אליה רבה/אורח חיים/תמז

אליה רבה ‏ אורח חיים תמז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] במשהו וכו'. ולענין אם נתערב איסור שנאסר במשהו לתבשיל אחר האריך הט"ז ביורה דעה סימן צ"ב ומסיק זה לשונו כשנאסרה חתיכה במשהו וחזרה ונפלה לאחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו אבל לח בלח שנתערב בדרך זה אסור לעולם במשהו, עד כאן. ובספר נקודת הכסף האריך לחלוק שהוא דבר תמוה כל בעלי הוראה אוסרין דהא מכל מקום אותה טעם משהו שבחתיכה כיון שמעורב בכח אחר חשיב אינו מינו לגבי חתיכות אחרות דאחרות אינן מעורבין אבל בפסח אסור במשהו אפילו לא במינו עד כאן דבריו בקצרה. ולעניות דעתי הוא דחוק גמור לפרש דזה הוי מין בשאינו מינו כיון דהכל הוא מין בשר אחד ועיינתי בתוס' חולין דף ק' ד"ה כשקדים וכו' ומצאתי לעניות דעתי מוכח ממה שכתבו תוס' בשם רבינו אפרים דמכל מקום דאמרינן חתיכה נעשה נבילה פירוש ההיתר נעשה איסור ואם כן אף שאין כח באיסור זה להתפשט מכל מקום ההיתר שנעשה איסור מתפשט, לזה פירש רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה רק בבשר וחלב ואם כן בשאר איסורים אין ההיתר נעשה כמו איסור כלל וכיון דאין האיסור נותן טעם בחתיכה אין בו כח להתפשט לילך בחוץ וכן הדין לר"ת אף דחתיכה נעשית נבילה אף בשאר איסורים היינו אם נותן טעם אבל כל שאינו נותן טעם כגון שיש בחתיכה ששים לא החמירו חז"ל לומר חתיכה נעשה נבילה רצה לומר שיהא ההיתר כמו איסור ממש ואם כן אין האיסור אלא משום משהו ואותו משהו אין בו כח להתפשט כן נראה לי ברור בפירוש תוס' ודו"ק וכן משמע בחידושי רשב"א דף ק"א ע"ב ובספר משמרת הבית דף צ"ד ובספר התרומה סימן נ"א והרא"ש ומה שתלה עצמו במה שכתב הר"ן סוף פרק גיד הנשה אף על גב דמין במינו לא בטל לא שמעינן הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו, עד כאן, והבין פירושו כיון שכח אחר מעורב הוי מין בשאינו מינו כדלעיל ליתא, אלא נראה לי דהכי פירושו לא החמיר ר' יודא אלא במשהו איסור ממש שנתערב אבל אם קודם שנתערב יש בו נמי טעם היתר אינו חמור כל כך דלא יהא בטל והיינו שדקדק הר"ן וכתב טעם אחר של היתר ודו"ק, ואם כן כל שכן שהדין כן בחמץ בפסח דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן, ועוד נראה לי מדפתח הר"ן ונדחקו לתרץ ולי נראה וכו' אלמא דכתב תירוץ מדנפשיה ותירוץ תוס' הנזכר לעיל סבירא ליה לדוחק, ולדידי משמע דאף בלח מותר כיון שכתבתי דכל הגדולים כתב תירץ תוס' והכי נקטינן. ומה שהקשה עוד בנקודת הכסף ממה שכתב הטור אורח חיים סימן תס"ז כף שהגיס תבשיל שנמצא בו חיטה ואחר כך הגיס קדרות אחרות כולם אסורות וכך הקשה עולת שבת, וכבר תירצו הט"ז עצמו לקמן סימן תס"ז דהתם חיישינן שנגע הכף בחיטה עצמו ולא היה ששים מה שבלוע בכף נגד החיטה ולכן פסק דאם תחב הכף במאכל לאחר שהסירו החיטה אינו אוסר הכף אחר כך במשהו כשתחבו למאכל אחר, עד כאן. אך תמה אני על סברתו דאם כן איך עושין מעשה בכל יום כשיש בקדירה כמה חתיכות בשר ותחבו בו כף חלב דמצרפינן כל מה שבקדירה לששים וכדאיתא בפירוש בדוכתא טובא, נימא דילמא נגע אחד ובלע לבדו ואין בו ששים אלא ודאי הכל מצטרף, לכן נראה לי בתירוץ קושיא הנזכר לעיל כמו שכתבתי בספרי אליהו זוטא דדוקא מחתיכה לא יכול משהו להתפשט אבל מכף שאין לו טעם מעצמו אפשר להתפשט וכהאי גוונא מחלק רמ"א ביו"ד סימן ק"ה סעיף ז' עיין שם ודו"ק. עוד תמה נקודת הכסף על הט"ז דמאי איריא דנפלה לאחרת וסלקוהו אפילו לא סלקוהו נמי אין אוסרת שאר החתיכות והאריך שם טעות סופר, עד כאן. לעניות דעתי דברי הט"ז כפשטן לאפוקי אם אין מכיר החתיכה דאז כיון דחתיכה עצמה אסורה כמו שכתבו התוס' שם ולח אינו אוסר אלא חתיכה ראשונה וכו' הכל אסור דאין לו ביטל בפסח אפילו יבש ביבש, וכן הוכחתי באליהו זוטא מתוס' והרא"ש שם באריכות, אך גם תמהתי שם על הרא"ש עבודה זרה פרק השוכר, ולא כתבתי כאן אלא הנוגע לדינא. ומה שכתב נקודת הכסף מסימן תס"ז סעיף י"ב שכתב רמ"א אם נתערב באחרים יש להקל מספק משמע דבודאי אוסר, וכן כתב מגן אברהם שם, נראה לי דלאו ראיה דיש לומר דמיירי כשאין בתבשיל שני רוב נגד החתיכות, עוד יש לומר דלא קאי על החתיכה אלא מרמז בתערובת לח בלח מתירין בספיקא דרבנן, ועוד אף אם תמצא לומר דעת רמ"א כן מכל מקום הא הוכחתי לעיל דעת התוס' וגדולי פוסקים להתיר, גם הט"ז חיזק דבריו באורח חיים וכתב שיתד הוא שלא תמוט. העולה לדינא להקל בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה וסלקוה אבל אם אין מכירין הכל אסור וכף הבלוע ממשהו אוסר במשהו:

ב

[ב] [לבוש] כי נוהגין לשרוף וכו'. כן כתב רמ"א בשם מרדכי ופסקי מהרא"י סימן קס"ד, והקשה גיסי בספר חק יעקב דמרדכי קאי אחיטה ולא אתרנגולת שנמצא בה חיטה ופירש הכי דברי מהרא"י באריכות דמתרץ דאי אחיטה קאי אם כן לשרוף ביום טוב, לכן פירש דפחות מכזית אין צריך ביעור עיין שם באריכות, וקושיא עליו הא באגודה כתב על הך עובדא במרדכי דמיירי בביטלו לכך לא הורה לשרוף ביום טוב ובלאו הכי דחוק הפירוש במהרא"י, אלא נראה לי ברור פירוש מהרא"י דהשיב לשואל אם לשרוף או להשליכה במקום הפקר, והשיב דמנהג לשרפה ופירש דברי מרדכי ומיירי ממנהגא וכתב עלה ואין נראה דאחיטה גופיה קאי ומיירי מדינא לזה כתב דאף החיטה אין צריך דפחות מכזית אין צריך ביעור, אם כן מיירי ממנהגא והוא הדין התרנגולת וכן באגודה פרק ב' דפסחים איתא להדיא דשרפינן התרנגולת בחול המועד ודאי כן פירש המרדכי ואף שכתב המרדכי נמי דין תרנגולת בפרק ב' זה אורחיה דמרדכי כנודע והכא כתב בשם ר"י ולקמן בשם שאר פוסקים וכן מבואר בספר אמרכל על קלף וכן כתב שבלי הלקט סוף סימן ס"ג ותניא לכן אין לזוז מפסק רמ"א ולבוש בזה בשום ענין:

