הכתב והקבלה/דברים/ל

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הכתב והקבלה TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

הברכה והקללה. הברכה בשעה שהיו מעשיך רצויים, והקללה כאשר קלקלת מעשיך - אשר הדיחך. תשיב אל לבך כי הוא ית' הדיחך בתוך העמים (לא במקרה) גם לא השליכך להתרחק ממך כזורק חפץ מידו להפרידו מעצמו. רק כמדיח ודוחק דבר מידו לאט שיד המדיח דבקה תמיד בנדח ובשצף קצף לאט לא כזורק בחמת כחו ומרחיקו כמו רגע:

ב[edit]

ושבת וגו' ושמעת בקולו. לא זכר כאן עשיית המצות ושמירתם רק שמיעת קול לבד, שמיעה לקבל כלם לעשות לכן אמר ככל אשר לא כל אשר:

ג[edit]

ושב את שבותך. ושב כמו והשיב, ולדעת ר' יהודא מדקדק הראשון מלשון בשובה ונחת תושעון ענין השקטה והנחה. והטעם הש"י ימציא מנוחה לשבויים ויתן להם רחמים להניח להם מצרתם, ואח"כ ישוב ויקבצם; וטענו על פירוש זה. כי הגולה מארצו לא ישקוט אף אם יהיה שם בתענוגים גדולים. ונ"ל שאין ענינו מנוחת הגוף ושקיטתו מצער כ"א מנוחה רצונית ושקטה פנימית הנמצא בנפש כשיתמלא החפץ והרצון המבוקש, כענין פני ילכו והנחותי לך, כי כשנתמלא רצון המבקש תנוח דעתו בו, וכענין יסר בנך ויניחך, כלומר ימלא רצונך (וויללפאהרען); שבותך, משרש שוב שענינו התהפכות תנועת הנושא ממה שממנו אל מה שאליו, ושנוי המחשבה מדרך הרע אל דרך הטוב (דיא בעקעהרונג), והיא התשובה, ובזה מלת ושב אינו יוצא ממשמעותו להיותו פועל עומד, וא"נ להחליפו במקום והשיב כדעת המפרשים, והטעם אחר שאמר ושבת עד ה"א לשמוע בקולו והוא באמת רצונו ית' הרוצה בתשובת עמו ישראל, עז"א אמר ושב ה"א את שבותך, כלומר הוא ית' ימצא כביכול מנוחה ומרגוע בתשובה זו, אף שלא תהיה תשובה מאהבה רק מצד יראת העונשים והקללה הבאה עליהם, בכל זאת תהיה לרצונו ית' (ער ווירד זיך בערוהיגען, בעפריעדיגען מיט דיינער בעקעהרונג), ועל כוונה זו תרגם יב"ע ויקבל ה' ברעוא ית תיובתכון:

ד[edit]

יקבצך, יקחך. יקבץ אתכם מן הגלות ויקח אתכם לו לעם כמקדם:

ו[edit]

למען חייך. הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי' שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח:

ח[edit]

ואתה תשוב ושמעת. תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תעמוד בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת (רע"ס). ודע שמקרא זה הביא החכם רשד"ל למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמכות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו', נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני' מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה' בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר. ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות:

כל מצותיו. לפי שתשובה זו שהיא מאהבה המעולה מאד על הראשונה, לכן אמר כאן ועשית כל מצותיו:

י[edit]

בקול וגו' הכתובה. לפי שהתורה לא ביארה רק כלל כל מצוה ומצוה, ובלתי אפשרי לקיים מצוה מן המצות בלעדי התורה שבע"פ המבארת כל הפרטים והדקדוקים הראוים לכל מצוה ומצוה, לכן הזהיר על קבלת התורה שבע"פ, ועז"א כי תשמע בקול ה"א לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה כדי שנוכל לשמור התורה הכתובה צריכים לתורה שבע"פ והוא הנקרא קול. כי דברי התורה שבע"פ שאסור לכותבן מדינא צריך כל חכם לשמעם מקול דברים היוצאים מפי רבו אליו ללמדם, ובתנא דבי אליהו מבואר להדיא שהתורה שבע"פ נקראת קול, דאיתא התם פ"ח ע"פ בלי נשמע קולם אלו ההלכות, ובס"ת (ר"פ ויצא קמ"ז ב') פירושא דאורייתא דבכתב איהו תורה שבע"פ וכו' והיינו קול גדול, ע"ש. ובחנת ותדע כי כמו שיורה שם קול על הקול הגשמי הנשמע לאזנים ע"י הנעת כלי הדבור והנשימה, ככה יורה ג"כ על השמעת המושכלות והמושגות הרוחניות היוצאות מנפלאות תמים דעים ית' בבריאות יצוריו אשר כולם בחכמה נפלאה עשויים להכיר ולהודיע גם לכל חוקר נאמן את בוראו, מענין זה כל לשון קול המוזכר בפי המשורר (תהילים כ״ט:ג׳) קול ה' על המים וגו כולם ע"ד מליצה על הקולות הרוחניות אשר פעולות הנכבדות שבברואים אלה ישמיעו למשכיל יוקר מעשיהם הנפלאות ומציאותן וקיומן והתמדת פעולותיהן על הסדר התמידי יפרסם בקולי קולות הכרת רוממות אל ית', וזהו ג"כ כוונת קול המוזכר באות המטה והבאת היד אל החיק אמר (שמות ד׳:ח׳) קול האות הראשון קול האות האחרון, אף שאין באותות האלה אומר ודברים וקול הברה הזכיר בהן מליצת קול להורות על התגלות יוקר משה איש עושה נפלאות אלה, מבואר מזה המובן הכללי בשם קול הוא בעצמו ענין ההתגלות, אם התגלות מחשבה הנעלמת ע"י כלי דבור נשימה (אייסערונג דער געדאנקען) או התגלות השגה נעלמת הידיעה ע"י הסתכלות בכח התבונה בפלאי הבריאה (ענטדעקקונג, נאטורערשיינונג) וכן התגלות מושכל רצוני, התגלות תוכן המכוון והמובן במאמר סתום תקרא קול (ערקלאֶרונג דעס אינהאלטס), וכן בלשון אשכנזי יש סגנון אחד לקול ולביאור דברים, זה נקרא (לויט) וזה ער- לייטערונג), ולדברינו יובן היטב מה שאמר בתנא דבי אליהו פ"ח ע"פ בלי נשמע קולם אלו ההלכות וכ"ה בילקוט שם, כי ההלכות המה ביאור תורת הכתב והוא המובן בלשון קול לפי המבואר בזה. ומזה קול דברים אתם שומעים (דברים ד׳:י״ב), אם היה אומר דברים אתם שומעים לא היה מובנו כ"א דברים ככתבם וכלשונם שאין בהם תוכן כוונה פנימית רק כוונה חיצונה פשוטה מובנת לכל אדם, אמנם באמרו קול דברים ירצה שהדברים אינם כמשמעם לבד אבל ישנם דברים רוחנים מלובש בהם מובן שכלי, וכולל הביאור שמסר להם בתורה שבע"פ:

תשוב אל ה'. ולמעלה אמר ושבת עד ה"א, וכן בנביאים פעם מחובר תשובה במלת אל ופעם במלת עד, שובה ישראל עד ה"א, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע) וכן (יואל ב׳:י״ג) שובו עדי בכל לבבכם וגו' ואל בגדיכם ושובו אל ה', וטעם שנויים אלו נ"ל שהוא בשנויי סבות המביאות אל התשובה, אם שהתשובה היא מפני יראת העונשים לבד, אם מצד אהבת ה', כי אם התשובה היא מיראת העונש שאין העון נמחק לגמרי, כמאמרם שהזדונות נעשות כשגגות, ורושם החטא עדן מחיצה מבדלת בין האדם למקום ב"ה, בזה מחובר מלת עד עם התשובה, כי אף שבתשובה זו יתקרב האדם ג"כ אל ה', בכל זאת רושם השגגה נשאר עדיין מסך מבדיל בינו למקום ב"ה, וענין השבה עד ה"א כענין בא עד הבית, שטעמו ההתקרבות אל הבית עד שעומד סמוך אליו בריחוק מקום קצת; אמנם אם התשובה היא מאהבת ה' שבזה יתעלה מעלת השב עד שהזדונות נעשות כזכיות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי יתעלה בזה אל דבקות ה' הגמורה, על תשובה מעליתית זו מחובר תמיד התשובה עם מלת אל ה', וכמאמר בא אל הבית, שהטעם בו ההגעה אל תוך הבית ופנימיותו:

יא[edit]

כי המצוה. ר"ל התורה הזאת בכללה, כמו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (דברים ח׳:א׳), וקרא כללת התורה בשם מצוה, להורות על קלותה כאילו כולה אינה אלא מצוה אחת בלבד (רב"ח ורע"פ), ובאמת כל התורה איננה אלא מצוה אחת כי כולן קשורות ותלויות זו בזו, ובמ"ר אמרו ע"פ זה, אם קריתם את התורה מצוה אתם עושים, וכן הסכימו רוב המחברים שפרשה זו על כללת התורה מדברת:

לא נפלאת. אעפ"י שהתורה בכללה עמוקה מאד במליצותי', וקשה על האדם לפלס במאזני צדק הוראת כל תיבה ותיבה שבה, וביותר הוראת השמות הנרדפים הבאים בה, והמאמרים מתדמי המובן, כגון שבמקום זה יאמר זכור את יום השבת ובמקום אחר שמור וגו', וכגון לא תחמוד לא תתאוה וכדומה לאין מספר הבאים בתורה, שאין מן הספק שיש הבדל דק ביניהם בצד מצדדי הדבור ושנוי בחוזק ורפיון, ובכל עוד שלא נדע תוכן הוראת כל אחד ואחד, ובמה הוא נבדל מזולתו א"א לנו לעמוד על תוכן מליצותי', ומה כוונה התורה להודיענו בשנויים כאלה בכדי שנוכל לירד לעומק ענינה להבין את דברי התורה הזאת חוץ מכוונתה הראשונה הפשוטה גם כוונתה הפנימית, שהוא באמת הכוונה לדעת החכמה העליונה ית' להודיענו ענינים יקרים ומדעות נכבדות ועליונות מאד, בכדי שנוכל לקיים מצותי' כפי המכוון מן נותן התורה ית', הנה על ענין זה אמר האיש האלקים כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת וגו', ר"ל כל זה איננה נעלם ומכוסה מכם וכמו שיבאר בסוף הפרשה:

יב[edit]

וישמענו. לשון הבנה כמו שומע יוסף, תשמע חלום לפתור וכדומה:

יד[edit]

כי קרוב. ענינו קרוב אל השכל ומקובל על הדעת (אננעהמבאר, לייכט) כמו וקרוב לשמוע (קהלת ד'):

בפיך ובלבבך. כלומר שמתי בפיך את תוכן מובנה (וכמ"ש רש"י התורה נתנה לכם בכתב ובע"פ), אשר על ידה נתברר לכם אמתות כוונת התורה; ובלבבך תוכל להבין (ע"י התורה שבע"פ) פירוש דברי התורה והמצות וכל תעלומות חכמה הנמצא בכוונת התורה, עד שאין לכם להסתפק עוד בביאור דברים, ובזה תבינו כל מליצה ממליצותי' על אמתות עומק ענינה ותוכן כל מצוה ממצותי', באופן שתוכלו לקיימם ולעשותם כפי אמתות כוונת נותן התורה ית':

יט[edit]

ובחרת בחיים למען תחי'. חיי הגוף לבד במלאת מבוקשיו הגשמיים שלא כתורה וכמצוה, הם חיים שאחרי' מיתה הנפשית, אמנם חיי הגוף שהיא עפ"י התורה והמצוה, הם חיים שאחרי' חיי הנפש הנצחי וע"ז אמר, ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך, ירצה, איעצך לך ולזרעך לבחור בחיי עו"הז, שהוא חיי הנוכחי (לכן אמר בחיים בפת"ח) באופן שיסובב ממנו חיים העתידים, והוא חיי עו"הב. ומבאר אח"ז, איזו היא החיים הנוכחי שאין המיתה אחרי', אבל נצא ממנו לחיות חיי עד, ע"ז אמר לאהבה וגו'. כי הוא חייך, כלומר זוהי החיים הנוכחי אשר אריכות ימים בעו"הב כרוך אחרי', וזה"ש ואורך ימיך. ואמר לשבת על האדמה, נ"ל שאין זה למ"ד התכלית, כי ישיבת הארץ איננה התכלית האמתי המכוון בשמיעת קול ה' באהבתו ובדבקותו, אבל הלמ"ד תורה כאן על גבול הזמן, כמו לשבעת הימים (בראשית זיי"ן) לסוף שבעת ימים, לצאת בנ"י מארץ מצרים, אחר צאת, וכן לשבת אברם בארץ כנען (לך לך ט"ז ד') שהוא אחר שבתו, וטעמו כאן אריכות ימים בעו"הב המזומן לך אחר ישיבתך בארץ, כלומר אחר כלות החיים הגשמיים הקצובים לך בארץ. ואפשר שמדבר כאן מן הזמן שאחר התחי', דלדעת רמב"ן ורא"ה, החולקים על הרמב"ם שאומר שאין נצחיות לגוף האדם לעולם, וגם המתים שיחיו ויקומו זמן מה, ימותו וישובו לעפרם, ורק נשמותיהם יזכו לעו"הב, ודעתם אינו כן, כי החיים בימים ההם וכן המתים שיחיו לא ישובו עוד לעפרם, כי יזדכך גופם ויתקיימו לנצח בגוף ונפש. וכ"ד הפייטן בסוף תפלת טל. ולפי"ז יהיה למ"ד התכלית. והנה ממה דכתיב (ישעיהו ל״ח:י״א) לא אראה בארץ החיים, שתרגם יב"ע בארעא בית שכינתי' די בה אריכות חיא, וכתיב (תהילים כ״ז:י״ג) לראות בארץ חיים, ותרגומו בארעא דחיי עלמא, משמען הדברים שיש ארציות בחיי הנצחי, ויש א"כ גם לגוף הארצי חלק בה, כדעת הרמב"ן. ובמכדרשב"י (ר"פ תולדות) לעתיד לבא הקב"ה מחי' את המתים וינער אותם מעפרם שלא יהיו בנין עפר כמות שהיו בתחלה שנבראו מעפר ממש דבר שאינו מתקיים, אבל יתנערו מעפרם מאותו הבנין ויעמדו בבנין מקויים להיות להם קיומא וכו' ושמחת הנשמה בגוף יתר מכלם על שיהיו שניהם קיימים וידעו וישיגו את בוראם וכו' יעו"ש. מבואר כדעת רמב"ן. ובמדה"נע (חיי' שרה ד' קכ"ו א') דאתא רשב"י ודרש, ומה אם העולם הזה שהוא הבל והגוף שהוא טפה סרוחה נכנסת בו אותה הנשמה לעתיד לבא שיצרפו כלם ויהיה הגוף מובחר בקיום ותשלום יותר, אינו דין להכנס אותה הנשמה בו בכל התשלומין והעלויין שבה, אמר ר' אחא אותה הנשמה ממש ואותו הגוף ממש עתיד הקב"ה להעמידן בקיומן לעתיד לבא, אבל שניהם יהיו שלמים בתשלום הדעת להשיג מה שלא השיגו בעולם הזה. עמ"ש בפ' ואתחנן בכבוד האבות:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.