הכתב והקבלה/דברים/לא

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ז[edit]

חזק ואמץ. חזק בגוף ואמץ בלב, דהיינו שיאמץ את לבבו שלא ירך (הגר"א):

ט[edit]

אל הכהנים בני לוי. אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו אלא כהן ברישא והדר לוי (גטין נ"ט) לפי"ז מלת אל משרת לשנים, כאלו אמר אל הכהנים אל בני לוי, ולכל שלש מדרגות נתן ס"ת א' לכהנים לויים וישראלים, לכהנים שהם משרתי ה' להגות בה יומם ולילה ולעיין בה, וללויים נושאי ארון ברית ה' שבהם יורו המשפטים והתורות לישראל, וכן לזקני ישראל שהם הסנהדרין כדי שיעיינו בה וידעו ממנה לדון דבר המשפט:

י[edit]

במועד שנת השמטה. סיפא דקרא מבאר רישא, תחלה אמר קרא מקץ שבע שנים במועד, ירצה באחד ממועדי ה' (שהוא יו"ט) שבכלות שבע שנים, ועדן לא ידענו באיזה מועד וגו' שבע שנים, פן הם לפי ההזדמן, ותלוי בחשבון לפי בחירתינו, לכן ביאר שאותו המועד הוא חג הסוכות, ואותן שבע שנים הם הקבועים לפי חשבון השמטות (ע' סוטה מ"א ברש"י ותוספת דמלת מועד כאן הוא יו"ט, וע' בטורי אבן ראש השנה י"ב), ואם מלת במועד כתרגומו בזמן, צריכים אנו לומר שהוא מחובר לשנת השמטה והבי"ת הוא בי"ת הסוף כלומר בכלות מועד וזמן שנת השמטה שהוא מוצאי שביעית. ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי מלת במועד הוא מענין לא עדה עליו השחל (איוב כ"ח) שענינו ההעברה (פאָר- איבערגעהען), וכן שם (כ"ה) עד ירח שהוא לשון הסרה, וכן מעדה בגד (משלי כ"ה) שענינו הסרת הבגד, ומענין זה למועדי רגל (איוב י"ב) שענינו העברת הרגל והשמטתו מדרך הלוכו. ועמ"ש בכי תשא בויקרא לו אוה"מ, ולפי"ז יהיה טעם במועד שנת השמטה, בסור שנת השמטה (נאך אבלויף דעס). ע' ברמב"ן פ' ראה במקץ שבע שנים תעשה שמטה, שנתחבטו הרבה בפירושא דהך קרא:

יב[edit]

