רלב"ג - ביאור המילות/ויקרא/כא

רלב"ג - ביאור המילות ‏ ויקרא כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אמור אל הכהנים בני אהרן. מגיד שאין אלו האזהרות נוהגות כי אם בזכרי הכהונות להיותם נבדלים לעבוד השם יתע' וזה נוהג בכהנים לא בחללים כי הם מחוללין מהכהנה:

לנפש לא יטמא בעמיו. מגיד שאין טמאת מת נוהגת בגוים כי לרחקם משלמות אנושי כמעט שלא נפקד מהם דבר בסבת המות יהיה בו תועלת לאדם במה שהוא אדם והזהיר הכהנים מלהטמא במתים כאלו יאמר שהם ראוים שיתעבו הענינים החמריים אם לא מצד מה שבהם תועלת לצורה האנושית ולזה יהיו מתרחקים מלהטמא למת ואפשר שיהיה הרצון באמרו בעמיו שיהיה המת בעמיו רוצה לומר שיהיו לו קרובים אבל מטמא הוא למת שאינו בעמיו והוא שאין לו קוברין וכן פירשו בתורת כהנים וכבר יתבאר שזה העניין מצוה ממה שאמר' תורה בענין הנתלים לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא והנה אם צותה אותנו התורה לקבור כמו או הרשעים כ"ש שמצוה בזה בשאר המתים:

ב

כי אם לשארו הקרוב אליו. רצה השם יתעלה שיתטמאו לשאר בשר כדי שיתאבלו עליהם באופן ראוי כי בזה תועלת כמו שביארנו בענין ספוד אברהם לשרה ובכותו עליה ולזה באה המצוה לכהנים שיתטמאו לקרוביהם כמו שיתבאר והנה זכר מאלו הקרובים אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו והתנה באחותו שתהיה בתולה שאם נבעלה באי זה אופן שיהיה אינו מטמא לה והנה התנה שתהיה קרובה אליו והיא אחותו מאביו לא אחותו מאמו כי אינה יורש' ולזה התנה במוחלט כי אם לשארו הקרוב אליו ומה יתבאר שאינו מטמא לאחיו מאמו ובכלל הנה כמו שבנו ובתו הם ראוים לירשו כן ראוי שיהיה בטמא לאחיו ולאחותו הראוין לירשו ומזה יתבאר מאמרו הקרובה אליו שאינו מטמא לאחיו מאמו ובכלל הנה כמו שבנו ובתו הם ראוים לירשו כן ראוי שיהיה נטמא לאחיו ולאחותו הראוין לירשו ומזה יתבאר מאמרו הקרובה אליו שאינו מטמא לאחותו הארוסה כי אינה קרובה אליו אבל היא קרובה לאישה להדבק בה ולהפרד מאחיה:

ג

אשר לא היתה לאיש. למדתנו התורה שאינו מטמא לאחותו שהיתה נשואה אע"פ שנתגרשה כי כבר היתה לאיש:

לה יטמא. מגיד שהוא חיי' להטמא לה וכן ההקש בשאר הקרובים הנזכרים כי הם ראויים בזה הדין כמוה וראוי שנדע שהוא אינו מטמא להם אלא בזמן שהם שלמי' שנאמר לאביו ולאמו וגו'. לה יטמא שמורה שהן שלמים והוא מבוא' מצד הוראת הגדר שלא יקראהו הנפלי' בנו ובתו כי לא נשלמ' הוייתם ולזה לא יטמא להם וכך הוא מבוא' שלא הותר לכהנים להטמא אלא לאלו לא לזולתם עמם:

ד

לא יטמא בעל בעמיו להחלו. ראוי שתדע שכבר יאמר בעמיו על אשתו כמו שאמר בזאת הפרש' ולא יחלל זרעו בעמיו ומאמרו בעל הנה יתבאר שהתורה צותה אותו שלא יטמא מצד מה שהוא בעל והוא מבואר שהוא בעל מצד אשתו ולזה יהיה הרצון בה שלא יטמא הבעל באשתו שהוא להחלו והוא אשתו הפסולה ואע"פ שאיננה מחללת בעלה אבל היא חללה ובניה חללים הנה אמר שהיא לחללו באופן שאמר בבת כהן את אביה היא מחללת וזה כי אע"פ שהנושא הפסולה לו אינו חלל הנה זה הענין חלול מה לו כי הוא מוריד זרעו מקדושתו ומזה המקום יתבאר שאין כהן מיטמא לאשתו הפסולה וראוי שיתבאר מזה שאפשר לו להטמא לאשתו הכשרה אבל לא יתבאר מזה שיחוייב להטמא לאשתו הכשרה:

ה

לא יקרחו קרחה בראשם. ר"ל על מת שמת להם כבר ביאר זה במקום אחר ואמר לא תשימו קרחה בין עיניכם למת ומגיד שהוא חייב על כל קרחה וקרחה באי זה מקום שיהיה מהראש שנאמר בראשם והנה שיעור הקרחה יתבאר ממה שאמר בשעורי הנגעים שהוא כגריס הקלקי:

ופאת זקנם לא יגלחו. כבר התבאר פירושו בפר' הקודמת:

ובבשרם לא ישרטו שרטת. ר"ל על מת כמו שהתב' בפרש' הקודמת אמר ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם:

ו

קדושי' יהיו לאלהיהם. ר"ל שינהגו קדושה יתרה בעצמם להתרחק מעניינים המגונים:

ולא יחללו שם אלהיה'. ר"ל שאם לא נהגו עצמם בקדושה הנה הם משפילים על אנשים מדרגת השם יתע' אשר הם מוכנים לשרתו:

ז

אשה זונה וחללה לא יקחו. ראוי שתדע כי הזונה לפי הוראת הגדר היא הנבעלת לאיש האסור לנשאה והרצון בזה שהיא נוטה מהאדם המותר לה אל אדם האסור לה וחללה היא לפי שהוראת הגדר שנבעלה לכהן הפסול לה כי הכהן מחלל אותה כמו שאמר אחר זה ולא יחלל זרעו בעמיו או שבא מפסולי כהנה כי הזרע ההוא הוא מתחלל וחגם כן הנה כמו שהזונה היא זונה מצד הבעילה כן ראוי שתהיה האשה חללה מצד הבעילה והוא מבואר שלא עבר על לאו זה אם לא נשאה שנ' לא יקחו:

ואשה גרושה מאישה לא יקחו. כבר יורה היותה גרושה שנמצא בה דבר גנות ואין ראוי שיקח הכהן לאשה מי שלא הית' ראויה לאשה:

כי קדוש הוא לאלהיו. ולזה אין ראוי שיקח אלו הנשים אשר הם בזה האופן מהגנות:

ח

וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. ר"ל כבר תצוה לקדשו ולתת לו מהכבוד חקו מפני כבוד השם יתעלה כי כל מה שיהיו הכהנים יותר מכובדים בעיני האנשים תגדל מעלת מי שהם מיוחדים לשרתו בעיניהם ולזה צוה השם יתעלה שיהיה להם בגדי קדש לכבוד לתפארת וצוה בקרבנות שיהיו תמימים:

ט

ובת איש כהן כי תחל לזנות. לפי שאמרה התורה באש תשרף ולא אמרה מות תמות באש תשרף כמו שאמרה בשאר העונשים מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו. מות יומתו דמיהם בם. מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם. למדנו שכבר התבאר שהיא במיתה ולזה לא נצטרכה התורה לזכור שהיא במתיה רק לזכור באי זו מיתה תמות ולזה הוא מבואר שהזנות הזה היא ענשו בישראל מיתה אלא שהיא יותר קלה כי מפני היותה מחללת אביה החמירה התורה במיתתה ולזה יתבאר שהנשואה היתה מיתתה בחנק אם לא היתה בת כהן כמו שהתבאר בפרש' הקודמת והנה היא מחללת את אביה שיבזוהו אנשים מפני שיצא ממנו זרע פגום בזה האופן:

י

והכהן הגדול מאחיו וגו'. ר"ל שכיון שנמשח בשמן המשחה ולבש בגדי כהן גדול אע"פ שלא לבשם כי אם פעם א' הנה תהיינה נוהגו' בו אלו המצות היתרות:

את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. לפי שהוא תמיד במקדש הזהירה אותו התורה שלא יהיה מגודל שער וקרוע בגדים בעת מהעתי' וכבר יתבאר שהוא היה תמיד במקדש מהציץ שהזהירה בו שיהיה על מצחו תמיד:

יא

ועל כל נפשות מת לא יבא. לפי שזכר אחר הכלל הזה אביו ואמו למדנו שההבדל בין כהן גדול לכהן הדיוט אינו אלא בכמו אלו הקרובים לא במת מצוה והוא המת שאינו בעמיו:

יב

ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו וגו'. למדנו שזאת האזהרה היא גם כן בכהן הדיוט בפרש' שמיני ובהיות הענין כן הנה ראוי שנעין מה ההבדל בזה בין כהן גדול לכהן הדיוט אשר בעבורו תתן התורה סבה כי נזר שמן משחת אלהיו עליו ונאמר שהרצון בזה שלא יצא מן המקדש ויניח עבודתו מפני מת שימו' לו והנה אמרו ולא יחלל את מקדש אלהיו שלא יירא שיחלל מקדש אלהיו מפני היותו עובד אונן כי אין עבודתו מתחללת מפני האנינות לפי שהוא משוח בשמן המשחה ולזה ראוי שלא יתפעל כלל מכמו אלו הענינים באופן שתבלבל כונתו ואמנם הכהן הדיוט אם עבד אונן חלל וראוי שתדע כי אע"פ שכהן גדול אינו מחלל עבודה מפני האנינו' הנה הוא אסור באכילת קדשים באנינות כמו שהתבא' בפרשת שמיני מאמרו ואכלתי חטאת היום:

יג

והוא אשה בבתוליה. יקח למדנו מאמרו אשה כי אינו לוקח כי אם אשה אחת לא ב' נשים או יותר כי לעוצם קדושתו אין ראוי שישתדל ברבוי המשגל אבל יספיק לו ההכרחי לקיום המין ולמדנו מאמרו בבתוליה שלא תהיה בעולה כי שם הבתולה מורה על העדר הבעילה ממנה ולפי שהבעילה שהיא כחיית עליה היא משכב האדם הנה לא תאסר לכהן גדול מן התורה אם לא ישכב איש אותה אע"פ שכלו בתוליה לסבה אחרת:

יד

אלמנה וגרושה וגו'. למדנו אעפ"י שנתאלמנה מן האירוסין אסורה לכהן גדול והסבה בזה כי מפני שהיתה לאיש אחר אינו ראוי שיקח אותה כהן גדול לעוצם מדרגתו על שאר האנשים והנה רצון התורה בזה שאין ראוי שיקח אלמנה וכ"ש גרושה וכ"ש חללה וכ"ש זונה. וראוי שתדע שאם ארס אותה קודם שנתמנה כהן גדול מותר לו לנשאה שנא' לא יקח והרי לקחה קודם היותו כהן גדול:

כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. מגיד שאין נושא גיורת ומשוחררת ואף על פי שהיא בתולה:

טו

ולא יחלל זרעו בעמיו למדנו. שהוא מוזהר מלחלל זרעו באשתו הפסולה שיקח ויתבאר שהי' מתחללת בזה ממה שזכרנו במה שקדם וגם כן הנה מפני שזרעו מתחלל מפני היותו בה הנה ראוי יותר שתהיה היא חללה עד שאם לא נודה שתהיה היא חללה מפני זאת הביאה הפסולה לא יהיה לה טעם לזה הסדור הנזכר באלו הפסולות כי ידמה שהזונה היא היותר מגונה ואחריה החללה ואחריה הגרושה והנה החללה היותר מגונה מהגרושה היא אשר נתחללה מפני בעילה פסולה ואולם החללה שנולדה מפסולי כהנו' יותר מגונ' מהגרושה אבל הענין בהפך ולזה יתבאר מזה העניין שיש בכאן חללה היא מתחללת מפני הביאה הפסולה ומזה המקום יתבאר באופן מה שהכהן מוזהר מלחללה כי כבר הוזהר מלחלל מה שלא בא לעולם כ"ש שהוא מוזהר מלחלל זאת האשה הכשרה לכהונה ואפשר שיהיה הרצון באמרו בעמיו עם עמיו כי אות הבי"ת כבר ישתמשו בה בלשון בזה האופן ויתבאר מזה בביאור שהוא מוזהר מלחלל אשתו:

כי אני ה' מקדשו. ר"ל הכהן הגדול ולזה ראוי שיתרחק מאלו הזווגים הפחותים:

יז

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרה להקריב להם אלהיו. ידוע כי מום יקרא אצל האנשים אי זה שנוי שיהיה ביציאת האדם בכמות או באיכות כאלו תאמר מי שצוארו קצר או מי שידמה לאלו השנוים אשר בבריאה אע"פ שאין בהן הפסד בפעולות הטבעיות והנה על כמו אלו המומין לוקה אם עבר וכבר יהיו באילו המומין מה שהתחלל העבוד' בעבורם והם הנזכרי' בפרטי' הבאים אחר זה כמו שיתבאר במה שיבא ויתבאר מאמרו איש שהקטן אינו ראוי להקריב ולא האש' ולא הטמטום ולא אנדרוגינוס:

יח

כי כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב. ר"ל מום קבוע כי כבר זכר בפרטים הבאים אחריו מומין קבועים והם העור והפסח ואמנם בסוף העניין זכר מומין עוברים כגון גרב או ילפת וסמך לו כל איש אשר בו מום מזרע אהרן ההן לא יגע להקריב אשי הש' מום בו וגו'. והוא אזהרה לבעל מום עובר ולזה אמר מום בו להעיר שאינו נפסל אלא בעת שהמום בו לא אחר עברו והנה זכרה התורה המומים היותר קשים לפי שכבר יזכור שאם עבד הבעל מום יחלל עבודתו ולזה לא יהיה אלא בכמו אלו המומין החמורים ואם היתה כונת התורה שיהיה כל בעל מום מחלל עבודה היתה זוכרת המומים היותר קלים ומהן נלמד היותר חמורין ואמנם הבדילה החמורין לבאר שבהם ענין נוסף על שאר המומים והוא חלול העבודה וזה מבוא' מהשרשים הכוללים:

איש עור או פסח. הנה העור הוא מי שנתעוור ראות עינו לאי זו סבה שתהיה ואע"פ שאין שנוי בתמונתו ומראהו והפסח הוא מי שיהיה פוסל בלכתו:

או חרו. הוא מענין חרם שהוא מענין השחתה והפסד הוא מי שנפסד ממנו דבר מהדברים שיש להם רושם בפעולותיו והטבעיות כמו הענין במומין הקודמין לזה כאלו תאמר שיבשה אזהנו או מה שידמה לה:

או שרוע. הוא שיהיה נוכף בו דבר יהיה בו הפסד מה בפעולותיו הטבעיות כאלו תאמר שיהיה לו שני שחוסין באוזן כי זה העניין ידמה שהוא משוער בטבע מצד הכמות והתמונה וכאשר נפסד הסדר ההוא לא תהיינה פעולות האבר הוא שלמות וזה מבואר למי שעיין בטבעיות ולזאת הסבה היו חלי מום כשיתבלבלו בעבורו הפעילות הטבעיות כי והוא גדר החלי כמו שהתבאר במלאכת הרפואה ולזה תמצא שאמר הנביא והבאתם גזול את הפסח ואת החולה:

יט

או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד. למדנו שהשבר אינו פסל אלא בדברים שבגלוי כגון יד. ורגל:

כ

או גבן. הוא שיש לו שני גבינים על עינו ולזה יתבאר שאם אין לו גבים על עינו הוא בעל מום גם כן:

או דק או תבלול בעינו. דק הוא מי שיש לו כתם לבנה על השחור שבעינו וזה מבואר מצד הוראת הגדר ותבלול שנתערב מהלובן בשחור ונכלל עמו ומזה יתבאר המומים שבעין הדומי' לו לפי מה שנתב' מהשרשים הכוללים:

או גרב. הוא החכוך היבש:

או ילפת. הוא חזזית המצרית והוא קשה הרפואה:

או מרוח אשך. ר"ל שנתמעך אחד מאשכיו או נכתת ומזה יתבארו המומין אשר בכלי ההולדה הדומים להם:

כא

כל איש אשר בו מום וגו'. לפי שזכר אשי ה' שהן דברים נקטרים כאלו תאמר החלבים והקמץ והלבונה ולחם אלהיו שהוא נקטר. ר"ל מה שיקריב ממנו הנה נשפט כי על אלו יתחייב מלקות לפי שאין אחריהם עבודה אבל הם בעצמן גמר עבודה ואמנם לא יתחייבו מלקות על הפתיתה ועל הבלילה והתנופה ושאר מה שדומה להם כי הם אינן ראוין בזה הדין כמו אלו העבודות שהן גמר עבודה אמנם על זריקת הדם יתחייבו כי היא עבודה שאין אחריה עבודה אבל היא יותר מכוונת שבעבודו' כמו שהתבאר בענין הקרבנות ובכלל הנה על כל העבודות שהן גמר עבודה יתחייבו מלקות:

כב

לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. למדנו שהבעל מום חולק עם אחיו הכהני' בקדשי הקדשים ובקדשים קלים ר"ל עם אנשי בית אב:

כג

אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יקרב כי מום בו. למדנו שהוא מוזהר מלבא אל הפרכת ומלהתקרב אל המזבח אף על פי שלא עבד. וראוי שנדע שהוא אינו מוזהר כי אם מהמזבח ולפנים כי משם יבאו להקריב בו כי שם פני המזבח כמו שביאר' במה שקדם ומזה הצד נמנע ממנו התקרב למזבח ולא נמנע ממנו הכנס למקדש:

ולא יחלל את מקדשי כי אני השם מקדשם. ראוי שתדע שאין הכונה בזה חלול בית המקדש שאם היה הענין כן היה אומר אני הש' מקדשו ואולם אמר אני הש' מקדשים ר"ל הקדשים ומזה המקו' למדנו שהבעל מום מחלל עבודתו כשהי' מומו מכמו אלו המומי' החמורים שזכרה התורה כי לזאת הסבה בחרה הורה לזכור היותר קשה שבאלו המומין כמו שביארנו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.