עבודת המלך/עבודה זרה/ה

עבודת המלך עבודה זרה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המסית אחד מישראל. ולא הזכיר רבנו דבעי אכילה ושתיה וכמבואר בחולין ד' וכבר עמד על זה הרב משנת חכמים ועוד, ועי' ביראים סי' פ"ג ובחדש סי' רל"ז שכתב אע"ג דאמרינן בחולין ד' אין הסתה בדברים ופרכינן והא כתיב כי יסיתך אחיך בן אמך ומתרצינן באכילה ושתיה, התם אין דרך להם אלא באכילה ושתיה מיהו אם הסית בדברים גרידא מחייב דתנן כל חייבי מיתות אין מכמינים להם חוץ מזו וכו' והוא אומר אמור מה שאמרת בסתר וכו' אלמא בהסתת דבור גרידא חייב עכ"ל, ועי' במגיה שם הביא דעת הרב יד הקטנה דהוא מחלוקת בספרי אי אין הסתה אלא טעות, או אין הסתה אלא גרוי ואי ילפינן לה מאיזבל או מהסתה דלמעלה, ואין הדברים מוכרחים ועי' מ"ש שם מתוספתא פ"א דכריתות והאומר לחבירו לך ועבוד ע"ז והמסית, ופרשו דמסית היינו ע"י אכילה ושתיה וחידוש דלך עבוד אף שהוא מסית אבל ר"ל בדברים בעלמא וגם זה אינו ודברי התוספתא יבוארו לקמן.

בין איש בין אשה הרי זה נסקל. קאי אמסית ודבר זה מפורש בתורה, או בתך או אשת חיקך, ולקמן קאי אמוסת ודברי הכ"מ אינם מובנים קצת.

אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עכו"ם אלא מפני שהורהו לעבוד. עי' היטב במ"ש לעיל פ"ד ה"א ועי' עוד לקמן בה"ה.

בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא וכו' מיתתו בסקילה. הוא מסוגיא דסנהדרין ס"ז א' דמבואר דלרבנן נביא המסית בסקילה כמו מדיח, והנה עי' להרדב"ז ז"ל בלשונותיו ח"א סי' מ"ו שכתב וז"ל כבר קדמך אחד מן הראשונים נשמתו עדן וכתב והתימה מהרמב"ם ז"ל שכלל נביא המדיח עם המסית לפי שמיתתו בסקילה דהלכה כדברי חכמים ונמצא שאין חילוק בין נביא המדיח להדיוט המסית וקשה דודאי לא שוו מסית הדיוט לנביא המדיח, שהמסית אינו חייב אלא על ע"ז בלבד, והנביא המדיח חייב אפילו על שאר מצוות בעוקר גוף המצוה לדעת רב המנונא דהלכה כמותו משום דרבא סבר לה כוותיה ואפילו אליבא דרב חסדא דנביא המדיח לא מחייב אלא בע"ז בלבד אכתי לא שוו אהדדי שהמסית אינו חייב אלא על עיקר ע"ז והנביא המדיח חייב אפילו על לא תעשה ועשה שבה ואפילו אונתצתם את מזבחותם ואף הראב"ד לא השיג עליו והוא מן התימה עכ"ל.

והנה הרדב"ז ז"ל אחרי שהרבה לישב דלמה פסק רבנו כרב חסדא כתב ומה שהקשו עליו דאכתי לא שוו אהדדי דמסית אינו חייב אלא על עיקר ע"ז, לא ידענא מנא להו, דכיון דגמרינן ג"ש לחייב נביא המדיח סקילה ממסית, אמאי לא ילפי נמי מסית מנביא המדיח מה נביא המדיח חייב אפילו בקיים מקצת וביטל מקצת אף מסית נמי חייב וכו' ויישב דלמה לא יחייב מסית גם בשאר המצוות עיי"ש וזהו דעתו בישוב שיטת רבנו והוא פלא, והרי מבואר בספרי וכבר העתקנוהו לעיל בפ"ד דאמרו שם גבי מסית מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' יכול אף המגפף והמנשק והמרחץ והמרבץ והסך וכו' ת"ל הזה הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה, הרי להדיא שאין מסית אלא בדבר שחייבין עליו סקילה, והרי המגפף וכל אלו ששנו כאן בלא תעשה דלא תעבדם, ומ"מ אין בהם דין מסית, והרי נביא המדיח אי מתרבי אף ל"ת בודאי חייב על זה וכמו שדרשו בה זו מצות ל"ת, אבל לא ידענא מאי קשיא להו בדברי רבנו, והרי רבנו כתב רק שיש דין מסית בנביא, והוא מבואר בסוגיא שהבאנו וכן הביא אח"כ דין נביא שהדיח לחייבו סקילה דלא כר' שמעון וכן ביתר פרטי הדינים כמו שיבואר לקמן, והא דלא הביא דין נביא המדיח בקיים מקצת ועוקר מקצת עי' מ"ש לעיל בפ"ט מהל' יסודי התורה ברחבה.

בין שהיה המוסת יחיד וכו' או יחידים. עי' מ"ש בפ"ד ה"ו בשם החינוך דמדיח לשנים הוי בכלל מדיח ומסית לא הוי כי אם ליחיד והוא פלא והרב מוהר"א שטיין ז"ל בהגהותיו לסמ"ג העביר קו עד עשרה דעד עשרה הוי מסית וביותר מעשרה מדיח הוי, והאחרונים אחריו כתבו עד שלשה ובאמת אינו כן דעת רבנו אלא דאפילו מסית למאה יחידים דין מסית עליו עם כל פרטי דין המסית וחומרתו, ומדיח הוא שמדיח את כל העיר או רובה דוקא, ואז אינו נקרא עוד מסית, וזהו ג"כ כוונת הסמ"ג מסית יחידים מדיח את המרובין, שעיר הנדחת נקראת בלשון חכמינו מרובים בכל מקום, ואם הדיח לכל העיר אבל לא הודחו עמו, הנה משום מדיח אינו חייב, דבמדיח בעינן דוקא שיעבדו המודחים עכו"ם, ומשום מסית ג"כ אינו חייב שכיון שהדיח לרבים יצא מכלל מסית ויתבאר עוד לפנינו.

ב

המדיח את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה, והנידחים הרי הם כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואח"כ חזר רבנו וכתב בנביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל דמוכח דאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל, ונתלבטו בדברי רבנו אלה כל המחברים ועי' לח"מ ופר"ח והרב בנין שלמה לסנהדרין בנה על זה דיק להוכיח דינים חדשים שאינם במחילת כבוד תורתו.

אבל דברי רבנו ברורים ומפורשים, המסית והמדיח יש לכל אחד מהם דינים בפני עצמם מלבד הכמנה והתראה וכדומה, הנה המסית בין שאומר בלשון יחיד בין בלשון רבים הוי מסית, ומדיח בעינן דוקא שיאמר בלשון רבים, ומבואר בפרק הקודם מקור הדברים. המסית חייב אע"פ שלא אבה המוסת ולא קבל ומדיח בעינן דוקא שיעבדו המודחין ועוד דינים שיבוארו ומסית הוא מי שמסית ליחיד אפילו ליחידים רבים, אבל אם מסית לעיר זה יצא כבר מכלל מסית ונכנס בגדר מדיח לכל דיניו וכבר נתבאר לעיל, ואחר שכתב רבנו בה"א פרטי דין המסית ושגם נביא חייב משום מסית כתב כאן דמסית לרוב אנשי העיר יצא מכלל מסית בכל הדינים ונכנס בכלל מדיח, ואח"כ כתב הדין דאם היה המדיח נביא ג"כ חייב סקילה כרבנן ולא כר' שמעון, וכתב רבנו והנידחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, זה קאי בין על תחלת דינו בהדיוט המדיח בין על נביא המדיח לרבים, שהמה חייבים משום מדיח אם הדיחו את רוב העיר אע"פ שהנדחים לא ידונו בדין עיר הנדחת ועי' מ"ש לעיל בפ"ד ה"ו להאריך בזה מה שנסתבכו גדולי המחברים וכתבנו דלדעת רבנו אין חיוב סקילה של המדיח תלוי בקיום דין עיר הנדחת, דאף אם אי אפשר לקיים בהם דין זה משום דחסרים פרטים מ"מ מכיון שעבדו רוב העיר, המדיחים חייבים סקילה, והוא מבואר בספרי שהבאנו שמה דאיתא שם להדיא לפי שמצינו אין עושין עיר הנדחת לא ע"פ יחיד ולא ע"פ נשים יכול יהיו פטורים ת"ל וכו' וזהו דינו של רבנו ומקורו דאם המדיח הוא יחיד בין שהוא הדיוט בין שהוא נביא שאין העיר נעשית עיר הנדחת אבל מ"מ הוא חייב סקילה כמדיח, ולפי"ז מיושבים גם דברי החינוך שכתב במצווה פ"ז דנוהג גם בנשים ותמהו עליו במשנת חכמים ובמנחת חינוך ועוד, דהרי ממעטינן אנשים ולא נשים בדין עיר הנדחת ועי' במנחת חינוך שם שכתב דלומר דחייב משום מדיח אף שאינו נעשית עיר הנדחת זה אינו אבל הדברים מבוארים ומפורשים ולחנם נדחקו בזה.

אולם כל זה אינו אלא לענין שאר פרטים בדין עיר הנדחת משא"כ אם לא הודחה רובה, דאז משום מסית א"א לחייבו (אף דבמסית לא בעינן שיעבוד המוסת) משום דמסית לרוב העיר יצא מכלל מסית וכמו שנתבאר, ומשום מדיח ג"כ א"א לחייבו, שהרי בדין המדיח בעינן שיעבדו המודחין וכיון שלא הודחו רובן הרי לא עבדו המודחין כלם, ולפי"ז בהדיוט המדיח בכהאי גוונא פטור לגמרי וכמ"ש רבנו לעיל בפ"ד, ובנביא שהדיח חייב חנק משום נביא השקר אבל לא משום מסית ולא משום מדיח, וזהו שכתב רבנו הרי זה נביא שהדיח ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל אבל בלא רוב העיר הוי רק נביא השקר והדיוט פטור לגמרי והדברים ברורים בעזהי"ת, ומ"ש הלח"מ לתמוה בדין קיים מקצת וביטל מקצת נתבאר לעיל בפ"ט מיסודי התורה.

ואחד האומר אמרה לי עכו"ם עבדוה, או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עכו"ם הרי זה נביא שהדיח. והוא חידוש דין גדול, דהרי במסית בעינן שיאמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד, ובמדיח בעינן בלשון רבים דוקא נלך ונעבוד וכמו שנתבאר לעיל אבל אם יאמרו לכו ועבדו או לך ועבוד אין זה אמירה וכמו שיתבאר אי"ה לקמן בה"ה עיי"ש שדברי רבנו מאירים שם לפי"ז. אמנם כל זה הוא בהדיוט המסית או מדיח, אבל בנביא אפילו אמר עבדוה ולא כלל עצמו עמם הוי מסית ומדיח, והדבר פשוט ומובן, דהנה מחלוקת ר' שמעון ורבנן בנביא שהדיח, הרי פשוט דאין נפק"מ מי הוא האיש המסית או המדיח, וכי אפשר לומר שבשביל שהוא נביא ישתנה דינו, ומה לנו בכך שנביא השקר דעלמא בחנק, הכי יצא בשביל זה מכלל כל דין ישראל שחייב סקילה בהסתה והדחה ועל כרחך דהמחלוקת הוא באם שאינו מסית ומדיח כשאר מסית ומדיח דעלמא אלא שהסתתו היא ע"פ נבואה, אי גם זה נכלל בכלל מסית ומדיח דעלמא אי לא ואי באומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכדומה הרי זה מסית דעלמא ובזה לא נחלקו ר"ש ורבנן כלל אלא באומר לך ועבוד או עבדוה דבזה בעלמא לא הוי מסית, אלא הוא משום שאומר בשם ה' בזה הוא דאפלגו ופסק כחכמים דהוי מסית ומדיח. ועפי"ז יתבארו הדברים בתוספתא דכריתות פ"א העתקנוה לעיל בה"א והאומר לחבירו לך ועבוד ע"ז והמסית והמדיח, והגאון רד"ל ז"ל מחק מתוך הספרים מאמר לך ועבוד, חדא דלך עבוד ע"ז לא מהני, ואי הוי מהני הרי זה בכלל מסית ומדיח ולמה חלקו בתרתי, אולם לפי דברינו מבוארים הדברים דבאמת בהדיוט לא מהני לך ועבוד אלא אלך ואעבוד ואתה אחרי, או נלך ונעבוד אבל בנביא מהני גם לך ועבוד ולכן חלקם בבריתא לתרי בבי ויש להאריך בזה טובא.

ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עכו"ם הרי זה נביא שהדיח. ותמה על זה הפר"ח ז"ל דמנין לו לרבנו דמנבא בשם עכו"ם יש לו דין מדיח ודלמא נביא שהדיח לא מיירי אלא במתנבא בשם ה' אבל המתנבא בשם עכו"ם דינו רק כמתנבא בשם עכו"ם דעלמא דדינו בחנק ונשאר בתימה, ואנא בעניי לא ידענא מאי קושיא, דהא כיון דלרבנן גלי קרא בנביא שקר שאם בקש להדיחך יצא מכלל חנק ויליף הדחה הדחה ממסית דחייב סקילה, א"כ מה לי מתנבא בשם ה' לשקר מה לי מתנבא בשם עכו"ם כיון שדין חנק לא נאמר במקום שיש הדחה, והרי רבנו בספר המצוות כלל בל"ת דמתנבא בשם עכו"ם, בין שאומר בשם האל בין שאומר בשמה לעובדה, וכ"כ בהקדמתו לפי' המשנה והחלק השני שיאמר היה אלי דבר ה' לעבוד הבעל וכו' וגם זה מתנבא בשם עכו"ם שזה השם כולל מי שיאמר שהיא בעצמה צותה לעבוד אותה או מי שיאמר שהקב"ה צוה לעבוד שום דבר.

אבל מה שמפליא באמת הוא מה שכתב רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ו שהזהירנו מהתנבאות בשמה והוא שיאמר שהאל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה בעבודתה וכו' אבל התבאר בכתוב העונש ודין המיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו ית' ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא, וזאת המיתה בחנק והוא פלא דהא לפי מה שכתב כאן המתנבא לעבדה בין בשם ה' בין בשמה עצמה, הוא בסקילה, ומתנבא בשמה הוא מ"ש רבנו לקמן בה"ו שאומר בשמה שמצוה לעשות או שלא לעשות כך וכך, ומצאתי להחינוך ז"ל העתיק כדברי רבנו בספר המצוות ועמד עליו הרב מנחת חינוך לתמוה ולא ראה כי כן מבואר גם אצל רבנו בעצמו וכן תמה בזה הרב משנת חכמים ז"ל והרגיש גם בדברי רבנו שהבאנו.

ונראה דהא דכתב שם רבנו במתנבא לעובדה דחייב חנק היינו באופן שאין בו לא דין מסית ולא דין מדיח ומשכחת לה באופנים שכתבנו לעיל, שהדיח לבני העיר ולא הודחו, דפטור משום מסית, ופטור משום מדיח, וחייב משום נביא שמתנבא בשם אלהים אחרים דאלו הדיוט פטור לגמרי וה' יאיר עיני.

כיצד האומר לחברו אעבוד כוכבים אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו'. רבנו מפרש דאלך ואעבוד אמסית קאי וכן פרש"י ז"ל ומה שהקשו ע"ז מהא דלעיל ס"א דפריך שם עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' ומשמע דאניסת קאי הנה כבר יישבו רש"י ז"ל שם דפריך דמשמע דמשעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא ליה לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד, והתוס' שם הקשו ע"ז וכן הרמ"ה ז"ל דחה הפירוש וכתב ג"כ דאניסת מפי עצמו קאי ואע"ג דגבי פירושא דמסית מתנייה, איידי דפריש מסית, פריש נמי ניסת ועי' תוס' יו"ט שם במשנה שלא עמד על כל זה, ובאמת גם אם נימא כדברי התוס' והרמ"ה ז"ל דהכא אניסת קאי מ"מ דברי רבנו מבוארים ומפורשים בספרי שם על הקרא דולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה ודריש ע"ז מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' והרי זה להדיא אמסית, אבל כבר הבאתי לעיל בשם המכלתא במדרש תנאים המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל כיצד האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו' והרי זהו לשון רבנו כאן המסית שהסית בין בלשון רבים וכו' כיצד האומר לחבירו אעבוד וכו' וזהו מקור דבריו.

והנה על מ"ש רבנו אעבוד אלך ואעבוד הקשה הכ"מ והרי אין כאן הסתה, ופירש דר"ל שא"ל אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, והעתיקו כן המפרשים האחרונים, וקשה לומר כן, והרב סדר משנה דעתו דעל כרחך צריכים לומר לו איך נניח וכו' והוא (משום) [משיב] כך חובתנו וכך יפה לנו שהרי בלא זה אינו חייב כלל וכמבואר במשנה שם ובדברי רבנו לקמן בה"ג, ומוכרח לומר כן דאף דמסית לא בעי התראה מ"מ התראה קצת בעי וכמ"ש התוס' בסנהדרין ח' ב' וכן מטין דברי רבנו בהל' סנהדרין פי"א ה"ה שכתב גבי מסית וא"צ התראה כשאר הנהרגין ומשמע דוקא התראה גמורה לא בעי אבל צריך התראה קצת ולפי"ז אינו צריך לומר כלל ואתה אחרי, שגם בלא זה איכא הסתה, ותמה על הכ"מ בזה. ובאמת דבר זה שכתב לדבר פשוט דבעינן בכל מקום שיאמר כן חובתנו יתבאר לקמן שלא ראו את דברי רבנו הרמ"ה ז"ל בנימוקיו דלא ס"ל כן וכן מטין דברי רבנו ולא בעי התראה כלל וכמו שיבואר לפנינו, אבל מ"מ דברי רבנו ברורים דעל כרחך אין זה מסית באומר אלך ואעבוד בלבד והרי במשנה תנן יש יראה במקום פלוני כך היא מריעה כך היא מטיבה ור"ל דישנם דברי פתוי והסתה, וכשאומר אח"כ אלך ואעבוד סגי דניכרת ההסתה וכ"כ הרב פר"ח ז"ל וברור.

ודע דבנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי ליתא בנוסח רבנו כאן אעבוד אזבח אקטר ואנסך ועי' מ"ש לעיל פ"ד ה"ה ובאמת במשנה לפנינו איתא, וכנראה גם במשנה ישנם חלופי גרסאות בזה, ועי' בספרי נמצאים שם להדיא ב' הנוסחאות ואין הכרע, ובמקור הדברים שהבאנו אנו נמצא כנוסח רבנו שלפנינו.

ג

ואין המסית צריך התראה. כבר הבאנו לעיל דעת התוס' בסנהדרין ח' ב' שכתבו ועדים והתראה נמי צריך במסית, אלא משום שמכמינים לו עדים וגם אין מתרין בו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמים וכו' ולפי"ז צריך לומר דאיך נניח אבינו שבשמים צריכים לומר לו אפילו במסית לשנים והם עדיו דלא צריך הכמנה, והאחרונים נתלבטו בזה טובא, עי' תוס' יו"ט במשנה שכתב דלא בעינן לומר כן בשנים ובתפארת ישראל כתב להיפוך וכן עוד מחברים, ובדברי רבנו אין הדבר מבורר והוא העתיק הך דהיאך נניח לקמן ג"כ בהכמנה ובמסית לשנים סתם הדברים, ובאמת מהא דאמרו לקמן בסנהדרין דף פ"ח גבי זקן ממרא שאינו חייב עד שיעשה כהוראתו ופריך ע"ז אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוא היכי דאורי בחייבי מיתת בי"ד, ומשני מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה ופריך מסית דלא בעי התראה מאי איכא למימר ור"ל אם היה מסית ומורה טעם היתר ולומר אין בלשון הזה לשון הסתה ומעיקרא נמי מקטיל בלא התראה ועי' פרש"י ז"ל, ואי נימא דהתראה קצת בעי א"כ אין קושיא גם ממסית.

אבל ראה זה מצאתי להרמ"ה ז"ל בנימוקיו על הא דתנן שם והלה אומר לו איך נניח וכו' כתב וז"ל ואם תשאל מאי שנא הכא דבעי למימר ליה היאך נניח את אלהינו שבשמים, ואי הדר ביה מוטב, ומאי שנא היכא דאמר לשנים דלא צריכי למימר ליה הכי, אלא מביאין אותו לבי"ד מיד וסוקלין אותו, אמרי התם כיון דקאמר באפי תרי דחזו לסהדותא כעין התראה דמי ולא צריכי תו למימר ליה ולא מידי, הכא כיון דאמר באפי חד דלא חזי לסהדותא בעי התראה כל דהו ואע"ג דמסית לא בעי התראה כלל, ה"מ התראה למיתה אבל אזהרה כל דהוא כי האי גונא בעי, וזהו כעין מה שכתבו התוס' שהבאנו, וכתב עוד שם ואי בעית אימא התם גבי אמר לשנים כיון דאי אמר ליה היאך נניח הדר ביה איכא למימר דמחמת ביעותותא הדר ביה וכו' אבל גבי אמר לאחד כיון דחד לא חזי לסהדותא כי הדר ביה ודאי תשובה הוא דעביד וחזרה מעליתא היא ולכך בעי מימרי ליה היאך נניח כי היכי דליהדר ביה מאי איכא בין הני תרי פירושי, לפירושא קמא אם אמר לאחד ולא אמר ליה היאך נניח פטור דהא אמרת בעי התראה כל דהו להאי פירושא בתרא חייב דהא אמרת דכי בעי מימר ליה הכי כי היכי דליהדר ביה הוא, ואי לא אמר לית לן בה. ומלתא צריכא עיונא, הרי דמספקא ליה לרבנו הרמ"ה ז"ל אי צריכים התראה קצת ומ"מ פשוט אצלו דבמסית לשנים א"צ לומר לו היאך נניח. עוד כתב ז"ל שם ומסתברא דלא דמי רישא לסיפא, דאפשר לומר רישא כיון דקא מסית לכתחלה לא צריך למימר ליה היאך נניח, אבל סיפא בהכמנה כיון דניסת קא מסייע ליה למסית למימר זמנא אחריתא דהא קאמר ליה אמור מה שאמרת, הלכך אף דאמר ליה מסית יש יראה וכו' לא מחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דקרא וכו' עד דמגלי ליה ניסת אדעתיה דלא ניחא ליה ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה, דכי אמר ליה השתא כך חובתנו הו"ל כמסית מעצמו ומיחייב, והאי טעמא בתרא מסתברא לן טפי ע"כ, ולפי"ז א"צ התראה כלל וכן אפשר לכוון בדעת רבנו, והאחרונים לא ראו דבריו.

אם לא רצה המסית להסית לשנים מצוה להכמין לו. עי' להרמ"ה ז"ל בנימוקיו למשנה זו שכתב דלהכי במסית שאני מכל חייבי מיתות בדין ההכמנה משום דכתיב בה בסתר לאמר הא כיצד בפני עדים אי אפשר שהרי נאמר בסתר ובלא עדים לא אפשר למקטליה אלא בהכמנה, ואי בעית אימא כולהו חומרי במסית מלא תחמול ולא תכסה נפקא לן, ובמכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 56 איתא בסתר לאמר למה נאמר והלא כבר נאמר כי יסיתך ומה ת"ל בסתר, אלא אם היה רשע ערום ובעל שטנה מכמין לו עדים כיצד וכו' והדרשא היא דלמה נאמר בסתר ומאי נפק"מ אם בסתר אם בגלוי היתה ההסתה ומזה יליף הכמנה, ואפשר דזהו מקור דברי רבנו שכתב דמצוה להכמין. ולכאורה היה נראה דיש במסית דין חדש דמהני הכמנה משא"כ בשאר חייבי מיתות אבל שיש מצוה בהכמנה מנין לו לרבנו ונלמד מכאן, ועי' עוד להלן שם שדרש לא תאבה לו בלבך אבל מקבלו אתה בפיך שאם אין אתה מקבלו בפיך כיצד אתה מכמין לו אבל אינו מוכרח.

כיצד מכמינין לו המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל וכו'. הא דבעי שנים, ולא סגי בהכמנת עוד אחד ויצטרף הוא עמו עי' תוס' יו"ט שהעיר בזה, ומ"ש ז"ל בזה, ולפי מה שהבאנו דברי רבנו הרמ"ה ז"ל שכתב דאע"ג דאמר ליה מסית יש יראה וכו' לא מחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דאיירי ביה רחמנא וכו' אבל הכא דניסת קא גרם ליה למימר לא מחייב עד דמגלי ניסת דעתיה דלא ניחא ליה בהכי ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה וכו' ולפי"ז אין המוסת מצטרף לעדות זו, והמוטב שבדרכים מ"ש בזה המהרש"ל ז"ל בסמ"ג וכן הפר"ח ז"ל דהרי פסק רבנו בפ"ד מהל' עדות ה"א בעדי נפשות דאם היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והאחר מחלון אחר אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, והרי הכא המוכמן יושב בחדר אפל כדי שיהא רואה ואינו נראה והיאך יצטרפו זה עם זה והוא נכון, והביאם גם הרב משנת חכמים ז"ל ומה שדייק ז"ל ע"ז מרישא דלמה בעי לומר יש לי חברים רוצים בכך והא בחד סגי, אין זה דיוק כלל כמובן, דלמה לא יאמר לו הוא יש לי חברים רבים כדי שיאבה לעשות הדבר כמובן.

ד

מצוה ביד המוסת להורגו וכו' עד ואסור למוסת ללמד עליו זכות וכו' ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק וכו'. עי' בספרי כאן ובסנהדרין ל"ג ב' וחילופיהן במסית, וקצת צ"ע לשון רבנו במה שכתב ואסור למוסת ללמד עליו זכות, והרי דין זה לכל אדם הוא ולאו דוקא למוסת וגם בספר המצוות כתב רבנו על המוסת ולא ידענא למה, ובספרי לא נאמר כלל דקאי דוקא אמוסת אלא ולא תחמול לא תלמד עליו זכות וכו' וכנראה שהוא דין לכל אדם, שוב מצאתי בס' משנת חכמים מצוה כ"ז דנראה לו פשוט דלאו דלא תחמול ולא תכסה להניסת עצמו קא מזהר רחמנא, דהא הבי"ד יכולין ללמד זכות עליו כשאר חייבי מיתת בי"ד רק דמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות, ועל כרחך דרק אמוסת קאי, וצ"ע דמלאו דלא תחמול ילפינן ג"כ דא"צ התראה וזה נאמר ג"כ לבי"ד וגם המה מוזהרים בזה ולענין לימוד זכות שוב אין הבי"ד מוזהרים, ובאמת הרי אמרו וכן פסק הרמב"ם דאין טוענין למסית ועי' פרש"י שם דאין טוענין לו בי"ד שום טענת זכות מה שאינו טוען הוא בעצמו והוא מקרא דלא תחמול, הרי גם דטענת זכות נאמרה לכל וגם לבי"ד, ומדרשת הספרי והביאה רבנו בפי"א דסנהדרין דאם יצא מבי"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו, יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו, ואי דאסור לכל אדם ללמד עליו זכות, פשיטא דאין מחזירין אותו דהרי אין הבי"ד רשאין לשמוע כלל כיון שהמלמד עליו זכות עובר בלאו, כן צ"ע קצת מה דלא הזכיר רבנו כאן שכלל כל דיני המסית גם דין זה דמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות. אם לא דנימא דכל הנאמר כאן הוא רק למוסת ולא לבי"ד, ובפי"א דסנהדרין כתב מה שנוגע לבי"ד, אבל לפי המבואר קשה לומר כן, ועוד דהרי כתב כאן גם דין ההתראה שאינו צריך התראה, ועי' בסמ"ג שהעתיק רק דין לימוד זכות וחובה במוסת אבל שלא לאהוב לא העתיק על מוסת ומשמע דהוא לכל אדם ועי' ביאור מהרש"ל שם. וראוי לבאר עוד דמ"ש רבנו דאסור למוסת ללמד עליו זכות ומחויב ללמד עליו חובה, על כרחך מיירי בשאין המוסת מצטרף להעיד עליו וישנם עדים אחרים, דאי כשהמוסת הוא העד על ההסתה, הרי נאמר בתורה ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה וכמ"ש רבנו בפ"ה מהל' עדות ה"ח והוא מבואר בסנהדרין ל"ג ועוד, וכבר עמד ע"ז הרב משנת חכמים והוא ברור.

ואזהרה להדיוט המסית מנין. עי' כ"מ דנביא בהדיא כתיב ביה, וכתב הפר"ח ז"ל בכוונתו דר"ל דאזהרת הנביא הוא מ"ש רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ז מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו עיי"ש וכ"כ רבנו באגרת תימן ועי' ביראים החדש סי' רמ"א שכתב לא צויתיו אזהרה, וכבר עמדו בזה המחברים דקרא דאשר לא צויתיו עונש הוא ולא אזהרה ועי' ספרי דבי רב וחי' מהרד"ם ועי' סמ"ג לא תעשה ל"ד שכתב ואולי אזהרתו מלא תכחשו ולא תשקרו עי"ש והפר"ח ז"ל כתב דהאזהרה הוא ע"פ הירושלמי דסנהדרין סוף הנחנקין מלא תענה, וגם ע"ז השיגו דהא קי"ל לאו שניתק לאזהרת מיתת בי"ד אין לוקין עליו, והרי על לאו דלא תענה לוקין והדברים ארוכים.

לענ"ד כוונת הדברים פה דלנביא המסית איכא אזהרה מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכמ"ש רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ו, והרי רבנו כלל בין האומר שהאל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה, בלאו אחד עיי"ש, ועי' מ"ש לעיל בזה, וע"ז באה האזהרה ושם אלהים אחרים לא תזכירו ועי' לקמן בה"ו הראיתי מקור הדברים אבל האזהרה דאשר לא צויתיו הוא לנביא השקר דעלמא, והרבה יש לדבר עוד בזה אכמ"ל.

ואזהרה להדיוט המסית מנין שנא' וכל ישראל ישמעו וייראו. והוא מגמ' דסנהדרין ס"ג כמ"ש הכ"מ וכוונתו לסיפא דקרא ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה וכן פרש"י ז"ל שם, וכן העתיק רבנו להדיא בספר המצוות בל"ת ט"ז ולשון האזהרה שזה אמרו יתברך במסית ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, ותמה ע"ז הרב פר"ח ז"ל בריש פ"ד, דהרי במכות ה' ס"ל לר' מאיר דאזהרה לעדים זוממין הוא מקרא דוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד, ורבנן ההוא מיבעי ליה להכרזה, ור"מ מוישמעו ויראו נפקא, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה, הרי דלרבנן אזהרת עדים זוממין מלא תענה ולא אמרינן דוכל ישראל ישמעו ויראו הוא להכרזה, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה אלא לר"מ, וא"כ גם הכא על כרחך אזהרה למסית מקרא דולא ישמע על פיך הוא וקרא דולא יוסיפו עוד הוא להכרזה וכמו בעדים זוממין, ועל כרחך דהגמ' בסנהדרין רצתה לאוקמי גם לר"מ אבל רבנו הרי ס"ל כרבנן בעדים זוממין דאין לוקין אלא ארבעים ואזהרתם מלא תענה ולמה כתב דאזהרת המסית מקרא דולא יוסיפו לעשות עי"ש שהאריך ונשאר בתימה.

והמעיין יראה דרשת הספרי על קרא דולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, אין לי אלא זה בלבד מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו' ת"ל ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה לא כדבר ולא כרע ולא כזה, יכול אף המגפף וכו' ת"ל הזה וכו' הרי להדיא דלאזהרה אתי ולא להכרזה, ונראה שם דהוא דרשת ר' יהודה הרי גם דלרבנן דר' מאיר לאזהרה אתי ואפילו הוא סתם ספרי וכר' שמעון מ"מ הרי מבואר דהוא לאזהרה.

ואם שיש לעמוד על ביאור הגמ' דמכות דהרי חזינן הכא דגם לר' יהודה סגי בקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו להכרזה, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה, וא"כ גם בעדים זוממין נימא הכי, אין זו קושיא כלל, והרי הכא קרא דולא יוסיפו לעשות לדרשה אתי לא כדבר ולא כרע ולא כזה, וממילא פשיטא דהוא לאזהרה משא"כ התם בעדים זוממין ויש להאריך.

ועכשיו זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 66 וכל ישראל ישמעו ויראו א"ר יהודא וכי נאמר ייראו וייראון והלא לא נאמר אלא ישמעו ויראו, כיצד הן עושין כותבין ושולחין לכרכים ביום פלוני נידון פלוני בהריגה לכך נאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מלמד שצריך הכרזה ולא יוסיפו לעשות זו אזהרה להדיוט המסית אין לי אלא זה בלבד מניין לאומר לחבירו נלך ונעבוד וכו' ת"ל ולא יוסיפו וכו' עי"ש היטב והדברים ברורים ומבוארים כמ"ש רבנו וכמו שבארנו בדעתו ז"ל.

ה

המסית אחרים לעבדו ואמר להם עבדוני אם עבדוהו נסקל ואם לא עבדוהו אע"פ שקבלו ממנו ואמרו הן אינו נסקל אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו"ם אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד אע"פ שעדיין לא עבד שניהם נסקלין המסית והמוסת וכו'. עי' כ"מ והוא מבואר בסוגיא שם ס"א. אבל נתלבטו המחברים בדברי רבנו טובא, שהרי ס"ל לרבנו בה"א דבמסית אע"פ שלא עבדו כלל לא המסית ולא המוסת, חייב המסית, ולא בעינן כלל שיאמר המוסת הן או נלך ונעבוד, והוא מפורש במשנה כמו שהבאנו שמה וכן לעיל בפ"ד, ולמה בעינן הכא לחייב המסית שיאמר המוסת הן או נלך ונעבוד, ולא מצאו עצה אחרת, כי אם דהא דבעי רבנו שיאמר הן נלך ונעבוד כדי לחייב המוסת הוא, אבל לגבי חיוב המסית אה"נ דלא בעינן שיאמר המוסת כלל, והנה לפי"ז על כרחך לומר דהא דבמסית לעצמו דלא מחייב המסית אף שאמר המוסת הן או אלך ואעבוד, הוא משום דמסית לעצמו שאני גם לענין חיוב המסית משום דגם המסית סבר דלא שמעו ליה ולהכי לא הוי מסית כלל עד שיעבדוהו ממש, ותמוה לפי"ז דהא לר' מאיר דס"ל דמסית לעצמו ג"כ שמעי ליה למה בעי גם הוא שיאמר המוסת הן, והרי בשאר מסית לא בעינן זה כלל.

והנה התוס' ז"ל שם בדף ס"א ד"ה ומר סבר לעצמו לא שמעי ליה כתבו וז"ל תימה נהי דלא שמעי ליה ליחייב מיהו כשאר מסית דמחייב בדבורא כשמכמינם לו עדים ואמרו האיך נניח וכו' ואם אינו חוזר בו חייב, ויש לומר דוקא מסית לעכו"ם דשמעי ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ"כ משום דלא שמעי ליה דאמרי מאי שנא איהו מינן, ויפלא הדבר דהנה התוס' שפיר כתבו כן משום דאינהו לר' יהודה אזלי, ולדידיה שפיר אפשר לומר כן דהא ס"ל כן לר"י דמסית לעצמו לא שמעי ליה, אבל מה יעשו לר' מאיר דס"ל דבמסית לעצמו נמי שמעי ליה, ומ"מ אמרו בגמרא במאי קמפלגי במסית לעצמו ואמרי ליה אין קמפלגי, ולר' מאיר יקשה למה בעי שיאמר הן ומאי שנא משאר מסית דעלמא.

ומדברי הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין שם דאיהו מפרש ג"כ כפרש"י ורבנו ז"ל דאמסית קאי, כנראה רצה לישב הדברים, וכתב ואע"ג דמסית מתחייב בדבור לבד לדברי הכל, היינו דוקא כשהוא מסית לעכו"ם ידועה שעובדין אותה העכו"ם, אבל במסית שיעבדוה כבואו ועבדוני שאינו עכו"ם לשום אדם עדיין, אינו חייב אלא כדרך שחייב האומר אלך ואעבוד משום דבור עכ"ל, ולפי"ז מיושבין קצת הדברים אלא דצ"ע דא"כ גם במסית לאחרים שלא נעבדו מעולם הרי ג"כ דינא הכי, ובדברי רבנו בודאי א"א לכוון כן שכתב אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו"ם הרי דלא חילק בזה כחלוקת הר"ן ז"ל.

והרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב וז"ל ויש לפרש דלעולם לענין חיובא דמסית קאי וכי תימא אין למה לי והרי מסית דעלמא אע"ג דלא שמעי ליה חייב, התם במסית לאחרים הוא דחייש קרא דלא לטעו בתריה אבל מסית לעצמו דלא טעו בתריה לא מחייב וכי מחייב ליה ר' מאיר לאו מטעמא דמסית קא מחייב ליה אלא מטעמא דלא תעשה עצמך פסל, הלכך דוקא דאמרי ליה אין דשמעי ליה והוי כמאן דפלחוהו, דהא בדבורא בעלמא קי"ל דמחייב כדקתני האומר, אבל אי לא אמרו ליה אין לא מחייב, דהא לא עביד ולא מידי, ור' יהודה סבר אע"ג דאמרו ליה אין נמי לאו כלום הוא דודאי לא שמעי ליה ואשתכח דלא פלחוהו, והיינו דקתני אינו חייב עד שיאמר אעבוד, כלומר אין המסית לעצמו חייב עד שיאמר הניסת אעבוד אלך ואעבוד, והנה הרמ"ה ז"ל יישב הדברים על מכונם, אבל אי אפשר לכוונם לדעת רבנו, דמדברי רבנו שכתב במסית אחרים לעבדו אינו חייב המסית עד שיעבדוהו ממש נראה דלא ס"ל כשיטת הרמ"ה ז"ל.

ונראה בבירור שיטת רבנו בזה לפי מה שכתבנו לעיל בה"ב דבעינן במסית דוקא שיאמר המסית אלך ואעבוד נלך ונעבוד אבל כשאומר עבדוה לכו ועבדוה אין זה מסית אם לא בנביא המדיח דגביה מהני גם לך ועבוד וכמו שבררנו הדברים, והנה באומר באו ועבדוני הרי אמר המסית רק לכו ועבדו דהא הוא לא כלל עצמו בעבודה זו, ולהכי אדבוריה לחוד לא מחייב משום מסית אלא בעבדוהו ממש ע"פ הסתתו ולא סגי באמירת המוסת הן ואלך ואעבוד לר' יהודא משום דמימר אמרי מאי שנא איהו מינן, ולר' מאיר דלא ס"ל סברא דמאי שנא איהו מינן, מ"מ בעינן שיאמר הן ולא כשאר מסית דעלמא דהא לא אמר המסית נלך ונעבוד אלא באו ועבדוה, ובמסית לעבוד אחרים דליכא טעמא דמ"ש איהו מינן מ"מ בעינן שם ג"כ שיאמר המוסת הן או אלך ואעבוד משום האי טעמא. והוי לר' יהודא מסית לעבודת אחרים כמו לר"מ במסית לעצמו דג"כ לית לן טעמא דמאי שנא איהו מינן לר' מאיר, ומפרש רבנו ג"כ דאמסית קאי מיהו הכא שאני משום דאמר באו ועבדוני או באו ועבדו לאחרים ובזה בעינן שיאמר המוסת הן ואז חייב בין המסית ובין המוסת, משא"כ בשאר מסית דעלמא לא בעינן לחיוב המסית שיאמר המוסת הן, ולא אבה ולא שמע ג"כ חייב המסית, והדברים האלו יאירו כל הענין למעיין שם, והרבה יש לי להאריך בישוב כמה דברים בסוגיא לפי"ז והמעיין יבחר.

שנאמר לא תאבה לו ולא תשמע לו הא אם שמע ואבה חייב. ברייתא שם כמ"ש הכ"מ, והנה רבנו הביא בפ"ד דרשת הספרי ואסור למוסת לאהוב את המסית וכן שלא לעזוב עמו והוא מקרא דלא תאבה ולא תשמע, ועי' להרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה שהשיג על רש"י ז"ל שהביא דרשת הספרי לא תאהבנו, דבגמ' אמרו ע"ז הא אם אבה ושמע חייב ועי' להרמב"ן ז"ל במנין המצוות נ"ח ורבנו הביא שתי הדרשות, ואין שוב סתירה ביניהם ועי' בהתורה והמצוה שם שכתב דדרשת רז"ל הוא מדהקדים אבה לשמיעה, והיה צ"ל לא תשמע לו ולא תאבה לו ומזה דריש לא תאהבנו וכו' ויש עוד כמה דרכים בזה ואין מקום להאריך.

ו

נביא המתנבא בשם עכו"ם וכו' שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות. בנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי ליתא לבבא דאו שלא לעשות, וכן אינה בדפוס קונשטנדינא רס"ט.

אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק. הנה מה שהזכיר רבנו תנאי ההתראה, אפשר לומר משום דאף דהוי דבורא בעלמא מ"מ צריך התראה ועי' כ"מ לעיל בפ"ב במגדף, ויש בזה אריכות דברים ויתבאר במקומו, אבל מה שהזכיר רבנו גם תנאי זה דההתראה צריכה להיות בפני שנים, ולא הזכיר כן במקומות אחרים אף שהדין דין אמת, וסמך עצמו בכל מקום על מ"ש בהל' סנהדרין, דבר זה צ"ע ומצאתי שעמד בזה הרב משנת חכמים ז"ל ונשאר בצ"ע.

ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו. לא נתבאר מקורו אצל המחברים וגם הסמ"ג והסמ"ק העתיקו אזהרה זו, ועי' בספר המצוות ל"ת כ"ו כתב וז"ל ולא בא בכתוב אזהרה מבוארת ומיוחדת בזה הענין כלומר אזהרת מתנבא בשמה, אבל התבאר בכתוב העונש ודין המיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו יתברך ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא, וזאת המיתה בחנק וכו' וכבר ידעת השרש שבארתי וכו' והוא אמרם לא ענש אלא א"כ הזהיר, ותהיה האזהרה שלו מאמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ואינו נמנע היות לאו אחד מזהיר מדברים רבים וכו' עיי"ש, וסבור הייתי לראות מזה שגם רבנו לא מצא מקור מפורש לזה אלא שכתב שעל כרחך יהיה זה מקור אזהרתו וזהו שאמר כאן ואזהרה שלו מכלל שנאמר ולא כתב לשון כזה במקומות אחרים זולת באופן כזה, ודבר זה בנוי על יסוד מה שהשריש רבנו בפי"ד משרשיו וז"ל ולפעמים לא תתבאר האזהרה בכתוב בלאו גרידא אבל יזכיר העונש בלבד ויניח האזהרה, אבל השרש אצלנו לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר וא"א מבלתי האזהרה לכל מי שיתחייב עליו עונש ולכן יאמרו בכל מקום עונש שמענו אזהרה מנין וכו' אמנם נוציא בהיקש האזהרה (ובכת"י ערב הביאו הגאון ר' חים העליר נ"י הנוסח נוציא בהיקש הרמז על האזהרה וכ"כ בנוסח ר' שלמה אבן איוב ז"ל עיי"ש) ואלו הם דברי רבנו כאן, ועי' עוד ביראים סי' ע"ו ובחדש סי' רמ"ב ז"ל הזהיר הקב"ה שלא להתנבאות בשם עכו"ם בפרשת ואתחנן דכתיב לא תלכו אחרי אלהים אחרים ואין לך הולך אחרי עכו"ם יותר ממתנבא בשם עכו"ם, ומזה נראה ג"כ שלא היה לרבותינו מקור מבואר בזה, ועכשיו זכיתי מן השמים ומצאתי מקור הדברים כאשר כתב רבנו ז"ל במכלתא דרשב"י (הו"ל הה"ג רד"צ פרופ' הופמן ז"ל) וז"ל דבר אחר ושם אלהים אחרים לא תזכירו זו אזהרה לנביא המתנבא בשם ע"ז, לפי שהוא אומר ומת הנביא ההוא עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל ושם אלהים אחרים לא תזכירו, והדברים ברורים כנתינתן מסיני וכן מצאתי עכשיו הדברים מפורשים גם במדרש תנאים דברים י"ח כ' עי"ש.

ז

ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עכו"ם, ואין שואלין ממנו אות ומופת וכו' וכל המחשב וכו' שמא אמת הן עובר בלא תעשה שנא' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. לא הראו מקור הדברים, והנה רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ח כתב, שהזהירנו משמוע למתנבא בשם ע"ז, ר"ל שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו ונאמר לו מה האות שלך וכו' ולא נשמע ממנו טענה, והאזהרה מזה הוא אמרו לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. והרמב"ן ז"ל השיג עליו דהביאור לא תשמע אל דברי הנביא הוא שלא נקבל את דבריו לעשותם, וכמו שתרגם באונקלוס שם והנה היא אזהרה בע"ז עם כמה אזהרות שבאו בתורה בעניניה כמ"ש במ"ח מקומות הזהירה התורה על ע"ז עיי"ש ובמגילת אסתר ובלב שמח מה שרוצים לישב דברי רבנו, והנה הרב סדר משנה ז"ל אחרי שהאריך בישוב שיטת רבנו מהשגת הרמב"ן ז"ל חתר למצא סמוכים לדעת רבנו בספרי פרשת ראה שם, דאיתא שם ע"פ הנוסחא הישנה לא תשמע לדברי הנביא ההוא ולא תחזור בו (הנוסחא החדשה היא ולא החוזר בו, וכן היא הנוסחא במדרש תנאים שם, והביאור לנוסחא זו, שהרי ר' עקיבא ס"ל התם ח"ו שמעמיד הקב"ה חמה לבנה ומזלות לעובדי ע"ז הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת בתחלה וחזרו להיות נביאי השקר ופליג על ר' יוסי הגלילי וכמו בגמ' דסנהדרין ועל זה אמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ולא החוזר בו ר"ל שחזר להיות נביא שקר, [וכן הוא מבואר בפסקתא זוטרתא אמר ר"ע ח"ו וכו' אלא מהו ובא האות והמופת וכו' וחזר להיות נביא השקר ולמדך הכתוב שאם בא אות ומופת ע"י נביא כשהיה נביא אמת וחזר ואמר לך לך עבוד אלהים אחרים אל תשמע לו והם הם הדברים בספרי] ואח"כ סיים או אל חולם החלום ההוא ולא החשוד למפרע והוא ישר מאד, אבל הנוסחא הישנה בספרי היא ולא תחזור בו) ורוצה לפרש שכוונת ולא תחזור בו הוא ענין עסק והשתדלות עמו וכמו בכמה מקומות בש"ס לשון זה אתה מחזר לשורפו וכדומה, וכן מצאתי בהתורה והמצוה שכתב לדבר פשוט דס"ל להספרי שאין פירושו של לא תשמע לו שלא תקבל דבריו לעשות כן שעל זה הו"ל למימר לא תשמע אליו, אבל הוא לשון שמיעת הדברים היינו שאסור לו לשמוע הדברים פעם שנית עיי"ש, ולדעתי העניה הוא דחוק.

ואשר נ"ל בעזה"י מקור הדברים בספרי שופטים (י"ח כ) וז"ל והמתנבא בשם עכו"ם ואומר כך אמרה עכו"ם אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אין שומעין לו אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת בסתם מיתה האמורה בתורה זו חנק ע"כ, והנה הא דתנן אין שומעין לו הוא תמוה דהא אפילו מיתה הוא חייב. ולכן מחקו אותו רבותינו ז"ל וכתבו תחתיו מיתתו בידי אדם, ומה דתנן אח"כ אך הנביא אשר יזיד וכו' כתבו דאולי קטיעא הוא או כמו שהגיהו מיתתו בידי אדם "שנאמר" אך הנביא וכו'. ועי' למרן הגר"א ז"ל שהגיה ג"כ בדברי הספרי כנ"ל, ונראה דהיתה לו לרבנו הנוסחא העתיקה, והכין ביאורה דהמתנבא בשם עכו"ם אפילו כוון את ההלכה אין שומעין לו, ר"ל דאסור לשמוע ולערוך עמדו דין ותשובה וכמ"ש רבנו, וע"ז מסיים אך הנביא אשר יזיד לדבר וכו' ומת בסתם מיתה האמורה בתורה זו חנק, ור"ל דעל השומע איכא רק לאו אבל הנביא חייב מיתה והדברים ישרים.

אמנם מה שיש לעמוד עוד על דברי רבנו הוא, דהרי הלאו דלא תשמע לו קאי אנביא המדיח לעכו"ם, ומנין לו לרבנו דאיכא לאו זה גם במתנבא בשם עכו"ם וכן העתיק גם הסמ"ג והחינוך, והנה ביראים סי' ע"ז ובחדש סימן שס"ח העתיק ג"כ לא תשמע אל דברי הנביא, צוה והזהיר הבורא ברוך הוא שלא יקבל אדם דברי נביא שקר האומר לך עבוד אלהים אחרים אע"פ שלא תעשה כדבריו משעה שקבלת דבריו אתה עובר דכתיב כי יקום בקרבך נביא וכתיב לא תשמע אל דברי הנביא משעת קבלה עבר על לא תשמע. והנה יש לעמוד הרבה על דברי רבנו היראים אם מסכמת דעתו לדעת רבנו. אבל אפילו אם ס"ל כרבנו הרי כתב להדיא דהוא בנביא השקר המתנבא לעבוד עכו"ם, אבל לא במתנבא בשם עכו"ם וכוון כהלכה, ומצאתי במשנת חכמים סי' כ"ט שכתב והנה זה פשוט דאף דהא דכתיב ובא אליך האות ומופת היינו האי דכתיב בפרשת ראה דאיירי בנביא המסית ומיתתו בסקילה וכמ"ש הכתוב נלכה ונעבדה דהיינו נלך ונעבוד וכו' ומתנבא בשם עכו"ם היינו לאסור האסור דמכוון כהלכה רק שמתנבא בשם עכו"ם, מ"מ ס"ל להרמב"ם דהדין דין אמת דאף בנביא המתנבא בשם עכו"ם שאסור להרהר מלאו דלא תשמע וכו' כן נראה פשוט, ולא ידענא פשיטותיה דמר ולפי מ"ש לעיל איתא דבר זה בספרי ומ"מ הדבר צריך בירור ועיון גדול.

ט

כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו וכו' הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה וכו' הרי זה בכלל לא תגור ממנו. עי' כ"מ דהוא מספרי, ובאמת הביא כן רבנו בספר המצוות ל"ת כ"ט בשם ספרי, ובספרי שלפנינו ליתא אלא דרשא דאל תמנע עצמך מללמד עליו חובה אבל שלא לירא לענשו ליתא לפנינו, ומלשון רש"י ז"ל בפרושו על התורה נראה שהיה לפניו הגי' בספרי ושלא נירא ליענש עליו, או ושלא נירא לענש אותו, ועי' להר"א מזרחי ז"ל בבאורו על התורה שכבר עמד ע"ז שהרי לא נמצא כן בספרי וביאר שכוונת רש"י ז"ל לבאר דכוונת לא תגור הוא מיראה שלא ליענש עליו עיי"ש ועי' לרבנו בהקדמתו לפי' המשנה נראה דשלא נירא לענשו הוא פשטא דקרא עיי"ש.

ואנכי זכני השי"ת ומצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ' 211 וז"ל לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל אל תמנע מלהרגו שנאמר לא תגור ממנו, דבר אחר לא תגור ממנו אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה, ובא וראה שמה שהוסיף רבנו בלשונו הטהור המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו, שצ"ל שכוונתו ג"כ כמ"ש הרא"ם ז"ל על פירש"י ז"ל על התורה שהבאנו, אבל באמת הוא ג"כ ע"פ המקור הזה לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל אל תמנע מלהרגו.

ועי' במשנת חכמים שהעיר לדבר פשוט דהך דינא דלא תגור ממנו רק על נביא השקר נאמר דעוברין על זה בלאו אבל לא במתנבא בשם עכו"ם, והרב מנחת חינוך ז"ל מצוה תקי"ט כתב וכבר כתבתי לעיל דנביא המתנבא בשם הקב"ה לע"ז דהוא נביא שקר ג"כ, אפשר דלאו זה ג"כ נוהג, אך בתורה נכתב הלאו זה על דבר העתידות אשר לא יבא וכו' א"כ אפשר רק בדבר הזה וצ"ע עכ"ל. והנה במקור הדברים במכלתא אשר לפנינו הדברים מפורשים, וזהו סדורה, לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי, ג' מיתתן בידי אדם ואלו הן המתנבא מה שלא שמע וכו' המתנבא בשם ע"ז ואמר כך אמר לי ע"ז אפילו כוון את ההלכה וכו' עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל ושם אלהים אחרים לא תזכירו (והם הם הדברים שהביא רבנו בה"ו ועמדנו עליהם) שמא תאמרו בשביל דבר שאמר זה ימות ת"ל וכי תאמר בלבבך וכו' אמר המקום אני הכתבתי בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וזה מתנבא בשמי לע"ז לפיכך לא יהיה הדבר ולא יבא בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל וכו', הרי מבואר להדיא דגם על המתנבא בשם עכו"ם קאי הך לאו דלא תגור.

י

הנודר בשם עכו"ם והנשבע בה לוקה, שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לעכו"ם, ואסור להשביע העכו"ם ביראתו אפילו להזכיר שם עכו"ם שלא דרך שבועה אסור שנאמר לא תזכירו. עי' כ"מ דהוא מגמ' דסנהדרין ס"ג, ואף דהתם מפיק לנודר ומקיים בשמה מולא ישמע על פיך, הנה אחרי דדרשינן ולא ישמע על פיך לאזהרת מדיח, מפיק לכולהו מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי' בתוס' שם, ועי' בסמ"ג לא תעשה ל"ב, ועי' ברש"י במשנה כתב ג"כ מולא תזכירו, והיראים סי' ע"ה, ובחדש סי' רמ"ה וכן הסמ"ק בסי' קי"ט נפקו להו לנודר ומקיים בשמה מולא ישמע על פיך ורק שמור לי בצד ע"ז פלונית דאסור מקרא דלא תזכירו כמו בגמ' דילן, וכן מ"ש רבנו ואסור להשביע העכו"ם ביראתו הנה בגמ' איתא ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ועי' רש"י ז"ל שם דהיינו לעכו"ם וכמו דאמרו בגמ' שם מסייעא ליה לאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי וכו', ורבנו הרי כתב דין זה דאסור לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עכו"ם לקמן בהי"א וכאן כתב דאסור להשביע העכו"ם, וכן מ"ש רבנו אפילו להזכיר שם עכו"ם שלא דרך שבועה אסור ליתא בגמ', אלא דלמד כן מהא דאסור לומר שמור לי בצד ע"ז פלונית וכן הוא בסמ"ג לא תעשה ל"ב שם ובכלל זה שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית, וה"ה שבכל ענין אסור להזכיר שם ע"ז שהרי המקרא נכתב בסתמא ועי' ברא"ש פ' ד' מיתות שכתב שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי וכו' לכאורה משמע דוקא בכהאי גוונא אסור להזכיר כשמזכיר ע"ז לצורך. וכן בגמרא לקמן כמגדון לשילה, שצריך להזכיר לסימן, ומיהו נראה דבכל ענין אסור דקרא סתמא כתיב והאי דנקט שמור לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ"ל דאפילו לצורך אסור והם הם דברי הסמ"ג.

אבל המעיין בדברי רבנו בספר המצוות ל"ת י"ד ימצא הדברים מפורשים במקורם, וז"ל שהזהירנו מהשבע בע"ז ואפילו לעובדיה (ר"ל זהו מ"ש רבנו כאן אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לגוי (ומה שכתוב לפנינו ואחד הנשבע בה לעבודת כוכבים הוא ט"ס דמוכח, וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט ובמעשה רוקח הספרדי) ועי' בדברי רבנו בפ"ה מהל' שותפים ה"י, שהביא דין איסור עשיית שותפות עם העכו"ם ושמא יתחייב שבועה קאי בין שיתחייב העכו"ם שבועה לישראל, ובין להיפך ויצטרך לשבע בשם עכו"ם ועיי"ש בראשונים ובכ"מ שם) וכן לא ישביעו אותם בה כמו שביארו לנו באמרם לא תשביע לעכו"ם ביראתו והוא במכלתא משפטים והוא אמרו יתברך ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא תשביע לעכו"ם ביראתו, ושם אמרו ג"כ לא תזכירו שלא ידור אדם בשם ע"ז (וליתא לפנינו במכילתא דר' ישמעאל אבל איתא להדיא במכילתא דרשב"י שם) והרי לפנינו מקור כל הדברים ומפיק להו מושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי' בשאלתות שאילתא נ"ב שהיתה הגי' לפניו במימרא דאבוה דשמואל שמא נתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ולא כנוסחא שלפנינו מולא ישמע על פיך ועי' מ"ש שם מו"ר ז"ל בהעמק שאלה להוכיח עיקר נוסחא זו. ומ"ש רבנו אח"כ בהי"א שלא לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עכו"ם הוא מגמ' דסנהדרין שם אבל המשמיע לעכו"ם ונשבע לעכו"ם הוא מבואר במכלתא. ומ"ש רבנו אפילו להזכיר שם עכו"ם שלא דרך שבועה אסור כן הוא גם בשאלתות שם, ואסור לאדכורי שמיה דעכו"ם שנא' ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי' בע"ז מ"ו א' יכול לא לשבח ולא לגנאי ת"ל וכו', ותמוה לי על מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע סי' קמ"ז על הא דאסור להזכיר שם עכו"ם בין לצורך בין שלא לצורך הביא כן בשם הרא"ש, ולפלא אחרי שהדבר מבואר בשאלתות להדיא ובדברי רבנו ובסמ"ג למה לא הביא אותם והרי זהו מקור הדברים, ועי' עוד בלח"מ פי"ט דסנהדרין מה שהאריך בדברי רבנו ולפי מה שכתבנו, הרבה יש לעיין בדבריו ואכמ"ל.

יא

ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה. והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא אנן לא קי"ל כר' יהודה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל בשם, והוא מפורש בסוגיא. והנה דברי רבותינו הראשונים ז"ל בענין זה סבוכים מאד, וגם הסוגיות קשה להעמידן ועי' לרבנו בפי"ג מהל' שכירות ופי"ט דסנהדרין ופ"א דתמורה ומה שהארכנו שמה, והנה מרן הכ"מ, ז"ל דעתו דמשום חומרא דע"ז ס"ל לרבנו הכא דלוקין אף שאין בו מעשה או מטעם אחר, ועי' בחינוך מצוה פ"ו שכתב וז"ל חייב מלקות כ"כ הרב ז"ל ואע"פ שאין בזה מעשה מרוב חומר עבודת אלילים היא ע"כ. והוא כדברי הכ"מ ולפלא כי לא הביאו, אבל עי' להרמ"ה ז"ל בנימוקיו לסוגיא זו שכתב ודייקינן מאי שנא הנודר בשמו דלא לקי משום דדבורא בעלמא הוא ולית ביה מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכו' אלמא כל היכא דבעלמא לא לקי גבי עבודת גילולים נמי לא לקי, ה"נ לאו שבכללות נינהו וכו' וכיון דבעלמא לא לקי בעבודת גילולים נמי לא לקי עיי"ש, ולפי"ז כד מוקי לה כר"י הרי להדיא דמשום חומרא דע"ז לא שייך לומר כן וזהו עיקרה של הסוגיא, דאין מחמירין משום לתא דע"ז, גם מ"ש הלח"מ ז"ל בפי"ט דסנהדרין לישב דאיירי דאית ביה מעשה וכגון דנשבע בשמה שלא יאכל ואכל, כבר השיגוהו והוא פלאי באמת, דהא אינו חייב על האכילה כי אם על השבועה בין אכל בין לא אכל, וזה אין בו מעשה. ויפלא כי גם מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו ליו"ד סי' קמ"ז נראה דעתו נוטה לישוב הלח"מ והוא מופלא.

והרוצה לעמוד על יסוד דברי רבנו יעיין בשטמ"ק ב"מ צ' בסוגיא דחסמה בקול והביא שם גירסת הגאון שאני עדים זוממין הואיל וישנן באי"ה וכפי ביאור הראב"ד ז"ל (וכנראה אינו אותו הראב"ד בעל ההשגות ודבר זה מצוי) ובדברי הר"י מיגא"ש ז"ל בחי' לשבועות כ"א וכן הוא שיטת הרי"ף ז"ל ועי' רמב"ן שם, דלפי"ז בחסמה בקול בדיבור שאינו באחה"ע (אותיות הגרון) כי אם בעקימת שפתים לקי, ועי' מ"ש בפ"כ מהל' עדות ובפ"ד מהל' שבועות והארכנו בזה הרבה ועי' להרב חקרי לב חלק יו"ד ח"ג סי' ע' מה שהאריך והרחיב הדברים בדעת רבנו אי דבורא הוי מעשה, וסוגיא דסנהדרין קאי אי דבורא לא הוי מעשה, וראיתי מי שתמה בסוגיא דסנהדרין דהרי ר' אלעזר אית ליה דדבורא הוי מעשה, עי' שבת קי"ט משמיה דר"א מנין שהדבור כמעשה, ולפי"ז מאי פריך הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו ואין זה כלום, דהתם לאסור דבור בשבת כמו מלאכה, ועי' של"ה הקדוש ואין זה נוגע כלל למה שאנו עסוקין בו ופשוט.

והנה הרב פר"ח ז"ל תמה על רבנו, דכיון דרבנו כתב לעיל בה"ו דאזהרת נביא המתנבא בשם עכו"ם הוא מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו א"כ הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד ואין לוקין עליו, והאריך טובא מכל סוגיות הש"ס, והמציא דס"ל לרבנו דלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד דאין לוקין עליו היינו היכא דבגוף הדבר איכא חיוב מיתה או אתרו ביה למיתה אז אין לוקין עליו אבל לא בענין שכולל ב' ענינים, וכבר עמדו להקשות בזה טובא, וגם המהרש"א ז"ל בסנהדרין שם נשאר כן בתימה על רבנו והסמ"ג, והמעיין במה שכתבנו לעיל בה"ו בשם רבנו יראה שאין מקום לתמיה זו, שהרי אין האזהרה מפורשת למתנבא בשם עכו"ם אלא דמכללא אתמר ובדרך רמז ותו לא מידי עיי"ש בדברי רבנו שהבאנו שם, אולם אנחנו הראנו שם מקור הדברים ולפי"ז הדברים צריכים תלמוד.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.