האנשים והנשים והטף. גם הנשים שומעות ולומדות ליראה את ה', ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו, כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד ולמעלה אמר ולמדו ויראו. אבל רבותינו אמרו האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם (הרמב"ן) אמת כדבריו כי גם בני חנוך נקראים טף, מדכתיב כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, והגברים הם כל הנקרא איש, מבן שלש עשרה שנה ומעלה, ואשר למטה מזה הוא בכלל טף (כמ"ש רמב"ן ר"פ כי תשא, ולרש"י שפירש הגברים בני עשרים קשה לבד מטף, דהא מבן י"ג ומעלה איש שמו לא טף, ע"ש רא"ם) אמנם ע"כ יודה הרמב"ן כי קטני קטנים נקראו טף ככתוב (מטות ל"א) וכל הטף בנשים, והיינו פחות מג' שנים. ואף יונקי שדים נקראו טף ככתוב (קרח ט"ז) ונשיהם ובניהם וטפם, (ע"ש רש"י) ומדשני קרא בלישנא שהתחיל בטף וסיים בבנים (ובניהם אשר לא ידעו) מוכח דמתרי מינים קטנים משתעי, מבני חנוך, ומקטני קטנים כיונקי שדים וכדומה, ושניהם כללם קרא בתחלה במלת והטף, ובס' רביד הזהב הביא בשם הירושלמי דטף דקרא הוא קטני קטנים, ע"ש. ובמגלה דף ה' אמרי' דבהקהל מאחרין אותו לאחר השבת שאסור לישא את הטף בשבת, הרי דטף דקרא בקטני קטנים הוא שצריכים לנושאם, ודלא כרמב"ן. ע"ש רש"י. ועל הקטנים שהם בני חנוך ביאר הכתוב תכלית בואם בהקהל, ואמר ובניהם אשר לא ידעו וגו' שהאבות ירגילום ויחנכו אותם ליראת ה', אמנם קטני הקטנים שכללם הכתוב ג"כ במלת והטף השמיט להודיע תכלית בואם, כי אין בביאתם בהקהל שום תכלית מבוקש, לא מצד עצמם אף לא מצד מביאיהם, דכיון שכל אשה מחוייבת לבוא בהקהל ואף המינקת בכלל, א"כ היא מעצמה תקח את הילד עמה, כי ביד מי תעזוב אותו כל ימי משך התרחקה מביתה ללכת לירושלים בתוך הקהל, וכמה מן הצער תמצא האשה בהתרבות החלב בדדי' באין לה ילד להיניקהו, וכי תעזוב אשה עולה בידי אחרים ולא תרחם על בן בטנה לשאת אותו בחיקה בכל הדרך אשר תלך מביתה לירושלים, וא"כ אם היא מעצמה תקח עמה את היונק, למה זה הזכיר הכתוב לשון והטף כדי לכלול בו גם את יונקי שדים, וזוהי שאלת התלמוד, הטף למה בא, אם האשה המינקת מצד עצמה תקח את הילד עמה ולעזוב אותו בבית הוא נגד טבעה, למה טרח קרא לכתוב והטף כדי לכלול בו גם את היונק, ובאה התשובה ע"ז, ליתן שכר למביאו. אף דבלא צווי היתה האשה מביאהו ולא היתה חוששת על העמל הגדול והיגיעה הרבה שיגיע לה בנסיעתה עמו, מ"מ לא היתה רק כאינה מצווה ועושה, עכשיו שמצד הצווי תעשהו תגדל שכרה כמצווה ועושה, (ודע דבאבות דרבי נתן פי"ח הגרסה לתת שכר למביאיהם, ובס' היראים להרא"ם סי' ר"צ גרס, להכפיל שכר מביאיהם). ומסתייע הדין פירושא ממכילתא (פרשת בא פט"ז) שהביא הך ענין שכר המביאים, ואמר סמוך אליו, לי הוא הנאמר בבכור, שיורה שהוא קדוש אף בשלא הקדישוהו בעלים, א"כ למה נאמר תקדיש, כדי לקבל שכר, ע"ש. ומצאתי להרב בעל צדה לדרך שהביא בשם מהר"י כדברי בפירושא דשכר המביאים, ולא נח דעתו בו, ואילו ראה סדור דברי המכילתא לא היה טוען עליו, ומה שתמה שם הרב, למה לן שכר המביאים, הלא חייב מטעם חנוך, ע"ש. לא ידעתי כוונתו, דכל עצמו של חנוך אינו אלא מדרבנן, כבחגיגה ד' א', ולולא דגלי לן קרא דבניהם אשר לא ידעו ישמעו וגו' לא היה בידינו לחייבו מטעם חנוך דבעלמא ליתא מה"ת ודע דחיובא דנשים בהקהל הוא לשמוע. כלומר למען ידעו המצות שמחוייבות בהם, דאע"ג שאין הנשים מצוות בת"ת, מ"מ המצות והדינים השייכים להם מחוייבות ללמוד, כדעת הסמ"ג ברמ"א יו"ד סי' רמ"ו ס"ו, ובתוס' סוטה כ"א ב' ד"ה בן עזאי, ומטעם זה חייבות בברכת התורה, באו"ח סי' מ"ז. ולשון וגרך אשר בשעריך לא ידענא אי בגר צדק לחוד קרא משתעי, דומי' לגרך אשר בשעריך דעשרת הדברות דאוקמי' לי' (יבמות מ"ח ב') בגר צדק לחוד, או קרא דילן בגר תושב נמי דומי' דגרך אשר בשעריך דלא תעשוק דאמרי' (ב"מ קי"א) גרך זה גר צדק אשר בשעריך זה גר תושב (דביבמות דמוקמי' לי' בגר צדק לחוד הוא מקרא אחרינא דוהגר, ע"ש. ובמכילתא פרשת יתרו פ"ז) ויתחייב הגר תושב במצות הקהל לשמוע ספר דברים שיבואו בו בעניני ע"א אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד בם בעונשים גדולים (כחיוב הגר תושב לדעת רש"י לשמור את השבת לפי שהמחלל שבת כאילו עע"א) וכיון שאין במצות הקהל רק הזכרה ותוספות אזהרה על היסוד העיקרי שבשבע מצותיו, אין כאן תוספת עליו, ולמ"ש הרא"ש (בשיטה מקובצת שם בב"מ) דדרשה דגר צדק אינו רק אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה, דגרך אשר בשעריך חדא מילתא היא ואין לעשות ממנו שתי דרשות, ע"ש. א"כ קרא דילן רק בגר תושב משתעי דומי' דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וחיוב דגר צדק לא צריך קרא דישראל גמור הוא לכל דבר:

וגרך. דעת שני גדולים, הרב בעל שאגת ארי' (בטורי אבן חגיגה ג' ד"ה כדי ליתן שכר) והרב בעל נודע ביהודה (בתשובה סי' צ"ד, והכפיל דבריו בצל"ח פסחים) הא דמחייב קרא את הגר במצות הקהל ע"כ מיירי בגר שנשא ישראלית שהיה לה קרקע והולידו בן, ומתה האם וירשה בנה ושוב מת הבן וירשו אביו הגר, כי כל מי שאין לו קרקע אינו חייב במצות הקהל, דכל הפטור מראי' פטור מהקהל דמילף ילפי מהדדי, וכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל כדאמר רב אמי (פסחים ו') ומנין לו לגר קרקע בא"י, אי בשקנה הא קיימ"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולאו ארצך קרוי, כדאמרינן בספ"ד דגטין מ"ח, ואי בנשא בת ישראל יורשת וירשה, הא ירושת הבעל דרבנן, אלא ע"כ דדחיק קרא ומוקי אנפשי' בגר שנשא ישראלית ויש להם בן ומתה ואח"כ מת הבן וירשו אביו הגר, עיי' בדבריהם באורך. ועפר אני תחת כפות רגלי הגדולים האלה, איך הסכימו דלמ"ד ק"פ לאו כק"הגו אינו קרוי ארצך, דנהי דלית לי' ללוקח זכות קנין ממשי בגוף הקרקע, עכ"פ אית לי' בי' זכות קנין רשותי, דהא חזינן דבזמן שהיובל נוהג, יש ללוקח קרקע רשות להקדישו ולמכרו, כמפורש בקרא ואם את שדה מקנתו יקדיש וגו', ועוד דע"כ צריכים אנו לומר גם לר"ל שמכר לו גוף הקרקע לפירותי', (דאל"כ מאי מכר לו דהא הוי דבר שלא בא לעולם) ואז יוכל הלוקח לעשות בקרקע כחפצו, ואין בעל הקרקע יכול לכנוס בו שלא ברשות הלוקח (עיי' רמב"ם פכ"ג ממכירה ה"ו ז' ובראב"ד ובמ"מ שם) ועוד אי תימא שאין ללוקח שום זכות בקרקע אמאי מחייבי' ר"ל בהבאת בכורים, הא כל מי שאין לו קרקע אינו מביא בכורים, שהלוקח פירות המחוברים לקרקע, והקרקע לא קנה, אינו מביא, לפי שאין לו קרקע (עיי' רמב"ם פ"ב מבכורים הי"ד) אלא וודאי אע"ג דלר"ל דס"ל ק"פ לאו כקנ"הגו דמי, אינו קורא לפי שאינו יכול לומר הבאתי ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, כיון שאין לו קנין גמור בגוף הקרקע, מ"מ מחייבי' ר"ל להביא בכורים דעכ"פ יש ללוקח זכות כל דהו בקרקע עצמה למכרו ולהקדישה וכדומה. וזכות קלוש כזה דאית לי' סגי להקרא ארצך דלענין חיוב הבאת בכורים סגי בקנין כל דהו, שהנותן לחברו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה ה"ז מביא בכורים, כברמב"ם שם הי"א, וכן מבואר בפני יהושע בגטין שם. דר"ל דאמר מביא ואינו קורא, דנהי שאין לו קנין הגוף מ"מ כל הקרקע קנוי' לו לפירותיו עד היובל ומש"ה פשיטא לי' דמביא דקרינן בי' אשר תביא מארצך, אבל אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי ע"כ, ואע"ג דבהבאה נמי כתיב אשר תביא מארצך נראה מדגלי בקרא אחרינא סתמא ראשית בכורי אדמתך תביא מחייבינן לי' בקנין כל דהו דאית לי' בקרקע, ואדמתך קרינן בי', מעתה בין בראי' בין בהקהל סגי לי' בדאית לי' קרקע שקנה לפירותיו, דאית לי' בקרקע עכ"פ קנין נכסי' ורשותי ובזה נקרא שפיר אדמתך. ואין צורך לדחוקי ולאוקמי קרא במילתא דלא שכיחא בשמתה האם וירשה הבן, ואח"כ מת הבן וירשו האב, עמ"ש בבהר כי מספר תבואות הוא מוכר לך:

