כפות תמרים/סוכה/לז/ב

כפות תמרים סוכה לז ב

דף ל"ז ע"ב

תוס' ד"ה אמאי ונתן כו'. דע דהתוס' פ"ד דיומא דף מ"ג כתבו וז"ל הכל כשרים לקדש פרש"י המים על האפר ובמ' פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותני' האפר על המים כו' י"ש ויש לתמוה למה הוצרכו לידחק בלשון הכתוב ותלמוד ערוך הוא פ"ב דסוטה ופ"ק דתרומה דפי' ונתן עליו הוא לערב המים על האפר ומצאתי בתי"ט שעמד בתמיהא זו והניחו בצ"ע עוד י"ל דהתו' עצמם פ"ד דיומא כתבו עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההוא גופיה מערב ליה במים אלמא דהתו' דיומא לא נעלם מהם דין זה של עירב דנפיק מקרא דונתן עליו כו' וא"כ למאי הוצרכו לו' בדבור דלעיל ונתן עליו בשבילו ונר' לי דודאי התו' דיומא לא נעלם מהם פיר' ונתן עליו דאמרו בגמ' פ"ב דסוטה ופ"ק דתמורה דהוא לערב אלא סבורים הם דהך דינא דלערב לאו דוקא ואסמכת' בעלמא הוא דהא לא חזי' שאמרו אם לא עירב פסל כמ"ש נתן את האפר תחלה פסל ועיין בהרמב"ם רפ"ט דפרה וכן מוכיחי' מלשון התלמוד פ"ב דסוטה ופ"ק דתמורה דאמרו סיפיה דקרא מים חיים אל כלי דוקא ורישיה דקרא ונתן עליו לערב אלמא דדרשא דרישי' דקרא לערב לאו דוקא אלא אסמכת' בעלמא למעוטי סברת ר"ש דאמר ונתן עליו מים שיתן האפר תחלה ואח"כ המי' למעוטי פי' זה אמרו ינתן לערב המים על האפר ודין זה לאו דוקא דיש לפרש ונתן עליו בשבילו כמ"ש התוס':

כתבו עוד ומיהו יתכן דנתן אתרוייהו קאי כו'. וק' איך אפשר דונתן קאי אאפר ואפשר במ"ש לעיל על דברי רש"י דהמקר' הוא קצר דכתיב ולקחו לטמא כו' ולא כתיבא אלא הלקיחה ולא כתיבא נתינת האפר בכלי על המים לכן סוברי' התו' דונתן קאי לרישיה דקרא ולסיפיה לרישיה אאפר וקאי לסיפיה דקרא אמים ודוק:

גמ' א"ר לא לידוץ איניש כו' וא"ר לא ליגוז כו'. ק' אמאי אצטריכו למפלג בהנך תרתי בחדא מינייהו סגי וממילא משמע אידך י"ל דאי לא הוה אמר אלא קמייתא הו"א דטע' דרבה משום דנתרי טרפי כגון עלה של הדס תלוש יהיה חוצץ בין הלול' והערבה או עלה של ערבה תלוש יהיה חוצץ בין הלולב וההדס וזה חשיב ליה מין בשאינו מינו אבל לגוז לולבא בהושענא דעלים של לולב התלושים מפסיקי' בין הלולב והערבה וההדס לא חשיב חציצ' כיון דעלי הלולב התלושים הם בצד הלולב הוי מין במינו ואינו חוצץ קמ"ל דגם לא ליגוז איניש לולבא בהושענא דאפילו בכה"ג חשיב חציצה ואי לא הו"א אלא לא ליגוז כו' הו"א דרבא דפליג עלי' ומכשי' אינו מכשיר אלא גבי לא ליגוז אבל גבי לא לידץ מודה רבא דפסול קמ"ל ולפ"ז יומתק לחכי לשון הטור ז"ל ר"ס תרנ"א אם נשאר מעלי הלולב או מעלי ההדס ונשארו בתוך האגודה בענין שמפסיק אין לחוש עכ"ל ודין נשאר מעלי הלולב יוצא מדין לא ליגוז וכו' ודין נשאר מעלי ההדס יוצא מדין לא לידוץ כו' ואמאי הפך הטור הסדר השנוי בגמ' אלא כיון דהטור פוסק כרבא דמכשיר אפילו נקט כס' זה לא מיבעיא אם נשאר מעלי הלולב ע"י שגזז הלולב בהושענא דכשר אלא אפי' נשארו עלי ההדס ע"י שדץ הלולב בהושענא ונתרי טרפי הדס והפסיקו בין לולב וערבה אפ"ה כשר:

א"ר הדס של מצוה אסור להריח כו'. ופרש"י דגמרינן מסוכה דילפי' בפ"ק כו' עצי סוכה וק"ל היכי יליף מהתם והלא איכא למפרך מה לסוכה שכן נוהגת בז' ימים ולילות משא"כ מצות לולב דאינו אלא יום א' ותי דמפשט התלמוד משמע דהא דהדס אסור להריח בו הוא מדין מוקצה שהוא מדרבנן לא שהוא מן התורה דומיא דעצי סוכה וע"כ דברי רש"י צ"ע ומצאתי סעד לדברי מתשו' הרשב"א שכתב מרן סי' תרנ"ג שאל' הדס של לול' אם מות' להריח בו כשהתנה מסתברא דהתנאי מועיל דמ"ש מאתרוג כו' ולא דמי לעצי סוכה דהתם חג הסוכו' לה' כתי' עכ"ל הרי דלא יליף הדס של לולב מסוכה ומ"מ יש לגמגם בתשו' הרשב"א הנז' דמשמע מדבריו דתנאי אינו מועיל לעצי סוכה ואלו מרן הב"י ס"ס תרל"ח כתב דכתב הרשב"א בתשו' דמסתבר ליה כדעת האומר דתנאי מהני בעצי סוכה יע"ש ואפשר לו' דמ"ש הרשב"א בתשובה לעיל ולא דמי לעצי סוכה כו' הכונה לו' אפילו לדעת האומ' דבעצי סוכה לא מהני תנאה הדס של לולב לא דמי ודוק:

אתרוג של מצוה מותר להריח כו'. כתב הטור סי' תרנ"ג כתב ר' שמחה שאין לו לברך ברוך הנותן ריח טוב בפירות דעיקרו לאו לריחא עביד כו' יע"ש ודברי רבינו שמחה תמוהים בעיני דלמה לא יברך ולמה יהנה מן העה"ז בלא ברכה ואי לא דמסתפיני הו"א דכונתו הוא מי שנטל לולב ואתרוג בידו בשעת נענוע ולא כיון להריח בו אך הריח של האתרוג עלה באפו בלי כונתו בכה"ג הוא דקא' דלא יברך דעיקרו לאו לריח' עביד כלו' נטילת האתרו' בידו עיקרו לא נטלו להריח בו ודמיא הא למ"ש הטור סי' רי"ו ופי' התו' הא דמברכינן באתרו' שנתן ריח טוב דוקא כשלקחו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם אכלו ולא נתכוון להריח בו אלא אגב אורחיה העלה הריח אינו מברך עכ"ל עד"ז הייתי מפרש דברי רבינו שמחה אבל מה אעשה דהמרדכי והטור דהביאו פלוגתא זו דר"ש ואבי העזרי לא הבינו דברי ר' שמחה כדפרישית וצ"ע לולב בימין כו' לענין אטר עיין בב"י ר"ס תרנ"א ובתשו' הרשב"א סימן אלף ק"ך יע"ש:

מ"ט לא מברכין אלא על נטילת לולב כו'. פי' רש"י וקס"ד דהואיל דגבוה דקאמר היינו הא דאמרן כו' וק"ל אם יניח האתרוג בצד ראש הלולב איך יעשה הנענוע בד' מינין יחד ואולי דה"ק יגביה האתרוג בשעת ברכה ואח"כ יורידנו בסוף הלולב ומיניו לעשות הנענועים ומשני דהטעם דמברכין על לולב הוי הואיל ובמינו גבוה מכולם כלומר דאילן התמר הוא גדול מאתרוג והדס וערבה והתוס' כתבו קשה דהיל"ל הואיל ובשיעורו גבוה מכולם כלו' דשיעור אתרוג כביצה והדס וערבה ג' טפחים אבל לולב הוא ד' טפחים וגבוה מכולם ובאמת כי הוא קושיא עצומה ואולי יש ליישב דזו היא כונת התלמוד הואיל ובמינו גבוה כלומר בשיעור הצריך דהיינו ד' טפחים ומ"מ ק' מה טענה הוא זו לברך על הלולב משום דבמינו גבוה מכולם והלא לענין פירות י"א דחביב קודם או מין ז' עדיף ובמין ז' המוקדם בפר' קודם כמ"ש בא"ח סימן רי"א והלכו שם בשיעורין דהתמר הוא גבוה מהחטה או הגפן. ומהאר"י סג"ל סי' קס"א נר' דעמד בזה שכתב וז"ל ההיא דגבוה במינו נר' דל"ק דברכת הנהנין דאתיא משום הנאה היותר חביב נהנין ממנו יותר ועל זה ראוי לשבח טפי על הנאתו אבל ברכת מצוה אינו כך ומז' מיני' דהוי נמי קרא ולא אזלינן בתר חביב יש להקשות טפי עכ"ל:

מתני' והיכן היו מנענעין כו' אר"ע צופה הייתי כו'. פשטא דמתני' משמע דר"ע בא לאפוקי ס' ב"ש דאמרי אף באנא ה' הצליחה נא אבל לעולם ר"ג ור"י היו מנענעין גם בהודו לה' תחלה וסוף כדברי ב"ה אמנ' ר"ע ז"ל כתב והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד ואין כך הלכה אלא כדברי ב"ה עכ"ל משמע דהוא סבור דר"ג ור"ע לא היו מנענעין בהודו תחלה וסוף ויראה דהכריחו לפרש כן משו' דאי כפי' קמא דאתא ר"ע לאפוקי ס' ב"ש בלבד מלתא דפשיט' הוא דהלכה כב"ה לגבי ב"ש ומאי חדושא אתא ר"ע לאשמועי' בסהדותי' ולכן הוכרח לפרש דסהדותיה הוא לאפוקי ס' ב"ה ואחר המחילה מר"ע ז"ל אומר אני שאין נראה לפרש כדבריו דהא טעם הנענוע נפקא לן מקרא דכתיב בד"ה סי' י"ו אז ירננו עצי היער וכתיב בתרי' הודו לה' כי טוב וכתיב בתריה ואמרו הושיענו כמ"ש התו' והרא"ש וא"כ איך אפשר לומר דירננו דהיינו הנענוע ונענוע באנא ה' הושיעה נא דרמוז בתרא ואמרו הושיענו ולא ירננו בהודו הלא בתר קרא דאז ירננו עצי היער דהיינו נענוע כתיב הודו לה' כו' אלמא דבהודו צריך לנענע ובזה ליכא מאן דפליג ולא פליגי אלא אם צריך לנענע באנא ה' הצליחה נא דב"ה ס"ל דאין לנו לנענע אלא מה שרמז בקר' בהודו ובהושיענו דהיינו אנא ה' הושיע' נא ולא באנא ה' הצליח' נא דאינו רמוז בכתו' וב"ש ס"ל דג' באנא ה' הצליח' נא צריך לנענע והכתו' לא הוצר' לרמוז דרמז תחלת הפר' באנא ה' הושיע' נא וה"ה ה' הצליחה נא דהוא סוף הפ' דצריך לנענע ור"ע הוצרך להביא עדות מר"ג ור"י לאפוקי דלא תימא דנעביד כב"ש משום דנתפשט המנהג כמותם דהא כל העם ינענעו באנא הצליחה נא דאין זו חשוב מנהג כיון דגדולי הדור ר"ג ור"י לא נענעו אם כן אין לזוז מסברת ב"ה ואין משגיחין על מנהג העם כנ"ל ודוק:

תוס' ד"ה בהודו לה' וי"מ תחלת הפ' כו'. יראה דטעם הי"מ משום דמשמע להו דלישנא דמתני' הכי משמע דאי כפרש"י הכי הו"ל למיתני בהודו לה' שבתחלה ובאנא ה' הושיעה נא ובהודו לה' שבסוף ומדקתני בהודו לה' תחלה וסוף ובתר הכי קתני ובאנא ה' הושיעה נא משמע להו תחלת הפר' כו' והתוס' דחו הפר' הי"מ וטעמייהו משום דלא מסתבר להו לנענע בפ' אח' ב' פעמים כמ"ש הרא"ש א"נ טעמייהו משום דיגיד עליו רעו נענוע דאנא ה' הושיעה נא וכשם דהתם אינו אלא פעם א' בפ' א' כס' ב"ה ה"נ בהודו והיינו דכתבו התוס' דלאו מלתא היא אלא בהודו מנענע פעם א' וכי באנא ה' הושיעה נא כלומר דהתוס' מביאים ראיה לדחות פירוש הי"מ מפלוגתא דב"ש וב"ה דהנה פי' אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא הכל הוא פ' א' וב"ש ס"ל לעשות בו ב' נענועים א' בתחלת הפרק אנא ה' הושיעה נא וא' בסוף הפרק אנא ה' הצליחה נא וב"ה ס"ל דאין לנענע בפסוק א' ב' פעמים וא"כ עכ"ל דמ"ש ב"ה מנענעים בהודו תחלה היינו כפירש"י ולא כפי' הי"מ ודוק:

כתבו עוד וטעמא דב"ה כו'. יש להתבונן איך מקושר נתינת טעם זה למה שפלפלו קודם לדחות פי' הי"מ ואפשר לומר דלפי' הי"מ דמנענעים בהודו בתחלת הפרק וסוף הפרק אין טעם הנענוע בהודו משום דהוא תחלת הפרק דא"כ בנענוע א' היה די בראש הפ' שהוא ראש הפ' ומ"ט לנענע גם בסוף הפרק הלא סוף הפ' אינו ראש הפרק וא"כ לפי' הי"מ צריך לבקש טעם אחר למה מנענע בהודו ובאנא ה' אמנם לפירש"י דקיימו אותו התוס' דמנענעין בהודו תחלה וסוף בהודו קמא דהוא ראש הפרק ובהודו בתרא דהוא סוף הפרק וראוי לנענע בראש הפרק ובסופו השתא נולדה הקושיא א"כ מ"ט באנא ה' הושיעה נא הלא פרק זה אינו לא ראש פרק ולא סוף פרק לכן הוצרכו לומר וטעמא דב"ה כו' ודוק:

תנן התם במנחו' דף ס"א שתי הלחם וב' כבשי עצר' כיצד הוא עושה כו' הך תנופה דשתי הלחם עם הכבשים דכתיבא בפ' אמור הוי דהכבשים חיים כדפרש"י בכתוב ושמעתין וכן מוכחת מסוגיא דמנחות דף ס"ב ושם נתבאר דגם אחר שחיטת הב' כבשים מניפים אותם פעם ב' ובאותה תנופה נחלקו תנאי דר' הצריך להניף הכבשים שלמים וחכ"א בחזה ושוק ובהך תנופה דאחר שחיטה משמע דהיא בכבשים בלא לחם וראיתי בהרמב"ם פ' ח' דתמידין ומוספין דין י"א שכתב וז"ל כיצד הנפת ב' הלחם וכו' יע"ש ודברי הרמב"ם הללו קשי' לשמוע בתרתי חדא דבתנופ' דחיים צריך שיהיה עם שתי הלחם לא הזכירו הרמב"ם שנית קשה דבתנופה דאחר שחיטה משמע דא"צ להניפה עם הלחם והוא ז"ל הצריך בתנופה דאחר שחיטה שתהיה עם הלחם ואפשר לו' כשנקדים דשם בגמרא בתנופה דאחר שחיטה דאפליגו תנאי אמרו שם בגמרא דטעם פלוגתייהו משו' דרב' ס"ל דון מינה ומינה ור' ס"ל דון מינה ואוקי באתרא ולבסוף מסקינן אמר רבינא דכ"ע דון מינה ואוקי באתרא והיינו טעמא דרבנן דאמרי בחזה ושוק משום דשלמיה' ריבוייא הוא וידוע דהלכתא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא כמ"ש לקמן חוץ ממקום שיש טעם לו' דון מינה ומינה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דיעשה תנופה דשחוטין עם שתי הלחם משום דקי"ל דון מינה ואוקי באתרא והכי קאמרי מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה לאחר שחיטה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה לאחר שחיטה ואוקי באתרא התם בשלמי יחיד התנופה היא בלא לחם משו' דאין שם לחם בשלמי חגיגה ושמחה אבל הכא בשלמי צבור התנופה היא עם הלחם כמו התנופה שעושי' בחיים ולכך פסק הרמב"ם דבתנופה דלאחר שחיטה עושים אותה עם שתי הלחם ותו דאף בשלמי יחיד שיש בה לחם כגון שלמי תודה ושלמי נזיר עושים התנופה של חזה ושוק עם הלחם כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' מעשה הקרבנות יע"ש ומה שלא הזכיר דבתנופה דחיים עושין אותה עם הלחם היינו משו' דהוא דבר פשו' דהרי תנופה דלאחר שחיטה דהיא עם הלחם אנו למדין אותה מתנופה דקודם שחיטה דהיא עם הלחם וההיא פשיטא דהיא עם הלחם כמפורש בכתוב כנ"ל ועיין מ"ש בזה בס' ל"מ יע"ש ובהך דינא דפסק הרמב"ם דתנופה דלאחר שחיטה היא בחזה ושוק כס' חכמי' ופי' בגמ' פ"ה דמנחות דרבנן ס"ל דון מינה ומינה אם כן משמע דהרמב"ם פוסק כמ"ד דון מינה ומינה גם בפ' בתרא דמנחו' תנן הרי עלי שמן לא יפחות מלוג ר"א ג' לוגין ופי' בגמ' דרבנן ס"ל דון מינ' ומינה מה למנחה מתנדבין אף שמן נמי מתנדבין ומינה מה מנחה בלוג אף שמן בלוג ופסק הרמב"ם בספי"ז דהל' מעשה הקרבנו' הרי עלי שמן לא יפחות מלוג הרי משמע דפסק כמ"ד דון מינה ומינה וקשה דהרי בפרק הערל דף מ"ח נתבאר דממזר אסור לבא בקהל לעולם בין זכרים בין נקבות למ"ד דון מינה ואוקי באתרא אבל למ"ד דון מינה ומינה ממזרת מותרת לאחר י' דורות ופסק הרמב"ם פט"ו מה' א"ב דא' זכרים וא' נקבות אסורים לעולם וכ"פ א"ה סימן ד' גם ברפ"ד דשבועות לענין שבועת העדות וברפ"ה דשבועות לענין שבועות הפקדון פליגי ר"מ ורבנן דר"מ סבר דון מינה ומינה וחכמים סוברים דון מינה ואוקי באתרא ופסקו הפוסקים כחכמים וכן פסק הרמב"ם פ"ט וי"ד הל' שבועת כמ"ש שם מרן ז"ל בכ"מ איברא דבאות' לשונו' של הרמב"ם בענין שבועת העדות ופקדון יש בהם מקום עיון עמוק וראיתי כל מה שהאריכו בזה על דברי הרמב"ם ותו' דף ל"א ע"ב ד"ה משביע אני עליכ' מהריב"ל ח"ב ובספ' חדושי הלכו' והרש"ך ח"א דף ל"ד וח"ב סי' קי"ז ול"מ ולפי שאינו ענין לסוג' דידן איני מאריך כאן בכל הפרטי' שעמדו עליה' ולא באתי רק לעורר אזן המעיין בהך דינא דדון מינה ואוקי באתרא דנראין דברי הרמב"ם סותרין זה לזה בשורש זה וראיתי בתי"ט בפר' בתרא דמנחות דעמד במקצת קושי' הנז' והרב מו"ח בס' עץ החיים שם כתב בזה ודבריו אינם מספיקים לתרץ דברי הרמב"ם וזכורני כי בהס' ברכת הזבח עמד בזה פ' בתרא דמנחות יע"ש גם ראיתי בס' ל"מ פי"ו דה' מעשה הקרבנות דעמד בקושי' זו על הרמב"ם והניחה בצ"ע ולעד"ן דודאי הלכתא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא כמ"ש בס' הכריתות והביא בס' יבין שמועה כלל ק"ו דף מ"ד וכדמוכח בפ"ה דמנחו' דף ס"ב דרבינ' אמר דכ"ע דון מינה ואוקי באתרא והיינו טעמ' דרבנן דאמ' דהתנופ' דשני כבשי עצר' אחר שחיטה היא בחזה ושוק משום דכתי' שלמיהם א"כ מההיא דתנופה לא קשיא כיון דיש גילוי בכתוב גם מההיא דפר' בתרא דמנחות ממתנדב שמן לא קשיא משום דבפרק כל התדיר דף צ"א ע"ב אמר שמואל לדברי המתנדב שמן קומצו נקטר ושיריו נאכלים ומפיק לה מקרא דכתיב וכי תקריב קרבן מנחה דתיבת קרבן יתירה למדרש דמתנדבין שמן כמנחה מה מנחה היא לוג וקומצו נקטר ושיריה נאכלין אף נדבת שמן ובכה"ג דהריבוי הוא בפ' מנחה עצמה ס"ל לשמואל דכ"ע מודו דדון מינה ומינה ואע"ג דאיכא מ"ד בגמ' שם דלמ"ד דון מינה ואוקי באתרא כנסכים מה נסכים ג' לוגין אף שמן ג' לוגין ומה נסכים כולם לאישים אף שמן כולם לאישים האי סברא לא ס"ל לשמואל מהיכא תיתי לעשות פ' נסכים הכתובי' בפ' שלח לך אקרא דשמן לו' בזה דון מינה ואוקי באתרא דאדרבה אקרא דשמן הוא בפר' מנחה הכתוב בויקרא דשם ריבה הכתוב דמתנדבין שמן ושם הוא אתריה וממנחה יליף בין לענין דהשמן יהיה לוג בין לענין דקומצו נקטר ושיריו נאכלים באופן דהכלל העולה דהלכת' היא בכל דוכתא דון מינה ואוקי באתרא חוץ מהיכן דיש גילוי בכתוב להפך כתנופה דשני כבשי עצרת דגלי לן קרא דלא לימא הכי מריבוי דשלמיהם וחוץ מנדבת שמן דלא מסתבר לו' דאתריה דנדבה דשמן הוא פר' נסכים אלא אדרבה אתרי' דנדבה דשמן הוא בפ' מנחה וממנחה יליף לכל מילי זה נ"ל ליישב דעת הרמב"ם ודוק:

גמ' אר"י מוליך ומביא כו' אר"י בר חנינא כו'. איכא למי' מאי בינייהו דהנך טעמי ואפשר דאיכא בינייהו דלמ"ד מוליך ומביא למי שד' רוחו' שלו א"צ להוליך ולהביא לכל רוח ורוח מד' רוחות העול' אלא מוליך למזרח ומביא למערב ובהך הולכה והובאה סגי דמי שמושל בשתי רוחות הוא מושל בד' אבל למ"ד טעמא כדי לעצר רוחו' רעות צריך שיוליך ויביא לכל ד' רוחות לעצו' מכל הרוחות רוחות רעות וכ"נ מדברי רש"י דמנחות דף ס"ב שכתב מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב כדי לעצור רוחות רעות הבאות מד' רוחות ע"כ ודוק:

תוס' ד"ה כדי לעצר כו' ושמא לא בכל התנופו' עושין כן כו'. דבריהם סתומים דמהו הדבר שאין עושין כן בשאר תנופות ולפי מאי דפרישית בגמרא דלמ"ד כדי לעצר רוחות עושין כן בכל ד' רוחות ניחא דבשאר תנופות כגון לוג שמן של מצורע וכל הנך דבעו תנופה בהולכה והובאה לרוח א' סגי לקיים מצות תנופה וא"צ להניף להוליך ולהביא בכל ד' רוחות מה שא"כ בתנופה דכבשי עצרת ולולב דצריך שיוליך ויביא לכל ד' רוחות. א"נ אפשר לומר דהתוס' באו לאפוקי מעלה ומוריד דתנופה הוא מוליך ומביא אך מעלה ומוריד נפקא מדכתיב במלואי' אשר הורם ואמרי התוס' דשמא לא בכל התנופות עושין כן להיות מעלה ומוריד לעצר טללים רעים דזה אין שייך אלא בכבשי עצרת ולולב אבל בשאר תנופות לא היה עושה אלא מוליך ומביא שהיא התנופה לא מעלה ומוריד שהיא ההרמה. א"נ אפשר לומר דלעולם בכל התנופות מוליך ומביא מעלה ומוריד אמנם ההפרש הוא דבשאר תנופות עושה כן להורות דמצוה זו אנו עושין למי שהד' רוחות שלו אבל בכבשי עצרת ולולב עושים בשביל כונה אחרת לעצר רוחות רעות וטללים רעים והך כונה לעצר רוחות רעות לא שייכא בשאר תנופות ודוק:

כתבו עוד התוס' ולכך הנענוע שבלולב כו'. כ"כ בספרים ונראה דט"ס הוא וכצ"ל ומלבד הנענוע שבלולב יש בו הולכה והובאה וכן הוא בתוספת מנחות דף ס"ב ועיין בערוך ערך נע יע"ש ודוק:

כתבו עוד התוס' ובערוך פי' כו'. יש חסרון בלשון התוס' וכן צ"ל ובערוך פי' בערך נע צריך לנענע בהולכה והובאה והביא מירושלמי תני צריך לנענע על כל דבר ודבר בעי ר' זירא וכו' דברי הערוך שהביאו התוס' סתומים בענין נענוע זה והפוסקים נחלקו בענין נענוע זה בכמה פירושים והר"ן הביא שלשה פירושים והפירש השלישי הוא פירש הרמב"ן והר"ן הסכים עמו ונ"ל דזו היא דעת הערוך ותוס' דידן ועיין בהקדמת הסמ"ע יע"ש והנה מפשטא דשמעתין דקתני גבי שתי הלחם מוליך ומביא מעלה ומוריד ואמר רבא וכן בלולב משמע דליכא אלא חד הובאה והולכה במזרח ועליה וירידה וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ט מה' מעשה הקרבנות וז"ל כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו וכיצד מניפין מוליך ומביא מעלה ומוריד עכ"ל ובפ"ז דה' לולב כתב וז"ל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב ג' פעמים בכל רוח כיצד מוליך ומנענע ראש הלולב ג"פ ומביא ומנענע הלולב ג"פ וכן בעליה ובירידה עכ"ל והנה מתוך לשון זה מבואר דמלב' ההולכה והובאה ועליה וירידה צריך נענוע ג"פ בראש הלולב בהולכה וכן בהובאה ובעליה ובירידה ונענו' זה ג"פ נפקא לי' מהירושלמי כמו שפי' מרן בכ"מ הירושלמי לדעת הרמב"ם יע"ש אמנם ק"ל הנה לא נתחדש מן הירושלמי אלא דצריך נענו' בראש הלולב ג"פ בהובאה והולכה ועליה וירידה ולא סגי במוליך ומביא ומעלה ומוריד לחוד אלא צריך נענוע וכסכוס הלולב ג"פ על דבר ודבר ומשמע דא"צ הולכה והובאה אלא לרוח אחת כתנופה שבקרבנות וכ"כ הרלב"ח סי' ע"ט דף ק"ג יע"ש וא"כ מהו זה שכתב הרמב"ם וינענע הלולב ג"פ לכל רוח דמשמע דלכל רוחות העולם דהיינו מזרח מערב צפון דרום צריך להוליך ולהביא ולנענע דמנ"ל דצריך לעשות, כן בכל רוח מד' רוחות העולם. ויראה דמ"ש הרמב"ם וינענע הלולב ג"פ בכל רוח ורוח אינו ר"ל ד' רוחות העולם מזרח מערב צפון דרום דא"כ ששה פעמים הוי בכל רוח ג' בהולכה וג' בהובאה ולא ג' פעמים ותו דמלשון שסיים הרמב"ם כיצד מוליך ומנענע כו' משמע דאינו מוליך ומביא רק לרוח א' בלבד כמו תנופה וכיון שכן עכ"ל דמ"ש וינענע הלולב ג"פ בכל רוח פי' הנך רוחות הוו רוח ההולכה ורוח ההובאה ורוח העליה והירידה דההולכה היא לרוח מזרח וההובאה היא לרוח מערב והעליה היא לרוח השמים והירידה היא לרוח הארץ ובהנך הוא דקאמר דינענע ג"פ בכל רוח ורוח דהיינו בהולכה והובאה ועליה וירידה בכל א' מאלו צריך שיכסכס ראש הלולב ג"פ אבל לעולם א"צ שיוליך ויביא רק פעם א' לרוח א' כמו התנופה דלא היה בה רק פעם א' מוליך ומביא לרוח מזרח וכן נראה מדברי הר"ן דמפרש כן דברי הרמב"ם אמנם מתוך דברי הל"מ משמע קצת דלא הבין כן בדברי הרמב"ם ממה שדקדק עמ"ש וינענע הלולב ג"פ בכל רוח דהיל"ל ששה פעמים והרב תירץ מה שתירץ ודבריו אינם מחוורים בעיני ומ"ש לעיל הוא הנכון לע"ד בישוב דברי הר"מ שוב ראיתי בתשובת הרלנ"ח סי' ע"ט דף ק"ג דפי' דברי הר"מ כדפירשית ועיין תשו' הרשב"א סי' תל"ז ותרע"ז יע"ש:

והנה המעיין יראה דבג' פי' שהביא הר"ן וב' פי' שכתב ה"ה לכלהו פי' א"צ להוליך ולהביא רק לרוח א' מד' רוחות העולם אלא דבענין הנענוע בזה הוא דנחלקו יע"ש וא"כ צריכין אנו למודעי מנ"ל לפוסקים אחרונים ולרוב מנהג העולם דעושי' הולכה והובאה לד' רוחות העולם ויראה דנפקא להו ממ"ש הרא"ש בפסקיו לפי מקצת מפרשי' כמו שאבאר והנה הרא"ש ז"ל העתיק לשון הרי"ף ופי' כונתו ודבריו סתומים ונחלקו בפי' דברי הרא"ש המפרשים וז"ל הרא"ש כיצד הוא מנענע כו' עד שהם ל"ו בין הכל עכ"ל וטרם שאפרש דברי הרא"ש רוצה אני להקדים דמ"ש בירושלמי תנא צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר פי' נענוע זה לדעת הרמב"ם הוא כשמוליך הלולב לצד מזרח אחר שהוליכו מנענע שם ראש הלולב ג"פ בכסכוס שדרה ועלין וכן אחר שמביאו אצלו מנענע ראשו ג' פעמים בכסכוס שדרה ועלין וכן בעליה ובירידה וכן מתבאר מדברי הר"ן שזו היא דע' הרמב"ם אבל אחרי' פירשו דנענוע זה אינו בכסכוס שדרה ועלין אלא הוא נענוע מהולכה והובאה קטנה דהיינו כשמוליך הלולב לצד מזרח אחר שהוליכו שם מנענע ג"פ בצורת הולכה והובאה בתנועות קטנות וכן אחר שמביאו אצלו וכן בעליה וכן בירידה וזהו דעת הרא"ש וכיוצא בזה כתב הר"ן בשם אחרים ובשם הרמב"ן ז"ל דנענוע זה הוא בצורת הולכה והובאה בתנועות קטנו' אמנם יש חילו' גדול במנין הנענועין כן פי' הרא"ש לפי' הר"ן שכתב בשם אחרים ומחלוקותם תלוי בפיר' הירושלמי דאמר תנא צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר דהר"ן מפרש בשם אחרי' דעל כל דבר ודבר ר"ל על כל מקומו' שמנענע בהם בהולכה והובאה כגון בנטיל' לולב ובהודו לה' תחלה וסוף ואנא ה' הושיעה נא מלבד ההולכה וההובא' הגדולה שעושה כמו התנופה דכבשי עצרת מלבד זה צריך לנענע ג"פ תנועות קטנות בצורת הולכה והובאה אחר שעשה ההולכה וההובאה הגדולה שהיא כמו התנופה דכבשי עצר' ונמצא דלדע' זה אחר שמוליך ומביא ומעלה ומוריד טורף את הלול' ג' זוגות של תנועות קטנות מהולכה והובאה שנמצא שהנענועים קטנים שאמרו בירוש' הם שלשה זוגות של תנוע' קטנות אבל לפי' הרא"ש הם ל"ו תנועות קטנות והיינו משום דהרא"ש מפרש על כל דבר ודבר דר"ל על כל רוח ורוח שמוליך הלולב ולא ברוחות העולם קאמר אלא ר"ל אחר התנועה של הולכה הגדולה שעושה לרוח מזרח מנענע שם ג' זוגות של תנועו' קטנות בצורת הולכה והובאה וכן אחר שעשה הובאה הגדולה לצד מערב עושה שם ג' זוגות של תנועות קטנות דנמצא דהם ו' נענועים קטני' אחר ההולכה הגדולה וששה נענועים קטני' אחר ההובאה הגדולה שהם י"ב ואלו הם בהולכה שעשה לצד מזרח ובהובאה שעשה לצד מערב וכן מוליך לדרום ומביא לצד צפון בהולכה והובאה גדולה ועושה בהם י"ב נענועים קטנים ואח"כ מעלה ומוריד כתנועה גדולה ועושה בהם י"ב נענועין קטנים הרי הם ל"ו:

והנני בא לפרש דברי הרא"ש ע"פ כונה זו וז"ש הרא"ש ז"ל ומפרש כך על כל דבר ודבר כלומ' לכל רוח שמוליך הלולב כו' ר"ל דאיכא מ"ד שהביא הרי"ף מפרש דעל כל דבר ודבר ר"ל לכל רוח שמוליך הלולב כלו' לכל תנועה שעושה בלולב כגון בהולכה הגדול' עושה אחריה ג' נענועים וכן אחר ההובאה ואין מספיק ההולכה וההובאה הגדולה עד שינענע ג' נענועים קטנים בכל הולכה והובאה כתב עוד הרא"ש ז"ל והיה ראוי לפרש שיתפוס ידו במקום א' כו' כונת דבריו דהיה ראוי לפרש דצורת ג' נענועים קטני' יהיה באופן זה דכשמוליך הלולב למזרח יתפוס ידו שם וינענע נענוע כל דהוא בכסכוס שדרה ועלין כמ"ש הרמב"ם פ"ו דלולב אבל מכח בעיא דרבי זירא דבעי היכן כו' משמע דלכל צד צריך להוליך ולהביא ג"פ כלומר דהתנועות הקטנות הללו יהיו בצורת הולכה והובאה דבעי ר' זירא הג' נענועין הללו הקטני' אי הולכה א' והובאה א' או הולכה והובאה שתיהן א' וכיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא כלומר לעשות ג' זוגות של נענוע בתנועו' קטנות בצור' הולכה והובאה וזה יעשה אחר ההולכה הגדולה שמוליך הלולב למזרח וכן אחר ההובאה הגדולה שהביאו הלולב אצלו לנענע ג' זוגות של נענוע בתנועות קטנות בצורת הולכה והובאה דנמצא דהם ששה נענועים קטנים אחר ההולכה הגדולה וששה אחר ההובאה הגדולה שהם י"ב ואלו הם בהולכה שעשה לצד מזרח ובהובא' שעשה לצד מערב וכן מוליך הלול' לדרו' ומביא לצד צפון בהולכ' והובאה גדולה ועושה בהם י"ב נענועים קטנים ואחר כך מעלה ומוריד בתנועה גדולה ועוש' בהם י"ב נענועים קטנים הרי הם ל"ו נענועים קטנים זה ירא' בכונת הרא"ש וכן פירש דבריו הרא"ם באריכות בחדושיו לסמ"ג יע"ש ולפי זה אינו מוליך הלולב רק לצד מזרח ושם מוליך ומביא לצד מערב וכן מוליך לצד דרום ומביא לצד צפון וכן מעלה למעלה ומוריד למטה אבל אינו מוליך לצד מערב ומביא לצד מזרח וכן אינו מוליך לצד צפון ומביא לצד דרום וכן אינו מוריד לצד מטה ומעלה לצד מעלה וק' על פי' זה דאיך אפשר לומר דהרא"ש ס"ל דאינו מוליך הלולב לצד מערב וכן לצד צפון הרי כתב הרא"ש בשם בעל העיטור מנהג אבותינו וכו' והעולם לא נהגו כן וכו' אלמא משמע מתוך לשון זה דהרא"ש ס"ל דמוליך הלולב לד' רוחות העולם ויר' דלא בא הרא"ש אלא לאפוקי מ"ש בעל העיטור דמוליך לצד מזרח ומביא לצד מערב בלבד ואינו מוליך לדרום ומביא לצפון לאפוקי זה בא הרא"ש דצריך ג"כ להוליך לדרום ולהביא לצפון ובכן מורה שד' רוחות העולם שלו הוא כיצד כשהוליך הלולב לצד מזרח והביאו לצד מערב הורה דמזרח ומערב הם שלו וכן כשמוליך הלולב לדרום והביאו לצד צפון הורה דגם דרום וצפון הם שלו דכשם דבהולכו למזר' הורה בהליכתו דמזרח שלו גם בהבאתו מורה דמערב שלו וכך בהלכתו לדרום הורה דדרום שלו גם בהבאתו הורה דצפון שלו וההוראה היא בהליכת הלולב לאותו רוח ונמצא דא"צ להוליך הלולב לא למערב ולא לצפון זה יר' בכונת הרא"ש ז"ל לפי מה שפי' הרא"ם דבריו ודוק:

ודע דגי' הטור שבידינו סי' תרנ"א אינה מתפרשת על הכונה דפירשתי בדברי הרא"ש דלפי' שכתבתי בהרא"ש אינו מוליך רק למזרח ומביא למערב וכן מוליך לדרום ומביא לצפון ומעלה למעלה ומוריד למטה ואינו מוליך לרוח מערב ומביא למזרח ואינו מוליך לצפון ומביא לדרום וכן אינו מוריד למטה ומעלה למעלה ומלשון הטור שבידינו משמע בהדייא דלד' רוחות העולם מוליך ומביא שכתב וז"ל והנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג"פ בהולכה וג"פ בהובאה ואח"כ מטה ידו לצד צפון ועושה כן ג"פ וכן לצד דרום וכן למערב ומעלה ידו למעלה ועושה כן ג"פ ומורידה למטה ועושה כן ג"פ סך הכל ל"ו פעמים עכ"ל:

והתימא גדולה על הרא"ם איך לא נרגש להקשות בפי' בדברי הרא"ש מכח לשון הטור דנר' דהטור הבין דברי הרא"ש על דרך אחרת והרדב"ז בתשו' סי' רנ"ז כתב שאין דעתו נוטה במ"ש הרא"ש בפי' הרא"ש אלא כמ"ש הטור שהוא היה בקי בס' אביו ובמה שהיה רגיל לעשות יותר מזולתו עכ"ל ולעד"ן להליץ בעד הרא"ם דהוה גריס בדברי הטור כגי' חכמי ספרד שהביא מרן הב"י סי' תרנ"א יעו"ש ודעת הרא"ם ז"ל דגי' זו מתפרשת עפ"י מה שפי' הוא בדברי הרא"ש דאינו מוליך רק למזרח בהולכה גדולה ועושה שם ג' זוגות נענועי' קטנים וכן עושה ג"פ בהובאה לצד מערב ומ"ש הטור ומביאה אליו ועושה כן ג"פ היינו דהוא חוזר לפרש דבריו דהג"פ דעושה בהובאה למערב כיצד הוא עושה אותם לז"א ומביאה אליו ועושה כן ג"פ כלו' כשם דבהולכה למזרח אחר הולכה הגדולה עושה ג' נענועי' כמו כן בהבאה לצד מערב אחר ההובאה הגדולה שהביאו לצד מערב עושה ג' נענועי' ואח"כ מטה ידו לצד צפון ועושה ההולכה הגדולה לרוח צפון ועושה שם ג' נענועי' וכן בהובאה שמביא לצד דרום אחר ההבאה הגדולה לרוח דרום מנענע שם ג' נענועי' באופן דלפ"ז אינו מוליך רק למזרח ומביא למערב וכן מוליך לצפון ומביא לדרום ומעלה למעלה ומוריד למטה ואינו מוליך למערב ומביא לרוח מזרח וכן אינו מוליך לצד דרום ומביא לצפון ואינו מוריד למטה ומעלה למעלה ומרן הב"י פי' גי' זו דחכמי ספרד על פי כוונה אחרת דבכל הרוחות מטה ראש הלולב בהולכה חוץ מרוח מערב שאינו מטה בראש הלולב לצד מערב כדרך שהוא מטה בשאר רוחות אלא כשהוא מביאה אליו מן המזרח מוליך ומביא באחורי הלולב כלאחר ידו ג"פ למערב ואח"כ מטה ראש הלולב לצד צפון ואם הדבר כן צריך טעם למה נשתנה רוח מערב משאר רוחות וכו' ונדחק לתרץ קו' זו ולעד"ן דלפי הכונה שהבין מרן הב"י בגירסת חכמי ספרד דלכל הרוחות מטה ראש הלולב חוץ מרוח מערב הוא דקשיא מ"ש רוח מערב משאר רוחות אמנם הדבר ברור דכונת גי' חכמי ספרד דא"צ להטות ראש הלולב לא למערב ולא לדרום ולא למטה וטעמייהו משום דכשהוא מטה ומוליך ראש הלולב למזרח כשמביאו אליו מן המזרח מוליך ומביא באחורי הלולב כלאחר ידו ג"פ למערב ואח"כ מטה ראש הלולב לצד צפון ומנענע שם וכשמביאו אליו מן הצפון מוליך ומביא באחורי הלולב כלאחר ידו ג"פ לדרום ונמצא דנענוע מזרח נעשה בראש הלולב ונענוע דרום באחורי הלולב ונענוע מעלה בראש הלולב ונענוע מטה באחריו והצד השוה שבכל הרוחות יש נענוע אלא דג' הרוחות הנענוע בראש הלולב והג' באחורי הלולב וכל זה ברור על פי מה שפירש הרא"ם דברי הרא"ש ז"ל:

אמנם לפי גירסת הטור שבידינו וכן מתבאר מדברי הרלנ"ח סימן ע"ט משמע בהדייא דלד' רוחות העולם ומעלה ומטה צריך להטות ראש הלולב ולנענע בהן בראש הלולב והנענוע שעושה באחורי הלולב לצד מערב כשמביאו מן המזרח וכן נענוע שעוש' באחורי הלולב לצד דרום כשמביאו מן הצפון וכן הנענוע שעושה באחורי לולב לצד מטה כשהורידו ממעלה לא סגי אלא צריך ליחד כל רוח ורוח מד' רוחות העולם ומעלה ומטה בראש הלולב לא בזנבו ובכן צריכין אנו למודעי לפרש דברי הרא"ש על פי כוונה זו:

וז"ש הרא"ש ומפרש כך על כל דבר ודב' כלו' לכל רוח שמוליך הלול' וכו' כוונתו לו' האיכא מ"ד שהביא הרי"ף מפרש דעל כל דבר ודבר ר"ל לכל רוח מד' רוחות העולם ומעלה ומטה שמוליך הלולב צריך לנענע ג"פ נענועים קטנים חוץ ממוליך ומביא דהיינו הולכה והובאה גדולה דומיא דתנופה דכבשי עצרת דמוליך ומביא מלבד הולכה והובאה זו שעושה לכל רוח מד' רוחות העולם מלבד זה אחר שיעשה ההולכה וההובאה הגדולה לכל רוח יעשה ג' נענועים קטנים בכל רוח ובענין הנענועים הקטנים הללו היה ראוי לפרש דיתפוס ידו במקום א' וינענע נענוע כל דהוא ג"פ בכסכוס שדרה ועלין כמ"ש הרמב"ם פ"ז דלולב אבל מכח בעיא דר' זירא משמע דלכל צד צריך להוליך ולהביא כלו' שהנענו' הקטנים הם בצורת הולכה והובאה דבעי ר' זירא הג' נענועים קטנים הללו אי הולכה אחד והובאה אחד או הולכה והובאה שתיהן באחד וכיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא כלומר לעשות ג' זוגות של נענוע בתנועות קטנות בצורת הולכה והובאה ונמצא סדר נטילת לולב הוא בדרך זה מוליך לרוח מזרח ומביא לצד מערב ואח"כ טורף את הלולב בג' זוגות של תנועות קטנות הרי שש תנועות קטנו' ברוח מזרח והופך פניו לדרום ומביא לצפון ואחר כך טורף את הלולב בג' זוגות של תנועות קטנות הרי שש תנועות קטנות ברוח דרום והופך פניו למערב ומוליך לרוח מערב ומביא לצד מזרח ואחר כך טורף הלולב בג' זוגות של תנועות קטנות הרי שש תנועות קטנות ברוח מערב והופך פניו לצפון ומוליך לרוח צפון ומביא לרוח דרום ואח"כ טורף את הלולב בג' זוגות של תנועות קטנות הרי שש תנועות קטנות ברוח צפון ואח"כ מעלה ראש הלולב לצד מעלה ומורידו ואח"כ טורף הלולב בג' זוגות של תנועות קטנות הרי שש תנועות קטנות כלפי מעלה ואח"כ מוריד ראש הלולב לצד מטה ומעלהו כלפי מעלה ואח"כ טורף את הלולב בג' זוגות של תנועות קטנות הרי שש תנועות כלפי מטה סך הכל ל"ו תנועות לד' רוחות ולמעלה ולמטה כך הוא פירוש דברי הרא"ש לפי מה שנראה בגירסה דידן בדברי הטור דהוא מנענע לד' רוחות העולם ומעלה ומטה בראש הלולב:

