אלשיך/ויקרא/כא

אלשיך ויקרא כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים וכו' ראוי לשית לב. (א) אל כפל אומרו אמור ואמרת. ועוד אומרו תחלה אמור אל הכהנים לשון רבים ואחרי כן אמר לא יטמא לשון יחיד. ועוד מי לא ידע כי הם בני אהרן וגם אומרו לנפש ולא אמר למת. ועוד באומרו לאמו וכו' למה לא הקדים האב וגם הל"ל ולאמו בוי"ו. ועוד אומרו לא יקרחו קרחה וכו' אחר שגם נאמר בישראל. כי גם שלמדים בג"ש מזה לזה יאמר הכל בישראל ובכלל מאתים מנה ומאמרו לא יקרחו וכו' שינה לדבר בלשון רבים. והנה אפשר כי למה שאזהרה זו היא יתירה לכהנים על כל איש ישראל וקשה הדבר לזרע אהרן לבדם ליזהר יותר מכל איש ישראל. ע"כ בדבר הזה ראתה תורה ללמד אל משה יאזור כגבר חלציו בל ילאה בלמד אל כללות ישראל פעם אחת. והוא כי הנה זה דרך הרב ללמד ולהשמיע תורה לרבים. ואפשר יאמר מה לי עוד הלא יסרתי רבים השומע ישמע והחדל יחדל ואם ישמט איש מלשמור ולעשות הוא בעונו ימות. והנה הודיע אלהים אותו כי לא זו הדרך ישכן אור כי אם עוד ישוב יניף ידו ולא בלבד בשביל רבים כ"א אף גם אל א' להשיבו אל ה' ואל ימעט אחד מישראל בעיניו. כי צדיק יסוד עולם וכמאמרו יתברך ליחזקאל (ביחזקאל י"ג) ואתה כי הזהרת רשע כו'. כי גם על היחיד הקפיד וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל אמור אל הכהנים דרך כלל ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו כ"א גם ואמרת גם אל היחיד לנפש לא יטמא כו'. לז"א לא יטמא לשון יחיד כי ישוב אליהם ולהזהירו גם לאחד אחד. עוד יתכן דרך אחרת יתיישבו בו כל יתר ההערות והוא בהזכיר ראשונה מאמרם ז"ל על ענין הפרה אדומה (במדרש פ' חוקת) וז"ל משל לשפחה שולדה טינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח כך תבא הפרה ותכפר על מעשה העגל. והוא בהעיר כי הלא יקשה כי לא לכפר על עון העגל באה הפרה רק לטהר את הטמאים. אך ע"פ דרכנו נשית לב אל טומאת מת באהל כי איך יטמא בלי משא ונגיעה וגם אל אומרו לנפש ולא אמר למת. אך אין ספק כ"א שדרך כלל יש כח טומאה אחוז במת ובנפשו אשר עליו תאבל הוא החלק הקרוב אל החומר וע"כ יש בו כח להתפשט בכל אהל המת. וע"כ נאמר בו לנפש משא"כ בנבלת בהמה כי אין טומאתה רק במגע ובמשא ולא באהל כי אין טומאתה רק על בשרה על העדר איכותה. מה שאין כן באדם כי בעל הנפש הוא וגם בחלק נפש הדבוק בו שולט כח הטומאה ומתפשט. והוא כי הנה מאז ברא אלהים אדם על הארץ גזרה חכמתו ית' יהיה הוא וזרעו חי לעולם והוא כי קדוש היה השולל עכירות הגוף מעשה אלהים הוא והנפש חלק אלוה ממעל הכל מהקדושה אשר לא תפול בה גדר מיתה כלל. אמנם כאשר חטא על הנפש בא נחש והטיל זוהמת טומאה מנפש ועד בשר שרתה חלאת טומאה אשר היא מבחי' הטומאה וכל עוד שחלאת הזוהמא ההיא דבקה באדם לא יוכל מלט ממנה כי היא כרוכה בה. וגם לו יונח תטהר הנפש מעונה ע"י תשובה וייסורין כאשר בדוד המלך ע"ה. המיתה מוכרחת למען זכך תלאת החומר בכור הארץ ויעלה מן הארץ זך בלי שמרי זוהמא מוכן לקבל קדושת הנפש טהורה בקשר קדושה שעוד לא יתפרדו. כאשר היתה נפש האדם באדם בהבראו טרם יחטא ואחר שחטא לא ימצא עד אחר התחיה כי אין יצה"ר עוד. וע"כ היה עונש האדם מיתה ולא יסורין. והיות גם לכל זרעיותיו:

והגה אחרי נמכר האדם אל המות גזרה חכמתו יתברך כי גאולה תהיה לו מזוהמת נחש וחשב מחשבתו מן אברהם עד מתן תורה להתם הזוהמא קו לקו. כמפורש בפרשת תולדות ובאלה שמות ובפרשת יתרו כי זה היה עיקר כור הברזל של גלות מצרים וימי העמדת הר סיני לגמור מירוק וליבון הזוהמא עד תומה. ויהי כן. וכמאמרם ז"ל (מס' שבת פ' חבית) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. וע"כ היה להם חירות ממה"מ כי בבטול הזוהמא אין עוד מיתה. אך אחרי כן על ידי העגל חזרה הזוהמא למקומה ועי"כ חזרה המיתה הכרוכה באדם ע"י הזוהמא כי היא מבחינת המיתה והיא דבקה בחומר שנפש. ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף והוא כח הטמא אשר יטמא את הנוגע במת ומתפשט באהלו לטמא כל הבא אל האוהל וכל אשר באהל. וזה מאמרם (שם במדרש) ז"ל כי העגל טינף פלטין של מלך כי האדם הוא פלטין משכן מלכו של עולם כי היכל ה' הוא. ומה גם במ"ת שעליהם השרה שכינתו יתברך וזה טינפו שהחזיר בו זוהמת נחש וטימא נפשו ויעכר גופו. ומי יקנח הזוהמא הנדבקת למטמא למת כי היא טמאה אותו. אמו היא הפרה וז"ש במשל תבא אמו ותקנח וכן הכפרה האמורה בנמשל עניינה קנוח ככל לשון כפרה שמטהר החטא. כד"א (בפרשת וישלח) אכפרה פניו במנחה כפרש"י ז"ל שם. ונבא אל הענין והוא כי למה שהכהנים הנגשים אל ה' הוא אלהים חיים. רצה הקב"ה להרחיק בל ידבק בידם מאומה מן טומאת זוהמת נחש אשר דבקה במת. והנה היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר. הנה ב' דברים יש לכהנים (א) היותם מקריבים לחם אלהיהם. (ב) היותם מזרע אהרן. והנה מהבחינה האחת טוב הדבר יתרחקו מהטומאת מת יותר מכל ישראל. אך על הבחינה השנית אדרבה להיותם מזרע אהרן שעל ידו יצא העגל ההוא וטינף הביא זוהמא ומיתה. להם לבדם היה ראוי שיטמאו במת ולא יתר ישראל. לז"א נהפוך הוא כי הלא לא דבק בו מאומה ואדרבה להיותם בני אהרן קדוש ה' ראוי להם לבלתי יטמאו לנפש. וזה מאמר הכתוב אמור אל הכהנים כלומר המשרתים שהיא הבחינה הראשונה. אמור להם שהם בני אהרן וזה יתרון להם ואחר אמרך שהם בני אהרן אחר הקדמה זו ואמרת אליהם לנפש לא יטמא כי בחינת היותם בני אהרן הוא ראוי לכך וע"כ אמר לא יטמא ולא אמר לשון רבים לרמוז כי הוא אהרן הנזכר נאות שלנפש לא יטמא וממנו אל זרעו אתו כי לטובה כיון כמדובר במקומו בס"ד ולא דבק בנפשו מטומאת העון ההוא מאומה. והנה היה מקום לומר כי למה שנפשות כל אישי ישראל לאחד יחשבו כי משרש אחד יחד כלם. ולכן היה מקום לומר כי כל איש ואשה מישראל אשר ימות הכל קרוביו כעם ככהן מצד הנפש אשר חלק ממנה דבקה בגוף כמאמר הכתוב (איוב י״ד:כ״ב) נפשו עליו תאבל. עכ"ז לנפש שהוא בשביל בחינת הנפש שעליה היה ראוי ליטמא עכ"ז לא יטמא בעמיו כל עוד שיש לו קוברים שהמת בתוך עמיו. כ"א לשארו לומר כי מהראוי לא היה לו לטמא כי אם לאשתו שהיא כגופו מצד קרבת נפשם כנודע כי נפש אדם עם נפש בת זוגו אחת יחשבו כשני גופים בנפש אחת. וזה מאמר הכתוב ע"כ יעזוב איש את אביו וכו' ודבק באשתו וכו' והוא כי מתחלה דו פרצופים נבראו להורות שהיו נפש אחת וגם הגופים כאחדים. וע"כ בהלקח האשה לצד אחד. אמר לזאת יקרא אשה שהוא שם נגזר מאיש כי מאיש לוקחה זאת שהיינו דו פרצופין להורות כי נפשנו לאחת תחשב כי נפש אחת וחיות אחד היה לשנינו. ובכן אחר שיותר קורבה יש לאדם עם אשתו מאשר יש לו עם אביו ואמו וע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכאשר הם בנפש אחת והיו ג"כ לבשר א' שיולידו בין שניהם בנים. שבהם יהיו שניהם לבשר אחד כי ג' שותפין באדם וכו' (כדאיתא בקדושין פ"ק) נמצא כי גוף בשר הבן בין שניהם נעשה:

ונבא אל ענין הכתוב אמר הנה ראוי לא יטמא כ"א לשארו הוא אשתו הקרובה אליו לרבות את הארוסה שלא נשאה כי העיקר הוא על קורבת הנפש שהוא יותר מאביו ואמו. ועכ"ז אני מתיר לו ואומר לאמו ולאביו וכו'. וזהו שלא אמר ולאמו כי אינו כהולך ומוסיף כ"א אדרבה כמתחיל סוג אחר אשר לא כשארו הקרוב אליו הוא. והתחיל מאמו שהיא אשר החלה לתת חלק בו להעשות כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ופה לא ידבר רק על הזכרים כי בני אהרן מוזהרים על הטומאה ולא בנות אהרן. ולא בלבד אב ואם שעשו את בשרך וגם יש להם חלק בצד מה בנפשך. כנודע מחכמי האמת כי בהזדווג והתאחד האיש עם אשתו להוליד גם נפשות שניהם מתאחדות ומקנים צד מאיכות נפשותם בנפש הבן בצד מה באופן שאתה חלק מהם ודרך החלק נמשך אחר הכל כי אם גם ולבנו ולבתו שנהפוך הוא כי המה חלק ממולידים ולא היה לכם ליטמא בעד החלק. עכ"ז אני מתיר וזהו ולבנו ולבתו. ולא זה בלבד כי אם גם האח שאין לך שייכות חלק עם הכל עמו כ"א למה שבא ממקום שבאת. גם אליו תטמא וזהו ולאחיו. אך באחות יש הפרש כ"א היתה לאיש יותר יחוס יש לה עם אישה מעמך. כי בת זוגו היא ולא' יחשבו כמדובר על כי אם לשארו ואשר אמרתי שהבעל מטמא אל אשתו. הלא הוא כשהיא כשרה אליו כי אז יש נפשה קשורה בנפשו כמדובר למעלה. אך כשהיא פסולה אליו אז אין לו קשר עמה. וע"כ לא יטמא בעל בעמיו כשהוא מתחלל בה שהיא פסולה אליו שהוא להחלו. ושמא תאמרו א"כ איפה שכ"כ חשוב הכהן יקרחו עליו במותו כי קרחה גדולה עושה לנו פרידתו ממנו לז"א לא יקרחו קרחה וכו' ואמר לשון רבים שחוזר בין על אשר מת לו שמטמא עליו בין על אשר אינו מטמא עליו:

ו

קדשים יהיו לאלהיהם כו' . ראוי לשים לב מה בא להוסיף פה אל האמור לכללות ישראל קדשים תהיו. וגם אומרו לאלהיהם הוא מיותר. ולמה חזר ואמר והיו קדש. וגם אומרו קדש ולא אמר קדושים כי על רבים ידבר. ועוד כי בכלל אומרו קדושים הוא שיהיה קדוש. ועוד מי לא ידע שאם קדושים יהיו שלא יחללו שם אלהיהם. ועוד אומרו אשה זונה לא יקחו בלשון רבים וסיים כי קדוש הוא לשון יחיד. אך יאמר הלא אמרתי שלא יקרחו קרחה הכהנים חיים על המתים והלא תאמרו כי הלא הפסדנו הרבה והקרחה היא להורות על הפסד מתים. אך אל תחושו כי הנה קדושים יהיו כללות הכהנים לאלהיהם שהוא בלכתם אצל אלהיהם. שהוא לעת חילוקם שהוא שיהיו לאלהים דבקים בו ית' וזהו קדושים יהיו וכו'. כלומר קדושים יהיו פה בעה"ז. ועי"כ יהיו לאלהיהם בלכתם אליו. וע"כ ראוי לא יחללו שם אלהיהם בעשותם קרחה ושרטת על מה שמורים כי אשר מתו אינן דבקים בה' במותם עם היותם משרתיו ית'. והנה את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים לפניו ית'. נמצא כי הכהן אצלו יתברך ידמה למושיט לחם ויין לפני המלך על שולחנו. כי לא יעשה כן רק אשר הוא נחמד ונעים לפני המלך. כן הכהנים את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים לפניו ית' והמה יהיו קדש אצלו ית':

או יאמר קדושים יהיו וכו'. לומר הלא אמרתי אליכם לנפש לא יטמאו שנית שלא יקרחו קרחה ושלא יגלחו פאת זקנם ושלא ישרטו שרטת שהיה מחוקי הגוים עובדי ע"א. אמר עתה אשר הזהרתים על הטומאה. הוא על כי קדושים יהיו לאלהיהם ואשר אמרתי לא יקרחו קרחה וכו'. שהם שלשה חקי ע"ג הוא שלא יחללו שם אלהיהם כלומר שם הקרא ה' אלהיהם כי בעשותם תקי אלהי נכר יסתלק אלהותו יתברך מעליהם ודאי. וזהו ולא יחללו שם אלהיהם. והנה עדיין נקראים קדושים לשון רבים. אך אחרי כן בזהירות מטומאה ומחקי הגוים כאשר אחרי כן יעשו עבודה יקנו אחדות ליקרא קדש וגם כי רבים יהיו יקנו אחדות קדושה ליקרא רבים כאחד קדש. וזהו כי את אשי ה' וכו' הם מקריבים שהוא באשר את אשי ה' הם מקריבים. ידמו אל המקריב לחם מלך ב"ו על שולחנו שלא יבצר מהיות המקריב לחם לפני המלך גדול האיכות מהלחם עצמו כן גם אתם גדולים וקרובים אלי עד גדר שבבאכם להקריב אתם מתייחסים לרבים. כאומרו הם מקריבים. וע"י המעשים כל הנטפלים בקרבן קונים אחדות קדושה. וזהו והיו קדש. ולא בלבד אחדות כ"א גם התייחסם אל מציאות הקדש. והנה נא שתי מעלות טובות. (א) היותם קדושים. (ב) היות ה' נקרא אלהיהם הם לבדם בלי הצטרפות אתם כל קהל עדת ישראל. והנה עוד מעלה שלישית אעלה אותם. והיא כ"א עד כה נקרא ה' אלהיהם הוא אל כללות כהנים אך לא איש מהם לבד שלא יכנה יתברך את שם אלהותו עליו ליקרא אלוה. אך יכנו עצמם למצוה זו כי אשה זונה וכו' ע"י כן יקנו עוד קדושה עד הקרא ה' אלהיו כל א' מהם. וזהו אומרו אשה זונה וכו' כי קדוש הוא לאלהיו שהם השלשה דברים. (א) הקרא קדוש. (ב) שלא בלשון כולל באומרו למעלה קדשים. (ג) הקרא יתברך אלהיו של כל אחד ואחד בלשון יחיד:

ח

וקדשתו וכו' : ראוי לשים לב כי אחר שהוא ית' מקדשו ואומר קדשים יהיו וכו' כי קדוש הוא לאלהיו איך יצוה את העם יקדישוהו ולא עוד אלא שחוזר ואומר קדוש יהיה לך פעם שנית:

ועוד אומרו כי קדוש אני ה' מי לא ידע בכל זה. ומה גם כי נאמר כמה פעמים אפילו בישראל ועוד אומרו מקדשכם שהראוי יאמר מקדשם. ועוד סמיכות אומרו ובת איש כהן וכו' אל הקודם ומכ"ש אל המאוחר

אמנם הנה אין ספק מהמון עם בני ישראל מלהרהר ולומר הלא כלנו בני איש א' נחנו כנים אנחנו ולמה ירד ירדנו מערך בני אהרן כמרום רקיע עד תהומה מארעא. שכל כך מפליג בקדושתם ומזהירם על הטומאה משא"כ לישראל לז"א וקדשתו וכו' לומר הנה שתי בחינות יש בקדושה. (א) מאיכות עצמם שהם בעלי כתר כהונה שנית מחמת העבודה שלחם אלהיהם המה מקריבים. וע"כ אתה ישראל אל תקנא כי מה שתעשה עיקר הוא מהבחינה השנית כי וקדשתו שתחשיבהו לקדוש יהיה על כי את לחם אלהיך הוא מקריב. אך אל הבחינה הא' שהיא על קדושתו מצד עצמו. אין ההפרש כ"כ כי הלא לכם אמרתי קדשים תהיו חסר וא"ו. ואלו אותם הייתי מייחס לקדושים או לקדוש במילוי היתה המדרגה גדולה. אך לא כן הוא קדש יהיה לך בלי מלוי כי קדוש מלא איננו כ"א אני ה' מקדשכם ככם כהם. ואין לכם להרהר חלילה בי כי אני נושא פנים לאהרן כי הנה ובת אש כהן כי תחל לזנות אני מחמיר עליה העונש מאלו היתה בת ישראל כי באש תשרף. ומה גם למ"ד כי אין מיתה זו לבועל (בסנהדרין פ"ט) ואם היה הענין לחלוק כבוד להם יותר היה ראוי להקל בעונשם. אלא ודאי שאינו רק על היות במציאות בחינת יתרון ולכן תשרף על חללה את אביה:

והנה ארז"ל (נדרים דף ס"ב) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לברך ראשון לפתוח ראשון ליטול מנה יפה ראשון וכו'. ועל פי דרכם זה יתכן אשר הערנו באומרו אני ה' מקדשכם ולא אמר מקדשו שהוא מעין ענין מאמרם ז"ל בתנחומא (בפרשת בראשית) על פסוק כי מכבדי אכבד ת"ח כי לה' המה ומשרתיו יקראו ככהנים בעבודתם. ובזה יאמר וקדשתו אתה ישראל את הכהן לכל דבר שבקדושה לברך ראשון וכו'. ולא תעשה כן על היותך נהנה על ידו שתתכפר בעבודתו כ"א על בחינת כבודי כי את לחם אלהיך הוא מקריב כי ע"כ קדש הוא לאלהיו באופן שאותי אתה מכבד בכבדך אותו תרויח בזה כי גם אני אכבדך עמו כי מכבדי אכבד. וזהו אני ה' מקדשכם כאחד כי כמוהו כמוך תהיו שוים לקבל כבוד ממני. כי אומרו מקדשכם הוא ענין כבוד. כאמרו וקדשתו שפירשו ז"ל לברך ראשון וכו' ואין מוציאין המשמעות מפשוטו לגמרי כ"א יהיה בעיניך כקדוש להיות ראוי לכבוד. ועד"ז אני מקדשכם שתהיו קדושים בעיני וחשובים לכבדכם. והנה עדיין ראוי לשום לב מי הגיד לרז"ל במדרש תנחומא שאומרו מכבדי אכבד מדבר בתלמידי חכמים:

אמנם יתבאר זה לפי דרכנו. במשנת בן זומא האומר איזה מכובד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד וכו'. ולבא אל ביאורו נעמיק כל המשנה ונבאר אותה בס"ד וז"ל בן זומא אומר איזה חכם הלומד מכל אדם. שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. איזה גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ע"כ:

וראוי לשים לב. (א) מה היא כונת התנא בד' דברים אשר בא לגדור גדרן מזולתן. שאם הוא על התנאים הצריכים להשגת נבואה. א"כ במקום איזה מכובד היה ראוי לומר איזהו עניו ויגדור גדרו. (ב) אומרו הלומד מכל אדם כי הלא זה יותר יצדק בו תואר תלמיד מתואר חכם. (ג) כי מה ראה במאמר התנא האומר איזה חכם הרואה את הנולד שדחה אותו. או אם מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. (ד) הראיה שמביא מפסוק מכל מלמדי השכלתי כי הלא אינו אומר שם שעל לומדו מכל אדם נקרא חכם. (ה) אומרו איזה גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור. כי הלא תראה ראיה הפכית כי מאומרו טוב ארך אפים מגבור יורה שהארך אפים אינו הגבור ואיך יאמר שהוא תואר וגדר הגבור. (ו) אומרו איזה עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך וכו'. מי אמר לו שמי שנאמר בו יגיע כפיך וכו' נקרא עשיר. (ז) מי אמר לו כי האוכל יגיע כפיו האמור שם הוא שמת בחלקו ולא שב עצבון יאכלנו. (ח) למה מביא פי' אומרו בכתוב אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב כי הלא אין זה רק לתת טעם אל כפל הסיבות. כי מי שהוא מאושר ידוע הוא שטוב לו על כן פירש אשריך בעה"ז וטוב לך לע"ה. וצריך לתת טוב טעם מה ראה על ככה ומה הגיע אליו פה להטפל בהתכת תיבות הכתוב ויראה שלא כענין. (ט) אומרו איזה מכובד המכבד את הבריות. כי אדרבה הוא מכבד ולא תואר מכובד. (י) אומרו שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו כי הלא המה דברי ה' האומר כי מכבדיו יכבד. ואיך ילמוד משם למכבד את הבריות. כי כבוד ה' שאני. (יא) אומרו ובוזי יקלו כי הלא לא ילמד רק מאו' מכבדי אכבד. ולמה יביא ובוזי יקלו לבלי צורך והוא דבר הפך הענין. האם לגמור הפסוק לבד לא יחשד התנא ירבה דברים לבלי צורך. ומה גם במצות כאלה:

אמנם יתכן בכללות הענין בא לתאר תוארי הראויים אל הדברים האפשריים לטעות בהם בני האדם. וירא והנה ארבעה המה התוארים אשר יתארם האדם הפך אמיתתם. ובא להסיר מלבם. והוא כי הלא אם יאמרו לכל אשר הוא חכם בעיניו אמור נא מה הוא גדר החכם. הלא יענה המלמד לכל אדם. ואם יאמרו אליו ומה תואר הגבור. הלא יאמר אשר יאבק איש עמו ויגבר עליו ויפילהו ארצה. ובאמור אליו אמור נא תואר העשיר וגדרו הלא יאמר אשר רב חילו. ואם יאמרו לו איזהו מכובד. הנה יאמר אשר יכבדוהו אנשים. ע"כ כנגד ד' דברים אלו דבר בן זומא ויגלה עפר מעיני כל אשר טח מראות עיניו מהביט אל האמת. ואמר אשר יאמר כי חכם יקרא המלמד לזולת. אין זה תוארו האמתי כ"א אדרבה הלמד מכל אדם כאשר נבאר בס"ד. וכן אשר יאמר כי גבור הוא גבור הכח באבריו לא כן הוא כ"א הכובש את יצרו. אף אם חלש שבחלשים יהיה. וכן אשר בלב כל איש כי עשיר הוא אשר כביר מצאה ידו. נהפוך הוא כי אדרבה רש הוא כי מרבה נכסים מרבה דאגה. אך לא יקרא עשיר כ"א השמח בחלקו המועט וכן אשר אמר איזהו מכובד לא אשר יכבדוהו כ"א אדרבה המכבד את הבריות כאשר נבאר בס"ד:

עוד יתכן דרך שני והוא מחלוקת אחרונים במאמר הידוע מרז"ל (שבת פ' המצניע ובנדרים) בגדרי תוארים המיוחדים לנבואה הלא המה חכם גבור עשיר ועניו כי יש מהאחרונים אומרים דברים כפרטן. אך הלא על זה הפי' קושיא גדולה נופלת עליו. והיא כי היתכן יהיה איש צדיק חסיד ישר ונאמן והוא חלש. או איש רש היאב' ה' למנוע ממנו שפע נבואתו על שטבעו או מזלו גרמו לו שיהיה חלש. או על שחשכו כוכבי נפשו מלהעשיר. נמצאת הנבואה תלויה ונתונה תחת הטבע או תחת המזל והלא כמו זר נחשב. ע"כ יש מחכמי המחקרים האחרונים הסכימה דעתם לומר כי גם מאמרם ז"ל באו' חכם גבור ועשיר. מעמד שלשתן על הכשרון התלוי בבחירה הוא כרביעית היא הענוה. ולפ"ז אשר הביאו בגמרא ראיה אל הגבורה משיבור הלוחות יהיה כי לולא היות משה כובש את יצרו עד היות חומר וזך וכמעט רוחני ע"כ עצר כח לשבר הלוחות מה שאין באיש גבור כח גופני יכול לעשות. וכן מה שהביאו ראיה על העושר (במסכת נדרים דף ל"ח) מפסוק פסל לך הפסולת יהיה לך. והנה בשום לב כי הלא יקשה שא"כ כל אשר התנבא עד אשר פסל לוחות שניות איך השיג הנבואה הגדולה מבלי היותו עשיר עד לוחות שניות אך הוא כי היה שמח בחלקו וה' עשה שגם עושר בפועל יהיה לו. וכן זאת יתכן היה בלב בן זומא כי התעורר על זה ואיך יעלה על לב תהיה השגת דבקותו ית' תלויה במזל ולא בחסידות וכשרון המעשה ע"כ גזר אומר כי מעמד שלשתן תלוים בשלמות הכשרון כרביעית שהיא היות עניו. וזהו איזה חכם וכו'. איזהו גבור וכו'. איזהו עשיר וכו'. ואחרי אומרו איזהו עשיר השמח בחלקו ראה והנה משנה שלמה שנינו (בקדושין דף פ"ט) המקדש את האשה ואמר על מנת שאני עשיר וכו' אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו. הרי כי גדר העשיר הוא היותו מכובד. וא"כ איפה ג"כ יתהפך שאיזהו מכובד מי שהוא עשיר. ע"כ מה עשה אחרי אומרו גדר העשיר. אמר איזהו מכובד המכבד את הבריות כלומר ולא היותו עשיר. זהו דרך כלל כוונת בן זומא אשר הניעו לדבר דבריו אלה. ונבא אל התכת מאמריו קו לקו. והנה כי הנה היחל ואמר איזה חכם ולא כיון על הענין האומר הרואה את הנולד כי שם ידבר על חכמת ההנהגה והמדות. כ"א איזהו האיש אשר ישיג גדר היותו חכם באמת ולא ימוט גדר זה ממנו הלא הוא הלמד מכל האדם והוא כלל נפלא. והענין כי אין אדם שם לבו ונפשו להשיג חכמת התורה עד הכירו אין ערכה כי רב ועצום הוא. כי אז ימית עצמו עליה והיא גם היא תמציא עצמה להחכימו כי כח ואל לה כי חיות ורוחניות הנה. ובמה יודע מי זה ואיזהו המכיר ערכה. הלא הוא אם ילמוד מכל אדם אם אין אחר. והוא כי אם יאמרו לאיש התחפוץ לשמוע חדוש אחד בתורה אשר לא ידעתו. אך היא מפי נער קטן שקבלו מרבו אם אמור יאמר הלא איש אנכי גדול רב בשנים ואם אקשיב אשמע מנער קטן איה כבוד וימנע מלשמוע מפי. הנה איש כזה לא יחכם כי מפני כבוד בעלמא ישליך מרגליות דלית לה טימי אחרי גוו כי ככה יעשה כל הימים ויאבד הונה של תורה. וכמקרה ר' אלעזר בן ערך שמפני הכבוד שרצה שיבאו חבריו אליו ולא הוא אליהם הגיע עד קרוא מקרא החרש הזה לבם במקום החדש הזה לכם. אך אם אמור יאמר איה הנער הלז קראו לי. או ארדוף אשיג ואקשיב ואשמע מפיו תורה כי לא אל זה אביט כ"א אל זאת התורה אשר תצא מפיו כי לא הנער הוא המדבר כ"א התורה עצמה. אעלה על לבי כי היא המדברת אתי כי רוחנית היא כאשר נודע לאשר לו חלק בה. הנה האיש הלז נכון לבו בטוח יהיה שהשג ישיג חכמת התורה כי בא עד הכיר ערכה ולא ישקיט האיש עד חכם יהיה בלי ספק. ומה מתקו (מדרש ש"ט בס"ו) אמרי רז"ל כי נעמו במדרש משלי האומרים למה נמשלה תורה למים מה מים אין הגדול מתבייש מלומר לקטן השקיני מים. כך התורה אין הגדול מתבייש מלומר לקטן למדני פרק או הלכה:

וזה מאמר התנא איזה חכם הלומד וכו' מכל מלמדי השכלתי:

והוא כי הוקשה לו כי מהראוי היה יאמר מכל מלמדי למדתי. וגם מה ענין כי עדותיך וכו'. אך אמר מכל מלמדי שלא געלתי בשום מלמד אם גדול או קטן יהיה נעשתי משכיל שהוא שהתחכם הטעם הוא כי לא חשבתי בלבי שהמלמד הוא הי' הדובר בי ולא היה כבודי כי מלך וגדול הסנהדרין אני כ"א העולה על רוחי היה כי עדותיך עצמן שיחה לי הם היוצאים מפי המלמד הן עצמן היו שיחה לי כי הם היו משיחין עמי. וא"כ מה לי אם יצאו מפי קטן או גדול:

איזה הוא גבור כלומר תכלית הגבורה הנקרא גבור שאין למעלה הימנו. הוא הכובש את יצרו. והביא ראיה מאומרו ומושל ברוחו מלוכד עיר כי מושל ברוחו הוא הכובש את יצרו ולא הביא מארך אפים האמור בכתוב. וביאור הכתוב לדעתי הוא טוב ארך אפים ועובר על פשע מגבור המתנקם מאשר עשה לו רעהו. אך לא הגיע לגדר לוכד עיר שאינו מושל ביצרו ורוחו בשאר דברים. אמנם המושל ברוחו שכובש את יצרו תמיד הוא טוב מלוכד עיר. והוא כי יש הדמות בצד מה להכובש את יצרו ומושל ברוחו עם לוכד עיר. כאשר הבא ללכוד עיר יהי' לו עיכוב מצד היות בני העיר רבים והוא יחיד. עוד שנית כי הם תושבי העיר והיא מקום תולדותם ובקיאין במוצאיה ומובאיה יותר מזה הלוכד שבא מחוץ לעיר. עוד שלישית שאינו רוצה להורג' רק ללכוד את העיר כאשר היא למשול בהם ויעבדוהו באופן שהוא יחוס עליהם והם לא יחוסו עליו שהוא חפץ בקיומם והם חפצים במיתתו ויהיה קל להסתכן בידם. כן שלש אלה ימצאו באדם הכובש את יצרו. כי כל האיברים הם חומריים נמשכים אחר היצה"ר ועוזרים אותו ורבים המה לעומת היצה"ט שהוא יחיד בערכה. וגם השנית הנמצא בלוכד עיר שהוא היות בני העיר מושרשים בה כן במושל ברוחו הוא מושל ביצה"ר וכלל האיברים שהם מיום הולד האדם מה שאין כן ביצה"ט שאינו בא עד י"ג שנה. וגם השלישית ימצא בו שאין היצה"ט חפץ בביטולו. כי הוא צריך אליהם לעבודתי ית' והמה חפצים בביטולו ויקרא הכובש את יצרו גבור מהלוכד עיר מצד שהלוכד עיר מנגדיו חוץ מעצמותו וזה מנגדיו בו בעצמו והוא הנקרא גבור באמת:

איזה הוא עשיר השמח בחלקו הביא ראיה מפסוק יגיע כפיך וכו'. אע"פ שאינו מפורש בכתוב שעל שמח בחלקו ידבר ולא על הנקרא עשיר הנה על פי' כפל כונת הכתוב באומרו אשריך וטוב לך. ואמר אשריך בעה"ז שיראה לבלי צורך. אך אין ספק כיון להודיענו מאין לו שעל שמח בחלקו ידבר והוא כי מהכרח הכפל צריך לומר אשריך בעה"ז וכו'. וא"כ אם הוא יגיע לאכול ואינו שמח בחלקו כי אם קץ על יגיעו הנה זה לא יקרא מאושר בעה"ז וא"כ מוכרח הוא שהוא שמח בחלקו ואין לו דאגה. ויצא לו שיקרא עשיר מפני כי אומרו יגיע כפיך וכו' הוא מתן שכר לירא את ה' הנזכר למעלה כי כן יורה פשט הכתובים כאשר ביארנו במקומו. שכיון אל שלשת מיני אושר שבעה"ז שהם בני חיי ומזוני. והתחיל במזוני באומרו יגיע כפיך כי תאכל וכו'. ובבני באומרו אשתך כגפן וכו'. ובחיי באומרו וראה בנים לבניך וכו' כמפורש במקומו. ואמר איזהו מכובד וכו'. כלומר אל תחשוב למכובד אשר יכבדוהו הבריות באופן שהעשיר יקרא מכובד שהכל יכבדוהו. אך איזהו מכובד המכבד את הבריות שהוא מדה טובה שהוא קנין בעצמות האדם ולא עושר תלוי בזולתו. וכן בעשיר אמר השמח בחלקו שהוא קנין בעצמו. ולא תלה ברבוי הממון שהוא דבר חוץ ממנו ודבר אבד. וגם מפני שמרבה נכסים מרבה דאגה ואיך יקרא אושר. וגם דעתו שלא יקרא מכובד המקבל כבוד מבני אדם כי אם ממלך הכבוד יתברך והביא ראיה מפסוק כי מכבדי אכבד אע"פ שלא ידבר רק במכבד את המקום אך הוא מקל וחומר והוא כאשר נשים לב אל הביאו סוף פסוק ובוזי יקלו לבלי צורך אך הוא מאמרם בספר הזוהר חס הקב"ה על כבוד הצדיק מעל כבוד עצמו. כי הנה ירבעם היה מקטי' על המזבח לע"ג ולא נגפו ה' ובשלוח ידו לתפוש הנביא מיד ותיבש ידו. וכן ארז"ל בב"ר (פ' לד) החמיר הקב"ה בכבוד הצדיק מכבודו שעל כבוד צדיק אמר מקלליך אאור שהוא בקום עשה ובכבוד עצמו אמר ובוזי יקלו מעצמם ע"כ:

ובזה נבא אל הענין כי אחר שמפסוק ובוזי יקלו נלמד כי גדול כבוד הצדיק לפניו ית' מכבוד עצמו. והנה מזה ראיה אל האמור כי המכבד את הבריות שהוא את הצדיקים ודאי יכבדהו יתברך יותר מהמכבד את עצמו. וא"כ באומרו שמכבדיו יכבד כל שכן שיכבד את מכבד הצדיקים. שידוע שלא אמר המכבד את הבריות רק על מכבד את הצדיק ולא את אשר לא נאה לו כבוד. ולפי זה יתיישב מה שהביא התנא סוף הפסוק ובוזי יקלו שיראה דברי מותר:

אך כיון אל הנדרש בב"ר כמו שכתבנו כלו' מי הכריחני לומר שאת המכבד את הצדיק יכבד הקב"ה. הלא הוא אומרו ובוזי יקלו כי משם הוא הקל וחומר כמדובר. ובתנחומא אמרו (בפ' בראשי') וז"ל מכבד אכבד המכבד בני תורה. והוא מעין מאמרנו. והוא שהוקשה למו כי כמה מכבדים את ה' ויצר להם בעה"ז כי זו היא קושיית צדיק ורע לו לז"א המכבד בני תורה כי ברית כרותה הוא שייטב לו ויכובד בודאי מאתו ית'. וזהו איזו מכובד שהוא בודאי מכובד המכבד את הבריות:

י

והכהן הגדול מאחיו וכו' . הנה אומרו מאחיו יראה מיותר. כי ע"כ הוצרכו רז"ל (בת"כ וביומא י"ח) לפרש גדלהו משל אחיו. ועוד אומרו אשר יוצק וכו'. מי לא ידע כי אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ואשר מלא את ידו ללבוש השמנה בגדים הוא הגדול ולמה נאמר. והנה על אומרו ואשר מלא את ידו וכו'. אפשר לומר לרבות כהני בית שני כי אז שמן על ראשם יחסר ואין גדולתו על אחיו כ"א היותו מרובה בגדים. אך אין זה מספיק שא"כ יאמר אשר מלא את ידו ללבוש וכו' ויוכללו בזה של שני הבתים כי רבוי בגדים הוא הצד השוה שבהם. ועוד איזה יחוס יש לכהן הגדול על אחיו להתייחס אליו עליהם היתרונות הללו. ועוד אומרו כי נזר שמן ולא אמר כי שמן משחת. או יאמר כי נזר ולשתוק משמן והיה ראוי יאמר כך על כהני בית שני שהיו מחוסרי שמן. ועוד אומרו אני ה' למה נאמר כי אין צודק בזה לומר נאמן לשלם שכר. ועוד אומרו והוא אשה כו' כי מלת והוא יתירה ובלתי צודקת. והראוי יאמר ואשה בבתוליה יקח. ועוד אומרו את אלה לא יקח שהוא מיותר והיה די יאמר אלמנה וגרושה כו' לא יקח. ועוד אומרו אני ה' מקדשו למה נשנה בכ"ג אחר שגם בהדיוט נא': אמנם הנה כתבנו למעלה כי רצה הקדוש ב"ה לרצות את ישראל בל יקנאו במעלת הכהנים באומרם כי הלא כל איש ישראל בני איש אחד המה ומדוע יותן תפארת גדולה לכהנים הלוים והיה הרצוי בין ישראל לכהן הדיוט. והנה אין ספק כי בשומעם מעלת הכ"ג בשלשה דברים הלא יצא לבם ויחרדו כל איש ישראל בשומעם. ובאומרם מה זאת עשה אלהים לנו כי יהיה איש בקרב ישראל שיהיו לו מעלות טובות הרבה על שאר אישי ישראל. גם כי יהיה בישראל כמה וכמה טובים מהם בכשרון כי הלא על מעלות הכהן הדיוט עוד לו ארבע אחרות. (א) כי את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (ב) שאפילו לאביו ולאמו לא יטמא. (ג) שמקריב אונן. (ד) שתאסר לו אלמנה כי לא יקח רק אשה בבתוליה. ע"כ להפיס דעתם בא האלהים ויאמר והכהן הגדול מאחיו כו'. לומר אל תחשבו כי כאשר העליתי את הלוים על ישראל ואת הכהנים על הלוים כן העליתי מדרגה שלישית את הכהן גדול על הכהנים כי לא כן הוא כי אם מאחיו כמוהו כהם לא סוג בפני עצמו שא"כ כל זרע כהן הגדול היה להם ראוי יהיה יתרון קבוע כאשר לכהנים על הלוים. אך לא כן הוא כ"א מהדיוט יעלה לגדול ואפשר הוא עצמו ישוב להיות הדיוט ומה גם כל זרעו כי הדיוטים המה כי אין יתרונו רק על ידי משיחה ורבוי בגדים בזמן היותו במינוייו. והד' מעלות שתראו בהו הנה טרם אזכירם הנני נותן להם טעם לשבת ההוא. כי הוא על כי התייחד לו שני טכסיסים שהם משיחה על הראש ורבוי בגדים. על כן מחמת משיחת הראש את ראשו לא יפרע ומחמת אשר מלא את ידו ללבוש את הבגדים על כן ובגדיו לא יפרום. ועל המעלה השנית שהוא שועל כל נפשות מת לא יבא כו'. וגם השלישית שמן המקדש לא יצא שמקריב אונן משא"כ ההדיוט. הוא כי נזר שמן משחת אלהיו על ראשו לומר אצ"ל בכהני בית ראשון ששמן על ראשם אל יחסר כ"א אפי' בשל בית שני אשר אין שם שמן משחת הלא הוא הנזר של שמן משחת אלהיו בזמן המשיחה לא יחסר מהיות עליו ומהו הנזר של שמן משחת אלהיו אשר עליו הלא הוא אני ה' כי אני ה' שורה על ראשו שהוא הנזר האמתי. וא"כ מה יתאונן בהיותו אונן על חסרון מתו אשר מת לו. ולמה יטמא עליו איש אשר ה' אתו כי מה דמות חסרון תערכו לו מות אביו ואמו וכל נפשות מת ולמה לא יקריב אונן. הרי נתן טעם אל השלשה דברים. והיחל ברביעית ואמר והיא אשה בבתוליה יקח. לומר והוא כלומר בהיות הוא בהוויתו שנתמנה כ"ג והוא שואשה בבתוליה יקח ואלמנה כו'. עם היות שהתרתים להדיוט עכ"ז לא תאסר עליו האלמנה אשר לקח עודנו הדיוט כ"א שוהוא עודנו בהוויתו את אלה לא יקח מהחדש אך אם כבר לקחה יקיים. ומה שהעדפתי עליו מדרגה רביעית שאני אומר ולא יחלל זרעו בעמיו. במה שעמיו כהנים כמוהו אין זרעם מתחלל בה שהוא באלמנה ומה גם לשאר כהנים שיאמרו כי שאר דברים בשלש ראשונות הם דברים בלתי נוגעים באישות ובזרע. אך לומר שמה שאין זרעם מתחלל בו שהיא האלמנה יתחלל בה זרע הכ"ג. כי הלא זה יראה כיתרון באיכות כאלו הם סוג אחר למעלה הימנו כיתרון הכהן על ישראל. שמה שאינו מתחלל זרע הכהן אל יקשה בעיניכם כי הלא אני ה' מקדשו כלומר אינו שאחשיב אותו מובדל משאר כהנים בסוג כאשר בין ישראל לכהן כ"א שאני ה' אשר על ראשו כאמור מקדשו בקדושה יתירה מפני כבודי לעשות היכר היות שמי עליו אך כמוהו כיתר כהנים בסוג אחת כמדובר:

טז

וידבר ה' כו' דבר אל אהרן כו' . ראוי להעיר כי מאומרו דבר אל אהרן לאמר יראה כי ידבר אל אהרן לבד לאמר אהרן אח"כ לזרעו מה שיאמר משה אליו. אך כהתימו הענין אומר וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. (ב) כי אחרי אומרו לא יקרב להקריב כו' למה חזר פעם שנית לומר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. (ג)כי מלת כי תורה כבא לתת טעם ואינו אלא חוזר האזהרה בעצמו ואומר כי כל איש אשר בו מום לא יקרב וכו'. (ה) אומרו אח"כ מום בו כי הרי נאמר אשר בו מום. (ו) מה שחזר ואמר פעם רביעית את לחם אלהיו לא יגש להקריב. (ז) שחוזר ואומר אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו. (ח) אומרו אני ה' מקדשכם כי אחרי אומרו שהם מקדשיו ית' ידוע הוא כי הוא ית' מקדשם כי אין בלתו. (ט) אומרו וידבר משה וכו'. כי בני ישראל מה להם בענין זה כי אינו רק לכהנים. והן אמת כי קצת הערות אלו אינן לפי מאמר רז"ל (בבכורות פ' אלו מומין ובת"כ) שלמדו קצת דברים לגבי הדין. אך לפי גדולת תורתנו לא יעדר עוד חזון דרך דרש:

אמנם הנה בענין יש דבר נוגע אל אהרן יזהר את זרעו. ויש דבר ראוי ליאמר גם דרך כלל גם אל כללות עם בנ"י. ומהדבר המיוחד אל אהרן אל הראוי גם אל הכולל יש הפסק בנתים בהזכירו שמות המומין. והוא כי על הנוגע אל אהרן היחל ואמר דבר אל אהרן לאמר. כלומר מה שמיוחד לאהרן בלבד לאמר לו איש מזרעך וכו' אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב וכו' עם היותו צדיק עד גדר הקרא ה' אלהיו וזהו להקריב לחם אלהיו. והטעם הוא כי הנה זה דרך העולם כי כל איש אשר בו מום לא יקרב כלומר שום קריבה לשרת לפני מלך וא"כ איפה כ"ש ללחם אלהי עולם והוא ע"ד (במלאכי א׳:ח׳) הקריבהו נא לפחתך. וז"א לא יקרב סתם ולא אמר להקריב כי על סתם הקרבה לפני מלך ידבר. והנה זה הוא על הנוגע אל אהרן לאמר וכהתימו להזכיר המומין. אח"כ חזר ואמר עוד ענין נוגע גם אל כללות ישראל. והוא כי ממוצא דבר ישקוט לב עם בני ישראל מלהרהר ולומר האם כל עם בני ישראל כעם ככהן האם יש בלתי נקראים בנים למקום ואם כן איפה למה נגרע לבלתי הקריב קרבן מנחה לאבינו שבשמים כאחינו הכהנים על ידנו כאשר בזמן היתר הבמות שלא היו טעונות כהן ולמה גם אחרי כן לא יקח מידנו עולה ומנחה. ע"כ שב מענין לענין באותו ענין ואמר דברים יביט וישכילו כי לא להם לגשת להקריב מק"ו. והוא אומרו כל איש וכו'. לומר הנה כל איש אשר בו מום עם היותו מזרע אהרן הכהן עם כל זה לא יגש להקריב עם שאינו כי את אשי ה' שאינו רק לינתן באש קדוש בלבד עם היותו צדיק וישר עד הקרא אלהיו עכ"ז את לחם אלהיו לא יגש להקריב. עם היות שחשוב הוא לפניו ית' ומתכא דרחמנא קאכיל כי הנה לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל עכ"ז ממעטו הוא ית' מליגש כי אך אל הפרכת לא יבא כו' ולא יחלל את מקדשי. כלומר ומה גם אתה כל איש ישראל שאפי' מזרע אהרן איננו שלא יהיה ראוי להקריב. וש"ת והלא בבמות יחיד היה ה' מתחלה מקבל מיד איש ישראל. לז"א כי אני ה' מקדשם. לומר הנה אלה להיות ראויים אל מקדשי ואל הפרוכת הנזכר אני ה' מקדשם. משא"כ במת יחיד שלא מאת ה' היה הדבר כי לא מקדש ה' היה מאתו ית' כבמת צבור או המנוחה והנחלה ע"כ כל אישי ישראל ראויים להקריב בה. וכהתימו יתברך לדבר שני החלקים הנוגע לאהרן ליאמר לו. וגם החלק השני הנוגע גם לישראל כלו. אמר כי כן עשה משה כי וידבר משה אל אהרן ואל בניו הנוגע אליו וגם אל בנ"י הנוגע אליהם הוא החלק השני כמדובר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.