יז[edit]

רעות רבות וצרות. המפרש וצרות שם דבר לעצמו, ומתרגם (פיעלע אונגליקספאְללע אונד דראנגזאלע) הוא טועה, שא"כ ה"ל ליכתב רעות וצרות רבות, לכן רבות וצרות שניהם תוארים אל המכות שימצאום, רעות רבות בכמותן וצרות באיכותן, דוגמת מכות גדולות ונאמנות, וחלאים רעים ונאמנים (לעיל כ"ח), ששניהם תוארים אל המכות ואל החלאים, ולכן יתורגם (פיעלע אונד ווידערזעטצליכע איבעל), וככה הבינוהו רז"ל באמרם (חגיגה ה') מאי רעות וצרות אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא מי שנשכו זיבורא ועקרבא ביחד אין רפואה למכתו, שרפואה לנשיכה זו קשה לנשיכה זו, וע"ש פירש"י ובערוך ערך זבורא (רוו"ה):

יח[edit]

ואנכי הסתר. כ' רע"פ כבר צוחו ע"ז, אם הם מודים ואומרים הלא על כי אין אלהי וגו' שהוא החלק העיקרי בתשובה, איך בשכר זה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו', ויראה במה שיש לדייק, אמרו הסתר אסתיר פני ביום ההוא, ולא אמר ממי תהיה הסתירה זו, כי לעיל אמר והסתרתי פני מהם שפי' ההסתרה תהיה מהם, אבל כאן סתם לדבר, לכן נראה שהכתוב פי' ההסתרה ממי יסתיר, ומובנו הוא ממש להפך, והכוונה כי אעפ"י שבעבור פשעיהם יסתיר פניו מהם וימצאוהו רעות רבות וצרות, ומפני צוק העתים כי יצר לו אז יתעורר להכיר אשמיו ומרדו, ויודה ויאמר כן ביום ההוא ולא קודם הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ומהראוי היה שלא תועיל לו תשובה זו, כיון שהיא שלא בעתה, ומחמת ההכרח, אלא שישארו רעותיו ופשעיו בעבודתו הנכרי בתקפם וחזקם לפניו ית' להתמיד בעונשם, מ"מ אמר ית' אני אעשה כענין מאמר המשורר הסתר פניך מחטאי וכל עונותי מחה, שהסתר פני' מחטאי' שהיא ממש מחוי העונות שמעביר מכנגד פניו ולא יביט עוד בהם, כן אנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה, תהיה ההסתרה על הרעה שעשו, שלא אראה ברעתם שעשו בפנותם לאלהי' אחרים, ולא יזכרו עוד אותם העונות כאלו לא היו, כי תועיל להם תשובתם זו, ולא תשוב ריקם. ול"נ שהוא מחובר עם מקרא שלפניו, וטעמו ביום ההוא יכירו וידעו שמצאוהו הרעות האלה בשביל שאין אלקים בקרבו שמסולק מהם השגחות ה', גם זאת יכירו וידעו אז שבדין אני מתנהג עמהם בהסתרת פנים, על אשר עשו את הרע לפנות אל אלהי' אחרים (איך מוס מיין אנטליטץ פערבערגען); והמפרשים הבינו מקרא זה למאמר ה', לכן נתקשו איך יבא עונש אחרי שמודים על פשעם שהוא עיקר הוודוי כמ"ש לעיל:

(יט)

את השירה. פירש"י האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו, וכן פי' הרמב"ן, והרמב"ם בחבורו רי' הלכות ס"ת כתב, מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ע"כ. וכ"כ בסה"מ שלו, וכ"כ בעל ס' החינוך, והוא מאמרם (סנהדרין כ"א) מצוה לכתוב ס"ת לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וז"ל הרלב"ג כבר נתבאר אח"ז שהשירה היא דברי התורה בכללה עד תומה, שנאמר ויכתב משה את השירה, ויהי ככלת משה לכתוב את ד"הת הזאת על ספר עד תומם, וזה מעיד שהשירה הזאת רצה בו כל דברי התורה בכללה וגם השירה עמה, והנה יורה שזה הוא ענין התורה בכללה, שנאמר לקח את ספר התורה הזאת ושמתם אותו מצד ארון ברית ה', וכן תמצא אח"ז שאמר הקהילו אלי ראשי שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את כל הדברים האלה, וזה דבר אינו ראוי שיאמר על דברי השירה לבדה, והנה אמר ג"כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם, ואמר בסוף ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, וזה כולו ממה שיורה בלי ספק שהכוונ' במ"ש כתבו לכם את השירה הזאת היא כוללת כל דברי התורה והשירה עמהם, עד שהוא מן הרחוק שתדקדק התורה בלמוד השירה הזאת לכל ישראל, ובכתיבתה יותר מדקדוקה בזה בשאר הדברים הכרחיים אשר בתורה, ולזה היתה הצואה הזאת שיכתוב כל אחד ס"ת לעצמו והשירה עמו בדרך שלא יחסר ממנו דבר מהדברים בספר התורה, והנה צוה משה שילמדה לבנ"י ר"ל לבאר את מצותי' ועניני' בדרך שתהיה שומה וסגורה בפיהם, עכ"ד. ואנכי בער ולא אדע מה נתחבטו כ"כ להמציא חיוב כתיבת ס"ת כולה, כי אחרי שאמר שדבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הנה גילתה לנו התורה כי תכלית המכוון בכתיבת השירה הזאת היא לזכרון האזהרה לשמירת קיום מצות התורה, וא"כ א"צ עוד להזהיר בפירוש על כתיבת התורה עצמה, דומה לרופא המוסר לחולה גליון רשום עליו סמי רפואתו (רעצעפט), ויזהירנו באזהרה גדולה לאמר דע לך שבמניעת שתייתך הסמים אלו כפסע בינך ובין המות, לכן אני מזהירך לכתוב לך אזהרה זו כשיהיה לזכרון תמיד לנגד עיניך כי חייך תלויים לך מנגד במניעת שתיית הסמים, והנה אף שלא הזהירו בביאור אל שמירת הגליון להזכיר סמי הרפואה עצמם, הוא מובן מעצמו מגודל זהירותו על זכרון שמיעת האזהרה, כי אין תועלת בכתיבת האזהרה לבדה בלתי זכרון סמי הרפואות עצמן, ככה אין תועלת בכתיבת זכרון השירה לבדה בלתי זכרון התורה עצמה עם מצותיה, אמנם לכל זה אין אנו נצרכים רק לדעת המפרשים מלת שירה כפשוטה שירת האזינו, אמנם ל"נ שבמלת שירה עצמה המובן בו לא שירת האזינו בלבד כ"א את כל דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, כי גם בשאר מקומות מצאנו לרז"ל שדעתם לקרוא את כל התורה בשם שירה, אמרו (חולין קל"ג) מעדה בגד ביום קרה וגו' ושר בשירים על לב רע (משלי כ"ה), פשטי' דקרא במאי כתיבי בשונה לתלמיד שאינו הגון האומר דברי התורה למי שאינו יודע להבין בהם וכפירש"י ע"פ זה (ובדברי הגר"א שם דברים נאים על הצטרפות שלשה חלקי המקרא עד"ז ע"ש), וכן אמר ר"ל (חגיגה י"ב וע"א ג') יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי מ"ט יומם יצוה ה' משום דבלילה שירו עמי שעסקתי בתורה בלילה; ואין זה דבר תימה לכנות את התורה בשם שירה, כי שם שיר שהוראתו שירה וזמרה, אם שיר נגוני (געזאנג) אם שיר דבורי (ליעד), אלה שני המינים נקראו כל אחד שיר המסתעף משם ישר, שהוראתו הישר והשווי, כי השיר הנגוני לכשיהי' מקובל ונעי' למקבלי' צריך שיהי' בו העתק' ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הנגוני, בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת עם הראשונה, וגם שלא יהי' פגם וחריץ ושליבת היבבות האחרות זו עם זו הן בערך העלי' והן בירידה; וכן דבור השירי הוא המשכת הקולות בנעימה וביופי וביושר בלי פגימה, ושירי' משולבות זו בזו ונערכות בשיעור וקצב מצומצם במסלה העולה בית השמע, כמבואר היטב בדברי הרש"פ, ששם שיר הוא מסתעף משם ישר על שם היושר והשווי שבהם, הנה לפ"ז יסוד האמיתי נכון לכנות את התורה בשם שירה, כי התורה בכללה נקראת ג"כ ספר הישר (יהושע יו"ד) הלא היא כתובה על ספר הישר (ש"ב א') דתרגומם ספרא דאורייתא. והמצות בכללן נקראו ישרים ככתוב פקודי ה' ישרים; ודאמרי' (בע"א דכ"ה) דספר בראשית ומשנה תורה נקראו ספר הישר, יראה דלאו לאפוקי אינך חומשי תורה בזה, וכולן נקראו ספר הישר, ולזה חל ג"כ שם שירה על כל חמשה חומשי תורה. ובמהדורא קדמאה כתבנו בדרך אחרת לאמת דעת רבותינו בזה לקרוא את התורה בשם שירה:

שימה בפיהם. מכאן ארז"ל (עירובין נ"ד) שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שתהא סדורה בפיהם, יצא להם זה מדאמר קרא לשון שימה ולא לשון נתינה, כענין שנאמר (שופטים י"ח) ונתתי דברי בפיו, אבל לפי ההבדל שבין לשון נתינה ושימה, שלשון שימה ישמש כשיהי' שם איזה סדר מחוייב ונאות אל הדבר, משא"כ לשון נתינה כמבואר בפקודי; וכן בצו על מה דאמר קרא ושמו אצל המזבח ארז"ל בת"כ ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר, הוא ג"כ מלשון שימה דאמר קרא אשר יורה על סדור הראוי וכשכ"ש, וכן אלה המשפטים אשר תשים ת"א תסדר, לכן פרשוהו גם כאן לשון סדור. ותו איתא התם בעירובין אמר ר"ח אין התורה נקנית אלא בסימנים שנאמר שימה בפיהם אל תקרא שימה אלא סימנה. כבר עוררנו בכמה מקומות על לשון אמרם א"ת כך אלא כך, שהמכוון בו שנוי המובן (ומצאתי בשם בעל יבין שמועה בכללי הש"ס שכתב בשם תוס' דכשיאמרו חכמי התלמוד על לשון המשנה אל תתני כך אלא כך, אין כוונתם להגי' אלא לפרש, ע' בקול הרמז פי"ג דזבחים מ"ד), וכן כאן אין כוונת רבותינו להחליף השי"ן בסמ"ך ולהוסיף אות נו"ן כ"א לפרש מלת שימה לשון סימן, אשר ענינו ציון ואות, אם להכיר דבר מבין דברים הדומים, או לרשום ולציין גבול בדבר אחד (בעצייכנען, בעגרענצען), כי גם בשם סימן עיקר שרשו שתי אותיות הראשונות סם, כמאמר רבותינו בריש ב"ר, וסיימו אותם ועמדו חכמים גדולים בישראל. שפי' ענין סימן, וכן תשלום הדבר ובואו עד גבולו הראוי נקרא סיום, כאמרם (ב"מ ע"ז) לא סיימוה קמי', וכן בלשון ערבי לשון אות וסימן נקרא שימה שי"ן שמאלית ובלא אות נו"ן, לכן פירשו נם כאן לשון שימה לענין אות וסימן. וכ"א (במועד קטן) רמז לציון קברות מנין אמר רבינא ושם דרך אראנו ולא אמרו אל תקרי, ואמרו על מקרא (תלי' ק"ה שמו בהם דברי אותותיו שהיו המכות נרשמות בהן בגופן, וכן וישם ה' לקין אות תיב"ע וישם ורשם:

