מלבי"ם/שמות/כב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


מכילתא דרשב"י


רש"י
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אוצרות יוסף
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

מלבי"ם TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png כב

א[עריכה]

אם במחתרת ימצא הגנב. כבר פי' חז"ל בסנהדרין (דף עח) משום שידעינן שמחשבת הגנב שאם יעמוד בעה"ב כנגדו יהרגנו, ולכן הותר להרגו כדין רודף אף שהוא לא בא רק לגנוב וחשב שלא ימצאנו, כיון שעל הצד והספק שירגיש בעה"ב ויעמוד נגדו הוא מוכן להרגו, הותר להציל נפשו בדמו של זה, ומזה למד ר' ישמעאל ביומא (דף פה) שספק פקוח נפש דוחה שבת שקיל משפיכות דמים, ומ"ש אם זרחה השמש עליו דעת הראב"ד (בפ"ט מה' גנבה ה"ח) שאינו יוצא מפשוטו שביום אסור להרגו וכ"כ הכ"מ בשם ר"ח וכ"כ הרמב"ן, כפי דרך הפשט שאם זרחה השמש על הגנב, אדם רואהו ומכירו לא יהרג כי זה לא יהרוג את הבעה"ב רק יברח ממנו. וכ"כ הרשב"ם והראב"ע, ואין זה סותר לדברי המכלתא, שפי' שמ"ש זרחה השמש הוא דוגמא, שאם זרחה השמש על הגנב שכולם יראו אותו לא יערב לבו להרוג ולא בא רק לגנוב וכשיראו שגנב ישליך הגנבה מידו, ובענין זה ת"א אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, ר"ל אם הוא באופן שרואים אותו שאז ברור שלא בא על רציחה, וזה דומה עם מ"ש שאם הי"ל מושיעין הימנו והרגו חייב וכמ"ש ברמב"ם (שם הי"א), ועז"א אם זרחה השמש עליו, בזריחת השמש על כל העולם אין מועיל אם הוא במקום שאין רואים אותו בין בלילה בין ביום, וזיל בתר טעמא אחר שהיתר הריגתו הוא מפני שהוא רודף א"כ אמדינן אם הוא רודף אם לאו, ולכן הוכפל זה בנערה המאורסה ללמוד מא' לחברו, וכן במ"ש ופרשו השמלה הוא דוגמא שה"ה בירור אחר הדומה כפרישת השמלה, ולפ"ז מ"ש הרמב"ם שאין חלוק בין יום ולילה, ר"ל אם הוא במקום סתר ובמקום שאין אנשים כי לרוב אין אנשים בלילה, ודבר לפי הרגיל והעקר שאזלינן אחר האומדנא אם בא על עסקי נפשות או לא ואין הבדל ביניהם לדינא:

ב[עריכה]

דמים לו שלם ישלם, למה כפל שלם ישלם שכפל המקור עם הפעל, ואמר שנית שנים ישלם, מזה למדו חז"ל שתחלה אומר שחייב בתשלומין על כל נזק שעשה אף חוץ מהגנבה, כגון ששבר כלים שאם אין לו דמים פטור משום דקם ליה בדרבה מניה ואם דמים לו אף שהרגו נתחייב בתשלומי הזיקות שעשה ונפרעין מנכסיו (וכמ"ש בסנהדרין דף ע"ב) והוסיף שעל הגנבה עצמה שנים ישלם:

ונמכר בגנבתו. הנה למעלה באר שהנמכר בב"ד על גנבתו שש שנים יעבוד, וז"ש במכלתא שומע אני לעולם ת"ל שש שנים יעבד לא פחות ולא יותר, ר"ל לא פחות משש ולא יותר על שש, ומ"ש ונמכר בגנבתו לא פחות קאי על השנים. ויותר נראה שצריך למחקו, כי אין כאן ג' דעות רק ר"י ור"א, ובמ"ש ונמכר בגנבתו ממילא אם גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר לכ"ע, רק אם גנב יותר ממה ששוה, דעת ר' אליעזר שצריך למחול יתר החוב, ודעת ר' יהודה שהמותר נשאר עליו חוב, ובזה תראה שנכונים דברי המקנה שפי' במ"ש לר' אליעזר (קדושין דף יח) דאם אין גנבו נגד ממכרו אינו נמכר, אין פי' שאינו נמכר כלל רק ר"ל שאינו נמכר עד שימחול יתר החוב, והוא כתב זאת מסברתו, וזה מוכרח להשוות דברי המכלתא עם דברי הש"ס, ור' יהודה ס"ל שא"צ למחול יתר החוב, אבל מודה דאינו חוזר ונמכר, וכן פסק הרמב"ם ומבואר שהרמב"ם פסק כר' יהודה דמכלתין, ואפשר היה גורם בדברי הש"ס בדברי הת"ק נמכר ואינו חוזר ונמכר, לא כרש"י שהגיה שחוזר ונמכר עיי"ש:

ג[עריכה]

אם המצא תמצא בידו. כבר בארתי למעלה (סי' סג) שמציאה שנאמר בענינים אלה הוא ע"י עדים וכמ"ש בב"ק (דף סד ע"ב ודף עה), ובידו היינו ברשותו, דא"צ דוקא שיאחז הגנבה בידו ובב"ק שם ובכ"מ בש"ס למד ממ"ש המצא תמצא שהמקור הבא לפני הפעל יורה שבכל אופן שנמצא, ועמ"ש בסי' ס"ג:

משור עד חמור ועד שה חיים. לפי פשטות הכתובים משמע שמ"ש אם המצא תמצא בידו הגנבה הוא ההפך של ומכרו, ומ"ש חיים הוא ההפך של וטבחו, אולם חז"ל לא רצו לפרש כן, כי חיים אינו תנאי שאף גנב מתה או שמת ביד הגנב אינו משלם דו"ה, וכן שלענין כפל חייב אף בכל דבר אף שגנב בלתי בע"ח, וע"כ פי' שמ"ש חיים ר"ל כל בע"ח להביא אף החיה, והוא כתנא דבי חזקיה בב"ק (דף סג ע"ב) יאמר שור וגנבה והכל בכלל וכו' יאמר שור וחמור שה וגנבה והכל בכלל אלו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש בע"ח וכו' כשה"א חיים הרי חיים אמור ומה אני מקיים גנבה לרבות כל דבר, ומ"ש חיים ולא מתים אתיא כמ"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וידעינן לרבות כל דבר ממ"ש על כל דבר פשע וכו', לכן מפרש שר"ל אם היתה הגנבה חיים ישלם חיים ולא מתים. ר"ל שאזלינן בתר שעת הגנבה לא בתר שעת מציאת הגנבה בידו (וכמ"ש בב"ק דף סה), ומה שבא טעם מפסיק על חיים כי הוא מוסב גם למעלה אם היתה הגנבה חיים חיים ישלם, ושבעה גנבים הם: א) הגונב דעת הבריות, ב) גונב איסורי הנאה וכו', ג) גונב כסות וכלים, ד) גונב עבדים וכו'. ה) גונב פטר חמור, ו) גונב שור ושה. ז) גונב נפש, ומובא בתוספתא דב"ק עיי"ש.

ד[עריכה]

כי יבער איש שדה. מלת בעיר בא על הבהמה, ובא על כליון והשחתה, ומציין אכילת הבהמה שמשחתת את הנאכל, ובמ"ש כי יבער בא בהוראה משותפת, ומפרש ושלח את בעירה, שהם נזקי רגל, ובער שהם נזקי שן, ובא ללמד ששניהם דין אחד להם, בנזקי רגל חייב אף דאזלא ממילא ונזקי שן חייב אף דלא מכליא קרנא כמ"ש בב"ק (דף ג) ושם (ד' ה') אמר שנוכל ללמוד שן ורגל מבור ומקרן רק דאתיא להלכותיהם, וז"ש במכלתא שבא ללמד ג' דברים: א) ששן ורגל מועדים מתחלתם, ב) שצריך דוקא ובער בשדה אחר וברה"ר פטור, ג) שמיטב שדהו ישלם מן העדיות:

שדה או כרם. אם יכתב שדה וכרם נטעה שדוקא אם בער שדה וכרם ביחד לר' יאשיה שהוי"ו מורה תמיד החבור. וגם לר' יונתן נטעה שאם בער שדה וכרם ביחד דינו שוה לשאם בער אחד מהם [וכמו שבארתי זה בארך קדושים סי' קא], ונ"מ למ"ש בב"ק (דף נח) שאם אכלה פירות מחוברים משערים מה שהזיקה בששים ובשאכלה פירות דקל חשוב משערים אותו בפ"ע [עיין בח"מ סי' שצד סעיף ד' ה' ו', וע"ז מלמד שחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע. והנה מה שמחוייב לשלם על כרם פשוט יותר ממה שמחריב על שדה, כמו שתראה בב"מ (דף לא) וא"כ היה ראוי שיכתב כרם או שדה שיהיה לא זו אף זו כמ"ש באה"ש (כלל קצט) ומזה מבואר שבא כרם ללמד על שדה מה כרם יש בו פירות. ובזה יכתוב תמיד את המלמד באחרונה אף שהלמד יש בו רבותא יותר (כמש"ש בכלל ר').

ושלח את בעירה. פעל שלח בבנין הכבד אינו מציין השליחות שתכליתו להחזיר לי תשובה רק שעזבו או מכריחו לצאת (אחרי סי' סה), ובדבר שתחת רשותו מציין לרוב שעזבו לצאת מרשותו, וה"ה בכאן מציין שלא שמרו כראוי כגון שמסרו ביד חש"ו, אבל אם מסר אותו ביד פקח לא שלחו חפשי כי היו משומרים, ועיין בב"ק (דף נה):

יבער בשדה אחר. התנה שאינו חייב על השן והרגל רק ברשות הניזק, לא אם הזיקה ברשות המזיק, וה"ה ברה"ר, ובאר שאם רצה לשלם בקרקע צריך לתת לו מיטב שדהו ופי' ר"ע שדהו של מזיק. ור' ישמעאל ס"ל שאם זבורית דמזיק כעדית דניזק נקראים הזבורית מיטב שדהו לערך הניזק שא"צ לתת יותר ממה שהל"ל לניזק. ועיין בב"ק (דף ו' ע"ב):

ה[עריכה]

כי תצא אש ומצאה קוצים. לשון תצא אש מורה שיצאה לרשות אחר, כמו כי אש יצאה מחשבון (במדבר כ״א:כ״ח), ומדבר במבעיר בתוך שלו, כי אם מבעיר בשל חברו לא נתנו חכמים שעור כמ"ש הרא"ש והסמ"ג (ריש עשין ס"ט) דהכתוב מדבר בהדליק בתוך שלו, ומשמיע שאעפ"י שהוא אונס ואינו מתכוין חייב, וה"ה בכל הנזקין, ומ"ש ומצאה קוצים, מפני שאם יש מקום פנוי בין שדהו לשדה חברו כפי השעורים שבאר אח"כ ממשנה דב"ק (פ"ו מ"ד) אינו חייב, רק אם יש קוצים אין שעור כי האש מתפשטת ע"י הקוצים, ולכן צייר שיש קוצים שאז חייב תמיד, ומ"ש מכאן אמרו ר"ל שאם יש הפסק כפי השעורים שנתנו לכ"א כדאית ליה פטור, ואנן פסקינן כר"ש שהכל לפי הדליקה. ויש פלוגתא בין הפוסקים אם זה גם לענין גדר ונהר ואכ"מ, ובכ"ז מ"ש שלם ישלם פי' שישלם כל ההיזק גם היזק הקוצים. ובזה ל"ק מ"ש רבא (בדף ס) ל"ל דכ"ר קוצים גדיש וכו' דהיינו לענין התשלומין, ועיין בגמרא שם (דף סא):

ונאכל גדיש או הקמה או השדה. בגדיש הוא תבואה קצורה מוגדשת על הקרקע וה"ה כל דבר תלוש מוגדש כמו תואר של קנים וכו', ומוסיף אף הקמה שהוא מחובר לקרקע ועומד עליו וה"ה האילנות שהם ג"כ מחוברים, וכן בירושלמי (פ"ו ה"ה) אי מה גדיש מיוחד שתלוש מן הקרקע ת"ל קמה, ומוסיף השדה שכולל גם הקרקע בעצמה, אולם לפ"ז מיותר מ"ש הקמה שידעינן מן השדה, ובא ללמד שרק הגלוי כמו הקמה לא המכוסה תחת הגדיש או תחת השדה, כפי הכלל (אילת השחר קס) ששמות הבאים ביחד יש להם דימוי זל"ז. אולם בב"ק (דף ס') אמר דקמה לר' יהודה מרבה כל בעל קומה ולרבנן שבא למעט טמון נפק"ל לרבות כל בעני קומה מן או הקמה, ולפי' התוס' שכל בעלי קומה פי' אילנות, משמע שזה צריך למוד מיוחד וזה לא כשיטת המכלתא, ומזה מבואר כשטת רש"י שפי' לרבות כל בעל קומה פירוש בעלי חיים, וזה לא נלמד מפשטות מלת קמה רק מיתורא לר"י, שבדרך הדרש משתתף עם יקום ועם קומה שכולל גם בע"ח, ולרבנן מרבי לה ממלת או, שהתבאר אצלי (אילת השחר כלל רי"ד) שמלת או בא על החלוקה המינית שאם יאמר הגדיש והקמה והשדה מדבר רק מאלה לבד אבל כשאמר או הקמה בא לעשות חלוקה כוללת וכל הקרוב אל אחד מן הנחשבים נכנס בגדרו ובע"ח נכנסים בגדר קמה שגם הם הם יקום שעל פני האדמה, והמכלתא מדבר לפי הפשט ובגמ' מדבר לפי הדריש מרבינן גם בע"ח:

שלם ישלם המבעיר. מפני שפתח כי יבער איש ונאמר שבא למעט אשה וקטן, סיים שכל מי שמבעיר חייב וכן סיים בבור בעל הבור ישלם, וזה כר' יונתן למעלה שלמד מזה לרבות אשה וקטן ומן בור ומבעיר למד לכל הנזיקין כמ"ש בב"ק (דף ה') שמן בור וחד מאינך אתיא כולהו במה הצד, ומ"ש רשב"א משום ר"מ מובא בב"ק (דף יד), וצריך להגי' במכלתא כגי' הגמ', ושם מפורש:

ו[עריכה]

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. התבאר באילת השחר (כלל קל) שהמקור בלמ"ד שנקשר אל פעל יורה מעוט וגדר, וע"כ פי' שרק אם נתן לו לשמור והוא קבל עליו השמירה, אבל אם אמר לו עיניך בו שלא קבל עליו שמירתם אינו שומר, וכמ"ש בב"מ (דף פא ע"ב) ומובא בתוס' (ב"ק דף צג ד"ה ורמינהו), ושם בגמ' לשמור ולא לאבד ולא לקרוע ולא לחלק. ומה שתפס כסף או כלים, להקיש כלים לכסף שצריך שידע מנינם. ועז"א מכאן אמרו ר"ל במשנה דשבועות (דף מ'), וזה עפ"י הכלל (אילת השחר כלל קס) ששני שמות הבאים במשפט אחד הם מוקשים זל"ז, עיי"ש, ור' נתן אומר שכסף מרבה כסף מעשר שצריך לפדות בכסף דוקא וס"ל לר"מ כמ"ד דמעשר שני ממון הדיוט הוא, ולכן לא הביא הרמב"ם דבר זה מפני שפוסק (בפ"ג מה' מעשר שני הלכה כד) דמעשר שני ממון גבוה והגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל, וכלים מרבה כלים כל שהן, כן גי' הגר"א, וכמ"ש בשבועות (דף מ' ע"ב) לפיכך יצאו כלים למה שהן. ובירו' דשבועות להביא כלי חרס ר"ל שאינם דבר חשוב, ובכ"ז ה"ה כל דבר שנתן לו לשמור, רק מפני שפרשה זו מדבר בש"ח תפס כסף או כלים שדרך לשמרם בחנם. ובפרשה שניה שמדבר בש"ש תפס שור ושה שדרך לשמרם בשכר:

וגונב מבית האיש . היל"ל וגונב מביתו, ומכללי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם, ופירוש חז"ל (מובא בב"ק) שבא למעט הגונב מאחרי הגנב, ואין לומר שבא למעט דוקא מבית האיש השומר משלם כפל אבל גנב מאת הבעלים לא ישלם כפל דהא כבר באר שגם הגונב מבית הבבעלים משלם כפל אם המצא תמצא והעתקתי גי' הגר"א כי ג' הישנה אין לה פי', ומ"ש ומה ראה תורה להחמיר וכו' מובא בב"ק (דף ע"א) ועיין בתוספתא פ"ז:

ז[עריכה]

אם לא ימצא הגנב. והיה די לומר ואם לא ונקרב בעה"ב, כמו הכצעקתה הבאה אלי וכו' ואם לא אדעה (בראשי' י"ח) אם ישכם עושים חסד ואמת וכו' ואם לא הגידו לי (שם כד), ולמה חזר התנאי אם לא ימצא הגנב, השיבו חז"ל שאז הייתי מפרש שמ"ש ואם לא מוסב על כלל המאמר שאמר אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא [היינו אם אין לו לשלם שניס] יקרב בעה"ב לשבועה, לכן הוצרך לבאר שעיקר התנאי אם לא ימצא הגנב כי אם נמצא הגנב אף שאינו משלם בעה"ב פטור, ועדיין היה די אם היה אומר אם לא ימצא ולמה חזר שם הגנב ע"ז בנו חז"ל דרושיהם בב"ק (דף סג ע"ב), שנוסדו על שם הגנב שבא כפול, עיי"ש:

ונקרב בעל הבית אל האלהים. לא באר באיזה אופן יברר הדברים שם, ומצאנו השאלה באלהים לברר דברים נעלמים ע"י או"ת כמו ושאול לו באלהים (שמואל א כ״ב:י״ג), אולם פה אא"ל כן דהא אמר אשר ירשיעון אלהים שמשמע שמדבר בדיינים השופטים ומחייבים ומזכים, וע"כ פי' שיברר הדבר ע"י שבועה, וכמ"ש בפרשה שמה שבועת ה' תהיה בין שניהם, ולמדנו משווי הלשון שאמר בשניהם אם לא שלח ידו, שגם קריבה אל האלהים דפה הוא לשבועה ושתהיה השבועה בשם כמו שם שכתוב שבועת ה', וכן למדנו שם מפה שתהיה השבועה בב"ד, ושמ"ש אם לא שלח, היינו שלא שלח יד להשתמש בה לצרכו כמ"ש בב"מ (דף מ'), וכלל בלשון שמלת אם המחובר בלשון שבועה מורה תמיד הפך הכתוב, ואם אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג), אם אתם תבואו אל הארץ (במדבר י״ד:כ״ח), אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם), וא"כ הו"ל פה אם שלח ידו במלאכת רעהו, מזה ראיה למ"ש התוס' ב"מ (דף ו' ד"ה שבועה) דשבועה שלא שלח בה יד אינו שייך רק אם לא מתה בפנינו לדעת ר"ת או שהוא רק ע"י גלגול, ופי' אם לא שלח בה יד אז יקרב אל האלהים לשבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו, [ואז ישבע גם שלא שלח בה יד ע"י גלגול, אבל אם שלח בה יד לא ישבע עוד כי נתחייב לשלם אפי' באונסין ולדעת הרמב"ם (פ"ד מה' גנבה ה"ב) אם טען אח"כ נגנבה ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל, וכן פי' הרמב"ן בפירושו:

ח[עריכה]

על כל דבר פשע, הול"ל על כל פשע, וכבר בארתי בהתו"ה (אחרי סי' פ"ח) שמלת דבר יורה לפעמים כמלת ענין או עצם מה. כמו (בראשית כ) על דבר שרי, ובכ"ז השיבוהו חז"ל תמיד על עקר הוראתו מענין דבור, ולכן פה שהוא מיותר פרשוהו מענין דבור, וס"ל לב"ש שבא לרבות שאם רק דבר לפשוע אף שלא עשה מעשה מחרב על המחשבה כמעשה וב"ה חולקים ע"ז דהא אמר אם לא שלח דמשמע שעשה מעשה ומפרשי שבא לרבות אם אמר לעבדו ולשלוחו. וכמ"ש כ"ז בב"מ (דף מ"ד) ובקדושין (דף מ"ב):

על כל דבר פשע על שור וכו'. פי' שדריש כלל ופרט למעט קרקעות ועבדים ושטרות, (כמ"ש בב"ק דף ס"ב, ב"מ דף ח, שבועות דף מ"ב), ועוד אומר שאם לא יכתב זאת נאמר שפרשה זו ושל אחריה שמהם מדברים בשומר חנם והחלוק הוא שבפקדון של כסף וכלים פטור מגנבה ואבדה אינו חייב רק בפשיעה ובפקדון של בעלי חיים חייב גם בגנבה ואבדה, כמו שמבואר בפ' שניה שאם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו. וכן פי' הרשב"ם באמת שאם נתן לו כסף או כלים נתנם לו לשמרם בביתו כשאר חפציו לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור. אבל פ' שניה שכתוב כי יתן איש אל רעהו חמור או שור ודרך בהמות לרעות בשדה ודאי ע"מ לשמרם מגנבים הפקיד אצלו ולכן חייב אם נגנב, לכן הזכיר גם פה בע"ח ללמד שלא זה ההבדל בין הפרשיות, רק שפרשה ראשונה מדבר בשומר חנם שהוא לא יחויב בגנבה ואבדה, ושניה מדבר בש"ש, ובראשונה תפס כסף או כלים לפי הרגיל שכסף או כלים יפקדו בחנם, ובע"ח רגילים להפקיד בשכר, וכמ"ש הרמב"ן בפירושו והתוס' בב"מ (דף מ' ע"ב ד"ה קרנא), והנוסחא העקרות הוא כפי הגהת הגר"א:

אשר יאמר כי הוא זה, פרש"י ז"ל שלפי פשוטו אשר יאמר העד זה הוא שנשבעת עליו והרי הוא בידך, וחז"ל פי' שתהא הודאה במקצת הטענה, והרמב"ן כתב שההלכה אפי' טוען שכולו נגנב ממנו חייב לישבע שבועת השומרים, ואם כופר בעקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי צריך הודאה במקצת וכ"ה בש"ע (ס"ס רצה). והנה מ"ש אשר יאמר אאל"פ על העדים (שלא נזכרו בכתוב) רק מוסב על השומר ר"ל אשר יאמר בעל הבית, ופירושו שאם לא שלח ידו אז יקרב בעה"ב אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע שטוען נגדו בין על שלא פשע בשמירתו בין על שאינה ברשותו בין על שלא שלח בה יד כמ"ש בב"מ (דף מו) שכל אלה הם פשיעה, וכן ישבע על אשר יאמר השומר כי הוא זה. ר"ל אם כופר בעקר הפקדון שבעה"ב תובעו מאתים והוא אומר מנה הפקדת, וזה מציין במלות הוא זה לא אחר שאתה טוען, בכל אלה עד האלהים יבא דבר שמהם, ואשר ירשיעון אלהים שהתברר שהוא הגנב ישלם שנים, וזאת ידענו בעצמנו שאין תשלומי שנים רק בטוען טענת גנב, וטענת מודה מקצת נוהג בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה, ובזה דברי חז"ל מיוסדים על הפשט הפשוט, שכבר בארתי באילת השחר (כלל ר"י) שמלת הוא מורה תמיד הפך וסתירה, שהיה די לומר כי זה, ובמ"ש הוא זה בא לסתור דברי הטוען, שטוען שאינו זה לבדו רק עוד אחר עמו והוא משיב רק הוא זה לא הזולת הנוסף שאתה טוען:

עד האלהים יבא דבר שניהם, לא נודע כמה יהיו הדיינים, ולמדו ממה שכפל השם, שכבר התבאר אצלנו באילת השחר (פרק טו) שאין לכפול את השם רק אחר שנזכר בפעם הראשון יסמך כל הפעלים עליו, או ירמזהו ע"י כנוי, והול"ל אליהם יבא דבר שניהם אשר ירשיעון ישלם, מזה למדו שבא ללמד שיהיו ג' דיינים. ולר' יאשיה גם שם אלהים הראשון שהול"ל ונקרב אל השופט) הוא מן המנין, ולר' יונתן רק שני פעמים אלהים האחרונים מן המנין וידעינן שהם ג' מצד שאין ב"ד שקול, וכמ"ש בסנהדרין (דף ג ע"ב), ועמ"ש באילת השחר (כלל רמב וכלל רמג), ובגמ' שם אומר בשם רבי שדיני ממונות בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה, ומפרש אשר ירשיעון אלהים תרי, וגמרינן שגם מ"ש עד האלהים יבא דבר שניהם הם תרי ואין ב"ד שקול מוסיפים עוד א'. ואין בזה התורה לדברי המכלתא, שפי' המכלתא שרבי אומר שעד אלהים יבא הם שנים ולמד זה ממ"ש אשר ירשיעון אלהים שהם שנים מדכתיב ירשיעון בלשון רבים ולא אמר אשר ירשיע בלשון יחיד (וכן צריך לגרוס ירשיע אין כתיב כאן אלא ירשיעון) א"כ מדבר בשנים וה"ה שמ"ש על האלהים יבא הוא בשנים, ומה שסיים הא בשנים הכתוב מדבר ואין ב"ד שקול וכו', ר"ל שמזה ידעינן שמ"ש אשר ירשיעון אלהים שמדבר בגמר הדין צריך להיות בשלשה ונאמר עד האלהים יבא שהם ג"כ שנים, מכאן אמרו ד"מ בשלשה ר"מ אומר בחמשה כ"ז מדברי רבי, שרבי פי' דברי רבי מאיר שלכן אמר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה כמ"ש אשר ירשיעון אלהים שמיירי בגמר הדין בזה צריך שלשה, וא"כ במ"ש עד האלהים יבא שהוא ג"כ שנים מבואר שתחלת הדין בחמשה, ובירושלמי ריש סנהדרין מעתיק דברי המכלתא בלא סיום הדברים מ"ש מכאן אמרו וכו' ושאל ר' אבהו דליבעי לר' חמשה ומשיב שכן תנא דבי חזקיה שלרבי בעי חמשה, ולפ"ז תנא דבי חזקיה היה לו גי' המכלתא כגרסתנו עם הסיום, וכן מבואר בתוספתא וז"ל רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה דברי ר' מאיר. מבואר כמ"ש שרבי פי' דברי ר' מאיר רק בבבלי קצר ואמר הכל בשם רבי, כי רבי הסכים לדברי ר"מ ופי' דבריו. והנה רבנן שס"ל בשלשה ס"ל שאין ראיה מלשון רבים ירשיעון שמצאנו לפעמים שבשם אלהים משתמש בל"ר כמו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ׳:י״ג) כי שם נגלו אליו האלהים (שם לה), ובגמ' אמר ורבנן ירשיעון כתיב, ר"ל שאם הלשון רבים מוכרח ומלמד שיהיו דוקא שנים הי"ל לכתוב מלא, שהוא"ו מציין סימן הרבים, וממה שלא הקפיד ע"ז בכתיב הגם שקרינן ירשיעון בל"ר ידעינן (לאין הלשון דוקא כי שם אלהים בא לפעמים בל"ר לכבוד:

ישלם שנים לרעהו. ובפרשת שבועת הפקדון מחייב אותו חומש ואשם, ומפרש שבמקום שמשלם כפל אינו משלם חומש, ושם מדבר במקום שאין משלם כפל כגון שהודה מעצמו וכבר למד לה בספרא (ויקרא סי' שפז), ובב"ק (דף סה) ממ"ש ושלם אותו בראשו, וגם רבנן ס"ל כן, ומ"ש זה פה בשם ר"ש, נראה שצריך להגיה חייב לשלם את החומש ואת האשם, ושאינו משלם את הקרן פטור מהחומש והאשם, שבזה חולקים רבנן עליו:

לרעהו ממ"ש ב"פ רעהו, חד ממעט הקדש וחד ממעט אחרים כמ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' ק"ע) שצריך ע"ז שני מעוטים. עיי"ש:

ט[עריכה]

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכו'. דעת המכלתא כברייתא די"ג מדות שדריש לה בפרט וכלל, ולא כסוגית הגמ' ב"מ (דף נז ע"ב) שדריש כי יתן כלל, שהוא כלל שאינו מלא כמ"ש בזבחים (דף ד' ע"ב), וכן לא כסוגיא דנזיר (דף לה) שדריש לה פרט וכלל ופרט, דס"ל דלשמור פרט, שע"ז הקדים שצ"ל לשמור שיאמר לו הילך שמור לי זה, ושואל שיכתוב הכלל לבד וכל בהמה ול"ל הפרט, ומשיב שאז נטעה שצריך שיפקוד כל מיני בהמות לכן אמר חמור או שור לחייב על כל א' בפ"ע, ושואל לא יכתוב כל בהמה רק כי יתן בהמה לשמור, ומשיב שאם יכתוב הכלל נוכל לטעות שבהמה דוקא לא חיה אבל כשבא הכלל מוסיף על הפרט וכתב וכל בהמה כולל הכל אף חיה, ואכמ"ל בזה יותר:

ומת או נשבר או נשבה. המיתה הוא בידי שמים והשבירה הוא ע"י חיה טורפת, כמו ולא שבר את החמור (מלכים א י״ג:כ״ח) ותשבי הוא ע"י שוללים מזויינים, וס"ל לר' אליעזר שלמדנו שבר ושבי ממיתה שאין בידו להציל, ור"ע השיב שאין דנין אפשר משאי אפשר, ואזלי לשיטתם שביבמות (דף מו) ומנחות (דף פ"ב) ס"ל לר' אליעזר שדנין אפשר משאי אפשר ור"ע ס"ל שאין דנין אפשר משאי אפשר, ולמד ר"ע מן גנבה כי כשאפשר להציל לא עדיף מנגנב שחייב ור"ש למד לה ממ"ש הטרפה לא ישלם כמו שיתבאר בסי' קס"ב:

אין רואה, שאם הוא במקום שיש עדים מצויים צריך להביא עדים אם לא ישלם, כמ"ש בח"מ (סי' רצד), ואם מביא עדים פטור משבועה שלא שלח בה יד וכמ"ש הה"מ [בפ"ו מה' שאלה ופקדון דין ג"] ושכן נראה ממ"ש בב"מ (דף פג) הא יש רואה יביא ראיה ויפטר:

י[עריכה]

שבועת ה' תהיה בין שניהם. ממ"ש בין שניה. ולא אמר שישבע השומר בא לדייק ולא בין היורשים כמו שמפרש בשבועות. והנה חז"ל תקנו שאם חשוד על השבועה שכנגדו נשבע, ואסמכוהו עמ"ש בין שניהם שמשמע שיצויר שבועה גם להתובע, וזה עפמ"ש באילת השחר (כלל רל"ו) מענין האסמכתא, שכשרצו חכמים לגזור איזה דבר שהוא מתנגד לדיני התורה שזה אין בכחם, הראו שאינו מתנגד לדברי הכתובים כי יש מקום מזו בכתובים ע"ד האסמכתא עיי"ש. והוא כגי' הגר"א לרבות את שכנגדו חשוד, ומה שלא אמר במ"ש בשומר חנם ונקרב בעה"ב אל האלהים משום דמשם נוכל לטעות שמוטל על הב"ד להכריחו אל השבועה לכן אמר שהשבועה רק בין שניהם, שאם תובע ממנו שבועה ישביעו אותו לא בלא תביעה, ומ"ש ר"נ מלמד ששבועה חלה על שניהם מובא בשבועות שם שזה לרב ושמואל עיי"ש, ומ"ש הרי אתה דן על כל השבועות שבתורה וכן מה שכתוב אם לא שלח ידו לצרכו וכי', כבר נשנה למעלה (סי' קמז) ונתפרש שם:

ולקח שעליו ולא ישלם. פי' המפרשים שיקח השבועה ולא ישלם, ואמרו שבועות (דף מא) מי שעליו לשלם לו שבועה, אולם ע"ז די שיאמר ולא ישלם, שמזה נדע שהשבועה חלה על מי שצריך לשלם, ומהו ולקח, וכי שייך לקיחה על שבועה, לכן פי' שיקח מה שנשאר שהוא הנבלה, וכמ"ש בב"ק (דף י') שטורח נבלה על הניזק:

יא[עריכה]

ואם גנב יגנב. בפרשה ראשונה פטר על הגנבה ופה מחייב על הגנבה מזה הוכיחו חז"ל פה וב"מ (דף צד) שפה מדבר בש"ש, שאין לומר בהפך שבראשון יש חומרא שאם טוען טענת גנב משלם כפל, ופה אין משלם כפל וי"ל שהראשון בש"ש, שזה שמשלם קרן חמור יותר שכן השואל שהוא נהנה יותר מש"ש ג"כ חייב על גנבה ואין משלם בטוען טענת גנב, כן פי' בגמרא שם, וצ"ל כגי' הגר"א והשומר חייב והשואל חייב, וכבר בארתי שלכן בפ' ראשונה אמר כי יתן וכו' כסף או כלים שהם דרך לשמרן בחנם ובפ' זו תפס חמור או שור שדרך לשמרן בשכר:

ואם גנב יגנב. ר' יוסי ס"ל שכפל המקור על הפעל נדרש בכ"מ כמ"ש בע"ז (דף כז) מל המול ימול שס"ל לר' יוסי לא דברה תורה כלשון ב"א [ואע"ג דבזבחים (דף קח) אמר לר' יוסי דאיש איש דברה תורה כלשון ב"א, לא כן בכפל המקור עם הפעל, ופי' שבא לבאר שבא לשון גנבה לדוגמא וה"ה אבדה שדומה לגנבה, ות"ק ס"ל דברה תורה כלשון ב"א כמ"ש בב"מ (דף צד) ולמדו מן הסברא עי' בגמ' שם:

ואם גנב יגנב מעמו. כבר בארתי (צו סי' קנז) שיש הבדל בענין לקיחה בחזקה בין לקח ממנו ובין לקח מאתו או מעמו, שבמלת מעמו מציין שלוקח דבר שהוא ברשות חברו, ובזה מביא את הנוקד, שהוא הרועה הגדול שהוא עצמו עם נעריו שומרים כל הצאן והגניבה הוא מרשותו ומוציא הצוער אם מסר הבהמה לשומרים צעירים שהם שומרים ורועים שפ"ע שאז פטור כי חל החיוב על הצוער, והעתקתי כגי' הגר"א עפ"י המלקט:

יב[עריכה]

אם טרף יטרף יבאהו עד. יאשיה מפרש כפי' הראב"ע והרשב"ם שיביא קצת מאברי הטרפה להיות לו לעד ע"ד שכתוב כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן (עמוס ג׳:י״ב), ובב"ק (דף י') יביא עדודה לב"ד, מפרש מלשון בבקר יאכל עד (בראשית מ״ט:כ״ז) שרשו עוד דהיינו הנשאר מן הנדרם, אולם לפ"ז היל"ל יביא עד, ופי' ר' יונתן שכנוי יביאהו מוסב על בעה"ב שיביא את הניזק לעד על הטרפה, וזה ע"י שיוליכהו אצל הטרפה והוא עצמו יעיד שנטרף, ור' יוחנן בר"י פי' עדים ממש, כי בטרפת הארי והזאב אשר יקרא עליו מלא רועים הדרך שימצאו עדים ואז אין מועיל שבועה וצריך שיביא עדים וכמ"ש הרמב"ן. וזה ההבדל בין מ"ש תחלה שבנשבר ישבע ופה אמר שיביא עדים שפה מדבר במקום שיש עדים, ובזה באר הדבר שיש טרפה שחייב לשלם, כגון טרפת חתול ושועל שיכול להציל, ובאר שמן והסברא י"ל שטרפה דומה כאבדה, רק ממ"ש יביא עד הטרפה לא ישלם שפי' ר"ש למעלה שיש טרפה שמשלם ויש שאינו משלם, ור"ל שיביא עד בטרפה הידוע שאינו משלם כגון טרפת ארי וזאב וכו' שהוא אונס גדול, ודרך שימצא עדים, ובזה מבואר שיש טרפה שאינו משלם, וכן מוכח ממ"ש ומת וכמו שדריש למעלה (סי' קנ"ה) לר' אלעזר שנשבר דומיא דמת שאינו יכול להציל, ובזה יש לקיים גי' הישנה במקצת:

יג[עריכה]

וכי ישאל איש. בהקודמים תפס הלשון כי יתן איש אל רעהו, שתלה הענין שהנותן כי נתנו לשמור, ופה תלה הענין שהשואל ולא אמר כי ישאיל איש אל רעהו כי לא נתנו לו לצרכו לשמרו רק לצורך הנשאל ולכן חייב אף באונסים כי מחויב להחזירו לבעליו בכל אופן כי אינו שומר לצורך הבעלים רק כל הנאה שלו:

מעם רעהו. יש הבדל בין מרעהו, ובין מאת או מעם רעהו, שהפעלים המורים על השאלה והלקוחה והקניה אם בא אחריו מלת מאתו או מעמו מורה שמוציא מרשות המקנה או הנותן ועז"א שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ לרשותו, [עיין בב"ק דף ע"ט ובח"מ סי' רצא סעיף ה]:

ונשבר או מת. בפרשת ש"ש סדר ומת או נשבר או נשבה, כפי הכלל המבואר אצלי שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב שאחרונה מבואר שפטור נשבר חדוש יותר מפטור מת, ופטור נשבה חדוש יותר כי יש לדמותו לגנבה, ולכן פה לענין חיוב סדר ונשבר או מת לרבותא שאף מת חייב, ולפ"ז מכ"ש ששבויה חייב וז"ש שמן מת ידעינן ששבויה בכלל, אולם בגמרא ב"מ (דף צד) שאל שעדיין י"ל ששבויה פטור משום שהוא אונסא דלא סליק אדעתי', ופי' משום דכתיב או לרבות שבויה, והוא עפ"י הכלל המבואר אצלי באילת השחר (כלל רי"ד) שמלת או מציין החלוקה המינית, ובהכרח כל הדומה לא' מפרטי החלוקה בדבר אחד נכנס בכלל החלוקה, כי בחלוקה המינית צריך לעשות חלוקה מכל הפרטים, כמ"ש בהתו"ה (צו סי' ס"ז) וא"כ שבויה נכלל בכלל נשבר שהוא אונס ג"כ. ומ"ש גנבה ואבדה מנין מובא בב"מ (דף צה):

יד[עריכה]

בעליו אין עמו וכו' אם בעליו עמו וכו', פרש"י אם בעליו של שור עמו שמלאכתו בין שהוא באותה מלאכה בין במלאכה אחרת היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו ששעת שבורה ומתה, ומפשט הכתוב אין הכרנו לזה דיל"פ שיהיה עמו שכל הזמן, ויל"פ שדי אם הוא עמו שמקצת הזמן בשעת שאלה או בשעת שבורה ומתה, וחז"ל בארו זאת שב"מ (דף צה) משום דיש פה יתור למה כפל שני התנאים בעליו אין עמו בעליו עמו הא מכלל הן אתה שומע לאו וכמ"ש בכיוצא בזה בספרא שמיני (סו' עו) ובירושלמי (פ"ב דבכורים), וע"כ פי' כי כבר נודע פלוגתת ר' יאשיה ויונתן בענין הוי"ו אם מורה החלוק או החבור, שבארתי בארך (קדושים סי' קא) שפלוגתייהו הוא במאמר תנאי שבא שהתנאי שני ענינים בוי"ו החיבכמו ומכה אביו ואמו מות יומת, שדעת ר' יאשיה שהתולדה מות יומת מוסב על כלל התנאי אם הכה שניהם מות יומת, ודעת ר' יונתן שמחלקינן התולדה לכל ענין בפ"ע מכה אביו מות יומת מכה אמו מות יומת, וא"כ אם יכתוב רק בעליו אין עמו ישלם נפרש לר' יאשיה שמוסב על כלל התנאי וכי ישאל ונשבר ובכל הזמן בעליו אין עמו, ולר' יונתן נפרש בהפך, שמוסב לכל אחד מן הנושאים וכי ישאל ובעליו אין עמו או שנשבר ובעליו אין עמו, לכן כתב גם אם בעליו עמו שבזה יתהפך הדבר שלר' יאשיה פי' אם בעליו עמו בכל הזמן, ולר' יונתן נפרש אם בעליו עמו בעת השאלה או בעת שנשבר, ועכ"פ לשניהם יש סתירה בין שני המאמרים ובהכרח לשום פשר דבר שיהיו הבעלים עמו בעת השאלה. וכן מ"ש בעליו אין עמו היינו בעת השאלה שהוא העקר שעל ידה התחייב במזונות, עיי"ש בגמרא ותבין:

אם שכיר הוא בא בשכרו. כלומר שכר הוא נותן לו ואינו דומה לשואל לפיכך פטור מאונסין וכן אינו דומה לש"ח, שהוא מהנה ואינו נהנה לפיכך פטור על הגנבה והאבדה, אבל השוכר בא בשכרו והוא מהנה את הבעה"ב ג"כ לפיכך פטור מגנבה ואבדה. ועיין בב"מ (דף צה):

טו[עריכה]

וכי יפתה איש, הוצרך הכתוב לפרש דין מפותה דלא נדע מן הסברא שישלם קנס כמו באונס, אחר שהמפותה הוא מדעתה, ולשון פתוי פרש"י שמדבר על לבה, והרמב"ן כתב שהוא הטיית רצון בשקר עיי"ש בארך, אולם למ"ש בקדושין (דף מד) שמדבר בפתוי לשם קדושין א"כ אם היה בשקר הוה קדושי טעות רק ענין הפתוי שמטהו לרצונו על ידי הסתה ונקרא פתי מי שמאמין לכל דבר ואינו שם לב להבחין הדברים כמ"ש בהבדל בין לשונות פתה, משיא, מסית, ובאונס אמר צערה בתולה ופה לא אמר נערה, שאם למעוטי חטנה, פתוי קטנה אונס הוא, ואם למעוטי בוגרת, בל"ז ידעינן שפטור מקנס אחר שהקנס לעצמה הרי מחלה, וידעינן שמדבר בנערה שאינה יכולה למחול זכות אביה. ולדעת הרמב"ם שאם בא עליה פעם אחד נעשית קדשה, ופי' מפרשי דבריו [שלא יסתור א"ע ממ"ש בפ"א מה' אשות אל מ"ש בה' נערה בתולה] שאם היא ברשות אביה ואביה מוסר להזנותה לא נעשית קדשה בפ"א, ממילא ידעינן שפה מיירי בנערה שהיא ברשות אביה שאם היא בוגרת נעשית קדשה ואין לוקה ומשלם:

אשר לא אורשה. ריה"ג מחלק בין לשון אורשה ובין מאורשה, שהפעל הבינוני מאורשה מציין שהיא עדיין מאורשה ופעל העבר אורשה מציין שאורשה בעבר אף שעתה היא פנויה, ור"ע לא רצה לפרש כן דאם נתאלמנה או נתגרשה הרי היא כבתולה דעלמא דהא כתובתה מאתים ועל כרחך פי' שאורשה לאיש והיא עדיין ארוסה, ואמר זה באונס מגביל נגד מש"ש תחלה כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש, שאז חייב סקילה, נוכל לטעות שגם פה מדבר בארוסה ובקנס אע"ג דמיקטל משלם, לכן אמר שפה מדבר בשאינה ארוסה כי בארוסה אין לה קנס, אבל נתארשה ונתגרשה דומה כלא אורשה. ומ"ש זה גם במפותה הוא ללמד גז"ש שהם חמשים שקלים, וכן פי' הש"ס כתובות (דף לח), ולדעת ר"ת בתוס' קדושין (דף יח ע"ב) שגורס לר"ע כיון שבגד בה אינו יכול למכרה, י"ל ריה"ג אזיל לשטתו שאמר במכלתא על וכי ימכור איש את בתו לאמה שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וא"כ אם נתארסה פעם אחד נגרע כח האב לענין מכירה וה"ה לענין קנס, ור"ע לשטתו שיכול למכור לשפחות אחר אישות לכן ס"ל שע"י שנתארשה מכבר לא נגרע כח האב כלל, אמנם עמ"ש תוס' (ריש פ' אלו נערות) שגם בתולה מן הנשואין יש לה חמשים שקל וכדבריהם נמצא בירושלמי פ"ק דכתובות, צ"ע דהא היא יצאה מרשות האב לענין נדרים ולא שייך הטעם הואיל ורשאי בהפרת נדריה, ומזה הוכחה לדעת הרמב"ם (פ"ב מה' נע"ב) שלא חשש לדברי הירוש':

מהר ימהרנה. פרש"י יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה, והרמב"ן השיג עליו שאם ישאנה אין לה קנס ואם יגרשנה אחר נשואין אין לה כלום דכתובת אשה דרבנן, אבל פ' מהר השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים, ודבריו פלואים הלא הסבלונות הם בודאי אינם מה"ת, גם יש הבדל בלשון בין מהר ובין מתן כמ"ש הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית ל״ד:י״ב), שמתן הם הסבלונות ומהר הוא הכתובה ומ"ש שכתובה היא דרבנן. כבר האריך בזה המ"ל (פ"א מה' נע"ב ה' ג) שס"ל לרש"י כדעת הרמב"ם שכתובתה מאתים אעפ"י שהיא בעולה שכן הוא גזרת הכתוב שיתן לה כמהר הבתולות, ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת (סי' לג) מ"ש בזה. וכן מדויק בלשון המכלתא שמובא בירושלמי דכתובות בשם ר' ישמעאל ואין מהר אלא כתובה. ר"ל שהוא גזרת הכתוב שתחת שבאונס או כשאביה ממאן צריך לתת חמשים כסף כשישאנה צריך לכתוב לה כתובה מסך הזה:

לו לאשה. מלת לו מיותר ומציין הראויה לו, וי"ל דאתיא ככ"ע ואינו מדבר לענין קנס רק שלא ישא אותה וכמ"ש הרמב"ם פ"א ה"א, אך א"כ מאי קמ"ל וצ"ל דאתיא כר"ש בן מנסיא (דף כט ע"ב) שפטור מן הקנס:

מהר ימהרנה כו' ת"ל ואם מאן ימאן אביה. ובאונס צריך לתת החמשים כסף אף שנושאה לאשה, ולפ"ז י"ל שאם אביה לוקח ממנו חמשים כסף שוב אינו יכול לעכב הנשואין, ע"ז למד ק"ו ואיתא בשם מימרא דרבא (כתובות דף לט ע"ב) עיי"ש:

אם מאן ימאן אביה. כפל המקור על הפעל נדרש בכ"מ שבכל אופן שתעשה הפעולה כמ"ש באילת השחר (כלל לח), ופה ר"ל בכל אופן שימאן, כי יש הבדל בין מאן ובין לא אבה והבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה אף שיאבה בלבו, ור"ל אף שממאן רק בפיו ואף מכל סבה שימאן שיצויר שממאן מצד עצמו שרוצה שיתן לו הכסף מיד, ויצויר שימאן מצד שבתו אינה רוצה והגם שיכול למסרה בעל כרחה אינו רוצה לכופה, ועז"א בכתובות (דף לט ע"ב) וקדושין (דף מ"ז) אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן, והתוס' שם נדחקו הלא יכול למסרה בע"כ, אך שמיירי שאינו רוצה לכופה והוא אומר להבועל שמוסר הדבר אל רצון בתו, וקמ"ל שאף אם פתה אותה לשם קדושין יכולה לחזור בה, ומזה הוציא ריה"ג (מובא בכתובות דף מ"ד ע"ב) לרבות יתומה לקנס, אחר שצריך גם דעתה, וכבר פי' רש"י שם דלא יתומה משמע מרבוי הכתוב אלא דבין היא בין אביה יכולים לעכב, ומ"ש ימאן אביה להורות שהקנה שייך לאביה, וכן מבואר בתוס' (דף לט ע"ב ד"ה אין לי) וכבר כתבו התוס' בסנהדרין (דף עג ע"ב במפותה) דיצויר קנס במפותה היכא שאומרת בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס:

כסף ישקול. לא באר כמה ישקול ולמדנו זה מאונס ששם אמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערת חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה, שממה שאמר תחת אשר ענה בסוף המאמר מבואר שהחמשים כסף הם בעבור השכיבה, וכולל גם מפותה שלא ענה אותה כי שכב עמה ברצונה, ומה שלו שהיה לאשה הוא בעבור הענוי שאנסה, ולכן אין זה נוהג במפתה שלא ענה אותה, וא"כ מבואר שגם במפתה יתן חמשים כסף, וה"ה שגם שם ישקול שקלים (וכנ"ל סי' קסט), ומ"ש כמהר הבתולות מלמדנו שמ"ש מהר ומהרנה המוהר הוא חמשום כסף וכמ"ש בכתובות (דף י') שיהיה זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מכאן סמכו לכתובת אשה מה"ת, וע"כ שבא ללמד ונמצא למד:

יז[עריכה]

מכשפה לא תחיה. טעם להזכיר זה אחר הבתולה כי המתאוים יתאוו דרך כשפים למלאות תאותם, והזכיר הנקבה כי היא הנמצאת בכשפים יותר מן הזכרים (ראב"ע), וכן אמר בירושלמי (פ"ז דסנהדרין הי"ג) אחד האיש ואחד האשה אלא שלמדך תורה ד"א מפני שרוב הנשים כשפניות הן, ומפני שדרך נשים כשפניות לעשות מעשיהם במחבא כמו שמצאנו בשמונים נשים שתלה שמעון בן שטח לכן אמר לא תחיה לא תתיאש מלחקור אחריהם להרגן (רשב"ם), וכבר באר הרמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין) שבכל חייבי מיתות שלא המיתוהו עוברים על עשה חוץ ממכשף שעוברים על ל"ת דלא תחיה. ולא באר באיזה מיתה תומת, ולמדו במכלתא מובא בסנהדרין (דף סו) [בהחלפת שמות התנאיס] בדרך הלמודים, אם מדמוי הלשון לא תחיה, אם ממה שסמכו לשוכב עם בהמה, כי היה דרך המכשפים בכך כמו שמצאנו בבלעם, אם מצד שנמצא מפורש בסקילה באוב וידעוני שהיה ג"כ מדרכי המכשפים:

יח[עריכה]

כל שוכב עם בהמה. הוא עונש לנשכב, ומאמר זה מובא בספרא קדושים ובסנהדרין (דף נד) פלוגתת ר' ישמעאל ור"ע, וסתמא דפה כר' ישמעאל, ובארתי בטוב טעם ודעת בס' התו"ה שם (סי' קי"ג וסי' קיד) עיי"ש:

יט[עריכה]

וזובח לאלהים יחרם. הוא העונש על עבודה שהיא עבודת פנים, והאזהרה הוא מ"ש לא תשתחוה להם, וכבר בארנו זה שם היטב וכלשון שבמכלתא שלפנינו מביא הרמב"ם בס' המצות (מל"ת ס') וע"כ אין לשנות הגי' שלנו, ודעת אחרים שר"ל אם זובח רק לע"ז אבל המשתף ש"ש אינו חמור כ"כ. ורשב"י דייק ממ"ש בלתי לה' לבדו, שמציין במלת לבדו שגם המשתף נעקר מן העולם וכמ"ש בסנהדרין (דף סג). וצריך למחוק בדברי אחרים מלות בלתי לה' לבדו, ולגרסת בדברי רשב"י, ומ"ש שנאמר את ה' היו יראים נדחקו בזה המפ'. אבל למה שפרשתי הפסוקים האלה בפירוש מלכים יש מכאן ראיה ברורה לר"ש ששם אמר שישראל שעבדו בשתוף נעקרו ע"ז מן העולם, כי רק הכותים היו יכולים לעבוד בשתוף, עיי"ש: והנה הראב"ע פי' שמ"ש זובח לאלהים יחרם כולל גם העמים הדרים בא"י וכדעת י"א, ואמרו שישראל נצטוו לשרש אחרי ע"ז ועובדיה והתורה נתנה אותות להכיר המקומות ששם עובדים אותה ולאבד את שמם מן המקום ההוא, וגי' הילקוט על הגלוים לא על הנסתרים. וזה נכון יותר:

כ[עריכה]

וגר לא תונה ולא תלחצנו. פעל ינה בא על אונאת דברים ועל אונאת ממון, אך ממ"ש לא תלחצנו שמורה לחיצת ממון מבואר שלא תונה בא על אונאת דברים שעז"א כי גרים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך, ונכפלה האזהרה (לקמן כ"ג ט') ובפ' קדושים כמ"ש הרמב"ם במל"ת רנ"ב, ועיין ברמב"ם (פי"ד מה' מכירה) ובב"מ (דף נט), ואמר ע"ז ר"א שהקב"ה הזהיר עליו במקומות הרבה, והוא מש"ש בגמרא ר' אליעזר הגדול ובארתיו בהתו"ה (קדושים סי' פב) ועפ"ז בא בדברי אגדה שה' אוהב את גרים, ושנקראו בג' לשונות, עבדים, משרתים, אוהבים, כי יש בישראל ג' מדרגות, העושים המצות רק בפועל כפי פשטי התורה כעבד העובד עבודה, והמשרת מעולה מן העבד שעומד בכבוד אצל אדוניו וישרת אותו בשירות קל של כבוד, והם הלומדים פנימיות התורה ומקיימים המצות כפי תוכיותם ועובדים עבודת הלב והשכל והמחשבה, ולמעלה הם אוהבי ה' אשר יגלה להם סודותיו והם בני עליה הנכנסים לפרדס בסודות התורה והמצות. העבדים יקרבם ה' רק מצד בריתו עם כלל האומה, והמשרתים כבר ימצא בהם רצון שהוא מדרגה יותר, והאוהבים נדבק עמהם בהשגחה פרטית ושומרם תמיד בשמירה השגחיית, ועז"א שגם הגרים ימצאו בהם המדרגות האלה, ולכן נאמר בהם ברית ורצון ושמירה, ושכלל ענין הגרות חביב אצל הצדיקים שהם בעה"ז כגר ואל מקומו שואף זורח הוא שם כמ"ש באברהם ודוד, ויתר המאמר יבואר:

כא[עריכה]

כל אלמנת ויתום לא תענון. ר' ישמעאל ס"ל שאלמנה ויתום בא לדוגמא, ר"ל כל החלשים והנדכאים כמו אלמנה ויתום, ור' עקיבא ס"ל שאלמנה ויתום דוקא, ורש"י ז"ל בפירושו תפס כשטת ר"י, והרמב"ם (בפ"ו מה' דעות) פסק כר"ע, ומבואר שר' ישמעאל כשטתי' שס"ל שלפעמים תפס הכתוב דבר אחד לדוגמא כמ"ש במכלתא משפטים בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא. במרצע בתער בספר, ר"ל שבא הכתוב לדוגמא, וה"ה פה תפס דוגמא אלמנה ויתום שהם החלשים ע"פ הרוב, ויתר התנאים ור"ע מכללם לא פירשו כן וחפשו בכל אלה המקומות לדרוש בכלל ופרט או רבוי ומעוט, וס"ל דהכתוב דוקא, וה"ה בכאן שהכתוב לא דבר רק באלמנה ויתום, ומ"ש באלמנה ויתום שדרכן לענות ור"ל אף אלמנותו של מלך כמ"ש הרמב"ם, אחרי שרובן דרכן לענות, ועז"א כל אלמנה, וס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ור' ישמעאל יסבור כר"ש גבי חובל בגד אלמנה דדרשינן טעמא דקרא ואין חלוק בין אלמנה ויתום ובין כל אדם שהוא נדכה ונענה כמוהם, ולדידי' ר"ל שלא בא הצווי על אלמנותו של מלך ומה שאמר לר"י שאר כ"א מנין ת"ל לא תענון, י"ל שדייק ממה שבא בלשון רבים, והיל"ל לא תענה, שכל הפרשה דבר בלשון יחיד, שהלשון מורה שמזהיר את הב"ד והצבור שישגיחו ע"ז שהם אביהם של יתום ודיין אלמנות וצריכים להשגיח ע"ז ומצד זה תפס אלמנה ויתום, כי בשאר כל אדם אין האזהרה על הב"ד רק על כל יחיד שלא יענה את חברו:
ומ"ש אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, התבאר אצלנו שכפל המקור על הפעל מציין שבכל אופן שיעשה הפעל, ודעת הת"ק שמציץ שבכל אופן שיענה אף ענוי מועט, ודעת רבי שמציץ שיענה וישנה, וכבר הבאתי דוגמא לזה בפרשת בא על פסוק ובשל מבושל, וכפי הנראה לר"י שסובר שהוא שם הדוגמא, והוא כולל כל אדם כן כולל כל ענוי, ולדידי' מלת כל ר"ל כל מיני החלשים הדומים ביתום ואלמנה לא תענון אף ענוי כל שהוא, ולר"ע [שכן יסבור גם רבי] שרק ביתום ואלמנה ידבר ס"ל שדבר בדוקא שיענה וישנה, ותראה מהמעשה שהביא, שר' ישמעאל אמר לר' שמעון מימיך בא אצלך אדם לדין וכו', והוא דעת ר' ישמעאל [בפרט להאומרים שבעל פלוגתא דפה הוא ר' ישמעאל הנהרג] שהצווי הוא בכל אדם ובכל ענוי אף פנוי מועט, וז"ש אמרה תורה אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, ור"ע לשטתו שאינו מדבר רק ביתום ואלמנה ורק כשיענה וישנה לא קבל סברא זו ואמר לתלמיד התקינו עצמכם לפורענות, ואמר שסלק את הצדיקים האלה שלא יראו בצרות העתידות לבא:

כב[עריכה]

כי אם צעק יצעק. פי' הרמב"ן שמלת כי בא פה כמלת אלא, כמו ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ (ישעיה נו), ר"ל לא יעשה דבר אחר רק זה, וכן פה ר"ל שרק אם יצעק אל ואינו צריך לדבר אחר כלל כי אני אושיענו, ובזה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי בצעקתו לבד נושע הוא מהאל המושיע, כולם ממ"ש שמוע אשמע כפל המקום על הפעל מורה שישמע בכל אופן אף שלא יצעק אלי, רק יצעק צעקת שבר ישמע ה', ומ"ש צעק יצעק אלי, שבזה ימהר לנקום נקמתו יותר ממי שאינו צועק, ושעורו אם ענה תענה אותו שמוע אשמע צעקתו, בכל אופן, ואם יצעק אלי שמוע אשמע במהירות יותר, ובנוסח המכלתא נדפס בטעות, והנוסחא שהבאתי הוא נוסחת הילקוט:

כג[עריכה]

וחרה אפי. הרב במורה (ח"א פל"ז) כתב כשתחפש בכל הכתוב לא תמצא חרון אף וכעס בבורא רק בענין ע"ז, וכתוב זה סותר דעתו, ופרשו חז"ל שבא להשוות חרון ה' ע"ז כחרונו על עבודת אלילים שמסבב עצירת גשמים וגלות, וה"ה ששם מביא חרב, ומ"ש והיו נשיכם אלמנות שהוא למותר, פירוש שישארו אלמנות כי לא יוכלו להנשא והבנים ישארו יתומים, כי לא יוכלו לנחול נכסי אביהם:

כד[עריכה]

אם כסף תלוה. דברי המכלתא מובאים בפ' יתרו, ושם פרשת מ"ש ואם מזבח אבנים תעשה, שהגם שהוא חובה הוא אפשרי, כי יכול לעשות מזבח אדמה, ומה שתפס במנחת בכורים מלת אם, התבאר בספרא ויקרא (סי' קנב) ופרשתיו שם, ומ"ש פה מלת אם כי אינו מחויב להלוות רק אם יש לו להלוות, ואם אין לו להלוה, ר"ל אם יש לך כסף והעני צריך להלואה, אז לא תהיה לו כנושה:

אם כסף תלוה. מחוקי הלשון שיבא הפעל קודם השם אם לא כשבא השם לדייק איזה דבר כמ"ש באילת השחר (פי"ב) וגם שהיה די לומר אם תלוה את עמי, ופי' חז"ל שבא לדייק שאיסור רבית לא שייך רק בהלואת בסף אבל כסף בפירות היינו שפוסק לו פירות כיון דהוה דרך מכר אין זה מלוה, וכן כשנותן לו פרות ופוסק לו לפרוע מעות אפילו יותר משויו אין זה רבית קצוצה, ויותר מזה אפילו יותן לו אח"כ פירות בעד המעות אע"ג שאם היה מלוה תחלה על אופן שישלם לו פירות יותר היה רבית קצוצה כדכתיב ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כ״ה:ל״ז) מ"מ בה"ג שנתן לו הפירות דרך מכר לקבל ממנו דמיהם אין זה ר"ק, ופירושו בכסף אתה מלוהו ר"ל בכסף הוא דרך הלואה אבל בפירות הוא לרוב דרך מכר, כ"פ בפ"י עי"ש:

תלוה את עמי את העני עמך. סדר הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, כמבואר אצלנו בכ"מ, והול"ל בהפך אם תלוה את העני את עמי, שזה רבותא יותר שגם להעשיר לא יהיה כנושה, וע"כ שסדר דבריו בדרך הקדימה והאיחור שעמי קודם לעם אחר ועני להעשיר ועני שעמך לעניים אחרים, ומובא בב"מ (דף עא):

לא תהיה לו כנושה. הכ"ף מורה שאף שרק מתדמה בעיניו כנושה אסור, וכ"ה בב"מ (דף ע"ה) וסיים בלשון רבים לא תשימון, ללמד שגם העדים והסופר עוברים שהם המשימים, ובמ"ש כשה"א אל תקח מאתו, הגיה הגר"א לא תשיך שהוא אזהרה ללוה, שזה ההבדל בין תשוך בקל ובין תשיך שהוא פעל יוצא לשלישי, שהלוה מסבב שהמלוה ישוך אותו, ובגמ' חשב ששה לאוין עיי"ש וברמב"ם (פ"ד מה' מלוה ולוה):

כה[עריכה]

אם חבול תחבול שלמת רעך. צווי זה נשנה במשנה תורה (דברים כ״ד:י׳) כי תשה ברעך משאת מאומה וכו', והדירה הנמצאים בזה בש"ע ח"מ (סי' צז), שהלוה אסור לו למשכנו אפי' בחוץ, והשליח ב"ד אסור לו לבא אל ביתו, ואמרו שפה מדבר בחובל כסות יום ושם מדבר בחובל כסות לילה. עוד מבואר בש"ע שמ"ש שלא יחבול רחים ורכב לא נאסר לחבול כלי אוכל נפש אם הלוה נתנם לו מדעתו כמש"ש בש"ע (סעיף ז'), וכן הדין בחובל בגד אלמנה שמותר בנתנה לו מדעתו אפי' שלא בשעת הלואה כמ"ש בכנה"ג שם, ולערן שמחויב להחזיר מבואר שם שאף אם נתנם הלוה מדעתו שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר, והוא תלווה שאם נאמר שלענין השבת העבוט בלילה נכלל בלשון חבלה אף שנתנם מדעתו, ראוי שיהיה כן גם לענין חובל כלי אוכל נפש וחובל בגד אלמנה, שלשון חבלה אחת, וכבר השיגו בזה על הרמב"ם שמחלק לשטתו במשכנו בשעת הלואה כלי אוכל נפש ובגד אלמנה שאף בשעת הלואה אסור, ולענין השבת העבוט מודה שבמשכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר, והקשו עליו שבשניהם כתיב לשון חבלה, והשתא יקשה כן גם על ההלכה שבידנו. אולם אחרי והעיון יש הבדל בין חבל ובין עבט, שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה, ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה, ובא ג"כ אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת הלוה שדואג על מעותיו. והנה בפ' תצא מדבר שכבר הוא חייב לו כמ"ש כי תשה ברעך משאת מאומה ואמר ע"ז לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, וא"כ מדבר שהלוה רוצה לתת לו משכון מדעתו, והזהיר שגם באופן זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אף שהלוה נתנו מדעתו יקבלנו בחוץ ולא יבא אל ביתו, ועז"א השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש א"כ למדנו שאף שהוא עבוט היינו שהלוה נתנו מדעתו צריך להשיב לו, משא"כ בחובל רחים ורכב ובחובל בגד אלמנה שתפס לשון חבלה ידעינן שאם הלוה נותן מדעתו מותר שזה אינו חובל רק מעבט, שאם גם זה אסור הול"ל לא תעבוט, ובפ' משפטים שאמר אם חבול תחבול שפי' שממשכנו בעל כרחו וזה א"א שיהיה ע"י המלוה עצמו דהא עובר על לא תהיה לו כנושה וא"כ מדבר שממשכן ע"י שליח ב" ד, ולמדו שגם שליח ב"ד אסור לבא אל ביתו, דהא במ"ש בפ' תצא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מדבר שהלוה נותן מדעתו ואעפ"כ אסור לו ליכנס אל ביתו לקבלו, ולא עדיף שליח ב"ד שלוקח בעל כרחו מן המלוה שלוקח מדעתו של לוה שגם, זה לוקח ברשות ואסור לבא אל ביתו, ועז"א בב"מ (דף קי"ג) שכפל בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט [שהוא מיותר אחר שכבר אמר לא תבא אל ביתו] ללמד שבכל אופן לא יבא אל בתו אף שהוא ע"י שליח ב"ד:
והנה בפ' משפטים שמדבר בחובל בעל כרחו ע"י שליח ב"ד שעל כרחו לוקח בגדו בחוץ, ולא יוכל לקחת רק כסות יום, כי כסות לילה לא נמצא אצלו בחוץ רק בביתו והוא א"א לו לבא אל ביתו, לכן אמר עד בוא השמש תשיבנו לו כי צריך להחזיר ביום והחיוב חל עליו עד בא השמש כי בלילה יוכל לעכבו אצלו, ובפ' תצא שמדבר שהלוה מוציא העבוט מרצונו בודאי מוציא כסות לילה שא"צ לו ביום רק בלילה לכן אמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, כי ביום א"צ להחזיר, ובזה דברי המכלתא פה מבוארים, ועיין בירושלמי ב"מ פ"ט ובבלי (דף קיד), לבד מ"ש ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך, שבזה מישב סדר הכתובים, אם כסף תלוה [שפי' ר' ישמעאל שהוא חובה], אם חבול תחבול ר"ל אעפ"י שצויתי שלא תהיה לו כנושה, בל תחשוב שתאבד את שלך, כי תוכל ולחבול בעל כרחו ע"י הב"ד, ואף שתשיב כבוא השמש יועיל לך שלא תהיה שביעית משמעתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כמ"ש בב"מ (דף קטו):

כו[עריכה]

כי היא כסותה לבדה. מפרש לפי הפשט שמלמד הדין המבואר במשנה (דף קיג), היו לו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ופרש"י שחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם, יחזיר לו את הצריך לו עתה, ועז"א ובאם לקחת ממנו כסות יום וכסות לילה, תשיב כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וכסות הוא מה שמתכסה בו מלמעלה שהוא הטלית שהולך בו ביום ואחר שאין לו רק כסות אחד לבד תחזיר לו, וגם את החלוק שלובש בלילה תחזור בלילה, ועז"א שמלתו לעורו שהות החלוק שהוא אצל העור וגם את המצע ששוכב עליו, ור' נתן בא לדייק גדר שם שמלה והבדלו מן כסות ובגד, שהשמלה היא החשובה והיקרה, כמ"ש וישאלו ממצרים כלי כסף וכו' ושמלות (שמות י״ב:ל״ה), שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישעיהו ג׳:ו׳), ושמלות ונשק ובשמים (מלכים א י׳:כ״ה) ובשלמות הרבה מאד (יהושע כ״ב:ח׳) והסירה את שמלת שביה (דברים כ״ב:ה׳) פי' בספרי שהיו מתקשטות בבגדים יקרים בעת מלחמה, ועל ושמת שמלותיך עליך (רות ג׳:ג׳) פי' במדרש אלו בגדי יו"ט, וכן על ולא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ״ב:י״ז) פי' בספרי תכשיטי נשים, ועז"א שאף אם הוא שמלתו שהיא שמלה יקרה אחר שהיא נובלת לעורו אין למכור אותה, והוא כדעת ר' ישמעאל ור"ע בב"מ (דף קיג) דכל ישראל ראוים לאותו אצטלא, והת"ק סובר כברייתא שם דפליג בזה וכפסק הלכה בח"מ [סי' צז סעיף כ"ב], ודעתו שתפס שם שמלה מצד ההבדל השר שבא גם על הסדין ששוכב עליו ואינו תפור למדת האדם, כמו ופרשו השמלה לפני זקני העיר (דברים כב), וע"כ אמר היא שמלתו במה ישכב שכולל החלוק שבו שוכב בלילה והוא דבוק לעורו, ומיתור הלשון מביא המצע ששוכב עליו. ומ"ש ושמעתי כי חנון אני, מודיע שלא ישמע מצד מדה"ד, כי מצד הדין יוכל המלוה לומר שגובה את שלו, רק מצד שברא העולם מצד החנינה, וכל בני העולם חייבים לו חובות גדולות, והוא נוטל כל הנשמות למשכון בלילה ומחזירן ביום מצד החנינה, ומצד זה יענוש את הבלתי מתנהג כדרכיו בחסד וברחמים שבו תלוי הנהגת העולם וקיומו:

כז[עריכה]

אלהים לא תקלל ונשיא כעמך לא תאר. יש הבדל בין מקלל ובין מארר, שהקללה הוא מציין הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל"ה שהוא הפך הכבוד, רק שקלל בכפל הוא מורה בזיון יותר, ואאר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו והוא הפך הברכה, ולכן אמר ומקללך אאר, שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך ואני אאור אותם בפועל, ואמר לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כב), ובסנהדרין (דף סו) דעת ר"ע שאלהים קדש ודעת ר"י שהוא חול, [וכן צריך להגיה כאן], ואמר שם שלמ"ד אלהים חול גמרינן קדש מחול, ולמ"ד אלהים קדש ידעינן קללת דיין ממ"ש לא תקלל ולא אמר לא תקל, לפ"ז שניהם מודים שלמדין מכאן ברכת השם וקללת דיין, כי שם אלהים משותף לאלהים ולשופטים, וכמ"ש במו"נ ח"א, רק דפליגי איזה עקר בכונת הכתוב, ולר"ע נכון מ"ש אצל אלהים לא תקלל כי לא יצדק לשון ארור באלהות שלא יתפעל מדבורו, אבל ממה שהיל"ל לא תקל מנל"ה, כי גם להקלות כבוד ה' אסור כי גדול כבודו, וכמו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז), אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב), ומה שתפס תקלל מפעל הכפל מורה שהוא משותף גם לדיינים שעומדים תחת אלהים לעשות משפט בארץ, ומצוה בל יקללם על המשפטים האלה שצוו לחבל שמלתו ע"י שליח ב"ד ושישיב לו העבוט ביום, ועמהם יברך ה' שצוה על המשפטים האלה, ולכן תפס שם קללה שעל הדיין אינו מוזהר על העדר הכבוד רק על הקללה, ולדעת ר' ישמעאל עקרו נאמר על הדיין ואזהרה לברכת השם גמר קדש מחול, ולדידיה היה יכול לכתוב על שניהם פעל תאור, וגם לא היה צריך לכפול האזהרות רק לכתוב אלהים ונשיא לא תאור, וז"ש אני אקרא ונשיא לא תאור אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ר"ל שעל שניהם יכול לומר לא תאור, ומשיב שחלקם בשני אזהרות לחייב על כ"א בפ"ע, [וזה כדעת הרמב"ם ודעמיה בלאו דנא ומבושל ושאור ודבש] [ומ"ש שאר בני אדם מנין כ"ה בספרא קדושים (סי' לד) ובארתיו שם כפי הפשט עיי"ש. אולם ממ"ש ע"ז שחייב בד' דברים וכו' ומשום לא תאור, משמע שדריש מ"ש בעמך שהול"ל נשיא עמך, ופי' שר"ל שהב' מורה גם על הצירוף עם עמך שלא תאור הנשיא עם העם הנלוים אליו, כי המארר הנשיא דרכו לארר כל הטפלים אליו שמריבים ריבו ומכבדים אותו, ועמ"ש בזה הרמב"ן בספרו על ס' המצות [מל"ת שיח] שבמגלת אסתר שם, וההבדל שבין מז"ש לר' ישמעאל שלא אמר אלהים ונשיא לא תאור כדי לחייב על כ"א בפ"ע, וריב"ב אמר ששומעני שלא יהא חייב עד שיהא דיין ונשיא תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן. שר' ישמעאל ס"ל כר' יונתן שאמר מכה אביו ואמו משמע כל אחד בפ"ע וגם אם יכתוב אלהים ונשיא נפרש או זה או זה, וריב"ב ס"ל כר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור ולכן אמר שהייתי אומר שאינו חייב עד שיהיה דיין ונשיא, וכבר אמר ר' ישמעאל בב"ק (דף עא) וטבחו או מכרו או לרבות את השליח, וזה כר' יונתן שמלת או מיותר דלר' יאשיה צריך מלת או לחלק, ומ"ש בעמך בזמן שעושים מעשה עמך מובא בגמ' סנהדרין ובכ"מ, ועיין עוד בספרא קדושים (סי' קד) ובמש"ש:

כח[עריכה]

מלאתך ודמעך לא תאחר. פי' חז"ל שמלאתך היינו בכורים שמביאים הפירות עצמם, שבלים מלאות וטובות, כמ"ש כקש יבש מלא (נחום א׳:י׳), פן תקדש המלאה (דברים כ״ב:ט׳), ודמעך הוא התרומה שמביאים הדגן והתירוש והיצהר, שכבר הופרשו. מקליפתם כדמעה הנוטפת ממקום חבורה בעין, כן ידמעו הענבים והזיתים דמעת לחותם העצור בם, והשבלים ידמעו נטפי הגרגרים האצורים בתוכם, והתבאר אצלי שפעל אחר נגזר משם אַחַר ובא על הזמן אם מאחר הזמן המיועד לאיזה דבר, ובמ"ש כי תדור נדר לא תאחר לשלמו, בארו חז"ל זמן המיועד לשלום הנדר כמ"ש בפ"ק דר"ה, אבל במ"ש פה לא תאחר שא"ל זמן קבוע ע"כ בא על צד שמאחר את הראוי להקדים, ומצד הסברא ראוי להקדים בכורים לתרומה, שהגם ששניהם קרוים בשם ראשית ותרומה, הבכורים קרוים בכורים ומלאה שמורה שיופרשו מבכורי הפירות בעודם בשבלים והפירות במלאותיו, והוא קודם לתרומה שקרויה דמע שצריך להפריש הדגן והתירוש והיצהר, ומטעם זה ה"ה שהסברא נותנת להקדים תרומה למעשר שקרוי ראשית, ומעשר ראשון למעשר שני אחר שנמצא בתוכו תרומת מעשר, ועיין בתרומות [פ"ג מ"ז] ובתמורה (דף ז), ומ"ש מה שעשה עשוי בארו בתמורה שם עיי"ש:

כט[עריכה]

כן תעשה לשורך. כבר נשנה בפ' בא (סי' ק"ב) ושם בארתיו:

שבעת ימים יהיה עם אמו. בפ' אמור אמר והיה שבעת ימים תחת אמו, וכבר בארתי בפירוש הספרא שם (ס' קנה), שר"י בנו של ריב"ק אמר תחת אמו פרט ליתום, וזה דעת הת"ק דפה שפי' תחת אמו שתהיה אמו קיימת ולבל נפרש שירבץ תחת אמו ממש למדנו מפה שאמר עם אמו וכן תחת פי' בסמוך לה, וריה"ג מחלק בספרא שם בין בכור לקדשים, שבבכור שצריך שתהיה אמו קיימת בלדתו ולכן אמר עם אמו, ובקדשים כשר יתום לכן אמר תחת אמו, ר"ל שיעמוד במקומה אם מתה, שהנולדים הם העומדים תחת מולידיהם בקיום המין, כמו תחת אבותיך יהיו בניך (תהילים מ״ה:י״ז), וכן ס"ל לר' נתן פה, ובמ"ש ד"א מה בכור קדש וכו' בא לתת עוד טעם עמ"ש שאמר פה עם אמו ושם אמר תחת אמו, כי הבכור לא יצויר שאמו תהיה קדש, שאין בכור נוהג בקדשים, לכן אמר עם אמו כי יונק ממנה, אבל ביתר קדשים משכחת שאמו קדש ואז אינו עם אמו כי אסור לו לינק ממנה, רק הוא עם תחת אמו, ר"ל עם המניקה אותו שהיא תחת אמו ובמקומה, ולמד זה מבכור, ויתר הדברים מבוארים במעילה (דף יג) עיי"ש:

ביום השמיני תתנו לי. ולא באר שראוי לתתו גם מיום השמיני והלאה כי למד ממ"ש גבי קדשים ומיום השמיני והלאה ירצה, ומלשון המכלתא משמע שממ"ש ומיום השמיני והלאה ידעינן שראוי גם ביום השמיני, והוא עפ"י הכלל שבארתי בפ' בחקותי (סי' ס') שיש הבדל בין והלאה ובין ומעלה, שבלשון והלאה גם היום ההוא בכלל, ועז"א מה להלן להכשיר בן שמיני ומשמיני להלן, ולפ"ז עקר כגי' הילקוט שאינו גורס מ"ש מה כאן ביום שמיני וכו', אולם לגי' ספרינו שגרס זה צריך למחוק ברישא מלות בן שמיני וכן הגיה הגר"א, ולמ"ש בזבחים (דף יב) ובחולין (דף פא) ר' אפטוריקי רמי וכו', שלמד במ"ש שבעת ימים יהיה תחת אמו שאסור להקדישו מחוסר זמן [עיין במ"ל פ"ג מהלכות איסורי מזבח סוף הלכה ח"] ובליל שמיני מותר להקדישו ואסור להקריבו עד יום שמיני, וזה רק בקדשים, כי הבכור קדוש מרחם, לכן אמר בקדשים תחת אמו שיהיה במקומה ומדרגתה שלא יקדישהו קודם, אבל בבכור לא יכול לאמר תחת אמו כי אינו עמה במדרגה אחת כי הוא קדש, ובבכור שאמר בו כן תעשה לשורך לצאנך שלמד שיטפל עמו שלשים יום אצ"ל מיום השמיני והלאה שכבר ידעינן שיוכל לתתו גם אחר שמיני, דהא מטפל בו שלשים יום:

ל[עריכה]

ואנשי קדש תהיון לי. מ"ש תהיון לי היינו שתהיו שלי שלא תהיו תחת הטבע והמערכה י' רק תחת ההנהגה הנסיית שמצד זה השי"ת מתעלה ומתקדש אל הנהגה מופלאת מובדלת מחוקי הטבע, ואמר כן בסוף איסורי מאכלות ובפ' עריות בפ' שמיני ובפ' קדושים כי ע"י כל מצוה מתוסף עליכם קדושה חדשה נערכת לעומת קדושת המצוה, וכמו שהתבאר בספרא סוף שמיני וסוף קדושים, ואיסי בן גוריא ס"ל כר"ש שלמד בחולין (קט"ז) ובכ"מ שבב"ח אינו אסור רק באכילה משום דכתיב כי עם קדוש אתה והקדושה לא בא על איסורי הנאה רק על איסורי מאכלות כמו בכאן. ומ"ש נאמר כאן, ר"ל גבי בב"ח, ולהלן, ר"ל גבי טרפה:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. שם טרפה ופעל טָרַף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם, ונקראת טרפה כל שהוכתה ע"י צפורן הדורס מכה שא"א שתחיה עוד, הגם שעתה היא חיה עדיין, כי אם כבר מתה כבר הזהיר על הנבלה, ואם הוכתה במקום שתוכל לחיות אין סברא שתאסר באכילה, ועז"א בספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה ובין טרפה אסורה, ר"ל כשהכה אותה שלא בצפורן, או שלא כנגד החלל שאז יכולה לחיות היא טרפה כשרה, ומבואר ממילא שה"ה בכל מכה שאירע לה שא"א שתחיה ממנה דינה כטרפה, שמה הבדל בין אם בא סבת החולי הממיתה ע"י אריה או ע"י ד"א, ומזה קבלו חז"ל הע' מיני טרפות, וכמ"ש הרמב"ן בהשגותיו לעלון המצות [בשורש השני] ומ"ש ובשר בשדה טרפה, אין לומר דוקא בשדה וטרפה שבבית מותרת, דבאיזה סברא נאמר כזאת, והרי אמר נבלה וטרפה לא יאכל, הרי אמר טרפה סתם שכולל אף בבית כמו נבלה, וז"ש הקיש טרפה לנבלה, ומבואר אצלנו שדרך הכתובים שדבר שיש בו חדוש יותר יאמר לבסוף, וע"כ אמר נבלה וטרפה, כי טרפה שהוא עדיין חי חדוש יותר מן נבלה שמתה, ואם נאמר שטרפה אינה רק בשדה, א"כ נבלה חדוש יותר מן טרפה שהיא אסורה אף בבית והיל"ל טרפה ונבלה, וכ"ז נכלל במ"ש הקיש טרפה לנבלה, וע"כ שמ"ש ובשר בשדה לאו דוקא רק שדבר בהוה שדרך החיות הטורפות להמצא ולטרוף בשדה, אולם בכ"ז מלת ובשר מיותר שהול"ל וטרפה בשדה לא תאכלו, כמ"ש בכ"מ, ומזה הוציאו בחולין (דף ק"ב ע"ב) שכולל בשר מן החי, כי טרפה שם על כל הבהמה שנטרפה, יפה אמר שגם בשר טרפה היינו שלא טרף כל הבהמה רק טרף ותלש בשר מן הבהמה לא תאכלו, כי שם בשר כולל גם חלק מן הבהמה, וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ד ה"י) שהחותך בשר מן החי היא טרפה בעצמה, ובחשבונו מנין הלוקין [בפי"ט מה' סנהדרין] לא חשבו בפ"ע כי נכלל במה שחשב טרפה שם בסי' פ"ט, ועיין בפר"ד (דף סח ע"ד) שתמה בזה בחנם על הרמב"ם, וכבר באר הרמב"ם (שמל"ת קפא) שפשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכלתא שדבר בהוה, ובכ"ז אחר שמלת בשדה הוא מיותר קבלו חז"ל שנכלל בזה כונה שניה, והוא כך, ובשר בשדה טרפה הוא, ולפיכך לא תאכל אותו, ושם שדה הוא הפך הבית והמחיצה כמ"ש בפ' אחרי (סי' צו), וכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצה כמו בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומה או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה או כשהוציא העובר את ידו (כמ"ש בחולין דף סח), ועל כולם לוקין, וכמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' מעה"ק), וכן במנין הלוקין בה' סנהדרין, וכ"כ התוס' בחולין שם ובמכות (דף יח) שלוקין [הפך מ"ש ביומא דף לו ד"ה בלאו דנבלה], והדברים מוכרחים בעומק הלשון שהיל"ל ובשר טרפה בשדה, דהא טרפה מתאר שם בשר וצריך לסמוך אליו ואח"ז יבאר המקום שנמצא בשדה, וממה שהפסיק שמלת בשדה מבואר שהוא תואר לבשר, וטרפה הוא הנשוא, בשר הנמצא בשדה דינו כטרפה, וא"כ דרושים אלה מיוסדים בעומק הלשון וסדרו:

לכלב תשליכון אותו. ובנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים י״ד:כ״א) שמותר בהנאה ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה, אך זה א"א דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא, וכיון שהיא מותרת בהנאה כ"ש טרפה, רק פי' כמ"ש הראב"ע שאמר לכלב בפת"ח, הכלב הידוע שומר הצאן שהוא נהנה במה שנותן מזון לכלב שמזונותיו עליו, והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושייך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו, והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו ולא חרץ עליהם לשונו, ואף שבע"ח אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעיית אמר הקב"ה תן לו שכרו שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה' שכ"ש שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה, וכן אמר ירמיה (ירמיהו י״ז:י״א) שהעושה עושר ולא במשפט ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים ולבסוף מקבל עונש על ידם כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.