תורה תמימה/דברים/לא

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png לא

ב[edit]

אנכי היום. מה ת"ל היום, לומר, היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר (פ' משפטים) את מספר ימיך אמלא [א]. (סוטה י"ג ב').

לצאת ולבוא. מאי לצאת ולבא. אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (ס"פ ברכה) לא נס ליחה, וכתיב (שם) ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו, ותניא, שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן – לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה [ב]. (סוטה י"ג ב').

ז[edit]

כי אתה תבוא. ולהלן כתיב (פ' כ"ג) כי אתה תביא [ג], א"ר יוחנן, אמר לו משה ליהושע, אתה והזקנים שבדור, אמר לי' הקב"ה [ד], טול מקל והך על קדקדם, דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור [ה]. (סנהדרין ח' א').

ט[edit]

הכהנים בני לוי. כהן קורא ראשון ואחריו לוי, מנה"מ, אמר רב מתנה, דאמר קרא ויתנה אל הכהנים בני לוי, אטו אנא לא ידענא דכהנים בני לוי הם, אלא כהן ברישא והדר לוי [ו]. (גיטין נ"ט ב').

י[edit]

מקץ שבע שנים וגו'. כל הני סימני למה לי, צריכי, דאי כתב מקץ הו"א נמנו מהשתא ואע"פ דלא מתרמי בשמיטה כתב שמיטה, ואי כתב שמיטה הו"א בסוף שמיטה, כתב במועד, ואי כתב במועד הו"א מריש שתא, כתב בחג הסכות, ואי כתב בחג הסכות הו"א אפילו יו"ט האחרון, כתב בבוא כל ישראל – מאתחלתא דמועד [ז]. (סוטה מ"א א').

שנת השמטה בחג הסכות. שנת השמטה בחג הסכות מאי עבידתה, שמינית היא [ח], אלא לומר לך, כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית [ט]. (ר"ה י"ב ב').

יא[edit]

בבוא כל ישראל. הטמא פטור מן הראיה בעזרה, דכתיב בבוא כל ישראל, הראוי לבוא עם כל ישראל מביא ושאינו ראוי לבא עם כל ישראל אינו מביא [י]. (ירושלמי חגיגה פ"א ה"א).

את התורה הזאת. בלשון הקודש הוא קורא, שנאמר תקרא את התורה הזאת – בלשונה, אעפ"י שיש שם לועזות [י"א] [רמב"ם פ"ג ה"ה מחגיגה].

נגד כל ישראל. שיהיו כל ישראל שומעין [י"ב]. (חגיגה ג' א').

באזניהם. א"ר תנחום, חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר באזניהם [י"ג]. (שם שם).

יב[edit]

האנשים וגו'. דרש רבי אלעזר בן עזריה, הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף – כדי ליתן שכר למביאיהם [י"ד]. (שם שם).

למען ישמעו. פרט למדבר ואינו שומע שפטור מן הראיה [ט"ו]. (חגיגה ג' א').

למען ילמדו. פרט לשומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה [ט"ז]. (שם שם).

יד[edit]

הן קרבו ימיך. ת"ר, חלה חמשה ימים ומת, זו היא מיתת כל אדם, א"ר חנן, מאי קרא, דכתיב הן קרבו ימיך למות, הן – חד, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, קרבו תרי, ימיך תרי, הא חמשה [י"ז]. (מו"ק כ"ח א').

וילך משה ויהושע. תני, אותה שבת של דיו זוגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה [י"ח]. (סוטה י"ג ב').

טז[edit]

וקם. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה אחד מן המקראות שבתורה שאין להם הכרע [י"ט]. (יומא נ"ב ב').

וקם וגו'. שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניא, מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, אמר להו, תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה. אמרו לי', ודילמא וקם העם הזה וזנה, אמר להם, נקוטו מיהא פלגא בידייכו שיודע מה שעתיד להיות [כ]. (סנהדרין צ' ב').

יז[edit]

והסתרתי פני מהם. אמר רב, כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם [כ"א]. (חגיגה ה' א').

רעות רבות וצרות. מאי רעות וצרות, אמר רב, רעות שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא [כ"ב]. (חגיגה ה' א').

יח[edit]

הסתר אסתיר. שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז לאסתר מן התורה מניין, אמר להו, ואנכי הסתר אסתיר [כ"ג]. (חולין קל"ט ב')

אסתיר פני וגו'. אמר רבא, אמר הקב"ה, אע"פ שהסתרתי פני מהם – בחלום אדבר בו [כ"ד]. (חגיגה ה' ב')

אסתיר פני וגו'. רבי יעקב בשם רבי אחא אמר, מאי דכתיב (ישעיהו ח׳:י״ז) וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו, אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר הקב"ה למשה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, וקויתי לו – שאמר לו בסיני (פ' כ"א) כי לא תשכח מפי זרעו [כ"ה]. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב)

יט[edit]

כתבו לכם. אמר רבה, אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה [כ"ו]. (סנהדרין כ"א ב').

ולמדה וגו'. תניא, רבי עקיבא אומר, מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר ולמדה את בני ישראל [כ"ז]. (עירובין נ"ד ב').

שימה בפיהם. תניא, רבי עקיבא אומר, מניין שחייב אדם לשנות לתלמידיו עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר שימה בפיהם [כ"ח]. (שם שם).

שימה בפיהם. אמר רב חסדא, אין התורה נקנית אלא בסימנים, שנאמר שימה בפיהם, אל תקרא שימה אלא סימנה [כ"ט]. (שם שם).

כ[edit]

ושבע ודשן ופנה. היינו דאמרי אינשי מלי כריסי, זני בישי [ל]. (ברכות ל"ב א').

כא[edit]

והיה וגו'. רבי יוחנן כי מטי להאי קרא הוי בכי, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, אמר, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, וכי תקנה יש לו [ל"א]. (חגיגה ה' א').

כי לא תשכח. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, חס ושלום שתשתכח תורה בישראל שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים (עמוס ח׳:י״ב) ישוטטו לבקש דבר ה' ולא ימצאו – שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד [ל"ב]. (שבת קל"ח ב').

כג[edit]

כי אתה תביא, הובא לעיל בפסוק ז'.

כד[edit]

לקח וגו'. א"ר יוחנן, תורה מגילה מגילה נתנה [ל"ג], ואע"פ דכתיב לקח את ספר התורה הזה – ההוא לבתר דאדבק [ל"ד]. (גיטין ס' א').

מצד ארון. מצדו ולא בתוכו [ל"ה]. (ב"ב י"ד א').


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. רומז למ"ש בז' באדר נולד משה ובז' באדר מת, ולכאורה מ"ש מחודש לחודש הוא מיותר. דכיון דאמר מיום ליום ממילא מתמלא מחודש לחודש, אך אמנם לפעמים יצוייר שהיום והחודש לא יתכונו, וכגון דבשעה שנולד היה זה החודש מלא ונולד ביום שלשים, ובשנה שמת היה חסר ואז הוי יום השלשים יום הראשון לחודש הבא, קמ"ל דממלא מחודש לחודש והיינו שמת ביום האחרון מאותו החודש אף שהוא יום הכ"ט לחודש, ועיין בט"ז לאו"ח סי' תקס"ח שכתב חידוש דין כזה.
  2. ואעפ"י דכתיב במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ומשמע שכל חושיו היו בו צ"ל דהכא לא משום חולשת החושים הוא אלא מפני שהגיע שעתו של יהושע להנהיג את ישראל ואין מלכות נוגעת בחבירתה וכו'.
  3. הלשון תבוא את העם [בחול"ם] משמע אתה והעם, אתה כאחד מהם, משא"כ הלשון תביא בחיר"ק מורה שאתה תהיה המביא אותם והיינו שתהיה להם ראש ומנהיג.
  4. ליהושע, וכן הוא מפורש בש"ס כת"י.
  5. וזה יתבאר מהמבואר כי את הלשון כי אתה תבוא אמר משה והלשון כי אתה תביא אמר הקב"ה, ומבואר ששינה הקב"ה מלשון משה, ולכן דריש שהמכוון הוא מהקב"ה שראה לטוב שיהיה מנהיג אחד לדור וכדמפרש.
  6. ודעת חד מ"ד שם דיליף מפסוק ונגשו הכהנים בני לוי (ס"פ שופטים), ולכאורה אינו מבואר מה חידש הדורש הזה על הדורש מפסוק דפ' שופטים, הא כמו התם כן הכא כתיב הלשון הכהנים בני לוי, וא"כ ראוי להסמיך על אותו הפסוק שהוא מוקדם בתורה. ונראה משום דמפסוק שלפנינו נראה יותר הכונה דבני לוי הכתוב כאן הם הלוים ממש ולא כהנים שהם בני לוי משום דסמיך לי' הנושאים את ארון וגו' וזאת היתה ממלאכת הלוים. וגם י"ל משום דמאותו הפסוק מבואר רק שכהו קודם ללוי, אבל הא דלוי קודם לישראל אינו מבוחר ממנו, ובמתניתין קתני גם דין קדימת לוי לישראל, לכן מביא רב מתנה פסוק זה משום דבירושלמי גיטין פ"ה ה"ט מביא מפסוק זה להדיא ראיה על דין קדימת לוי לישראל מדכתיב אל כל זקני ישראל אחר בני לוי וע"ש בפ"מ.
  7. מפרש צורך הסימן המשולש שבפסוק זה, מקץ שנת השמיטה, בחג הסוכות, במועד, ומפרש דאי כתב מקץ וגו' הו"א נמנו משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואעפ"י דלא מתרמי בשמיטה שלא מנו שמיטין עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו כמבואר בערכין י"ב ב', לכן כתב שמיטה. ואי כתב שמיטה לבד הו"א בסוף שמיטה קודם ר"ה של שמינית, דהא מקץ שבע בסוף שנה במשמע לכן כתב במועד, ואי כתב במועד הו"א מר"ה שגם הוא נקרא מועד, שכן הוא חשוב בפ' אמור בין אלה מועדי ה' גם ר"ה, לכן פי' בחג הסוכות, ואעפ"י דלמעט מר"ה היה די לכתוב מקץ שבע שנים שנת השמיטה בבוא כל ישראל לראות, ור"ה לאו זמן ראיה הוא, בכ"ז פי' חג הסכות למעט גם פסח.
  8. ר"ל מאי עבידתה לקרות חג הסוכות שבסוף שבע שנים שנת השמיטה, הרי כבר יצאה השמיטה מר"ה וכבר נכנסת שנה שמינית.
  9. וה"ק קרא יש לך דבר שהוא של שמינית והוא אסור כשביעית ואיזו זה, זה תבואה שהביאה שליש, ומפרש בגמרא ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות, ומשני לא ס"ד, דכתיב (פ' משפטים) וחג האסיף בצאת השנה, מאי אסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך, אלא מאי אסיף קציר, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וקא קרי לה בצאת השנה, וע"ל בפ' משפטים שם.
  10. ר"ל אינו יכול להביא עולת ראיה מפני שאין יכול לבוא לעזרה וממילא פטור גם ען הראיה דכתיב ולא יראו פני ריקם, ועיין מש"כ עוד השייך לענין זה לעיל ר"פ ראה בפ' ובאתם שמה והבאתם שמה את עלותיכם.
  11. כנראה מדייק לשון הזאת, דמשמע כמו שהיא בהווייתה, וכמו דדרשינן במגילה ט' א' דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית משום דכתיב והיו בהוייתן יהיו. ואמנם לא ידעתי איפה מצא דרשה זו, ואף תמיהני שבכל הדברים דחשיב במשנה דסוטה דנאמרים בלה"ק מפרש בגמרא מקור לזה ובענין זה סתים בגמרא ואינו מפרש כלום, ולכן קרוב לומר שמצא הרמב"ם דרשה זו באיזו ברייתא החסרה לפנינו, אם לא דמסמיך זה מדעת עצמו כדרכו בהרבה מקומות בחבורו.
  12. ואין לפרש נגד כל ישראל במעמד כל ישראל ואעפ"י שאינם שומעין יען דכתיב גם למען ישמעו, הרי דעיקר התכלית הוי השמיעה.
  13. טעם הדיוק מדלא כתיב באזנם, ומפרש בגמרא דאעפ"י דמבעי ליה באזניהם דכולהו ישראל, [כלומר באזניהם דעלמא] אך ההוא מנגד כל ישראל נפקא, ומפרש עוד אי מנגד כל ישראל הו"א אעפ"י דלא שמעי ולכן כתב באזניהם, ומשני ההיא מלמען ישמעו נפקא.
  14. ועיין בירושלמי חגיגה פ"א ה"א וז"ל, ואתיא דר' אלעזר בן עזריה דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה מי סוטה תדע שהזכות תולה לה, ע"כ. והיינו דראב"ע ס"ל דהנשים באים רק לשמוע איך לקיים המצות אבל לא ללמוד כמו האנשים, ועיין מש"כ בדין למוד תורה לנשים לעיל ס"פ עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם.
  15. ובספורנו פירש למען ישמעו – למען יבינו מלשון חז"ל [לא שמיעא לי – לא סבירא לי], וזה היפך מדרשת הגמרא דישמעו שמיעה ממש, ובאמת פי' הגמרא מוכרח דענין הבנה כלול כאן בלמען ילמדו, ועיין באות הבא.
  16. ובגמרא מפרש אעפ"י דמצינו גם אלמים שהם תלמידי חכמים וא"כ איך ממעטינן אלמים מן למען ילמדו, אך קרי ביה נמי למען יְלַמֵדוֹ, כלומר ילמדו לאחרים, וזה בודאי אינו באלמים.
  17. והתוס' העירו דהא לא מצינו שמשה חולה היה, יעו"ש. ולי נראה דהגמרא מפרש הלשון הן קרבו ימיך כאדם שאומר לחבירו הרי אתה רואה בעיניך שכך וכך הדבר, כך אמר לו הקב"ה, הן אתה רואה שקרבו ימיך למות, וזה ע"כ מפני שהיה חולה והרגיש בעצמו כי ימיו ספורים.
  18. דיו זוגי הם שני זוגים [מלשון טב למיתב טן דו], והפי' כאן דעד אותו היום היה בא אל אהל מועד רק משה בלבד, אבל באותו יום שמת משה בא גם יהושע, ואחרי כי כנודע מת משה בשבת, ולכן ממילא היתה השראת השכינה מקצת היום על משה ומקצת על יהושע, והיינו שבת של דיו זוגים שנטלה רשות מזה, ר"ל רשות השכינה ונתנה לזה.
  19. פירש"י דאפשר לקרות הנך שוכב עם אבותיך וקם, וכאן רמז לו תחיית המתים, כבדרשה הסמוכה, או וקם העם הזה וזנה, עכ"ל. ונראה דאין הכונה לסבב כל המלה וקם לשוכב עם אבותיך, דא"כ אין המשך לענין הבא אחריו אלא הכונה שנשדי המלה וקם לפניו ולאחריו, הנך שוכב עם אבותיך וקם, וקם העם הזה וזנה, ומצינו כהאי גונא ביומא ל"א ב' בפסוק דפ' אחרי ופשט ורחץ ולבש, דרשינן ופשט ורחץ, ורחץ ולבש, וכן בב"מ ס"א א' את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, דרשינן את כספך לא תתן בנשך ובמרבית, בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, וכן בע"ז כ' א' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי דרשינן לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור, תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וכן בזבחים כ"ד א' ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן דרשינן ולקח באצבעו, באצבעו ונתן, ועיין בתוס' כאן שנראה שלא כדעתנו דעתם, ויש לעיין בזה. ועיין בראב"ע, ואף שסתם דבריו בכ"ז קשים הם כעשן לעינים. ומה שהכריח לחז"ל לדרוש כן בכל אלה המקומות, בודאי היה להם איזה דיוק בהלשון או בהנקוד וטעמים, וכאן י"ל פשוט דדייקו חז"ל דאם לא רמז לו הקב"ה בכאן תחה"מ א"כ לאיזו מטרה ותכלית ספר לו מה שיעשה העם אחרי מותו כי הלא לבד שאין בידו להושיע אך הלא גם יצטער מזה, ובלי תוחלת ותקוה לתקן הדבר, אבל אם רמז לו תחה"מ, הודיעו שלא ייאש ממה שיזנו שזה היה יודע גם משה כמו שאמר ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון ורמז לו שיש תקנה בתחה"מ.
  20. עיין מש"כ בדרשה הקודמת, וכפי הנראה לא קבלו הדרשה דהמלה וקם נדרש לפניו ולאחריו, וכמש"כ שם.
  21. ר"ל אינו מזרע ישראל דבזמן הגלות רגילין ישראל להיות בצרות וגזירות ושעבודים, ואפשר לומר דמדייק דרש זה מדפתח הכתוב בלשון רבים והסתרתי פני מהם וסיים בלשון יחיד והיה לאכול, ולכן דריש כמו וכל אחד מהם יהיה לאכול וכו'.
  22. כלומר היכי דנשכיה זבורא ועקרבא נעשות ע"י רפואתן צרות זו לזו, משום דרפואה שעושין לנשיכת זבורא קשה לנשיכת עקרבא וכן להיפך, וכמ"ש בע"ז כ"ח ב' חמימי לעקרבא קרירי לזיבורא וחלופא סכנתא. והנה מפרש צרות לא שם דבר אלא תואר לשם רעות וכמו התואר רבות, ור"ל רעות שהן רבות וגם מצירות זל"ז וכמש"כ, ונראה דניחא ליה לדרוש כן ולא סתם דצרות שם דבר הוא כמו רעות, משום דא"כ הול"ל רעות וצרות רבות, ומדהפסיק באמצע במלת רבות משמע ליה דכמו המלה רבות כן המלה צרות שתיהן תוארים הן להרעות.
  23. כמה פירושים ובאורים ורמזים נאמרו בבאור אגדה זו. ולי נראה פשוט עפ"י הדרשה הבאה והסתרתי פני מהם ביום ההוא, אמר הקב"ה, אעפ"י שהסתרתי פני מהם – בחלום אדבר בו, ופירש"י ביום ההוא קדייק, ביום ולא בלילה, שמראים לו חלום כדי שיתפלל על הדבר, עכ"ל. ור"ל דכשעתידה לבא איזו גזירה וצרה חלילה מראה הקב"ה את הדבר למי שראוי בחלום הלילה כדי שיתפלל ויתבטל הגזירה. והנה איתא במדרשים על הפסיק באסתר ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, מאין ידע – בעל החלום הגיד לו [והובא בפירש"י שם], וזהו ששאלו, אסתר מן התורה מניין, כלומר ענין אסתר ומקריה, שיודיע הקב"ה דבר גזירה בחלום כדי שיתפללו, איפה רמוז בתורה, והשיב רב מתנה, ואנכי הסתר אסתיר, וצ"ל וגומר, שסמך על יתר לשון הפסוק ביום ההוא, ועפ"י הדרשה על אותו הלשון בחלום אדבר בו, וכמש"כ, ויען כי עיקר המגילה נקראת ע"ש אסתר, לכן תלו השאלה על שמה, ואף רב מתנה כיון להשיבם בערך לשון נופל על לשון הסתר אסתיר, ודו"ק.
  24. פירש"י ביום ההוא דייק, ביום ולא בלילה שמראים לו חלום כדי שיתפלל על הדבר, עכ"ל, ועיין מש"כ בדרשה הקודמת.
  25. הלשון בסיני לאו דוקא אלא כלומר, בתורה, וכהאי גונא כתבנו לעיל בפ' נצבים בפסוק את אשר ישנו פה, יעו"ש, ואת הפ' וקויתי לה' אמר ישעיהו הנביא בעת שהשתדל ועשה כל הפעולות ללמד תורה שבטל אחז, כנודע.