לעד. הל"ל לעדה כי שירה לשון נקבה. וזה יורה שגם הגדת העד הנקרא בלשון חכמים עדות קרוי בלשון מקרא עד, וכבר הוזכר מזה למעלה (רל"ש):

כ[edit]

אלהים אחרים. שאינן אלוהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם. ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלוהות אצלו (רש"י בפ' יתרו) ותרגומו (דיא פערגאֶטטערטען אנדרער), ולשון זה יותר ברור, כי גם אם נתרגמנו כמ"ש שם ביתרו (אנדרער גאֶטטער) עדיין יש בו מן הדופי. ובזה לשון יתרו שאמר גדול ה' מכל האלהים ואמרו גם המשורר (תהילים קל״ה:ה׳), נכון על פשטי' (מעהר אלס אלל דיא פערגאֶטטערטען) ואין צורך לדחוקים. עמש"ש ביתרו, ובפ' בא י"ב:

ונאצוני. פירש"י והכעיסוני וכן כל ניאוץ לשון כעס, ויותר נכון לפרשו לשון מיאוס ובזיון (פער- אכטען) כמו נאצו כל תוכחתי. כמ"ש בשלח לך י"ד י"א:

כא[edit]

וענתה לפניו. אין נכון לתרגמו כמו תעיד נגדו (ווידער איהן צייגען) שלא אמר וענתה בו אלא לפניו, כי אין זה דבר השירה להרשיעם ולחייבם כ"א להראות להם שכך וכך התרה בם וכך הגיע אליהם וידעו לשום אל לבם, ואין זה עדות לחייבם לכן אמר לפניו (רל"ש):

כג[edit]

ויצו את יהושע. האל ית' מנה אז את יהושע לנגיד, כמו צויתי שופטים וצוך לנגיד ודומיהם (רע"ס):

כט[edit]

כי ידעתי אחרי מותי. אגיד באותה שירה ואעיד בכם, שידעתי שתעשו באופן שתקרה לכם הרעה, כדי שלא תיחסו העתיד אל המקרה, אבל תיחסו אל מה שהשחתם ותתנו לב לשוב, כענין ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך פן תאמר עצבי עשה (הנ"ל). וטעם כי השחת כאשר תשחיתו אז וקראת. ור"ל כעת ידעתי אם אחר מותי תשחיתון אז יקרה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.