מזרחי/שמות/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
אבן עזרא
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

מזרחי TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

ואלה שמות אף על פי שמנאן בחייהן. בפרשת ויגש ואינו רוצה לומר שכותב התורה מנאן דאם כן מאי בחייהן והלא בזמן שכתב משה את התורה מתים היו ועוד האי הבאים באו מיבעי ליה אלא הק"בה מנאן באותה שעה שירדו למצרים ומשה רבי' כשכתב התורה כתב הדברים באותו לשון עצמו שנ' מפי השם בשעה שירדו למצרים ומה שאמר חזר ומנאן כאן לאחר מיתתן אעפ"י שכתוב בו הבאים דמשמע בחייהן כבר הקשו זה בשמות רבה וכי היום באו שקורא אותם הכתוב באים והלא כמה ימים היה להם שבאו אלא שכל זמן שהיה יוסף חי לא היה עליהן משוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משוי שנא' וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ואחר כך ויעבידו מצרים לפיכך כתב הבאים כאילו אותו היום שמתו באו במצרים ופירושו הקב"ה שמנאן בחייהן חזר ומנאן לאחר מיתתן מיד ומשה רבינו כתב הדברים באותו לשון עצמו שנאמר במניינם בשעה שמתו:

להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים. בשמות רבה אמרו שקולים הם ישראל כצבא השמים מה כתוב בהו מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם:

שמוציאן במספר ומכניסן במספר. אעפ"י שלא אמרו בשמות רבה שנמשלו לכוכבים אלא לעניין המספר והשמות ולא לעניין שמונה אותם בחייהן ולאחר מיתתן מכל מקום כיון שנמשלו לכוכבים לעניין המספר והשמות ומצינו בכוכבים שמונה אותם בכניסתן וביציאתן שנאמר המוציא במספר צבאס לכלם בשם יקרא למדנו שגם זו מפני שנמשלו לכוכבים הוא והיה ראוי לפרש תחלה שהמניין הראשון היה בחייהן והשני לאחר מיתתן ואח"כ יאמר אף על פי שמנאן בחייהן חזר ומנאן לאחר מיתתן אלא שסמך על מה שפירשו בשמות רבה דמהקשו על הבאים דהכא וכי היום באו ולא על הבאים דויגש שמע מיניה דסבירא להו שהבאים דהתם הוא כמשמעו בעת שהיו באים דהיינו בחייהן אבל הבאים דהכא הוא לאחר מיתתן ולפיכך הוקשה להם באו מיבעי ליה. ואם תאמר שאחר שלא נכפל מניינם אלא מפני חיבתן למה הוכרחו לפרש הראשון בחייהן והשני לאחר מיתתן לימא שניהם בחייהן היו ומפני חבתן כפל מנינם ודכותה בפרשת במדבר מתוך חבתם לפניו מונה אותן בכל שעה. יש לומר דאלמלא שהראשון בחייהן והשני לאחר מיתתן שהם משולין לכוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר לא היה כופלן מפני חבתן בלא שום טעם שהרי בפרשת במדבר נמי איכא טעמא לכל חדא וחדא הראשון להודיע כמה רבבות נולדו מאותן ע' נפש שירדו למצרים כדכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרי' ועתה שמך ככוכבי השמים לרוב והשני לידעת הנותרים והג' להודיע כמה היו כשהשרה השם שכינתו בתוכם אלא שעם כל זה אלמלא חבתן לא היה צריך לכל אלה והא דנקט שמות גבי בחייהם ולא גבי אחר מיתתן ובכוכבים ההיפך דלגבי הוצאתן אלינו לא נקט שמותם וגבי הכנסתן שהיא העלמתן ממנו נקט שמותן הוא על פי הכתובי' שבמנין הראשון שהיה בחייהן נכתבו כל הע' נפש בשמותן ובמניין השני שהיה לאחר מיתתן לא נכתבו שמותן רק בי"ב שבטים וההיפך בכוכבי' שבהוצאתן הזכיר מספרן ולא שמותן ובהכנסתן הזכי' מספרן עם שמותן דמלכלם בשם יקר' משמע שהם במספר' ואשמות' דקריאתן בשמותן היא מספר הדמיון שדמו הע' נפש לכוכבים אינו מצד השמות רק מצד המניין אלא דאגב אורחיה הזכיר גם השמות כמו שהם בכתוב אף על פי שאינו צריך להם:

שנאמר המוציא במספר צבאם וכו'. אבל בש"ר לא מייתי אלא קרא דמונה מספר לכוכבים משום דהתם כל עצמו אינו אלא לדמותן לכוכבי' במספר אבל הכא דבעי לאיתויי ראיה על עניין שמונה אותן בחייהן ולאחר מיתתן כמו שמונה הכוכבים בהוצאתו ובהכנסתן ומקרא דמונה מספר לכוכבים לא משמע הוצריך להביא הראיה מקרא דהמוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא דמשמע מיני תרתי שמונה אותן בהוצאה דכתיב המוציא במספר צבא' וגם בהכנס' דכתיב לכלם בשם יקרא וקראתן זו היא הכנסתן:

ה[edit]

והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים. פירוש ואיך כתב שבעים נפש ויוסף דמשמע שהיה חוץ מהע' דאם לא כן שבעים נפש עם יוסף מיבעי ליה. אך קשה דמהכא משמע דסבירא ליה ויוסף היה במצרים ויוסף שהיה במצרים וחסר שי"ן כמו מן ילכו בה דאם לא כן מאי קושיא ואם כן מאי ומה בא ללמדנו דקאמר דמשמע שבא להודיענו שהיה במצרים הרי לא בא ללמד אלא שלא היה הוא בכלל שבעים ועוד מי הכריחו לרש"י לחשוב שפי' ויוסף היה במצרים שהיה במצרים וחסר שי"ן אם מפני קושיית מה בא ללמדנו בחסרון שי"ן נמי תקשה ליה קושיות דוהלא הוא ובניו היו בכלל ע' וליכא למימר דה"ק אם תאמר שאינו חסר שי"ן ופירוש יוסף היה במצרים הוא להודיענו שהיה במצרים מה בא ללמדנו דאם כן היה לו להקדים הקושיא שהיא בנויה על פי פשוטו של מקרא דהיינו בלא חסרון שי"ן וכשלא יוכל לפרשו כמשמעו מפני קושיית מה בא ללמדנו אז יצטרך לומר שהוא חסר שי"ן ותפול עליו הקושיא של והלא הוא ובניו היו בכלל ע' לכן נ"ל שכך פירושו שמפני שאי אפשר לומר שהוא כמשמעו בלא חסרון שי"ן בעבור שהיה ראו לכתוב אותו בסיום שמות השבטי' ששם הוא מקומו להודיען למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם לא אחר ספור הסך של יוצאי ירך יעקב שאין שם מקומו לפיכך הוצרך לפרשו בחסרון שי"ן שאז יהיה מקומו עם הסך וכשפירש אותו כך נפלו עליו ב' קושיות יחד האחת והלא הוא ובניו היו בכלל ע' ועוד שלא היה צריך לומר רק ויוסף לא שיאריך לומר אותו שהיה במצרים כי כבר ידענו זה ומה בא ללמדנו:

הוא יוסף שהיה רועה את צאן אביו כו'. בש"ר כלומר שלא נשתנה מכל אותן המדות אשר שם יוסף מורה עליהן שאף על פי שנעשה מלך לא גבה לבו ולא רמו עיניו וגם לא יצא מצדקותו ומאמונתו אעפ"י שנתערב בין האומות וקרא חבור המדות והאמונות שהיו לו בעודו עם אביו בשם יוסף להיות ששם העצם הפרטי הוא המורה על האיש המחובר מתכונות שאי אפשר חבור' בעצ' לזולתו מן האישי' בעת מן העתי':

ז[edit]

שהיו יולדות ששה. בבראשית רבה אמרו כל אחת ואחת יולדת ששה בכרם א' שנ' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאד וי"א י"ב פרו ב' וישרצו ב' וירבו ב' ויעצמו ב' במאד ב' מאד ב' הרי י"ב דאם לא כן כל הנ' למה לי והלא זה אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא:

ח[edit]

שנתחדשו גזירותיו. ש"ר בסוטה פ"ק דאם לא כן וימת וימלוך מיבעי ליה:

אשר לא ידע את יוסף עשה עצמו כאלו לא ידעו. בש"ר ובסוטה אליבא דמ"ד שנתחדשו גזירותיו ונראה לי שהגירסא היא ואשר לא ידע בוי"ו כלומר ולפי זה יהיה פי' אשר לא ידע עשה עצמו כו' כי בלא וי"ו משמע שזה פירושו לכ"ע ואין הדבר כן:

י[edit]

לשון הכנה והזמנה לדבר הוא. כלומר תנו עזר או עצה כי פי' הבה תן ליחיד תנו לרבים כמו הבי המטפחת הבא את אשתי הבו לכם אנשים שאין הפרש בין היות המלה מלעיל או מלרע ולכן פירש גבי הבו לכם אנשי' הזמינו עצמכם לדבר וכן כתב רבי אברהם בן עזרא הבה כמו הבה את אשתי לשון זכר והוא הנכון כמו לכה אתנו ולנקב' הבי המטפחת ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה יאמרו לרבים הבה נרדה ולנקבה הבה נא אבא אליך:

לו לעם. פי' אע"פ שמלת עם אינה סמוכה לבני ישראל רק בני ישראל תוספת ביאר כאילו אמר הנה עם שהוא בני ישראל והיה ראוי לומר נתחכמה להם בלשון רבי' מ"מ מאח' שתאר אותם הכתוב בשם עם שהוא לשון יחיד ובשם בני ישר' שהם רבים יצדק לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל אבל בש"ר ובפ"ק דסוטה פריך נתחכם להם מיבעי ליה מאח' שבני ישראל הוא באור לעם ולא ידעתי למה לא הוקשה להם על רב ועצו' ועל כל הנמשכים אחר מאמ' נתחכה לו' שהם בלשון יחיד וליכ' למימר הוא הדין נמי דאיכ' למפרך בהו אלא דחד מינייהו נקט משום דתשובתם נתחכ' למושיען של ישראל אינה נופלת רק על מלת לו שהיא בלשון יחיד ולא על האחרי' ואולי יהיה הטעם בזה היכא דאיכא למדרש דרשינן היכא דליכ' למדר' לא דרשינן כמנהגם בכמה מקומות וכבר הארכתי בזה בפרשת לך לך:

מה לעשות לו. הוצרך להוסיף מה לעשות מפני שאין מלת לו דבקה עם נתחכמה כי לא רצה שיתחכמו עליו שיהיו יותר חכמי' ממנו או שיחשבו חכמי' לו רק שיבקשו חכמ' למצוא מה מין פועל יעשו לו אבל לפי הדרש שדרשו מלת לו להקב"ה תהיה מלת לו דבקה עם נתחכמה שיתחכמו עליו עד שלא יוכלן להנק' מהם במד' כנג' מדה כמנהגו הנרמז במאמר כי בדבר אשר זדו עליהם בקדרה שבשלו בה נתבשלו וי"מ שהוסיף מלת לעשו' בעבור שמלת נתחכמה מבנין התפעל ומלת לו צריכ' פועל וא"כ היה ראוי שיתקן זה גם לדעת רז"ל:

למושיען של ישר'. בסוטה ובש"ר א"ר חמא בר חנינא אמרו נתחכם לאלהיהן של אלו:

ועלה מן הארץ על כרחנו. פי' אע"פ שהנלחם עם אנשי המדינה מ"מ מצד שהיו תופשין אותן בהכרח ועכשיו יצאו מידם בע"כ נחשב להן זה לרעה אבל רז"ל הקשו בסוטה ובש"ר ועלינו לא נאמ' אלא ועלה א"ר אבא בר כהנא כאד' שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים מפני שהם סוברים שהלוחם כשילך מעל הנלחם לעולם היא לטובה ולא לרעה: והרמב"ן ז"ל טען ואמר שאם כפי' הרב היה אומר ועלה על הארץ כי כן הלשון בלוחמים עלה נבוכדנצר מלך בבל על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם עלה רצין מלך ארם ירושלים למלחמה ואילו יאמר ועלינו מן הארץ אשר הוא יושב בה ירומז לארץ גושן: נראה מדבריו ז"ל שהוא חושב שכונת רש"י ז"ל במאמר על כרחנו הוא שיבא עליהם למלחמה בעל כרחם לאשיבר' משם כאשר פירשנו ולכן טען מה שטען והשיב מה שהשיב ואין האמת כן כי אם היה פירוש הרב כאשר חשב היה ראוי לומר ועלה על הארץ ונלחם בנו כי העלייה עליהם היא תחלה ואח"כ המלחמה והפסוקי' שהביא הוא בעצמו לטעון על דברי הרב יוכיחו על זה כי בתחלה אמר עלה נבוכדנצר ואח"כ אמר וילכדם וכן אמר עלה רצין ואח"כ למלחמ' והתימה ממנו איך חשב להיו' פי' ועלה מן הארץ לדעת הרב על העלייה עליה למלחמה שאם כן מה טעם לומר בעל כרחינו והלא כל הבא אל העיר להלחם בה לא יבא כי אם בעל כרחם:

יא[edit]

עליו על העם. פי' אע"פ שמלת עם איננה סמוכ' כדלעיל והיה ראוי לומר עליה מ"מ כבר יצדק שיאמר לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל אבל בש"ר ובסועה פריך עליהם מיבעי ליה ומשני תנא דבי רבי ישמעאל מלמד שהביאו מלבן ותלו לו לפרעה שכל אחד ואחד מישראל שאמר להם אסטניס אני אומרי' לו כלום אסטניס אתה יותר מפרעה ובשאר הלשונות שבאו אחריו בלשון יחיד שלא היה להם לדרוש יפרשו גם הם שהם שבים על העם מאחר שיצדקו שתי הלשונות לשון יחיד על העם ולשון רבים על בני ישראל דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והיכא דליכא למדרש לא דרשינן. גם יתכן לומר שאע"פ שיצדק לשון יחיד על העם מכל מקום גבי נתחכמה לו דאי אפשר לומר נתחכמו לו לעם אלא בתוספת מה לעשות לו כדפרישית וגבי וישמימו עליו שרי מסים דאי אפשר לומר עליו על העם מפני שזה הפועל צריך שיהיה מפרעה לעם אחד התשובה שישיבו לו יועציו לא מיועציו אל העם וכן פרש"י בסוטה ותלו לפרעה דעליה קאי קרא ומיניה סלק ויאמר אל עמו וגו' הבה בתחכמה לו וגו' וישמו עליו שרי מסי' דרשו בם רז"ל מה שדרשו ועל דרך האסמכתא הקשו לו להם מיבעי לי' עליו עליהם מיבעי ליה כמנהגם בכמה מקומות ליפות האסמכתא:

מסים לשון מס. כי מסים על השקל פתים וכמו שנפרד פתים פת כן נפרד מסים מס אבל רז"ל פירשוהו בש"ר ובסוטה דבר שמשי' עליו לבנים ופי' רש"י לבני ישראל רדוי של שימה שמרגילין ומשימין לעבודה שאותו מלבן שתלו לו לפרעה היה ישראל רדוי של השמ' ופירוש מלבן כמין דפוס שבו עושין הלבנים שממלאין אותו טיט ומחליקי' אותו והיא הלבינה:

שרים שגובים מהם המס. לא שרים ממונים על המס דא"כ קשו קראי אהדדי כתיב וישימו עליו שרי דמשמע שרים על העם וכתיב שרי מסים דמשמע שרים על המס כיצד השרים ההם היו שרים על העם על העניין גביית המס שיהיו גוזרי' עליה' לתת המס:

ומהו המס שיבנו ערי מסכנות לפרעה. כי כל חק שיגזור המלך על העם הוא מס ומאחר שסתם תחלה מהו המס ופיר' באחרונה ויבן ערי מסכנות למדנו שזהו המס:

בסבלותם בסבלות מצרים. לא בסבלות ישר' דומיא דוירא בסבלות' דאם כן למען ענותו בסבלותיו או למען ענותם בסבלותם מיבעי ליה אבל בסוטה ובש"ר אמרו למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל ופי' רש"י למען ענותו לפרע' בשביל סבלותם של ישראל שיטו שכם לסבול כדאמרינן שתלו מלבן בצוארו של פרעה:

חזקים לאוצר. כדרכן של אוצרו' כדי להיות בטוחין מהגנבי' הורסי הכתלים והוצריך לפרש זה להודיע שכונת הכתו' במאמר ערי מסכנות אינו אלא להודיע רוב טרחן בבניינם שצריכים בניין חזק דאם לא כן ערי מסכנות למה לי:

שלא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום חזקות לאוצר. י"מ דמדכתיב את פיתום ואת רעמסס משמע שקודם שבנאום ישראל כבר היו בעולם שא"ת אחר שבנו אותם קראו' פיתו' ורעמסס ה"ל למכתב ויבן ערי מסכנו' לפרע' פית' ורעמסס ומאחר שהיו בנויין מתחלה ועכשו חזרו ובנו אותן עכ"ל שלא היו חזקות מתחלה להיות ראויות לאוצרות ועכשיו עזרו ובנו אותן חזקות כדי להיות לאוצרות ואיננו נכון שהרי מצינו ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח שפירושי את נינוה ואת רחובות עיר הנמצאו' היום בעולם אף כאן פיתו' ואת רעמסס הנמצאו' היום בעולם וכמוהו הוא ההולך קדמ' אשור היום לא בימים ההם. אבל הפי' הנכון בזה הוא מדהוה ליה למכתב ויבן אח פיתו' ואת רעמסס לערי מסכנו' לפרע' שפירושו שאותן העייר' הנקראו' היום פיתום ורעמסס כשבנו אותן לאוצרות לפרע' בנאום וכתב ויבן ערי מסכנות לפרעה והדר כתיב את פיתום ואת רעמסס עכ"ל שפי' שאותן שבנה למסכנות לפרעה הן אותן שהיו בנויות מתחלה שהיו נקראים בשם פיתום ורעמסס שהיו תלשות ובנו אותן חזקות להיות אוצרות לפרעה:

יב[edit]

בכל מה שהם נותנים לב לענות כן לב המקום להרבות. הוצרך לפרש כן משום דאי אפשר שיהיה כמשמעו שכל מה שהיו מענין אותו היה רבה ופורץ דאיך יתכן שיהיה המקבל הענוי פרה ורבה רק פירושו כל מה שהיו נותני' לב שיענו אותו היה לב הקב"ה להרבות' כלומר שלא יצא לפעול מה שהיו במחשבתם ויהיה יו"ד יענו וירבה ויפרוץ מורה על העתיד שחשבו הם שיענו וחשב המקום שיפרה ויפרוץ כי המחשבה קודמת על הפעול ויבא אחריה בלשון עתיד וכן כתב הר' בפר' בשלח אז ישיר משה כשראה הנס עלה בלבו שישיר וכן אז ידבר יהושע וכן בית יעשה לבת פרעה חשב בלבו שיעשה לה אף כאן ישיר אמר לו לבו שישיר וכן עשה וכן ביהושע כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה וכן שירת הבאר אז ישיר ישראל ופירש אחריו עלי באר ענו לה אז יבנה שלמה במה פרז"ל שבקש לבנו' ולא בנה למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרת. אך קשה שלשון ירבה הוא פועל עומד ואינו משרת במקום להרבות' שהוא פועל יוצא ואולי יכוין בזה כן לב המקום שיפר' וירבה ויפרוץ בשירבהו ויפריצהו ומה שכתב אחר זה כן רבה וכן פרץ אינו רוצה לומר שמלת ירבה ויפרוץ מורה על ההווה דומיא דככה יעשה איוב על פי יי' יחנו ויש אשר ישכון הענן שהן עצמן הווה דאם כן יסתור מה שכתוב למעלה כן לב המקום שיפרה ויפרוץ שאם לשון עתיד רק פירשו כן היה לב המקו' נמשך תמיד להרבות שנופל בו לשון הוה בערך אלא לב המקום ולשון עתיד בערך אל הפעול ומפני שכנה הכתוב את לב המקום ברבוי בשם ירבה אמר כן רבה לשון הוה ופירושו כן לב המקום שירבה כלומר כפי המחשב' שהיה להם על ישראל שיענו אותן כן היה בלב הקב"ה להרבותו וראוי לגרוס ככל מה שהם נותני' לב לענות על כ"ף הדמיון כדי שתפול אחריה מלת כן במאמר כן ירבה וכן יפרוץ. אך קשה למה לא פי' גבי וכאשר יענו אותו כל מה שהיו מענים אותו כמו שפירש גבי כן ירבה כן רבה וכן פורץ שפירושו כן היה רבה וכן פורץ. ושמא י"ל שרש"י ז"ל נמשך אחר הגמרא שהקשו גבי כן ירבה וכן יפרוץ כן רבו וכן פרצו מיבעי ליה לא גבי וכאשר יענו אותו ענו מיבעי ליה:

רוח הקדש אומרת כן ירבה. בסוטה ובש"ר כן רבה וכן פורץ לא נאמר אלא כן ירבה וכן יפרוץ רוח הקדש מבשרתו כן ירבה וכן יפרוץ ופי' רש"י מבשרתן לישראל ואומרה למצרי' אין מועיל לכם שעבודכם ויהיה פי' כן ירבה וכן יפרוץ כמו בטרם הענוי:

קצו בחייהם. והרי זה מקרא קצר שהיה לו לומר ויקוצו בחייהם כמו קצתי בחיי ורז"ל דרשו בסוטה ובש"ר ויקוצו מגזרת קוצים שהיו ישראל בעיניהם דומים לקוצים כדי שלא יהיה מקרא קצר ופי' רש"י יהיה נראה להם כאלו עיניה' וגופם מלאי' קוצים בראות' את ישראל פרי' ורבי':

יג[edit]

המפרכת והמשברת הגוף. בסוטה בפ"ק מאי בפרך א"ר אליעזר בפה רך רבי שמואל בר נחמני אמר בפריכה ופירוש רש"י שברון גוף ומתנה ופירוש אותו כרבי שמואל בר נחמני ולא כרבי אלעזר משום דאף רבי אלעזר מודה בפרק בתרא שהוא מלשון פריכא דאמר רבי מודה רבי אלעזר בהא דהאי ודאי בפריכא ופי' רש"י דהא לעיל מיניה כתיב וימררו ואין סברא שיהיה הראשון מלשון פה רך והשני מלשון פריכא:

טו[edit]

הוא לשון מולידות. פי' פועל יוצא לא שהוא מגזרת מולידות כי מולידות מהבניין הכבד הנוסף ומילדות מהבנין הדגוש:

אלא שיש לשון קל. פי' מהבנין הנוסף שהוא בלא דגוש:

ויש לשון כבד. מהבנין הדגוש:

כמו שובר ומשבר דובר ומדבר. שהאחד בלא דגוש והאחד בדגוש:

כך מוליד ומילד. האחד בלא דגוש והאחד בדגוש ומזה הצד אין הבדל בין דובר ומדבר למוליד ומילד אע"פ שדובר הוא מהבניין הקל ומוליד הוא מהבניין הנוסף וכיון שדרך הלשון להשתמש בדבר אחד בעצמו בלשון קל ובלשון כבד אין לטעון למה נכתב בלשון מילדות ולא מולידות כי דרך הלשון כן הוא:

שפרה יוכבד ופועה מרים. כדתניא בסוטה פרק קמא ויתכן שהיתה קבלה בידם או מדכתיב ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים כדכתיב ויבן את בית יי' ואת בית המלך כדלקמן וכדאיתא בסוטה ואי זו זו זו יוכבד ומרים שהכהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים כי רש"י ז"ל לא פירש כלום:

שמשפרת את הולד. שמטיבה אותו ומנקה אותו מן הדם דתרגום טוב שפיר ובב"ר אמרו שהיתה משפרת את הולד כשהוא יוצא מלא דם:

טז[edit]

שראו אצטגניניו שעתיד להוליד בן המושיע אותם. דאי משום דבמיעוט הזכרים ליכא פריה ורביה דאדרבה יותר היה לו להרוג הנקבו' מהזכרי' שהרי במיעוט הנקבות יתמעט פריה ורביה ואלו במיעוט הזכרים לא יתמעט פריה ורביה כי זכר אחד די לעבר אלף נשים ויותר בשנה ועוד שהזכרים ראויין לעבודת המלך ולא הנקבות:

וחיה ותחיה. כי הוי"ו משיבו לעתיד:

יז[edit]

מספקות להם מים ומזון. בסוטה פ"ק דאל"כ ותחיין את הילדים למה לי הרי כבר כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים שלא המיתום מת"ל ותתיין שהיו מספקות להם מים ומזון אבל בסוטה תנא לא דיין שמחיות אותן אלא שמספקות להם מים ומזון ופרש"י דה"ל למכתב ולא המיתו את הילדים ומאי ותחיין דמשמע שהיו מסייעות להחיותן שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלות אותן. וקשה בעיני מאד מאי דהוה ליה למכתב ולא המיתו דקאמר הרי כבר כתוב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ומה היה צריך לכתוב עוד ולא המיתו את הילדים ושמא י"ל דהאי דה"ל למכתב ולא המיתו דקאמר היינו ולא עשו דקרא שפירוש ולא המיתו וכאילו אמר הוה ליה למכתב ולא עשו מאי ותחיינה:

תרגום הראשון וקיימא והשני וקיימתון. מפני שבלשון העברי אין הבדל בין הנסתרות ובין הנמצאות בלשון עתיד הוצרך לפרש ההפרש שבין ותחיין הראשון ובין ותחיין השני עם לשון ארמי שהנסתרות בלשון וקיימא והנמצאות בלשון וקיימתון ומה שכתב אחר זה לפי שתיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פעולתם כלומר משמשת בתוספות וי"ו בראשה לנסתרות. ופירש ואמר כגון ותאמרן איש מצרי כמו ויאמרו לזכרי' שהוא לשון פעולו ותדברנה בפיהן כמו ותדברו לזכרים שהוא לשון פעלתם:

יט[edit]

בקיאות כמילדות. ויחסר כ"ף הדמיון ממלת חיות כמו ממלת גור אריה יהודה:

ורבותינו דרשו הרי הן משולות כחיות השדה. שאינן צריכות מילדו' שא"ת בקיאו' כמילדות וכי מילדות אינה צריכה מילדת לאולודה אלא כו' כך תפרש בסוטה ובש"ר: הרי הכתוב כוללן מה אמר לביא' כנס' ישראל כולה נקרא' לביא:

כ[edit]

שיסודה שתי אותיות. כי הוא מחכמי צרפת האומרים שעלומי העין ונח הלמ"ד כלם שרשם שתי אותיות בלבד שרש ויפן פן ושרש ויקם קם וחכמי ספרד חולק' עליהם ואומרי' שאין שרש פחות משלש אותיות ושרש ויפן פנה ושרש ויקם קום ומה שכתוב במלת משותיהו שהוא מגזרת תיבה שפועל שלה מיוסד בה"א בסוף התיב' כמו משה בנה עשה צוה פנה כשיבא לומר בהם פעלתי תבא היו"ד במקו' ה"א כמו עשיתי פניתי קניתי הרצון בו שהפועל שלהם נוסף ה"א בסוף יסודן כי יסוד בן תבא עליה ה"א בסופה. גם יתכן לפרש שיסוד שתי אותיות שאין באותה התיבה מהאותיות היסודות רק שתי אותיות:

כגון ויטב אלהים וירב בבת יהודה. הוא הולך לשטתו שסובר שויטב ויפן וירע ויגל כלם מבעלי שתי אותיות כדעת חכמי צרפת ושהיו"ד בכלם נקוד' בצר"י לפיכך נפלה עליו הקושיא מן וישב וירד והוצרך להשיב שיו"ד וישב וירד הוא מן היסוד ולא כן ויעב וירב ויגל ויפן:

כא[edit]

מהו הטובה ויעש להם בתים. שאין לומר שהטיב להם לחוד ויעש להם בתים לחוד כי עשיית הבתים בכלל ויטב הוא:

ומלכות ממרים. דכתיב ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור ודרז"ל בסוטה עזובה זו מרים שהכל עזבוה מחמת צרתה ופירוש ותמת שנצטרעה ונחשבה כמתה ויקח לו את אפרת פי' לאחר שנתרפאת חזר ולקחה לו אלמא אפרת היא מרים וכתיב ביה בדוד ודוד בן איש אפרתי אלמא ממרים קאתי:

כב[edit]

· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.