ג

[ג] [לבוש] והכלים משהין וכו'. אפילו נתבשל בהם תבשיל שכולו חמץ אלא יצניעם בחדר שאין משתמשים שם ודי אם נתערב בכלי יום טוב כתב הב"ח כיון דיש אומרים דחמץ נמי הוי דבר שיש לו מתירין לא בטל, עד כאן, וכן כתבו שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם בשמו, ומה שכתב בחק יעקב שיש טעות סופר דמוכח בב"ח וצריך לומר כיון דיש אומרים דכלי וכו' אינו מוכרח ומוכח למעיין לפי זה לדידן דקיימא לן דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין בטל, מיהו בשיירי כנסת הגדולה כתב טעם אחר משום דמהרי"ל ורא"ה אוסרין גם בשאר איסורין בכלי וכן כתב מגן אברהם, ובספרי ליורה דעה סימן ק"ב תמהתי על מהרי"ל מתוס' בבא מציעא דף י"ג ומעבודה זרה דף ע"ג ד"ה טבל וכו', ועוד דאף למהרי"ל משמע דכלי חרס דלא מהני הגעלה בטלים עיין שם באריכות, ומגן אברהם כתב ובפסח עצמו פשיטא דאסור דלא עדיף משאר יבש ביבש, עד כאן, אבל בשיירי כנסת הגדולה כתב דלא החמירו לאסור יבש ביבש במשהו בכלי הנ"ל לדינא דכלי הנאסר מבלע משהו דבטל ואפילו בלוע מחמץ גמור יש להקל באין בן יומו ומכל מקום יסור כלי אחד ממנו, ומה שהקשה בשיירי כנסת הגדולה על הב"ח הוא דבר טעמו ולא ממשו לא הוי דבר שיש לו מתירין הוא תמוה, דהב"ח כתב להדיא דטעמו הוי נמי דבר שיש לו מתירין כמו שכתב הש"ך סימן ק"ב ס"ק ט':

ד

[ד] לא היה צריך ששים וכו'. טהור מלוח ותפל טמא יש להתיר בפסח במקום הפסד (חק יעקב), עיין יורה דעה סימן ק"ה סעיף י' וסימן תס"ז ס"ק ל"ה:

ה

[ה] המפעפען וכו'. משמע שאם יש שם דבר שמפעפע אף שהאיסור כחוש מכל מקום ההיתר מפטם ליה וכן המצות המשוחים בשמן ונגעה במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא וכו' (מגן אברהם), וחק יעקב הקשה דזה לא מיקרי איסור בלוע כיון שעל כל פנים במצה זו האיסור מצד עצמו, עד כאן, ואני אומר דסברא זו מפורש ברש"ל הבאתיו בסימן ת"ס ס"ק ט"ז דהוי איסור בלוע. והנה מה שכתב מגן אברהם מסכים כתירוץ רש"ל ופרישה שכתב הש"ך ביורה דעה סימן ק"ה י"ח, אבל תירוץ דרכי משה דבאיסור כחוש גמור לא אמרינן דהיתר מפטם קשה מהכא דחמץ כחוש גמור הוא ואפילו הכי כתב ואין שם דבר מפעפען, ובספר חק יעקב תירץ דסבירא ליה דוקא התם במליחה יש לחלוק בכחוש גמור מה שאין כן בחם, עד כאן, והקשיתי לו דהא מיירי התם ביו"ד להדיא בנצלו יחד ואפילו הכי מתיר בכחוש גמור, ולעניות דעתי מפרש הדרכי משה מה שכתב הכא ואין שם דבר מפעפען רוטב, גם במה שכתב הט"ז דקאי אמה שכתב דחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר וכו' נמי לא קשה מידי דלא קאי כלל אחמץ, מיהו בספרי ליורה דעה שם הקשיתי טובא בלאו הכי על דרכי משה לכן עיקר כדברי מגן אברהם, וגדולה מזו צריך עיון דבסימן תס"א ס"ק י"ב אוסר מגן אברהם אף נגעה בצד אחד וכן משמע מסקנתו כיון דסיים דדינו כמו שכתב רמ"א בסימן תס"ז סעיף י"ד גבי מליחה, עד כאן. ונראה לי להקל בזה דאין להחמיר במצה כפולה כולי האי כיון שלא נזכר בפוסקים ראשונים כמו שכתב בסימן תס"א:

ו

[ו] מקום מגעו וכו'. ואם נתבשל בלא קליפה דעת אחרונים ביורה דעה בשאר איסורין דבעינן ששים נגד הקליפה ואם כן נראה לי בפסח אוסר במשהו וכן כתב מגן אברהם סוף סימן תס"ד, אף שהעליתי בריש סימן זה דחתיכה שבלע משהו אין אוסר התבשיל אחר במשהו דהכא שאני הקליפה גופיה אין ששים נגד הבלוע ודלא כעולת שבת שהבין דהא בהא תליא ודו"ק, וחק יעקב כתב דיש להתירו בהנאה ואינו מוכרח:

ז

[ז] יש מקילין וכו'. הש"ך ליו"ד סימן ק"ח תפס על רמ"א דיש מקילין אלו וכתב בדרכי משה שכן משמע במרדכי פרק כל שעה, וליתא במרדכי אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה דלא מצינו ריח בפת אבל שאר תבשילין כולי עלמא מודים דאיסור, עד כאן, וכן כתב עולת שבת והוסיף לתמוה על רמ"א דזה כתב המרדכי בשם ר"ת ואזיל לטעמיה דחמץ בפסח אין איסור במשהו, עד כאן. ולעניות דעתי לא כיון הדרכי משה למעשה דר"ת כלל אלא כיוונו למעשה שהביא המרדכי קודם זה, שהשליך כותי עוגות חמץ בפסח לתנור והורו להם דמותר מטעם דקיימא לן ריחא לאו מילתא, אם כן מוכח דסבירא ליה דחמץ שוה לשאר איסורין דאם לא כן תיפק ליה ריחא מילתא ומכל מקום מותר משום דאין ריח בפת וכן משמע להדיא ברוקח סימן רצ"א דאם לא כן מאי פריך מהא דהדס של מצוה אסור להריח מקטורת של כותים ודו"ק, ומעשה דר"ת שמחלק בין פת נראה לי ברור דאזיל לטעמיה דסבירא ליה בכל איסור ריחא מילתא היא כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ז לכן הוצרך לחילוק דפת. ולענין הלכה כתב רמ"א ביורה דעה שם דבהפסד יש לסמוך אמקילין אבל הב"ח מחמיר כאן, ומה שתמה בשיירי כנסת הגדולה על הב"ח כבר תרצתי באליהו זוטא שלי על נכון, ומכל מקום כיון דבתשובת מהרי"ל סימן רי"ד כתב דחמץ שווה לשאר איסור וגם הוכחתי כן במרדכי ורוקח יש להקל בהפסד ושמחת יום טוב, ומשמע ביורה דעה אפילו בתנור קטן וסתום אבל בגדול או קטן ופתוח מותר אפילו באין הפסד ודלא כעולת שבת, וגם הוכחתי בספרי ליורה דעה דעת רמ"א דהא דמקילין בהפסד היינו כשפתוח קצת במקום שעשן יוצא אבל בסתום לגמרי אסור אף בהפסד וכן משמע במגן אברהם, ועוד הא כתבתי שם ורש"ל אוסר אף בשאר איסורים אף בהפסד כשתנור קטן וסתום לגמרי ואולי גם מהרי"ל מודה לזה. כתב רמ"א ביו"ד שם אם האיסור דבר חריף וכל שכן אם ההיתר חריף אסור ואפילו בהפסד, ומשמע אפילו בתנור פתוח וגדול כמו שכתב בתורת חטאת ואף שרש"ל וב"ח השיגו הא הט"ז וש"ך כתבו דמסתבר לאסור, ובספרי ליורה דעה כתבתי דלא דקדקו כולם שפיר במרדכי פרק גיד הנשה במה שכתב ובצל שנצלה וכו' הא ודאי אסור שהוא חריף, עד כאן. דלכאורה תמוה דלא כתב קודם זה כלל סברא דריחא לאו מילתא אלא ברור פירושו דקאי על מה שכתב לעיל דבתנור גדול שרי, כתב עלה דבחריף אסור, וראיה ברורה לזה מצאתי בתשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן כ"ה כאשר הארכתי בספרי. ודע דדבר חריף מיקרי שרוב תבשיל חריף כמו שכתב ביורה דעה סימן קכ"ב סעיף ג', בארש"ט מיקרי חריף. עוד כתב רמ"א שם דאם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא מותר והוציא כן מתורת חטאת וממרדכי ובספרי שם כתבתי והוכחתי ממרדכי גופיה ומשאר פוסקים דלא מהני כיסוי בצק אלא במה שמותר בדיעבד דאז מותר לכתחילה בכיסוי בצק, אבל בדבר חריף אסור אם לא כיסוי קערה וכיוצא בו, וכל זה בצלי אבל בבישול מותר אם לא שמטמין לצורך שבת ששוהה שם כל הלילה וסתום מכל צדדיו וכן כתב מגן אברהם אך משמע דאוסר בחמץ אף בהפסד מרובה ואפשר להקל בזה בהפסד מרובה ושמחת יום טוב. ומעשה בא לפני זקני הגאון זכרונו לברכה שסתמו לתנור עם מאכלים בדף שסתמו בה כל השנה ולא הדיחוה והתירו. אסור להריח לחם חם בפסח איסור והיתר סימן ל"ט:

ח

[ח] [לבוש] בששים וכו'. משמע דסבירא ליה דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ולכך בטל בששים אף במינו וכן פסק בתורת חטאת כלל ל"ו וספר אפי רברבי ודלא כט"ז וש"ך ביו"ד סוף סימן ק"ב ושם בררתי דברי, וכן משמע בשלטי גיבורים פרק השוכר:

ט

[ט] ונותן טעם לפגם וכו'. שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נותן טעם לפגם (מגן אברהם בשם שבלי הלקט), וחק יעקב תמה דמה פגם שייך בזה ועיין בים של שלמה גופיה כתב זה לשונו, שאור או חמץ שנפל בקדירה או שנתבשל עם בשר צלי ומידע ידעי ביה דנותן טעם לפגם הוא באותו מאכל מותר וכו', הרי להדיא דוקא דידעינן בודאי שפוגם בו החמץ מה שאין כן בסתם לא הוי נותן טעם לפגם עד כאן דבריו. ועיינתי מה שכתב שם מידע ידעי ולא ומידע בוי"ו וכן כתב בספר תניא סימן מ"ו אם כן משמע דידעינן מן הסתם שהוא כך ודו"ק, וכן משמע עוד בסיום דבריהם שם. כתב מגן אברהם חיטים בבאר הוי נותן טעם לפגם, וכתב חק יעקב אין זה ברור כמו שכתב סימן תס"ז סעיף י"ב, עד כאן. ולעניות דעתי שאני התם דמיירי בחיטה במים שבכלי ולא בבאר. כתב מגן אברהם שעורה בבור נותן טעם לפגם, עיסה חמץ בבאר נותן טעם לפגם:

י

[י] [לבוש] במזיד וכו'. משמע אף ביש ששים אסור במזיד דהא קאי על דין ד"ס וצריך עיון בסעיף י"א כתב דאפילו לכתחילה יכול לערבה ולשהותה אבל בטור לא קשיא דאפשר לפרש מיירי באין ששים ובאמת לטור אפשר דאפילו ממילא נתערב אסור בזה, ואף דבאין ששים משמע דאסור בהנאה לאחר פסח יש לומר דסמך בא למורי להתיר בהנאה כיון דנחרך הפת, אך על הלבוש צריך עיון, שוב עיינתי ברבינו ירוחם דף מ"ו ע"א משמע נמי מיירי ביש ששים ואפילו הכי כתב שצריך לבערו קודם פסח דהוי מזיד כיון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ, עד כאן, וכתב מגן אברהם ריש סימן תמ"ב דמשמע שם דאפילו לערבו בכוונה אדעתא להשהותו אסור, עד כאן, והיינו מטעם שצריך לעשותו ולתקנו נקרא מזיד, ולפי זה בדבר שאין צריך לעשותו אפשר דמותר לערב לכתחילה בששים ולהשהותו וכן יש לפרש דברי לבוש וכן הטור, ובזה אפשר לתרץ קושיא הא דפסק הטור סימן תמ"ב דין דטרייק"א דאסור דגם זה צריך לתקנו ודו"ק ועיין ס"ק ט' שם הבאתי תירוצים אחרים, עוד יש לומר הא דמתיר לקמן מיירי כשכבר נתערב אלא שאין ששים מותר לערב יותר אבל הכא בא למורי מיירי שחמץ בעין אסור להתערב וצריך עיון, וגדולה מזו כתב הט"ז בלח שנתערב מותר להתערב בששים אפילו כדי לאכלו בפסח והביא ראיה מסוכה סימן תרכ"ו, גם בזה צריך עיון דבתשובת רשב"א סימן תנ"א מבואר דאסור דהוא בכלל אין מבטלין איסור. ואגב אזכר מה שתמה מגן אברהם סימן תמ"ב ס"ק י"ג על הרא"ש ריש פרק כל שעה בדין אלמורי, דמשמע דגם לסברא שניה מותר בהנאה, במאי קמפלגי עם ראשונה ולכך פירש דאסור בהנאה לשניה שהסכים הרא"ש ותמה על הטור דמתיר עיין שם, ואני מצאתי ברבינו ירוחם דף מ"ה זה לשונו חדא דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה וזה על ידי תערובת מותר באכילה ועוד מותר ורוב פוסקים אסרו וכו' עד כאן לשונו, וידוע שדבריו לקוחין מהרא"ש ואין ספק שנוסחא זו היה לפני הטור ואם כן אף לאוסרים נראה לי דמותר בהנאה:

יא

[יא] [לבוש] ונותנים טעם וכו'. פירוש הן על ידי חימום והן על ידי כבוש ולמאן דאמר דבצונן נותן טעם אפילו בלא כבוש אסור ומשמע כל שאין נותן טעם אף שיש ממשות שם אין חוזר וניעור וכן משמע בעולת שבת, ואף למאן דאמר דחוזר וניעור משמע דאסור אף באין נותן טעם כגון יבש ביבש שנתערב קודם פסח מכל מקום דעת הלבוש ורמ"א דמאן דאמר דאין חוזר וניעור מתיר בזה דאין נותן טעם ומכריעין כוותייהו בזה וכן משמע מתשובת רשב"א סימן תפ"ה שכתב גבי דין דיבש ביבש דלדעת הגאונים אסור וכו' משמע דלמאן דאמר דאין חוזר וניעור גם בזה מותר, עיין שם ודו"ק וכן משמע בשיירי כנסת הגדולה, ואם כן יבש ביבש דבטל חד בתרי קודם פסח כל זמן שאין מבשלו בפסח אין איסור, ולפי זה מה שכתב רמ"א בדבר יבש שנתערב מיירי נמי בשנותן טעם בפסח וסמוך אסוף דבריו ודלא כמגן אברהם שכתב דאסור אפילו לקיימו והבין כך מה שכתב רמ"א בדבר יבש וכו', ולעניות דעתי כדפירשתי ואולי דלכך השמיט הלבוש הך בדבר יבש, אבל אין מן הצורך כדאמרן ודו"ק:

יב

[יב] [לבוש] ואסור וכו'. אבל מותר לקיימו ומותר בהנאה, ועיין סימן תצ"ג ס"ק ט':

יג

[יג] [לבוש] אם הסירו וכו' מותרת וכו'. אף שחממו בפסח כיון שאין שם רק טעם:

יד

[יד] וטוב להחמיר וכו'. כתב מגן אברהם ואם נשפך מכלי שני על צונן אין להחמיר כלל ומכל שכן שאין להחמיר בטעלי"ר אם לא בשר רותח דבדבר עב כזה לעולם הוא ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו כמו שכתב ביורה דיעה סוף סימן צ"ד ושם נתבאר בספרי, ועיין סימן שי"ח ס"ק י"ח בדין בצלים מיהו בעיקר דין כלי שני אפשר להקל בהפסד ושמחת יום טוב גם כשאין בן יומו יש להקל בכלי שני כי בריש סימן תנ"א כתב מגן אברהם כמסתפק וכן משמע בחק יעקב שם:

טו

[טו] עד שהיד סולדת בו וכו'. כן כתב רמ"א, תימא דבסימן תס"ז סעיף י"ב מסיק לאיסור אף בצונן ותירץ מגן אברהם דהתם מיירי במים דהוי לח ויהיב טעמא, אבל הכא מיירי בלא רוטב. עוד משמע בכלל דבריו כאן וסימן תס"ז דדוקא בבשר שיש בה פילי בולע מצונן אבל דופן שלם מותר או שאר דבר צונן מותר ולפי זה אפשר דהוא הדין בתרנגולת שלם אף שהיא ברוטב מותר רק הרוטב אסור, גם אפשר לי לתרץ דהכא לענין חוזר וניעור מיקל רמ"א ביותר דאין בולע בצונן כיון דבלאו הכי רוב פוסקים לקמן מקילין בכל ענין בצונן, ועיין סימן תס"ה סעיף ג' דאפילו באווז שלם שקבעו ועיין סימן תס"ד דלבוש מתיר אף בצונן לח וכן הט"ז, אבל נוהגין להחמיר בזה כדלקמן, ובכבוש מעת לעת לכולי עלמא אסור וספק כבוש עיין תשובת בית יעקב סימן צ"ט. ולחם בצונן כתב מגן אברהם לקמן דאסור ביותר משלם דעשוי להתפרר:

טז

[טז] בתוך הפסח וכו'. משמע דקודם פסח אין להחמיר כמו שכתב רבינו ירוחם להדיא וכן פסק בית יוסף, וטעמא נראה לי דהא צונן הוא דמים מבטלים כח הציר ולא עדיף מנמלח בכלי של חמץ קודם פסח שיתבאר דמותר, וכן נראה לי ברור, וכן פסק תשובת הרא"ש שהביא הטור דלא כב"ח שפירש דבריו דאף שרה קודם פסח אסור. וראיתיו בתשובת הב"ח סימן קכ"ג שהחזיק דבריו, והקשה דאי מיירי הרא"ש בשרה תוך הפסח, אם כן למה כתב אין לזלזל באיסורו דמשמע דיש מי שמתיר הא בתוך הפסח לכולי עלמא חמץ במשהו, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהא בסימן תס"ז מבואר דגדולי פוסקים מתירין אף בצונן דלא בלע כלל אף תוך פסח ואף אי נאמר דמיירי בשרה מעת לעת הוי נותן טעם לפגם דהרבה פוסקים מתירין, לזה כתב דאין לזלזל ומ"ש שמצא כן בספר צידה לדרך. ולעניות דעתי הכי פירושו דשרה מקודם פסח רצה לומר ונשאר בשרייה עד תוך הפסח וקא משמע לן דלא נימא דכבר נתבטל עיין שם ודו"ק. וכן נראה לי לדינא להתיר אף בשרה קודם פסח מעת לעת בכלי בן יומו מחמץ דהוי נותן טעם לפגם קודם פסח גם הוא נותן טעם בר נותן טעם דלהיתר ובאיסור צונן יש לסמוך על סברת אלו ובפרט כשכלים נשרה בהם לא נבלע על ידי חמין או על ידי כבושה חמוץ גמור הרבה עד שאין ששים נגדו בשרייה שעכשיו, ומכל מקום לכתחילה יש לאסור בשרה מעת לעת רק בשעת הדחק או בהפסד מרובה נראה לי להקל. ובבשר יבש כתב הב"ח דלכולי עלמא מותר אף בשרה מעת לעת דבטל הטעם והלך לו וכל זה כשנזהר לברר המלח מפירורי חמץ אבל אם לא היה נזהר מדיחין שלושה פעמים קודם פסח, כמו שיתבאר:

יז

[יז] [לבוש] דשמא יש עליהם חמץ וכו'. משמע אף דנשרה בכלי יום טוב אסור דחיישינן לפירור, והקשה חק יעקב אם כן אף בלא נשרה הפירור חוזר וניעור דהא יותר נבלע על ידי רתיחת מליחה משרייה, עד כאן. ונראה לי ליישב דמיירי שאין רותח עתה מהמלח רק שנמלח קודם פסח ותדע דהא בשר יבש וגבינה ודאי אינו רותח עתה לכן הוצרך לאסור על ידי שרייה, ומכל מקום לדינא מבואר ברבינו ירוחם וספר צידה לדרך דלא חיישינן לחשש דפירור ולא אסרו אלא בנשרה בפסח בכלי חמץ אבל לא בכלי יום טוב וכן נוטה דעת הבית יוסף ושולחן ערוך, וטעמא כתבתי באליהו זוטא דחששא רחוקה הוא שיהא שם חמץ ויתן טעם משהו על ידי צונן:

יח

[יח] [לבוש] דקיימא לן שאין מליחה וכו'. משמע אף שהוא כדי שירתיח על האור כמו שכתב בש"ך וכן פסק חק יעקב דלא כמגן אברהם:

יט

[יט] ונוהגין וכו'. עיין ס"ק י"ז איך לנהוג ומה שכתב אבל בשר מלוח וכו' מרמ"א משמע דוקא יבש אבל מלבושי יום טוב כתב אפילו אינו יבש כל ששהא במלח עד שאין רגילין לבשל או לצלות בלא הדחה, ואף שיש לחלק ולגזור באם שלא ישהה כל כך מכל מקום כל אלו דינים חששות רחוקות לכן המקיל לא הפסיד כל שכן לעניים משום שמחת יום טוב, עד כאן, ועל פי זה נראה לי בדג מלוח שקורין לקסי"ן להדיחו קודם פסח דנמי אין רגילין לאכלו בלא הדחה, ומכל מקום לא נהגו לאכלה מחששא שמחליף בשאר דגים גם דגים יבישים לא ראיתי נוהגין לאכלן בלא הדחה כמו שכתב הלבוש מה שאין כן בבשר יבש וזה דלא כמגן אברהם ובשעת הדחק יש להקל, וכן התיר הט"ז דגים מלוחים בחבית שאי אפשר לאוכלן בלא הדחה בשעת הדחק ומשמע לאוכלן דברים שאפשר לאוכלן בלא הדחה אף בשעת הדחק אסור. וגדולה מזו נראה לי להקל בשעת הדחק אפילו להדיחן תוך הפסח, כמו שכתב מהרי"ל וכן משמע בב"ח ואף דיש לחוש שיש עליו חמץ משהו כבר כתבתי בס"ק [ט"ז] דאין לחוש לזה, ולכן נראה דשפיר עבדי אותן ששורין הדגים מלוחים כדי לאכלו בשמיני של פסח, ועוד כיון שהוא ליום טוב אחרון ליכא למיחש ודלא כקצת שמונעין מזה. ומכל מקום בגבינה אין היתר אף על ידי הדחה קודם פסח שמא נתערב פירורי חמץ בתוך הגבינה, ועוד כיון שדרכו לאכול בלא הדחה גזרינן שלא ידיח ולכך אין לאכול לימוני"ת מלוחים וכן אוגרק"ש וקומפ"סט אם לא ביום טוב אחרון או שנזהר לברר המלח:

כ

[כ] הדיחו שלושה פעמים וכו'. אמר זקני הגאון זכרונו לברכה שלכתחילה ידיחו בנהר משום קילוח כדמשמע במהרי"ל וכשנהר נגלד אין לחוש ונראה דאפילו בכלי מותר וכן כתב הב"ח בכלים שהוכשרו לפסח במים צוננים אבל לא בכלי חמץ לכתחילה, עד כאן, ונראה לי דבערב פסח עד הלילה יכול להדיחן כדי לאכול בפסח העולם אומרים דשורין שלושה שעות אבל דיעבד סגי בשרייה היטב אפילו בחצי שעה דעדיף מהדחה שלושה פעמים. כתב חוט השני סימן נ"ה דאם חתכו שום בתוך המלח ושמו אותו על הבשר מותר בהדחה אף שסכין אין מקונח מחמץ, עד כאן. ונראה לי דבזה ודאי אסור בששרה בתוך הפסח אפילו באחרון. כתב הט"ז בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמחא דפסח הוה ליה חמץ בעין ולא מהני הדחה, עד כאן, ולא נהירא דהקמח נמחה במים ומשום טעם שנכנס בשעת שמדיחה ליתא שהרי הודח קודם פסח וראיה לזה מתשובת ב"ח סימן ק"ז שהתיר המי דבש ששאבו הזוהמא על ידי נפה שניפה בה קמח דכיון שבאו עליו מים נימח הקמח ומשמע שם דאפילו לכתחילה סומכין על זה ועל כל פנים אם הדיח בשר זה קודם פסח ובשלו דמותר:

כא

[כא] מיהו בדיעבד וכו'. אפילו נתערב בפחות מששים אבל אם יש שום בטבחת אוסר בדיעבד במשהו כחמץ עצמו דהרי חתכן בסכין חמץ (מגן אברהם), ונראה לי דאם הסכין מקונח ואינו בן יומו שיש להקל בהפסד מרובה באיסור משהו עיין יורה דעה סימן צ"ו, והנה משמע מן מגן אברהם הנזכר לעיל דאם שגג ובישל הטבחת בעין אסור אף בשלא נתן שום בו, וכן אם בשל בשר יבש בלא הדחה, והוא הדין שאר דברים הנזכרים לעיל, ולעניות דעתי להקל על כל פנים בהפסד דחששא דמלח שלא נברר אינו אלא לכתחילה, ועוד הא בשיירי כנסת הגדולה כתב בקושטינט"י אוכלין בשר יבש וכרכשות בלא הדחה, מיהו דוקא בשיש כלים מיוחדים אבל היכא שנמלח בכלי חמץ עיין ס"ק: [סימן תמ"ז ס"ק ה']

כב

[כב] שומן מהותך וכו'. עיין בב"ח וכנסת הגדולה ובאחרונים בטעמים ובזמנים אלו, והכלל נראה לי לדינא בודאי בן יומו אסור אף באחרון של פסח ואוסר תערובת במשהו, ולענין הנאה ולהשהותו עיין ריש סימן תמ"ב, ואם ספק או אפילו ידוע שאין בן יומו אלא שלא נזהר מחמץ מפירורין אסור תוך פסח אבל אין אוסר תערובת, ובאחרון של פסח מותר להדיא וכשאומר עתה ברי לי שלא בא לשם חמץ ולאפילו בן יומו מקילין בהפסד מרובה. כתב הט"ז יש מקילין לשתות מי דבש של כל השנה ביום טוב האחרון אבל יש לו ספק שהחמיצו בשמרי שכר אסור וכל שכן מקומות שמבשלין אותו ביורה של יין שרף דהוא חריף ונותן טעם לשבח, אף כשאין בן יומו ועיין סימן תנ"א ס"ק מ"א מ"ב, נהגו להחמיץ המע"ד דוקא בכלי שהגעילה או ממלאין אותו שלושה פעמים בכל פעם יום שלם ומים אחרים מחמת שהוא דבר קיוה וחריף אסור אפילו באחרון במשהו וכו' דוקא בשומן דיש לחוש לפירורי חמץ שהם בעין אבל יין מבושל וכיוצא בו אפילו נתערב הרבה שרי מגן אברהם ודעת חק יעקב שאין לחלק בין שומן ליין ובהפסד מרובה מותר בכל אף בשומן, ונראה לי כשידוע שהן בן יומו אין להקל כלל. כתב בשער אפרים בתשובות דאפילו להדליק אסור בשומן וחמאה שבישלו בסתם כלים ודעת חק יעקב להתיר בהנאה:

כג

[כג] במקומות וכו'. באליהו זוטא כתבתי דבמקומות שמערבין כל השנה מי צוק"ר מבושל ביין אסור החומץ לפסח אם לא החומץ שעושה החנוני שהוא מחבית בלא תערובת, והוא הדין כשאומר לחנוני שלוקח יין לחומץ, ובספר חק יעקב כתב להתירו על ידי סינון קודם פסח כדלעיל סעיף ב', עד כאן. ולעניות דעתי אין להתיר דהא נתבשל ביורת ואלפסין של חמץ ולא גרע ממי דבש ומיין מבושל דלעיל גם דרכן תמיד לבשל אחר שבישל בו דגים בחמץ והוי קצת בודאי בן יומו ועוד דאין מחזיקין צוק"ר לחמץ ויש ששים ביין נגד הצוק"ר גם לדידיה אין צריך לסינון דהא החשש בצוק"ר משום קמח וקמח מתערב ונימוח ולא דמי לסעיף ב' דיש פירור פת מה שאין כן בקמח דנימוח מיד וכן משמע בתשובת ב"ח סימן ק"ד דבאיסור קמח אין צריך סינון. לכן נראה לי שאין להקל כלל לכתחילה ואף אם עבר ונתנו במאכל יש לאסרו באכילה מיהו בהפסד מרובה יש להקל אף שלא על ידי סינון ובסוף סעיף ז' יתבאר עוד דין חומץ:

כד

[כד] ששמו במדוכה וכו'. אבל אם נידך בו אף קודם פסח ואין בן יומו אסור כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ו כיון שהוא חריף, מיהו העליתי שם להקל בזה, כי הט"ז וש"ך תמהו שם על השולחן ערוך דמתיר באין בן יומו דסותר עצמו למה שכתב בסימן ק"ג סעיף ו' דאסור, וכתבתי לתרץ דבסימן ק"ג קאי על בלע איסור אבל בבשר וחלב דהוא נותן טעם בר נותן טעם דהיתר דסבירא ליה להרבה פוסקים דאפילו בדבר חריף מותר ודאי יש לסמוך עליהן בדין בן יומו, ועוד דלהרבה פוסקים לא מיקרי חריף אלא צנון וחלתית, גם בסימן צ"ה סעיף ג' כתבתי שם השגת ברורת על רמ"א בענין זה, מיהו בריש סימן תמ"ב כתבתי שיש פוסקים דחמץ לא הוי נותן טעם בר נותן טעם לכן אין להקל כאן אם לא בתערובת משהו. כתב חק יעקב אם נידוך קודם פסח במדוכות שלנו שרוב תשמישן בבשמים דליכא חמץ רק חשש לטעם משהו ונתבטל קודם פסח אפילו מדוכה בן יומו יש להתיר.

כה

[כה] משום דצונן וכו'. צריך לומר דסבירא ליה דבוסר לא הוי חריף, וצריך עיון דהא בבית יוסף בשם סמ"ק משמע דלא שרי אלא לדעת בעל התרומות אבל לדידן דקיימא לן דכל דבר חריף אסור אם כן אף בוסר אסורין, מגן אברהם, והוא תמוה דבעל התרומות סבירא ליה דבכל דבר חריף אסור כמו שכתב הטור וכן כתב בית יוסף ביו"ד סימן צ"ו, אלא ברור מה שכתב הסמ"ק לכאן לדעת בעל התרומות היינו על מה שסיים דאף דבלע אין אוסר כולו רק צריך ששים כנגד מה שבלע וכמו שכתב הט"ז, ומכל מקום קשיא דהסמ"ק לטעמיה דסבירא ליה דבר חריף אינו מפליט כמו שכתבתי באליה רבה שם:

כו

[כו] אם נעשה וכו'. דעת מגן אברהם דאף קודם פסח אסור אם היה הכלי מלוכלך דאפילו אינו חריף מכל מקום על ידי דוחקא נכנס קצת בתוכו ואי אפשר להדיחם, ולא נהירא דודאי איכא ששים נגד מה שמלוכלך וקודם פסח בטל ואין לחוש שמא נדבק פירור כעין מה שכתב סעיף ב' דחוזר וניעור חדא דלא חיישינן בדיבוק לזה, ועוד כיון שנידוך ודאי מתערב יפה, וכן משמע בבירור דעת לבוש וכן משמע ברמ"א:

כז

[כז] תוך הפסח וכו'. משמע דקודם פסח שרי על ידי הדחה (מגן אברהם), וסבירא ליה אף בידוע שאין נקי כדמשמע מדבריו דלעיל במדוכה שכתב ואי אפשר להדיחה:

כח

[כח] יש להחמיר וכו'. דוקא בדבר הנעשה בידי כותי אבל אם נעשה באקראי בעלמא שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרירה (מגן אברהם), ונראה לי אפילו ידוע שאינו נקי כמו שכתב ביורה דעה סוף סימן צ"ו:

כט

[כט] אם נתערב וכו'. משמע אפילו פחות מששים ואפילו לא הדיחו הדבר ההוא תחילה קודם שנתערב:

ל

[ל] [לבוש] ויש אוסרים וכו'. וכן פסק רמ"א ולא דמי לדיבוק ניירות סעיף ג' דהכא גרע שנותן טעם ביין. וכתב חק יעקב להשהותו מותר כיון שעבר עליו שלושים, עד כאן, אבל מלבוש מבואר דמותר להשהות אף תוך שלושים דאין אוסר אלא לשתות וכן משמע בסמ"ק, ואין לומר דהיינו דוקא לסברא דלא מצינו פלוגתא בזה ודו"ק, וכן משמע בספר אמרכל דאפילו לסברא ראשונה לשרות אף בקרוב לפסח אין אסור אלא לשתות וכן משמע ממה שכתב מגן אברהם טעם דמותר להשהותו כאן שאין מחויב לבער החמץ דהוי עשוי לחזק ופשוט דאף תוך שלושים אין מחויב לבערו לטעם זה אם יש כזית בצק במקום שחייב לבערו אם לא ביערו אסור להשהות גם היין והוא הדין בפחות מכזית ולא ביטלו עיין סימן תמ"ב סעיף ח' וצריך עיון. כתב בתשובת צמח צדק דאם נתן ביין לבן חלב חיטה כדי שיהא לבן וצלול אסור לשתות בפסח דיש לחוש לחמץ מעט בעין וחוזר וניעור, עד כאן, ולפי מה שכתבתי בס"ק י"א יש תקנה על ידי סינון. ולענין אם מותר לכתחילה ליתן ביין נתבאר באליה רבה ליורה דעה ריש סימן צ"ז:

לא

[לא] [לבוש] בכלי של חמץ וכו'. כלומר שאינו משהא בכלי חמץ שהכלי נתמלא בתוכו הוא כשר ומשום הכי המיקל לא הפסיד, אבל אי נתמלא בכלי של חמץ הוי כבוש כמבושל ודינו כמו שומן מהותך סעיף ב' כך נראה לי אף רמ"א לא נראה כן (מלבושי יום טוב), ועיין ס"ק דאחר מעת לעת שנעשה כבוש הוי נותן טעם לפגם דמותר קודם פסח. כתב מגן אברהם זה לשונו כתב דרכי משה לא ראיתי שמחמירין אף שחומץ דבר חריף הוא מכל מקום הוי נותן טעם בר נותן טעם ותחילת תשמיש הכלים אינו אלא בצונן, עד כאן, וצריך עיון דהא בדבר חריף אין מועיל נותן טעם בר נותן טעם כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ה ולכן אם עמד בכלי חמץ בן יומו ושהא בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא, אף שהש"ך ביו"ד סימן ק"ה כתב דגם בחומץ בעינן מעת לעת אין להקל בחומץ חזק, עד כאן לשונו . ותמה בחק יעקב למה הוצרך בן יומו כיון שהוא דבר חריף, ונראה לי ליישב דברי מגן אברהם בהקדים עוד קושיא, מאי הקשה מגן אברהם על דרכי משה הא בדבר חריף אינו מועיל נותן טעם בר נותן טעם דילמא שאני הכא דחומץ שצונן הוא ולא נתן אלא לפי שעה ואינו נכבש בתוכו רק דאמרינן בחמרא בעלמא דמועט נפלט לפי שעה על ידי חריף ודאי לא מצינו בזה דחריף עושה שלא יהא נותן טעם בר נותן טעם על ידי חריף חמין או על ידי דיכה או דוחק דסכינא כמבואר ביו"ד סימן צ"ה, ואף אם נאמר דמיירי דרכי משה נמי בנכבש מכל מקום קשה הא יש לומר דהכא שאני כדסיים טעמא דתחילת תשמיש הכלים אינו אלא בצונן דדוקא אם תחילת תשמישו בחמין מצינו דלא הוי נותן טעם בר נותן טעם בחריף ואף שכתב רמ"א ביו"ד סימן קכ"א סעיף ה' דכלי חרץ של כותים שנשתמשו בו בצונן סגי במריקה ושטיפה, ומותר ליתן בו אחר כך אפילו דברים חריפין כחומץ, עד כאן, ומשמע דאפילו להשהות בתוכו חומץ מעת לעת מותר, מכל מקום התם מריקה ושטיפה בעינן. לכן נראה דבאמת סבירא ליה לתרץ המגן אברהם הכי ולזה כתב ולכן אם עמד בכלי חמץ בן יומו ושהא וכו' והיינו כיון שתחילת תשמישו בצונן אין החריפות יכול לעשות לשבח כשאין בן יומו שאי אפשר לו לעשות נותן טעם בר נותן טעם ומכל מקום אוסר כמו שכתבתי בס"ק כ"ד דחמץ בפסח לא הוי נותן טעם בר נותן טעם כיון דשמו עליו. טרחתי בזה משום דנפקא מינה טובא לדינא. מיהו בדין דחומץ חזק הסכים בחק יעקב לש"ך דגם כן לא הוי כבוש עד אחר מעת לעת וביורה דעה יתבאר עיין שם:

לב

[לב] [לבוש] הסכין וכו' נקי וכו'. דוקא בסתם סכין שמשתמשין בו גם בחמין אבל בסכין המיוחד לחתוך בו בצק אף חתך בו בפסח צנון ובצל מותר, וכתב רבינו ירוחם סוף נתיב ד' דוקא שידוע שהוא נקי וזה סייעתא למה שכתב מגן אברהם:

לג

[לג] [לבוש] שהזתים חריפים וכו'. דוקא אחר שנכבשו, איסור והיתר וש"ך ביו"ד סימן קי"ד, אבל הב"ח וט"ז ומגן אברהם כאן אוסרין אף קודם שנכבשו וכן כתב חק יעקב רק כתב דאם נחתך קודם גמר כבישה אחר שנתנו עליו מים לא מיקרי חריף, וצריך עיון דמסברא נראה דאם לקחו ממים וחותך בו הוי חריף דאין שרייתו במים משוי לה עצמו צונן דדוקא כשהם במים בכלי שהטעם נכנס מכלי למים הוא דלא מיקרי חריף, ומכל מקום נראה לעניות דעתי להקל אף קודם שנכבשו באין הסכין בן יומו ונחתך קודם פסח כי מצאתי בספר צידה לדרך שכתב דזתים אינם חריפים אף דפסק דבצל הוי חריף ואף דלדבריו אף בסכין בן יומו מותר מכל מקום אין לסמוך אלא באין בן יומו כי תמהתי על רמ"א ביו"ד סימן צ"ה באריכות גם רמזתיו לעיל ס"ק כ"ה. מיהו בחותך צנון ובצל יש להחמיר קודם פסח ואין בן יומו:

לד

[לד] [לבוש] דבכולי סכין. פירוש דבכל הזתים ודאי יש ששים נגד כל הסכין אלא שכל זית בפני עצמו שחותך אין בו ששים, ושוב לא פליט כל בליעות על ידי כבישתו. וכתב מגן אברהם דמי הזתים לכולי עלמא מותרין דפליטה בטל בהן בששים ואף דקיימא לן חתיכה נעשית נבילה ואם כן בעינן ששים נגד כל הזיתים מכל מקום הכא כיון שקודם פסח עדיין היתר הוא לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה, ואף למאן דאמר דחמץ כיון דשמו עליו לא הוי נותן טעם בר נותן טעם מכל מקום לענין זה הוה ליה דין היתר דלא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה ואם נתבטלו קודם פסח נפל הכל כיון דהתירא בלע ונתבטל בששים מותרין גם הזתים כמו הבצלים בריש סימן צ"ו. ומגן אברהם החמיר שלא לאכלן בפסח דאפשר במשהו נשאר בתוכו, ועוד דהא בלאו הכי יש אומרים דחוזר וניעור כמו שכתב בסעיף ד', עד כאן. ותימא הא כתב הוא גופיה שם דבטעם ולא ממשו לכולי עלמא אין חוזר וניעור, ואפשר דכוונתו דכיון דסתם סכין אין נקי הוי כממשות איסור, אבל אי אפשר לומר כן דאכתי אינו נכנס בזתים רק טעמו, ואף שתמהתי עליו בס"ק י"א מתשובת הרשב"א מכל מקום כל שאר פוסקים סבירא ליה דטעמו בטל, ועוד הא יש פוסקים אפשר לסחטו מותר כמו שכתב ביורה דעה סימן ק"ו ומשמע דאף באיסור משהו לכן אין להחמיר:

לה

[לה] [לבוש] אם הכלי בן יומו וכו'. קשה הא לא נעשה כבוש עד אחר מעת לעת ואז הוי לפגם כמו שכתבו הט"ז וש"ך ביו"ד ריש סימן ק"ה ואין זה חריף כיון שיש בו מים, ועולת שבת השיג על הש"ך וכתב דבסוף מעת לעת נעשה כמבושל ולפגם לא הוי עד אחר מעת לעת, עד כאן, ולפי זה אם נוטל החמץ ממנו רגע קודם שנותן ההיתר אם כן הוי לפגם ומותר, וכן משמע במגן אברהם בס"ק ט"ז שתירץ דהפגימה והבליעה באין כאחת ודע דלא מיקרי כבוש אלא בלח וצלול:

לו

[לו] [לבוש] מותרין לכולי עלמא וכו'. פירוש אף למאן דאמר דזתים חריפים הם דבחתך בסכין חמץ אסור מכל מקום בזה מותר וכן משמע בטור והוא פשוט ולא כתבתי אלא לאפוקי מעולת שבת שהיה נבוך בזה וסבור דאסור לכולי עלמא קאי אף למאן דאמר דחמץ בפסח אין חוזר וניעור ומתוך כך פסק בדין דחתכו בסכין להתיר כיון שמביאין הרבה ביחד ונתבטל טעם הסכין בראשונים כולם מותרין כיון דאין חוזר וניעור דדוקא למאן דאמר חוזר וניעור אוסר משום משהו, ודוקא בחמץ בפסח ולא בשאר איסורין וחולק על הש"ך ביורה דעה סימן צ"ו ס"ק כ', ולא דק דהא הטור ושולחן ערוך סבירא ליה דאין חוזר וניעור אפילו הכי אוסרין, גם בטעמו ולא ממשו כתב הוא גופיה לעיל דכולי עלמא מודים דאין חוזר וניעור, ועוד הא בשולחן ערוך יו"ד סימן קי"ד אוסר אף בשאר איסורין, אלא ברור דבדבר חריף לא אמרינן סברא זו דנתבטל בראשונים כדמוכח באיסור והיתר וכאשר בררתי באליה רבה:

לז

[לז] [לבוש] נותנין בהם מים וכו'. כתב הש"ך ביו"ד סימן ס"ט דבעינן רוב מים אבל לדעת רמ"א שם לא משמע כן, ונראה לי דהכל לפי ראות עיני המורה, מגן אברהם, ומיהו ביו"ד סימן צ"ה וסימן קכ"ב משמע כש"ך וכן כתוב סימן קי"ד:

לח

[לח] [לבוש] פרוסת חמץ וכו'. אבל ככר חמץ לא בטל לכולי עלמא דהוי דבר שבמנין ומצה בלועה מחמץ לא הוי דבר שבמנין:

לט

[לט] [לבוש] משום דלא בדילו וכו'. קשה ממה שכתב הלבוש ביורה דעה סימן צ"ב דחתיכה שבלע משהו חמץ ונתערב באחרת דבטל ברוב והט"ז השיג באמת שם עליו דלא בטל ונקודת הכסף כתב דטעמא דלבוש דיבש ביבש לא בטל משום דבר שיש לו מתירין והיינו דוקא במינו אבל איסור זה שנבלע בחתיכה הוי אינו מינו כיון שכח אחר מעורב בו, עד כאן. ותמיהני הא כתב הלבוש כאן להדיא הטעם דלא בדלי ולא משום דבר שיש לו מתירין, עוד תימא ממה שכתבתי בס"ק ח' דלבוש סבירא ליה דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין, ועוד קשה הא בפסח עצמו אי הוי דבר שיש לו מתירין אין חילוק בין מינו לבין שאינו מינו כמו שכתב בש"ך גופיה סוף סימן ק"ב, גם כבר פירשתי בריש סימן זה דאף שכח אחר מעורב בו הוי מין במינו. לכן נראה לי טעם הלבוש באורח חיים כיון דבלאו הכי הרבה פוסקים דיבש ביבש מותר יש לסמוך עליהם כשבלע רק איסור משהו דרבנן, וכהאי גוונא מחלק שיירי כנסת הגדולה סימן י"ט גם כלי שנתערב ועיין ס"ק ג' וכן נראה לי להורות:

מ

[מ] [לבוש] ואפשר לחלק וכו'. ובאיסור והיתר כתב דנתבטל (מלבושי יום טוב), וכן פסקו אחרונים ודוקא כשאכלו בערב פסח כמו שנתבאר סעיף ד':

מא

[מא] [לבוש] ויש מתיר בשניהם וכו'. באליהו זוטא עיין מה שהשגתי על עולת שבת וקיצרתי כיון דהעליתי דעיקר דיבש ביבש לא בטל בתוך הפסח וכן פסקו הב"ח וט"ז ביו"ד וכן נראה דעת השולחן ערוך לפי כלל המסור בידינו דעיקר כדיעה ראשונה שכתב בסתם וכמו שכתב בכנסת הגדולה להדיא לאפוקי מנחלת צבי שכתב דסבירא ליה לשולחן ערוך דבטל כיון שכתב שחולקין באחרונה כי נסתרה ממנו דרכו של שולחן ערוך, גם ראיה שמביא מסעיף א' דסגי בקליפה כמו שאר איסורים לאו ראיה כלל דשאני תערובת חמץ בעין ועוד יש לחלק ותדע דהא דין דלעיל הוא במוסכם כדמשמע בב"ח ודין זה הוא במחלוקת. כתב מגן אברהם סימן תס"ז יבש ביבש בפסח ונאכל אחד מהם שרי כמו שכתב ביו"ד סימן ק"י:

מב

[מב] [לבוש] ואנו נוהגין וכו'. ומכל מקום בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל (מגן אברהם), ועיין סימן תס"ז ס"ק י"ט, ובספק אם נגע להכלי יש להקל בהפסד ופשוט דלמאי דאוסרין נותן טעם לפגם אוסרין אפילו בהנאה דהא כתב בית יוסף בשם רשב"א דאין הפרש בין נותן טעם לפגם למשהו בריש סימן תמ"ז דאסור בהנאה וכן ראיה שהביאו ממתניתין נמי משמע הכי. דבר הנפסד עד שהוא כעפרא בעלמא אין אוסר המאכל, חק יעקב:

מג

[מג] [לבוש] והוא דבר וכו'. כגון שיש ששים כנגדו ועיין סעיף ב':

מד

[מד] [לבוש] אלא עד ששים וכו'. ודעת מגן אברהם דבטל ברוב כיון שנתערב לאחר פסח ובהפסד אפשר להקל וביבש ביבש אחר פסח דינו כשאר איסורים:

מה

[מה] [לבוש] ויוליך הנאה וכו'. הב"ח מחלק דבדבר לח לא מהני הולכת הנאה לים המלח ואפילו ביבש כשנתערב כזית ומרמ"א ולבוש משמע דלעולם מותר בהנאה על ידי פדיון הולכת הנאה לים המלח וכן דעת עולת שבת וכן עיקר דהא הרבה פוסקים מתירין אפילו באכילה ואחר פסח כשנותן כזית בכדי אכילת פרס, ועוד הא עיטור בטור סימן תמ"ח מתיר בהנאה אפילו חמץ בעין אחר ביטול לכן יש להקל בהנאה כשאין זית בכדי אכילת פרס, והט"ז ומגן אברהם חולקין ומקילין יותר ואינו כן מנהגינו. וזוכרני שפסק זקני הגאון זכרונו לברכה בחמאה ששרה בה פת וקמח דיוליך הנאת פת או קמח לנהר וימכור החמאה לכותים, וכן פסק במצה כפולה כשנמצאת אחר פסח דישליך הכפל לנהר גם הנאת הבלוע מאותו כפל ושיעורו בפרוטה והשאר למכור לכותים אבל אם היה ששים במצה נגד הכפל ישליך הכפל לנהר והשאר מותר אף באכילה והוא הדין בחיטה הנמצאת במצה אפויה אחר פסח אבל בנפוחה אסור לעולם כולו בהנאה אף דאיכא ששים אפילו נאפה קודם פסח וכן בנמצא אחר פסח, כל זה קבלתי מזקני הגאון זכרונו לברכה. וגיסי כתב בספר חק יעקב בסימן תס"א ס"ק להקל אחר פסח משום דמהר"מ ומגן אברהם קרי ליה חומרא בעלמא, ואני לא ראיתי בלשונם רק חומרא ולא בעלמא ובסוף סימן תס"א יתבאר מקבלת הגאונים שחמץ גמור הוא וכן בחק יעקב גופיה משמע שיש לאסור. ונראה בנתערב יבש ביבש בטל ברוב ומותר לבשל ואף ביורה דעה סוף סימן ק"ט יש מחמירין בזה ודאי יש להקל ואף שנתערב על ידי פירור נראה בזה להקל ולא אמרינן דהוי כקמח דהוא לח בלח ועוד דיש אומרים דגם קמח הוי יבש ביבש, ואם נודע תערובת קודם ועבר ואשהייה לדעת הב"ח כשיש בו כזית חמץ אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס כיון דאין בו ששים לא מהני פדיון ואסור בהנאה, אבל אם אין בו כזית אף שאין ששים מותר בהנאה על ידי פדיון, ודעת הט"ז אף בנודע מותר ועיין סימן תמ"ח סעיף ה', ולפי זה הוא הדין במין במינו כגון קמח בקמח כשנתבטל ברוב קודם פסח דמותר לאחר פסח בהנאה אבל באכילה אסור עיין ריש סימן תמ"ב. ואגב אזכיר מה שתמה בקונטרס אחרון בספר שער אפרים על בית יוסף שהקשה מנא ליה להמיימוני דאסור באכילה הא ראיה מפסחים דף מ' דהדר רבא מקמייתא, ולא קאמר שיוליך הנאה לים המלח, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהש"ס מיירי קודם פסח אבל בבית יוסף מיירי אחר פסח והוא ברור, ועוד דבש"ס מיירי מחמץ בעין והבית יוסף מיירי על ידי תערובת ודו"ק:

מו

[מו] אינו אסור בהנאה וכו'. אבל באכילה אסור (ריב"ש ח"י דלא כמגן אברהם), ולפי זה הוא הדין מין במינו כגון קמח בקמח שנתבטל ברוב קודם פסח דמותר לאחר הפסח בהנאה אבל באכילה אסורין, עיין ריש סימן תמ"ב:

מז

[מז] שמא יפול וכו'. ואם נפלה תוך המאכל אסור במשהו מהריא"ק פ"ו אבל מגן אברהם ס"ק ה' כתב המיקל לשער בששים לא הפסיד:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.