טעמא דקרא/ויקרא/כ

טעמא דקרא ויקרא כ

ב

אשר יתן מזרעו למולך וגו' עם הארץ ירגמוהו באבן. וברש"י, עם הארץ עם שבגינו נבראת הארץ ד"א עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו, והוא מהתו"כ. ולפי הפירוש הא' צ"ב למה דוקא כאן כתבה התורה הלשון עם הארץ שהוא עם שבגינו נבראת הארץ. וי"ל דהתורה באה לרמז דיש פעמים שאין צריך בי"ד להרוג את המעביר בנו למולך ומותר לכל אחד להורגו וכגון שהבן מתנגד שאביו יעבירהו למולך והאב רודפו להעבירו למולך בכח, ואם יהרגו את האב ינצל הבן, הרי שבכה"ג יש להאב דין רודף ולכולם מותר להורגו וזהו עם הארץ שכ"א מותר להרגו וא"צ בי"ד, אבל מאחר שלא כתב כן הפסוק להדיא ונקט הלשון עם הארץ דרשוהו חז"ל גם לשבח עם שבגינו נבראת הארץ ושע"י מצוות הללו עתידין לירש את הארץ.

ג

כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי. אין מובן מה ענין טומאת מקדש לכאן ורש"י פי' את כנס"י שמקודשת לשמי אבל בתרגום משמע דקאי על מקדש ממש, אמנם הדברים מבוארים ביחזקאל כ"ג וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה עוד זאת עשו לי טמאו את מקדשי ביום ההוא וגו' ובשחטם את בניהם לגילוליהם ויבואו אל מקדשי ביום ההוא לחללו והנה כה עשו בתוך ביתי ומבואר שהי' להם חק לע"ז שביום שנותנים מזרעו למולך באים למקדש ואולי כדי להכעיס עשו כן כמ"ש המצודות או הי' להם טעם אחר לזה עכ"פ הי' להם חק כזה וזה פשטי' דקרא גם כאן.

י

ואיש אשר ינאף את אשת איש וגו' מות יומת הנאף והנאפת. בכל העריות כתיב מות יומתו שניהם חוץ מכאן דכתיב מות יומת, ואפשר משום דסתם מיתה חנק וגבי הנואף הוא לעולם בחנק דגם בועל בת כהן בחנק אבל הנאפת אם היא בת כהן היא בשרפה לכן כתיב ל' יחיד (ובארוסה לא מיירי כאן דהא כתיב אשת מיהו העירוני דבפ' תצא גבי נערה המאורסה כתיב נמי אשת וצ"ע) אבל בשאר עריות לא מצינו שום חילוק בין הבועל להנבעלת.

ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת וגו'. הכפל אין מובן לפי פשוטו, ואולי אפשר לומר דמצינו גבי איסור אונאת דברים שאם חברו אנהו מותר לו ג"כ לאנותו כמ"ש הרמ"א בחו"מ סימן רכ"ח ס"א (וכפי' ראשון של הסמ"ע שם וכ"ה בהדיא בסמ"ג ל"ת רע"א שמקור ד' הנמוק"י הוא משם ע"ש) וכן לענין חבלה ובושת מבואר בחו"מ סי' תכ"א סי"ג שאם חברו חבל בו או בישו וחזר הוא וחבל בו ובישו פטור השני, וכן גבי רוצח מותר לגואל הדם להרגו ואפי' הרוצחים שאין חייבין גלות יש שאם הרגו גוה"ד פטור עליו כמ"ש בר"מ פ"ו מרוצח הלכה ד' ה' עיין שם ואם כן אפשר שהייתי טועה שאם חברו נאף עם אשתו וחזר הוא לינקם בו ונאף ג"כ עם אשתו יהא פטור לכך כ' דכאן אפי' אשר ינאף עם אשת איש כזה שהוא בעצמו נאף מקודם עם אשת רעהו אפ"ה מות יומת וגו' (וכעין זה ראיתי בספר גן רוה באופן אחר קצת). ועי"ל שבא לאפוקי מדואג האדומי שפסק (ב"ר פל"ב סי' א') דהחייב מיתה כמת דמי ואשתו מותרת קמ"ל דאפי' הבא על א"א שבעלה ג"כ בא על א"א ונתחייב מיתה לא הותרה אשתו והבא עלי' חייב.

טז

והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם. רש"י לעיל (בפסוק ט') פירש דמיו בו אין נענש על מיתתו אלא הוא שהוא גרם לעצמו, וקשה מה שייך בבהמה שהיא גרמה לעצמה הרי אינה בת דעת. וי"ל דגם בבהמה אם אינה רוצה אינה עושה כדאשכחן בחמורו דר' פנחס בן יאיר שלא אכל טבל ופרתו של ר' יוחנן בן תורתא לא רצתה לעבוד בשבת והיתה מבעטת שלא יקחוה ופר של אליהו לא רצה לילך ליקרב לע"ז עד שאליהו מסרו להם, וכאן שהיא הסכימה לזה הוא משום שהיא ג"כ נהנתה מזה ולכן היא נענשת.

כה

והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' ואבדיל אתכם מן העמים וגו'. מה שהזכיר כאן איסור מאכלות אסורות אחרי הפרשה של עריות, י"ל עפמש"כ הרמב"ם (אחרי מנין המצות הקצר) כשמפרט את סדר הספרים ביד החזקה וז"ל ספר חמישי אכלול בו מצות של ביאות אסורות ומצות של מאכלות אסורות לפי שבשני ענינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן העובדי כוכבים בעריות ובמאכלות אסורות ובשניהם נאמר ואבדיל אתכם מן העמים אשר הבדלתי אתכם מן העמים, ואלו הפסוקים שבכאן ולהכי הסמיכן התורה.

הפטרת קדושים

הפטרת קדושים. עי' ביחזקאל פכ"ב.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות)