אבן עזרא/שמות/א

א} ואלה. טעם הויו בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו ומלת אלה גם בחסרון ההא שוה לזכרים. ולנקבות וכתיב כי את כל התועבות האל. ואחריו מכל התועבות האלה. לאנשים האל. אלה יולידו להרפה. מה אעשה לאלה. וככה מלת לז. השונמית הלז, הנער הלז. ובעבור היות מלת אלה מלעיל היה ההא נוסף כהא לילה. נחלה מצרים. ושם לשון זכר. ורבים שמות כי התיו כולל סימן. רבים ורבות. כמו מקומות ואבות. גם המם ככה סימן הזכרים והנקבות. כמו נשים ופילגשים. ויש שמות שימצאו במם גם בתיו. כמו נפשים נפשות לבבות גם לבבים על לבבהן: הא מצרימה. תחת מלת אל כמו נלכה דותינה. ותבא אותי ירושלימה: את יעקב. עם יעקב כמו כרת ה' את אברם: איש וביתו. יוצא חלציו ואין בית בכל המקרא אשה והנה העד איש וביתו באו כי לא היו נשי השבטים, במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך וכפר בעדו ובעד ביתו. כי פשוטו בית אביו. כי שלשה וידויין היו ועזר הכהן שהיא אשתו בכח בעדו. והיא נכללת עמו כי האיש ואשתו הוא האדם: {ב} ראובן. כל שהוא נע כזין זבולן בהכנס עליו אחת מאותיות בוכל וראוי להיות האות המשרת בשוא נע והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואין נעים על כן שמו חירק תחת האות המשרת. כי אם היה בית האות המשרת הנכנס עליו יאמרו בזבולן. ואם כף או למד כזבולן לזבולן. ואם ויו יאמרו שורק תחת חירק כאילו הויו בקריאת אלף כמו וזבולן. כי המלה תראה כקריאת אלף או זבולן. ואם היה האות הראשון יוד כמו יהודה שהיוד מאותיות הנעלמות יעלימוהו כמו נעלה ביהודה. כיהודה. ליהודה נחשון. כי עתה היוד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה. גם ככה עם ויו ויהודה. והנה נכתבו השבטים הנה כסדר תולדותם: {ג} יששכר. בעבור התחברות שני שינין חסרו האחד מהמבטא כדרך מחצצרים שיקרא מחצרים. ואין שין כמוה במקרא. ומנהג העברים בהתחבר ויו עם אחד מאותיות השפה שהם במף חבירי הויו ינעו אלף נוסף בקריאה וינקדו הויו בשורק כמו ופרו ורבו. ומלאו בתי מצרים. וככה ובנימין. בעבור היות בנימין בן הגברת הזכירו לפני בני השפחות: {ד} דן. בהתחבר השמות הם על ששה דרכים וכולם נכונים. האחד כמו עילם ואשור וארפכשד. והשני בנפך ארגמן ברקמה ובוץ. השלישי אודם פטדה וברקת. הרביעי דן ונפתלי גד ואשר. החמישי מור ואהלות קציעות. הששי אדם שת אנוש: {ה} ויהי. מלת יהי היתה ראויה להיות כמו ירב המשא עליו. ובעבור היות בהא מן הגרון. פתחו במלת יהי היוד הראשונה בקמץ קטן יהי. והיה ראוי להיות היוד האחרון בשוא נח נראה. כמו הבית במלת ירב והיה ראוי להיות יהי. רק יכבד על הלשון על כן העלימוהו. וננקד ההא בחירק. על כן לו יהי. כי הוא אמר ויהי. ובעבור שידברו במלה הזאת הרבה תמיד השיבו הטעם מלרע והניעו היוד בשוא. יהי כן ה'. על כן אין בבנין הקל פעל שיהיה האות המשרת בשוא רק זאת הגזרה. וגזרת ויחי יעקב. והיה זה כי השתים האותיות שלו שרש מאלה השתי גזרות. ויחי. ויהי השתי האותיות הם מאותיות הנוח. והם יוד הא היה חיה. ובעבור כי אלה שתי האותיות הם מאותיות הנוח פעמים שאינם נראים בסוף המלה בא האות המשרת שהוא היוד עליהם בשוא ולא כן בכל הגזרות בבנין הקל: יצאי ירך. רמז לקרוב אליו אבר המוליד כמו להסך את רגליו. כי ששים ותשע היו אך יעקב יחשב בראשונה. על כן כתב בתחלה את יעקב כמו שאמרנו למעלה ופרשה הראשונה ויגש אליו כתוב יעקב ובניו והנה עם יעקב היו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש. והעד בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. כי נפש היתה ליעקב. ויוסף שהיה במצרים במספר הוא ושני בניו: {ו} וימת יוסף. אב ובנו שתי דורות. והעד שחיה איוב אחרי שבותו מאה וארבעים שנה והוא ראה ד' דורות. וקדמונינו זל אמרו עשרה דורות מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם עשרה ואין מספר שנות אלה כאלה: וטעם וימת יוסף. כי מת בגדולתו גם אחיו לא ראו ימי הרעה: וטעם וכל הדור ההוא. על המצרים כי יזכיר אשר לא ידע את יוסף: {ז} ובני ישראל פרו. הולידו כעץ יתן פריו: וישרצו. כמו ישרצו המים. רק הראשון מהפעלים העומדים בעצמם כמו הלך ישב עמד שכב. והשני מהיוצאים תלויה בדבר אחר כמו אכל שמר שכר. אכל את הלחם. שמר את הדבר. שכר את החמור. אלו נקראים פועל יוצא. והנה ישרצו המים מהפעלים היוצאים. וזה השני וישרצו מהפעלים העומדים. והנה זו הגזרה כגזרת שב. פעם עומד כמו ושב וקבצך. ופעם יוצא כמו ושב ה' אלהיך את שבותך. אולי מלת וישרצו רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר ואני ראיתי ד' בנים שילדה אשה אחת והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיע בבטן אחת: וירבו. שלא יהיו מתים כדרך עם רב: ויעצמו. שהיו בעלי עצם תקיפין. ומלת במאד מאד שלא היו יכולין להיות יותר. ובית במאד כמו בית ויסעו בראשונה. כי כתוב ראשונה יסעו: ותמלא הארץ. ארץ גושן היא: רעמסס. בשוא נח תחת העין כי הראשון שתחת העין שהוא דבק עם הריש יקרא נח והשני תחת מם יקרא נע כי הוא כמו תחלת נע השפה: {ח} ויקם מלך חדש. פירושו כמשמעו בלא תוספת שלא היה מזרע המלוכה. על כן כתיב ויקם כמו כי הקים בני את עבדי: {ט} ויאמר אל עמו. המצרים: הנה עם. מלת עם איננה סמוכה רק בני ישראל פירוש ותוספת ביאור כמו אהיה אשר אהיה. אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק: ממנו. כל ממנו בספרי אנשי מזרח סימן לרבים הנון רפה. כמשפט להפריש בינו ובין ממנו פנה. שהוא סימן לשון יחיד שאיננו נמצא בפני המדבר שהוא דגוש כמשפט. וכל ספרי מערב שניהן דגושים בין שהוא סימן לשון יחיד ובין שהוא סימן לשון רבים. והיה כן כי ממנו לשון יחיד דגוש הפך המנהג. כי מלת אני רפה. וכן מלת נחני ה'. והנה מלת מן כפולה. ונדגש הנון ממני לחסרון הנון האחרת כאלו הי' ממנני. כי הנון הראשון תבא עם אות המם כאילו הוא מן נון ני לסימן המדבר. אם כן יהיה איש ממנו. שהוא לשון רבים כאילו הוא ממננו. וטעם נון ממנו דגוש להתבלע ההא בחסרון. כי יאמר מן ישמור ישמרו. אשר יקראו. אויב ירדפו והוא המעט. כי הרב ישמרהו. רק ישמרו דרך קצרה. כמו והנהו עושה מלאכה שהוא כמו והנה הוא. והנו נצב. ופעמים יוסיפו הנון ישחרונני ואל ימצאונני. תברכני נפשך. כמו תברכנני. זובח תודה יכבדנני. יסובבנהו יבוננהו יצרנהו. ופעמים יבלעו ההא בנון ולא ישמרנו בעליו: {י} הבה. הבה את אשתי לשון זכר והוא הנכון. כמו לכה נא עמנו. ולנקבה הבי המטפחת. לכי ובאי. ובעבור שידברו במלות האלה הרבה יאמרו הבה נרדה. ולנקבה הבה נא אבוא אליך. כמו לכה נשקה את את אבינו יין: נתחכמה. נבקש דרך חכמה שלא ירבה: לו. בעבורו כמו אמרי לי. דע כי כל הפעלים עוברים או עתידים שם הפועל בכחם. פי' שם דבר הנגזר מן הפועל שהוא חסר הוא נשמע מכח הפעלים כמו והנה ברכת ברך. וברך ולא אשיבנה. והטעם וברך ברכה. וככה וברוב יועצים תקום. והשלם יועצים עצה תקום. וככה כי תקראנה קורות מלחמה. אר מרינוס כי טעם ועלה מן הארץ כמו ועלינו. ודבר ככה שלא יכשול השטן פיהו. ולפי דעתי אין צורך: {יא} מסים. רבים והאחד מם וכמו פתים פת והם מפעלי הכפל. וטעם ענותו ליבש זרע הזכרים: מסכנות. אוצרות וכמוהו אל הסוכן. ותהי למלך סוכנת. שומרת האוצר ולא יודע לכל ושכבה בחיקך: רעמסס. בפתחות העין. ואיננו מקום ישראל: {יב} וכאשר יענו אותו. אעפ שהיה בענוי כן ירבה כימים אשר לא עונה: יפרוץ. שעבר החוק בפריה ורביה. כמו ופורץ גדר: {יג} ויעבידו. רעות רבות חדש עליהם בראשונה לעשות מלאכתו. וכאשר ראה שלא חסר רבותם נתן רשות למצרים ולשריהם להעבידם יותר מחק העבדים וזהו בפרך. והוא כדברי המתרגם ארמית. ולומר בפיוט פרוכים, איננו נכון כלל. וכאשר ראה שלא יועיל זה אז קרא למילדות שהן שרות על כל המילדות וצוה להרוג כל הזכרים הילודים: {יד} וימררו. ידוע הוא כי התיו סימן לנקבות על הרוב והמם סימן לזכרים כמו מועדות ומועדים. ודרך חכמי ספרד כי בניני הפעלים שמורים ולא תחסר אות מן השרש. ואינם כן רק שמות דברים יאמרו כאשר נמצאו. כי יחיד מן מועדות מועד לא מועדה. כאשר אמר החכם בעיניו כי מן מקום יאמר מקומים וממקומות מקומה. אולי יפקח עיניו ויראה כי מן בכור יאמר בכורים. למכה מצרים בבכוריהם. והנה ובכורות בקרך. אם כן יהיה היחיד בכורה. וככה לבנים לא יאמר לבן כי אם לבנה. וטעם בחומר ובלבנים לבנות בתים וגדרות גם לחרוש ולקצור ולזמור ולבצור וזה את כל עבודה בשדה. ואחר כן כלל את כל עבודתם לצרכיהם: אשר עבדו בהם. ישרתו בעבור שנים עבדו בהם בפרך. וגזרת עבד בלא בית אחריה היא עבודת העבד. וככה עבדתיך. ואם אחריה בית הוא על ב' דברים. האחד בעבור כמו ויעבד ישראל באשה. והשני לא תעבד בו בפרך. כדרך אשר לא עובד בה. וככה אשר לא יעבד בו. כי כתוב והארץ הנשמה תעבד. ועל הדרך הזה כנושה כאשר נושה בו: {טו} ויאמר מלך מצרים למילדות. שרות היו על כל המילדות כי אין ספק כי יותר מחמש מאות מילדות היו אלא אלו שתיהן שרות היו עליהן לתת מס למלך מהשכר וככה ראיתי היום במקומות רבות. והאם והבת היו בדרך קבלה כי נכון הוא: {טז} ויאמר בילדכן את העבריות. כל שהוא ממשפחת עבר יקרא עברי. ועל אמונתו יקרא עברי. על כן. אבי כל בני עבר. הבא מעבר הנהר. עבר נהר משתי העברים: אמר בן קריש כי אלף אבנים נוסף מגזרת בנים והטעם המשבר כמו מי אפסים והנכון שהיא כמו באבנים והאלף שורש: והמתן אותו. בסתר שלא יודע הדבר כי חמס היה עושה. ומלת וחיה קשה מאד בדקדוק והיא זרה כי המשפט וחיתה. כי הא השרש מן חיה יחליפוהו בתיו כמשפט בסמוכים. ולכל חית הארץ. והיה כן בעבור שההא והתיו. קרובים במכתב ואין ביניהם לבד משך הנקודה שבתוך ההא אבל לא במבטא. כי הבדל יש ביניהן בשמות כי תחלה תקרא הא וכשתמשך הנקודה תקרא תיו וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי. והכלל כי מלת חי גם חיים בספק. כי הסכימו חכמי הדקדוק. כי וארפכשד חי. מפעלי הכפל. וכמוהו כי אם תם הכסף שהוא מן תמם. וחיי כמו רבים חיים. ולפי דעתו כי זו הגזרה זרה ואם איננו כן. יראנו ממנו פעל עתיד. כמו אחוג יחוג. לחוג. היה ראוי שיאמר אחוי יחוי לחוי. או כמו סב. סבו ציון. סבי עיר. והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי ההא באחרונה. אחר שלא מצאני מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות כי הוא מהפעלים בעלי ההא באחרונה כי מצאנו שיאמר אחיה נחיה יחיה תחיה כמו יאמר מן היה נהיה אהיה תהיה יהיה. ואכ הוא מגזרת חיה כמו היה. ואף על פי שמצאנו שיאמר וארפכשד חי בלשון עבר לא נחוש לכל זה. אעפ שידמה שהוא מפעלי הכפל. והוצרכתי לומר ככה בעבור שראיתי כי אין ואו בכל המקרא שהיא שרש בסוף המלה. ואין טענה עלי ממלת שלו. כי הויו תחת הא. כי אותיו אהוי מתחלפות זו בזו והעד. שלו כל בוגדי בגד. והוא מן שלה. והנה אפרש לך למה לא תבא ויו שורש בסוף המלה והיה זה בעבור כי הויו ישרת בסוף בעבור יחיד שאיננו נמצא. כמו עבדו ואמתו. וסימן לשון רבים פרו ורבו. וגם יש ויו נוסף כמו. בנו בעור. ואילו היה ויו שרש היה מתערב עם אחת מאלו השלשה ווין שהזכרנו יחיד ורבים ונוסף. ולא תדע המלה. גם ככה אומר לך באות יוד שלא תבא שורש באחרונה כי הוא סימן יחיד מדבר ידי גם ידי. וסימן רבים בסמוך. ידי נשים רחמניות. וסימן נקבה. דעי וראי. ויוד היחוס העברי או העבריה. גם נוסף בפעלים המגביהי להושיבי. גם בשמות בני אתונו. גם במלות הטעם זולתי מני אפרים. ובעבור כל זה אינו ראוי שיבא יוד שרש באחרונה פן תתערב לנו המלה עם אחת מכל אלה שהזכרנו. על כן אמרתי כי מלת וחיה זרה והיא כמו וחיתה ותהיה מהפעלים בעלי ההא באחרונה כאשר פירשתי: {יז} ותיראן העלימו האלף בעבור שלא תתערב המלה עם גזרת ראה: ותחיינה. בכל כחן יותר ממשפטן הראשון כי מה צורך היה להאריך: {יח} ויקרא. הנכון בנות מות. כי הפכתן מצותי. ואין הפרש בין ותאמדנה עבר. כמו ותאכלנה הפרות. ובין כשידבר עליהן לנכח עצמן בהכנס הויו הפתוח. וככה מדוע עשיתן ותחיין: {יט} ותאמרנה. לא עברנו על מצותיך כי העבריות אינן כמצריות כי כח חיים הרבה יש להם. ובא היוד רפה. מן כי חיות והוא הנכון כמו דוות רוות. עלות עלי. ונדגש היוד במלת חיים שהוא תאר. כמו ונתפשם חיים. כיוד אלהי העבריים. גם כן חיים. שהוא שם דבר. כמו עץ חיים. וכמו ופטורי ציצים: וילדו. נקבות פועל עבר כי שוה הוא לזכרים. טוו צבאו: {כ} וייטב. בעלי היוד בראשונה פעם יעמד היוד כמו זו. ופעם יחליפוהו בויו כמו ויושב שם רעבים. שהוא מן ישב. כמו וייטב מן יטב. וזה הטוב הוא הנזכר אחר כן ויעש להם בתים. כמו כי בית יעשה לך ה': {כא} ויהי כי יראו. בעבור שלא יראו ממלך מצרים רק יראו מהשם וייטב עליהן. ודע כי זו המלה איננה מהפעלים העומדים ולא מן היוצאים. כי הוא על דרך שיקבל האדם היראה מאחר. על כן יראו מאת ה' הוא הנכון. ואחזו דרך קצרה לומר ירא את ה'. על כן מלת נורא איננה בבנין נפעל. כמו נולד נשבר ונדכא. והמשכיל יבין: {כב} ויצו. כל יושב על כסא מלכות מצרים יקרא בלשון מצרים פרעה. והנה הכתוב לא הגיד שמו כפרעה נכה. ככה שמו בלשון עמו. וכן פרעה הפרע: הילוד. שם תאר כמו גבור שכור: