עמק סוכות/סוכה/ט/א
סוכה ישנה כו'. בספרי מעשה בצלאל בריקאנטי (סי' ק"ס) פלפלתי קצת בפסק רש"י שהובא שם שאין לאפות מצה של מצוה בי"ד קודם חצות כשם שאין שוחטין הפסח קודם חצות מדאתקיש מצה לפסח ע"ש. וכעת אעורר אם גם שלא בענין אכילה אתקיש מצה לפסח. תיקשי דניבעי שיעשה הסוכה דוקא בערב סוכות אחר חצות כמו אפיית המצה דצריך דוקא ע"פ אחר חצות מגז"ש דט"ו ט"ו דכתיב בסוכה ובמצה כדיליף ר"א מצה מסוכה לענין מכשירין דדחי שבת כדאיתא בשבת (דף קל"א ע"ב).
והנה לרבנן דר"א לקמן (דף כ"ז ע"ב) דס"ל דעושין סוכה בחה"מ דמפרשו קרא דחג הסכות תעשה לך ז' ימים דה"ק רחמנא עשה סוכה בחג. הרי מזה מוכח דלא נלמוד לזה ט"ו ט"ו ממצה שיעשה הסוכה דוקא בערב סוכות אחר חצות. אך לר"א דמפרש חג הסכות תעשה לך ז' ימים דהיינו סוכה הראויה לז'. הרי הי' אפ"ל דנלמוד מגז"ש דט"ו ט"ו שיעשה הסוכה בערב סוכות אחר חצות. אע"כ דלא אתקיש מצה לפסח רק לענין אכילה כמ"ש הריקאנטי שם. ועי' בפני יהושע. ובמ"ש התוס' מהירושלמי במצה ישנה בלא עשאה לשם פסח דבר ברי שלא דקדק בה [מחשש חימוץ כדפי' בק"ע] מזה נ"ל ראי' למה שהביא במג"א (סי' תמ"ז ס"ק כ"ג) דגם באמר ברי לי שאינו ב"י אסור דמילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי'. ומהירושלמי הנזכר דאיירי מחשש חימוץ ראי' לד' המג"א [וע"ש באלי' רבה]. ובספרי נהור שרגא ביבמות ר"פ מצות חליצה הקשיתי במ"ש התוס' דמהני בחליצה בלא היו בקיאים בשעת חליצה ע"י שישאלו אח"כ אם עשו בטוב. דמ"ש מטבח שא"י הלכות שחיטה דשחיטתו אסורה כמבואר בחולין (דף ט') שכ' המפרשים דאפי' שאלו אח"כ אם שהה או דרס ואמר לא ל"מ משום דאז הי' עליו מילתא דלא רמי' עלי'. וכתבתי דשאני שחיטה משום דיותר בקל אפשר לטעות ע"ש. והיה אפ"ל כן גם בחשש חימוץ כמו בחליצה. אך מירושלמי הנזכר דהוא מחשש חימוץ ראיה גמורה להמבואר במג"א הנזכר.
ודע דבהירושלמי שהביאו התוס' דצריך לחדש בה דבר להר"ן הוא דרך מצוה מן המובחר והב"י סי' תרל"ו הביא דהוא לעיכובא לב"ה. וזה צע"ק כיון דליכא קרא למה יעכב דסגי שיתקנו רבנן זה למצוה בעלמא ועפ"י ובברכי יוסף סי' תרל"ו הביא מהרדב"ז בשיטת הירושלמי דב"ש וב"ה פליגו רק בתוך ל' לחג דלב"ש גם אז אינו סתמא לשם חג ולב"ה אז סתמא לשם חג אבל קודם ל' גם לב"ה פסולה ועלה תני בירושלמי דצריך לחדש בה דבר ע"ש. ולכאו' הי' אפ"ל לפ"ז דהירושלמי לשיטתו אזיל דבירושלמי הכא ובפ"ט דברכות מצריך לברך על עשיית סוכה והובא בתוס' במנחות (דמ"ב ריש ע"ב) שחילק על ש"ס דילן ע"ש. ואי מברך על עשיית סוכה וצוונו לעשות סוכה ע"כ דצריך עשיית סוכה לשם חג דאל"כ ל"ש וצוונו על העשויה שלא לשם חג [וכן י"ל לש"ס דילן לב"ש] והגמרא דידן דס"ל דלב"ה ל"צ כלל עשיית הסוכה לשם חג הוא כשיטתם במנחות שם דאינו מברך עשיית סוכה:
מניין לעצי סוכה שאסורין כל ז' ת"ל חג הסכות ז' ימים לה' כו'. בש"ע (סי' תרל"ו סוף ס"ב) מבואר דלא נאסרה בהזמנה לחוד והק' הט"ז כיון דמקשינן סוכה לחגיגה תתסר בהזמנה כקרבן חגיגה דקיי"ל באומר ה"ז קרבן דחל קדושת הגוף דהא אין היקש למחצה וכתב דודאי אא"ל שכל הדינים שישנם בחגיגה יהי' בסוכה דא"כ נימא שיש גם בסוכה קדושת הגוף כו' ע"ש. ואיני מבין דאימא ה"נ מחמת ההיקש דסוכה לחגיגה. והנ"ל דא"א להקישו לחגיגה שיאמר בהזמנה שהרי בהקדיש החגיגה קודם החג נאסר מיד גם קודם החג. ואי גם בסוכה כן האיך כתיב חג הסכות ז' ימים לה' דמשמע דלא נאסר רק ז' ימים הא בהזמינו קודם החג מ"ל דנאסר יותר מז' ימים [אך כשלא נימא כן על אחר החג] וע"כ דלא אתקיש סוכה לענין שיאסר בהזמנה רק ע"י ישיבה בסוכה ולא משכחת לה יותר מז'. וגם ע"כ לאו לכל מילי הוקש סוכה לחגיגה דודאי אינו חייב בקרבן מעילה בלקח מעצי סוכה. וכן אינו לוקה ע"ז כעל נהנה מהקדש דלקי כמבואר ברמב"ם פ"א ממעילה ה"ג. ובהוכחת התוס' דאסור מדאורייתא מדפריך והא קרא להכי הוא דאתא [היינו לב"ש כדפי' בהגהות הר"ש מדעסוי]. לכאורה סתירה לזה ממועד קטן (דף ה' ע"א) דעל רמז דציון קברות מה"ת מדכתיב וטמא טמא יקרא פריך והא להכי הוא דאתי ההוא מיבעי לי' לכדתניא כו' והוא רק דרבנן ואסמכתא כמ"ש התוס' בבבא בתרא (ריש דף קמ"ז). ומשמע דגם על אסמכתא שייך להקשות הכי וה"נ הי' אפ"ל כן והי' מתורץ קו' התוס' בפשיטות. אלא דהכא ס"ל דעל אסמכתא שייך בפשיטות לומר תרתי ש"מ. אך הא ה"מ למימר הכי במ"ק אלא דבלא"ה משני שפיר. וכן הי' אפ"ל הכא כן אם הוא ע"ד אסמכתא אלא דבלא"ה משני שפיר. ובלא"ה לכאורה אינו כ"כ קו' חזקה על ב"ש דהי' אפ"ל דנ"ל לב"ש יותר לדרוש קרא על שצריך סוכה לשם חגג מלדרוש לאיסור עצי סוכה אלא דהוא דרך שו"ט בש"ס דב"ש נמי מצי לסבור להך דרשה.
ובמחלוקת הרמב"ם והרא"ש אי גם דפנות אסור בהנאה עט"ז ריש סי' תרל"ח ובמה שתמה עליו הפרי מגדים דהרי קרא דחג הסכות ז' ימים בפ' ראה באספך מגרנך ומיקבך ודרשי' לסכך דלא מייתר הסוכות משא"כ דאסור בהנאה יליף מקרא דפ' אמור חה"ס ז' ימים לה' דמייתר הסוכות כמ"ש הב"ח דכל היכא דמייתר אף דפנות בכלל כמו בסוכת בסוכת ועי' ט"ז תר"ל אות א' עכ"ד. וצ"ע ממ"ש הפרמ"ג סי' תרל"ו במשבצות סק"ד דגזל פסול בין בסכך בין בדפנות ע"ש. והרי גזל מקרא דפ' ראה חג הסוכות תעשה לך נתמעט מן לך גזולה ואמאי נתמעט דפנות כיון דלך קאי אסוכת דהך קרא דלא מייתר. וכן ק' למ"ש הק"נ הכא סי' נ"ט דאיסור הנאה דדפנות נתרבה מחג הסוכות לה' דכתיב סוכות מלא בוי"ו לרבות דפנות כו' ע"ש. ולמה נרבה איסור גזל בדפנות מן לך דכתיב אצל סוכת חסר דחג הסוכת תעשה לך. וא"כ כמו דכשר כל פסולי סכך לדפנות עי' במשנה דלקמן (דף י"ב ע"א) ה"נ נכשיר גזל בדפנות. וצ"ל דרק מה שהוא ע"ד גזה"כ בלא טעם שכליי אין למילף דפנות מסכך אבל גזל אחר שגילתה תורה לפוסלו יש לנו ליתן טעם שכליי לזה משום מצוה הבאה בעבירה [עי' תשו' חמדת שלמה חא"ח סי' כ"ח] בזה שפיר ילפי' דפנות מסכך.
שוב ראיתי בפני יהושע בביצה (דף ל' ע"ב) סד"ה ומי מהני בה תנאי. שכתב דלהרמב"ם י"ל דאפי' את"ל דהיקש לחגיגה לא קאי אלא לסכך אפ"ה ילפי' דפנות במה מצינו מסכך כמו דילפי' בשבת (דף כ"ב) לענין ביזוי מצוה ואמרי' שם אבוהון דכולהון דם כו' ע"ש. ודבריו מגומגם קצת לענ"ד דהרי לשארי דברים לא ילפי' דפנות מסכך כמתני' דלקמן (דף י"ב) ומ"ש לזה. ואי מכיסוי הדם משום ביזוי מצוה הא ל"צ למילף דפנות מסכך. והרי בסכך גופי' הק' הפני יהושע שם בריש הדיבור דהיקש לחגיגה עיקרו אתי להא דל"מ שום תנאי דאי לאשמעי' איסור גרידא בלא"ה אסורין משום ביזוי מצוה דלכאורה הוי מדאורייתא כדאמרי' בשבת אבוהון דכולהון דם כו' ע"ש [ומשמע דלא ס"ל לחלק בין בזיון דכיסוי ברגל לבזיון הנאה מהסוכה] ואי להא דגם בדפנות ל"מ שום תנאי ק' מנלי' זה למילף מסכך דמ"ש משארי פסולים דלא יליף דפנות מסכך. ועכ"פ לענין ביזוי מצוה אפשר למילף לכל המצות מדם אף למצות שקלים בצד מה מכיסוי הדם. ומשום דאיסור ביזוי מצוה הוא גם מסברא אף דילפי' מקרא וכעין שכ' התוס' בשבועות (סוף דכ"ב) דיש דברים שאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך הפסוק לאשמעי' הסברא ע"ש. ובכה"ג אפשר ללמוד גם קל מחמור דהוא רק כגילוי מילתא. וניחא הא דילפי' בשבת שם איסור להסתפק מנוי סוכה מדם. אף שכתב הפני יהושע הכא דסוכה מציצית א"א למילף בבנין אב דניבעי לשם חובה משום דנפרוך דסוכה אין נהוג אלא מזמן לזמן וציצית נוהג בכל זמן והוא תדיר [וצע"ק בזבחים דף צ"א אי מילה לגבי פסח דמילה מצוי הרבה אי כתדיר דמי או לא ע"ש ובתשו' רעק"א סי' ט'] ואיך ניליף נוי סוכה [דא"א למילף מסוכה גופי' כמש"ש התוס'] מדם דמצוי יותר. וע"כ צ"ל כמ"ש ושאני בהא דעשיה לשם חובה דהוא גזה"כ לחוד בלא סברא בזה א"א למילף סוכה שאינו תדיר מציצית דתדיר. וניחא הא דלקמן (דף ל"ז ע"ב) א"ר הדס של מצוה אסור להריח דפרש"י דגמרי' מסוכה דחל שם שמים ליאסר בהנאה כל ז' הואיל והוקצה למצוה והק' הכפות תמרים דיש למיפרך מה לסוכה שנוהג גם בלילות וכל ז'. משא"כ לולב דאינו רק יום אחד ע"ש. ולהמבואר דאיסור הנאה דסוכה מטעם ביזוי מצוה שהוא גם ענין דסברא שפיר יש ללמוד מיני' להדס אף דקיל מסוכה בצד מה. וגם הי' אפשר ללמוד זה מאבוהון דכולהו מדם אלא כיון דמצי למילף גם מסוכה נקיט סוכה. וצ"ל דלא חשיב ביזוי מצוה רק בנהנה ממה דאקציי' כבהדס דאקציי' מריחא אבל באתרוג דלא אקציי' אלא מאכילה ל"ח ביזוי כשיריח מיני'. ואכתי צ"ע בכ"ז:
ההוא מיבעי לי' למעוטי גזולה. עי' בתוס'. ובשאגת אריה (סי' צ"ט) הוכיח דמהב"ע דרבנן מדסובר שמואל ביו"ט ב' דאין חיובו רק מדרבנן יוצא בגזול ושייך לחלק כן אי עיקר ענין דמהב"ע בשל תורה מדרבנן אבל אי בשל תורה פסול מה"ת ה"ל לפסול מדרבנן בשל דבריהם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ע"ש. והנה למה שהביא בשדי חמד (מערכת הכ' אות קנ"ב) דלא אמרי' כל דתיקון כו' במילתא דלא שכיחא ע"ש. הי' אפ"ל למאי דמשמע בבבא קמא (דף פ"ד ע"ב) בתוד"ה אי נמי דגזולה חשיב לא שכיחא ע"ש. וא"כ ל"ק אי לא תקנו כעין דאורייתא לפסול לולב הגזול ביו"ט ב' דרבנן כיון דגזולה לא שכיחא. ובשדי חמד שם פקפק בכלל זה. והנה בפ"ק דדמאי משנה ה' איתא דדמאי מעשר שני נאכל לאונן ואמר בירושלמי נאכל לאנינה ואינו נאכל לטומאה ואר"נ משום דטומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו ע"ד המצוי ול"ג ע"ד שא"מ והובא בר"ש ותוי"ט שם ובספרי נפש חיה בב"מ (דף פ"ט ע"ב) בד"ה מי איכא מידי ע"ש. ומוכח מירושלמי זה דבדבר דלא שכיחא לא תקנו כעין דאורייתא ואכמ"ל: