צל"ח/מכות/ב/ב

צל"ח מכות ב ב

בתוס' ב"ד ומה הסוקל וכו'. והשתא לא ביטלת לגמרי דאיכא לאוקמי וכו' כשהן מעידין שהוא מחויב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה. וכתב מהרש"א לאו דוקא כל שאר מיתות שהוא מחויב שאר מיתות ב"ד דהא בשריפה נמי איכא האי ק"ו ומה השורף וכו' וכן איכא האי ק"ו [בחנק] וליכא לאוקמי כאשר זמם אלא בסייף וכו' ולא הוה ליה [למשמט מלמתני ליה] במתניתין כדקתני לה גבי חילול עכ"ל מהרש"א. וכמה נפלאים נפלאתי בדבריו הללו דמה שכתב דגם גבי חנק איכא הך ק"ו שותא דמר לא ידענא דאיך נימא ומה החונק נפש בידים אינו נחנק אלא נידון בסייף הבא ליחנק וכו' והלא היא הנותנת החונק (ומ"ש) דעביד (שכ?) מעשה לא סגי ליה בחנק אבל הבא ליחנק דלא עביד מעשה לכן סגי ליה בחנק דהרי קימ"ל כרבנן דסייף חמור מחנק ולא שייך קושיית רבינא רק בסקילה ובשריפה ואם נימא דמהרש"א אליבא דר"ש דס"ל חנק חמור קאמר דלא מקיימינן כאשר זמם רק בסייף תמוה יותר דהרי לר"ש קושיית רבינא אין לה מקום ש[הרי] התוס' דחו פירש"י מ"ש (ב)[ד]שאני הכא דגלי קרא ואם נעביד ק"ו בטלת תורת זוממין לגמרי ואיך ע"י ק"ו נסתור לקרא ולכן תירצו לפי שטתם דלא מעקר קרא דמוקמינן ליה [כשנידונין] בסייף וקשה אכתי גזירת הכתוב דלא נימא האי ק"ו דא"כ איך כתב לאחיו ולא לאחותו והרי בשום פעם אין עדים זוממין בשריפה. אמנם אמרתי לתרץ דהדרש לאחיו כך הוא דאי הוה עבדינן להו כאשר זמם לאחותו שרצו לחייבה שריפה ואף שלא עבדינן להו שריפה ממש מק"ו מה השורף אינו נשרף מ"מ עבדינן להו סייף בדיו לבא מן הדין וכו' ואפקיה ק"ו משריפה ואהני דיו לדונו בסייף ואי עבדינן להו כאשר זמם לאחיו שרצו לחייבו חנק גם להם עבדינן חנק דיותר מאשר זמם לא עבדינן וגלי קרא לאחיו ולא לאחותו ואפקינהו מסייף לחנק ולעולם דדרשינן ק"ו דרבינא וכל זה לרבנן אבל לר"ש דגם [חנק] חמור מסייף וא"כ עידי הבועל ג"כ אינן נידונין בחנק רק בסייף מק"ו ומה החונק אינו נחנק וכו' נמצא בין משום אחותו ובין משום אחיו תמיד מיתת הזוממין בסייף ולעולם דליכא בזוממין שום מיתה אחרת רק בסייף א"כ בטלת דרש לאחיו ולא לאחותו וא"כ גלי קרא דלא עבדינן [האי] ק"ו ונסתר אתקפתא דרבינא לגמרי אלא ודאי דרבינא אליבא דרבנן דר"ש קאי דסייף חמור וא"כ איך כתב מהרש"א דגם גבי חנק לא מתקיים כאשר זמם:

ואמנם לפי מ"ש לעיל דבר פדא אתי לומר האי ק"ו משום דלא סבר ליה בדברי ריב"ל משום קושיית הריטב"א דלאחיו ולא לזרעו ואי משום דדרשינן לאחיו ולא לאחותו היא גופה קשיא מה ראית למדרש ולא לאחותו דלמא דרשינן ולא לזרעו לכן קאמר (לכן קאמר) דאי דרשינן ולא לזרעו קשה האי ק"ו ומה המחלל:

ומעתה בא רבינא [לומר א"כ בטלת] וכו' ומה הסוקל, מה אמרת דגלי קרא לסתור הך ק"ו משום דדרשינן לאחיו ולא לאחותו א"כ גם אי דרשינן ולא לאחותו ג"כ סתרינן ק"ו והדרא קושיא לדוכתא כיון דמ"מ לאחיו לאפוקי מק"ו אתי מנ"ל למדרש ולא לאחותו ולסתור ק"ו של מה השורף אינו נשרף ודלמא לאחיו ולא לזרעו ולעשותו העד עצמו בן גרושה ולסתור ק"ו של המחלל אלא מחוורתא כדש[נ]ינן מעיקרא ומצד הסברה דרשינן יותר ולא לאחותו מלמדרש ולא לזרעו:

שם בגמ' אלא עדים שהרשיעו את הצדיק וכו'. נלע"ד פשוט דמ"ש הרשיעו הצדיק אפילו כבר נגמר הדין וגם כבר נעשה כגון שכבר גלה זה שהעידו עליו שחייב גלות מ"מ לוקין אלו העדים דבשלמא העונש שהוא משום כאשר זמם אמרינן ולא כאשר עשה אבל העונש שהוא משום הרשיעו הצדיק אפילו כבר נעשה הדין מ"מ אטו שוב לא מקרי הרשיעו הצדיק ופשיטא שלוקין וכי תימא א"כ כל עדים זוממין אף שכבר נהרג זה שהעידו עליו ואינן נהרגין מ"מ עכ"פ נלקינהו משום והרשיעו הצדיק זה אינו דבאמת משום הרשיעו הצדיק לחוד אי אפשר ללקות בלא אזהרה דלא ענש אלא א"כ הזהיר ובא קרא והרשיעו הצדיק וגלי על לא תענה שלוקה משום לא תענה וכמש"כ התוס' בדף ד' ע"ב בד"ה ורבנן עיין שם מ"מ אף דגלי דלקי על לא תענה אף שלא תענה כולל גם אזהרה למיתה משום שהיה מן הדין דאפילו העידו בדבר שאין בו מיתה ג"כ לא ילקו כיון דלפעמים יש בכלל לא תענה מיתה וכמו"ש התוס' שם ועל זה גלי והרשיעו הצדיק שבזה שהעידו בדבר שאין בו מיתה ילקו משום לא תענה אבל אם העידו על חיוב מיתה ממש שבזה לא תענה הוא ממש לאו שניתן לאזהרת מיתה והרי בשעת עדותן אזהרת מיתה הוא אף שאח"כ כשנהרג זה שהעידו עליו שוב אין ממיתין אותן מ"מ בשעת עדותן הי' ניתן למיתה ואין לוקין וכל זה כשהעידו בחי[י]ו במיתה אבל אם העידו על אחד שחייב מלקות ולקה זה על ידיהם אף שאין לוקין משום כאשר זמם עכ"פ לוקין משום והרשיעו הצדיק והוא בכלל אזהרת לא תענה ואין לומר א"כ אם הוזמו קודם שלקה זה ילקו שמונים משום כאשר זמם ומשום והרשיעו הצדיק זה אינו קושיא דלרבנן בין אזהרת כאשר זמם ובין אזהרת והרשיעו הצדיק הכל הוא משום לא תענה ואי אפשר ללקות שמונים על אזהרה אחת:

ועיין בדף ד' ע"ב בתוס' בד"ה אזהרה לעדים זוממין וכו':

ובזה תעמוד על עומק כוונת רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ך מהלכות עדים הלכה ב' שפסק נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנא' כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל וכבר תמהו כל מפרשיו על שפסק כן במלקות דבשלמא גבי ממון מצאו כמה טעמים חדא דממון לא מקרי כאשר עשה שהרי אפשר בחזרה ועוד דבממון עונשין מן הדין ודייני[נ]ן ק"ו אם על אשר זממו משלמין ק"ו על אשר עשוהו אבל במלקות נדחק הכסף משנה מאוד ולדידי ניחא דלוקין לא משום כאשר זמם אלא משום והרשיעו את הצדיק ולדעתי זה תורת אמת בדברי הרמב"ם וכי [שכיבנא] נפיק לאפאי:

והנה הגם כי דבר זה שמשום והרשיעו הצדיק לוקין אפילו כבר נעשה הדין על פיהם הוא נכון מצד הסברה דכאן לא נזכר כאשר זמם אמרתי אקבע בו מסמורות להביא ראיה על זה מדברי הראשונים:

והנה [תנן] במס' בבא בתרא במשנה שנים מעידין אותו שאכלה [ג' שנים] ונמצא[ו] זוממין משלמין לו את הכל הקשה [הנימוקי יוסף] היכי דמי אי הוזמו קודם שנגמר הדין אין להם לשלם כלום כדאיתא במסכת מכות (לקמן ה' ע"ב) ואם לאחר גמר דין כיון דמוחזק בשדה זכה בה מיד והוה ליה כאשר עשה ותירץ אחד מגדולי צרפת שאין אומרים בממון ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה והרי[טב"א] תיר(ו)ץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשהן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם והשתא הוא כאשר זמם עכ"ל [ע"ש] ומעתה במשנתינו שהעידו שהוא בן גרושה תיכף כשנגמר הדין שהוא חלל כבר נפסל והוה כאשר עשה ולמה ילקו אלא ודאי דמשום והרשיעו את הצדיק אין חילוק ולעולם לוקין:

ועפ"י הדברים הנ"ל נעמוד על כוונת הירושלמי בריש מכילתין שדבריו סתומים וחתומים מאד אין להם שום הבנה והרב פני משה נדחק מאד ואחר כל הלחץ והדחק לא עלה מרפא לדברי הירושלמי וזה לשון הירושלמי אמר ר"י בר חנינא הכל היו בכלל לא תענה ברעך עד שקר יצא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו את שאתה יכול לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכו' אין אתה מקיים בו לא תענה ברעך [דבר] אחר ועשיתם לו ולא לזרעו ריב"ל אמר ועשיתם לו שני דברים מסורים לב"ד את תופס אחד מהם יצא דבר שהוא מסור לשמים עכ"ל הירושלמי ועיין [במפרשים]:

ואמנם הנראה דזה בודאי שהירושלמי כיון לתרץ למה לא פליג ר"מ במשנתינו לחייב שילקו שמונים כמו שפליג לקמן דף ד' ע"א דס"ל שלוקין (פ"א) [שמונים אחד] משום כאשר זמם ואחד משום לא תענה [א"כ גם] במשנתינו ילקה שמונים אחד משום והצדיקו ואחד משום לא תענה ומ"ש לעיל דלא תענה הוא עצמו אזהרת והרשיעו את הצדיק זה ניחא לרבנן אבל ר"מ יש לו אזהרה לזוממין מלא יוסיפו כדלקמן דף ד' ע"ב וא"כ ילקה שמונים ואמנם באמת זה טעות דאזהרת ולא יוסיפו דקאמר -- בפרשת זוממין כתיב -- כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות וכו' א"כ לא יוסיפו קאי רק אכ[א]שר זמם ובמקום דלא שייך כאשר זמם לא קאי ולא יוסיפו וא"כ כאן בבן גרושה דלא קאי כאשר זמם וא"כ המלקות שלוקה משום והרשיעו גם לר"מ אזהרתו הוא מלא תענה שאיך שוב ילקה עוד שנית משום לא תענה גופיה [דהא] גם לר"מ אין כאן רק מלקות ארבעים וזה דברי הירושלמי הכל היו בכלל לא תענה יצא ועשיתם לו כאשר זמם כלומר שיצא ופרש לו לא לעצמו דהיינו לא יוסיפו את שאת יכול לקיים בו כאשר זמם דהיינו לקמן במשנה (דף ד' ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שחייב מלקות ארבעים שמלקות של כאשר זמם אזהרתו לר"מ מן לא יוסיפו את יכול לקיים בו לא תענה ולוקה גם משום לא תענה ואת שאין את יכול לקיים בו ועשיתם כאשר זמם וא"כ אין כאן אזהרת לא יוסיפו ואזהרת של והרשיעו את הצדיק הוא עצמו לא תענה אין את מקיים בו לא תענה שילקה גם משום לא תענה בפני עצמו ולכן מודה ר"מ שאינו לוקה אלא ארבעים:

ואמנם לא יהיב ריב"ח טעם למה אין את יכול לקיים ועשיתם בעידי בן גרושה ונלענ"ד שהטעם מרומז ואפילו מפורש בדבריו שס"ל כדברי הנ"י דדבר שאינו מחוסר מעשה תיכף כשנגמר הדין מקרי כאשר עשה ואיך יהיו אלו בני גרושה תחתיו והלא בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וזה דברי הירושלמי את שאת יכול לקיים בו כאשר זמם לעשות אבל כאן אי את יכול לקיים כאשר זמם שהרי תיכף בגמר דין כבר עשה:

ואח"כ דבר אחר דלכך אין ועשיתם קאי על עידי בן גרושה משום דכתיב ועשיתם לו ולא לזרעו וזה אי אפשר דבעינן כאשר זמם וליכא ולכך גם לא יוסיפו לא קאי על זה לכך גם לר"מ אינו לוקה אלא ארבעים:

ריב"ל אמר ועשיתם לו פירוש דריב"ל מכריע כהדבר אחר שהטעם משום ועשיתם לו ולא ס"ל הטעם הראשון משום דס"ל כדעת רבני צרפת דמה דאפשר בחזרה לא מקרי כאשר עשה:

וכאן הוא סיום הענין ושוב מתחיל ענין אחר על מה שאמר במשנה מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו וכו' דקאמר אומדין וכו' ולא נזכר שלוקין ג"כ והיינו כחכמים (דלוקין) [דלקמן] דף ד' ע"א דכל המשלם אינו לוקה דמשום רשעה אחת וכו' וזה דקאמר בירושלמי שני דברים מסורים לב"ד את תופש אחד מהם ולכן גם כאן שהתשלומין והמלקות מסורים לב"ד (אין) את תופס א' מהם יצא דבר שהוא מסור לשמים כוונתו לאפוקי -- מדר"נ בן הקנה שהי' עושה יוה"כ כשבת לפטור גם ע"י כרת מתשלומין ומכריע הירושלמי כאן דלא כוותיה:

והנה לעיל כתבתי שאם העידו בחיוב מיתה ממש ונהרג זה שהעידו עליו והוזמו שאין לוקין הנה הדרנא בי שהרי מבואר במרובה (דף ע"ד ע"ב) דר"א אמר עדים שהוכחשו בנפש לוקין לפי שסובר אין נהרגין והרי אף שאם לא הוכחשו והוזמו היו נהרגין ובשעה שהעידו כבר היה אפשר שידונו אח"כ מיתה על עדותן מ"מ עכשיו שהוכחשו ושוב אי אפשר להם לבוא לידי מיתה לוקין ועיין שם בתוס' בד"ה הוה ליה וכו' וכן אני אומר אם נהרג הנידון כיון ששוב אי אפשר שימותו לוקין ואף שלא הביא הרמב"ם דבר זה היינו לפי שאין דרכו להביא בספרו כי אם מה שמפורש בתלמוד או בירושלמי א[ו] בספרי ספרא ותוספתא אבל מה שלא נתפרש בפירוש אף שהוא דבר המוכח אין דרכו להביא בספרו ובזה אפשר לומר כוונת עולא דאמר רמז לעדים זוממין שלוקין וכיון דלא קאי כ"א אעידי בן גרושה וכיוצא הוה לי' (לממיר) [למימר] כן רמז לעידי בן גרושה ועידי גלות כיון שקאי על משנתינו ולדידי ניחא דקאי על כל עדים זוממין אפילו עידי נפש היכי שכבר נהרג ולמאן דס"ל גם בממון שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ היכי שכבר שילם שאז אין העדים משלמין ג"כ לוקין ועם היות שזה דבר חדש ולא נזכר בדברי -- אולי מקום הניחו לי:

ברש"י ד"ה משום דהצדיקו וכו'. אם הזמה זו בת מלקות היא (שאיך) [שאינו] יכול לקיים בה דין הזמה גמורה וכו'. הנה רש"י נקט בשטת רבנן לקמן במשנה דף ד' ע"א ולדידהו כל מקום שמקיימין דין הזמה ליכא מלקות דוהצדיקו שאם הוא במלקות שהעדים נהרגין אין לוקין דשתי רשעיות אין אתה מחייבו ובמקום שמשלמין ממון ג"כ אין לוקין מטעם הנ"ל ובמקום שלוקין משום כאשר זמם דהיינו כשהעידו שחייב מלקות ולוקין משום כאשר זמם שוב אין לוקין משום והצדיקו שהרי כיון שבזה שעושים להם כאשר זמם ולוקין אותן הוא מחמת אזהרת לא תענה ושוב אי אפשר להלקותן משום והצדיקו שהוא ג"כ משום אזהרת לא תענה ואיך נחייב שתים על אזהרה אחת:

והנה הא דהוכרח רש"י לזה כאן משמע דס"ל לרש"י שאם היה אפשר לאוקמי קרא דוהצדיקו גם (במלקות) [במקום] שמקיימין הזמה לא הוה מוקמינן ליה רק [בהזמה ולא] בעידי בן גרושה ויותר מזה מפורש הדבר בדברי רש"י במסק סנהדרין דף יוד ע"א בד"ה משום וכו' ואם אינו ענין לעדות ממון דהא אינו לוקה ומשלם תנהו ענין לבן גרושה וכיוצא בו עכ"ל משמע מפורש שאם היה אפשר לאוקמי בעידי אחר לא הוה מוקמינן ליה גם אבן גרושה ובן חלוצה ולפי זה לר"מ דס"ל לקמן דף ד' ע"א דלוקה ומשלם א"כ לדידיה עידי בן גרושה אינן לוקין ולקמן יתבאר יותר:

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף