מראי מקומות/ברכות/כא/א
מראי מקומות
ברכות כא א
איכא למפרך מה למזון שכן נהנה. עי' אבני נזר (או"ח ח"א סי' ס) שהשואל הקשה מכאן על מה שכתב בהקדמת אגלי טל שבתורה יש הנאה, וכדברי הט"ז (יו"ד סי' רכא), ואילו כאן מבואר דבתורה לא חשיב נהנה. ועל זה השיב האבני נזר וז"ל: הנה הנאה דברכת המזון משונה מהנאה דאיסורי אכילה ודמצוות אכילה, דהני תליין בהנאת גרונו כמפורש סוף פרק גיד הנשה באיסורין, והוא הדין במצוות, אך ברכת המזון תלוי רק בהנאת מעיו, דהנאת גרונו כבר עברה בשעת ברכה, ונתבאר היטב באגלי טל מלאכת טוחן ס"ק ס"ב אות ב', ועל כן הן אמת שהתורה נהנה ממנו, אך זה בעת עוסקו בה, אבל אחר כך עברה הנאתו, ואי אפשר לברך על הנאה זו. עכ"ל.
גם בשו"ת פני אריה (סי' מז) הקשה על הט"ז הנ"ל מהגמ' כאן. ועי' אמרי בינה (או"ח דיני שבת סי' יב) שתירץ שכוונת הגמ' מה למזון שכן נהנה הנאת הגוף ממש הבא תוך הגוף, אבל על הנאה שחוץ לגוף אינו מברך כמו הרוחץ והסח דהוי הנאת הגוף ומ"מ אינו מברך על הנאות אלו, ע"ש.
וכתב בפניני רבנו הקהלות יעקב על סדר הש"ס (סי' א) שכמובן שיש נפק"מ בין התירוצים של האמרי בינה והאבני נזר, ומציין לעיין בספר משמר הלויים (כאן).
ואמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא כו' ור' אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש. הרי"ף (ברכות יב: מדפי הרי"ף), הרמב"ם (פ"ב מקריאת שמע הי"ג), הטור (או"ח סימן סז) והשו"ע (שם ס"א) פסקו שקריאת שמע מדאורייתא כדעת רבי אלעזר. וכן כתבו הרשב"א (שם), הפר"ח (או"ח סימן סז ס"א) והשאגת אריה (סימן ג) בדעת רש"י (ברכות ב.). וכתב השאג"א שכן דעת רש"י גם להלן מזה דף יז. ובכמה דוכתי. ודעת התוס' במנחות (מג: ד"ה ואיזו) ובסוטה (לב. ד"ה קרית שמע), וע"ע בדבריהם בסוטה (שם עמוד ב ד"ה ורבי) שהאריכו בזה והניחו הדבר בתימה. והרא"ש בברכות (פ"ג סימן ט"ו) כתב שהוא מדאורייתא, ובפרי חדש (שם) תמה שסתר דבריו למה שכתב בתשובה (כלל ד' סימן כא) שכתב שהוא מדרבנן, והכריע שהעיקר כמ"ש בפסקיו שהוא מדאורייתא.
על דעת רוב הפסוקים שפסקו כרבי אלעזר הקשה השאגת אריה (סימן א) שר' אלעזר גבי שמואל כתלמיד אצל הרב ואיך פסקו כדעתו.
ובכסף משנה (פ"ב מק"ש הי"ג) כתב שלמדו כן מדאשכחן כמה ברייתות שלמדו דיני קריאת שמע מקראי ומשמע שראיות גמורות הן ואילו לדעת שמואל נצטרך לומר שהן אסמכתות. והשאגת אריה הוסיף שכן משמע גם מדברי המשנה בברכות (י:) בפלוגתת ב"ש וב"ה אם צריך להטות עצמו בערב ולעמוד בבוקר בקריאת שמע וילפינן לה מקראי. וכן כתב בספר תשואת חן (סימן מח ד"ה ועתה אכתוב) שכדברי הכסף משנה מבואר בספר תומת ישרים (להגאון תם בן יחיא נכד לרבינו תם סימן יג) שראית הפוסקים לפסוק כר"א הוא ממתני' דב"ש וב"ה ומברייתא דובשכבך בביתך פרט לעוסק במצוה דמשמע שקרא איירי בקריאת שמע.
והשאג"א דחה דבריהם שהרי שמואל ודאי ידע כל זה ואעפ"כ ס"ל דק"ש דרבנן וכי נתחכם יותר משמואל [וכן הקשה בסדר משנה (פ"א ה"א אות ג סוד"ה ומעתה)]. ולכך יישב שלמדו כן הפוסקים מדברי הגמרא בנדרים (ח.) שדעת רב שם שהנשבע לשנות פרק זה שבועתו שבועה ואף שמושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה מכל מקום כיון שיכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית חלה השבועה. ולדעת שמואל מבואר בגמרא בסמוך שקרא ד'ובשכבך ובקומך' לא איירי בקריאת שמע אלא בדברי תורה והיינו החיוב התמידי של לימוד תורה, ואם כן אינו יכול ליפטר בקריאת שמע שחרית וערבית, ועל כרחך דרב פליג אדשמואל. ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי, ועוד דרב ור' אלעזר הרי הם כרבים לגבי שמואל ויחיד ורבים הלכה כרבים. וביפה ללב (או"ח סימן סז ס"א) הביא מפסקי הרי"ד דמשמע דלא פליג רבי יוחנן עליה דרבי אלעזר אלא בתפילה אבל בקריאת שמע מודה ליה דחוזר וקורא, וכל היכא דפליגי שמואל ורבי יוחנן קי"ל דהלכתא כרבי יוחנן (יש להוסיף דהו"ל ר"א וריו"ח כרבים לגבי שמואל), וכ"כ בתומת ישרים (סימן יג). אך השאגת אריה כתב שא"א לומר כן שהרי ריו"ח לא גילה דעתו לענין ק"ש ולא איירי אלא בתפילה.
ובדעת התוס' שפסקו כשמואל אף שלכאורה רב פליג עליה, יישב השאגת אריה (שם) שהם סוברים שאף שמואל מודה שחייב לקרות איזה פרשה מן התורה בבוקר ובערב, וילפינן לחיוב זה מקרא ד'ובשכבך ובקומך', אלא שאין חיוב לקרות פרשת שמע דווקא. ואם כן אף לשמואל יכול לצאת ידי חובתו בקריאת כל פרשה בבוקר ובערב ולפיכך חלה שבועתו. ואין כוונת הפסוק לחיוב התמידי של תלמוד תורה. ומה שנקט רב 'קריאת שמע' הוא לפי שחכמים תקנו שבפרשה זו דוקא יצא ידי חובת החיוב מדאורייתא לקרות איזו פרשה בבוקר ובערב. עי"ש שהכריח פירוש זה מכמה מקומות ותמה על שיטת שאר הראשונים מדוע פסקו שק"ש דאורייתא, והביא מקור לדבריהם מגמ' סוטה (מב.) ואמר אליהם שמע ישראל, מאי שנא שמע ישראל אמר ריו"ח משום רשב"י אמר להן הקב"ה לישראל אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם.
אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב. בפשוטו כוונת אביי לחיוב הכללי של לימוד תורה כדכתיב (יהושע א ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה', אמנם דעת השאגת אריה (סימן א) שאף לשמואל יש חיוב מדאורייתא לקרות איזה פרשה מן התורה אלא שאין חיוב לקרות דווקא פרשת שמע, וזה כוונת אביי שהחיוב הנלמד מ'ובשכבך ובקומך' בדברי תורה כתיב ולאו דוקא פרשת שמע.
ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא לברוך אחריה. השאגת אריה (סימן א) מקשה מדוע לא הקשתה הגמרא על תחילת דבריו של שמואל שקריאת שמע דרבנן, מדוע מהרהר קריאת שמע בלבו ומאי שנא קריאת שמע מברכותיה שאינו מברך אף לא בהרהור. והוכיח מכך שאף לשמואל עיקר הקריאה מדאורייתא רק שאינו חייב לקרות פרשת שמע דווקא, ורבנן תקנו שיקרא פרשת שמע לצאת בה ידי חובתו מדאורייתא. ולכן בעל קרי מהרהר פרשת שמע כיון שמדאורייתא חייב לקרות איזה פרשה מן התורה.