טעמא דקרא/ויקרא/כא

טעמא דקרא ויקרא כא

אמור

א

אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קי"ד א'), נ' דחז"ל דרשו מהיתור דהכונה אמור אל הכהנים ומה תאמר להם ואמרת אליהם דהיינו שהם יאמרו לקטנים שלא יטמאו.

אמור אל הכהנים בני אהרן. איצטריך למכתב הכהנים ובני אהרן דאי כתיב הכהנים לחוד הו"א דגם מ"ר בכלל שהי' כהן קמ"ל בני אהרן וכמ"ש בזבחים ק"ב ב' דהיכא דכתיב בני אהרן אין מ"ר בכלל, ואי כתיב רק בני אהרן הו"א דאף פנחס בכלל קמ"ל הכהנים ופנחס עדיין לא נתכהן אז כמ"ש שם ק"א ב'. והנה כאן כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ובפ' אחרי כתיב דבר אל אהרן אחיך ובפ' טומאות לקמן כתיב דבר אל אהרן ואל בניו והטעם פשוט דכאן הפרשה נאמרה דוקא לכהן הדיוט דבכה"ג יש דינים אחרים כדכתיב להלן והכהן הגדול מאחיו וגו' ובפ' אחרי נאמרה הפרשה רק לכה"ג ולא הי' כה"ג אז רק אהרן לכן כתיב דבר אל אהרן אחיך ובפ' טומאות שנאמר לכל הכהנים כתיב דבר אל אהרן ואל בניו. אך יל"ע למה בפ' מומין לקמן נאמר דבר אל אהרן הרי הדין נוהג בכל הכהנים. וי"ל משום דבעי למכתב שם איש מזרעך וגו' כל איש אשר בו מום מזרע אהרן למדרש מינה איש ששוה בזרעו של אהרן (בכורות מ"ג ב') לכן כתיב דבר אל אהרן.

ב

כי אם לשארו הקרב אליו. כתיב קרב חסר, ולאחותו הבתולה הקרובה אליו כתיב קרובה מלא, י"ל משום דשארו זו אשתו וקי"ל מטמא אדם לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה לכן כתיב חסר דלא על כל הקרובה אליו מטמא, אבל באחיו ואחותו קי"ל דאפי' הן ממזרים מטמא להן לכן כתיב מלא.

כי אם לשארו וגו' לאמו ולאביו. הקדים אמו לאביו ונ' דכאן רמז מ"ש התוס' בכתובות נ"ב א' ד"ה רצה בשם הירו' שהנשים ממהרות למות יותר מהאנשים (וכ"מ בא"ע) אבל גבי כה"ג הקדים אב לאם דסתם כה"ג הוא בן כה"ג ואוי לה לרבנות שמקברת את בעלי' עי' פסחים פ"ז ב'. ואאמו"ר שליט"א אמר משום דדרך התורה לכתוב לא זו אף זו ואמו פשיטא טפי כדא' בפ"ו דיבמות שכן ודאית ולכן בכהן הדיוט דלהתירא הקדים אם דפשיטא טפי אבל בכה"ג דלאיסורא הקדים אב דפשיטא טפי. (שוב הראוני זה ברבנו בחיי וכ"ה בדעת זקנים מבעה"ת ועי' תשו' הרשב"א ח"א סי' כ"ז ובס' פרדס יוסף).

ה

לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. יל"ע למה חילקה תורה בין קרחה לשריטה בהשחתת זקן באמצע ועי' רמב"ם סוף ה' ע"ז. וי"ל דקרחה היינו תלישת שערות והשחתת זקן נמי השחתת שערות לכן הסמיכה התורה כמו שסמכה נגעי ראש וזקן, ואע"ג דכאן יש ביניהן חילוק לדינא דבקרחה אין חייב אלא כגריס כמש"כ הרמב"ם ובזקן נראה דעל ב' שערות חייב כמו בפאות בתוספתא דמכות פ"ד ה"ד מ"מ ענינם אחד ואח"כ כתב איסור שריטה בשאר הגוף.

לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. עי' רמב"ם סוף ה' ע"ז דגם כהן אין לוקה אלא לאו א' כמו ישראל, וצריך טעם למה כפלה התורה הלאו אצל כהן. וי"ל לפי פשוטו לפי שכהן הוזהר שלא יגדל פרע ומספר א' לל' יום הו"א דמותר לו לקרוח קרחה שלא יגדל שער ולגלח גם פאת זקנו קמ"ל דהרי הוא כישראל בזה, ובזה מדויק הפסוק ביחזקאל וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו היינו אע"ג דפרע לא ישלחו מ"מ פאת ראשם צריכין להשאיר.

ז

אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה וגו'. וגבי כה"ג כתיב אלמנה וגרושה וחללה זונה וגו' הפך הסדר וצריך טעם, והנה הסדר בכהן הדיוט הוא נכון ע"ד לא זו אף זו ע"פ המבואר בקדושין ע"ז ב' דזונה פסולה טפי מכולהו הואיל ושם זנות פוסל בישראל וחללה פסולה טפי מגרושה דחללה אסורה בתרומה משא"כ בגרושה אך בכה"ג דהסדר הפוך צריך ביאור. אמנם הוא מבואר היטב ע"פ התו"כ דמקשה ל"ל למכתבינהו גבי כה"ג אם בכהן הדיוט אסור כ"ש בכה"ג ומשני דלא תימא דבכה"ג הולד ממזר קמ"ל לא יקח ולא יחלל חילולין עושה ולא ממזרים הרי מבואר דעיקרא דקרא בא לומר שאין עושה ממזר ובזה הפסוק מדויק מאד בלא זו אף זו לא מבעיא אלמנה דאיסורה קיל טפי דאינה אסורה אלא לכה"ג אלא אפי' גרושה ולא מבעיא גרושה אלא אפי' חללה דחמירא טפי ואפילו זונה דחמורה מכולהו אפ"ה חילולין עושה ולא ממזרים.

ח

וקדשתו. נשאלתי אם כהן לאחר מיתה יש בו דין וקדשתו כגון ב' מתים א' כהן וא' ישראל אם צריך להקדים את הכהן. ונראה דבזהר ס"פ בחקתי אמרו אע"ג דמית אתחייב ביקרי' יתיר דכתיב כבד את אביך משמע דדריש לי' מאת וכיון דאיצטריך קרא דחייב לכבד לאחר מיתה א"כ בכהן דליכא קרא לא מחייב דבטלה כהונה, מיהו ודאי לכשיקומו לתחה"מ יחזרו לכהונתן כמבואר בסנהדרין צ' ב', ועמש"כ בקונטרס הלקוטים סוף סי' ד'.

יא

ועל כל נפשות מת לא יבא. לכאו' הול"ל ואל כל וגו' דהא מיירי בבא אל אהל המת (ואע"ג דעל מתפרש ג"כ כ"פ בסמוך כמ"ש בגמ' ועליו מטה מנשה מ"מ הו"מ למכתב אל). וי"ל שבא לרמז שיש עוד אהל שהאדם מאהיל על המת וזהו ועל כל וגו', ומדכתיב לא יבא מרבינן גם אהל דהמשכה. [שוב הראוני דבחזו"א אה"ע סי' קמ"ב מבואר דבמאהיל אין עובר על לא יבא].

יח

או שרוע. נשאלתי שגבי אדם מתרגם שרוע שריע וגבי בהמה (לקמן כ"ב כ"ג) מתרגם דיתיר וחסיר. ונראה דשרוע זה אותו הדבר שאבר גדול מחברו כדפירש"י רק התרגום בא לפרש למה בבהמה חיברה תורה שרוע וקלוט שאין שייכים זה לזה לכן מפרש שרוע שיש לו אבר גדול שזה כמו דבר יתר וקלוט שב' פרסותיו קלוטות הוא כאילו חסר לו פרסה והפסוק לדוגמא נקטי' ובא ללמד דכל יתר או חסר פוסל ונקט לדוגמא שרוע וקלוט לכך תרגם יתיר וחסר.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)