  26. המפרשים פרשו בטעם הדרשה לכם – משלכם, כמו בעלמא, אבל באמת אין סברא כלל שירושת אבות לא יהיה נקרא משלכם, והלא בודאי היורש אתרוג יוצא בו, אף דבעינן ביה משלכם, ומאי שנא ס"ת. אבל י"ל דכונה אחרת במצוה זו, והיינו שבדיוק אמרו חז"ל מצוה לכתוב ולא לקנות, משום דמעיקר המצוה הוא שיתרבו הספרים בעולם, מפני שע"י זה יגדיל תורה, וכמ"ש בב"ב י"ד א' כתב ר' אמי ד' מאה ס"ת, כדי שיתפשטו בעולם, ועיין ב"מ פ"ה ב', והנה כ"ז בכותב ס"ת, מתרבה ס"ת בעולם, משא"כ בקונה, הספר כבר ישנו בעולם. ומובן הדבר שבאתרוג לא שייך זה, דהתם המצוה היא רק הלקיחה ולא הרבוי ודו"ק. והנה יתבאר לפי"ז דאע"פ דקיי"ל שגם הקונה ס"ת יוצא ידי מצות כתיבת ס"ת, אם מגיה בו דבר [עי' יו"ד סי' ע"ר], אך זה הוא רק בקונה מסופר סת"ם הכותב למכירה, משא"כ הקונה מבעה"ב אינו מקיים מצוה זו בתכליתה. וכן יתחייב לפי"ז במש"כ הפוסקים [שם] דבזה"ז יוצאים עצות כתיבת ס"ת גם בקנין חומשים, דזה הוא רק בקונה ממדפיס, משא"כ בקונה מבעה"ב, וכמבואר. והנה אינו מבואר איפה מרומז חיוב כתיבת כל התורה בלשון את השירה, אשר לפי הפשטות קאי על שירת האזינו, והרמב"ם בפ"ז ה"ב מס"ת כתב וז"ל, מ"ע על כל איש ואיש לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו. שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, עכ"ל. והנה מש"כ לפי שאין כותבין פרשיות אין ספק שבא להוציא בזה שלא נפרש דכונת הכתוב לכתוב רק את שירת האזינו ותו לא, על זה אומר דא"א לפרש כן, משום דאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות וא"כ איך יכתוב פרשת האזינו לבד, וכן פרשו המפרשים בדעתו, ועיין בטור יו"ד סי' ע"ר. אבל לדעתי אין זה מספיק, כי אם היתה כונת הקב"ה שיהיה לכל אדם מישראל אתו עמו שירת האזינו כתובה אין זה בכלל האיסור לכתוב את התורה פרשיות, כיון דמצוה מיוחדת היא, וכמו שכותבין פרשיות תפילין ומזוזות לעצמן ולא שמענו מעולם נדנוד איסור מאיסור כתיבת התורה פרשיות והיינו טעמא, כיון דמפורש צותה התורה לכותבם כמו שהם, וה"נ כן, וצע"ג. ומה שנראה לומר בזה עפ"י המבואר בגיטין ס' א' ולפנינו בסמוך פסוק כ"ז דהתורה מגילה מגילה נתנה, כלומר כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ועוד פרשה היה כותבה עד שלבסוף ארבעים שנה כבר היו מוכנים כל הפרשיות, ולכן עתה כשבא לכתוב שירת האזינו ועם זה הודיעו הקב"ה שקרבו ימיו הוסיף לומר ועתה, כלומר עתה שכבר נגמרו כל פרשיות התורה, כתבו עוד, כלומר השלימו את שירת האזינו וכבר תהיה התורה בשלמותה ולמדה [את התורה] את בני ישראל, ולפי"ז ממילא מבואר שמעיקר המצוה לכתוב את כל התורה, ודו"ק.
  27. מוסב על מ"ש מקודם ראב"ע שחייב אדם ללמד לתלמידו ארבע פעמים ויליף בסמך לדבר יעו"ש, על זה אמר ר"ע דלא כן הוא, אלא דאין קצבה לדבר וחייב ללמדו עד שידע מה שלמד, דהכי כתיב ולמדה את בני ישראל והכא בודאי הכונה שידעו מה שילמדו דהלא תכלית הלמוד הוא קיום המצות ובהכרח לידע מה שילמדו כדי שידעו מה שיעשו, ולכן אין גבול וקצבה לדבר אלא אפילו מאה פעמים וכמ"ש בחגיגה ע' ב' אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד, ואמרו תנא מיני' ארבעים זמני, וכן אמרו בגמרא כאן ר' פרידא הו"ל תלמידא דהוי תנא ליה ארבע מאה זימני.
  28. כך משמע ליה לשון שימה שתהא סדורה, שיהא כל ענין מסודר במקומו ושעתו וכמו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומסדר והולך ענין ענין לבדו, וכן הפי' שימו לחם (פ' מקץ) שענינו עריכת וסידור השולחן וכדומה, וכאן עוד יותר מוכרח פי' זה, דאל"ה לא שייך בפיהם דהלא בדבר רוחני לא שייך שימה בפה, אבל כשהדבר ברור ומסודר אז יונח התואר בפה כמו פה מפיק מרגלית, פה קדוש, וכדומה.
  29. כבר כתבנו בכ"מ בחיבורינו ומהם בספר זה בר"פ דברים מדרכי ותכונת חז"ל לעשות ציונים וסימנים ורמזים ואסמכתות בתורה לדינים ידועים ומקובלים, וטעם הדבר משום דבימיהם היו לומדים בע"פ משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב [ובזה"ז הותר מפני קוצר הדעות], לכן עשו ציונים וסימנים בתורה לזכור אותה ההלכה, כי כן הוא מטבע הזכרון כשיש איזה רמז וסימן לדבר זוכרים יותר את תכלית הענין הרמוז והמסומן, וזהו כונת מז"ל בכ"מ באמרם אל תקרא כך אלא כך, ואין כונתם בזה להוציא הקריאה מפשטה, אלא לעשות בקריאה זו סימן לדבר, וכה אמרו בשבת ק"ד א' עשה סימנים בתורה, ובעירובין כ"א ב' אמרו ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמרי' בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, וכן לשון הדרשה שלפנינו אין התורה נקנית אלא בסימנים, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ופרשו המפרשים כל תורה שאין לה ענין ודוגמא וסימן ממקום אחר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, וכה מצינו כמה דינים וענינים שונים שסמכום חז"ל בלשון איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל וכלל להענין ההוא דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב'. וכאן מסמיך זה גופא, מניין לנו לעשות סימנים בתורה לתכלית זו, ואמר כי הלשון שימה משמע כן, וג"כ ע"ד אל תקרא, כלומר אל תקרא שימה אלא סימנה, והיינו כי גם המלה סימן היא עברית כמש"כ בישעיה כ"ח ושעורה נסמן, וידוע דאותיות שהן ממוצא אחד מתחלפות לפעמים, וס' וש' ממוצא אחד הן, ואות האחרונה מהשורש נופלת כרגיל בכ"מ, ומה שראו לנכון לתלות ענין זה בלשון זה הוא ג"כ משום דקשה להו באור הלשון שימה בפיהם עפ"י פשוטו שלא יונח בכלל פעל שימה על ענין רוחני ואצילי כמש"כ, ודו"ק.
  30. מלוי הכרס גורם לטאים רעים, כלומר אדם השבע ביותר בתפנוקים ובתענוגים בא לידי חטא ובעיטה וכמש"כ בפ' עקב פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וגו' ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה', וכן בפ' האזינו וישמן ישורן ויבעט, ועיין מש"כ ר"פ דברים בפ' ודי זהב.
  31. מפרש צרות לא שם דבר אלא תואר לשם רעות וכמו התואר רבות, ובזה תקנתן יותר קשה, וכבר כתבנו בבאור פי' זה לעיל בפ' י"ז יעו"ש וצרף לכאן.
  32. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפ' תבא בפ' והפלא ה' את מכותך (כ"ח נ"ט)
  33. כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות חברן בגידין ותפרן, ועיין מש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה כתבו לכם.
  34. ר"ל אעפ"י דהלשון את ספר התורה משמע ספר אחד ולא הרבה ספרים ומגילות, אך לאחר שנדבקו ונתחברו המגילות כולם נעשו ספר אחד. ועיין מש"כ השייך לזה לעיל בפ' תצא בפסוק ספר כריתות (כ"ד א') אות כ"ד.
  35. ופליגי ר' יהודה ור' מאיר בסדר הנוח זה, לדעת ר"י היה דף בולט מן הארון לחוץ ושם היה מונח ולדעת ר"מ הי' מונח מצד הלוחות בתוך הארון, ושניהם מדייקי הלשון מצד ארון ולא בתוך ארון.




שולי הגליון