תוספות/סוכה/ט/א
סוכה ישנה בית הלל מכשירין. בירושלמי תני צריך לחדש בה דבר[1] חבריא אמרין טפח רבי יוסי אמר כל שהוא ומאן דאמר כל שהוא ובלבד שתהא על פני כולה ובתר הכי איתא התם מצה ישנה פלוגתא דבית שמאי וב"ה א"ר דברי הכל הוא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה:
ואם עשאה לשם חג וכו'. אפילו לבית הלל נפקא מינה שאין צריך לחדש בה דבר[2] ואפילו לא נפקא מינה אלא לב"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ולא שייך לאקשויי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב"ש ולא נפקא מינה מידי בפלוגתא אליבא דבית הלל כי ההיא דרבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה.) ובפרק ארבעה אחין (יבמות דף כח. ושם) קשיא ובפ' קמא דביצה (דף ז:) וכולן פירשנו במקומם:
מנין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה. משמע דאסירי מדאורייתא ודרשה גמורה היא מדפריך והא קרא להכי הוא דאתא ותימה דבפרק כירה (שבת דף מה.) משמע שהוא מדרבנן דמייתי התם ראיה דרבי שמעון אית ליה גבי נר מתוך שהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו מהא דתניא דאין נוטלין עצים מן הסוכה בי"ט ור' שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ובפ' המביא כדי יין (ביצה דף ל: ושם) מייתי דרשה דהכא ואפילו הכי משמע התם בסוף שמעתין דלא אסירא אלא מטעם מוקצה דקאמרינן עצי סוכה דחיילא קדושה איתקצאי לשבעה וי"ל דהאי דאסור מדאורייתא היינו בעודה קיימת אסור ליטול ממנה עצים אבל משנפלה דבטלה מצותה לא אסירא אלא מדרבנן והא דפריך בביצה (שם) וכי מהני ביה תנאה היינו משום דכיון דלא מהני ביה תנאי בעודה קיימת כשנפלה נמי לא יועיל דמיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לשבעה ומשני דסיפא אתאי לסוכה דעלמא והדר פריך מנויי סוכה דמהני ביה תנאה ומשני באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא הוקצו למצותו ולא דמו לעצים שהם עיקר המצוה ועל כרחך בודל מהם ויש בהם סתירת אהל ואע"ג דמעיקרא ידע האי טעמא אורחא דהש"ס לפרש דבריו דרך קשיא ותירוץ ור"ת מפרש דעצים של כדי הכשר סוכה חיילא קדושה עלייהו ואסירי מדאורייתא אבל היותר מכדי הכשר לא מיתסרי אלא מדרבנן והא דפריך נמי וכי מהני ביה תנאה משום דמסתמא כי היכי דלא מהני תנאה במאי דאסירי מדאורייתא הוא הדין דלא מהני במאי דאסיר מדרבנן ולא מפליג נמי תנא בין צריך לסוכה בין לא צריך ואההיא דביצה קשיא מפרק במה מדליקין (שבת דף כב. ושם) דמשמע דנויי סוכה אסורין משום בזוי מצוה ולא משום מוקצה ובמקומה פירשנוה:
מה חגיגה לה' אף סוכה לה'. קסבר רבי יהודה בן בתירא דאי לאו משום חגיגה מוקמינן לה לסוכה לשם חג:
ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה. תימה תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביום טוב שני לקמן בריש לולב הגזול (ד' כט:) ובההיא שמעתא גופא קשיא דקאמר בשלמא בי"ט ראשון בעינן לכם משלכם אלא בי"ט שני אמאי ומשני משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה והשתא אם כן ל"ל לכם משלכם[3] ומיהו התם איכא לשנויי דאצטריך למעוטי שאול אבל גבי סוכה ליכא לשנויי הכי לרבנן דאמרי לקמן פרק הישן (ד' כז:) דאדם יוצא ידי חובתו בסוכה של חבירו ונפקא להו מדכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת וי"ל דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן[4] ומיהו קשה מפרק הניזקין (גיטין ד' נה. ושם) גבי חטאת גזולה שלא נודעה לרבים דאמר עולא בגמרא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מאי טעמא דיאוש כדי לא קני ושמעינן ליה לעולא דיאוש כדי קני גבי עורות של בעל הבית וגנב וגזלן (ב"ק ד' קיד.) ואומר ר"ת דטעמא דעולא בגיטין משום מצוה הבאה בעבירה אלמא דאורייתא היא ומיהו בלאו הכי לא יתכן דהא בהדיא קאמר עולא משום דיאוש לא קני ועוד דבפרק מרובה (שם ד' סז:) דריש רבא בהדיא דיאוש לא קני מדכתיב קרבנו ולא הגזול אלא נראה דההוא דהגוזל בתרא לאו יאוש כדי הוא דאיכא יאוש ושינוי השם כדקאמר התם במרובה (שם סו:) דמעיקרא קרי ליה משכא והשתא קרי ליה אברזא ואע"ג דגבי קרבן נמי איכא שינוי השם כדאמר התם [דף סז:] דמעיקרא חולין והשתא הקדש מכל מקום ממעט מדכתיב קרבנו כיון דקודם הקדש לאו שלו הוא ואף על גב דחל עליו הקדש מחמת שינוי השם דאתי השתא לא חזי להקרבה דבעינן קרבנו בשעה שמקדיש:
- ↑ וכ"כ עוד ראשונים ראה להלן. אמנם הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה, וכתב הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים נ"ו) שהם לומדים ממה שלא הזכיר הבבלי דבר זה שהוא חולק בזה על הירושלמי.
ובראשונים נחלקו בדין זה אם הוא לעיכובא. דעת הר"ן (א. מדפה"ר) כתב שלמצוה מן המובחר צריך לחדש בה דבר, וכ"כ הדרכי משה (שם) בשם רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב ח ח"א), הביאם המגן אברהם (שם סק"א) להלכה. אך יעויין בבית יוסף (שם) שדקדק מלשון התוס' והרא"ש (פ"א סי"ג) שדין זה הוא לעיכובא, וכן ממשמע מלשונו בשולחן ערוך (שם) 'סוכה ישנה כשרה כו' ובלבד שיחדש בה דבר'. ובאליה רבה (שם סק"ב) הביא משבולי הלקט (סימן שלז) בשם רב יהודאי גאון שאם לא חידש בה דבר פסולה, ושכ"כ בתניא (סימן פב) בשם רב נטרונאי, ועוד הוכיח כן מדברי התוס' בסמוך (ד"ה ואם יעויין שם), ותמה על המגן אברהם שפסק כדעת הסוברים שאינו אלא למצוה מן המובחר. - ↑ בשבולי הלקט (סימן שלז) דקדק מדברי התוס' כדעת הסוברים שאם לא חידש בה דבר פסולה והוא לעיכובא ולא רק למצוה מן המובחר (ראה לעיל בד"ה סוכה), דאם לא כן לא שייך לפרש לשון המשנה כשרה על דין שהוא למצוה מן המובחר, ועוד שמשמע כשרה היפוך מפסול דרישא.
- ↑ במנחת חינוך (מ' שכה אות י) יישב שלא נאמר דין מצוה הבאה בעבירה אלא גבי מצוה חיובית שחייב לקיים רצון בוראו וכיון שהוא עבירה אין הקב"ה רוצה בכך ולא לרצון לפניו וכיון שלא יצא ידי חובת המצוה ממילא לא עשה המצוה וביטלה. מה שאין כן במצוה קיומית אף שלא קיים למעשה רצון הבורא אך גם לא ביטל המצווה. ולכך לא סגי בדין מצוה הבאה בעבירה לפסול אכילה בסוכה גזולה אלא ביום הראשון שיש מצווה לאכול בסוכה משא"כ בשאר ימים שאין מצווה לאכול בסוכה אלא איסור לאכול חוץ לסוכה ואף שהוא מצוה הבאה בעבירה הרי לא אכל חוץ לסוכה, ולכך בעינן לקרא אחר.
ובעיקר חידושו דהמנ"ח שאכילה בסוכה בשאר ימים הוא איסור לאכול חוץ לסוכה ולא מצוה לאכול בסוכה נחלקו האחרונים דעת רבי עקיבא איגר (סוכה כה.), שאין על אכילה איסור כלל לאכול חוץ לסוכה, אלא שמוטל עליו לקיים מצות עשה שתהיה אכילתו בסוכה, ואם אינו הולך לסוכה לאכול אכילתו שם מבטל מצות עשה, והוי רק שב ואל תעשה שאינו אוכל בסוכה. וכ"כ השערי יושר (ש"ג פי"ט) והאתוון דאורייתא (כלל יא). אמנם רבים מהאחרונים נקטו כדעת המנ"ח, כן דעת השואל לרע"א (שם), שישנו איסור לאכול חוץ לסוכה כל שבעת ימי החג. וכן נקט רבי עקיבא איגר בחידושיו (שם מו:). וכן כתב הפני יהושע (שם כה.) שבסוכה יש איסור בקום עשה כשאוכל ושותה וישן חוץ לסוכה. וכן כתבו הפרי מגדים (א"א או"ח סימן תרמ סק"י, ובפתיחה כוללת ח"ב אות ט), הערוך לנר (סוכה ב:) והאבני נזר (או"ח סימן תפא אות ה)
עוד דנו האחרונים בדברי המנחת חינוך, שכיון שאין מצווה לאכול בסוכה ורק אסור לאכול חוץ לסוכה ממילא אף דהוה מצוה הבאה בעבירה מכל מקום לא חשיב כאוכל חוץ לסוכה, ובשערי יושר (ש"ג פי"ט) כתב שודאי אף מצוה הבאה בעבירה חשוב פסול בסוכה עצמה וממילא חשוב כאוכל חוץ לסוכה, ובאבי עזרי (סוכה פ"ה הכ"ה) הקשה לאידך גיסא שלזה לא מהני קרא דגזול כי גם גזול לא חשוב פסול בעיקר הסוכה. - ↑ עיין לקמן (ל. ד"ה משום) שם מבואר שדעת התוספות שמצוה הבאה בעבירה הוא מדאורייתא, וכדעת ר"ת כאן, ועיין שם במהרש"א.