אלשיך/שמות/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
דעת זקנים
אבן עזרא
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
טעמא דקרא
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אלשיך TriangleArrow-Left.png שמות TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

ואלה ראוי לשית לב. (א) וי"ו זו על איזה אלו הראשונים בא להוסיף. (ב) למה מזכיר שמותם ומה גם אחר שהוזכרו בפר' ויגש ואם הכוונה מתוך חיבתם למה לא הזכיר בשם כל השבעים נפש כאשר בפ' ויגש כי אם את הי"ב שבטים ואח"כ עושה סך הכל. ויהי כל נפש וכו' שכולל גם אשר לא הוזכרו. (ג) אומרו בני ישראל מי לא ידע כי בני ישראל המה. (ד) אומר הבאים מצרימה את יעקב והלא נאמר בפ' ויגש. (ה) למה נזכר אביהם זה פעמים ופעמים בשם ישראל ופעם בשם יעקב ולא עוד אלא שעל דרך מעלים בקדש היה ראוי יתחיל ביעקב ויסיים בישראל. (ו) כי הלא גם יעקב היה מהבאים ולמה לא חשב לבאים כי אם את הבנים ולא הזכיר את יעקב כי אם לומר שבאו עמו וטוב טוב היה לומר הבאים מצרימה יעקב ובניו:

ואשמע כי יש מפרש שבניו הסיתו את יעקב לרדת מצרימה והוא הפך הכתוב. (ז) אומר איש וביתו באו שהוא מיותר. (ח) שאחר שמנה השבטים קודם לאו' ויהי כל נפש כו' היה ראוי יזכיר את יוסף עם אחיו לומר גד ואשר ויוסף היה במצרים ואח"כ ויהי כל נפש כו'. (ט) אומר וימת יוסף כו' למה הזכיר מיתתם. שאם לומר שלא פרו וישרצו ישרא' כ"א אחרי מות כל הדור ההוא הלא כמו זר נחשב כי האם הצדיקים ההם היו מעכבים הרבוי:

ועוד כי הלא ארז"ל שלא מת יעקב עד שראה ס' רבוא מיוצאי יריכו. (י) כי מאומרו פרו וישרצו וכו' ויקם מלך וכו' נראה שהיה הגלות בדרך טבעי כי על רבויים קם מלך חדש ואמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וכו' ולא עלו על לב היו הדברי' ההם מבלי השגחה חלילה:

והנה לבא אל הענין. ראוי כל איש חכם לבב לדרוש ולתור בחכמה על מה עשה ה' ככה לקדושים אשר בארץ. יעקב וכל הנפש הבאה מצרימה לתת תחת סבלות מצרים את בניהם ובני בניהם ר"י שנה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה מה פשעם ומה חטאתם והלא לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא חלילה:

והנה ראיתי ספר כתב איש חכם לב מהמפרשים כי הוא ית' לא גזר רק שיהיו ד' מאות שנה בארץ לא להם אלא שהמצרים מעצמם עבדום וענו אותם והלא זולת מה שלא יתכן שכל העבודה הקשה לבני בחוריו ית' היתה משוללת השגחה:

גם רבותינו ז"ל לא בחרו בדרך הזה כי אדרבה אמרו (ב"ר פ' פ"ו) כי עתיד היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שהקדוש ב"ה גלגל ירד יוסף תחלה. משל לפרה שלא היתה נמשכת לבית השחיטה והמשיכו את בנה ונמשכה אחריה כך וכו' הנה כי הוא ית' למען כבוד יעקב הקדים ענין יוסף ואם כן לא מקרה היה חלילה ולא עוד אלא שאמרו רז"ל שהיה שרו של מצרים צועק על הק"ץ שנה הנותרים כי זה יורה כי מה' היה לישראל גלות מצרים ביחוד במקום ההוא. והנה הרמב"ן ז"ל כתב שהוא עון אברהם שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וישם את שרה בסכנות הלקח לנכרים:

אך הנה רז"ל גם בזה לא בחרו כי הלא אדרבה מנו את ירידת אברם מצרימה ואת קיחת שרה לשני נסיונות ואיכה נחשבו העברות לזכיות ונסיונות:

עוד שמעתי אומרים שהוא למען הודיעם את כחו הגדול למען יאמינו בו יתב' בתת להם התורה כי עיניהם ראו את ידו ית' הגדולה והחזקה בכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים ויש סעד לזה מאה"כ אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכן הוא אומר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו'. אך הנה כל זה איננו שוה כ"א אל היות מה שהוציאם ביד חזקה בכל המכות הגדולות ההם שהיה למען ידעו ישראל גדולתו ית':

אך אעיקרא דדינא פירכא למה גלו ישראל האם יתכן כי למען יראו מכות ביציאה הקדים גלותם בחומר ובלבנים רד"ו שנה ומה הרוויחו הדור הראשון והשני שהיחל בהם השעבוד ומתו שמה כדי שיראו הדור הג' שיצאו את מכות הארץ ההיא וטוב טוב היה כי הדור הראשון יראו את מעשי ה' כי נורא הוא לדעת את ה' והיו מתנחמים על צרתם בתועלת יציאתם:

והן אמת כי הטעמים הראשונים אשר יפול לב אדם עליהם לתת טעם לפגם הגלות המר והנמהר ההוא הלא המה. (א) על מכרם בכסף צדיק. (ב)לו' שהוא על כוס תרעלת בשורה רעה אשר השקו את אביהם באמור אליו הכר נא הכתונת בנך היא וכו'. שהיה על ידם סר וזעף או על זולת עון אשר חטאו אשר האלהים מצא בכללות יחד שבטי ישראל ויגלם מצרימה (ג) לומר כי לכל גלותם ושעבודם סיבה ראשונה יוסף והוא דעת אחד מהמפרשים כי לאהבתם אותו נכספה נפשם לראותו ולשבוע לחם שולחנו כמאמרו אנכי אכלכל אתכם באו אליו וכמקרה בעל כנף קרה להם כי יחמוד גרעין חטה ושעורה אשר ברשת פרושה ומדי אכלו ילכד במצודה רעה כן באוכל להשיב נפש ירדו אחרי יוסף מצרימה ובהתמהמהם נלכדה רגלם כתוא מכמר:

ע"כ חשבתי למשפט. כי לשלול הטעמים האלה בא האלהים במקראי קדש האלה המוקדמים לסיפור תחלת גלות מצרים והוא כי לא טוב הדבר בעיני האלהים יעלה על רוחנו כי על מכרם בכסף צדיק לקו אגבן ראובן ובנימין אשר לא היתה ידם בדבר וגם לא טעם שני כי לא ניחא ליה לקב"ה נחזיק את האנשים האלה שלמים. וכן רבים באיכות שבטי יה לבלתי צדיקים וגם לא הטעם הג' כי בה ב' רעות. (א) לחשוב שנתגלגל חובה על ידי זכאי כי מי לנו גדול מיוסף. (ב) שיראה כי במקרה היה הדבר ולא בהשגחה פרטי' חלילה והוא במה שנבאר פשט הכתוב באומרו ואלה שמות כי הנה בסוף פרשה הקודמת נזכר יוסף באומרו וימת יוסף בן ק' וכו' אמר עתה ואלה שמות וכו' לו' אל יעלה על רוחך כי יוסף הוא צדיק ולא אחיו כי ואלה מוסיף על יוסף הנזכר מה הוא צדיק אף אלו צדיקים ושעור הכתוב ותלה וכו' הבאים עם יעקב מוסיף על אשר בא שלא עם יעקב:

ונבא אל הענין. ראשונה בא לשלול הטעם הא' שהוא על מכרם בכסף צדיק וזהו ואלה שמות כלו' הבט נא אלה שמות אשר אזכיר לפניך ומהם תדע כי הטעם הא' אין לו שחר והוא כאשר יבארם שבכללם ראובן ובנימין וגם לא הטעם הב' כי הלא הם בני ישראל. כלומר צדיקים כנודע מהפרש שבין הקראם יעקב או ישראל כענין ולא אותי קראת יעקב וכו' שהוא כאשר לא אותי קראת תכונה ליעקב אך כי יגעת בי בשבילי תקרא ישראל וז"א בנ"י וגם בוי"ו לו' ואלה שמוסיף על יוסף כמדובר וגם אין לומר הטעם הב' כי הוא על מה שחטאו לאביהם כי הלא א"כ איפה הם לבדם הראויים לגלות לא אביהם והלא נהפוך הוא כי הלא עיקר הביאה היה ליעקב וזהו הבאים מצרימה את יעקב והוא כנודע (ב"ר שם) כי עתיד היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל וכו' שבניו יתייחסו לבאים עמו וא"כ לא היה על מה שחטאו לו וגם לא הטעם הג' כי הלא איש וביתו באו. ואם נתגלגל בשביל יוסף למה עקרו דירת' ובאו כל זרע יעקב איש וביתו והיה די יבאו האנשים לראות פניו וישארו נשיהם וטפם ומקניהם בארץ כנען אך אין זה כי אם שמה' יצא הדבר יבאו כלם לקיים בם גלות מצרים ופירש ואמר מה שאמרתי ואלה שמות שהוא לשלול הטעם הא' הלא הוא כי המה ראובן שמעון וכו' שבכללם ראובן ובנימין אשר לא מכרו את יוסף ומה שאמרתי בני ישראל הכונה הוא לומר שהם צדיקים הלא הוא כי הנה ויהי כל נפש וכו' לומר שאין לאמר בהם לשון ויהיו כ"א ויהי וגם לא נפשות לשון רבים כי אם נפש כי לקדושתם יחד כלם לנפש אחד יחשבו מה שאין כן בבלתי צדיקי' כאשר בעשו שנאמר נפשות ביתו וגם אם היו קצתם צדיקים ולא כלם לא יצדק בהם אחדות כי טהור וטמא לא אחד ואשר אמרתי איש וביתו באו הוא כי הלא ויוסף היה במצרים כלומר הוא לבדו. ואיך יתכן עקרו שבעים נפש דירתם ממולדתם ומארצם לבא לראות פני איש אחד באופן כי אין ספק כי לא נגררים אחריו באו. כי אם מה' יצא הדבר:

או בדרך אחרת כי יוסף בכלל הבאים הוא אלא שהיה כבר במצרים קודם להם באופן שלא יחשבו לבאים בשבילו שגרם גלותם כ"א שגם הוא בכלל הגולים ולא עוד אלא שהוא כבר היה במצרים בשבילם שהוא להיות מושב לשכינה שקדמה להם ועוד ראיה לדחות כל שלשת הטעמים כי הלא וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא קודם הגלות ולא טעמו ממנו מאומה ואלו היה מהשני טעמים הראשונים שהיו כל השבטים אשמים או יוסף גורם רעתם למה לא הטעימם ה' צרות הגלות כלל. כי אם הם אשר חטאו אינם ובניהם עונותיהם סבלו. אך אין זה כי אם שידיהם לא שפכו את הדם הזה ואחרי מיעטו שלשת הטעמים הנאמרים חל עליו חובת ביאור הטעם האמתי להעמידנו על האמת אמר ובני ישראל פרו וישרצו וכו' כאשר יבא ביאורו בסייעתא דשמיא:

ולבא אל הענין. נשית לב על מה זה בחר ה' יהיה הגלות הזה במצרים מבשאר ארצות ולמה נקרא מצרים כור הברזל ועוד נשית לב תחת מה הקדים הוא ית' ירידת יוסף מצרימה זה כמה שנים. כי גם למאמר ספר הזוהר שהיה מרכבה אל השכינה שהקדימה לרדת עמה עם בניה עכ"ז יפלא היות כל כך שנים ועל פי דרכנו נשית לב (א) מה היה ליוסף שהיה רק לשמוע חלום פרעה לפתור אותו שענה ואמר ועתה ירא פרעה איש נבון כו' כי הלא יפלא כי היועץ למלך נתנוהו ליעץ ולו' ועתה ירא פרעה וכו' מי הכניסו בזה כ"א לשמוע חלום ולפתור אותו. (ב) למה את העם העביר לערים מקצה גבול מצרים וכו'. (ג) מאמרם ז"ל (שם פ' צ"א) כי לא נתן אוכל לנפשם של מצרים עד הכריתם בשר ערלתם כי הלא מה ראה על ככה ומה הגיע אליו אחרי כי את אלהיהם היו עובדין ואת ה' לא היו יראים. מה בצע במילתם וגם על ה' יפלא למה הפיל רק בין כמו שכתבנו ז"ל (שם) בכל אוכל אשר לא מתחת יד יוסף היה:

וע"פ דרכנו נמצא טוב טעם אל הביאו יתב' את יוסף בנסיון ההוא עם אדנותו כי אין די באר שאלה זו מ"ש שאחיו היו נושאים עיניהם בבנות הארץ אם לא בהצטרף דבר אחר שהיה זה וזה גורם וע"פ דרכנו נשית לב אל נסיונות האבות ועוצם צרותיהם וטלטוליהם ואשר כבש הוא ית' מעייני אברהם ושרה מלהוליד את יצחק עד היותו הוא בן ק' שנים ושרה בת צ' וגם אל הוליד יעקב עם עשו בכרס א' שהיה כאדם דר עם נחש בכפיפה כי ע"כ נתרוצצו הבנים בקרבה ולמה ציער הוא ית' את יעקב ואת רבקה ולא ילדתם א' א' וגם צאת טמא מבטן טהורה יפלא מה שלא עשה ה' ככה לשרה שלא ילדה היא את ישמעאל. וע"פ דרכנו נשכיל על דבר מאמרם ז"ל בפסיקתא למה יצא עשו אדמוני אלא כשהיה בבטן אמו שתה כל דם נידות אמו כי הם דברים אומרי' דורשונו כאשר ביארנוהו במקומו:

אמנם לבא אל הענין נשית לב אל מאמרם ז"ל (שם פ"א) דבר צוה לאלף דור זו תורה שהיתה עתידה לינתן לאלף דור אלא שראה הקדוש ב"ה שהיו רשעים נתנה להעשרים וששה דורות. והת"ת קע"ד שתלן בכל דור ודור והן עזי פנים שבדורות:

והנה ראוי לשים לב. למה היה ראוי לבלתי הנתן עד אלף דור והנה זאת תביאנו לדרוש ולתור בקושיא הקשו המפרשים וגדולה היא. איך יתכן ס' רבוא אדם במ"ת אשר מכלם איש לא נעדר מלהשיג נבואת פנים בפנים ובהקיץ והלא ידוע כמה הכנות צריכות להשגת נבואה והיתכן לא נפקד מהם איש אשר לא הוכן לנבואה ומה גם בהקיץ והוא פלא. ודחקו להשיב כי בחול הנבואה על המוכנים תחול אף על הבלתי מוכנים:

והנה במקומו שם ישבנו וגם דחינו טענה זו כי הלא אין הכנת המוכנים מועלת רק להגין על הרעה או לקבל שפע ברכה אך לא לנבואה ואהרן יוכיח שהיה הקול בא למשה ואהרן אצלו ולא היה שומע שהוא בלי ספק על שלא הוכן למדרגת משה והלא כמו זר נחשב תספוק הכנת מוכנים למשוללי נבואה כלל ולא לאהרן אשר היה נביא מובהק לישראל במצרים שעליו נאמר שלח נא ביד תשלח אך הטעם הנכון ואמת אצלי הוא כמדובר במקומו על כי אין צורך הכנות לאדם להשיג נבואה כ"א מצד זוהמת נחש הדבקה בו שהיא מעכבת אך ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ונמצאו כלם מוכנים לנבואה כי אין שאור בעיסה לעכב כי בלעדה כל איש ישראל קדוש יאמר לו כאשר למדנו מהפרש אשר היה לאדם מטרם תדבק הזוהמא בו למה שאחר כך. ועדיין צריך טעם לרז"ל (שבת ד' פ"ח) האומרי' שפסקה זוהמתן איך נטהרו יחד כלם ויתבאר במאמרינו בס"ד:

והוא כי הנה למה שהיה רצונו ית' לתת לעמו מימינו אש דת ולדבר בם פנים בפנים גזרה חכמתו ית'. לבלתי דבר דרך כלל בל ישמט איש מלשים את עול כל התורה כלה עליו כי אם לדבר ולומר אל כל א' וא' אנכי ה' אלקיך ומה גם לרז"ל (מדרש שוחר טוב) שאמרו שהיה הדבור מדבר עם כל א' וא' מקבלני אתה עליך וכו' והיא נבואה בהקיץ וזה בלתי אפשר זולתי למי שפסקה ממנו זוהמת נחש לגמרי ככ' אצלינו במקומו שהוא טעם אל בלתי הנמצא בס' רבוא איש בלתי מוכן לנבואה:

והנה מאז ראה הוא ית'. כי להתיך ולהת' הזוהמא היה צריך אלף דור. והוא מאמרם ז"ל (ב"ר פ"א) דבר צוה לאלף דור זו תורה אלא שראה שמחמת רוע הבחירה היתה הזוהמא בלתי הולכת ומתמעטת. ע"כ עקר ת"תקע"ד דור ושתלן בכל דור ודור ונשארו כ"ו דור נמצא כי הצירוף שהיה עתיד להעשות באלף דור הוצרך להעשות בכ"ו דורות. ולא עוד אלא שעד אברהם היו מכעיסים ובאים ולא היתה הזוהמא מתמרקת רק בששה דורות הנותרים ע"כ הוצרך להיות המירוק בעצם ובהפלגה בקרב ימים. ע"כ האלקים נסה את אברהם י' פעמים להתיך חלק רב מהזוהמא. ולמען יצא יצחק במיעוט זוהמא עשה הוא יתברך כמה דברים. א' שלא יולידו אותו עד עת זקנתם אברהם בן ק' שנה וכמאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ו) משבוטל יצרו. משבוטל תאותו. משנצרר דמו. משנקשר דמו. כי אין זה רק למען תהיה הולדתו כמעט משוללת יצה"ר וגם שרה בת צ' שנה בזמן כלות הנידות אשר מציאותו מחלאות הזוהמא כי גם לאו' שפירסה נידה כשלשה עיסת המלאכים לא היה דם בחרות טבעי הבא מזוהמא רק נסיי. שנית שלא יוליד אותו עד שיוליד את ישמעאל תחלה למען יצא מבחינת חלק הזוהמא. שע"כ לא נימול עד הוליד את ישמעאל תחלה למען תמשיך ותשאב הערלה את טיפת בחינת הזוהמא כאשר אחשוב כיוונו רז"ל בב"ר (פ' מ"ו) באומרם שמה שלא נימול אברהם קודם לידת ישמעאל. היה כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה. ע"כ:

והלא יראו משיבים שלא כענין. אך הוא כי רצה הוא ית' יוליד את ישמעאל עודנו ערל למען תשאב הערלה בחינת הזוהמא ותשאר בחינת הקדושה ליצחק. ועל כן היה בהגר המצרית למען איכותה גם היא תקלוט ותקבל הבחינה ההיא ונמול בבואו להוליד את יצחק למען קדושת המילה תמשוך עיקר הזרע מבחינת הקדושה והנה על הדרך הזה היה ראוי ביצחק יטול בחינת הזוהמא באשה זרה ובחינת הקדושה ברבקה אלא שהיה עולה תמימה ולא יוכל לישא זרה ע"כ הוצרך להוליד תאומים. והוא כ"א יולידם זה אחר זה לא יבצר מהיות משתי הבחינות בכל אח' על כן באו יחד למען מעירוב שתי הבחינות ילקוט כל אחד ואחד המתייחס אל בחינת נפשו וזה מאמר פסיקתא כי כשהיה עשו בבטן אמו שתה כל דם נדותיה עכ"ל. שהוא אצלי כי קלט כל בחינות הזוהמא. המתייחסת אל הנדות כי ממנה הוא כנודע. על כן יצא עשו איש שעיר ויעקב איש חלק ומה גם לרז"ל שאמרו בב"ר (פ' ס"ג) גבר שיידן תרגום איש שעיר. כמד"א ושעירים ירקדו שם ויעקב איש חלק כד"א כי חלק ה' עמו יעקב וכו' ועל כן יצא מיעקב כלו זרע אמת כי כבר השתלשל ההשתלשלות עם שלא יבצר עוד מעט כי עדין לא הטהרו לגמרי:

והנה אין ספק כי בדור שלישי ליעקב לא היה כח בנפשותם לכבוש את חלק זוהמתן עם שמעט היה כאשר היה כח באבות על כן מה עשה הוא יתברך הניחם כזהב בתוך כור שמפריש הזהב לצד אחד והסיגים לצד אחר. והנה הכור הזה הוא מצרים הנקרא כור הברזל הלא הוא כי שם תוקף החצוניות המזוהמת כי ע"כ נקראת ערות הארץ והוא לעומת ארץ ישראל. ושעורה ד' מאות פרס' על ד' מאות פרסה כי זה לעומת זה עשה האלקים כהתוך כסף בתוך כור כן אחשבה שקרה למו כי כאשר גברה בם חלאת הזוהמא משכתם טומאת מצרים כסיגים בכור והן המה היו המתים בימי חשך מצרים ואשר גברה יד קדושתם יצאו ממנה וע"כ לא יצאו כ"א א' מה' או מנ' או למ"ד מה' מאות או מחמשת אלפים כי רובם קלטה טומאת מצרים ואף גם היוצאים לולא רחמיו ית' גם הם היו נאבדים כי עדין לא הטהרו לגמרי עד שספרו נ' יום. כי כן ימלאו ימי ז' שבועות לעומת ז' נקיים שאחר סר טומאת דם הנדה כמ"ש בס' הזוהר (אמור דף צ"ז) ועמדו על הר סיני כי אז פסקה זוהמתן והן זאת היתה מוראת יעקב ברדתו מצרימה פן יסתופפו בצל שר טומאת מצרים וישתקעו בה ויאבדו עד אמר לו הוא יתב' אל תירא מרדה מצרימה וכו' כי הנה אנכי ארד וכו' והוא כי הבטיחו בהיות השכינה יורדת אתם כי היא תרחף עליהם ולא יעצר כח שר מצרים להשתרר עליהם וע"כ מה עשה הוא יתב'. כ"ב שנה כאותיות התורה אשר היו עתידים לקבל בצאתם הקדימה שכינה לבא עם יוסף למען הכניע את כל כחות מצרים תחתיה ולמען שמור את ישראל בל ישתקעו בטומאה כמשז"ל (בתנחומא) שאמרה שכינה כל עוד שאני עם בני אין קונים שם רע שע"כ היו להם ד' מדות שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם וכו' וע"כ השליט הוא ית' את יוסף על כל ארץ מצרים למען בהשתלשלותו יהיה כל שפע ארץ מצרים שלא ע"י השר כ"א ע"י השכינה שעליו וע"כ כל תבואת המצריים המושפעים מהשר היתה נרקבת ואשר על יוסף באשר ה' אתו מתקיימת למען יתפרנסו הכל ע"י השכינה. ובבוא ישראל מצרימה לא יבואו להסתופף תחת שר מצרים ולהתפרנס על ידו ובאו בימי רעב אשר אין חריש וקציר היוצא ע"י שר מצרים רק אוכלים מאוכל ז' השנים מאשר נתקיים על יד יוסף לבדו שהוא על יד השכינה אשר אתו וגם היה בארץ גושן אשר איננה בעצם תחת השר כי היא משרה אמנו כמשארז"ל בפרקי ר"א (פרק כ"ו) וכמאמרנו על פ' וישבת בארץ גושן ובפ' וכלכלתי אותך שם כלו' וכלכלתי אני על יד השכינה שבי וגם שיהיה שם וע"כ מאז פתר חלום פרעה הבין בדברי' יוסף ואמר ועתה ירא פרעה וכו' למען יושם שליט על הארץ למען יבא השפע מתחת ידו כמדובר ומפו' במקומו ויבואו להתפרנס מתחת ידו שהוא ע"י השכינה והוא חלומו אשר חלם והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי כמבו' כל זה בפר' מקץ ולמען היות בחינת טומאת מצריים מתייחס אל הערו' כי כל בחינות איברי האדם ישים בארץ כמאמרם ז"ל אדם יש לו ראש והארץ ג"כ וראש עפרות תבל אדם יש לו ידים והארץ הנה רחבת ידים אדם יש לו טבור והארץ ג"כ היושב על טבור הארץ אדם יש לו ערוה והארץ גם כן ערות הארץ ע"כ יוסף הבא להכניע שר מצרים נתנסה בקדושת ברית מילתו באדונתו ועי"כ יוכל להתיש כח השר לבל יגבר על ישר' לטמאם ולשקעם בחלאת טומאתו בו וע"כ להכניע כח המתייחס אל ערות הארץ צוה להכרית בשר ערלת המצריים טרם האכיל אותם אוכל הבא מהשכינה כאמור ולמען קלקל צנורות יניקתם העביר אותם מקצה גבול מצרים ועד קצהו. וע"כ קנה את כל אדמת מצרים באוכל ההוא למען הסיר אותם מתחת יד המושפעים מהשר בלחם הבאה ע"י קדושה למען החליש כח השר מעל הארץ אשר ישבו בה ישראל לבל תכבד שליטתו עליהם לשקעם שם וע"כ הוצרכו לשמור אנשים ונשים מלטמא ערותם בל תשלוט בהם כח טומאת ערות הארץ והוא טעם שני אל נסיון יוסף בענין ההוא:

והוא מאמרם ז"ל יוסף גדר עצמו מן הערוה בזכותו גדרו עצמם הזכרים. שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה בזכותה גדרו עצמן כל הנקבות כי א' היה ופרסמה הכתוב וע"כ לא יצאו משם עד שנימולו. ועל כל ההכנות האלו לולא רחמיו יתב' היו נשארים שם כי לא הטהרו לגמרי מהחלאה של זוהמת נחש. עד נ' יום ואף גם זאת ע"י קרבן פסח בנסיון שמסרו עצמם על קדוש השם בקשרם אותו בכרעי מטתם את אשר עבדו עם המצריים ויסתכנו פן יהרגום המצרים באומרם הן נזבח וכו' ולא יסקלנו:

כלל הדברים כי מה' יצא הדבר להגלותם מצרימה למען ענותם להתיך חלאת זוהמת נחש כהיתוך כסף בתוך כור והגו סוגים מכסף והיה הכסף אשר יצאו ממצרים והסוגים הנותרים הן המה כל המתים בימי אפילה כמדובר וע"כ לא יצאו רק א' מנ' או מה' מאות כמו שאמרו ז"ל ובדבר הזה נבא אל כוונת מקרא שכת' ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כי הלא יקשה אומ' ידוע תדע שהוא כפול וגם הכנסו בגרות ובל' יחיד גר יהיה זרעך וצאתו תעבדום ועינוי ובל' רבים וגם או' ואח"כ יצאו ברכוש גדול שאם הוא על שנצלו את מצרים מכלי כסף וזהב ושמלות היאמרו לאיש נכה אותך אלף מכות ואתן לך אחרי כן אלף כסף הלא יצא שכרו בהפסדו ולא עוד אלא שהרכוש ההוא אינו שוה בנזק השעבוד. כי בזה נצחו את הרצריים בימי אלכסנדרוס בשאלם מאתנו כלי כסף וכלי זהב ושמלות שהשיבו ישראל שיפרעו להם שכירות עבודתם ד' מאות שנה. ועוד כי הלא הדור היוצא נטלו העושר ולא אשר עבדו ומתו שמה:

אך יאמר על פי מאמרנו ידוע תדע. לומר ידוע השעבוד. תדע התועלת השעבוד הוא כי גר יהיה זרעך שהוא גרות בלבד. מאז יהיה לך זרע. שהוא מיצחק והלאה. כל עוד שהם מועטים מתייחסים ליחידים. אך בבואם לכלל תואר מרובים. אז ועבדום וענו אותם שהוא בעבודת מצרים. ובין הגרות והשעבוד הם ד' מאות שנה. וש"ת ומה בצע בזה. הלא הוא כי אחרי כן יצאו ברכוש גדול. הוא כי תתום חלאת זוהמת נחש. שיזכו לתורה ונבואה כאמור. והוא כי הראוי יאמר ברכוש רב אך באומרו גדול. ירמוז אל תואר שבו נתייחסו ישראל במתן תורה. כמה דאת אומר כי מי גוי גדול וכו'. וכן אומרו ואעשך לגוי גדול. אותו הנקרא גוי גדול אוציא ממך. ואל אושר זה קרא רכוש גדול לגבי הנכסים. כי רכוש בלתי גדול הוא. וענין היות הגרות באבות ועבדות בבנים הלא הוא הנרמז למעלה. כי למה שנפש האבות גדולות האיכות מאד. גרות בלבד היה מספיק להכניע חלק זוהמתן. משא"כ בדורות שאחריהם.

וכל זה יתכן רמזה לנו התורה. בשנותה את טעמה את תוארי אבינו בנ"י הבאים מצרימה את יעקב. והוא כי אין ספק כי בחינת הקדושה בעצם היא הנרמז' בשם ישראל. ובחינתה בתערובת בחינת זוהמא נרמז בתואר יעקב. וז"א ואלה שמות בנ"י. צדיקים מתייחסים אל הקדושה בעצם. ואשר היו באים מצרימה בגלות. הוא עם יעקב. שהוא על שעדיין יש ערוב זוהמא מה. המתייחסים אל שם יעקב והוא האמור. וזה יהיה ענין אומרו ובנ"י פרו וישרצו וכו'. והוא בשום לב. המבלי אין בבריות טהורות במה למשול רבוי ישראל המשיל' לשרצים:

אך אחשוב כיוון מאמרינו בטעם הגלות. למען הגו סיגים מכסף כמדובר. וזה יאמר הוא דחיתי לך ג' טעמים הקרובים להיות עליהם גלות מצרים בפסוקים הקודמים. א"כ איפה מה הוא הטעם הלא הוא. כי הלא בבנ"י היו ב' סוגים מעורבים מהם פרו שעשו פרי שהוא כיוצא באבות. וזהו אומרו פרו. ומהם מבחינת זוהמא כשרצים וזהו וישרצו והסוג האחד וירבו גם השני ויעצמו. ואם הסוג האחד היו במאוד מאד. השני ותמלא הארץ אותם. כלו' וע"כ הוצרך יהיו נתונים בכור הברזל כמדובר. וכן ארז"ל כי כשראה משה את הילדים המעוכבים בבנין בכה ואמר אהה ה'. אמר לו הקב"ה אל תחוש כי ידעתים. ואם תרצה אחוז באחד והוציאהו ותראה והוציא א' ויצא מיכה אשר עשה את הפסל והחטיא את ישראל. הנה כי מה' היה להגו' סיגי' מכסף כמדובר:

והנה במדרש שוחר טוב על פסוק אשר גאלם מיד צר. מאמרם רז"ל המורה הדרוש הלזה אשר כתבנו. וז"ל כשם שהצפור נתונה ביד הצייד. אם מבקש המיתו אם מבקש חיה. כך היו ישראל משוקעים ביד המצריים שנאמר וארד להצילו מיד מצרים וכן הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא א"ר אבא בר אחא בשם רבינו. כך היו ישראל נתונים בתוך מצרים. כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה. וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטו כך עשה הקב"ה שנא' לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. א"ר איבו בשם ר"י בן זימרא כשם שהזהבי הזה פושט ידיו ונוטל הזהב מן הכור. כך הוציא את ישראל ממצרים שנא' ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים:

והנה ראוי לשית לב. במאי קמפלגי שלשת החולקים האלה:

ועוד מאמר הא' אם חפץ המיתו אם חפץ חיה כי אומרו אם חפץ חיה מיותר הוא. כי בכלל או' אם חפץ המיתו הוא:

ועוד היתכן שיהיו חייהם תלויים ביד המצרי' להמיתם. ואיך היתה מתקיימת שבועת האבות שאחרי כן יצאו ולתת להם ארץ כנען. ואיך למד זה מפסוק וארד להצילו וכו'. אולי היא הצלה מעבדות:

ועוד מה המשל הזה של רבי אבא שהיו כעובר במעי בהמה. איזה הדרך היו כעובר במעי בהמה. וגם נשית לב אל שינוי הלשון שהקודם אמר משוקעים. והשני אמר נתונים:

ועוד שהשלישי אינו אומר לא משוקעים ולא נתונים. אלא דרך הוציאה משם:

ועוד אומר פושט ידו ונוטל כי בכלל היותו נוטל הוא שפושט ידו. ולמה נאמר ולמה המשילם לזהבי:

וגם נדקדק אומרו במשל השני ידו ובשלישי ידיו ל' רבים:

אמנם הנה באו השלמים האלה לדרוש פסוק מיד צר. ולא אמר מני צר שמורה שהיו כבר בידו. על כן כל אחד מהחולקים פירש אומרו מיד לפי דרכו. והוא כי הנה נמצאו ברז"ל בשמות רבה (פ' א') שני טעמים על סבת גלות מצרים א' על פסוק אכן נודע הדבר. שהיה משה מצטער ואומר למה גלו ישראל כשראה מה שעשה דתן. שאמר הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. אמר אכן נודע הדבר לעה גלו כי חוטאים הם:

ועוד טעם שני על פסוק למה הרעות לעמך. שאמר משה למה גלו ישראל אם על שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה. למה לא גלו עשו או ישמעאל כו':

ועוד יש טעם ג' והוא אשר כתבנו שהיו שם לימרק מחלאת זוהמת נחש. כזהב תוך הכור לפרוש כל סיג ופסולת לצד א' ולהשאיר ולקחת הזהב נקי להוציא כלי למעשהו. והוא כי הנה דעת הראשון הוא כי מהטעם הראשון שכתבנו מרז"ל היה הגלות כי בעונותיהם גלו. ודעת השני הוא הטעם השני שהזכרנו שגלו על דבר אברם אשר דבר במה אדע כי אירשנה. ודעת הג' שהיה מהטעם השלישי שכתבנו. שהוא שהיו שם למרק חלאת זוהמתן. להגו' סיגי טומאתם כזהב בכור. ובכלל הדבר הוא כי לדעת הראשון או' אשר גאלם מיד צר. הוא כפשוטו כי בפשעיהם הגיעו. עד גדר שלא היתה שבועות האבות מעכבת מלמשול בהם הצר. כי לא נשבע לגורמים רעתם ברשעתם עד עבדם אלהי נכר הארץ. וזהו כצפור וכו'. כי כאשר רשות נתונה לצוד הצפור מן ההפקר ואין מעכב ונצידת בבחירתה ושטותה. שלא תזהר לפרוש ממקום המצודה ותלכד בפח כן היו ישראל על פי בחירתם. בעונתם נלכדים כתוא מכמר בתוך הגולה כהפקר שאין זכות אבותם מעכבת. והיו ביד המצריים אם יחפצו להמיתם. או אם יחפצו יחיום בשעבוד הגלות עד עולם. שהוא קשה מהמות כנודע כי השבי גדול מהכל. כמאמרם ז"ל על פסוק אשר למות למות וכו' ואשר לשבי לשבי שארז"ל זו קשה מכולם. וזהו אם חפץ המיתו והיא צרה עוברת אם חפץ חיה כלום אינו אומר משלחו כ"א חיה. לומר שאינו משלחה לנפשה רק מניחה חיה משועבדת אליו סגורה בכלוב. או מוכרה לזולת. כן היו ישראל שלפי שורת הדין היו כהפקר כי בטלה שבועות האבות לרשעת הבנים ויתעתדו להיות ביד המצריים להמיתם. או להניחם חיים באשר המה משועבדים כאשר היו. לולא חסדו ית' אשר גאלם מיד הצר. והיה מר ממות כמדובר. והולך לשיטת האומר בשמות רבה (פ' כ"א) על פסוק ויסע מלאך האלהים וכו' מלמד שהיו ישראל ראויים ליאבד אלא שהחזיר הקב"ה את הדין על המצריים:

ודעת השני כי הן אמת כי את אלהי מצריים היו עובדים. אך לא גדלה רעתם לפניו ית'. לבטל שבועת האבות להגיע עד גדר היותם כהפקר להמית או להחיות בעבדות. כי לא היתה גלותם ברשעתם כי אם שניתנו שמה לפרוע תוב אברהם אביהם. וזהו שהקודם אמר היו ישראל משוקעים והשני אמר היו ישראל נתונים. כי נתונים נתונים היו מצד אביהם. ואשר תראה שעבדו ע"ג לא מרוע לב עצמיי היה זה להם. כי אם שנתערבו בגוים בסבת אביהם. וילמדו מעשיהם מרעת שכינתם כמאמרם ז"ל שאמר משה להקב"ה משל למלך שהיה בנו נער. ופתח לו חנות בשמים בשוק של זונות וכו'. כן ישראל כי נער ישראל ונותן במקום גילולים. והוא מאמרנו על פסוק כשושנה בין החוחים וכו'. וזהו טעם משלו. באומרו כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה וכו'. לומר כי כאשר העובר למה שהוא נתן וגדל בתוך מעיה של בהמה הוא כיוצא בה. כן ישראל להיותם בקרב הגוי ההוא היו כעובר כי שם גדלו ושם נולדו תוך המצריים. ועל כן היו כהם. ומה שאמר הכתוב מיד צר אינו שהיו כמסורים בידו להמית או להחיות. כי אם שהיו כמעט בידו. לעכב' עד מלאת הארבע מאות שנה. כמאמרו ית' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וכן ארז"ל שהיה עוזא שרו של מצרים צועק ואומר לפני הקב"ה. כתבת בתורתך וענו אותם ארבע מאות שנה. ונשארו עדיין ק"צ שנה. וזה עשה ית' אשר גאלם מיד צר כי הוציאם מידו קודם זמנם. וזהו אומרו וכשם שהרועה נותן ידו בתוך מעיה ושומטו כך עשה הקב"ה. לומר כי כאשר מה שעשה הרועה בשום ידו תוך מעיה והוציא העובר הוא להקדים צאתו לעולם. אך אין ספק שלא יבצר שאחר ימים במלאת ימי עבורה היה העובר יצא מאליו. כך ישראל מה שעשה ית'. הוא שהקדים והשמיט את ישראל מתוך המצריים קודם הזמן. עם שלא יבצר שבמלאת ימי קצבת הגלות ד' מאות שנה. היו יוצאים בשבועת האבות מהטעם הכתוב שלא כדעת הקודם שלא היתה היציאה בטוחה. והראשון שאמר שדעתו שהיו ביד המצריים אם להמיתם אם לחיים. הביא ראיה מאומרו וארד להצילו מיד מצרים. שאם כדעת ר' אבהו היה ראוי לומר להוציאו. ומפני שעדיין היה אפשר לומר כי גם הגאולה משעבוד יצדק לשון הצלה. על כן אמר וכן הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים והיא כי אמר ביום ההוא הוא מיותר. אך כיוון לומר שהיתה התשועה ממה שהיה עליהם ביום ההוא. שהוא כי אמר אויב ארדוף וכו' אריק חרבי כו'. שהיא תשועת ממות נפשם. והשני הביא מפסוק לקחת לו גוי מקרב גוי. כי אומרו מקרב בלתי צודק. אך הוא להמתיק המשל הנז' כי היו כעובר במעי וקרבי בהמה שע"כ הוא כיוצא בה. וזהו גוי מקרב גוי כלומר מה שהיה דומה לגוי שיצא משם הוא למה שהיה בקרבו. ולדעתו מה שנאמר ויושע ה' ביום ההוא שהוא מיותר. אם לא על פי סברת הקודם הוא לדעת ר' אבהו הענין מה שנכתב בס"ד על פסוק וארד להצילו מיד מצרים. כמאמרם ז"ל (ש"ר פ"ג) שאמר משה להקב"ה מי אנכי כי ארד אל פרעה. אתה אמרת אנכי אעלך גם עלה שהוא גם עלה את בניך ואיך אתה משלח אותי. על כן אמר ויושע ה' ביום ההוא וכו'. לומר מה שעשה ה' היה ביום ההוא כי אז נתקיים אנכי אעלך גם עלה כמפורש היטב לפנים. ודעת ר' איבו כי יוצאי מצרים לא נתעתדו למיתה ביד המצרים. וגם לא לישאר ד' מאות שנה רק כי לא היו כזהב נקי כי מצרים היה להם ככור הברזל. ושם פירשה הזוהמא ומתו בימי החשך כמפורש למעלה. והנותרים היו ראויים ליגאל בזמן שנגאלו שהושלם המירוק בכור כי מה שהיה ראוי לימרק בת' שנה. נעשה במה שהעבידום ביותר וז"א כשם שהזהבי הזה וכו'. כלומר שהוא אומן בקי. לדעת מתי הוא גמר הצירוף לנוטלו. ועוד שלחביבות הזהב פושט ידו בעצמו ולא ע"י אחד מנעריו פן ישפך מידו. כך הקב"ה ידע גמר הצירוף ומאהבתו אותם הוציאם הוא ולא מלאך. כי זה הוראה שהיו חביבים אצלו. שלא כדעת הקודמים וגם רמז באומר ב' ידיו למה שבנמשל ע"י מדה"ד. שחוזק יד הגלות באחרונה היה תחת אורך הזמן. כמאמרנו על פסוק עתה תראה וכו':

או יהיה כי שתי הידים הם ב' מדות. של דין ושל רחמים הסכימו להוציאם משא"כ לדעת הקודמים שהיה ע"י מדת רחמים בלבד. וז"א פה פושט שתי ידיו. והקודם אמר הרועה נותן ידו שהוא יד א' ימין הרחמים וזהו כשם שהזהבי פושט ידיו וכו'. כי לא היה כבודו ית' להוציאם על ידו בעצמו כ"א על יד מלאך או שרף או שליח. אך הורה כי טובים וחביבים היו לפניו. וז"א הזהבי הזה כלומר למה שהוא זהבי שהוא בעל הזהב ויקר וחביב עליו. וגם אומן בקי יודע מתי הוא עת להוציא הזהב מתוך הכור. ואז פושט ידיו בעצמו ונוטל הזהב מן הכור ולא ע"י זולתו כי לא יהיה מדקדק ובקי כמוהו. לבל יפסד קצת מהזהב הנקי בתוך הסוגים בהוציאו אותו כך הקב"ה פשט ידיו ע"י עצמו והוציאם כמדובר לומר כי מאי שדקדק יחברך להוציאם ע"י עצמו הורה ראיה לסברא זו. וזהו ואתכם לקח ה'. וזהו יאמרו גאולי ה' אשר גאלם. כלומר הוא ית' בעצמו מיד הצר עם היות הצר טמא ומגואל לא חש כי אין זה רק להודיע חבתו את בנו בכורו ישראל:

או יהיה לפ"ז אומרו מיד מרשותו. כד"א (במדבר כ״א:כ״ו) ויקח את כל ארצו מידו והביא ראיה מאמרו ואתכם לקח וכו'. והוא כי הלא יקשה כי תחלה הוציאם ואח"כ לקח אותם. כמאמר הכתוב בפרשת וארא. והוצאתי וגאלתי ולקחתי. אך הוא לו' כי צדיקים היו ישראל מאז. טרם יוציאם ראויים לילקח בידו כי הוסרו סוגיהם וע"י כן ויוציא וכו':

עוד כיוון. כי מאומרו ואתכם לקח יראה ששולל זולתם. אך הוא אתכם ולא את הסיגים הנשארים תוך הכור כמדובר. הנה לפנינו דעת ר' יוסי בן זמרא בדעתו ככל הדרוש אשר כתבנו בטעם הגלות כי הסכמנו לדעתו והוא דרך סלולה ופנויה מכל הדבר הקשה שהקשינו למעלה כאמור:

ונחזור אל ענין הכתובים וזולת מה שכתבנו. עוד יתכן כיוון לרמוז לנו מאמרם ז"ל (ב"ר פ' כ"ז) עתיד היה יעקב לירד למצרימה בשלשלאות של ברזל וכו'. משל לפרה שלא היתה נמשכת לבית השחיטה. משכו ולדה תחלה ונמשכה אחריו כך הוריד הקב"ה את יוסף תחלה ונמשך אחריו והוא מאמר יוסף באומ' רדה אלי לומר הנה שמני אלהים וכו' לכן כעת רדה בבחירתך אלי ואל תעמוד פן יורידוך אל פרעה על כרחך כמ"ש שם:

וזה יתכן יאמר כי זכות יעקב הועיל גם לבניו וכל ביתו כי ואלה שמות הבאים מעצמם ולא מובאים על כרחם בגלות הוא להיותם עם יעקב שזכותו הגינה ולא בלבד השבטים כי אם כל זרעו כל איש ואיש וביתו באו ולא הובאו ופירשם ראובן וכו' עם היות כלם צדיקי' כי ויהי כל נפש וכו' שיקראו כלם נפש א' מצדקתם. ואיך היו שלא הובא גם יעקב הלא הוא כי ויוסף היה במצרים תחלה. וע"כ ירדו אחריו יעקב וכל זרעו והוא משל הפרה שמשכו ולדה תחלה.

או שיעור הכ' עד"ז לתת טעם איך היה שהלכו כל זרע ישראל נשיהם וטפם ולא נשאר א'. ולא הלך יעקב בלבד לראות בנו כאומ' אלכה ואראנו כו' הלא הוא כי בנסוע יעקב נסעו בניו אתו ומי ראה את יעקב ובניו הולך ולא ילכו גם הם. וזהו ואלה שמות בני ישראל כו' שהוא השבטים בלבד אשר נקבו בשמות עם יעקב אלא שלהיותם אלו באים עם יעקב נמשך שגם הכל איש וביתו באו הוא כי ויהי כל נפש וכו' וכל זה שהיו באים ולא מובאים בעל כרחם הוא ע"י שיוסף היה במצרים כי האלהים עשה כמשל הפרה כמדובר. נמצא יעקב הולך אחר יוסף והשבטים אחר יעקב ואחריהם כל אדם ימשוך:

והנה למה שידענו מרז"ל כי שכינה וכל פמליא של מעלה היו עם ישראל במצרים כמו שאמרו בש"ר (פ' כ') כי בצאת ישראל ממצרים הלך משה לקברניט של מלכים ואמר יוסף יוסף הרי שכינה וכל פמליא שלמעלה וישראל ממתינים לך וכו' וכן מפורש בתורה שאומר אנכי ארד עמך מצרימה וכו' ואין ספק כי אין שכינה בלא פמליא שלה עמה ובזה יאמר ואלה שמות בני ישראל כלומר אלה הם אשר אכנס בשמות אך הבאים מצרימה את יעקב שהם פמליא שלמעלה כאמור בפרשת ויגש אנכי ארד וכו' לא נזכיר בשמות כי אם לומר איש וביתו באו שהנה ה' הנקרה איש אשר אמר ליעקב אנכי ארד עמך וביתו היא כל הנקרא ביתו בפמליא שלו סתם. ואחר אומרו איך הכניסם בשמות אמר כי גם במספר כי הנה ויהי כל נפש וכו' שבעים נפש. והוא להורות כי החשיבה שכינה את ישראל יותר מפמליא שלה כי את פמליא שלה אמר ביתו סתם ואת ישראל הכניסה בשמות ובמספר:

ז[edit]

ובני ישראל פרו וישרצו וכו' זולת הכתוב בפסוק זה למעלה הנה בזה לימדנו הוא יתברך כי מרובה מדת טובתו ממדת פורעניות כי הלא השעבוד נאמר לאברהם ידוע תדע וכו' ועבדום וכו' ורבוי הזרע נאמר אחר זמן ליעקב אל תירא וכו' כי לגוי גדול אשימך וכו' והוא יתברך הקדים הטוב עם היותו המאוחר אל השעבוד עם היותו מקודם. וזהו ובני ישראל פרו וכו' שהוא האמור ליעקב. ואחר כך ויקם מלך חדש וכו' שהוא השעבוד הנאמר לאברהם ולבל נאמר אולי היתה הארץ ההיא מרבה אוכלוסין בטבעה או מבט' שלה לזה אמר ובני ישראל פרו כו' כלומר בבני ישראל היה זה ולא במצרים עד שנתמלא הארץ אותם כי היו המצריים כבטלים ברוב ולהתבת התיבות יאמר פרו ואחר עשותם פרי ויולידו בנים היו מיד חוזרות ומתעברות ויולדות באופן שבהיות הראשונים בני ט' או י' חדשים היה שנים בבית וזהו וישרצו שהיו כשרצים מרחישים קטנים עם קטני קטנים בבית בני י' חדשים עם הילודים מקרוב ומה גם אם בכל פעם היו תאומים כדעת רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה פרשה א') ואחר כך וירבו. על הסדר שנה שנה ולהיות כי הגדולים על הדרך הזה לא יבצר מהם חולשה ותחלואים או סכנת מות כי בהתעבר אמותם תעכר חלבם או לא יהיה די ספוקם על כן אמר ויעצמו שהיו עצומים ולא בערך המועט הטבעי כ"א גם בערך מה בהוא מאוד היה זה מאוד וז"א במאוד מאוד ולא אמר מאד מאד כלומר במאוד היה מאד ולא בערך המיעוט:

או יאמר כי מפני העין היה קו לקו תחלה פרו שהוא פרי בטן כנהוג אחד אחד ואחר כך וישרצו כשרצים ששה בכרס אחד ואחר כך וירבו יותר מששה ולא חלשים כ"א ויעצמו ובמאוד הרבוי היה מאד העוצם והכח וגם לא היו מולידים וקוברים קצתם כי אם ותמלא הארץ אותם כלומר את כל הנאמרים. ועל כן לא אמר ותמלא הארץ מהם כי גם במות קצתם המה אפשר תמלא מהם כי אם אותם כלו' את כל הנזכרים:

ח[edit]

ויקם מלך חדש וגו'. ראוי להעיר כי יראה שבדרך טבע היה הגלות שאלו ידע את יוסף לא היה משעבדם ולא כן הוא כי הלא מה' יצא הדבר כאשר אמר לאברהם וגם למה מזכיר את ישראל תמיד בלשון יחיד כאו' רב ועצום נתחכמה לו וגו' וגם אומר הבה נתחכמה ולא אמר הבו נתחכמה כי הן רבים עתה עם הארץ אשר ידבר בם כאו' ויאמר על עמו וגם אומר פן ירבה והלא כבר נתרבה כמאמר הכתוב באומר וירבו והוא גם הוא אמר רב ועצום ועוד כאשר יספר מאמרו אל עמו למה לא יסכר תשובת עמו אליו ועוד למה לא יראו מישראל גם מבלי יקרם מלחמה וגם אומר ועלה מן הארץ כי הלא גם אפשר יפלו ביד בני יבראל והנקל הוא עלותם מן הארץ ועוד אומרו וישימו עליו שרי מסים כי הנה תחלה היה ראוי יודיע הסבלות ועבדות ואח"כ השרי מסים ששמו עליו:

אמנם הנה מלך מצרים ראה. והנה הדברים הגורמים נצוח גוי אל גוי הנה הנם בישראל והוא כי כה אמר פרעה הנה לאחד מד' סבות ינצח גוי או ממלכה את שכנגדה. (א) להיותם בעלי אחדות. (ב) להיותם נעזרים בהשגחה מן השמים שלא כדרך טבע. (ג) להיותם בעלי חכמה ועצה. (ד) להיותם יותר חזקים וגבורי כח משכנגדם והנה ארבעתם הנה הנם באלה. (א) כי הנה עם שהיא מלה תורה אחדות. (ב) היותם בני ישראל ומה גם כי ידעו את ישראל אביהם אשר בניו הם כי מבואו מצרימה פסק הרעב ובהכנסו בית פרעה הוגבה משקוף הפתח לבל יראה כשוחה לעבודה זרה אשר נוכח הפתח הנמוך ורבות כהנה כי על כן היה מתירא פן יעשוהו ע"ג אם יקבר שם. ועל הג' אמר רב כלו' רב האיכות שהוא על חכמתם כדרשת רז"ל (איכה א׳:א׳) על רבתי בגוים על החכמה. ועל הד' אמר ועצום:

או שיעור הענין כי תחת שלש ינצח גוי את זולתו. או על אחדות או על השגחה או בטבע שהם רמי הקומה ועצומי הכח על האחד והשני אמר עם בני ישראל ועל השלישי אמר רב ועצום רבי הכמות באברים וקומה. גבוהים ועצומים בכח וכן בכל אחד מהפרטים הורה אחדותם. כי את כלם הזכיר בל' יחיד שהוא עיקר גדול למלחמה וכוונת פרעה לאמר אליכם דעו וראו איכה נעשה פן יהרגונו. או ישתררו עלינו ונעבוד את העבריים כי הנה עם וכו'. אז השיבו עמו אל מלכם ואמרו הבה נתחכמה לו כלומר הבה לנו אתה המלך כח מאתך ונתחכמה לו פן ירבה ממנו ואל תחוש אל שאר הבחינות:

והענין כי אמרו הנה עודם ישראל בארץ מצרים אל תחוש כי הנה מזל מצרים גוזר שעבד לא ירים ראש להשתרר אך מה שנצטרך להתחכם הוא פן ירבה עד גדר שכאשר תקראנה מלחמה עלינו מבחוץ כרובם כן יחטאו לנו ונלחם ישראל בנו ואז מדאגה מדבר פן תהיה עלינו מלחמה מבית ומחוץ נניחם לעלות מן הארץ ואז בצאתם יצאו מתחת יד מזל כח מצרים הגורם בל ירימו ראש ותגבר ידם עלינו וזהו ועלה מן הארץ. אך עודם פה לא נירא מהם אפילו בעת מלחמה. אך אם לא ירבו לא יערבו אל לבם להלחם בנו:

ואם באנו לדקדק אומרו גם הוא יתכן יאמר כי בהיות שונאים בחוץ יצטרף מזלם עם מזל החצונים:

וזה שאמר ונוסף גם הוא ולא אמר ונוסף הוא לרבות את מזלם שעל ידי כן יערב אל לבו להלחם בנו ועלה מן הארץ מתחת שליטת מזלנו:

עוד אפשר לומר על דרך זה ונוסף גם הוא עמנו להלחם על שונאינו בכלי מלחמה ובהיותינו לוחמים עם שונאנו יתהפך אלינו ונלחם בנו ולבל תהיה לנו מלחמה פנים ואחור נניחם יעלו מן הארץ לשירפו ממנו כי אותה הם מבקשים לצאת מתחת שליטת מזלנו כמדובר:

אז שמע המלך אליהם ובין המלך ובין העם היתה הסכמתם לשום עליהם מעכבים אותם מפריה ורביה. וזהו וישימו עליו שרי מסים וישימו עליו שהוא כל הנזכרים המלך ועמו שמו עליו שרי מסים. נוגשים כמו שכתבו רבינו ז"ל (שמות רבה פרשה א') כי גם בלילה לא היו מניחים אותם בבתיהם למעטם מפריה ורביה וזהו למען ענותו שהוא עינוי דרך ארץ והוא כי יותר ענוי מרגיש העובד רדוי הנוגשים ממציאות העבודה וזהו וישימו וגו' למען ענותו בסבלותם של שרי מסים כי מציאות העבודה לא היו מרגישים כי הלא כבר עבדו קודם שום עליהם הנוגשים. ויבן ערי מסכנות וגו' והנה הלא כמו זר נחשב מה עלה על דעת המלך ההוא שהסכים עם עמו שלא היה פחד מישראל רק בעלותם מן הארץ שתחת המזל המונע שררה מהעבדים אך עודם בארץ ההיא לא יוכלו להשתרר והלא דעה חסר המלך ההוא כי הלא יוסף לא רב ולא עצום היה. כי אם עבד איש מקנת כסף ועודנו בעבודתו תוך מצרים מתוך האסורים יצא למלוך מלכות שלמה הוא השליט על הארץ ולא עצרו מזל מצרים מלהרים ראש על כן הקדים ואמר ויקם מלך חדש וכו' אשר לא ידע את יוסף וענינו וכל אשר קראו שאלו ידע והשכיל בדבר בדברו את עמו לא היה בעצתם ואחר ההקדמה סיפר כל מאמרו עם עמו שהכל נהיה בדברו ששאל לעצתם ונועצו יחדיו כי היה זה לו לשמוע אליהם במה שלא ידע את יוסף:

יב[edit]

וכאשר יענו אותו וגו' אמר שכפי ערך העינוי היה לעומתו עולה גדר הרבוי ובכן הכירו כי לא בטבע היה ענינם כי אם מה' על היותם בני ישראל בעלי השלמות מזרע קדוש וע"כ משכו ידיהם מלהעבידם בחוזק יד רק בפרך שהוא כמאמרם ז"ל (שם) בפה רך וזהו ויעבידו מצרים את בני ישראל שהוא להיותם בני ישראל בפרך וגם כי העבודה היתה קשה עד מאד כי וימררו את חייהם בחומר וגו' עם כל זה את כל אלה ידם עשתה בפרך. ולשון רכה בל יענשו וזהו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך ומעין זה אמרו רז"ל (שם) למה צוה את המילדות להמית את הילדים. ולא את עמו מיראת העונש ויתיישב בזה אומר את כל עבודתם וגו' אחר אומרו למעלה ויעבידו וגו' בפרך. אך הוא לומר גם שהיתה עבודה קשה כפולה ומשלשת שהוא חומר ולבנים ולכל עבודה בשדה. גם כל שלשתם היתה בפרך. וזהו את כל עבודתם שאת מרבה הא' וכל השנית ועבודתם השלישית:

ובשום לב אל שנותו את טעמו מלשון יחיד אל לשון רבים ועוד אומר את חייהם ולא אמר אותם ועוד כי אחר אומרו ויעבידו וגו' בפרך למה חזר ואמר את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. אך אין ספק כי בהיות ישראל צדיקים דבקים בקונם אל אחדים יקרתו ובשם ישראל יכנו ומושגחים שלא בדרך טבע. על כן כאשר היו אחדים כאשר יענו אותו כן ירבה שלא בטבע. על כן פחדו מהעונש. וזהו ויקצו מפני היותם בני ישראל על כן ויעבידו בפרך ועם כל זה פחדו. ע"כ בקשו להחטיאם מצורף עם הענוי. וזהו וימררו את חייהם אשר חייהם של בני ישראל היא עבוד את ה'. ובתורתו ללכת בדרכיו ובמצותיו כד"א כי הוא חייכם שעל ידי כן יתבטל זכות והשגחה ובכן עם העני בחומר וגו' ועבודה להפרישם מדרך ארץ שהוא עבודה בשדה. גם העבידום את כל עבודתם של מצרים שהוא עבודה שמצרים עובדים. וגם זאת אשר עבדו בהם היה בפה רך. לבל יחשבו כאנוסים לפני ה':

טו[edit]

ויאמר מלך מצרים וגו'. הנה אומר ויאמר בפסוק שאח"ז הוא מיותר. כי הלא בפסוק זה לא הוזכר שאמר להן דבר לבד בו מזכיר שמותן. והנה אפשר כי זה כוונו רז"ל (שם) באומרם שתבען למשכב. וכבוד אלהים הסתר דבר כזה. רק המאמר והניח הדברים על פה ואמר אחר כך ויאמר פעם שנית. על ציוויו בילדכן וגו'. ויתכן גם כן לפי זה אומרו ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים כי הוא כפול. אך יאמר ולא עשו כאשר דבר אליהן שהוא ענין המשכב הנוגע אליהן ועל צווי הילדים אמר ותחיין את הילדים. ולדעתם ז"ל כונת פרעה לתובעם למשכב. ומה גם אם יוכבד ומרים היו. כי היתה יוכבד בת ק"ל שנה. אפשר היתה להראות חיבתן לפניו באופן שגם כי לא ישמעו לו לדבר הרע ההוא יעשו רצונו בדבר הילודים:

ועל דרך הפשט. יאמר במאמרם ז"ל (שם) כי היו יוכבד ומרים. והא' נקראת שפרה שהיתה משפרת את הולד והב' פועה שהיתה נופעות עליו ביין לחזקו והנה אין ספק כי אומנותן אלה בשמותם היה מפורסם לכל כי ע"כ לא נזכרו בשמן הידועים:

ובזה נבא אל הענין. והוא כי הנה טרם יצוה על המילדות להמית את הילדים על האבנים שהוא באופן בלתי נרגש. כמ"ש רז"ל שהוא טרם יתחיל צאת הולד חוצה. ומסר להם סימן להכיר בין זכר לנקבה כי הבאה בפנים לצד מעלה הוא נקבה כי תסתכל אל הצלע. שממנה נבראת. ובהיות פניו כלפי מטה הוא זכר מביט אל עפר האדמה. שממנו לוקח:

והנה אין ספק כי חש פן יאמרו לו. הוא מראשון או של שנמית לא יקראונו עוד ונמצא עצתך בטילה על כן מה עשה טרם יגיד דבר. הניח להן הקדמה והנחה. לומר הנה אתן מוחזקות במחזקות ומתקנות את הילדים כי על כן נקראתן האחת שפרה על שהיא משפרת את הולד. והשנית פועה שנופעת בו לחזקו. ועל כן גם שמתחת ידכם ימותו ילדים לא יחשדו אתכם למשנו' דרככם:

וזה מאמר הכתב ויאמר מלך מצרים וגו' ומה אמר להן הוא אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה כלומר הנה הוחזקתם בשמות אלו על החזיקכם הילדים ואם כן אחר הצעה זו האזינה אמרתי. וצוויי והוא בילדכן וגו' כי לא יחשדו אתכם שנתהפכתם נמצא כי הויאמ' הא' היה לאמר ההצעה אשר שם האחת וגו'. והויאמר הב' היה לאמר להן הצווי. והנה ארז"ל (שם) באומר ותחיין את הילדים. שהיו מספקות צרכם של ילדים למען החיותם והחזיקום ומתפללות לה' שיצאו כלם בריאים וחזקי'. לבל יחשדו אותם שהיו באות להמיתם ולא יכלו והיזקים:

ובזה נבא אל ביאור יתר הכתוב כי שתי מצות וזכיות היו בידן מאת ה'. (א) שלא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים להמית הילדים. (ב) מה שהיו מחיים ומטיבין להם וזהו ולא עשו וגו' ותחיין וגו'. והנה לא נעלם הדבר ממלך מצרים. ויאמר אליהן הנה ממה שבשב ואל תעשה נמנעתם מעשות מצותי החרשתי. אך תלונותי היא מדוע בקום עשה עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים בספוק צרכם ותקון חיותם. והנה הן עקרו את הכל ואמרו כי לא כנשים וגו' כי אצ"ל שאין משלחות אחר המילדות כי אם בטרם תבא אליהן המילדות וגו' מאליה' לעשות מצותך וילדו:

כ[edit]

וייטב אלהים וגו'. הנה מה שוירב העם ועצמו מאד. הנה היא הטבה אל העם ואיך יאמר וייטב למילדות. אך הנה היו המילדו' באש ובמים באומרן אוי לנו מפרעה אוי לנו מישראל מפרעה כי הנה לא יאמין שלא נספיק לילד את העבריות וילדו בלי מילדת. ואוי לנו מישראל כי אם איזה מהילדים יתעתד לצאת חלש או בשבר רגל או שבר יד וכיוצא מי יסור מלב העם מלאמר אין זה כי אם שהמילדת לעשות רצון פרעה בקשה להורגו ולא יכלה לו רק להחלישו או לשבר אחד מאבריו כי ה' לא אנה לידה להמיתו ותחשד בדם על כן שתי הטבות הטיב ה' למילדות אחד שוירב העם רבו גדול באופן שיאמין פרעה כי לא יספיקו שתי מילדות להן ולא לאחד מני אלף הילודים ועל חשדת העם ויעצמו מאד כי היו כלם נולדים עצומים ובריאים וחזקים באופן כי לא היה מקום לחשדן כלל:

כא[edit]

ויהי כי יראו וגו'. הנה רז"ל (שם) פירשו לנו ענין הבתים שהוא בתי כהונה בתי לויה בתי מלכות שיצאו מיוכבד ומרים וצדקו בדברם ז"ל כי על כן נאמר להם במ"ם ולא בנו"ן כי לא יכונה בית מלכות או בית כהונה לנשים כי אם לזרע אהרן ודוד ותבא בזה תשובת קושי כי אומר וייטב אלהים ואומר ויעש להם בתים לא אחד הוא כי אם הא' על עצמן. והב' לזרען שאם לא כן למה חילקן ושינה בלשונם. וגם לפי מאמרינו הא' הוא סילוק היזק. והב' הבאת תועלת:

ויהיה הענין כי יוכבד היא שפרה שהיתה משפרת את הולד יצאו ממנה בתי כהונה ולויה שמשפרין את ישראל מכעירות חטאתם בקרבנות ושירה וזמרה ומרים היא פועה שהיתה נופעת הילדים לחזקם תוציא מלכות בית דוד המחזיק את ישראל:

וראוי להעיר כי הנה אין ספק כי על דברת יראת אלהים זכו. ומה צורך לומר ויהי כי יראו וגו'. אך הורה לנו הוא ית' איך מחשבה טובה מצרפה למעשה כי הנה בדבר אליהן פרעה נאמר ותיראן המילדות את האלהים שהוא לבלתי עשות מצותו ואחר מחשבה טובה זו. בבא הדבר אל הפועל ותחיין את הילדים אמר שלא המתין הוא ית' לקבוע להן שכר ולעשות להם בתים עד עשותן המצוה בפועל ותחיין את הילדים כ"א מאז יראו אלהים טרם יפעלו ויעש להן בתים. עוד יתכן קרוב לזה כי הנה תחלה נאמר ותראן המילדות וגו'. והנה כתבנו על כפל אומר ולא עשו וגו'. ותחיין וגו' כי שני דברים היו. (א) כי ותראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' שהוא שלא המיתום ועוד. (ב) הוסיפו גם להטיב לילדים ולהחיותם וז"א ותחיין את הילדים אמר כי לא המתין הוא ית' עד החיותם את הילדים. כ"א מאז כי יראו את האלהים לבלתי עשות כדבר מלך מצרים. מיד טרם יסכימו גם להחיותם ויעש להן בתים כי מאז קבע להן שכר:

עוד אפשר על דרך זה כי הנה היחלו לעשות רצון קונם מאז היחלו מיראת אלהים. הוא מדת הדין וגמרו להטיב מאהבה. והוא כי ותראן המילדות את האלהים. הוא מדת הדין מה שעשו מיראת הדין הוא לבלתי עשות מצות פרעה. וזהו ולא עשו כאשר וגו' שלא היה מחמת יראה רק לבלתי עשות רע. אך מאהבה הוסיפו לספק צורך הילדים ולהחיותן שהוא ותחיין את הילדים. כי אין זה רק מאהבה כי הלא גם בהמנעם מזה לא היה פחד הדין. כי לא ירעו למו אמרה תורה כי מאז עשו מפני פחד אלהים ה' הטיב להן:

עוד שנית כי לא בלבד מדת הרחמים הסכימה בטובתן כי אם גם מדת הדין. וזהו כי יראו את האלהים ויעש להם האלהים הנזכר בתים כענין אשריהם הצדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים:

ועוד שלישית שלא איחרה להסכים. עד שיחיו את הילדים כ"א מאז יראו אלהים על היותן עתידות להוסיף מאהבה ויעש להם בתים כמדובר:

כב[edit]

ויצו פרעה לכל עמו וגו'. ראוי לשום לב. למה בצוותו על המילדות להמית את הבנים. לא קראו פרעה רק מלך מצרים באומרו ויאמר מלך מצרים למילדות וגו'. ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ויאמר אליהן מלך מצרים מדוע עשיתן הדבר הזה וגו'. ועתה בענין השלכת הבנים היאורה הוא אומר ויצו פרעה ולא נאמר מלך מצרים:

והנה במאמרם ז"ל שכתבנו למעלה שתבען למשכב. שלדעתם אומרו ויאמר אליהן מלך מצרי' הוא על המשכב. וכן אומרו ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ככתוב למעלה אפשר לדעתם שלרמוז ענין המשכב. כינה אותו למלך מצרים כי עשה כמלך ארץ מצרים ששם מקום זמה וגלולים כי ע"כ נקראת ערות הארץ. וע"ד הפשט יתכן במ"ש ז"ל. כי פרעה היה ירא מן העונש כי ע"כ ארז"ל (שם) שהורד מגדולתו ג' חדשים. עד שהודה לעמו להצר לישראל והקימוהו. ועל כן גם אל הבנים לא רצה לשלוח בהם יד רק על ידי המילדות. ובזה נאמר כי מה שצוה למילדות להמית הזכרים. שהוא למוסרם ביד בעלי בחירה שאין מציל מידם עשה שלא מלבו. רק להיותו מלך מצרים לעשות כרצון עמו שעל מנת כן המליכוהו. אך בצותו שלא לשלוח יד בהן בעלי בחירה להמיתם בידם רק להשליכם היאורה שהיא דבר אפשרי להנצל. ע"י השגחתו ית' כנודע עד גדר זה ערב אל לבו להסכים מדעתו עמהם. וע"כ ע"ז נאמר ויצו פרעה:

עוד יתכן בשום לב אל מאמרם ז"ל (סוטה דף י"א) הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל שהוא ית' פורע מדה כנגד מדה. ועל כן נשליכם היאורה כי הוא נשבע שלא להביא מבול לעולם. ונפטר מעונש זה. והלא יקשה על מאמרם זה. כי אם כן מיד אחר אומרו הבה נתחכמה לו. היה ראוי יאמר ויצו פרעה כל הבן הילוד היאורה וגו'. ולא אחר ענין השרי מסים וענין המילדות:

אך הנה ענין התחכמת זה לא יצא אלא מפרעה כנראה הרז"ל. ונרמוז באומר הבה נתחכמה לו:

אך המון העם לא זאת עצתם. כ"א לשום עליהם שרי מסים ולהמית הילדים בידים וזהו אומרו וישימו עליו שרי מסים בל' רבים שהוא כי העם עשו כן בעצתם ויראו כי לא שוה למו. כי הנה כאשר יענו אותו כן ירבה וגו' ויקוצו וגו' אז בחרו להמית הילדים בידים. וגם זאת לא מלב של פרעה כ"א ויאמר מלך מצרים למילדות. כלומר במה שהוא מלך מצרים ורצה להפיק רצון עמו צוה למילדות. ולא ע"י עצמם מחמת העונש כמ"ש ז"ל (ש"ר פ' א'). ובראות לעיני הכל כי היתה עצה נבערה ומה גם ע"י שתי מילדות לס' רבוא. כי בטרם תבא אליהן המילדת וילדו אז אמר עתה הנה כי עצתי שלא אביתם היא תקום להתחכם למושיען של ישראל ולא כמועצותיכם הקודמות רק להשליך כל הבן הילוד היאורה. וזהו ויצו פרעה לכל עמו וגו' כלומר עד כה לא נזכר עצת פרעה. כ"א מה שוישימו עליו עמו שרי מסים וגו'. ואשר אמר מלך מצרים לימשך אחר בני ארצו. אך ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד וגו'. ובזה יתכן אומרו לאמר כי הלא כמו זר נחשב כי אינו לאמר לזולת. אך אחר שהניח את עמו לנסות מועצותם ויראו שלא עמדו. אז ויצו את כל עמו כי ישובו לתוכחתו כי מה שראוי לאמר וליעץ הוא כל הבן הילוד היאורה:

עוד יתכן באומרו לאמר והוא כמאמרם ז"ל (שם) הודיעו אצטגניני פרעה אליו. כי מושיען של ישראל עתיד ללקות על ידי מים והיא על מי מריבה. שנאמר יען לא האמנתם בי וכו'. והמה לא ידעו רק כסומא בארובה ללקות במים. ע"כ צוו להשליך כל הבן הילוד אל המים. וכן אמרו שלא ידעו אם מישראל הוא או איש מצרי האיש המושיע. שעל כן צוו כל הבן הילוד אפילו מצרי היאורה תשליכוהו. ובזה יצדק אומרו לאמר כי צוה פרעה לא בלבד לאמר לישראל. כ"א גם אל כל עמו לאמר שגם הם ישליכו את בניהם:

וע"ד הפשט יאמר כי הנה לבלתי יבצר מלהשליך את הבן העתיד להושיע. היה צריך שלא ימלט גם א' שלא יושלך פן הנמלט הוא המושיע ומי יוכל לעמוד על זה בששים רבוא הפרים ורבים כשרצים ע"כ צוה לכל עמו לאמר לישראל כל הבן הילוד וכו' שיהיה האזהרה מוטלת על כל עמו לבלתי ימלט בן א' מקטל. כי הנמלט מזה לא ימלט מזה:

עוד כיון שתהיה האמירה היאורה וכו'. ולא אמרו ליאור תשליכוהו. והוא כי הנה ידענו. כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשה. ולפי זה מהראוי יאמר יאורה או ליאור ולא ה"א בראש תיבה וה"א בסופה אך הוא על דרך מה שאמרו ז"ל על פסוק ישובו רשעים לשאולה. שיש ה"א בסוף תיבה ולמ"ד בראשה ותרצו שהוא באמבטי התחתונה שבשאול. על דרך זה אפשר לאמר היאורה שהוא אל עומק היאור ולא אל שפתו פן יחיה. כאשר היה במשה וע"ז פקחו עיניהם. וזה יכוונו באומרו לאמר. וה' היה עם משה:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.