עבודת המלך/עבודה זרה/ג

עבודת המלך עבודה זרה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל העובד כוכבים ומזלות ברצונו בזדון חייב כרת. ביאור ענין ברצונו וגם בזדון שאינו מובן, היה נראה ע"פ מה שכתב רבנו לעיל בפ"ה מיסודי התורה ה"ד דאפילו אם עבר בזדון אלא שלא ברצונו רק מחמת אונסו אינו חייב עי"ש ולהכי כתב כאן דבעי תרוויהו בזדון וברצונו, אולם עי' לקמן בפ"א מהל' שבת ה"א כתב ג"כ כלשון הזה ברצונו ובזדון ושם א"א לישב כן ועי' לרבנו בפ"א משביתת עשור ה"א אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת ועי' עוד לקמן בפ"ו ה"א וה"ג ופ"ג מאיסורי ביאה הט"ו וצ"ב, שוב מצאתי להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"ב סי' קל"ז שהאריך בזה ועמד ג"כ דמלבד קושי הביאור למה כתב כן רבנו רק הכא ובשבת וביום הכפורים ולא הזכיר את אשר הבאנו גבי שפחה חרופה בפ"ג דאיסורי ביאה ובבעל אוב ובמולך ועדיין צריך תלמוד.

ב

עבודות הרבה קבעו עכו"ם לכל צלם וצלם. עי' סנהדרין ס"ד א', שאלה לכומרים במה עובדים את זו.

ומרקוליס שעבודתו שיזרק לו אבנים או יסקל מלפניו אבנים. שם אחד הנוטלה ואחד הנותנה חייב כל חדא וחדא רווחא לחבירתה שביק, ובש"ס כת"י הובא בדקדוקי סופרים אחד הנותנה ואחד הנוטלה והוא ישר וכן הוא בחי' הרמ"ה ז"ל.

לפיכך הפוער עצמו למרקוליס או שזרק אבן לפעור פטור וכו' שנא' איכה יעבדו הגוים האלה וכו'. כן הוא בסוגיא דף ס"א שם וכמ"ש הכ"מ אבל צע"ג, דהא זה קאי לרבא בר רב חנן דהשתחויה יצאה ללמד על הכלל כולו וילפינן מהשתחויה דאפילו אינה עבודת פנים חייב שלא כדרכה, וא"כ איכה יעבדו למעוטי מאי, וע"ז אמרו למעוטי הפוער עצמו למרקוליס וכו' אבל לפי מאי דס"ל שיצאה זביחה לידון בעבודת פנים קרא דאיכה יעבדו לאו למעוטי אתא אלא לרבויי פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקא לן לא מזביחה ולא מהשתחויה עי"ש בתוס' ד"ה איכה וברש"י בפירושו על התורה, ועי' לבעל המאור ולהרמ"ה ז"ל דעתם באופן אחר דלפי מאי דאמרינן דיצתה זביחה ללמד על הכלל, והשתחויה יצתה לידון בעצמה איצטריך קרא דאיכה יעבדו למעט מגפף ומנשק שלא כדרכה וליכא למימר דמזובח נפקא איצטריך למעט מקושיא דרב פפא ס"ד אמינא זובח לגופיה אתא דמחשבין מעבודה לעבודה קמ"ל, או כמ"ש המאור ז"ל דאצטריך למעוטי מגפף ונושקים דאי מזביחה הו"א למעוטי מגפף וזובחים שזו עבודת פנים וזו אינה עבודת פנים אבל מגפף ונושקים דאידי ואידי דרך כבוד הו"א ליחייב קמ"ל איכה יעבדו למעוטי, ולא לפוער עצמו למרקוליס וכדומה, ועי' לרבנו בספר המצוות לא תעשה ו' וז"ל ולשון מכלתא לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על העבודה בפני עצמה ולכן מי שיזרוק אבן לפעור או יפעור למרקוליס אין זה חייב כי אין זה דרך עבודתה מפני אמרו יתברך איכה יעבדו וכו', והדבר צע"ג, ועי' מ"ש לקמן בה"ג שהבאנו שמה דעת הרמב"ן ז"ל ויתישבו הדברים.

ומפני הענין הזה צריכין בי"ד לידע דרכי העבודות וכו'. שבת ע"ה לא תלמד לעשות אבל אתה למד להורות ורק מצדוקי אסור ללמוד ואפילו דברי תורה.

ג

ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן הוא מה שכתוב ולא תעבדם. וכ"כ רבנו בספר המצוות ל"ת דעבודה כדרכה ילפינן מלא תעבדם וכן הוא דעת הסמ"ג ל"ת י"ז וכן דעת הרמ"ה ז"ל במתניתין דסנהדרין שם, אולם שיטת רש"י ז"ל אינה כן, ועי' פרש"י בסוגיא שם בד"ה אחד העובד שכתב דאזהרת עבודה כדרכה הוא מקרא דאיכה יעבדו וכו' וכן הוא דעת היראים סי' ע"ח ובחדש סי' ר"ע שכתב גם בפרשת ראה ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו וכו' וא"ר אילא בכמה מקומות בש"ס דכל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכן כתב גם להלן שם ובשאר עבודות כדרכו למדנו אזהרה מדכתיב ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים וכו' ועי' מהרש"ל ומהרש"א שם במשנה דפליגי בשיטת רש"י ז"ל שלדעת מהרש"ל ז"ל ס"ל גם לרש"י דילפינן כדרכה מלא תעבדם ובאמת הרי מבואר שם בגמ' ס"א להדיא מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב וכו' אם אינו ענין לכדרכה דכתיב איכה יעבדו הגוים תנהו ענין לשלא כדרכה הרי להדיא דכדרכה יליף מאיכה יעבדו וכן הוא להדיא גם בדף ס"ג ג' השתחוויות בעכו"ם למה וכו' כדרכה מאיכה יעבדו הגוים נפקא עי"ש. והרב משנת חכמים כתב דעל כרחך ס"ל להרמב"ם ז"ל כמ"ש התוס' שם דאצטריך קרא למכובדים בפני עצמו ולמבוזים בפני עצמו א"כ אף דעונש להדיא כתיב וילך ויעבוד וכו' מ"מ אי לאו קרא דאיכה יעבדו הו"א דבעבודת בזיון אף שדרכה בכך פטור ובעי קרא דאיכה יעבדו להעניש בכדרכה אף למבוזין עי"ש בתוס' וזהו לענין עונש אבל האזהרה הוא מקרא דלא תעבדם.

ובאמת א"צ לזה דהרי כתבנו לעיל דרבנו ס"ל דקרא דאיכה יעבדו קאי אפטור דפוער עצמו למרקוליס וכמ"ש להדיא בה"ב ועל כרחך לדידיה האזהרה לדרכה הוא מקרא דלא תעבדם.

אבל באמת הלא צריך למצוא הדרך הסלולה שלא יהא הסוגיות סותרות זו את זו דעי' לקמן בדף ס"ג א' דאמר רב אמי זובח וקוטר ונוסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ואמר אביי מ"ט דרב אמי אמר קרא לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת הרי להדיא דאזהרתן מקרא דלא תעבדם וכבר עמד בזה גם המהרש"א ז"ל.

והנה עי' ברש"י פרשת ראה בקרא דפן תדרוש לאלהיהם וכו' שכתב שם רש"י ז"ל ג"כ כשיטתו דקרא דאיכה יעבדו בא ללמדך לעבודה כדרכה, והשיג עליו הרמב"ן ז"ל שם בנימוקיו וכתב וזה אינו נכון וכו' אבל רבותינו שלמדו מכאן לעובד ע"ג כדרכה שחייב עליה לעולם אפילו פוער עצמו לפעור מפני שהזכיר הכתוב איכה יעבדו ללמד כי תקרא עבודה באיכות ההוא ויהיה בכלל ולא תעבדם אבל אם יזרוק אבן לפעור או אפילו דרך כבוד שיחבק וירבץ לפניו אינו חייב מיתה, ולפי"ז אין שום סתירה בסוגיות ולכולהו הלימוד לכדרכה הוא מקרא דלא תעבדם, וכן הוא גם דעת רבנו ובהכי יתישב גם מה שעמדנו על דברי רבנו בה"ב דיליף פוער עצמו למרקוליס מקרא דאיכה יעבדו עי"ש ולפי דברי הרמב"ן ז"ל הדברים מבוארים.

כיצד שניסך לפעור או שזבח למרקוליס חייב שנא' זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. והנה בגמרא דסנהדרין שם ובע"ז נ"א וזבחים ק"ו יליף לה ר' אלעזר מקרא דולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה וכו' תניהו ענין לשלא כדרכה ועי' פרש"י ז"ל שם ותוס' שם דבעי ר"א קרא אחרינא ולא סגי ליה בקרא דזובח לאלהים יחרם משום דמהתם לא ידענו אלא בע"ז שדרך עבודתה בכבוד אבל לא במבוזין ורבנו כנראה יליף גם מבוזין מקרא דזובח לאלהים יחרם, והנה דעת התוס' דקרא דלא יזבחו הוא לאזהרה וזובח לאלהים יחרם לעונש ועי"ש מה שהאריכו בזה וכן דעת הרמ"ה ז"ל בחד לשנא, או דקרא דולא יזבחו לגלויי אתא דזובח לאלהים קאי על שלא כדרך עבודתו, וגם בזה אין שיטת רבנו כן, דהרי רבנו יליף אזהרה לכל אלה מקרא דלא תעבדם, ועי' בריטב"א ע"ז נ"א מבואר בשם הרשב"א ז"ל דקרא דולא יזבחו גם לדידן בזובח להכעיס ולא קבלו עליו באלוה, ואף דבגמ' אמרו כן רק לרבא בר רב חנן דיצא השתחויה ללמד על הכלל כולו ואנן לא ס"ל כן מ"מ קושטא דמלתא כן הוא עי"ש שהאריך להוכיח כן, אבל המעיין בדברי רבנו בס' המצוות לא תעשה ה' יראה שאחרי שהביא ילפותא דזובח לאלהים יחרם כמו שהביא כאן כל הדרשא כתב אח"כ וכבר נכפלה אזהרה זו, רוצה לומר איסור עבודתם באחד מאלו הארבעה מינים ואפילו שלא כדרכה, והוא אמרו יתעלה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכו' ובגמ' פסחים (צ"ל זבחים ק"ו וע"ז נ"א וסוגין הא) התבאר שלאו זה אמנם הוא בשוחט לע"ז אפילו לא תהיה דרך עבודתה שחיטה, אמרו מנין זובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנא' ולא יזבחו וכו' ולשון התורה זובח לאלהים יחרם וכו' הרי להדיא דעיקר הילפותא מזובח לאלהים וקרא דלא יזבחו הוא כפילת האזהרה ומצוי כן בדעת רבנו, ואע"פ כן עדיין צ"ב עי' בסוגיא דע"ז וזבחים שם דדחיק רבא קרי ביה לא יזבחו, וקרי ביה ולא עוד, הרי דבעינן הך ילפותא ולא רק שנכפלה עי"ש בסוגיות ויש לעיין.

ד

ספת לה צואה או שניסך לה עביט וכו' חייב, שחט לה חגב פטור אלא א"כ וכו' וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר וכו' עכו"ם שעובדין אותה במקל וכו'. ועי' השגת הראב"ד וכ"מ ולח"מ, ובמה שהאריכו בזה המחברים והנה שיטת רבנו אינה כשיטת רש"י והתוס' והראב"ד והרמב"ן ז"ל ועי' בר"ן ובריטב"א ביארו כל הדברים, ושיטת רבנו תמוה מכל צד, דפסק בשחט לה חגב ומחוסרת אבר דפטור, הרי דבעינן כעין פנים, ולפי"ז בשבר מקל לפניה ג"כ פטור מכ"ש, שהרי בגמ' אמרו דאפילו לר' יהודא דמחייב בחגב הוא משום דצוארו דומה לשל בהמה, אבל בשבירת מקל פטור, ורבנו פסק דחייב, ועל כרחך צ"ל דשחט לה חגב הא מיירי באין עבודתה בכך, ובמקל משום דעבודתה בכך, א"כ איך אמרו בגמ' שם דמימרא דרב הוא כתנאי עי"ש, גם תמיהת הראב"ד וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים עי' בכל זה היטב ועי' גם במרכבת המשנה ח"ב האריך טובא.

ועי' להפר"ח ז"ל דעתו בשיטת רבנו דבודאי ס"ל דלא בעינן זריקה משתברת לענין חיוב ואף שאין עובדין אותה במקל חייב בין על השבירה בין על הזריקה, ומטעם זה לא הביא רבנו בדין ספת לה צואה דבעינן שתהא לחה כדמוקי לה בגמ', והעתיק רבנו בשבר מקל לפניה דבעי שעובדין אותה במקל הוא משום דאם אין עובדין אותה בכך אין כאן תקרובת, אבל אין זה שייך לענין חיוב ואפשר גם דמשום רבותא דסיפא נקיט כן דאפילו עובדין אותה במקל מ"מ אינה נאסרת בזריקה באשר לתקרובת בעינן זריקה משתברת, וס"ל לרבנו דכל זה דוקא בכעין שחיטה ובכעין זריקה דהיינו בתולדות כמבואר בסנהדרין ס"ב אבל בשחיטה ממש איכא גזיה"כ דזובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו דלא אסרה תורה אלא כעין פנים ממש ולהכי בבעלת מום פטור משום דהוי שחיטה ממש, וכן בחגב משום דצוארו דומה לשל בהמה הוי שחיטה ממש (ולפי"ז הא דאמרו שם בסוגיא ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לשל בהמה, לטעמא דרבנן קאמר לה דלהכי פטור משום דהוי שחיטה ממש, ולר' יהודא חייב משום דהוי כעין שחיטה וזהו נגד דעת רבותינו הראשונים דלדידהו הואיל וצוארו דומה לבהמה טעמא דר"י הוא וכן נראה מפשטות הסוגיא דהרי אמרו לא דכו"ע לא אמרינן כעין זביחה והרי דנבעי כעין זביחה לר"י הוי בעי למימר) וא"כ בין רבנן בין ר"י מודו לדינא דר' יוחנן בשוחט בהמה בעלת מום דפטור ובזה מיושבין דברי רבנו ועי' למהר"ל בן חביב בסי' כ"ב ועדיין הדברים צריכים ישוב מרובה לכל דברי רבותינו.

והנה ראה זה מצאתי בתוס' רי"ד לע"ז שם מהדורא קמא שאחר שהביא שיטת רש"י ז"ל והקשה עליה טובא כתב ואני מצאתי מוגה בספרים ע"ז שאין עובדין אותה במקל וגרסא זאת נראית בעיני עיקר (וקאי על מימרא קמא דרב יהודה אמר רב) שאלו היו עובדין אותה במקל הוי מיחייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל כיון דאורחא במקל ואע"ג דלא הוה כעין פנים דלא בעינן כעין פנים אלא במידי דלאו אורחא וכדאמר רב נחמן לקמן ע"ז שעובדין אותה במקל חייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל, והכא דפטר בזריקת מקל משום שאין דרך עבודתה במקל ואפ"ה שיבר מקל בפניה חייב משום דהוי כעין זביחה ודמיא לספת לה צואה ולשחט לה חגב וכו' ור"נ משמיה דרב איירי לקמן בע"ז שעובדין אותה במקל שחייב אפילו בזריקה ואתא לאשמועינן דאינה נאסרת המקל בהנאה דאין תקרובת ע"ז אסורה אלא כעין פנים ואע"פ שעבודתה בכך עכ"ל.

ואם נימא דרבנו היתה לו גירסא זו בגמ', הרי מיושבין כל דבריו וברורין כשמלה ומימרא קמא דרב יהודה אמר רב בע"ז שאין עובדין אותה במקל וכן בשחט לה חגב ג"כ באין עובדין אותה בכך וס"ל לרב דכיון דהוי כעין זביחה חייב אף שאין דרכה בכך, ורק בזריקה פוטר משום דלא הוי זריקה משתברת, להכי אוקי לדידיה ברייתא דספת בלחה דהוי זריקה משתברת, ואמר על זה כתנאי ור"ל דמוקי להא דרב כר' יהודה דמחייב בשחיטת חגב אף שאין דרכה בכך, ועל כרחך משום דהוי כעין זביחה וה"ה לשבירת מקל, ומשני דגם ר"י ס"ל דבעי כעין פנים ובזה ליכא פלוגתא כלל, וממילא באין דרכה בכך אינו חייב לא על שבירה ולא על זריקה, ולא מטעם דבעינן זריקה המשתברת אלא משום דבעינן כעין פנים ולהכי גם בשוחט בהמה מחוסרת אבר פטור אם אין דרכה בכך, וזריקה המשתברת היא רק לענין איסור תקרובת ולפי"ז סבר רבנו דתרי מימרא דרב לא פליגי כלל ורק דמימרא חדא דאין עובדין אותה במקל, ובזה קמה לה כמסקנת הסוגיא דכו"ע בעינן כעין פנים ופטור על השבירה ועל הזריקה, וכן בחגב ובמחוסרת אבר, ובעובדין אותה במקל חייב משום דרכה בכך, ואשמועינן רבנו דינא לענין תקרובת דבשיבר לפניה הוי תקרובת אסורה, ובזריקה כיון שאינה משתברת אין כאן תקרובת לא נשא לפנינו אלא שאילת הראב"ד דוכי גרע שחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר מספת לה צואה, צ"ל דאה"נ דאם הקטיר חגב ומחוסרת אבר חייב, ושחיטה שאני דהא באמת שחיטה לאו עבודה תמה היא ולהכי בעינן בה כעין פנים ממש (וסברא זו מצאתי גם בס' אור שמח שיצא לאור עכשיו והאריך בה הרבה) עכ"פ דברי רבנו מבוארים ומבוררים כשמלה לפי גרסא זו, ויש להאריך עוד הרבה ואכ"מ.

המקבל עליו אחד מכל מיני עכו"ם באלוה חייב סקילה, ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכו'. ובנוסח אחר כת"י הובא במעשה רוקח הספרדי ואפילו הגביה דבר מה, ועי' לח"מ דרבנו מפרש דהמקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה דמתניתין תרי דיני נינהו חדא במקבל עליו ע"ז שהיתה כבר ע"ז, והאומר אלי אתה הוא בעושה עכשיו ע"ז חדשה, ורש"י ז"ל במתניתין כתב דמקבלו עליו הוא שלא בפניו ואלי אתה הוא בפניו ונמשכו אחרי דבריו כל מבארי המשנה והרמ"ה ז"ל בנימוקיו דחה הפירוש, ועי"ש דמדמי ליה הרמ"ה ז"ל להא דאמרו בגטין ל"ב גט זה בטל הוא לא אמר כלום וכי אמר יהא בטל דבריו קיימין וה"נ אי תנא המקבלו עליו הו"א התם הוא דמחייב דהא קבליה עלויה אבל א"ל מעיקרא אלי אתה דשיחה בעלמא היא לא ליחייב קמ"ל עי"ש שהאריך ורבנו מצא לו נתיב חדש בזה כמ"ש.

אבל תמה הלח"מ ז"ל דלמה בעי הגבהת הלבנה לחיוב, ורק לאיסור בעינן זקיפת לבנה, ולא לחיוב וראיה מסוגית הגמ' דסנהדרין ס"ג א' דפריך שם על רב נחמן, דאמר כיון שאמר לו אלי אתה חייב למאי אי לקטלא מתניתין היא, אלא לקרבן ואפילו לרבנן והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה וכו' הרי דמתניתין דתנן האומר אלי אתה חייב מיתה בדליכא מעשה, דאי נימא דדוקא ע"י מעשה, א"כ מאי פריך אלא לקרבן והא אינו חייב עד שיעשה מעשה, והרי הכא איכא מעשה, ומשו"ה מסיק בלח"מ דרבנו דנקט הגביה לאו דוקא, ולא אוכל לרדת לסוף דעתו, דהא אי אמרינן דר"נ קאמר לה לענין קרבן על כרחך לאו דוקא באומר אלי אתה וה"ה דמקבלו עליו באלוה, ולריש לקיש דאמר עקימת שפתיו לאו הוי מעשה בודאי אינו חייב קרבן גם במקבלו עליו באלוה בדברים בעלמא, ועי' בסוגיא שם בכריתות וא"כ הרי שפיר פריך, ואמינא אדרבא לאידך גיסא דאם נימא דפי' המשנה האומר אלי אתה הוא כפרש"י והרמ"ה ז"ל א"כ קשה דלמה לא אמרו בגמ' דהא דאר"נ כיון שאומר לו אלי אתה חייב קאי בע"ז חדשה, וזהו חידושו מה דליתא במתניתין ועל כרחך כשיטת רבנו דהא דתנן האומר לו אלי אתה קאי בע"ז חדשה ולהכי פריך שפיר אי לקטלא מתניתין היא.

והיה גם אפשר לומר דהא דנקיט רבנו הגביה לבנה, הוא משום דכתיב בראש הפרק דחייב קרבן על שגגתה ובזה הרי בעינן דוקא מעשה, ומצאתי כן לחכמי הספרדים שאמרו כן, אבל גם זה אינו, ועי' לרבנו בפ"א דשגגות ה"ב המקבל ע"ז באלוה אע"פ שהוא חייב כרת וכו' ואם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה וא"כ משכחת לה עשה מעשה שהגביה הלבנה וצריך תלמוד.

ה

העובד עכו"ם כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו וכו' חייב ומביא קרבן על שגגתו. עי' כ"מ שכתב דרבנו מפרש למתניתין בשוגג ולענין חיוב חטאת, דאלו במזיד ולענין סקילה א"א דהא מוטעה הוא, ואם כי לכאורה משמע כן גם מדברי רבנו בפי' המשנה במקומו ונמשכו אחרי לשון זה מבארי המשנה, אבל תמוה לומר כן דעל כרחך בשוגג מיירי שלא ידע שאסור לעשות כן ובמזיד שידע שאסור לעשות כן אפילו לבזויי ומ"מ אין בו חיוב מיתה וכרת, ותמוה דאמאי והרי אינו מוטעה עוד, ומטעם זה תמוהים גם דברי הכ"מ במה שכתב דא"א לחייבו מיתה משום דהוא מוטעה, והרי על כרחך אתרו ביה דאסור אפילו לבזויי וחייב על זה מיתה והתיר עצמו למיתה ואיך אפשר לומר שהוא מוטעה, ועוד דאם נימא כן הרי משכחת לה חיוב קרבן בע"ז אף בדבר שאין חייבין על זדונו כרת ועי' ריש יבמות והוריות דכל חטאת שבתורה מע"ז גמרינן ובעינן שיתחייב על זדונו כרת עי"ש, ודבר זה יש לדחות, דאין זה זדון, עכ"פ הדבר תמוה. והנה שיטת רש"י בודאי אינה כן שהרי כתב להדיא דחייב גם מיתה וכרת במזיד וכן הוא גם דעת הרמ"ה ז"ל להדיא בסוגיא דמאהבה ומיראה עי"ש והפשוט יותר דגם רבנו הכי ס"ל, והא דכתב חייב ר"ל מיתה וכרת וכמו בכל הנך שכתב חייב בפרק זה ועוד בכמה דברים ולמה לעשות פלוגתא חדשה ועי' בתוס' יו"ט במשנה שנדחק בזה טובא ללא צורך ומצאתי כן גם להרב מקראי קודש הספרדי ולעדות ביהוסף הספרדי שהכריעו כן בדעת רבנו, שוב מצאתי הדברים מבוארים בתורת חיים ברחבה והשיג על הכ"מ עי"ש היטב ומ"ש רבנו בפי' המשנה דחייב חטאת על כרחך דלאו למימרא דחייב רק חטאת ולא מיתה וכרת אולם רבנו אשמועינן דלא נימא כיון שכוונתו לבזויי אין זה שוגג כיון דסבר דמצוה קא עביד ועי' בפסחים ע"ב מי שנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי, עי' פרש"י שם וברור.

והנה עי' בתוס' שם שכתב דאע"ג דמכוין לבזויי ר"ל ולעבדו בבזוי, ועי' מהר"מ שם ועי' בתורת חיים שתעה הרבה בזה, ומעובדא דרב מנשה, שלא נתכוון בודאי לעבוד בבזוי, ומעובדא דסבטא בן אלס שהיו משרתים מקלסין אותו, הרי שאף שהיו יודעין שהוא מכוון רק לבזות, מ"מ גם זה הוא עבודה וכן מטין דברי רבנו עי"ש שהאריך.

ו

העובד עכו"ם מאהבה כגון שחשק בצורה זו או מיראתו לה שמא תריע לו וכו' ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות מאהבה או מיראה פטור. עי' כ"מ בכל האריכות, ועי' בהשגת הראב"ד ז"ל שכתב דומה שהוא השמיט מכאן מיראה ובגמ' הולכין יחד מאהבה ומיראה, ואנו מפרשין מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עכו"ם ולא מיראתה, וכתב ע"ז הכ"מ איני מבין דבריו דהא רבנו לא השמיט מיראה שהרי כתב או שעבדה מיראתו לה, אבל הברור דלא ע"ז קאי הראב"ד והרי נראה ברור מתוך ההשגה שהעתיק דברי רבנו ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מד' עבודות מאהבה פטור, וכאן לא היתה בנוסחת הראב"ד בדברי רבנו או מיראה, וסבר הראב"ד ז"ל שלכן השמיט רבנו מיראה גבי ד' עבודות, כהשגת הריב"ש ז"ל עליו שהביא הכ"מ שאם עובדה מפני שחושב שיש בה כח להרע או להטיב אע"פ שאינה מקבלה באלוה חייב, ובהא לא פטר רבנו דרוב עכו"ם שבעולם כך הם עובדים עי"ש ולהכי השמיט רבנו מיראה ומכיון שבגמ' הולכין יחד מאהבה ומיראה על כרחך לומר שהביאור באהבה ויראה הוא מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עכו"ם ומיראתה, זהו ביאור ההשגה וכן הבינה הרב מרכבת המשנה בח"ב.

והנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסנהדרין הביא ג"כ הך פירושא דרבנו במאהבה ומיראה, ואנחנו זכינו לאורו הגדול של רבנו חננאל ז"ל למס' שבת ע"ב שרבנו הולך בעקבותיו תמיד והוא מבאר שם להדיא כרבנו, מאהבה שראה צורת ע"ז ואהבה או אדם שהעמיד עצמו ע"ז כהמן והשתחוה לו מאהבה או מיראה נמי כגון מי שנתירא מן הע"ז והשתחוה לו. וכ"כ להלן העובד ע"ז מאהבה או מיראה כגון המשתחוה מאהבתו לו או מיראתו ממנו לאדם הנעבד כהמן, וזהו ביאור הגמ' בסנהדרין שם יכול אפילו נעבד כהמן והיינו מיראה מיראת המן (לא מיראת אחשורוש כמו שביארו רבותינו הראשונים ז"ל ועי' בפר"ח בחדושיו לסוף או"ח מה שנדחק בזה טובא ולפי"ז הוא פשוט) והרי מבואר דלרבנו במשתחוה להמן מיראה שמתירא מלפניו פטור והחילוק בזה מבואר לפי שאינו מתירא מלפניו משום אלהותו אלא משום שבידו להרע או להטיב לו כהמן, וקושית הרמ"ך ז"ל מפוער עצמו לפעור במכוון לבזויי עי' להרמ"ה בנימוקיו שם מה שהאריך לישב ועי' בתוס' ובשטמ"ק לכריתות בחדושין לסוף המסכת שיישבו כל זה ועי' ביראים סי' ר"ע האריך ועי' להר"ן ז"ל בחדושיו לסנהדרין שם שהשיג ג"כ על רבנו כהשגות הראב"ד והריב"ש ז"ל והוסיף עוד להקשות דהרי לא גרע ממקטר לשד דאמרו בגמ' בדף ס"ה א' דהוא ע"ז, וסתם מקטיר לשד אינו מקבלו באלוה, ועוד דלמה לא תירץ בגמ' שם במקטיר לשד שאינו מקבלו באלוה זהו בעל אוב דליכא גביה אלא לאו עי"ש היטב. אבל המעיין בסוגיא יראה כי באמת זהו תירוץ רבא שם אלא במקטיר לחבר וכו' ועי' רש"י שם שאינו מקטיר לשם אלהות הרי להדיא כדעת רבנו והדברים ארוכים מאד.

המגפף לעכו"ם והמנשק וכו' עובר בלא תעשה שנא' ולא תעבדם. רש"י ז"ל פי' בגמ' דלאו דמגפף הוא מולא תלכון אחרי אלהים אחרים (שבדברים ו' י"ד ולא כמו שציינו מדברי קבלה בירמיה כ"ד וכבר הרגישו בזה) אי נמי מקרא דאל תפנו אל האללים (ועי' בפירש"י במשנה ס' ב' ובמהרש"ל ובמהרש"א מה שהאריכו בזה שהוא סותר את עצמו לדהכא) וכ"כ ביראים סי' ע"ח ובחדש סי' ר"ע וסי' שנ"א, אבל דעת רבנו דמקרא דולא תעבדם ילפינן להו וכן דעת הסמ"ג וכ"כ הרמ"ה ז"ל במשנה וקרא דולא תעבדם גופיה אם כוונת רבנו לקרא דולא תעבדם האמור במשפטים כמ"ש הסמ"ג או דמולא תעבדם האמור בלוחות לא נתברר אל נכון, ומצאתי בעזה"י במכלתא דרשב"י בפרשת יתרו כ' ה' דבר אחר ולא תעבדם שלא ירחיץ שלא יסוך שלא ינעיל שלא יכבד שלא ירבץ שלא ינשק שלא יגפף לאחד ממיני ע"ז והוא מבואר להדיא כדעת רבנו, וברור.

ודברים אלו בכלל עבודה הן ואע"פ כן אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש. הנה בסוגין דף ס"ג אמרו דאינו לוקה עליהן משום דהוי לאו שבכללות ורבנו כתב טעם אחר וכ"כ בפי' המשנה עי"ש עי' כ"מ, אפשר לומר דכוון רבנו להא דכתבו שם התוס' ד"ה על כלם והא דאמרינן דמבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה חמש וחד מיניהו המבשל ביו"ט לא חשבינן ליה לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כמו לא תעבדם דהכא, דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה וזה כונת רבנו דאע"פ שדברים אלו בכלל עבודה הן מ"מ אינו לוקה עליהם לפי שאינן בפירוש ור"ל דלהכי הוי לאו שבכללות, ועי' מ"ש לקמן בה"ט מדברי רבנו בספר המצוות שורש ט' ויתבררו הדברים אל נכון, ובנודר ומקיים בשמו שפסק רבנו דלוקה לקמן בפ"ה הי"א והשיגו הראב"ד ז"ל עי' מ"ש שם.

ואם היתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים ועשהו לעבדה חייב. מבואר להדיא בגמ' שם נ"ו ב' גיפוף ונישוק דמאי אילימא כדרכה בר קטלא הוא אלא למעוטי שלא כדרכה עי"ש.

• ) לפי ציונו של הרב הגאון המחבר ז"ל. השאיר את חידושיו מהלכה ז' עד סוף הפרק לבירור ולעיון.

ז

ישב לו קוץ ברגלו לפני עכו"ם לא ישוח ויטלנו וכו' אלא ישב ואח"כ יטול. זה ביאור רבנו על הא דאמרו שם בגמ' אם אינו נראה כמשתחוה מותר ורש"י ז"ל פירש שפונה אחוריו או צדו לעכו"ם והובאו ב' הפירושים בשו"ע סי' ק"נ ולפי"ז הביא רבנו דינא דואם אינו נראה ועי' כ"מ שעמד בזה, אמנם בתוספתא פ"ז איתא הופך לאחוריו והוא כפרש"י וחלקה שם לתרי בבי אבל היפך לאחוריו ומלקט ובמקום שאינו נראה מותר וכן במעין עי"ש והשמיט רבנו דין מעין המושך עי' כ"מ כתב שלא היתה בגרסתו וכן בגי' הרי"ף והוא דחוק שהרי בגמ' שם עביד צריכותא ממעין ולפי"ז צ"ל שכל זה לא היתה בגירסתם, אבל אין צורך לזה כלל כיון שכתב רבנו להלן דין הפרצופות המקלחות לא צריך לכתוב דין המעין עי' בגמ' שם דעיקר החידוש במעין משום דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית א"כ ה"ה בפרצופות המקלחות מים ופרצופות הוא חידוש טפי דמעין הוי משתחוה ופרצופות רק מנשק עי' בתוס' שם ופשוט, וכן הרגיש הרב פר"ח ז"ל וכן מצאתי להבה"ג שלא העתיק ג"כ דין מעין המושך ורבנו חננאל ז"ל הביאו בסוגית הגמרא.

ח

פרצופות המקלחות מים בפני עכו"ם. כן היתה גם גירסתו של הרי"ף בגמ' ולא המקלחות מים בכרכים וניחא בזה קושית הגמ' דפריך פרצופות למה לי, דאע"ג דאינהו גופיהו לאו עכו"ם אבל כיון דמקלחות מים בפני עכו"ם ג"כ מחזי כמנשק לעכו"ם ועי' בס' תורת חיים בסוגיא שהרגיש בזה וגי' הבה"ג פרצופות המקלחות מים בכרכים לפני עכו"ם וכו' ובכת"י רומי הוסיף ג"כ ואם אינו נראה כמנשק מותר, וסיום זה לא נמצא בשום אחד מן המחברים.

ט

העושה עכו"ם לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה וכו' עד סוף ההלכה. ועי' השגת הראב"ד ז"ל קשיא לי אמאי לוקה והלא לאו שבכללות הוא מי לא אמרינן במגפף ומנשק אינו לוקה עליהם משום דהו"ל לאו שבכללות שכלל עבודות הרבה בלא תעבדם וה"נ כל התמונות בלאו אחד והנה הראב"ד ז"ל טרח בעצמו להלן לישב השגתו, דשאני עבודות אלו שאינן עבודות פנים דאפלגו מזביחה דכתיב זובח לאלהים יחרם וכולהו שאר עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות, אבל ענין עשיית פסל וכל תמונה בעכו"ם אחת היא, וגם דבריו אלה צריכים ביאור. אולם עי' לרבנו בספר המצוות שרש ט' מנה שם ב' חלוקות בלאו שבכללות אם כולל הרבה דברים ושום דבר אינו מפורש (כמו לא תאכלו על הדם וכל אינך שמנה שם) ואז אינו לוקה כלל, וזהו מ"ש רבנו לעיל בה"ו במגפף ומנשק וכו' דאינו לוקה על אחת מהן לפי שאינו בפירוש, והחלוקה השניה בלאו שבכללות שפורט הרבה דברים ונכללו בלאו אחד חדא בודאי לוקה עי"ש היטב ולפי"ז סרה ההשגה, ומה שהשיג הראב"ד כאן עוד במגפף מן התוספתא דמכות כבר הבאתי לעיל בה"ו סוגית הגמ' דסנהדרין דמפורש שם דאינו לוקה ועל כרחך דהתוספתא ס"ל דלוקין על לאו שבכללות (או כמ"ש הרב צפנת פענח דהביאור בתוספתא דמכות, מגפף היינו שעושה סביב העכו"ם גדר ובנין כמו גיפופי, ובמגפף דאיירי ביה רבנן איתא בתוספתא פ"י דסנהדרין דהוא באזהרה, אבל אין צורך בזה כמ"ש).

והנה על מה שכתב רבנו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה הקשה בלח"מ דבעשו לו אחרים אמאי לוקה והוא לאו שאין בו מעשה, והנה מ"ש הוא ז"ל משום שליחות כבר דחו ליה המחברים ז"ל מכמה מקומות ועוד דאין שליח לדבר עבירה וכבר ישב על מדוכה זו הרב החינוך בפרשת יתרו שם, ועי' מש"כ לעיל בפ"ב ה"ג וכן לקמן בפ"ה הי"א אפשר דס"ל לרבנו דעקימת פיו הוה מעשה וגם זה לא מוכח דאין זה נוגע למעשה דעקימת פיו בכל מקום, שעכ"פ ע"י אחרים נעשה, אבל העיקר הוא עי' בספר המצוות ל"ת ג' וז"ל ולשון ספרא אלהי מסכה לא תעשו אפילו לאחרים ושם נאמר העושה ע"ז לעצמו עובר משום שני לאוין ר"ל שהוא עובר על עשיתה בידו ואפילו עשאה לזולתו כמו שהתבאר בזאת המצוה השלישית, ועובר ג"כ משום שקנה ע"ז ושהה אצלו ואפילו עשאה לו זולתו כמו שקדם במצוה השנית ולכן ילקה שתי מלקיות ע"כ. ולפ"ז מבואר דחיוב המלקות הוא על שקנה אותה ושהה אצלו והוא פשוט, אמנם לשונו ז"ל בלא תעשה השניה הוא ואין חילוק בין שיעשם בידו או שיצוה לעשותם וכו' וכן להלן מזה משמע דעל הצווי לעשותו לבד חייב וכמו דמסיק שם ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות ר"ל על לאו עשיית ע"ז או על צוותו לעשותו ואע"פ שלא עבדה (כן הוא בנוסח הערבי הובא בספר המצוות החדש) הרי דעל הצווי לבד חייב, ויש לעיין עוד בזה.

והנה עי' בתורת כהנים קדושים שהביא רבנו בספר המצוות ואלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים ת"ל לא לכם אי לא לכם יכול הם יעשו לאחרים ת"ל לא תעשו לא לכם, הרי יליף בספרא לאו דעשו לו אחרים מקרא דאלהי מסכה לא תעשו ורבנו יליף עשו לו אחרים מקרא דלא תעשה לך פסל וכן בספר המצוות במצווה ב' יליף עשו לו אחרים מלא תעשה לך פסל ועושה לאחרים מקרא דאלהי מסכה לא תעשו והא צ"ע.

וזכיתי ומצאתי במדרש תנאים (שהו"ל הרה"ג פרופ' רד"צ הופמן ז"ל) במדרש עשרת הדברות עמ' 20 וז"ל לא תעשה לך פסל וכל תמונה הרי זה אזהרה, אזהרה לעושה ע"ז לעצמו בין שעשאה בידו בין שעשו אותה לו אחרים אע"פ שלא עבדה הרי זה לוקה, והוא מבואר כדברי רבנו, ועי' עוד במכילתא דרשב"י (שהו"ל הרה"ג הנ"ל) עמ' 501 לא תעשה לך מלמד שכל העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתיים משום לא תעשה ומשום לך והוא להדיא כדברי רבנו דדרשו עושה לעצמו ועשו לו אחרים מקרא דלא תעשה לך פסל ועושה לאחרים הוא מדרשא דתורת כהנים בקרא דאלהי מסכה לא תעשו לכם והדברים ברורים ומאירים.

והנה ידועה השגת הרמב"ן ז"ל על רבנו בל"ת [ה'] על מה שמנה רבנו לא תשתחוה ללא תעשה ולא תעבדם [לל"ת], ולא תעשה לך פסל לל"ת, ולפי"ז נמצאו בל"ת דלא יהיה לך ד' ל"ת וחז"ל אמרו דרק שתים מפי הגבורה שמענו אנכי ולא יהיה לך ולפי"ז הרי שמענו חמשה ודעת הרמב"ן שאף שמלשונות הבריתות משמע כן מ"מ אין כאן אלא ל"ת אחת דלא יהיה לך עי' שם מה שהאריך וביאר הדברים לפי דרכו. והנה הרב סדר משנה כתב בזה דבר חרוץ, דבאמת הלא במרה נצטוו על עכו"ם ובכלל ז' מצוות הרי איכא כל פרטי עכו"ם וכל מיני עבודות וכן דין עשיית פסילים עי' בפ"ט מהל' מלכים אלא שאין בן נח נהרג על זה אבל הוא בכלל עכו"ם והרי נצטוו על כל זה במרה מפי משה רבנו ע"ה ואיך אמרו תורה צוה לנו משה דרק תרי"א מצוות נצטוו מפי משה, וקשה לומר שכיון שנצטוו גם מפי השי"ת לא חשיב עוד שנאמרו מפי משה, אשר על כן דעתו, דלאו דלא יהיה לך כתב רבנו בפ"א דיסודי התורה דהוא על שיתוף וכן בספר המצוות ל"ת א' וכן בסמ"ג ל"ת א' ועל זה לא נצטוו בן נח ורק לישראל נאמר ועי' בתוס' בכורות ב' ע"ב ד"ה שמא ותוס' סנהדרין ס"ג ב' ד"ה אסור ותוס' מגילה כ"ח ד"ה תיתי ובשו"ע או"ח סי' קנ"ו ויו"ד סי' קמ"ז ובב"י שם, וזה לא שמענו ממשה במרה, אלא מפי הקב"ה בסיני אבל כל הלא תעשה הנכללים בזה היינו לא תשתחוה ולא תעבד ולא תעשה לך פסל כבר שמענום במרה, ואין זה מוכרח בשיטת רבנו לענין שיתוף בעכו"ם ובכלל יש לפלפל בזה טובא ולא רציתי להאריך בזה.

אבל גם בלא כל זה הרי ניחא דלמה לא נימא דרק לא יהיה לך שמענו מפי הגבורה, ומה שנאמר שם להלן כבר שמענו מפי משה והכי מוכח שהרי על עשיית פסל אין חיוב כרת ועי' בסנהדרין צ"ט כי דבר ה' בזה הכרת תכרת ר' ישמעאל אומר זה העובד עכו"ם מאי משמע דתנא דבי ר' ישמעאל כי דבר ה' בזה זה המבזה דבור שנאמר להם לישראל מסיני אנכי ולא יהיה לך ואי דגם זה שמענו מפי הקב"ה היה לחייב כרת גם על זה ועל כרחך דמלא תעשה לך פסל והלאה מפי משה שמענו וממילא גם לא תשתחוה להם ולא תעבדם מפי משה שמענו והדברים פשוטים ומצאתי להרב משנת חכמים שעמד ע"ז והרחיב הדברים.

י

אסור לעשות צורות לנוי ואע"פ שאינה עכו"ם שנא' לא תעשון אתי כלומר צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהן לעכו"ם. מקור הדברים הללו במכילתא יתרו דבר אחר לא תעשון לכם שלא תאמר הרי אני עושה לנוי כדרך שאחרים עושים במדינות ת"ל לא תעשו לכם, והביא כן רבנו בספר המצוות ל"ת ד' וביאר רבנו שם כדי שלא יחשוב להם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדי ע"ז שיחשבו כי לצורות כחות והוא אמרו יתברך לא תעשון אתי, והם הם הדברים שכתב כאן כדי שלא יטעו בהם הטועים וידמו שהם לעכו"ם, אבל אין זה טעם חשדא כמו שיבואר להלן.

והנה עי' בדברי רבנו בהלכה זו ובהלכה י"א שאחריה ששיטת רבנו דצורת אדם דוקא בולטת אסור וצורת המשמשים במרום אסור אפילו מצויירים על הלוח ושאר הצורות מותרות אפילו בולטות (ומה שעמדו ע"ז בסתירת דברי רבנו שכתב בספר המצוות ל"ת ד' שהבאנו, שהזהירנו מעשות צורות בעלי חיים מהעצים והאבנים והמתכות וכו' וכאן כתב שצורת הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם מותר לצייר אותם ואפילו היתה הצורה בולטת ועי' במעין החכמה פרשת יתרו בזה הנה כבר הראה ידידי הגר"ח הלר נ"י שבגוף הערבי כתוב שם מפורש ג"כ דוקא צורת אדם, וכן הוא באמת בחינוך מצווה ל"ט והביא שם שבתרגומו של רבי שלמה אבן איוב היה כתוב ג"כ מעשות צורות בעלי חיים, אבל בצד הגליון כתוב שם אדם והוא דבר ברור) ועי' היטב בהשגת הראב"ד ז"ל שהשיג על רבנו במה שהוא מחלק בין צורת אדם לצורת המשמשין במרום לענין עשיה, וס"ל להראב"ד דלענין עשיה אסור בכל ענין בין במשמשין בין בצורת אדם בין בולטין בין שוקעין ומצוירים ורק להניח יש חילוק בין בולטין לשוקעין, וגם בזה צורת אדם ושמשין שוה.

והנה בסוגיא העמומה הזאת רבו השיטות ועי' בחידושי הרמב"ן ז"ל לעבודה זרה ובר"ן שם ובטור ועי' למרן הגר"א ז"ל בביאוריו ליו"ד סי' קמ"א הרחיב בזה הדברים, ותמהו על שיטת רבנו מן הסוגיא דמבואר שמה דגם בצורת שמשין איכא חשדא, ורבנו לא הזכיר איסור שהיית הצורות כי אם בצורת אדם, ולא הביא רבנו דברבים שאני דליכא חשדא, וכן בשל פרקים שרי וכן בלהתלמד דשרי (והרב מרכבת המשנה ז"ל סובר דבמה שאמר רבנו כאן דדוקא לנוי אסור ביאר בזה דלהתלמד שרי, וכ"כ באמת הרב פר"ח ז"ל וכתב דרבנו סמך עצמו בלהתלמד דשרי על מה שכתב בפ"ב דסנהדרין שאין מעמידין בסנהדרין אלא אנשים חכמים ויודעין קצת משאר חכמות כמו רפואות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפין והבלי העכו"ם וכו' עי"ש שהאריך וכל זה דוחק גדול). ודעת מרן הגר"א ז"ל דרבנו לא היה לו בגירסת הגמ' כל אותה שקלא וטריא לא בע"ז ולא בראש השנה, מה שהקשו שם ומי חיישינן לחשדא והא בי כנישתא דשף וכו' רבים שאני והא רבן גמליאל דיחיד הוא וכו' ואיבעית אימא דפרקים הוה ואיבע"א להתלמד שאני וכו' כל זה לא היה בנוסח רבנו, ורב חיליה דמרן ז"ל, אבל אנחנו לא מצאנו נוסחא זו בשום כת"י וקשה להחליט כן בדעת רבנו.

והנה מצאתי שיטה חדשה בשאילתות שאילתא נ"ז שלא ראיתי מי שעמד עליה, וז"ל הגאון שם דאסור להון לדבית ישראל למיעבד כדמות שמשין דקוב"ה דכתיב לא תעשון אתי לא תעשון כדמות מה שאתי, לא תעשון ואפילו לאחרים דלא איהו קא משתמש בהו, דאעשיה קא קפיד קרא, והרי עשאום אחרים שרי לאשתמושי בהון ישראל ולא חייש לחשדא כדתנא לקח חצר מפוייכת מצויירת הרי זו בחזקתה עכ"ל השאלתות (וכנראה דלא היתה בגי' רבנו השאלתות כמו בברייתא לפנינו אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה לקח חצר וכו' ה"ז בחזקתה, וקאי רק על התקנה דזכר לחורבן, וכן משמע מדברי רבנו בפ"ה מהל' תעניות שכתב שם תקנו חכמים שבאותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסויד ומכויר כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה ועי' בטור או"ח סי' תק"ט שהשיג על רבנו ועי' ב"י שם שכתב דברייתא מפורשת היא. אמנם גם הרי"ף והרא"ש ז"ל שלהי תענית הביאו רק הברייתא דסד אדם את ביתו בסיד ומשייר אמה על אמה והך ברייתא דאין מסיידין לא הביאו, והא לפנינו שיטת השאילתות, דלא קאי כלל על בזמן הזה ומשום זכר לחרבן, אלא משום איסור עשיית צורות, ואם לקח חצר מפוייכת מצויירת ה"ז בחזקתה משום דליכא חשדא ומותר להניח וכבר עמד ע"ז מו"ר ז"ל בהעמק שאלה שם).

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.