ולא אזנו עם אזן זולתו כבר נתב' זה השרש בירו' ובב' מקדושין:

השרש הי"ו הוא שמתנאי הרציעה הוא שיגישהו אדוניו לפני הדיינים כדי שישמעו הדברים ואחר זה ירצעהו במרצע של מתכת בדלת אם היה הדלת עומד ורוצע אזנו עד שיגיע אל הדלת שנ' ונתת באזנו ובדלת כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

התועלת השני הוא במצו'. והוא לבאר דין אמה העברייה ביציאת מרשות האדון לחפשי. והנה התועלת בזאת המצוה הוא בעינו התועלת אשר במצות שלוח עבד עברי והנה כוונה התורה שיהיה כח האדון ליעדה לו או לבנו אף על פי שלא ירצה זה אביה להרחיק מכירת הבת בזה האופן כי האנשים אשר יסכים האדם לתת להם בתו לאשה אינם רבים מאד וזה יהיה סבה שלא יסכים למוכרה אלא לכמו אלו האנשים ר"ל האנשים אשר ייסכים לתת להם בתו לאשה ולזאת הסבה לא השליט' התורה האדם למכר' לאיש אחר שיעדנה כי לא נתרצה אביה בזה במכירתו בתו עם שבזה ג"כ מהיושר כי כבר יתרצה האדון לשרת איש מה עם שבענין היעוד תועלת אחר והוא כי האדם לרוב תשוקתו למשגל אולי ישתדל לפתות זאת האמה ויקרה בזה מההפסד והגנות מה שלא יעלם ולה רצתה התורה שיעדה הוא או בנו או ישתדל שתפדה ותצא מרשותו כי איננו ישר שתעמוד ברשותו מזולת זה האופן והנה השליטה התורה לאדם למכור בתו בהיותה קטנה לא למכור בנו לפי שהאשה נבראת לעבודת האדם כמו שנתבאר בפרשת בראשית ולה ישלוט האב למכור בתו ולא למכור בנו כי היא נבראת לשרת ולפי שראויה להיותה לאיש בהיותה נערה הנה תסור ממשלת האב ממנה בהיותה נערה:

התועלת הג' הוא במצות. והוא מה שצותה התורה שלא יגרע האדם מאשתו שאר כסות ועונה והנה התועלת בזאת המצוה הוא מבואר וזה שאם לא היה הבעל מלביש אשתו וזן אותה היתה האשה טרודה תמיד באסיפת הקניינים להיות לה לחם לאכול ובגד ללבוש ולא יגיע לבעלה ממנה השרות אשר יצטרך ותפסד הבונה אשר בעבודה היתה בריאת האשה לפי מה שהתבאר בפרשת בראשית ואם היה שולט הבעל במניעת עונתה הנה יהיה זה מביא אותה לזנות כאשר ירבה כח המותר הזרעי ויגיע בזה מההפסד בקבוץ המדיני מה שלא יעלם ואולם שרשי המצוה הזאת הם חמש עשרה:

השרש הא' הוא שאין האדם מוכר את בתו אלא כשהיא קטנה שנ' וכי ימכור איש את בתו לאמה והיא לא תתואר בזה התואר אלא כשהיא קטנה כנאמר על קטן וקטנה או בן יגח או בת יגח כבר נתבאר זה השרש בשלישי מכתובות:

השרש הב' הוא שאיש מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו ולא האשה מוכרת את בתה כי אינה ראויה בזה הדין כמו האב שנאמר וכי ימכור איש את בתו ולא אמר בתה ולא בנו וכבר נתבאר זה השרש במכילתא:

השרש הג' הוא שאין האדם מוכר בתו אלא א"כ מטה ידו ואין לו דבר שיתפרנס ממנו וזה נלמד ממה שסומך דין אמה העבריה למכירת העבד העברי. שאינו נמכר בגנבתו אלא א"כ אין לו דבר לשלם הגנבה שנאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין.,

השרש הד' הוא שאין טומטום ואנדרוגינוס נמכר כמו אמה העבריה כי אינו ראוי להיות לאשה לאדון או לבנו כבר נתבאר זה בראשון מקדושין.

השרש החמישי הוא שאמה העבריה יוצאת בשש שנים מיום המכרה כו הענין בעבד עברי שנאמ' בפרשת ראה אכי כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים מקיש עברי לעבריה בענין זה וראוי היה להיות בן וזה כי באמה הקל יותר ממה שהקל בעבד עברי עד שכבר דקדקה התורה שתהיה שם במדרגת אישות ולא במדרגת שפחות ולזה הוא מבואר שאין ראוי שיכביד בה שתהיה עובדת יותר משש שנים וזה גם כן יתבאר מפני הקשת דינה לדין עבד עברי עם שהיא יותר ראויה בזה הדין מן העבד כי היותה עובדת שם שש שנים בזולת יעוד או גרעון כסף הוא מגונה אצל התורה כ"ש שיהיה מגונה היותר עובדת יותר משש שנים וזה גם כן אפשר שנלמוד ממה שנאמר ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף. ר"ל בלא גרעון פדיונה וזה אמנם יהיה בעת שראוי שתצא חנם בזולת כסף והוא בהשלמת ו' שנים. ועדיין היא קטנה כמו העניין בעבד עברי שנאמ' בו לחפשי יצא חנם ואולם אמרנו ועדין היא קטנה כי הוא ראוי שיהיה אמרו יעדה והפדה ויצאה חנם בנושא אחד בעינו והוא הקטנה שנ' ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם כמו שנתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הששי הוא הוא שהאמר העבריה ועבד עברי יוצאים ביובל אם נפגע בהם קודם שש שנים כי הכל שוים ביציאה ביובל כמו שנתבאר בפרש' בהר סיני וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש השביעי הוא שאין האדון שליט למכור אותה או ליתנה לזולתו שנ' לעם נכרי לא ימשול למכרה והוא הדין לנתינ' כי הטעם אחד וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין. ומזה השרש נתבאר שאם מת האדון תצא האמה לחפשי ואינה עובדת אפילו לבן וכ"ש שאר הקרובים וראוי היה להיות כן כי הקבוץ ההוא יהיה קבוץ נכרי כשמת האב כי אולי נתרצה אב האמה למכור בתו לזה האיש מפני ידיעתו בטוב תכונותיו ומוסרו ליסר בני ביתו ולשמרם מכל דבר רע כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש השמיני הוא שהבת שהביאה סימני נערות או שבגרה יוצאה לחרות לפי שאינה קטנה וכמו שאינה נמכרת אלא כשהיא קטנה כן לא ישלוט האב למכרה ליותר מימי הקטנות כי צריך שיהיה כסף קנינה ראוי לגרעון שנאמר והפדה וזה דבר בלתי אפשר וכבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין:

השרש העשירי הוא שאין המיעד צריך לתת לו קדושין לאמה אלא יעוד לבד כי הקנין הראשון מתישר לקדושין אם היה שם יעוד כי זה הוא קנין הגוף היותר שלם להיות בה ולזה לא יחסר אלא שיאמר לה בפני עדים כשיעדה שתהיה מאורסה לו בכסף שקבל אביה כשמכרה. ואולם אמרנו בפני עדים כי בזולת זה לא ישלם קשר האישות אשר יענשו עליו מיתה שנ' על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר כבר נתבאר זה בא' מקדושין:

השרש הי"א הוא שאמה העבריה יוצאה בגרעון כסף שנאמר והפדה והוא מבואר שמצות יעוד קודמת למצות פדיה שנ' אשר לו יעדה והפדה וראוי היה להיות כן כי אולי תחשד זאת הבת מפני שלא רצה האדון ליעדה או מפני השתדלותם לפדות' כי זה יביא אולי לחשוב שנתעללו בה בבית האדון כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין ובא' מכתובות:

השרש הי"ב הוא שאין אמה העבריה נמכרת אלא למי שאין לו בה קדושין כי ראוי שיהיה כסף הקניה ראוי לזה כבר נתבאר זה בא' מקדושין:

השרש הי"ג הוא שיש לאב למכור בתו לשפחות אר שפחות וזה יתבאר ממה שאמ' אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה וגו' מגיד שאם רעה בעיני אדוניה אין האדון רשאי למכרה ומזה יתבאר שהאב מושל למכרה לעם נכרי כי הו' יותר ראוי שיהיה שליט בה אך אינה מוכרה לשפחות אחר אישות לפי שכיון שקנתה הבעל נקנה גופה לה עולמית וסר קנין גופה מהאב לגמרי אמנם מצד בתו לשפחות לא סר קנין גופה ממנו אם לא היה שם יעוד כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין:

השרש הי"ד הוא שאין אמה העבריה ולא עבד עברי יוצאים בשן ועין כעבד כנעני כי אין גופו קנוי. וכבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין:

השרש הט"ו שאין הבעל רשאי לגרוע מאשתו שארה כסותה ועונתה הראויה לה ממנו וזה שאלו הענינים יתחלף שעורם לחלוף יכלת הבעל אך עכ"פ צריך שיתן לה ההכרחי לאכול וללבוש ואע"פ שהוא עני אך אם היה עשיר יתן לה לפי עשרו וכן העני' בעונ' כי היא תתחלף בהכרח כחלוף עניני האיש אשר נשאת לו והמשל כי הגמל מפני שהוא הולך בדרכי' רחוקים לא יתכן שיתן לאשתו עונתה בכל יום וכ"ש שיהיה רחוק יותר באיש הספן ולזה יהיה הרצון בעונתה הראויה לה ממנו ולזה יחויב שיהיה הרצון באמרו שארה כסותה השאר והכסות הראויה לה ממנו כבר נתבאר זה השרש בחמשי מכתובות:

יב

מכה איש ומת וגו' עד וכי יפתח איש בור.

באור דברי הפרשה

מכה איש ומת מפני ההכאה ההיא מות יומת ואם לא הזיד להרגו אבל הרג אותו בשגגה כאלו תאמ' שיבא ביער לחטוב עצים ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הנה אשים לך מקו' אשר ינוס שמה והם ערי המקלט אשר זכרה התורה במה שאחר זה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה הנה לא ינצל באחת מערי המקלט אבל תקחנו למות אפי' מעם מזבחי שהוא היותר ראוי שיהיה קולט וזה כי ערי הלוי' קולטים. כמו שיתבאר ואם מחנה לויה קולט כ"ש מחנה שכינה והנה למדנו מזה המקום שאין לוקחים למות מעם מזבחי אלא מי שנתחייב מיתת ב"ד לפי המשפט האמתי ולפי שאמר מעם מזבחי ולא אמ' מעל מזבחי למדנו שאינו קולט אלא מה שהוא עמו והוא כהן העובד עבודה שם ולפי שאמר להרגו בערמה למדנו שראוי שיהיה הורג בן דעת שיוכל להערים יצאו חרש שוטה וקטן שאינם מערימים ויצא מי שאינו מערים להרוג כמו הרופא והמיסר. וראוי שתדע שאיזה שיהיה המומת מישראל יתחייב ההורגו מיתה היה איש או אשה או קטן שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם וראוי שתדע שאיזה שיהיה ההורג שיהיה בן דעת יתחייב מיתה ולא אמר הכתוב איש אלא שדבר בהווה ולזה תתחייב האשה החורגת הטומטום והאנדרוגינוס וזה מבואר בנפשו מענין זאת האזהרה כי התורה צותה לסלק ההיזקי' מבין בני אדם כדי שישלם הקבוץ המדיני ולזה גם כן תמצ' שהתורה בארה בקצת המקומות שהאשה תענש בהזיקה לזולתה אמר וקצותה את כפה וכן ראוי שיתברר לך שדין האשה ודין האיש אחד בשאר העונשין הנוהגים זה המנהג ואולם שאר משפטי ענין הרציחה יתבארו ממקומות אחרי' מהתורה ומכה אביו ומכה אמו הוא חייב מיתה ולפי שלא נתבאר בתורה תאר זאת המיתה נברור לו הקלה שבמיתו' והו' חנק כי אין ראוי שנטול מהעונשין כי אם מהראוי לא יותר ולפי שההכאה מצאנוה נופלת על ההכאה שיש בה מיתה כאמרו ויך את המצרי לכל מכה נפש ועל הכאה שאין בה מיתה נאמר ארבעים יכנו והיא הכאה שאין בה חבורה וכי יכה איש את עין עבדו והיא הכאה שיש בה חבורה והיה בלתי אפשר שתהיה זאת האזהרה בהכאה שיש בה מיתה כי לא יצטרך להזהיר על זה הוא בהכאה שאין בה מיתה ולפי שההכאה שאין בה מיתה תהיה אם הכאה שיש בה חבורה הנה אין ראוי שנטיל זה העונש הנפלא כי אם בהכאה שיש בה חבורה כי זה אולי היתה הכונה בזאת ההכאה ועוד שאנחנו נלמד זה הדבר מענינו רצוני שזה ההכאה היא ממין הכאת ההריגה שהזהיר עליה קודם זה אין הבדל ביניהם אלא שאין זאת ההכאה מיתה ולפי שהכאת ההריגה שיש בה חבורה לפי הנהוג מזה הפועל הנה תהיה בזאת ההכאה חבורה. וראוי שתדע שלא יקרא מכה מה שיעשה ע"ד הרפואה וכן אם הכה אותם אחר מיתה כי המכה היא פעל מכוון להזיק יצטער בו המוכה וגונב איש ומכרו ונמצא זה הנגנב ברשות הגונב הנה ימות הגנב והנה נתבאר בפרשת כי תצא שאחד האיש ואחד האשה או קטן או זולתם ממי שהוא נכלל בתורת ישראל ינהג בו זה הדין אם גנבוהו שנאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל כל נפש במשמע. וראוי שתדע שלא יקרא גונב אם גנב נפש מהנפשות שהם ברשותו כמו בנו ותלמידו ואחיו הקטן ומה שידמה לזה ויתבאר זה עוד ממה שאמרה התורה ונמצא בידו ר"ל שיהיה נמצא בידו אחר הגנבה פרט לאלו שם מצויין בידו ואינו חייב עד שיכניסנו ברשותו שנאמר ונמצא בידו ואינו חייב עד שימכר הנגנב בעצמו פרט למוכר האשה לולדותיה או מה שידמה לזה שנאמר ומכרו שימכר אותו בעצמו והנה זאת המיתה היא בחנק כי לא נתבאר תארה בתורה ואולם שאר דיני גונב נפש יתבארו בפרשת כי תצא ומקלל אביו ואמו מות יומת בסקילה שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו וכבר יתבאר שזה מורה על הסקילה ממה שאמרה תורה באבן ירגמו אות' דמיהם בם והנה זאת הקללה היא בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה לא בכינוי וזה נתבאר מענין הקללות הכתובות בפרשת סוטה שהם בשם המפורש. וראוי שתדע שכבר יתחייב על הקללה אע"פ שקללם של בפניהם ולא נצטערו בקללה ההיא כי הקללה תאמר על זה האופן כמו שאמרה התורה לא תקלל חרש ולזאת הסבה יתחייב בקללה אפי' לאחר מיתת אביו ואמו וזה מבואר מאד וראוי שתדע שלא יתחייב על הכאת אביו ואמו ועל קללתם אם לא היו ישראלים וזה כבר נלמד מענינו כי כל אלו הדינים הם בישראל לבד כמו שיתבאר ברוצח שנ' וכי יזיד איש על רעהו וגונב נפשות נתבאר זה גם כן כמו שקדם ואולם מדברי סופרים הנה הגר אסור להכות אביו ואמו ולקללם. וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף באופן שלא ימות במכה ההיא ונפל המוכה למשכב אם יקום המוכה והתהלך בחוץ על משענת טבעיו ר"ל שישוב לבריאותו ונקה המכה מהמיתה אבל יתן לו מהממון בשיעור מה שנתבטל מהמלאכה בסבת המכה ההיא ויפרע שכר הרופא לרפאתו ממה שיקרה מהחולי בסבת המכה ההיא והנה למדנו ממה שיאמר באבן או באגרוף שאינו חייב בניזקין אם לא היה במה שהכהו בו כדי להזיק כמו הענין באבן או באגרוף וזה הענין ג"כ אפשר שנלמדהו על צד ההיקש ממה שזכרה התורה במיתה או באבן יד אשר ימות בה הכהן ר"ל שהיה בו כדי להמית וראוי שתדע שהוא מן היושר שיהיו אומדים אותו אחר שהכה אם יש במכה ההיא כדי להמית ואם אין בה כדי להמית יפטר המכה מהמיתה וזה האדם שלא הוכה אפשר שיקרו לו מקרים ימות בהם ובהיות ענין כן הנה אם חייבנו המכה מיתה במות המוכה קודם שירפא מהמכה הנה ימות המכה בלא משפט כשמת המוכה בסבת מקרים אחרים לא בסבת המכה והתורה אמרה וכי יזיד איש על רעהו להרגו שיהיה הוא ההורג אות ולזה יחוייב שיהיו אומדין המכה אם שיתכן שימות בה המוכה ואם היא באופן שיאמרו אותו שכבר יוכל לקום ולהתהלך בחוץ על משענת טבעיו יהיה המכה פטור מהמיתה ואף על פי שימות המוכה והנה ענין השבת הוא שיתן לו מה שבטלו ממלאכתו אשר הוא יכול לעשותה ואינו דומה שבת מי שהוא נוקב מרגליות לשבת מי שהוא עושה מעשה מחט ולזה אמר שבתו והנה אם היתה מלאכת המוכה מהאיש המכה אותו כמו שהיה עבד עברי הנה יפטר המכה מהשבת וענין הרפוי שיתן שכר הרופא לרפא אותו עד שיבריא מהמכה ההיא ומהמקרים הבאין בסבתה כאלו תאמר שהעלתה המכה צמחין או שנתסרה אחר שהיתה ולא יתחייב המכה לרפאת מה שיהיה למוכה מהחלי בסבת רוע הנהגתו כי הוא לא נתחייב כי אם על רפואת מה בא לו מההיזק בסבתו וכן הענין בזבת וזה מבואר בנפשו מלשון התורה ומענין זאת המצוה כי זה אמנם היה מהתורה על צד היושר שישלם לו מה שהיזקו לא שישלם לו מה שהגיע לו מהנזק לא בסבתו. וכי יכה איש את עבדו הכנעני או את אמתו הכנענית בשבט ומת תחת ידו רוצה לומ' שימות תכף קודם שיעברו עשרים וארבעה שעות הנה יהרג אדוניו בחרב אך אם יחיה יום שלם שהוא משקיעת השמש עד שובו לשקוע שנית או יחיה משני ימים כשיעור היום השלם הנה לא ימות אדוניו כי כספו הוא. וראוי שתדע כי האדם יהרג על הריגתו העבד והאמה הכנענית כי הם בעלי תורה זולת מצות מעטות יהיו פטורים עליה כמו הענין באשה ישראלית ולזה היה העבד נכלל במה שאמר וכי יזיד איש על רעהו כי העבד הוא רע לנו בענין התורה ואמנם הקלה התורה במפשט מפני היותו כספו כמו שאמר לא יוקם כי כספו הוא ומפני זה יהיה לו רשות ליסרו אך לא ימשול להכותו מכה אכזרית שימות בו. וראוי שתדע שאם לא היה זה העבד כלו שלו או זאת האמה לא ינהג בו דין יום או יומים אך יהיה האדון נהרג עליו אם מת בסבת המכה אפילו אחר זמן מרובה כמו הענין בהריגת שאר האנשים ולמדנו זה ממה שאמר את עבדו ואת אמתו כי כספו הוא ואם לא היה עבדו בעת שהכהו וקנה אותו קודם שימו' או הפך רצו' שכבר היה עבדו בעת שהכהו ואינו עבדו בעת שמת לא ינהג בו דין יום או יומים שנאמר וכי יכה איש עבדו שיהיה עבדו בעת שהכהו ומת תחת ידו שיהיה ברשותו בעת שמת. וכבר נלמד זה ג"כ ממה שאמר לא יוקם כי כספו הוא שכבר יתבאר מזה שהו' כספו בעת מותו וזה מבואר בנפשו וכבר כתב הר"ם ז"ל כי לזה אמר' תור' בשבט מפני שיש לו רשו' ליסרו אבל אם הנהו בחרב אינו בדין יום או יומים כי אין לו רשות להכותו בזה האופן ודברים של טעם הם. וכי ינצו אנשים והכו אשה הרה ולא יהיה אסון באשה. הנה יענש המכה כאשר ישית עליו בעל האשה לתת בדמי הולדות ויתן דמי הולדות על פי הדיינין ר"ל שאם היה בעל האשה מקשה לשאול הנה הדיינין ישפטו ביניהם על צד השומא והאומד. והמשל שאם יפטרהו בעל האשה במנה אף על פי שלפי השומא יהיה ערך מזה יותר ממנה יפטר המזיק במנה כי דמי ולדות לבעל ולזה יש לו למחול וראוי היה שיהיה ערך הולדות לבעל לפי שהבני' הם שלו ולו הם מתיחסים וזאת השומא הוא שיראו במה תמכר אשה הרה כזו וכמה תמכר בהיותה בלתי הרה ומה שתמכר יותר בהיותה הרה הוא לבעל ואם אסון יהיה באשה הנה יהרג הורגה ולא יענש בממון וזה אמנם יהיה כשנתכון לאשה אבל אם נתכון לחברו והרג את האשה פטור המו שביארנו במה שקדם ואז לא יפטר מדמי ולדות כי התורה לא פטרה אותו מדמי ולדות אם הרג את האשה אלא מפני שיתנו נפש תחת נפש ואין ראוי שיהיה מת ומשלם וכן מצאנו במכה רעהו באבן או באגרוף שלא נתחייב ממון אלא כשלא ימות המכה. עין תחת עין. ר"ל אם לא יהיה אסון שם שאם היה שם אסון יהיה העונש נפש תחת נפש אמנם כשלא היה שם אסון יענש בממון. וזה כי בולדות אף על פי שהיה סופם להיות נפש מפני שאינם עתה שלימי הבריאה לא יענש כי אם בממון ואותו הממון יהיה לבעל כמו שקדם ואם היה הנזק באופן אחר כאלו תאמר שחסרו עינה או שינה או אבר מאיבריה יהיו אומדין עין תחת עין בממון כאלו תאמר כשיראו כמה יהיה ערך הנזק בעין וכמה יהיה ערכו אחר שחסר עינו ואותו הפחת ישלם המזיק וכבר יתבאר לך שזה העונש הוא ממון ממה שאומר וזה שכבר מצאנו בנזקין שיש בהם עונש ממון כמו שקדם באמרו רק שבתו יתן ורפא ירפא. וכן הענין בולדות שהם כאבר מאיברי האש' ולזה ראוי שיהיה הענין כן באלו הנזקין ואין לאומ' שיאמר שכבר יעשו לו מכה במכה ההיא ויתן עם זה השבת והרפוי כי אין זה מיושר התורה שיענה יותר ממה שהזיק ולזה הוא מבואר שהוא יפטר בממון ועוד כי היזק הולדות הוא יותר עצום מהיזק האיברי' ואין ראוי שיהיה עונש על ההיזק היותר עצם יותר קל ואם היה אומרו עין תחת עין כפשוטו יהיה העונש עליו יותר מהעונש על הולדות כי עונש הגוף הוא יותר קשה לאין שעור מעונש הממון ועוד כי כמו שבהיזק המיתה אין הבדל כמין בין העונש שיגיע על המתת עבדו והעונש אשר יגיע על המתת זולתו כן ראוי שיהיה הענין בנזקין והנה מצאנו העונש על נזקי העבד ממון כי הוא ישולח לחפשי תחת עינו או תחת שנו ואם היה אמרו עין תחת עין כפשוטו היה ראוי שיהיה כן בעונש אשר יגיע לאדון בשחתו עין עבדו לא יהיה הבדל ביניהם במין אבל יהיה ההבדל ביניהם באופן אחר כאלו תאמר שאם יעמוד זמן מה אחר ההכאה קודם שתשחת עינו יפטר האדון ועוד כי התורה הזכירה כאילו החבלות החמור תחלה כמו שנבאר במה שיבא וכבר דתחילה לבאר שהעונש בניזקין הוא ממון במה שחחיב לתת שבת ורפוי במה שאמר כי כבר ינקה המכה מעונש אחר ואחר זה רצתה לבאר אופן הטלת זה העונש שלא תחשב שיפטר בשבת ורפוי אבל אם היתה החבלה בוולדות יתן גם כן דמי ההולדות ואם היתה החבלה באיברים אחרים יתן דמי האברים ההם ועוד כי התורה אמרה במאמר כולל כי כשלא יהיה אסון יענש בממון ולזה יהיה שב אמרו עין תחת עין אל מה שאמר ענוש יענש ר"ל שהוא יענש בממון עין תחת עין ועוד כי עונש הגוף ועונש הממון הם עונשים אין התיחסות ביניהם וראוי שיהיה העונש לפי המרי ובהיות הענין כן ראוי כי הדברים אשר יהיה עונשם בגוף אין להם יחס אל הדברים אשר ענשם ממון כי ההקש הוא אחד וכאשר היה זה כן הנה מן השקר שישתתף בדבר אחד בעינו עונש הגוף ועונש הממון ולפי שכבר התבאר שבכמו אלו ההיזקים יהיו שם עונש בממון שנ' רק שבתו יתן ורפא ירפא הנה הוא בלתי אפשר שיהיה שם עונש גוף ג"כ ולא יקשה בעיני' איך יתכן שיובן אמרו עין תחת עין ממו' כי כמו זה הלשון אמרה התורה במה שהוא ממון אמר בפרשת אמור אל הכהנים ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש ויותר זה ממה שאמר אחר זה השור יסקל וגם בעליו יומת שהוא בלי ספק ממון כמו שנבאר בהגיענו שם בג"ה. הנה קראה התורה מיתה תתו דמי נפשו באמרו אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ועוד כי התורה אמרה ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' למדנו מזה לפי מה שנתבאר בשרשים הכוללים שכמה שהוא למטה מזה יקחו כופר ולזה יתבאר שבכמו אלו החבלות יהיה העונש ממון ואחר שהתישב לנו זה נשלים ביאור הענין אמר שאם לא יהיה שם אסון הנה יענש במה שהכל בממון עין תחת עין ר"ל שישומו דמי עין הנזק וישלם לו וזאת השומא תהיה כשישומו כמה יהיו דמיו אם ימכר קודם שנשחת עינו וכמה יהיו דמיו אם ימכר אחר השחתו וכבר נתבאר במה שקדם שהוא יתן לו ג"כ השבת והרפוי. וכבר יתבאר לך גם כן שהוא ישלים דמי צערו אשר נצטער בזאת ההכאה מן הענין בעצמו וממה שנזכר מזה בתורה וזה שהוא ראוי שישלם לו זה הצער כי אתה תמצא האנשים שיעשו מלאכה שכל מה שיגיע במלאכה ההיא מהצער יותר יותן להם שכירות רב והנה נזכר זה גם כן בתורה באמרו כויה תחת כויה והנה אפשר בכויה שלא יגיע בו נזק זולת הצער כאלו תאמר שבואו בשפוד על צפורנו ואמר גם כן בקנס האונס תחת אשר עינה ר"ל שהוא ישלם זה בעבור שציער אותה וכבר יתבאר לך שהוא ישלם דמי הבשת כי אתה תמצא באנשים שיקחו שכירות בעשיית המלאכות שכל מה שיהיה הבשת בעשיית המלאכה ההיא יותר עצום ינתן להם שכירות יותר רב וכבר נלמד זה ג"כ ממה שאמר' התורה ושלחה את ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה וזה כי התורה לקחה הפרט אשר יהיו בו בושת להורות שכבר תקפיד' התורה בענין הבושת ולזה תמצא גם כן שיענה מוציא שם רע מפני הבושת כי הוא לא הזיק באופן אחר ועם כל זה ענשה אותו התורה מאה כסף ומזה המקו' יתבאר לך כי בושת הוא ממון לא קנס כמו שחשבו רבי' ולזה אמרו ז"ל משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס כבר בארו לך כי הבושת הוא ממון ועוד כי הם אמרו במאמר כולל כל מי שאינו משלם במה שהזיק אינו משלם על פי עצמו ולפי שהבשת הוא דבר שמשלם בו במה שהזיק כי הוא משוער לפי המביש והמתבייש הנה הוא יהיה משתלם על פי עצמו ומה שזה דרכו הוא ממון ולא יטעך מה שאמרו בראש החובל על ענין הבשת חסדא חסדא קנסו הוא מגבת בכבל. שירה שהבשת הוא קנס כי הבשת הנזכר שם הוא קצוב ולא ישוער לפי המביש והמתבייש ומה שזה דרכו הוא קנס ולזאת הסבה קראנו שלשים של עבד קנס ואף על פי שעיקרו ממון לפי שהתורה השוה בזה עבד לעבד וכבר יתבאר זה לך גם כן ממקומות רבים מהתלמוד שהבשת הוא ממון ואין הנה מקום זאת החקירה כי הוא יותר ראוי בחבורים התלמודיים. וראוי שתדע כי דמי הולדות הם לבעל כשהיה חי בשעת נגיפה כי התורה זכתה לו אמנם אם נגפוה אחר מיתה הבעל יהיו דמי ולדו' לאשה לא ליורשי הבעל וכן הענין במי שהיתה מעוברת ואין לה בעל שדמי הולדות הם שלה וזה מבואר בנפשו לפי לשון משפטי התורה עם מה שהתבאר מהשרשים הכוללי' ומזה יתבאר שאם היה בעלה גר ואין לו יורשין וחבל בה בחיי הגר ומת הנה יפטר מדמי ולדות כי נכסיו הם הפקר וכל הקודם בהם זכה ובכאן התבאר שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים בנזק אם חבל בו באופן שלא ישוב לענינו הראשון כמו ששחת עינו או קטע ידו ובשבת וברפוי ובצער ובבשת וכבר תהיה החבלה באופן שיתחייב בקצת אלו הדברים זולת קצת כאלו תאמר שאם לא היה שם כי אם צער לא ישלם כי אם צער ואם לא היה שם כי בושת לא ישלם כ"א בשת והקש על זה ולמדנו ממה שאמרנוהו ולא יהיה אסון ענוש יענש שהדבר שיש בעינו מיתת ב"ד לא יתכן שיהי' בו עונש ממון כי עונש הגוף ועונש הממון הם עניני' מתחלפי' חלוף רב ולא יתכן שיהיו בנושא אחד ולזה מה שיהיה בו מיתה אם היה מזיד לא יפול בו עונש ממון אפי' אם היה שוגג כי ההבדל שיש בין שוגג למזיד אינו אלא לחייבו מית' או לפטרו. וכי יכה איש את עין עבדו הכנעני או עין אמתו הכנעני' באופן שישחית אותה שלא ישוב לענינה הנה יוכרח האדון לשלחו לחפשי תחת עינו וענין שלוחו לחפשי הוא שיכתוב לו גט שחרור יהיה ענינו שהוא בן חורין ויתננו לו ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל הנה יחוייב שיש לשחנו לחפשי תחת שנו וזה השן איננה שן של חלב שהיא חוזרת אבל השן שאיננה חזורת כמו העני' בעין כי הוא דבר בשן הדומה בענינה לעין ואחד שן ואחד עין ואחד שאר איברים הדומים להם שיהיו מומין שבגלוי ואינן חוזרין כמו שיתבאר מהשרשים הכוללים. וראוי שתדע שזה הדין ינהג בעבדו ואמתו אבל אם היה עבד או אמה של אחרים יתחייב בחבלו בו כי הוא ראוי בחיובו חבלו בחברו אולם כאש' הכל בעבדו ואמתו אם חסרו אבר דומה בענינו לשן ועין כמו ראש החוטם וראשי האזנים וראשי אצבעות הידים והרגלים וראש הגויה וראשי הדדים של אשה הנה ישלחנו לחפש ואם חבל בו באופן אחר פטור כי התורה לא חייבה אותו בחבלו בו אם לא בזה האופן וראוי שתדע שהשחתת העין יהיה בשני הצדדים אם כשישחית הראות אם כשישחית כלי העין והנה בכל אחד מאלו הפני' יצא העבד לחפשי אם ישחית עינו האדון שנאמר ושחתה והמשל שאם היה מרגיש קצת הרגש בחוש הראות ועוד אותו האדון באופן שאינו רואה כלל ולא יחזור לו ראותו אע"פ שנשאר לו עינו הנה כבר נשחת העין וישולח העבד לחפשי וכן אם לא היה רואה העבד ונקר האדון עינו כי קודם זה היה העין חלק מב"ח ואחר כך נשחת ושב באופן שאינו חלק מב"ח וכן ההיקש בשאר ראשי האיברים כי ההשחתה תהיה בהם בשני אלו הצדדים וראוי שתדע כי כבר יצא העבד לחירות בזה אף על פי שלא הכהו האדון אבל הפיל שנו או יסמא עינו בזולת הכאה שנאמר אם שן עבדו או שן אמתו יפיל איך שיהיה שיפילנו אע"פ שנתכון לרפואתו והוא שיתכוין לעינו או לשנו שנאמר ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו אבל אם הכהו בלא מתכוין אין העבד יוצא לחירות כאלו תאמר שזרק אבן לכותל ונגע בעבדו והפיל שנו וכן אם נתכוון להזיק ולא היתה ההכאה על העין או על האזן אבל אצלה על דבר אחר כאלו תאמר שיכה בפטיש על האבן אצל עינו או אצל אזנו ונתחדש לו ממנה העורון או חרשות אינו יוצא לחירות שנאמר וכי יכה איש את עין עבדו כשתהיה ההכאה בעין בדרך שיתחדש ממנה בעצמות העורון ולפי שחייבה התורה לשלחו חפשי אחר זה הנה נסתפק לחכמי התלמוד אם דינו כדין משוחרר כיון שהוא מחוסר שחרור ולזה אם חבל בו איש אחר תוך זה הזמן אין העבד ולא רבו יכולין להוציא ממנו לא העבד לפי שאינו משוחרר ולא רבו לפי שאין לו בו קנין ואם חבל בו רבו אחר זה קודם שישוחרר פטור ואם תפש העבד אין מוציאי' מידו לפי שהוא ספק וראוי שתדע שאם הפיל אחר שינו יהיה הנזק לעבד כי התורה זכתה לו בזה עד שישולח בו חפשי ולזה יהיה זה הנזק לעבד וילקח בו קרקע ורבו אוכל פירות ויהיה הקרקע של עבד כשיצא לחירות. וכי יגח שור את איש או את אשה בקרניו ומת סקול יסקל השור על יד ב"ד כמו הענין בשאר העונשים הנלוים לזה עם שבזה יגיע תועלת מזאת הסקילה שישמרו האנשים הב"ח אשר ברשותם באופן שלא יזיקו ולא יאכל את בשרו ולא יהנו ממנו כי האכילה הוא מין ממיני ההנאה ולא היה צריך לומר בכאן שלא יאכל את בשרו אם היתה כונתו למנוע אכלתה לבד כי מפני שהוא נסקל אין ספק שהוא אסור באכילה לפי מה שיתבאר במה שיבא ולפי שהוא ראוי שיהיה משפט בשרו בזה ומשפט שאר חלקיו משפט אחר לפי שלא הזיק בבשרו יותר ממה שהזיק בחלבו או בעורו או בקרניו והדומה לזה ממה שהוא חלק מהשור הנה יהיה השור כלו אסור בהנאה כמו שיתבאר מהשרשי' הכוללים ובעל השור יהיה נקי מלשלם ממון כלל וראוי שתדע שאחד שור ואחד שאר ב"ח שיש ברשותו של אדם ואולם דבר הכתוב בהווה וזה מבואר כי הכונ' בזה היא לשמר שלא ימית האנשים הב"ח שהוא ברשותו של אדם וכן הוא מבואר שאחד נגיחה או נשיכה או רביצה או בעיטה או נגיפה כיון שכוונתו להזיק כמו הענין בנגיחה וזה מבואר בנפשו מהשרשים הכוללים ואין השור חייב מיתה עד שיתכוין להזיק לנפש אדם שנאמר אחר זה ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו וזה אמנם ישלם כשיכוון להזיק לאדם אמנם אם נתכון להזיק לבהמה והזיק לאדם הנה יהיה היזקו לו במקרה ומה שזה דרכו לא יתכן שתשלם בו העדה כי הוא לא יגיע כי אם על המעט וזה מבואר מאד. וראוי שתדע כי לא יתחייב מיתה השור שלא נגע מעצמו אבל הקניטוהו אנשים והניחוהו שנאמ' כי יגח שיהיה נגח מעצמו ולא שיניחוהו וכן הענין אם נגח שור אחר שאם הגיחוהו הנה הבעלים פטורים והוא מבואר שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו כי אז יתברר שזהו השור שהמית וראוי גם כן שיהיה גמר דינו בפני בעליו כי אליו מגיע הנזק והוא יטען מה שאפשר לו מהזכות על שורו ואם לא היו שם הבעלים אולי יסקל השור ולא במשפט ועוד כי התורה אמרה והועד בבעליו הנה כבר הקפידה התורה שתהיה ההערה בפני בעליו כדי שיטעון על זה מה שאפשר עליו וכן ראוי שיהיה הענין בגמר דינו ולזאת הסבה יתבאר שאם קדם האדם ושחטו קודם שיגמר דינו שהשור הוא מותר באכילה לפי שלא יתכן שיגמר דינו אחר זה ועוד כי התורה אמרה סקול יסקל השור שיהיה שור בעת שיגמר דינו לסקלו וזה איננו שור ואמנם אם שחטו אחר שנגמר דינו הרי הוא אסור בהנאה ומי שיאכל מבשרו כזית לוקה כי גמר דינו אסרו בהנא' לא סקילתו וזה מבואר מאד והוא מבואר שהשור שאין לו בעלים יסקל ג"כ כשהמית את האדם כי הכוונה היתה בזאת המצוה לסלק ההיזקים הממיתים האנשים ולא יצטרך לגמור דינו בפני בעליו כי אין לו בעלים ואם היה השור טרפה אינו נסקל שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת ר"ל שהשור יומת והשור הטרפה הוא חשוב כמת ואם היה בעל השור טרפה הנה השור אינו נסקל שהרי בעל השור אם המית פטור מפני שהוא חשוב כמת. והתורה אמרה מכה איש ומת מות יומת ועוד שהוא עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאתה יכול להזימה אינה עדות כמו שיתבאר במה שיבא. ואם שור נגח והוא מתמול שלשום והועד בב"ד כי שם לבד יהיה העדות בפני בעליו שהוא נגח היום ותמול ושלשום הנה אם לא ישמרנו בעליו אחר זה והמית איש או אשה השור יסקל על יד ב"ד וגם בעליו יומת. וראוי שתדע שאין זאת המיתה בב"ד כי כבר הקפידה התורה ברוצח הנהרג שיזיד על רעהו ויערים בהריגתו. ועוד כי כבר בארה התורה שלא יעתק דין מה שיש בענינו עונש מיתה אצל עונש ממון באמרה ולא תקחו כופר לנפש רוצח לנוס אל עיר מקלטו ולפי שבזה המקום נעתק עונש אל הממון הוא מבואר שאין זאת המיתה על יד ב"ד ולזה הסכימו במכילת' שזאת המיתה היא בידי שמים והופר הוא כפרה לה ויתכן גם כן שיהיה אמרו וגם בעליו יומת כאלו אמר שישלם נפש תחת נפש וה אמנם יהיה כשיתן דמי הנהרג אם ישימו יורשי הנהרג כופר עליו ואז יתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו לפי ערך הנהרג ואמנם אמ' אם כופר יושת עליו שאם רצו היורשים למחול הכופר הרשות בידם ולפי שהוא חוטא בזה הענין מפני שלא שמר שורו המועד כראוי הנה יהיה הכופר כפרה על זה החטא ולזה יהיה דינו דין הכפרה לכל הדברים ר"ל שאם מת בעל השור קודם שיתן הכופר הנה היורשים פטורים ממנו לפי שאין כפרה לאחר מיתה וכן אם לא היה בעל השור ראוי לכפרה כמו שהיה קטן או שוטה. וכבר מצאנו שהכופר הוא לכפר על הנפש אמר בפרשת כי תשא ונתנו איש כופר נפשו ליי' וסוף העני' לכפר על נפשותיכם ולזה הוא מבואר שדין הכופר אשר נזכר בכאן הוא דין הכפרה לא דין הממון כי לא יתכן לקחת ממון תמורת נפש אם לא על צד הכפרה ואם יגח השור קטן או קטנה מישראל כמשפט הזה יעשה לו ר"ל שיסקל השור וישלם בעליו כופר אם היה מועד ואם היה הנגוח עבד כנעני או אמה כנענית הנה יהיה הכופר שלשים שקלים של כסף כל שקל מהם משקל שפ"ד שעורות והם יהיו לאדוניו והשור יסקל וזה לך ראיה כי מה שאמר או בן ינג או בת יגח הוא בבני ישראל. ועוד כי כל הענין כלו מדבר כשהיה הנזק לאנשי התורה אבל הבדיל בין קצת לקצת וזה כי העבד והאמה מפני שאינם בשלמות בגדרי ישראל הבדיל ביניהם ובין ישראל. וראוי שתדע כי שור של שני שותפין שהועד והמית יתחייב כל אחד מהם בכופר שלם כי הכופר הוא לכפרה על הנפש ולכל אחד מהם תצטרך כפרה שלמה כי נפש יש לו והנה מי שלא ירצה לתת את הכפר כופין אותו ב"ד לתת ליורשי הנהרג ואולם זאת ההעדה היא לפי שפוטי הפסוק שתהיה נגיחתו בשלשה ימים שנאמ' ואם שור נגח הוא מתמול שלשום ואולם העדתו אפשר שתהיה יחד רוצה לומר שיעידו העדים בב"ד שנגח שלשה ימים שנאמר והועד בבעליו אחר נגיחתו שלשה פעמים וידמה שלא אמרה תורה מתמול שלשום אלא כדי שתהיה הריגתו האנשים בשלשה פעמים זה אחר זה כי אז יהיה מועד אם הרג שלשה יחד בהכאה אחת במספר כי אין ראוי שנחשוב אותו למועד כשהיה הענין בזה התואר ומזה המקום יסור הספק איך יתכן שיהיה מועד אחר הוא נסקל בהריגה אחת לבד וזה שזה אפשר כשהרג שלשה אנשים ובאו אחר כן עדים והעידו זה בב"ד וקודם שנגמר דינו הרג הרביעי כי אז יסקל השור וישלמו הבעלים כופר או אם הרג שלשה גוים כי אז הוא מועד לאדם או שהרג שלשה בני אדם טרפה הי הוא אינו נסקל עליהם שנאמר והמית איש או אשה יצאו אלו שהם כמו מתים ולפי שהכופר לכפרה נפשט בו להחמיר הוא בהפך מה שהיינו שופטים בו אם היה ממון ר"ל שאז היינו שופטים בו להקל בספק שיפול בחיובו ולפי שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת למדנו שאין הבעלים משלמין כופר עד שיסקל השור ונאמר שזה אמנם יהיה כשהיה מחוייב השור סקילה אמנם כשלא היה חייב השור סקילה וזה אמנם יהיה כשלא היתה כוונתו להזיק כי אז לא יתחייב השור סקילה כמו שיתבאר הנה אז ישלמו הבעלים כופר מפני שלא שמרו אותו כי חייב הכפר יבא מזה הצד כי האדם מוזהר שלא ישים דמי' בביתו ולזה יביא הכופר לכפרה על זה העון וזה אמנם יהיה כשהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות לאכול ירק שם או שהיה מועד להתחכך להנאתו בכותלים להפילם על בני אדם כי מפני שהוא מועד להרוג האנשים בזה האופן הנה יתחייבו הבעלים כופר כשלא שמרוהו ולא נאמר כיון שאין השור נסקל אין הבעלים משלמין סופר כי מפני שהכופר היא לכפרה נחמיר בזה ונאמר כי אולי לא הקפידה התורה בזה אלא כשהיה השור ראוי לסקילה וכן אם העידו העדים שיש לו שור נגח בבקרו ולא ידעו אי זהו הנה ישלחמו הבעלי' כופר אף על פי שאין השור נסקל כי הוא מוכרח לשמר כל בקרו לשמרם מן זה ההיזק הנפלא כי זאת היתה כוונת התורה בזה הענין בלי ספק. ואולם אם חבל השור באדם זה ממה של נזכר דינו בתורה ואולם נלמד זה הדין מנזקי שור בשור ומה שנזכר בענין הכופר התורה וזה כי במקום שאין לאדם חיוב ממון כשהזיק בידיו יתחייב ממון כשהזיק שורו ומפני זה יחוייב כי במקום שיהיה לאדם חיוב ממון כשהזיק בידיו יתחייב ממון כשהזיק שורו ומזה יתבאר כי השור לא יתחייב בחמשה דברים. ואולם יתחייב בנזק לבד כי הכופר הוא נזק ומזה יתבאר כי השור לא יתחייב בדמי ולדות כי לא חייבהו התורה רק בדמי נפש שהוא כן קיימא כמו איש ואשה ובן או בת ועבד ואמה וזה מבואר משרשי הכוללים וכבר יתבאר גם כן שאם היה השור מועד ושמרו בעליו השמירה הנהוגה לכמו הב"ח ההוא הנה הוא פטור מן הכופר שהרי שמרו וכתיב ולא ישמרנו בעליו וכן יתבאר שאין הבדל בין תם למועד אלא בשור ומה שידמה לו שאינו מועד לזה מתחלת ענינו ואולם אם היה שם מי שהוא מועד מתחלתו לזה כמון הארי והדוב והזאב ומה שידמה להם במקומות אשר ימצאו מועדים להריגת האדם הנה יתחייב עליה' לפי מה שאחשב כזולת העד' אם לא שמרם כראוי וזה מבואר מהשרשים הכוללים והנה התועלות המגיעות מאלו הפרשיות הם במצות והכונה בכללם סלוק החבלו' והיזיקי' בין בני האדם באופן שלא ימיתו קצתם קצת ולא יחבלו קצתם קבצת ולא ימותו הב"ח אשר ברשות האדם האנשים והתועלת בזה מבואר בתקון הקבוץ המדיני. והנה היה ההורג חייב מיתה מדה כנגד מדה והיא מכה אביו במיתה למה שיש בזה מהעזות כנגד הוריו אשר היה מחוייב לכבדם ולירא מהם ולזאת הסבה היה המקלל במיתה והיה מיתת המקלל יותר חמורה לפי שכבר שיקל אותו ולאנשים לקלל מלהכות והיה שכבר גונב נפש חייב מיתה כשנשתעבד בו ומכרו לפי שהוא יוציאהו מגדר התורה באופן מה כי הוא ימכר אותו בחזקת עבד כנעני עם מה שימשך מזה מההפסד שלא יודע מאי זו משפחה הוא. ויקרה לו שיקח אחותו או אחד משאר העריות. ולזאת הסבה לא יתחייב אם לא גנבו מאחיו ר"ל שאם מכרו לאחד ממשפחתו פטור כמו שיתבאר בפרשת כי תצא והנה היה עונש החבלות ממון לפי שבזה יש תשלומין מה לנחבל והוא מן היושר שתשתדל התורה שישולם לו מה שחסרו אותו לפי מה שאפשר ואם היה העונש בזה מדה כנגד מדה לא יהיה בזה שום תועלת לנחבל. ועוד כי לפעמים לא יהיה לנחבל מה שירפא בו בעצמו וימות ויגיע מזה היזק לו וגנות לחובל בו ועוד כי אי אפשר לעשות בכל החבלות מדה כנגד מדה וזה מבואר בנפשו ולה ראוי שיהיה העונש ממון והנה הקלה התורה בהריגת האדם בעברו ואמתו כי כספו הוא והיה עונש הפלת הולדו' ממון לפי שאינם בריאה שלימה והנה ישולח העבד חפשי בהשחתת עינו או שנו ומה שידמה להם מהאיברים לפי שכבר היה ראוי שיתן לו האדון דמי האבר ההוא כי אינו ברשותו באופן שיוכל להשחית איבריו אבל הוא לו לעבדו לעולם בהם תעבודו ולפי שלא יתכן שיתן האדון כסף לעבדו רצצה התורה שיהיה הכסף ההוא פדיון העבד ההוא מיד רבו ובזה תועלת גם כן שישמר האדון מהכות עבדו ואמתו באכזריות פן ישחית אחת מאבריהם אשר יחוייב לו שישלחם לחפשי עליהם והנה היה עונש הב"ח ההורג את האדם מיתה כדי שלא יוזק בו אדם ולהזהיר בעליו לשמרו והנה היה בעליו פטור אם לא היה זה הב"ח מועד כי לא היה לו להעלות זה על דעתו ואולם כשהיה מועד ולא שמרו כראוי אז יתחייב כופר ואם היה הנהרג עבד או אמה יתן שלשים שקלי' אשר היה דמי העבד הבינוני תמורת מה שהפסיד האדון בזה הנזק. ואולם שרשי זאת המצוה הם נ"ב שרשים:

השרש הא' הוא שיהיה שאי זה שיהיה בן עונשין היה איש או אשה או טומטום או אנדרוגינוס שהרג נפש מישראל זכר או נקבה גדול או קטן חייב מיתה וזאת המיתה היא בסייף שנאמ' מכה איש ומת מות יומת אי זה שיהיה המכה ואחד איש או אשה גדולים או קטנים אלא שדבר הכתוב בהווה ותדע שכן הוא שהרי אמר במקום אחר ואיש כי יכה כל נפש אדם ויתבאר שבישראל מדבר שכבר זכר דינו אלו החבלות דין ההורג עבדו שהוא בן תורה והקל בדינו מעט מפני היותו כספו ועוד שכבר תמצא במה שאמ' וגונב איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ויתבאר שזאת המיתה היא בסייף שהרי אמ' בהורג עבדו נקום ינקם וזה אמנם יאמר על ההריגה כחרב שנ' חרב נוקמת נקם ברית ובביאור אמרו שופך דם האדם באדם דמו ישפך כבר נתבאר זה השרש בשני מסנהדרין:

השרש הב' הוא שלא יתחייב מיתה ההורג אם לא עשה זה בזדון ויכוין לזה הנהרג שנ' וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה אבל אם נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כבר נתבאר זה ברביעי מסנהדרין:

השרש הג' הוא שההורג בשוגג גולה שנ' ואשר לא צדה כבר נתבאר זה השרש בי"ג מסנהדרין:

השרש הד' הוא שהמזבח קולט ההורג בשגגה שנ' בהורג במזיד מעם מזבחי תקחנו למות ולה הוא קולט מי שהוא המזבח לפי הנהוג כמו כהן ועבודה בידו כבר נתבאר זה השרש בי"ג מסנהדרין:

השרש הה' הוא שהמכה עבדו או אמתו הכנעני ומת תחת ידו הרי זה נהרג עליו אם לא עמד אחר זה כ"ד שעות קודם שמת ואם עמד כ"ד שעות פטו שנ' לא יוקם כי כספו הוא ולזה הוא מבואר שאם היה העבד של אחרים או היה לאחר שותפות בו או ממלאכתו אינו בדין יום או יומים אבל נהרג עליו כהורג ישראל שהרי אינו כספו ואינו עדו בשלמות כבד נתבאר זה השרש מי"ג מסנהדרין ובח' מבבא קמא ובג' מבבא בתרא וידמה שלכך אמרה התור וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט לפי שיש לאדון ליסר עבדו על דרך המוסר הבאות בשבט או במה שידמה לו שמיסר האדם בו את בנו כאמרו חושך שבטו שונא בנו וכאשר היתה המכה בזה התואר רגלים לדבר שלא נתכוון להגו מפני שהו' כספו ויורה על זה שכבר חיה אחר זה יום שלם ואולם אם הכהו בסייף או באבן או בחץ הדבר מעיד שאין זה ליסרו אבל להרגו ולא יהיה בדין יום או יומים וכן כתב הרב המורה ודברי' של טעם הם ואולם שאר השרשי' אשר בדיני ההורג במזיד או בשגגה יתבארו בג"ה בפרשת ואלה מסעי:

השרש הו' הוא שהמכה אביו או אמו היה איש או אשה או טומטום או אנדרוגינוס חייב מיתה והוא חנק שהיא קלה שבמיתות כי לא פורש וראוי שלא נטיל מהעונשים יותר מהראוי ולפי שסמכה התורה סמיכת זאת ההכאה אחר ההכאה שיש בה מיתה וההרצה למדנו שזאת ההכאה שיש בה מיתה וההרצה היא מעין ההכאות ההם אלא שאין בה מיתה אם לא היה בהכאה ההיא חבורה ולזה יתבאר שאם הכה אות' לאחר מיתה אינו חייב מיתה. או אם עשה בהם חבורה לרפואה כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

השרש הז' הוא שאם היו אביו ואמו רשעים. הרי הוא פטור על הכאתם ועל קללתם שהרי אינם נוהגים כמנהג ישראל והתורה לא זכרה באלו המקומות כי אם בהיזק שיגיע מהאדם לזולתו מישראל או מן האנשים הנוהגין מנהג ישראל באופן מה כמו העבד הכנעני כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין. והנה זה השרש הוא כולל בקללת הדיין והנשיא לזאת הסבה בעינה וכבר נתבאר זה במכילתא:

השרש הח' הוא שהגונב נפש מישראל והדומה להם מן אנשי התורה כמו גר ועבד משוחרר ויביאנו לרשותו וישתמש בו ומכרו לאחרים חייב מיתה שנ' וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ואמר בפרשת כי תצא כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו למדנו מזה שאין הבדל בין גונב קטן ובין גונב גדול שהרי הוא גונב נפש ושאינו חייב עד שיביאהו לרשותו שנ' ונמצא בידו ואינו חייב עד שישתעבד בו שנ' והתעמר בו ואל זה ג"כ רמז באמרו ונמצא בידו ר"ל שהיה נמצא תחת ידו לעבדו ואינו חייב עד שימכרנו לאחרים כי זהו גדר המכור ובביאורה אמר וגונב נפש מאחיו ר"ל שגנבו מאחיו ומקרוביו ולזה הוא מבואר שאם מכרו לאחד מהם הוא גנוב מאחיו. ואם חסר אחד מאלו התארים אינו חייב מיתה כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

השרש הט' הוא שהעומר הזה לא נדקדק בו שיהיה בו שוה פרוטה כי התורה לא דקדקה בזה מפני ההנאה שהגיע לגונב מפני העמוד אבל מפני ההשתמשות שנשתמש בו כאלו הוא עבדו לזה גם כן מכרו בחזקה הוא עבדו. ולה אמר בזה המקום ונמצא בידו תמורת העמוד להורות שאיך שיהיה שישתמש דרך עבדות ינהג בו זה הדין כבר נתבא זה בי"א בסנהדרין:

השרש הי' הוא שלא יקרא גונב נפש מאחיו מי שהיה הנפש ההוא ברשותו וקודם זה כמו בו ותלמידו או מי שהוא סמוך על שלחנו ועוד שהתורה אמרה ונמצא בידו שתהיה הגנבה סבת היותו נמצא הידו יצאו אלו שהם נמצאי' בידו בזולת גנבה כבר נתבאר זה בי"א מסנהדרין. וממה שיפול בו ספק הוא אם נתעמר בו כשהנגנב ישן אם יקרא עמוד לחייבו מיתה אם לאו. והנה זה העמוד יתכן שיורה כשנשען עליו וזה שכבר אפשר שנ' כי מפני שלא דקדקה התורה בזה העמוד היה מעט או הרבה יתחייב על זה העמוד וכבר אפשר כי אין העמוד בכך כי נדר העמוד הוא לפי הנהוג העבוד' אשר תהיה בהקיץ ועל זה לא יתחייב מיתה על כמו זה העמוד כי הוא ספק ויראה לי שכבר יתחייב על הגנבה ועל המכירה אע"פ שהנגנב ישן כי דרך הגבה והמכיר' בזה האופן היא יותר בישן ממה שהיא בנעור וזה מבואר בנפשו ואולם מה שנסתפק לחכמי התלמוד הוא מהעמוד וזה הוא באמרם בי"א מסנהדרין בעי רבי ירמיה גנבו ומכרו כשהוא ישן מהו וכו' דרך עמוד בכך או אין דרך עמוד בכך ואמרו שם ותפוק לי דליכא עמוד כלל ואמרו לא צריכא ישן רגזא עליה כבר נתבאר לך זה שלא נסתפק לשואל זולת העמוד שיהיה כשהוא ישן אם דרך עמוד בכך או אין דרך עמוד בכך ואולם הרב המורה יסבור בזה סברא מקובלת לסברתנו ומה שידמה הוא מה שכתבנו ואין ספק שאם מכר שפחה לעובריה שאין זו הכירה שיתחייב עליה שנאמר וגונב איש ומכרו שיהיה המוכר איש או האשה שגנב':

השרש הי"א הוא שהמקלל אביו ואמו נסקל שנ' ומקלל אביו ואמו מות יומת וזאת המצוה במיתה שרש שהיא בסקילה שנ' אביו ואמו קלל דמיו בו כבר נתבא' וזה בששי בסנהדרין.

השרש הי"ב הוא שאינו חייב עד שיקללם בשם מן שמות המיוחדים לשם יתע' כמו יי' אל אלהים יה שדי צבאות וזה מבואר מהקללות בתורה בפרשת סוטה שהם בשם מן השמו' המיוחדים כבר נתבאר זה השרש בשביעי מסנהדרין:

השרש הי"ג הו' שאם קללם אפי' לאחר מיתה חייב כי הנפש ששבה אליה הקללה היא קיימת לאח מיתה ובה ג"כ יותר מרוע התכונה והעזו. וכבר תמצא שנקרא אב לאחר מיתה כאמרו כי התענית בכל אשר התענה אבי כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

השרש הי"ד הו' שיתחייב החובל בחברו לשלם ממן והם ה' דברים. נזק. שבת. רפוי. צער. בשת. בנזק נאמר ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה והו' דמי הולדו' אשר העדירם ממנו ואמר יד תחת יד רגל תחת רגל והוא ממון כמו שביארנו בזאת הפרשה ואמר בשבת ורפוי רק שבתו יתן ורפא ירפא ואמ' בבשת וקצותה את כפה והו' ממון כמו שביארנו כבר נתבאר זה השרש בח' מקמא והוא מבואר כי במקום שיקרו כל אלו החמשה דברי' ישלם כלם וכאשר לא יקרו כי אם קצתם ישלם מה שיקרה מזה. כבר נתבאר זה השרש בח' מקמא ובירושלמי:

השרש הט"ו הוא שד' דברי' מאלו יהיה בהם דין השגגה ברצון כיון שיש לו פשיעה מה בזה הבשת כבשת שלא יתחייב עד שיתכוין להזיק או לבייש שנאמ' וקרבה אשת האחת להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וזה שלא חלקה התורה בין שוגג למזיד כי אם במכה נפש שנ' ואשר לא צדה וגו' וכי יזיד איש על רעהו אבל בחבלות יתחייב לשלם אע"פ שהו' שוגג כיון שהו' פושע פשיעה מה כבר נתבא' זה השרש בב' מקדושין.

השרש הי"ו הוא שלא יתחזק המזיק בשגגה אם היה הנזק הוא הפושע יותר בהגעת הנזק לו כאו תאמר שזרק את האבן והוציא ראשו וקבלה או שנכנס לרשות המזיק שלא ברשותו והזיקו בשגגה וכן הענין אם היו שניהם במדרגה אחת מהפשיעה. וזה מבואר בנפשו חיובו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא ובי"ג מסנהדרין:

השרש הי"ז הוא שהשגגה שהיא למט' מהשגגה שיתחייב עליה גלות כאלו תאמ' שהיא קרובה לאנוס כגון שנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק' והכה לו כזה שגגה מה והיא עלייתו לראש הגג במקום שיתכן שיפילהו הרוח שאינה מצויה ואע"פ שלא תקרה רק על המעט וכן אם היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה או שלא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והזיק הנה באלו לא ישלם כי אם הנזק לבד כי התורה אמרה יד תחת יד רגל תחת רגל. מ"מ ישלם הנזק ונתבאר עוד מזה ממה שחייבה התורה בדמי הולדות ולא יתחייב בד' דברים הנשארים כגון שנתכוון לזרוק שתים. וזרק ד' והזיק האשה שהיא שגגה קרובים לאנוס וראוי להיות כן וזה כי השוגג והמזיד חייבין באלו הדברים וזולת הבשת של יתחייב בו כי אם המזיד והאנוס פטו' מכלם כמו שהתבאר בשרשי' הכוללי'. ולה ראוי שיהיה השוגג קרוב לאנוס חייב בקצת' ובקצתם לא וראוי שיהיה מה שיתחייב בו הוא הנזק כי הוא הדבר היותר ראוי לשלם כי ההיזק בו הוא יותר נגלה עם שהוא נוהג גם בממונו שהזיק. ורואי שלא יעלם ממנו שאם היה בזה הנזק יד אחר הוא פושע בו הנה יתחייב השני כאלו תאמר שהפילו חברו מראש הגג והזיק או ששם כלי' או אדם אצלו בעת שהו' ישן והזיקם הישן בתנועתו בעת השינה וזה מבואר חיובו מאד. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא ובירושלמי בשני מקמא:

השרש הי"ח הוא שאלו הה' דברים שמין לי מקבל הנזק והמזיק. והמשל שאם הסרו אבר כגון שקטע ידו או רגלו שמין כמה נפחת ערך איש בזה אם ימכר לעבד מפני חסרון האבר ההוא וזהו הנזק ואחר זה משלם והצער בשמין כמה היה אדם כזה נותן שלא יחוסר ממנו זה האבר בזה האופן המצער אך הוא יחוסר ממנו בסם שלא יצטער בו כי אם צער מעט והוא מבואר שכל מה שהיה הנזק יותר מעונג ויותר עשיר יהיה ערך הצער יותר רב. והשבת שמין לפי מה שבטלו ממלאכתו כל ימי חליו לפי המלאכה שהוא יודע בה אם לא חסרו אבר משערי' לפי מה שבטלו מהמלאכה שיוכל לעשותה בזולת האבר ההוא כל ימי חליו אך דמי מלאכת האבר ההוא נכללו בדמי האבר הההוא וכן ידמה שהרפוי יהיה מתחלף גם כן לפי מעלת הנחבל כי כבר יתחלפו הרפואות הלקוחות אם דרך הפה אם מחוץ לפי מנהג המקבל הרפואה והיותו ענוג או הפך והבשת משערין אותו לפי המביש והמתבייש וזה שאם היה המביש פחות ונבזה יהיה הבשת יותר גדול ממה שיהיה אם היה נכבד וכן אם היה המתביש נכבד הנה בושתו יותר גדול ממה שהיה אם היה נבזה כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא:

השרש הי"ט הוא שאומדין מה שהזיק בו אם יש בו כדי להזיק כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא:

השרש הכ' הוא שלא יתחייב בדיני אדם אם הזיק בחברו כשהעיתו או שצעק באזנו וחרשו כיון שלא נגע בו בדבר נרגש ואינו דומה לאבן או לאגרוף שאמר' התורה וכן אם בישו בדברים פטור שאינו דומה למה שאמרה תורה ושלחה ידה והחזיקה במבושיו כבר נתבאר זה הזרז בשמיני בקמא:

השרש הכ"א הוא שהנוגף את אשה בכוונה ויצאו ילדיה ולא מתה משלם דמי הולדות זולת מה שיתחייב מפני מה שהזיק בגוף האשה לפי מה שקדם שנאמר ולא יהיה אסון ענש יענש וגו' ואם מתה פטור מדמי ולדו' שהרי הוא חייב מיתה אם היה מזיד ולא יתכן שיתקבצו בפועל אחד בעינו ענש המיתה והממון יחד כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ולה אמ' ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ולזה הוא מבואר שאע"פ שהמיתה בשגגה פטור מדמי הולדות לפי שהעונש הפועל הזה הוא אם חיוב מיתה אם פטור ולא יוכל להגיע אל עונש הממון כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא קמא:

השרש הכ"ב הוא שאם לא נתכוון לאשה אע"פ שמתה חייב בדמי הולדות לפי שאין בזה הפועל עונש המיתה כלל כמו שקדם כבר נתבאר זה השרש בד' מבבא קמא:

השרש הכ"ג הוא שהעובר הוא אבר מאברי האשה ולזה היה עונש נוגף האשה ויצאו ילדיה ממון שאם היו חשובים לנפש היה ראוי שיהיה בהם חיוב מיתה והיה זה כן לפי שהעובר הוא נזון בהדם ההוה בכבד אמו כמו הענין בשאר אברי אמו. כבר נזכר זה בחמישי מקמא ובתשיעי מסנהדרין ובמקומות רבים מהתלמוד והוא מהשרשים הכוללים:

השרש הכ"ד הוא שהנזק והצער הוא לאשה ודמי הולדות לבעל כשהיה לה בעל כי התורה זכתה לו בהם. ואולם אם מת הבעל יהיו דמי הולדות ג"כ לאשה. והיה זה כן כי לא זכתה התורה בדמי הולדות כי אם לבעל לא ליורשיו וזה כי אין האשה נקנית להם. ולפי שהולדות הם כמו אבר מאבריה הנה יהיו דמי הולדות שלה. והנה יתבאר כי הנזק והצער לה לפי שלא זכתה התורה לבעל אלא בדמי ולדות שיש לו צער וטרח בהויתם ולא יחסר בהפקדם מגוף האשה. ואולם מה שיחסר מגוף האשה בהפקדו ראוי שיהיה לאש' וכן הצער ההוא יהיה לאשה לזאת הסב' ואולם השבת הוא לבעל אם היו מעשה ידיה שלו וכן הענין בעבד עברי כי מלאכתו היא לרבו וכבר נתבאר זה בשלישי מקמא. ומזה יתבאר שכופר האשה הוא ליורשי האשה אם הרג אותה שור מועד ולא לבעל ונתבאר זה ברביעי מקמא. והנה התבאר מאלו הדברים שהבושת הוא שלה וכן יראה מהתוספתא בפרק י"ג מאבות נזיקין ומהמשנה בששי מכתובות. כי החולק על זה הדעת שם הוא יחיד וכן הענין בתוספת'. ואולם הרב המורה נמשך לדברי היחיד לפי שנשאו ונתנו המאוראים להקשות ולתרץ על דעתו. והנראה בעיני שאין כח במשא ומתן ההוא לדחות הדעת הנזכר בזה במקומו והוא מה שנתבאר מזה בחמישי מקמא אשר יחויב שיהיה הבושה לכל בני המשפחה ואמרו התם לא גופיה מאשתו גופיה היה מחויב שיהיה הנזק שלו כיון שאשתו הי' גופו או שיהיה לו חלק בנזק וזה דוחה מה שנזכר מזה בשמיני מקמא ובשביעי מכתובות ולזה הנראה בעיני שאין הלכה כדברי אותו היחיד כי לא נדחה תלמוד ערו' מפני שנויי דחיקי כמו שכתב רבינו האיי ז"ל ואם היה לא יהיה זה מן התורה אלא מתקנות חכמים:

השרש הכ"ה הוא שהמכה עין עבדו או עין אמתו הכנני' ושחתה או שיפיל שן עבדו או אמתו הדומה לעין שאינו חוזר והוא השן שאינו שן של חלב חייב לשלחם לחפשי. וכן הענין בשאר האברים הדומים לשן ועין שהם ראשי אברים וגלויין כמו ראש החוטם וראשי האזנים וראשי האצבעות מן הידים והרגלים וראש הערוה באדם וראשי הדדים באשה ולפי שלא אמר בהם לחפשי יצא למדנו שהם חסרים שלוח וענין השלוח הוא שיכתוב להם שטר שחרור כמו שאמר בשפחה חרופה או הפשה לא נתן לה ומשם למדנו שאין דנין דין המשוחרר עד שיגיע גט שחרור לידם והוא מבואר שענין השחתת האבר יאמר על שני פנים האחד שישחיתנו מעשות הדבר הטבעי המיוחד לו כאלו תאמר שסמא את עין עבדו אלא שהעין עודנו קיים והואר נזוק והוא חלק מהב"ח והשני שישחיתנו מהיות חלק ב"ה כאלו תאמר שתמק עינו בחבורה ואי זה חלק שיהיה מאלו הוא קרוי השחתה כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הכ"ו הוא שאינו חייב לשלחם חפשי אם לא היו מיוחדים לו ויתכוין ויכה בגופם שנ' וכי יכה איש את עין עבדו וזה שיהיה כלו שלו ויכה עינו שהיא הכאה בגופו ויתכוין לזה אבל אם זרק אבן ונתכוון לזרוק בכותל והנה עין עבדו או שחרש אזנו בזולת הכאה בגופ' כמו שהכה באויר מנגד עינו וסמאה כנגד אזנו וחרשה או שלא היה העבד בכללו שלו לא יתחייב לשלחם אותו חפשי וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין ובשני מבבא קמא:

השרש הכ"ז הוא שהחובל בעבד כנעני שלו בזולת זה האופן פטור אפילו אם המיתו בשבט ומת תחת ידו ועמד יום או יומים פטור שהרי הוא קנינו ולזה הוא מבואר שאם חבלו בו אחרים משלמין חמשה דברים לרבו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא קמא:

השרש הכ"ח הוא שהמפיל שן עבדו ואח"כ סמא עינו או חבל בו יפול ספק אם נתחייב לו דמי עינו לפי שאינו עבדו בעת ההיא כיון שהוא חייב לשלחו או לא יתחייב לו דמי עינו כיון שהוא מחוסר גט שחרור ידמה שכבר יקרא עבדו שאם אינו במדרגת העבד לא יצטרך לו ממנו גט שחרור כיון שהוא ספק המוציא מחבירו עליו הראיה וכבר נזכר זה השרש ברביעי מסנהדרין:

השרש הכ"ט הוא שלא ינהג דין היציאה בשן ועין בעבד ואמה עבריה כי אין גופם קנוי לאדון אבל יתחייב להם ה' דברים לבד מה שישבתו מן המלאכה בעת אשר מלאכת' שלו ולזה יהיה חלק מה לאדון בנזק אם היה הנזק בחסרון אבר שיבטלו בסבת חסרונו מהמלאכה כמו היד או העין ומה שידמ' להם ודרך החלוק' בזה שילקה במה שישולם לעבד העברי מאלו הה' דברים קרקע ויהיה רבו אוכל פירותיו כל הזמן שתהי' מלאכתו שלו וכן הדי' בבת הקטנה. ואם חבל בת האב או זולתו כי מפני ששולט במכירתה הו' מבואר שמעשה ידיה שלה ולא יהיה לאב חלק בנזק הפוחת אותו מכספת והוא הנזק אשר יחוסר בו אבר ושבית' ממלאכה כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין ובא' מקמ':

השרש הל' הוא שאשת האדם או בניו שחבל בהם הוא או אחר זוכין בה' דברים זולת השבת שלא תזכה בו האשה אם היו מעשה ידיה לבעל וזה מבואר בנפשו כי אינו שליט למכור את בתו כמו שביארנו כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא:

השרש הל"א הוא ששור איש או אשה שנגח איש או אשה בישראל גדולים או קטנים או עבד או אמה ומת. והיה זה בדרך כונה להזיק לאדם או שהזיק בצד אחר דומ' לה כמו הדחיפה והנגיפה והבעיטה והרביצה כי הכונה בהם להזיק והמית את האדם הרי הבהמה נסקלת בב"ד ובעלים פטורים מן הכופר שנ' סקול יסקל השור ואולם שאין הבדל בזה בין שהמית גדול או קטון או עבד כנעני הרי הו' מבואר ואולם שצריך שיהי' מתכוין להזיק לאדם הוא מבואר ממה שנ' כי יגח שור את איש או את אשה שיהיה מתכוין לנגח איש או אשה ולזה יתבאר שאם נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור מהמיתה וראוי היה להיות כן כי לא נסקל אלא לשמירה שלא ימית אחרים ואין לירא מזה שלא ימית אחרים שהרי לא נתכון אלא לבהמה כבר נתבאר זה בראשון וברביעי מבבא קמא:

השרש הל"ב הוא שהשור שהרג את האדם שהו' טרפה אינו נסקל שנ' איש או אשה יצא הטרפה שכבר היה מת קודם זה כי הטרפה אי אפשר שיחיה כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא:

השרש הל"ג הוא שהשור שהרג ג' בני אדם באופן שיהיה מועד להריגת האנשים והועד בבעליו בפני ב"ד באופן שידעו כי שור נגח הו' ולא שמרוהו בעליו כראוי השור נסקל והבעלים משלמין כופר ליורשיו אם היה ישראל ול' שקלים לאדון אם היה עבד כנעני שנ' אם שור נגח הוא מתמול שלשום הועד כבעליו ולא ישמרנו השור יסקל וגם בעליו יומת והנה דין השור המועד ודין החיות המועדות מתחלתן הוא אחד כמו הדוב והארי והנמר והדומ' להם שהם מועדים בתחלת' להריגת האנשים. כבר נתבאר זה השרש בא' ובד' מקמא:

השרש הל"ד הוא שהשור שאין לו בעלים שהרג את האדם נסקל וזה כי הוא מבואר כי דעת התורה היתה בזה לסלק ההיזקי' ולזה לא התנה בשור הנסקל שיהיו לו בעלים אבל אמר כי יגח שור ולזה אמר כי יגח שור איש כמו שאמר בשור שהזיק שור ואולם במועד לחייב את הכפר הזכיר שיהיו לו בעלים כי בזולת זה לא יהיה חייב שם כפר כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא. ובזה הבאור יתבאר שהשור שנגמר דינו לסקילה שנתערב באחרים כלם נסקלים כי התורה חייבה לסלק ההיזקי' מבין האנשים וספק של תורה הדין בו להחמיר כמו שנתבאר זה השרש בשרשי' הכוללי' אך אם לא נגמר דינו פטור כי אין דרך לגמר דינו מה שלא יוכר השור כבר נתבאר זה השרש בתשיעי מסנהדרין:

השרש הל"ה הוא שהכפר הוא כפרה למה שהיו הבעלים חייבין מיתה בידי שמים מפני שלא שמרו בהמתן שאם היתה בידי אדם לא היה ראוי שיעתק דינו אל הממון והרי אמרה התורה אם כפר יושת עליו וגו' וזה כי דין ענש הגוף ודין עונש הממון מתחלפין תכלית החלוף הלא תראה כי גם לפטור מהגלות הרוצח בשגגה דקדקה התורה שלא יקחו כפר לפטרו לנוס אל עיר מקלטו כ"ש שלא יקח כפר לפטרו ממיתה בין דין כבר נתבאר זה בראשון מסנהדרין ובהיות הענין כן הוא מבואר שזאת המיתה בידי שמים והכפר הוא בא לכפרה עליה ולזה לא יהיה דין זה הממון כדין שאר הממון שהולכים בממון להקל על המשלם אותו אבל נלך להחמיר כדי שתהיה כפרה לבעלי' ומזה יתבאר שמי שאינו ראוי לכפרה פטור מלשלם את הכפר כמו החרש והשוטה והקטן כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא. ומזה המקום יתבאר שמי שהוא גורם למיתת חבירו אע"פ שלא יעשה זה בידים חייב מיתה בידי שמים כאלו תאמר אם שסה בו את הכלב או שהשיך בו את הנחש או שכפתו והניחו ומת ברעב ומצמא אינה משלם כפר כי גדול עונו מנשא בכפר. וזה כי השיעור מהשפיעה אשר כופר בו הדם לבעלים בכפר הוא למטה מזה. כבר נתבאר זה השרש בתשיעי מסנהדרין:

השרש הל"ו הוא שהשור המועד שמכרוהו בעליו חזר לתמותו שנ' הועד בבעליו וזה לא הועד בבעלי'. ולזה אינם פושעי' בזה פשיעה יתחייבו עליה כפר. כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

השרש הל"ז הוא שהשור המועד להמית בני אדם בלי כונה להזיק באופן שאינו חייב מיתה לפי מה שביארנו. הנה הבעלים חייבין בכפר או בשלשים של עבד אם המית את האדם ולא שמרוהו כראוי. כי הבעלים פושעים על שלא שמרוהו וכיון שהוא מועד לזה והמשל שהיה מועד להרוג את האדם בהיותו מתכוין להרוג הבהמה. ר"ל שכבר קרה לו זה המקרה שלשה פעמים או שהיה מועד להתחכך בכותלי' להנאתו ומדי התחככו בהם יפילם על בני אדם וקרה לו זה ג' פעמים ואע"פ שיש למספק שיספק בזה ויאמר שזאת פשיעה היא למטה מהפשיעה אשר לבעלי' בשור המועד למזיק בכונה ועוד שהתור' לא זכרה נתינת הכפר אם לא כשהשור יסקל הנה מפני שהכפר הו' כפר' נשפוט בספקו להחמיר כדי שיהיו הבעלי' נקיים מעון כבר נתבאר זה השרש בד' ובה' מקמא. ומזה המקום יתבאר שאם נכנסה הבהמה לרשות הניזק או שלא ברשו' הניזק ודרסה בדרך הלוכה על גבי תינוק והרגתו הנה הבעלים משלמין את הכפר. לפי שהרגל מועדת להזיק דרך הליכה וברשות הניזק יתחייב על נזקי הרגל כמו שיתבאר והנה היו הבעלים פושעים בזה לפי מה שיתבאר מפני שלא שמרו בהמתם מלהכנס ברשו' הניזק יתחייב על נזקי הרגל כי הדבר ידוע שהאדם משים בביתו טפו וכליו והם מוכנים להנזק ברגלי הבהמה הנכנסה שם בזולת ידיעתם כבר נתבאר זה השרש בשלישי מבבא קמא:

השרש הל"ח הוא שהשור המועד שהמית האדם ברשות המזיק יהיו בעליו פטורים מן הכפר שהרי לא היו לו לכנס שם ולזה לא היתה בזה פשיעה לבעלי' אך הוא פושע בעצמו כי אין לבעלים להעלות על דעתם שתזיק לאדם שאינו מביתם בביתם אך אם נתנו לו רשו' להכנס שם הנה הם פושעים שלא שמרוהו שלא תזיקהו כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא:

השרש הל"ט הוא שהכופר הו' דמי הנהרג לפי מה שישפטו הדיינין שנ' ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו וזאת השיחה יתחייב שתהיה בב"ד כי הם אשר יש להם כח בזה הלא תראה כי גם בדמי הולדו' שתלה העניין בבעל האשה אמר ונתן בפלילים. ויתבאר שהם דמי הנהרג לא דמי בעל השור שאם היה הענין כן לא היה מתחלף הערך בין שהמית ישראל בין שהמית עבד עברי. כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא ובשלישי מתוספת קמא:

השרש המ' הוא שהשור המועד שהמית והיה שור של שותפין הנה כל אחד מהשותפין יתחייב בכפר שלם כי לכל אחד יש נפש ויצטרך לכפרה שתהיה פדיון נפשו ולא נתבא' מלשון התורה שישלם פדיון נפש המזיק בפחו' מנזק שלם ולזה ישלם כל אחד כפר שלם מפני שהכפר היא לכפר' הנה נלך בספקו להחמיר כבר נתבא' זה השרש בד' מקמא:

השרש המ"א הוא שכבר יראה מלשון התורה שיהיו בענין העדת השור תנאי' בצד הזמן ומצד הדבר הניזק ומצד זמני ההעדה בבעליו בב"ד והנה מה שהוא מצד הזמן הוא שכבר יראה ממה שדקדקה התורה בנגיחות השור שיהיו ב' ימים רצופים כי שור שהוא מועד להזיק בזמן מה אינו מועד להזיק בזולתו והמשל שאם נגח ג' ימים זה אחר זה הוא מועד לכל הימים וכן אם נגח שלש שבתות זה אחר זה הרי הוא מעוד ליום השבת לבד וכן אם נגח מעשרה ימים לעשרה ימי'. ידמה שכבר משלה בשור ההוא לחה מה שתביאהו להזיק שתתעורר בזמן ההוא לבד ואולם מה שהו' מצד הנושא הוא שכבר ידמה מלשון התורה ג"כ שמועד למין מה אינו מועד לזולת המין ההוא כאלו תאמר שהמועד לאדם אינו מועד לבהמ' ומועד לשור אינו מועד לחמור ולא זכרה התור' במועד ובתם נגיחה במין אחר ר"ל בשור שהמית האדם זכרה נגיחה האדם במועד ובתם וכן העני' בשור שהזיק שור ולזה ידמה שהמועד מין אחד אינו מועד למין אחר ואולם אם נגח שור חמור וגמל הרי הוא מועד לכל המינין כמו שהמועד לג' ימים רצופי' הוא מועד לכל אחר מימי השבוע ובזה האופן יתבאר ג"כ שמועד לנזקין אינו מועד למיתה ושהמועד ליגח אינו מועד לגוף או לנשוך או לרבץ או לבעוט ומזה יתבאר שמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כבר נתבאר זה בד' מקמא. ואולם מה שהוא מצד זמני ההערה בבעלים כי יראה מלשון התורה באופן מה שיצטרך שתהיה ההעדה בבעלים בג' ימים שנ' או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום והוא אפשר ששב מתמול שלשום אל ההודעה והוא אפשר ג"כ שיהיה שב אל הנגיחות לבד ולזה יהיה בזה התנאי ספק ובממון נשפוט בו להקל כבר נתבאר זה השרש בב' מקמ'. ובכפ' בשפוט בו להחמיר ר"ל שכב' נפשטהו למועד אע"פ שהעידו העדים ג' העדויות ביום אחד לפי מה שיראה לי בד' מקמא. וידמה ג"כ שבמה שדקדקנו בתנאי הזמן והבוש' נשפט להחמיר בעניין הכפר כי יש לאומ' שיאמר שלא אמרה התורה מתמול שלשום אלא לתנאי שלא תהיינה הנגיחות יחד כי לא יהיה מועד ולזה אמר בתמול שלשום להורו' שצריך שתהיינה הנגיחות זו אחר זו כי הג' ימים לא יתכן שתהיינה יחד ובזה יתבאר שנ' בשור המועד להריגת הב' מועד להריגת האדם שנ' ואם שור נגח הוא מתמול שלשום ושור נגח קרינא כזה. וכן אם הוא מועד לחבול באנשים חבל של סכנה אפשר שיקרא ג"כ שור נגח ויתחייבו בכל זה הבעלי' כופר מספק שהרי הם פושעי' כשלא שמרוהו כראוי אחר שכבר ידעו בו שהו' נגח באחד מאלו הפנים. וכב' נתב' זה השרש בד' מקמ'. ומזה המקום יסור הספק איך יתכן שיבא לתשלומי כפר שור שהרג את האדם כיון שהוא נסקל בהריגה הראשונה שהרי כבר יקרה זה ג"כ כשהרג בני אדם טרפה שהרי אני קורא בו שור נגח כשהיו העדים מכירי' בעל השור ואינם מכירים את השור אך הם מכירים מתנועותיו ומראהו ותארו בראותם זה מרחוק ששור אחד הוא שנגח ג' הגניחו' וזה יביא בעל השור אל שיחויב לשמר כל השורי' אשר לו שם וכשלא שמרם כלם הוא פושע כבר נתבאר זה בד' מקמא. ואין ספק שאם חזר בו השור מגניחה מה שהוא מועד לו הרי הואר תם שלא יאמר בו שור נגח הוא אבל יאמר בו שכבר היה שור נגח וזה יתבאר כשיהיו התינוקות ממשמשים בו ואינו מזיק הדבר שהוא מעוד לו בעת שהוא מעוד לו כבר נתב' זה השרש בב' מקמא:

השרש המ"ב הוא שהשור הטרפת אינו נסקל וכן אם היה של אדם טרפה וזה כי הסקילה היא להמית החי וזה הוא חשוב כמת וכבר נאמ' בבעליו יומת יצא זה שהוא חשוב כמת כבר נתב' זה השרש בט' מסנהדרין ויראה לי שאין ראוי לבעלי' לגדלו בתוך ביתם שנ' ולא תשים דמים בביתך אך ישחטוהו או ישמרוהו שמירה מעולה מאד באופן שלא יוכל להזיק:

השרש המ"ג הוא שאין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היו לו בעלים וזה כי התורה אראה כי ההעדה בב"ד תהיה בפני בעליו שכ' והועד בבעליו ועוד שהוא ראוי שיהיה בעל השור עומד על שורו לטעון מה שאפש' לו לזכו' להציל ממונו שלא יענש בלא משפט כבר נתבאר זה השרש ברביעי מקמא:

השרש המ"ד הוא שהאוכל מהשור שנגמר דינו לסקילה אע"פ ששחטו לוקה שנאמ' ולא יאכל את בשרו כבר נתבאר זה השרש בשני מפסחי' ומזה יתבאר שהוא אסור באכילה כי האכילה היא אחת ממיני ההנאה ואין הבדל בזה בין בשרו ועורו וקרניו ושאר חלקיו כי לא הזיק בבשר יותר ממה שהזיק באלו:

השרש המ"ה הוא שהשור שגנח את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדו' וזה כי התור' ביארה בענין הכפר שהוא יהיה בקטני' ובגדולי' שהם שלמי ההויה ולזה לא ימשך זה הדין בעוברים כי לא הגיע להם שלמותם בחויה עדיין כבר נתבאר זה בשמיני מקמא. ובזה יתבאר ששור שחבל באדם משלם נזק של האבר שהזיק ממנו הוא שלם ההויה וזה יתבאר ג"כ מצד אחר וזה כי במקום שהוא יותר בלתי ראוי שיערך בממון חייבה התורה לשלם כפר כשיזיק באבר אחד מאברי האדם יחוייב לו מהתורה שישלם ממון והוא מבואר שמה שיתואר מזה מחיוב נזקי שור באדם והוא שלום הנזק לא הד' דברים הנשארים שיתחייב בהם אדם שהזיק באדם לא יהיה דינו כי אם דין הממון וג"כ הנה בין בכוונה בין שלא בכוונה כי לא הבדיל בין אדם לשור כי אם במית' כמו ששור שהזיק לא יתחלף בו דין החבל ר"ל כי בכל אחד מהם ישלם נזק כמו שיתבאר כן הענין בשור שחבל באדם אבל ביארה התורה שלומי נזק בהמתת האדם וממנו נלמד זה הדין בחבלו בו מקל וחומר. ואולם לא נתחייבתם בחצי נזק לפי שהו' נסקל ואי אפשר להשתלם חצי נזק מגופו. אך בחבלת האדם כמו שזכרה זה באדם שהזיק לאדם כי אין הבדל בו בין המיתה לנזקין בחיוב שלום הנזק והוא מבואר שאי' הבדל בחבלו' השור בין שהזיק בכונה ובין שהזיק בלא כונה שהרי האדם בנזקי בורו חייב אע"פ שאי אפשר בו כונה להזיק ואולם בהמתת האדם חוייב שתהיה בכונה לפי שהשור נסקל וזה גם כן נלמד מאדם שהזיק באדם שלא זכרה בו התורה כוונה כי אם בהמתה לא בנזקין כבר נתבא' זה בשלישי מקמ'. וראוי שתדע שאם נגח השור המועד שפחה כנענית ויצאו ילדיה משלם דמי ולדו' לאדון כי כספו הם וכאלו הזיק ממונו למה זה דומ' לשורו שנגח פרו של חבירו ויצאו עוברין שבמעיה. כבר נתבאר זה בחמישי מקמא:

השרש המ"ו הוא שהשור אינו מועד לנזיקין שהביאוהו האנשים להזיק כמו הענין בשור האצטרין רוצה לומר שלמדוהו לשחק עם שור אחר שנ' כי יגח כי יגוף שיעשה זה מעצמו לא שיגיחוהו או שיגיפוהו ולזה הו' מבואר שאם הרג את האד' בזה האופן אינו נסקל כבר נתב' זה השר' בד' מקמ'. ואם היו לו ב"ח אשר הוא מוכן להזיק במעט הערה יעירוהו האנשים שאינם נמלטי' ממנה כמו הענין בכלבי' אשר ישובו בשמעם אותיות השריקה אע"פ שאין כונת מוצאי האותיו' מפיהם שיעוררו אותו להזיק הנה אין דינו דין שור האצטרין כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

השרש המ"ז הוא שהשור שבעלי' פטורין אם הזיקו כמו הענין בשור של חרש שוטה וקטן אם הזיק פטור מלשלם לאיש יהיה ממונם חמור מגופם וזה כי לא יתחייב האדם בנזקי ממונו שהזיק אלא מפני שהוא פושע בשמירתו כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא:

השרש המ"ח הוא ששור תם של איש או של אשה שהמית שור רעהו או הזיקו בנגיפה או נגיחה או רביצה או בעיטה או נשיכה הנה הבעלים משלמין חצי מה שהוזק בסבת ההמתה או החבלה מגו השור המזיק היה שוה מעט או הרבה שנ' כי יגוף שור איש את שור רעהו וגו' ואחד שור ואחד שאר בעלי חיים שיזיקו באופן שדרכם להזיק ואחר שהמיתו או חבלו כי הכונה כלה היא להסיר הנזקים מבין האנשים והוא מבואר כי בכלל מה שפיחתו המיתה יהיה בכלל שכר הוצאת הנבלה מהמקום שהפילה שם כי אם היתה במקום עמוק ויצטרך לשבור הנשים להוציאה משם ובכלל הנה שכר הטורח בהבאת' למקו' אפשר שתמכר בו ראוי שיגרע מדמי הגבלה כבר נתבאר זה השרש בא' מקמא. וממה שזכרנו שהתם משלם חצי נזק מגופו יתבא' לנו שיש לאיש הניזק שהוזק שותפות בשור ההוא ויתחייב בנזקי' שיזיק אחר זה לפי החלק שהיה לו בו כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא:

השרש המ"ט הוא שהשור לא יתחייב בנזיקין ברשות המזיק כי אין לבעלים פשיעה בזה כיון שהכניס הניזק שורו או כליו שם שלא ברשות הבעלים. וכבר יתבאר לך אמתת זה הענין כי התורה דקדקה בנזקי שן ורגל שיהיה היזקם ברשות הניזק כי אז בעל הפחת הוא בלתי פושע כזה. ואולם ברשות הרבים יהיה פטור כי דרך הבהמו' ללכת ברשות הרבים ואין דרך האנשים להניח כליהם או פירותיהם בר"ה ולזה יהיה הניזק הוא הפושע כזה לא המזיק ומזה יתבא' שעל נזקי קרן והדומה לו יתחייב בר"ה וכ"ש אם הזיק ברשות הניזק כבר נתבאר זה והשרש בא' מבבא קמא:

השרש הנ' הוא שהשור המועד ששמרוהו בעליו כראוי ויצא והזיק הבעלים פטורים שנ' ולא ישמרנו בעליו והרי שמרו ואם לא שמרו כראוי הבעלים משלמים נזק שלם מן המטלטלים או מן העדית שבקרקע כמו שהתבאר בשרשים הכוללים שנ' שלם ישלם שור תחת שור והנה השמירה תהיה אם קשרו במוסרה ונעל בפניו בדלת שיכול לעמוד ברוח מצויה כי כשהיה הענין בזה התואר הנה יתבאר שאין בו אפשרות לפי הנהוג לצאת ולהזיק אם לא לשהיתה שם סבה שתחייבהו לצאת כמו שהניחו שם בהמה או שהניחו בזולת מאכל ומשקה והיה רעב וצמא או שמסרה לחרש שוטה וקטן שאינם בני דעת כי אז הבעלים פושעים כאלו לא שמרוהו כבר נתבאר זה השרש בד' ובששי מקמא. והנה יתבאר שאלו התשלומין הם קסף או שוה כסף מהמטלטלין או ממיטב הקרקעות שהרי התורה ביארה כבור שהבעלים משלימין כסף בשווי הדבר הנזק שנ' כסף ישיב לבעליו וכ"ש שיתחייב בזה בנזק השור שדרכו לילך ולהזיק וכוונתו להזיק ולזה הוא מבואר שמה שאמרה תורה בשור מועד שלם ישלם שור תחת שור הרצון בו השווי מה שהזיק לא שיפטר בשור שהזיק אם הזיק יותר מכדי דמיו ולא שיתן שור שהיה שוה מנה אם הזיק טשו רשוה עשרים דינרין הנה יתבא' במה שנ' בכור שכסף היא כשוה כסף וכ"ש שיהיה שוה כסף בכסף כי אין ערך הכסף מצד עצמו כי אם מצד הסכמת האנשים והנה השוה כסף שהוא ככסף הם המטלטלים שאפשר לו להעתיקם בכל מקום שירצה או למכרם לא הקרקעות אלא אם היו עדית שיקפצו עליהם האנשים לקנותם לחשיבותם כי אי אפשר לו להעתיקם וזה השרש כולל לכל התשלומין הנזכרי' בתורה זולת תשלומי המלוה שהתורה נתנה הבחירה בזה ללוה שנ' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא:

לג

וכי יפתח איש בור עד כי יתן איש אל רעהו.

ביאור דברי הפרשה

והנה התועלת המגיע מאלו הדינים הוא במצות והתועלת בהם הוא מבואר בסלוק ההיזקים מבין האנשים באופן שלא יזיק מה שהוא ממון האדם לזולתו והנה הזכיר תחלה דין הבור לפי שאין דרכו לילך ולהזיק והיה לחושב שיחשוב שיהיה בעל הבור פטור מנזקין לפי שהתחלת זה ההיזק הוא בבעל חי ההולך שם כי הוא הולך מפני הטבע אשר בו וזה גרם לו להנזק בבור והנה חייבתהו התורה באלו ההיזקים לפי שהוא דרך שתלכנה הבהמות ברשות הרבים וזה שהמוציא להם תקלה הוא כאלו הזיקם בידי' ולזה פטור על הבור ברשות המזיק ופטור גם כן על הכלים ואחר כן זכר נזקי השור לפי שאין דרכו להזיק בכמו זה האופן כאש' היה תם והיה לחושב שיחשוב שלא יהיה אשם לבעלים בזה הנזק ויהיו פטורים ולפי שנזקי השן יחשב בהן שיהיו כמו הגניבה הקדימה התורה לזכור מן הגניבה שלא יחשוב חושב שיהיה שוה עונש הגניבה לעונש נזקי השן ואחר כן זכר דין נזקי השן והרגל וחייב בהם ברשות הנזק לבד כי ברשות הרבים יש לבהמה רשות להלוך ואין לבעל הפירות רשות להניח שם פירותיו ולזה לא יתחייב בעל הבהמה אלא כשהלכה הבהמה במקום שאין לה רשות להלוך והיה רשות לבעל הפירות להניח שם פירותיו שלא שמר הבהמה ההיא כראוי לפי שיש לבהמה התחלה בעצמה ללכ' באשר תמצא הפירו' לאכלן ולהזיק הדברים בהליכה כשלא ימנעוה מזה ואחר זה זכר דין נזקי האש שהם כאלו הזיק בעל האש בידים כי כשבער האש יש לו התחלה בטבע שיתפשט בכל המקומות אשר אפשר שיאחז בהם ואי אפש' לו מזולת שימשך בהם אם לא ימנעהו מונע ואין הענין כן בנזקי השן כי אין חיוב הליכת הבהמה למקום הפירות כשלא ישמרנה כחיוב הליכת האש כאשר אפשר שימשך בו וזה מבואר בנפשו ולזה יתחייב על האש בחמשה דברים אם הזיק אדם מה שאין כן אם הזיק בו ממונו כמו שור ובור והדומה להם ואולם שרשי אלו המצות הם מ"ד:

השרש הראשון הוא שהממציא תקלה ברשות הרבים ויש בה כדי להמית שור או חמור הנופל שם ונפל שם בעל חי ומת בעל הבור חייב לשלם מה שפיחתה המיתה ערך הבעל חי הנופל שם אם לא כסהו כראוי וכן הפותח את הבור ולא כסהו כראוי והיה זה כן לפי שהוא גורם זה הנזק לבהמות אשר מדרכם שילכו שם והנה יתבאר שצריך שיהיה בה כדי להמית מן הפרט שזכרה התורה והוא הבור לפי מה שירה עליו הגדר עמוק עשרה טפחים והו' עם זה בלתי רחב ולזה יהיה בו חבל יתכן שימו' הבעל חי הנופל שם וכל שכן אם היה בו עם זה קשי שיתחבט בו הנופל שם כי החבט לבדו כלי להמית אע"פ שלא יהיה שם חבל ובזה יתבאר שהחפירה שלא יהיה חבל ולא חבט כמו שהיו גיזי צמר בקרקעיתו והיה רחבו יותר מעמקו ונפל בו בעל חי ומת בעל הבור פטור אך אם היה שם חבל למיתה או חבט חייב ומזה יתבאר שבור עמוק שמונה טפחים ומהם שני טפחים מים חייב בו על מיתת הב"ח הנופלים שם שהרי יש בו הכל למיתה כבר נתבאר זה השרש בשמנה מבבא קמא:

השרש הב' שאע"פ שלא היה לאדם פשיעה בחפירת הבור לפי שכבר חפרו בתוך רשותו אם הפקיר אחר כן רשותו לרבים ולא הפקיר בורו הרי הוא כפותח בור ברשות הרבים בעת שהפקיר רשותו כי אז נתן פתח לבהמו' לפול בבור ההוא והרי הוא בעל הבור ולזה הוא מבוא' שממונו הוא מזיק אך אם הפקיר ג"כ בורו אינו חייב בנזקו שהרי אינו בעל הבור ר"ל שאינו ממונו ואין לו פשיעה בחפירתו כבר נתבאר זה השרש בחמשי מבבא קמא ומזה יתבאר שכל תקלה שאין לו פשיעה בהמצאתו אותה אם הפקירה לא יתחייב בנזקיה כבר נתבאר זה בשלישי מבבא קמא:

השרש הג' הוא שלא יתחייב בעל הבור אם נפל אדם לבור ומת ולא יתחייב ג"כ על הכלים אפ נפלו שם ונשברו וזה כי מפני שהיתה התורה מדברת בנזקי שור שהמית אדם והפסיקה המאמר במיתת שור וחמור בבור קודם השלמתה המאמר בהשלמת נזקי שור בשור ולא זכרה בו המתת האדם למדנו שלא יתחייב בבור על המתת האדם הנופל שם וזה יתבאר גם כן מן הפרטים הנזכרים בנזקי הבור והם שור וחמור שהם יותר ראוים לפול מן האדם לפי שאינם בעלי שכל והנה הבור אין לו התחלה מעצמו להמית האד' כמו הענין בשור כי השור ילך אל האדם ויזיקהו וזה בלתי אפשר בבור שלא יתחייב בעל הבור על הכלים אם נפלו שם כי אין להם מעצמם התחלה לילך ולפול בבור כמו הענין בשור וחמור ואין לבור גם כן התחלה לילך אליהם כבר נתבאר זה בחמישי מבבא קמא:

השרש הד' הוא שהכורה או חבור או הפותח אותו וכסהו כסוי בלתי ראוי באופן מה הרי הוא חייב בנזקי הבור שהרי לא כסהו והמשל שכסהו כסוי חלוש יתקלקל ברגלי הבהמות ההולכות שם או שכסהו בכליו של חברו שלא ברשותו שהרי יבא בעל הכלים ויטול את כלים שכסה בורו או מסרהו לחרש שוטה וקטן שאין להם דעת ולזה יקרה שיגלוהו ולא יכסוהו אחר זה וכן אם כסה בורו וידע שנתגלה ולא השתדל לשוב לכסותו והיה לו פנאי בזה מהעת שידע שנתגלה כבר נתבאר זה השרש בשלישי ובחמישי מבבא קמא:

השרש הה' הוא שאע"פ שאין בבור כדי להמית כיון שיש בו כדי להזיק והוזק בו הב"ח הנופל שם או שהוזק בו אדם בעל הבור חייב כי התורה שתקה מלבאר דיני נזקי שור ובור בחבלות להשענה על מה שנזכר מזה באדם שהזיק אדם אך לא יתחייב בחבלות האדם כי אם בנזק כמו שביארנו בשור שחבל אדם כבר נתבארו זה השרש בחמישי מקמא ומזה יתבאר שהחופר בור שאין בו כדי להמית ובא אחר והשלימו לשעור ההמתה השני חייב לפי שכבר שנה צורת הבור כי בהתחלה לא היה בו כדי להמית ולזה נסתלקו מעשי הראשון לגמרי ואולם אם חפר הראשון כשעור הבור והשלימו לעשרים שניהם חייבין בנזקיו כי כל אחד מהם כרה בור ולא נסתלקו מעשי ראשון שהרי היה בו כדי להמית ולזה לא נשתנה צורתו ולזה מחלקין ביניהם שלום הנזקין כבר נתבאר זה השרש בה' מקמא:

השרש הששי הוא שלא יתחייב בעל הבור במיתת שור וחמור הנופלים שם אם לא היתה נפילתם ראוי לפי הנהוג ולזה הוא מבואר שאם נפל שם שור שהוא פקח ביום בעל הבור פטור כי אין דרך שור פקח ליפול בבור ביום או אם היה סומא או שוטה או קטן או שנפל שם בלילה או שדחפו שם ב"ח אחר הרי כל אחד מאלו ראוי לפול בבור ואם היה ראוי הב"ח הדוחה אותו לשלם קצת הנזק ישתלם ממנו הנזק מה שאפשר לו והשאר ישלם בעל הבור כי לולי הבור לא היה ניזק השור הנופל מפני זאת הדחיפה בזה האופן ואם אי אפשר להשתלט מהב"ח הדוחף כלל הנה בעל הבור ישלם הנזק כלו כי אליו יתכן שייוחס ההיזק וזה מבואר מאד וכן הענין אם הוחלקה במים ונפלה שם כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא ומזה המקום יתבאר שאם נפל בבור באופן בלתי ראוי שיפול בו בעל הבור פטור כאלו תאמר שנפל לאחוריו תוך הבור מפני שחרד מקול הברה המתחדש שם כי זה אינו דרך נפילה אך אם נפל לפניו בסבת זאת החרדה חייב כי זהו דרך נפילה ואולם אם נפל מקול הברה לפניו חוץ לבור הנה הדבר בספק אם יתחייב בזה בעל הבור שנאמר ונפל שם שור או חמור וזה אפשר שיובן שיפול בבוראו שיפול אצל המקום ההוא כי שם יאמר על המקום והמקום יאמר על המקום הרחב או על המקום שמיוחד ולזה הוא מבואר שכבר אפשר שיובן שמפני בריתו יפול שמה שור או חמור וזה יהיה אם יהיה מפני שיפול תוך הבור או חוץ ממנו כיון שבריתו תסבב זה כבר נתבאר זה בה' מקמא:

השרש הז' הוא שאם נפל לתוכו ב"ח ומת והיה בלתי אפשר בו שיהיה המת שלו הנה בעל הבור פטור מלשלם שנאמר והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו כמו הענין בשו' של פסולי המוקדשין שנבלתו היתה אסורה בהנאה כמו שיתבאר במה שיבא בג"ה:

השרש הח' הוא שאין הבדל בחבלו' הבו' בין שיפול הנופל בתוך הבור בדרך נפילה כי מה שדקדקה התורה הוא במיתה לא בחבלות והוא מבואר ממה שנזכר בנזקי אדם באדם כי בחבלות לא ידוקדק באופן מה שידוקדק במיתה שם נלמד זה הדין כבר נתבא' זה בה' בבא קמא:

השרש הט' הוא שאי זו תקלה שימציא האדם ברשות הרבים דינם דין הבור כאלו תאמר ששפך מימיו ברשות הרבים או הניח שם זבלו אז אבנו או משאו או כדו שנשברה ברה"ר בפשיעה ולא סלקה או שנתקל אדם ונפל והיה לו מקום לעמוד ולא עמד והיה למכשול להולכים שם דינו גם כן דין הבור. כבר נתבאר זה בשלישי מקמא. והוא מבואר ממה שקדם שהמניח כדו בר"ה ונתקל בה האדם ושברה פטור על שבירת' כי בעל הכד פושע בזה לא האד' כי אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים הידועים לו כבר נתבאר זה השרש בשלישי מבתרא:

השרש הי' הוא שמה שהיה עניינו מוכן לתקלה והיה חדושו ברשותו כמו הענין בכותל רע והאילן כי אין חדושם לתקלה ויש לאדם לבנות כותל בתוך רשותו או אם נטה אילן אם נפלו ברשות הרבים והיה למכשול להולכים שם הנה בעל הכותל או בעל האילן פטור מלשלם כי אין לו פשיעה בחדושם ואינו בעל חבור כי הוא לא חדש זה הבור כי מה שחדש לא היה לתקלה ואין זה דומה לכורה בור ברשותו שהרי הוא המציאו לתקלה אך זה ואם הוא בעל האבנים והעץ אינו מצד מה שהם בעל הבור כבר נתבאר זה השרש בעשירי מבבא מציעא:

השרש הי"א הוא שהגונב שור או שה ואחר שנשחט ברשותו טבח אותו או מכרו משלם תשלומי ד' או ה' ואם לא טבחו או מכרו שגנב אי זה דבר שיהיה משלם תשלומי כפל שנא' כי יגנוב איש שור או שה והנה התנינו שיהיה הדבר ברשותו קודם טביחה ומכירה לפי שהדבר אינו נגנב עד שהתמיד להיות ברשות הבעלים כבר נתבאר זה השרש בששי מבבא קמא:

השרש הי"ב הוא שהגונב ממי שאינו רעהו כמו הענין בהקדש ומה שידמה לו בזה אינו משלם אלא הקרן שנאמר ישלם שנים לרעהו ובזה הדין שוה דין קדשים קלים לקדשי הקדשים כי הבעלים אינם זוכין בחלקם מקדשים קלים אם לא משל גבוה כמו שיתבאר בג"ה ובזה יתבאר שאם היה משל הקדש בשעת מכירה או טביחה אינו משלם ד' או ה' כבר נתבאר זה השרש מבבא קמא:

השרש הי"ג הוא שהמוכר הגנבה אפילו לפני בעלים שאין מכירתו מכירה משלם תשלומי ד' וה' אם היה הנמכר שור או שה שנאמר וטבחו או מכרו בעת שיתחייב על הטביחה יתחייב על המכירה והוא מבואר שפועל הטביחה שלם באי זה שהיתה הטביחה וכ"ש אם טבח ומכר אחר יאוש בעלים שהרי מכירתו מכירה כי כבר קנאה הגנב ביאוש הבעלים כמו שיתבאר בשרשים הכוללים ואע"פ שכבר אפשר שיאמר אומר כי שלו היה טובח ושלו היה מוכר ואין ראוי שישל' תשלומי ד' וה' כי לזה הועילו שני הפרטים שזכרה התורה בזה ללמד שכבר יתחייב בזה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש כי המכירה לא תהיה באופן שלם כי אם אחר יאוש הבעלים והטביחה תהיה אפילו לפני יאוש ובעת שיתחייב על הטביחה יתחייב על המכיר' ולזה יתחייב באלו התשלומין בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ולה הוא מבואר כי שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר אם הוא משלם תשלומי כפל כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

השרש הי"ד הוא שאם היה מה שטבח ומכר מתחלף במינו באופן מה ממה שנגנב כאלו תאמר שגנב טלה ונעשהו איל עגל ונעשה שור אינו משלם תשלומי ד' וה' שנאמר וטבחו או מכרו רצה בזה שיהיה מה שגנב הוא מה שטבח או מכר אבל משלם תשלומי כפל בשעת הגנבה וכן הענין אם קנה הגנבה בשנוי מעשה כגון שגנב כסף ועשה ממנו כלים ר"ל שהוא משלם כפל בשעת הגנבה לא בשעת העמידה כדין שנאמ' אם המצא תמצא בידו הגנבה ר"ל שתהיה הגנבה בעינה לא אחר שנשתנית כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

השרש הט"ו הוא שהטובח שחיטה בלתי ראויה לאכול לישראל כאלו תאמר שנתכלה בידו אינו משלם תשלומי ד' וה' וזה כי לא יכנס בגדר הטביחה לפי שאינו ראוי לתכלית מה שכיון בו בטביחה אלא אם היתה זאת הפעולה לרפואה או לכלבים כי זה הוא מועיל למה שכיון בו כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

השרש הי"ו הוא שלא יתחייב לתשלומי ד' וה' מפני המכירה אם לא מכרה כלה שנאמר וטבחו או מכרו כשם שהטביחה היא לכללות גופה מן הנמכר במכירה ולזה אם שייר בה ממכירתו אותה דבר הנתר עמה בשחיטה לא יתחייב בזה הקנס ואם קטע ממנה אבר ואח"כ מכרה הנה זה הדבר בספק לפי שיש לאומר שיאמר שכיון שלא שייר לו דבר הנתר עמה בשחיטה כשמכרה אחר שקטע ממנה אבר הרי זאת המכירה דומה לטביחה ויש לומר שיאמר שכיון שלא מכר כל הגוף שגנב והוא הראוי לטביחה אין אני קורא בו וטבחו או מכרו ר"ל שאין מה שמכר הוא הדבר שנגנב וכן כשמכרה שייר לו במלאכה דבר מה ר"ל שהתנה שיהיה לו חלק מה במלאכתה ל' יום הרי הדבר בזה בספק וזה כי מפני שלא שייר לו בגופה שום דבר יש לאומר שיאמ' שאין זה שיור ישי' זאת הטביחה דומה למכירה ויש לאומר שיאמר שאין זה דומה לטביחה כי הטביחה תסיר ממנו הנאת תועלת ההנאה במלאכתה אחר שטבחה מה שאין כן בזאת המכירה ולזה יהיה באלו הדבר בספק והמוצא מחברו עליו הראיה כבר נתבאר השרש בששי מבבא קמא:

השרש הי"ז הוא שלא יתחייב בד' או ה' אם טבח או מכר אם לא גנב תחלה שנאמר כי יגנוב איש שהוטבחו או מכרו כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

השרש הי"ח הוא שמה שהיה ראוי שתשביח הגניבה בעצמותה כמו גזותיה ולדותיה הוא לבעלים לפני היאוש אך לאחר יאוש הוא לגנב וזה מבואר מהשרשים הכוללים ואם השביחה הגנב כאלו תאמר שהוציא הוצאת מה מפני מה אפילו לפני היאו' השבח לגנב וכן אם הכחישה הגנבה הפחת על הגנב ומשלם כשעת הגנבה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כאלו תאמר שהשבח והפחת לגנב אך במה שהשביח לבעלים משלם לפי מה שהיא עם השבח תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וכן אם דרך הדבר הנגנב שיתיקר בעת מוגבל מהשגה דרך מזל וטבחו או מכרו משלם הכל כשעת העמדת בדין כי זה הפרי היה לבעלי' בזה הדבר הנגנב כי הם כבר ימתינו למכור אל העת שימכר יותר ומזה יתחייב שאם נפסדה הגנבה מעצמ' זה קודם העת לא ישלם הגנב אלא כשעת הגניבה תשלומי כפל או תשלומי ד' וה' וההפך אם החלה הגנבה כי אין דרך האדם להמתין מכירת קניניו אל העת שימכרו בו פחות ולזה משלם הכל בשעת הגנבה כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

השרש הי"ט הוא שתשלומי כפל אינם נוהגים כי אם במטלטלין שגופם ממון כי לא נזכר בתורה זה העונש כי אם בכסף ובכלים ובעלי חיים שגופן ממון ולזה לאינהג זה הדין בקרקעות ולא בעבדים ושטרות כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ושתלומי ד' וה' אינן נוהגין בשור וזה וזה מבואר בעצמו מלשון התורה כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

השרש הכ' הוא שאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' שנאמר וגונב או ביאוש הבעלים או בשנוי מעשה כי אז הוא אדון לזאת הגנבה כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

השרש הכ"א הוא שלא יתחייב הגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' אלא כשהוצרך הבעל דין שיבא הגנב לפני ב"ד לחייב אותו על פי עדים בב"ד שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו אך אם היה הוא המרשיע עצמו כאלו תאמר שהודה מעצמו שטבח ומכר אינו משלם קנס וזה השרש כולל לכל הקנסות ר"ל שהמודה בהם פטור כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא ובמקומות רבים מהתלמוד:

השרש הכ"ב הוא שהאיש שגנב לרעהו או שנמכר בגנבתו אם אין לו דבר לשלם הגנבה אך האשה אינה נמכרת בגנבתה שנאמר כי יגנוב איש שור או וגומ'. ואם אין לו ונמכר בגנבתו וכבר יתבאר לך שלא נלמד מזה שיהיה זה הדין באשה לפי שלא מצאה התורה צד לאשה שימכרוה אחרים זולת האב מכירת בתו ומשם נלמד בזה האופן מהאב שהאב מוכר את בתו לא את בנו ושב"ד מוכרין את האיש בגנבתו לא האשה כי אין צד יתכן שימכרוהו ב"ד אם לא בגנבתו וזה מבואר בחפוש במשפטי התורה כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הכ"ג הוא שהגנב אינו נשכר כי אם בגנבתו לא בכפלו ולא בתשלומי ד' וה' ולזה אם היו דמי מכירתו לשש שנים יותר מערך הגנבה אינו נמכר כי דמיו ראויין שיהיו נכללין בגנבתו שנאמ' ונמכר בגנבתו שזה הענין אם גנב דבר אחד או גנב דברים רבים לאיש אחד או לאנשים רבים והשאר ישאר עליו חוב עד שיעשיר וזה מבואר בנפשו חי ובו כי מלת גנבה תאמר על דברים רבים. כמו שתאמר על דבר אחד עם שכבר יראה כי כוונת התורה שלא להעמיס עליו אם אין לו לשלם להמכר ליותר משש שנים ואע"פ שהיתה הגנבה יותר שוה אלף דנרי זהב ולזה יתבאר גם כן שאם גנב לאנשים רבים אינו נמכר על כל אחת מהגנבות שש שנים אך נמכר לשש שנים ומחלקין ביניהם לפי הראוי ואם חזר וגנב למי שנמכר בעבור גנבתו הנה יראה לזאת הסבה שאינו נמכר שנית ועוד שהתורה אמרה ונמכר בגנבתו והוא מצורף אל בעל הגנבה מורה הוראה כי בעבור גנבתו שגנב לזה או לאלו הוא נמכר וזה יהיה פעם א' לא יותר אך אם גנב לאיש אחר או לאנשים אחרים אחר שנמכר חוזר להמכר אפילו כמה פעמים כבר נתבאר זה השר' בראשון מקדושין:

השרש הכ"ד הוא שהעד הזומם אינו נמכר בזממו ר"ל בב"ד אם העיד שגנב ראובן גנבה מה והוזם שנאמר ונמכר בגנבתו. בגנבתו לבד הוא נמכר לא בסבת דבר אחר וכבר יתבאר זה ביאור שלם יותר ממה שאומר וזה שהמכירה הזאת אינה מתחייבת בעצמות מזה העדות אבל תתחייב ממנו במקרה מפני שאין לו לשלם ולזה אין אני קורא בו כאשר זמם לעשות לאחיו ואולם יתחייב לו ממון והוא מה שהיה מחייבו מהממון בזה העדות ואם אין לו יהיה עליו חוב עד שיעשיר כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

השרש הכ"ה הוא שהכא במחתרת אין לו דמים אם הרגו בעל הבית או אחר שנאמר אם המחתרת ימצא הגנב וגומר לפי שהוא כמו רודף להרוג נפש ואע"פ שבא על עסקי ממון כי דעתו היה שאם יעמוד אחד מבני הבית למנעו מלקיחת הממון יהרגהו ומזה יתבאר שאין הבדל בזדה בין נמצא במחתרת גדול או קטון זכר או נקבה ואע"פ שהקטן אינו בן עונשין כי אין הכונה בזאת המיתה כי אם להציל הנפש או הנפשות הבא להרגן ולזאת לא תהיה זאת ההמתה ע"י ב"ד ובהיות הענין כן הנה לא תיקר בזה נפש הנקבה או הקטן מנפש הגדול. וזה מבואר מאד כבר נתבאר זה השרש בראשון ובשמיני מסנהדרין:

השרש הכ"ו הוא שאם היה ברור שלא בא להרוג אסור להרגו שנאמר אם זרחה השמש עליו דמים לו כאלו תאמר שהיה יושב מהמחתרת בין שגנב בין שלא גנב וכן אם בא במקום לגנוב שחזקתו שאין הבעלים שם כגון שבא לתוך גנו או לתוך הדיר שהדבר מוכיח שלא בא אלא על עסקי ממון וכן האב הבא במחתרת של בנו שחזקתו שלא בא להרוג כי רחמי האב על הבן הלא תראה כי דוד היה מצוה לעבדיו שלא להרוג לאבשלום ואע"פ שהיה צודה את נפשו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מסנהדרין:

השרש הכ"ז הוא שהבהמה מועדת מתחלתה דרך הלוכה כאלו תאמר לדרוס ברגליה הירקות והפירות והכלים הקטנים ולאכול הדבר הראוי לה אפילו על ידי דחק' ולזה תמצא שלא זכרה התורה תמות והעדה באלו ההיזקים והוא מבואר שמה שיתכן שתזיק דרך הלוכה יכלול שיהיה ההיזק הזה ברגליה או בשאר חלקי גופה כאלו תאמר בשערה בזנבה או בדבר הדבק לגופה כמו פרומיא שבפיה ועגלה המושכת בקרן ומה שידמה לזה ומה שיתכן שתזיק באכילה יכלול מה שידמה לזה ממה שיתכוין בו להנאתה ותזיק כאלו תאמר שנתחככה בכותל להנאתה כי כבר תמצא בנזקי הבור שיתחייב האדם בהם. ואין בנזקין ההן שום הנאה לבעל הבור ובזה יתבאר שהוא יתחייב על נזקי הרגל ואם אין בהם תועלת לבעל הבהמה וג"כ אלו לא היה חייב בנזקי השן אלא מפני ההנאה המגעת לבעל הבהמה לא הה ראוי שישלם כי אם בשעור מה שנהנה לא כשעור מה שתזיק וזהו הפך מה שאמרה התורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כבר נתבא' זה השרש בראשון ובשני מבבא קמא:

השרש הכ"ח הוא שלא יתחייב על נזקי שן ורגל אלא כשהזיקו ברשות הניזק שנאמר ובער בשדה לא ברשות בעלים. והיה זה כן כי בעל הפירות הוא פושע אם הניח שם פירותיו כי יותר מיוחד רשות הרבים להניח שם הבהמות מלהניח שם הפירות או הכלי' ולזה הוא מבואר שאם היתה רשות מיוחדת לזה ולזה בעל מבהמה חייב בנזקי שן ורגל שאני קורא בו ובער בשד' אחר והנה הוא פושע על שלא שמר בהמתו שם כיון שהוא יודע שאם ימצאו שם פירות או כלים יתכן שיוזקו בסבתה ומזה יתבאר שאם אכלה הבהמה מתוך הרחבה פירות שבצדי הרחבה פטורה מלשלם מה שהזיקה כי יש לה רושת ללכת שם יותר ממה שיש רשות לבעל הפירות להניחם בצדי הרחבה ואולם אם עמדה הבהמה כלה בצדי הרחבה ומשם אכלה הפירות שמצדי הרחבה משלמת מה הזיקה כי יותר יש רשות לבעל הפירות להניחם שם ממש שיש רשות לבהמה ללכת שם וכן אם קפצה על גבי חברתה ברשו' הרבי' ואכלה פירות שעליה משלמת מה שהזיקה שהרי אני קורא בה ובער בשדה אחר אבל אם אכלה ברשות הרבים פירות שעל גבי חברתה פטורה שאין אני קורא בזה וביער בשדה אחר וזה מבואר מאד והוא מבואר שגם במקומו' שהיא פטורה מלשלם מה שהזיקה משלמת מה שנהנות והוא מה שנהנו הבעלים בזאת האכילה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

השרש הכ"ט הוא שלא יתחייב האדם בנזקי שן ורגל אם שמר בהמה כראוי כאלו תאמר שנעל בפניה כראוי וזה אמנם היה אם נעל בפני' בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אבל אם היה פושע בשמירתה חייב לשלם שנאמר ושלח את בעירה ובער בשדה אחר שיהיה הוא המשלח או המבעיר או שפשע בשמירתה שהיה אנוס בזה כאלו תאמר שהוחלק ונפלה לגנה או שנתקלה באונס לגנה כי אין בזה פשיעה לבעלים כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא:

השרש ה"ל הוא שהבהמה מועדת לאכול הראוי לה וכן היא מועדת למה שנלוה לה מהיזק הכלים אשר האוכלין בהם כמו התרנגולין שהיו מחטטין בחבל שבו עיסה ופסקוהו או גדי שראה אוכל על החבית וקפ שם לאכול האוכל ושבר הכלי זה הוא מנהג הב"ח אך אם שנה בזה הפועל ר"ל שלא עשהו באופן הנהוג הרי הוא תם לזה ההיזק כמו שקדם בנזקי הנגיחה ותולדותיה וכן אם אכלה דבר שאינו ראוי לה אפילו ע"י הדחק כאלו תאמר שאכלה כסות או כלים או חתול שאכל תרנגולין גדולים. כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

השרש הל"א הוא שהבהמה שלקחה כלים ברשות הנזק והוציאה כלים ואכלתן ברשות הניזק כאלו תאמר שהוציאתם מביתו ואכלתן בשדהו משלמת מה שהזיקה וכן אם היתה מהלכת ברשות הרבים ואכלה משם פרות ברשות הנזק שהרי אני קורא בו ובער בשדה אחר ואולם אם היתה הבהמה ברשות הנזק ופרותיו ברשות הרבים ואכלה משם אלו הפרות הנה זה הענין ספק אם משלמת מה שהזיקה אם לא וזה כי יש לאומר שיאמר שאין אני קורא בה ובער בשדה אחר כי כוונת זה המאמר הוא שיהיו הפירות ברשות הניזק כמו הענין בשדה שהפירו' נמצאים בו ובהיות הענין כן והנה זה הדבר בספק והמוציא מחברו עליו הראיה כבר נתבאר זה השרש שני מבבא קמא:

השרש הל"ב הוא שמי ששמר בהמתו כראוי. ובא אחר והעמידה על קומתו של חברו ואכלה שם פירו' או שפרץ גדר המקום שהיא משתמרת שם כראוי הבעלים פטורי' וזה הגורם לנזק הוא חייב לשלם כי הוא לבדו הפושע בזה ואם היו הבעלים פושעים גם כן כאלו תאמר שלא נעלו בפניה כראוי או שהיו כותלי המקום ההוא רעועות הרי הבעלים חייבים לפי שהם פושעים וזה האחד פטור מדיני אדם אך הוא חייב בדיני שמים כי אולי לא הזיקה הבהמה אם לא הביא אותה לזה כבר נתבאר זה השרש בששי מבא קמא:

השרש הל"ג הוא שאם הכניס אדם פירותיו או כליו ברשו' המזיק שלא ברשותו והזיקה בהם בהמתו של בעל הבית באלו תאמר שנתקלת בם ונפלה בעל הפירות או בעל הכלים חייב בנזקי הבהמה ואם שברתן הבהמה או אכלתן המזיק פטור מלשלם מה שהזיקה ואם אכלתן והוזקה באכילתן בעל הפירות פטור לפי שאין דרך הבהמה להנזק באכילתן ולזאת הסבה בעינה יהיה פטור אדם הנותן סם המות לפני בהמת חברו ואכלה ומלתה אך הוא חייב בידי שמים כי הוא גרם זה הנזק כבר נתבאר זה השרש בששי מבבא קמא:

השרש הל"ד הוא שהבהמה שהזיקה פירות המחוברין שהן צריכין לקרקע אין משערין מה שהזיקה בפני עצמו כי אם על גב הקרקעות שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ר"ל מה שהיה שדהו יותר שוה עם אלו הפירות מה שהוא פחות מאחד מששים הוא בטל במעוטו ולזה הוא מבואר שלא ישערו זה על שדה הוא יותר מששי' בזה הדבר הנאכל או הנשחת מפירות השדה לא יאכל בכמו זה מיטב שדהו לפי שהשדה לא תמכר בפחות דבר מורגש מפני זה החלק הקטן ממנה הנאכל ולפי שכל בהמה שישערו זה הנזק על גבי השדה יותר קטנה יהיה ערך הנזק יותר גדול והוא מבואר מהשרשים הכוללים שאין מוצאין ממון מיד המחזיק בו אלא מפני דבר שאין בו ספק שהוא חייב בזה הממון הנה לא ישערו הנזק כי אם בששי' מדבר הנאכל פחו' דבר בלתי מורגש ולזה ישערו זה הנזק בששים כאלו תאמר שאם אכלה פירות ערוגה אחת או השחיתה אותם משערים זה בשדה שהיא ששי' ערוגות ואולם אם היו הפירות גמורין משערין אותם בפני עצמן כבר נתבאר זה השרש בששי מבבא קמא:

השרש הל"ה הוא שהמוסר בהמתו לשומר פטור מנזקיה והשומר חייב כי הוא הפושע בזה אך אם לא קבל עליו השומר לשמור השמירה שיפטרו בה הבעלים חייבים וזה מבואר בנפשו כבר נתבאר זה בראשון וברביעי מבבא קמא:

השרש הל"ו הוא ששור שהזיק והמית האדם דנין אותו דיני ממונות ואחר כך דנין אותו דיני נפשות שאם דנוהו תחלה דיני נפשות לא יוכלו לדונם אחר זה דיני ממונות כי מפני שנגמר דינו בסקילה הרי אין לו בעלים כי הוא אסור בהנאה ולא יהיה להם דרך לדונו אחר זה בדיני ממונות כי אין לו בעלים שיעמדו על שורם ולזה לא יתחייבו הבעלים לשלם הממון ההוא ואם דנוהו אחר זה דיני ממונו' לא ישתלם זה הממון כי אם מהשבח שהשביח בדדיה משגימר דינו עד שיסקל כי הבעלים אינם חייבים בו לפי שאינם בעליו בעת שדניהו דיני ממונות ולזה לא היה להם דרך להפך בזכותו מה שאפשר ואולם אם היה מת לא יתכן לדונו כי אם בדיני נפשות כי מפני שהוא נסקל אם שם צד יוכל להשתלם מגופו חצי הנזק ההו' כבר נתבא' זה השרש בח' מבבא קמא ומזה המקום יתבאר ששור שנגמר דינו לסקילה ואחר כך הוזמו עדיו כל הקודם בו זכה לפי שמהעת שנגמר דינו לסקילה השמיטו הבעלי' ידם ממנו והפקירוהו וכבר נתבאר זה בששי מכריתות:

השרש הל"ז הוא מה שתזיק בו הבהמה לפי דרכה שאינו מחובר לה כמו הצרורות המנודין מתחת רגליה בהליכתה או תרנגולין ששברו כלי' ברוח שבכנפיהם היה היזקן ברשות הניזק הנה דינם לשלם חצי נזק. וזה כי לא נוכל לבאר מדברי התורה שיהיה דינם דין הרגל כי לא חייבה התורה בתשלומי הנזק הזה כי אם ששלח בעירה לא הדבר הבא מכח בעירה אך זכר זה באדם שנאמר באבן או באגרוף וגם משם לא נאכל ללמוד זה הדין כי האדם יעשה זה כדי להזיק אן הדבר המוכה באבן ההוא מה שלא יקרה זה בצרורות ולפי שדרך הבהמה להזיק בכך אי אפשר לפוטרו כי כונת התורה להסיר ההיזקים מבני אדם ולזה חייבה התם לשלם חצי נזק ואע"פ שאין לבעלי' להעלות על לבם שיגיע היזק מבהמתם בזה האופן וכ"ש שראוי לחשבם בזה המקום שדרך הבהמה להזיק בזה האופן ולזה הוא ראוי שלא לחייבם יותר מחצי נזק כי אינם בתשלומי הנזק בזה האופן כמו שהם ראויים מתשלומי הנזק במה שהזיקו מגופם או במחובר לגופם ואינו ראוי שיהיה משתלם מגופם חצי הנזק הזה כי ידמה שלא נתנה התורה זה הדין כי אם כמה שהיה לבעלים להעלות על לב ולזה די אם יעשו שווי גוף הבהמה המזקת ואמנם בזה המקום לפי שדרכה בכך היה לבעלי' להעלות זה על לבם ולזה ראוי שישלמו זה מביתם כבר נתבאר זה השרש בראשון ובשמיני מבבא קמא:

השרש הל"ח הוא שהבהמה שביעטה והתיזה תרורו' מחמת הבעיטה והזיק ברשות הניזק הנה יפול בזה ספק אם יש שנוי לצרורות לרביע נזק אם יהיה דינם כמו דין נזק הבעיטה כיון שכוונתו להזיק והתורה לא הבדילה בזה בין שיהיה ההיזק במה שבא מכח המזיק ובין שיהיה במה שיבא מגוף המזיק או המחובר לו שנאמר באבן או באגרוף והמוציא מחברו עליו הראיה כדין כל הספקו' ואמנם אם זיקה בזה האופן ברשות הרבים יהיה בזה ספק עוד אם דינם דין הרגל שפטור עליה ברשות הרבים או דינם דין בקרן שחייב עליה ברשות הרבים וישלם רביע נזק מגופה והמוציא מחבירו עליו הראיה כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא והוא מבואר שאם הכניס תרנגול ראשו לאויר כלי זכוכית ותק בו ושברו בקולו אין בה שנוי בצרורות אם היה בכלי אוכל או משקה כי כמו שדרכו להכניס ראשו שם לקחת המאכל או המשקה כן דרכו לתקוע שם וכן הענין בסוס שצנף וחמור שגער והזיקו בקולם בזה האופן ואולם לא היה שם אוכל או משקה הרי זה שנוי בצרורות ודיני דין הצרורות הנזכרים כבר נתבאר זה בשני מבבא קמא:

השרש הל"ט הוא שהבהמה שכבשה בזנבה או באמתה כשכוש רב ברשות הרבים והזיקה בזה האופן הנה יפול ספק אם דינה דין הרגל כיון שדרכה לכשכש בזנבה או באמתה או יהיה דינה דין השנוי כיון שאין דרכה לכשכש כשכוש רב והמוציא מחברו עליו הראיה כבר נתבאר זה השרש בראשון ובזני מבבא קמא:

השרש המ' הוא שהמדליק בתוך שלו אם היה אפשר להבערה ההיא שתבער רשותו בעת הדלקה או שנפלה אחר זה הגדר אשר בחצרו והיה לו פנאי לגדרה קודם שתעבור האעש רשותו ולא גדרה והזיקה דבר גלוי במקום שאפשר לה חייב לשלם זק שלם. ואפי' על הניר והאבנים אם לחכה הניר וסכסכה האבנים לפי שדרך האש לאכול דבר הראוי לו לאכול ואפי' ללחך נירו ולסכסך אבניו שנאמר ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה אלא אינו חייב על הדבר הטמון כי התורה לא זכרה אלא הדברים הגלוים ולזה אם הניחו בגדיש אפילו הכלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי הבקר לא יתחיב בעל האש אלא כאלו היה הכל גדיש אבל הזיקה במקום שאינו ראוי לעבור בו הדלקה ההיא פטור שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים וזהו כדרכה תתלקח בהם כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

השרש המ"א הוא שמדליק בתוך רשות חברו והיזק או מת האדם חייב כאלו הזיק או הניח בידו ולזה הוא מבואר שהמדליק בזה האופן יתחייב על הטמון שנשרף בסבת הדלקה ויתחייב על המתת האדם כשלא היה לאיש ההוא דרך להמלט מהשרפה ויתחייב גם כן על חמשת דברים אם הזיק באדם כאלו הזיק בידי' כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

השרש המ"ב הוא שתולדות האש דינם כדין האש כלומר אם הניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו כי כמו שהאיש דרכו לילך ולהזיק באמצע העצים שימצא בדרכו כן דרך האבן הראוי ליפול ברוח מצויה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

השרש המ"ג הוא שאם היה הנזק באש פושע שאם לא פשע לא היה נזק בא על האש פטור ויתחייב גם כן זה שפשע בנזקי האש אשר הוא סבתם כאלו תאמר שהיה גמל טעון פשתן עובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות והודלק בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב כי הוא הפושע בזה מפני שהרבה במשאו באופן שיכנס לחנות ולא יכילהו המבוי אשר שם כבר נתבאר זה בשביעי מבבא קמא:

השרש המ"ד הוא שהמבעיר הוא אשר יתחייב לא מי שהוא סבה רחוקה והמשל שמי שמסר נחלת לחרש שוטה וקטן והדליקו בה אש והזיקה פטור כי הוא אינו המבעיר לזה האיש כי דרך הגחלת להכבו' לא להתפשט ולאכול סביב לכל סביבותיה וכן אם הביא אש ולא היו שם עצים ובא אחר והביא שם עצים והודלק האש הנה השני הוא המבעיר ואם בא השלישי וליבה האש הנה השלישי הוא המבעיר לא הראשוני' כי כבר היה האש כבה לולי לבוי השלישי. ואם לבתו רוח שאינה מצויה כלם פטורים כי לא היה האש ראוי להתפשט לולי הרוח שאינ' מצויה שלבתו כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---