וכ"ת תקשי לן קושית הרא"ם מנ"ל דצריך נענוע לכל ד' רוחות העולם דד' רוחות מ"ד שמיהו דאמר תנא ירושלמי צריך לנענע ג' נענועים קטנים על כל רוח ורוח מלבד ומביא האמור במנחות ונראה להשיב בזה דגם לפי דרכו של הרא"ם תקשי לן מנ"ל דצריך להביא מצפון לדרום הרי לא הוזכר בדברי חכמים כ"א מוליך ומביא פעם א' דהוא למזרח דומיא דתנופה דכבשי עצרת והרא"ם גופיה הוקשה לו קו' זו לפי דרכו וז"ל ואע"פ שלא הזכירו חכמים בדבריהם כ"א מוליך ומביא פעם א' אין חשש דמסתמא צריך לעשותם ב"פ שיוליך לצד פנים ויביא לצד אחור יע"ש אם כן אף אנו נאמר לפי גירסתינו בדברי הטור דאף על פי דלא הזכירו חכמים בדבריהם כ"א מוליך ומביא פעם אחד אין חשש דמסתמא צריך לעשותם ד' פעמים כדי שיוליך ראש הלולב לכל רוח מד' רוחות העולם וכן לצד מעלה ולמטה ועיין פ"ה דמנחות דף ס"ב דפירש רש"י ז"ל מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב כדי לעצר רוחות רעות מד' רוחות עכ"ל אלמא דבתנופה דקרבנות סבירי ליה לרש"י דמוליך ומביא לכל ד' רוחות אך ק"ל דלפירש זה שפירשתי בדברי הרא"ש ע"פ מה שנראה מגירסתינו בדברי הטור דלד' רוחות העולם צריך להטות ראש הלולב ולנענע שם בהולכה והובאה גדולה כמו מוליך ומביא דכבשי עצרת ואחר ההולכה וההובאה הגדולה עושה ג' זוגות של נענועים קטנים מ"מ לפי החשבון שכתב הרא"ש שהם ל"ו נענועין א"צ לעשות בכל רוח רק ג' זוגות של נענועים קטנים דהיינו דמוליך למזרח הולכה גדולה ומביא הובאה גדולה לצד מערב ואחר ההולכה וההובאה הגדולה הנזכר עושה ג' זוגות של נענועים קטנים שהם ששה תנועות וכן לדרום וכן למערב וכן לצפון ולמעלה ולמטה הרי הם ל"ו נענועים לשש קצוות אמנם מדברי הטור משמע דאחר ההולכה הגדולה עושה ג' נענועים קטנים ואחר ההובאה עושה ג' נענועים קטנים א"כ לפי זה החשבון יהיו ע"ב נענועים בכל הרוחות ומעלה ומטה ואיך כתבו הרא"ש והטור דסך הנענועים הם ל"ו וז"ל הטור ז"ל והנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה כו' ומדקאמר בתחלת לשונו מוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג"פ בהולכה אלמא דאחר ההולכה קודם ההובאה עושה ג' נענועים ואח"כ קאמר וג' פעמים בהובאה אלמא דכשם דאחר ההולכה הגדולה עושה ג' נענועים כמו כן אחר ההובאה הגדולה עושה ג' נענועים והדבר קשה מנין הוציא זה הטור לפי גירסתינו דצריך לעשות ג' נענועים קטנים אחר ההולכה וכן אחר ההובאה בשלמא לפי' הרא"ם בדברי הרא"ש דאינו מוליך רק לצד פנים ואחור וימין ושמאל בלבד ומ"ש הרא"ש ומפרש כך על כל דבר ודבר כלומר לכל רוח כו' דכוונת דבריו אינו על רוחות העול' אלא על ההולכה שהיא רוח א' ועל ההובאה שהיא רוח אחרת ניחא אלא לפי' הטור לפי גירסתינו דצריך להקיף ולנענע בכל ד' רוחות העולם בראש הלולב בהולכה והובאה גדולה לענין ב' נענועים הקטנים קשיא מנ"ל דצריך לעשות ג' אחר הולכה וג' אחר הובאה, תו ק"ל לדברי הטור איך לא פירש צורת נענועים קטנים היאך הם דמדברי הרא"ש מוכח דהם כצורת הולכה והובאה לאפוקי דלא יעשה שלשה נענועים של כל דהוא בסכסוך שדרה ועלין כמ"ש הרמב"ם וא"כ איך לא ביאר צורת הנענועים הקטנים דהם בצורת הולכה והובאה לדעת אביו הרא"ש ומדסתם דבריו משמע דהם נענוע כל דהוא ואם היינו יכולים לפרש דברי הרא"ש על דרך זה היה בא על נכון חשבון הנענועים שהם ל"ו אפילו שיעלה ג' אחר הולכה וג' אחר הובאה אמנם מה נעשה דמוכח מדברי הרא"ש ז"ל דהנענועים הקטנים הם בצורת הולכה והובאה כמו שהוכיח מבעיא דר' זירא וגם מסוף דברי הטור הכי מוכח דהנענועים הקטנים הם בצורת הולכה והובאה שכתב בה' הולכה והובאה הוא הנענוע וא"צ נענוע שדרה ועלין כו' ומרן ז"ל שם הקשה בלשון זה ולבסוף מסיק דזו היא דעת הרא"ש והרמב"ן אמנם מלתא דפשיטא דיש הפרש גדול בין שיטת הרמב"ן לשיטת הרא"ש במנין הנענועים וזה ברור:

סוף דבר דהנה פירשתי ב' פירושים בדברי הרא"ש הפירוש הא' הוא מ"ש הרא"ם דא"צ להקיף ד' רוחות העולם לנענע בהם ובכן במעלה ומוריד אינו מוריד ומעלה ופירשתי דברי הטור לפי שיטה זו ע"פ גירסת חכמי ספרד בדברי הטור ולדעת זו עדיין לא מצאנו סמך למנהג העולם שמקיפין ד' רוחות העולם ומורידין ומעלין לנענע בהם אמנם לגי' הטור שבידינו מוכח בהדיא דצריך להקיף ד' רוחות העולם ומורידין ומעלין לנענע בהם ומכאן סמך למנהג שבידינו שמקיפין ד' רוחות לנענע בהם. אך אכתי קשה דמנהג העולם הוא דעושים ג' הולכות וג' הובאות לכל רוח מד' רוחות העולם וכן למעלה ולמטה ואינם עושים ההולכה וההובאה הגדול' השנויה במנחות דומיא דתנופה דכבשי עצרת והיה ראוי לעולם לעשות ההולכה וההובאה הגדולה בכל רוח ואח"כ הג' זוגות של נענועים קטנים בכל רוח ואפשר דמי שיסד מנהג זה בעולם סובר דמ"ש בירושלמי תנא צריך לנענע ג"פ על כל דבר ודבר הכונה לומר דלא תימא דפעם א' בלבד מוליך ומביא לכל רוח אלא צריך לנענע ג"פ על כל דבר כלומר על כל רוח ורוח צריך להוליך ולהביא ג"פ ואין כאן הולכה והובאה גדולה ונענועים קטנים אלא כל הנענועים בצורה א' הן ואינו עושה רק ג' הולכות והובאות לכל רוח ורוח וזה הפירוש הזכירו הרא"ם ודחאו והל"מ כתב דזהו דעת הרא"ש בפסקיו ונדחק בלשון הטור לפרשו ע"פ כונה זו ועיין בספר מע"ח דכתב דזה הוא דעת הרי"ף יע"ש גם ראיתי ברש"ל סי' פ"ג דפיר' דברי הרא"ש והטור כפי' הל"מ ואמר דהעולם נהגו כפי' הרא"ש והטור אע"פ שאין פי' מתיישב יפה יע"ש:

ועלה בידינו ב' פירושים בדברי הרא"ש והטור הפירוש האחד של הרא"ם דא"צ לנענע רק מוליך למזרח ומביא למערב וכן לימין וכן לשמאל ומעלה ומוריד ועל כל תנועה של הולכה או של הובאה עושה ג' נענועים קטנים הפירוש הב' מ"ש רש"ל בתשובת והל"מ דברי הרא"ש והטור דמוליך ומביא ג"פ לכל רוח וכן למעלה ולמטה וזהו מנהג רוב העולם של בעלי בתים ומקצת חכמים ולנוהגים כן נמצא דעושים דלא כהרמב"ם פ"ז דלולב דלהרמב"ם על כל תנועה של הולכה גדולה צריך לעשות ג' נענועים קטנים וכן בהובאה ולכן המנהג הנכון לצאת ידי רוב הסברות לעשות כמו שנראה מפשט דברי הטור לפי גירסא דידן וכמ"ש מרן בש"ע וזהו דעת הרדב"ז ז"ל בתשו' סי' רנ"ז יע"ש וכן ראיתי עושין לגדולי הדור או יעשו כמ"ש רש"ל בתשו' הנז' והמחמיר כו' יע"ש כנ"ל גם בענין הסדר של הנענוע ברוחות העולם יש הרבה סברות וגדולי הדור נוהגין להקיף כמ"ש מהריק"א בש"ע מזרח דרום מערב צפון וכן נראה עיקר ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף