העמק דבר/דברים/לא

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

העמק דבר TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

וילך משה. עד כה היה משה מדבר ועומד במקום א׳. וקולו הולך על כל ישראל. דשכינה מדברת מתוך גרונו של משה. ואפי׳ תורה שבע״פ היה הבטחה בשעת מ״ת משה ידבר והאלהים יעננו בקול כמו שביארנו במקומו. אבל סמוך למותו החל לכהות לאט לאט מאור מעלת משה רבינו. כאשר יבואר עוד לפנינו בשירת האזינו. וכאן הוחל להקטין מעלתו שלא היו עוד דבריו נשמעין על כל ישראל. וכשבא לדבר הדברים האלה אע״ג שהיה ג״כ מפי ה׳ אליו ולצורך ענין כאשר יבואר מכ״מ הוצרך משה להלוך בכל שבט בפ״ע וכדומה כדי שיגיעו הדברים האלה. שיבואר לפנינו. אל כל ישראל. כ״כ היה מהלך עד שהגיעו לכל ישראל:

ב[edit]

ויאמר אלהם. אחר שדבר הפרשה שהיא דבר ה׳ אליו. חזר ופי׳ הדברים כמו בכל פרשיות שבתורה וזהו אמירה כמש״כ ריש פ׳ ויקרא:

אנכי היום. לפי הפשט איננו היום ממש שמת בו. שהרי עוד בסמוך אמר לו ה׳ הן קרבו ימיך למות. דמשמע הימים קרובים לבא. אבל לא באותו יום שמת. אלא פי׳ היום. העת שאני מדבר [ולפי הדרש בר״ה די״א שבו ביום כלה שנה שלמה. ע״כ פי׳ היום שאמות בעוד איזה ימים משעת הדבור] ועיקר הודעה זו היא לצורך הענין:

לא אוכל עוד לצאת ולבוא. אע״ג שלא תש כחי כעת מכ״מ לצאת במלחמה ולבא בחזרה לשלום. שנמשך איזה שנים אין בכחי אפי׳ אם לא היה גזרת ה׳ בכך. רק בדרך הטבע א״א ג״כ. אם לא להיפך שהיה בסיעתא דשמיא. אבל בלי אומר ודברים לא אוכל:

וה׳ אמר אלי לא תעבור וגו׳. אמנם לעבור את הירדן הייתי יכול מדרך הטבע אחר שאני בריא. אבל ה׳ אמר אלי לא תעבור. והקדים שני דברים ידועים לישראל. בשביל שהודיעם שע״פ זה ישתנה הנהגתם בכבוש הארץ כאשר יבואר:

ג[edit]

הוא עובר לפניך. הנה ראינו בפ׳ זו ארבע לשונות של השגחה. הוא עובר לפניך. הוא ההולך עמך. הוא ההולך לפניך. הוא יהיה עמך. והכל בדיוק. ויש להקדים לשון הגמרא פסחים ד״ז אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא א׳ רנב״י דא״ק וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי אביי אמר מהכא ויעבור מלכם לפניהם. וקשה למאי אמר שמואל בלשון שנצרך לפרש. לימא קודם או לפני עשייתן. ותו במאי פליגי הני אמוראי בהבאת פסוקים אלו. וכי דבר חכמה יש להביא פסוק אחר. אלא ע״כ יש בזה כונה עמוקה. דלפני או קודם היה במשמע עוד שלא התחיל במצוה כלל. מש״ה אמר לשון עובר דמשמעו סמוך ממש שיאחז בידו דבר המצוה. ואז יתחיל לברך. וזהו משמעות המקרא ויעבור מלכם לפניהם. שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול. אמנם ויעבור את הכושי עוד פירושו בא״א. שהרי הכושי הלך לפני אחימעץ. ואחימעץ רץ מאחוריו ועבר עליו ולפניו. וה״נ יש להחל הברכה. ואח״כ לעשות המצוה ולגומרה ואח״כ לגמור הברכה. ושני הפירושים אמת דמצוה שאפשר לעשות באמצע הברכה כמו קשירת תפלין מילה וכדומה. יש לברך לפני התחלת המעשה. ולעשות ולגמור את הברכה. משא״כ מצוה שא״א בכך כמו אכילת מצה ותק״ש וכדומה א״א אלא לברך קודם התחלת המצוה. אבל מכ״מ סמוך ממש. שיהא אוחז במצה או בשופר:

יהושע הוא עובר לפניך. גם הוא לא ילך בעצמו וילחום כאשר עשה משה והרג את עוג. אלא יהושע עובר לפני ישראל שהמה בעצמם ילכו וילחמו ויהושע יהיה בראשם:

ד[edit]

אשר השמיד אותם. כבר ביארנו דהשמדה אינו כליון לגמרי. ע׳ לעיל ט׳ י״ד ובכ״מ. וכן היה במלחמת ז׳ עממין. עזר ה׳ היה רק להשמיד. אבל.

ה[edit]

ונתנם ה׳ לפניכם. שתהיו אתם המכלים. ומש״ה הקדים משה שהוא לא יעבור אח הירדן. דאלו עבר הוא אע״ג שלא היה בראש המחנה מכ״מ ע״פ דבריו היו כלים אח״כ. משא״כ כשמת עליהם להיות נזהר בדבר. ע״כ. ועשיתם אתם להם וגו׳:

ו[edit]

אל תיראו. שמא תפלו בידם ולא ירחמו ג״כ:

ואל תערצו. ת״א לא תתברון. וכן ת״א על ואל תחת ואל תתבר. מכ״מ ודאי יש שנוי כונות. הערצה הוא שבירת הגדוד שמוסרים עצמם ביד האויב. וכמש״כ בס׳ שמות ט״ו ו׳. ומחיתה הוא שבירת הלב בפ״ע. ע״כ כשהזהיר את ישראל. הוצרך להזהירם שאפי׳ יראו בעצמם במעמד רע איזה גדוד פרטי. והיה אפשר למסור זה הגדוד להאויב. ע״ז הזהירם שלא ישברו את הגדוד בשו״א ויהיו בטוחים שאח״כ ינצחו המה. וע׳ לעיל ז׳ כ״א. משא״כ כשבא להזהיר ליהושע לא היה נצרך להזהיר שלא יהי נמסר הוא להאויב. דא״כ ממילא כל מחנה ישראל ככלל. וזה לא היה עולה עה״ד. אלא נצרך להזהיר שלא יהי לבבו נשבר בשעה שיראה המעמד שלא בטוב. והקב״ה אמר ליהושע בתחלת המלחמה לא תערוץ ולא תחת. הזהירו על שני דברים שלא ימסור איזה גדוד פרטי. אלא ימסור נפשו להציל אותם. וכן שלא יהי לבבו נשבר:

הוא ההולך עמך. השגחתו ית׳ הולך לפי מעשיך אם לטב אם למוטב. ופי׳ עמך. מיד לפי הנהגתך את ה׳. וכהבטחת המקרא לצדיק. ה׳ צלך על יד ימינך. דמשמעו השגחת ה׳ היא כמו צל שפונה אחר המצל. ואע״ג דזהו ג״כ ברשעים השגחת ה׳ לרעה עליו לפי מעשיו. מכ״מ אינו דומה השגחתו על הצדיק. שהצל פונה על יד ימינו. דמשמעו מיד אחר מעשיו. וזהו הצלחה גדולה. שעי״ז הוא יודע להזהר. משא״כ ברשעים אין נעשה פתגם הרעה מהרה. ומחמת זה באים לידו עונות יותר. וזהו דבר חנה. רגלי חסידיו ישמור. ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש. ופי׳ חז״ל ביומא ספ״ג כל מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא שנא׳ רגלי חסידיו ישמור. ולא נתפרש היאך תהיה השמירה. והרי הבחירה חפשית. אלא מסיפיה דקרא אנו מבינים. ורשעים בחשך ידמו. דפירושו שהם כמו יושבים בחשך ואינם רואים את הצל כך אינם מבינים העונש המגיע להם באשר הוא בא לאח״ז. אבל רגלי חסידיו ישמור בזה שהצל בא על יד ימינו. וזהו הבטחת משה לישראל שהקב״ה הולך עמם. וכן היה במעשה עכן. שנענשו תומ״י כשחטאו:

לא ירפך. כשתהיה ראוי וזכאי:

ולא יעזבך. כשתהיה ראוי לעונש ודאי ירפך. אבל לא יעזבך לגמרי ח״ו. אלא עומד מרחוק מעט. [וע׳ מש״כ בחיבורי רנה ש״ת בפסוק עד שיפוח היום וגו׳]. עד שמקבלים העונש ושוב חוזר הקב״ה אליהם. וע׳ בס׳ בראשית ל״ה ה׳:

ז[edit]

לעיני ב״י חזק ואמץ. יש בזה שתי כונות כדרך משנה תורה. א׳ שאמר לו לעיני ב״י. ב׳ שאמר לו שיתחזק לעיני ב״י:

ח[edit]

הוא ההולך לפניך. שהקב״ה יתראה עמך ויצוה עליך טרם התתחיל בשררות. ובזה נקרא הולך לפניך. טרם שאתה מכניס עצמך בהנהגה. ומש״ה כשבא הקב״ה שיבטיח ליהושע להלן מקרא כ״ג לא אמר לו אלא הבטחה שניה של משה ואנכי אהיה עמך:

הוא יהיה עמך. מצוי וקרוב אצלך לשמוע תפלתך. וכלשון המקרא דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ה״נ הבטיחו שישמע תפלתו. אבל הליכות ההשגחה תלוי לפי מעשה הדור. לפיכך אצל ישראל כתיב הוא ההולך עמך. וביהושע כתיב הוא יהיה עמך:

לא ירפך וגו׳ ולא תחת. הכל נתבאר:

ט[edit]

ויכתוב משה את התורה הזאת. עוד לא השלימה עד שמגיע למקרא כ״ד דכתיב עד תמם. אבל כאן לא מיירי בהשלמת התורה. אלא כתב עד כה ותפר היריעות ונתן לכהנים. ועדיין לא צוה להניחה בארון כ״ז שלא נגמרה:

בני לוי. כבר נתבאר לעיל ח׳ דזה הלשון מורה דוקא ת״ח דזה מיוחד לשבט לוי בכלל. ובשביל שהכהנים קדושתם מסייע הרבה לעמל תורה מש״ה ייחד משה להם הנתינה ועדיין קשה לשון בני לוי. ולא כתיב הלוים. מזה למדו חז״ל פ׳ הנזקין דבקרה״ת כהן ואח״כ לוי ואח״כ ישראל. (וע״ע לעיל ס״פ שופטים דשם למדנו דבכל מקום שנקבצים כהנים וישראל. הלוים באמצע):

הנושאים את ארון ברית ה׳. גם זה נתבאר שם שלא מיירי בנשיאת הארון כמשמעו. אלא כח התלמוד שהוא ארון ברית ה׳:

ואל כל זקני ישראל. שגם המה משתתפים במשאה ונגשים לענין מצוין:

י[edit]

ויצו משה אותם. אלו היה הפי׳ לכהנים וזקני ישראל לחוד. היאך נפרש לשון תקרא. ומי יהיה קורא. אלא אותם קאי גם על יהושע דמיירי בפרשה זו גם הכהנים. ויבואר עוד:

במועד שנת השמטה. קרא שנת השמינית שנת השמטה. משום שיותר ניכר שביתת הארץ בחוה״ס של שמינית שלא היה קציר ואסיף לפניו. מחה״ס של שנה שביעית עצמו. שהגרנות מלאים בר:

בחג הסוכות. שלא נפרש במועד הוא ר״ה או יוה״כ שנקראים ג״כ מועד:

יא[edit]

תקרא. לשון יחיד. מובן שדבר ליהושע. ומזה למדנו שהיא מצות המלך. אמנם לא דוקא מלך ממש. אלא הגדול שבישראל. ובשעה שלא היתה מלוכה היה הגדול כה״ג ומש״ה צוה גם לכהנים. אך בשעה שיש גדול מהם המצוה עליו כמו בימי יהושע:

באזניהם. שיכנס באזניהם. היינו שיתרגמו ויבינו מה ששומעים:

יב[edit]

ולמען ילמדו. הדינים וההלכות שנשנו בתורה שבכתב:

ויראו את וגו׳. לא כתיב שילמדו לירא. שהרי לע״ע בגדולים דבר. שמבינים ביראת ה׳. אלא שמיעת הפרשה בהקהל ובבית הבחירה פועל בלב שישיגו יראת ה׳:

ושמרו לעשות וגו׳. יהיו עסוקים בבאור הפרשיות שבכתב. והיינו תלמוד כמש״כ כ״פ. ובמה שהמלך מפרש בשעת קריאה ולמוד הדינים הנלמד מדיוק המקרא. ילמדו גם המה לדקדק ולבאר את כל דברי התורה:

יג[edit]

ובניהם אשר לא ידעו. ללמוד הדינים והלכות:

ישמעו. תורה שבכתב מפי המלך בהקהל:

ולמדו ליראה וגו׳. שמיעה בזה המקום הנבחר ובמעמד כל הקהל. יהיה גורם עד שהבנים ילמדו איך ליראה וגו׳:

כל הימים וגו׳. התועלת של הקריאה במקום הנבחר אינו מגיע אלא כ״ז שהמה בא״י. ולא כשהם בחו״ל. וכיב״ז אי׳ בפסחים רפ״ד דזכות הנסכים לא היה מועיל אלא ליין שביהודה שלא יחמיץ:

יד[edit]

הן קרבו ימיך למות וגו׳. יש להבין הקדמה זו. מה היא נוגע לצווי ה׳ ליהושע. הלא היה אפשר שיצונו גם מכבר והיה אפשר ג״כ לצוות אחר מות משה. אבל מתחלה נבא למה שאמרו חז״ל בב״ב דע״ה פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. והביאור ידוע שכמו שאור הלבנה בא רק מכח החמה כך אור יהושע זורח מאור משה. ולכאורה קשה הרי יהושע היה נביא כמו כל הנביאים שהשיגו נבואה גם מבלי האצלת אור פני משה. אלא הענין דיהושע היה גדול מכל הנביאים בזה הפרט של תורה שבע״פ. ובזה הפרט היה מושפע ממשה שהיה זורח בכח תורה שבכתב. ובזה אמרו פני משה כפני חמה כו׳. דכח אור תורה שבכתב שהיה זורח בגבורה על פני משה נפל על פני יהושע וזרח באור כח התלמוד וכדאי׳ בכ״מ אלו אמרה יהושע ב״נ בפומיה לא צייתינא ליה. הרי שהוא היה הראש בזה הכח. מעתה הדבר מובן דכשם שאין הלבנה זורחת אלא בשעה שהחמה נוטה לשקוע. כך לא היה יכול יהושע לזרוח בעוד אור פני משה היה זורח בגבורה. והיינו דאי׳ במדרש שתי פעמים דבר יהושע לפני משה וגער בו. הא׳ במעשה העגל כו׳. שנית בשעה שאמר יהושע אדני משה כלאם. הודיעו לנו חז״ל כי בעוד זרח אור פני משה. לא מצא יהושע ידיו עד שהחל אור פני משה לשקוע. אז החל לזרוח פני יהושע. וזהו דבר ה׳ הן קרבו ימיך למות. והתחיל אורו לשקוע כאשר יבואר לפנינו מקרא י״ט. ע״כ השעה מכוין להאציל מרוחך עליו:

קרא את יהושע והתיצבו. דבר ה׳ למשה היה בא״מ. וא״כ כך היה להקב״ה לומר. קרא את יהושע והתייצב עמך. והיה משה שולח אחריו. אלא רמז הקב״ה למשה שיקרא הוא בעצמו את יהושע וכדאי׳ בתענית ד״ז רחב״פ רמי כתיב לקראת צמא התיו מים וכתיב הוי כל צמא לכו למים אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים כו׳ וזהו דבר ה׳ שיקראהו בעצמו [וכדאי׳ ביבמות דמ״ד וקראו הם ולא שלוחן] ויבאו יחד ויתיצבו בא״מ:

ואצונו. היה במשמע להזהיר על הנהגת ישראל. כלשון דכתיב בס׳ שמות ז׳ במשה ואהרן ויצום על ב״י וגו׳. אבל מלשון המקרא להלן כ״ג ויצו את יהושע ב״נ ויאמר חזק וגו׳ ולא כתיב לאמר כלשון המקרא כ״פ. אלא הצווי הוא דבר בפ״ע. והאמירה דבר בפ״ע. והיינו כמש״כ שהיה כאן הערה מן ה׳ אל יהושע איך לדקדק בקראי ולהעמיד כח תורה שבע״פ. וכך הפי׳ לעיל כ״ד ח׳ כאשר צויתם וע״ש ובס׳ בראשית ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳ ע״ש. אלא דשם הוא בענין א׳ במה שאמר מכל עץ הגן וגו׳ צוה דברי קבלה היינו שבע מצות. וכאן היה הצווי דבר בפ״ע לדקדק בכה״ת. ויאמר חזק ואמץ בהנהגת ישראל:

וילך משה ויהושע. מבואר שלא שלח משה אחריו שיבא לא״מ. אלא הלך בעצמו ליהושע וקראו והלכו יחדיו לא״מ:

טו[edit]

וירא ה׳ באהל וגו׳. בכל פרשיות שבתורה כשדבר ה׳ עם משה היה הענן פרוש על הכרובים בקדש הקדשים. ומשה היה עומד בין בדי ארון במקום הבליטה כמש״כ בס׳ שמות כ״ו ל״ג. זולת כשדבר ה׳ עם אהרן ומרים כתיב וירד ה׳ בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים וכמו שביארנו שם. וכן כאן כשרצה להאציל מדבריו למשה על יהושע כמו שהיה בימי שבעים זקנים דכתיב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו׳. מש״ה עמד פתח האהל ודבר עם משה כל המאמר הנך שוכב וגו׳. ומזה הדבור נאצל רוח ה׳ על יהושע ויצו עליו חזק ואמץ וגו׳ ומכ״מ לא נשתוה אופן הדבור הזה לאופן הדבור שהיה עם אהרן ומרים. דבאהרן ומרים כתיב וירד ה׳ בעמוד ענן פתח האהל. משמעו שמתחלה כשירד עמד שם. משא״כ כאן מתחלה התראה למשה באהל. אלא שאח״כ יצא לפתח האהל. והיינו משום שהיה בא לתכלית השפעת אור תורה שבכתב שמקומו באהל מועד. על כח תורה שבע״פ שהוא מחוץ לאהל:

טז[edit]

וקם העם הזה וזנה וגו׳. וכל הענין עד סוף פסוק כ״א. נראה עיקר המאמר נשנה שתי פעמים. וזה פלא. וגם יש שינוים דבמקרא שאנו עומדים כתיב וזנה ובמקרא כ׳ כתיב ופנה. ועוד הרבה שינוים כאשר יבואר לפנינו. אבל יש לדעת דזו הפרשה הוא מאמר נבואי על שני זמנים שעבדו ישראל ע״ז בשני אופנים. הא׳ בימי השופטים עד שמואל הנביא. והב׳ בימי מלכי ישראל ויהודה הרשעים. ולהסביר הבדל הענינים יש להסביר ע״פ משל אשה הזונה אחר בעלה. שהרי ישראל נמשלו לאשה בכ״מ בנביאים ובגמ׳ יומא דנ״ב. משל לכלה כו׳ ועוד הרבה. והנה יש אשה אוהבת את בעלה ורוצה שגם הוא יאהבנה ויתן לה כל צרכה אלא שמחמת שהיתה רגילה עם נואפים וסריקין נמשכה אחריהם וזנתה במקרה והרבה חברים רעים עושים. והבעל מקנא הרבה ע״ז ומרחיק עצמו ממנה וגם מושך פרנסתה ממנה. וזה גורם לה להיות מוספת לזנות ולהתקרב לאחרים שלא ברצונה האמיתי. אלא מחמת שבעלה מתרחק ממנה וכסבורה שבעלה שונאה בתכלית ואינו רוצה להיות עוד עמה. וא״כ היא מוכרחת ליקח את זרים. ובאמת אלו היה בה דעת היתה מבקשת את בעלה שימחול לה על זנות הראשון שזנתה במקרה מחמת חברים רעים שלא נשמרה מהם. אבל היא לא כן עשתה אלא כל שבעלה מתרחק ממנה היא מוספת לזנות ואומרת שבעלה גורם לזה. כך היה בימי השופטים. שתחלת ע״ז היה משום שהיו בקרב הגוים שבעה עממין. ולא נזהרו במה שהתרה יהושע בהם ועתה הסירו את אלהי הנכר וגו׳ כמש״כ לעיל ל׳ ט״ו. והיה ע״ז זו בתורת זנות והקב״ה הרחיק עצמו מהם ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם. ומזה הגיעו לע״ז אפילו שאינם משבעה עממין אבל בימי מלכי ישראל ויהודה אחר בנין הבית היה הענין דומה לאשה שבעלה רודף אחריה באהבה יתירה. והיא מרוב שלוה אינה רוצה לסבול דרכיו וזהירות יתרה שמטיל עליה. ומבקשת דרכים שישנאה בעלה ויגרשה וכסבורה שאם תנשא לאחר יהיה טוב לה בלי זהירות כ״כ שעליה לפני בעל זה ע״כ היא עושה תועבות כאלה שלא היתה ראויה לכך לפי חין ערכה ושכלה. אלא הכל כדי שימאסנה בעלה ויפליג דעתו ממנה. ובעלה עדיין רודף אחריה עד שאח״כ באמת אינו יכול לסבול עוד וקוצף עליה ומרחיקה מביתו בתכלית הרחוק. ומשגת כמה צרות. אז בושה לשוב לבעלה וכסבורה שלא ישוב עוד לקחתה אחר שהרבתה מעשים שימאסנה כך הי׳ ישראל ברוב שלוה. ורוה״ק היה לרוב אפילו בימי אחאב כידוע אבל המה עבדו ע״ז ושארי תועבות כדי להכעיסו למען ירחיק הקב״ה שכינתו מהם. שקשה היה עליהם להיות נזהרים בתורה ומצות שהטיל עליהם וחשבו שכאשר יפליג הקב״ה שכינתו מהם. אז יהיה פרנסתם ע״י מלכת השמים כמו כל האומות. עד אשר קצף ה׳ עליהם והרחיקם. והיו מדמים שא״א לקוות עוד שישגיח ה׳ עליהם וכדכתיב בס׳ ירמיה מדוע אמרו עמי רדנו. וכמו שביארנו מזה בספר ויקרא כ״ו ל״ו ואילך. ועתה נשוב לסדר המקרא. וזנה. תחלת ע״ז היה במקרה בתורת זנות. והסיבה לזה. אחרי אלהי נכר הארץ. וכפרש״י גויי הארץ. ומפרש עוד אשר הוא בא שמה בקרבו. באשר ישראל יושב עמו. ודייק המקרא עוד שמה. דגם ישיבת א״י גרם לזה כדאיתא במדרש שה״ש עה״פ רחצתי את רגלי איככה אטנפם. שאמרה כנ״י שאותו המקום משיאני לע״ז ע״כ נכשלו דהרבה שכנים עושים והמקום גורם:

ועזבני. מלהיות כרוך ודבוק באהבתי כמו שהזהירום משה ויהושע והטו את לבבכם כמש״כ לעיל. כי אז לא היו נפתים אחר נכר הארץ. אבל המה עזבוני:

והפר את בריתי אשר כרתי אתו. כי אם כה תעשו להם מזבחותיהם תתוצו וגו׳ כדכתיב לעיל ז׳ ה׳ ובפ׳ ראה. אבל לא רצו להפר את הברית בשלימות שלא יהא הקדוש ברוך הוא משגיח עליהם. אלא הפרו את אשר הבטיחו להקב״ה:

יז[edit]

וחרה אפי בו ביום ההוא. בזמן שזנו:

ועזבתים. למקרה בלי השגחה לטובה. ובלי רוה״ק:

והסתרתי פני מהם והיה לאכול. כמש״כ שופטים ב׳ ט״ו בכל אשר יצאו יד ה׳ היתה בם לרעה כאשר דבר ה׳. וכתיב בעזיבה והסתר פנים בל״ר. כי לא היו הכל שוין בזה אלא כל א׳ לפי ערכו היה בעזיבה והסתר פנים ממה שהיה ראוי להיות וכל שיש הבדל כתוב בל״ר כמש״כ בכ״מ:

ואמר ביום ההוא. בעת ההוא יהיו חושבים:

הלא כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. בשביל שהקב״ה מסתיר פנים ממנו ומראה בזה אשר לא חפץ בנו ובע״כ מוכרחים אנחנו לעבוד ע״ז. ע״כ כתיב ויוסיפו לעשות הרע וגו׳. והוא בשביל שלא היה בכל השנים הללו באור הנבואה ורוה״ק:

יח[edit]

ואנכי הסתר אסתיר וגו׳. אוסיף להסתיר פנים הרבה:

על כל הרעה אשר עשה. על מה שהם מוסיפים לעשות הרע. כך אני מוסיף להסתיר פנים:

כי פנה אל אלהים אחרים. כי כ״כ עבירה גוררת עבירה עד שהגיע לע״ז שאינו מאלהי נכר הארץ. אלא כלל אלהים אחרים. כמו שאח״כ עבדו את בעל ברית. ואת אלהי ארם ואלהי צידון. וכ״ז הי׳ אחר אשר נגררו לע״ז מנכר הארץ והקב״ה הסתיר פנים מהם:

יט[edit]

ועתה כתבו לכם. לפי הפשט מזהיר למשה שיכתוב את השירה הזאת בס״ת וילמדה את ב״י. דלא ככל פרשיות שבתורה שמתחלה דבר משה בע״פ לישראל כמו ששמע מפי הקב״ה. ואח״כ כתב אבל שירת האזינו הזהירו ה׳ שיכתוב ויגמור התורה וללמד את ב״י מתוך הכתב. כדין תורה שבכתב בזה״ז. וכן עשה משה כמבואר להלן כ״ב ויכתוב משה וגו׳ ואח״כ וילמדה וגו׳. ומש״ה נהג בה משה כדין שאנו עושים לברך עה״ת כשמלמדים מתוך הכתב וברבים כדאי׳ בירושלמי ברכות פ״ז מה תורה ברבים טעון ברכה. וכך עשה משה כדכתיב כי שם ה׳ אקרא וגו׳. וכדאי׳ בברכות דכ״ג. והרי לא נהג משה הכי עד כה. והטעם היינו משום שעד כה היה באופן שהשכינה מדברת מתוך גרונו. והוא דרך נסי שאין טעון ברכה וכמו לענין פרנסה לא התפלל במדבר מחמת שהיה הכל בדרך נס כמש״כ בספר במדבר כ׳ י״ג. כך לא ברך עה״ת בשעה שהיתה דרך נס. משא״כ שירת האזינו היה טעון ברכה. והיינו דכתיב להלן ל״ב מ״ד ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע ב״נ. ולכאורה קשה היכן נצטוה יהושע בכך. אלא ודאי לא נצטוה אלא משה. ורק מחמת שלא היה הולך עוד קולו על כל ישראל. משום שלא היה בדרך נס. היה נצרך יהושע לסייעו בדבר. ומש״ה כתיב כאן הושע באשר לא היה קורא מדעת עצמו והמצוה מפי ה׳ אלא בשליחות משה. וכמו שהיה אז תלמידו והיה נקרא הושע. כ״ז הגיע למשה רבינו בשירת האזינו. והוא משום שהחל אורו לכהות. עד שהגיע לפני מותו ממש. התגבר האור ואמר פ׳ וזאת הברכה בע״פ. באותו כח שהיה תמיד. כדרך נר הכבה שמתלקח בשעת הכבוי באותו זוהר שהיה תחלה. כ״ז ביארנו פשט הכתוב ועתה כתבו דמדבר עם משה. אבל א״כ קשה לשון כתבו בלשון רבים. והרמב״ן כ׳ דקאי על משה ויהושע ונסתייע מדכתיב בשעת הלמוד הוא והושע ב״נ. ובמח״כ דבריו תמוהים. דא״כ יותר היה לכתוב ולמדו את ב״י. והכתיבה היה דוקא בעצמו. כמבואר להלן ויכתוב משה וגו׳. אלא העיקר כמש״כ. וכאן לא דבר ה׳ עדיין עם יהושע כלל. וקרוב לומר שיהושע לא שמע כל אותו הדבור שהיה עם משה. וא״כ עלינו לפרש לשון כתבו דהיינו דאי׳ בסנהדרין דכ״א ב׳ דמכאן מוכח דמצוה על כל א׳ מישראל כתיבת ס״ת שנא׳ ועתה כתבו לכם וגו׳. וכבר ביארנו דדרך משנה תורה לכלול שתי מצות באזהרה א׳. והנה מדכתיב את השירה הזאת היה במשמע שכמו הצווי למשה לא היה כאן אלא בשירת האזינו כך מצוה לכל ישראל אינו אלא השירה. [והרמב״ם ריש הל׳ ס״ת כתב כלומר כתבו לכם ס״ת שיש בה שירה לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. וקשה טובא דילמא יש מצוה מיוחדת בכתיבת השירה כמו פרשיות של תפילין ומזוזות. ותו ק׳ הא מחלוקת אמוראי היא בגיטין ד״ס. ויותר תמוה מדאי׳ בנדרים דל״ח א׳ אריב״ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנא׳ כתב לך כו׳ כתבן שלך. פי׳ למוד התורה לא ניתן אלא למשה ולזרעו. ולישראל לא ניתן אלא מעשה המצות. ומקשה הא כתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. ודחי השירה לחוד. ומקשה תו מסיפיה דקרא למען תהיה לי השירה הזאת לעד. וצ״ל דנוס׳ הרמב״ם היה כתיבה לחוד. ומקשה למען תהיה לי וגו׳]. אכן למדנו מסוגיא זו עיקר הענין דסיפיה דקרא מוכיח על פי׳ המצוה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת שהוא כל הס״ת. ומתפרש השירה הזאת בשני אופנים. על משה רבינו כמשמעו השירה הזאת. ולכל ישראל הפי׳ התורה כולה. ויש להבין הוכחת הגמ׳ מסיפיה דקרא דקאי על כל התורה. וע׳ פי׳ הרא״ש ור״ן. ולי נראה דמשום דמיירי הני קראי בנבואה דימי שפוט השופטים. שלא הגיעו לע״ז משום רוב שובע ועונג. וא״כ לא נזכר גאולתם בשירת האזינו. שהרי שמה מבואר וישמן ישורון ויבעט וגו׳. וזה היה בימי מלכי ישראל ויהודה הרשעים דכתיב בסמוך ואכל ושבע ודשן. וע״ז הדור כתיב בשם הגאולה כמבואר שם מקרא ל״ה ול״ו. אלא ע״כ פי׳ זה העד. היינו כל התורה. שמבואר בכמה קראי שיהיה בית הבחירה כמש״כ בס׳ שמות כ״ג כ׳ ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. ובס׳ בראשית מבואר דהר המוריה הוא ההר אשר ה׳ יראה. ועוד הרבה קראי. ומזה היה לישראל לעד גם בימי שפוט השופטים שיגאלו מצרותיהם. ועוד יהיה להם מלך בישראל. ואח״כ יבנה בית הבחירה על מכונו. וע״ז כתיב למען תהיה לי השירה הזאת לעד בב״י. ומזה למדנו פי׳ השירה כה״ת כולה ומזה למדנו פי׳ רישא דקרא כתבו לכם את השירה הזאת. דקאי על התורה. וממילא למדנו שהתורה נקראת שירה. וטעם הדבר מבואר בקדמת העמק אות ג׳:

ולמדה את ב״י. קאי על משה ביחוד:

שימה בפיהם. הביאור וכדאי׳ בעירובין נ״ד בפסוק אשר תשים:

למען וגו׳. קאי על כל התורה. ומש״ה כתיב עוד הפעם למען תהיה לי השירה הזאת. ומה מקרא חסר למען תהיה לי לעד בב״י. אלא כמש״כ:

כ[edit]

כי אביאנו וגו׳. אח״כ הודיע הקב״ה מה שיהיה אחר שיבנה בהמ״ק. ויסדות הארץ של שבעה אומות יהי׳ כלה ונעקר מן הארץ. ולא יהיה עוד פתוי מאוה״ע שיעבדו ע״ז. אבל מכ״מ חטאו מחמת שהיה ארץ זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן. ובקשו מתוך הרחבה להפטר מעבודת ה׳ הנדרשת לזהירות הרבה. ע״כ מתחלה. ופנה אל אלהים אחרים ועבדום. ראו כי טוב יותר לקבל עבודה מע״ז שאינו נצרך לזהירות כ״כ:

ונאצוני. הכעיסוני. השתדלו להרחיק את השכינה מישראל. ומש״ה העמיד מנשה צלם בהיכל. ואחאב העמיד עבודת כוכבים על כל תלם. גם הרגו נביאי ה׳. ואחז חתם בכ״נ וב״מ כדי שלא יהיו גדיים לומדי תורה. והכל כדי שתסתלק השכינה מישראל. עי׳ בב״ר פ׳ מ״ב וכ״מ:

והפר את בריתי. לגמרי שבקשו שהקב״ה לא ישגיח עליהם כלל. ויהא רק ע״פ השגחת מלכת שמים שהיא השמש. מש״ה לא כתיב כאן אשר כרתי אתו. דכאן בקשו להפר כל הברית וההתחברות שיש להקב״ה עם ישראל. שהוא בריתי יומם ולילה:

כא[edit]

והיה כי תמצאן וגו׳. כאן לא כתיב כמו לעיל ומצאוהו רעות וגו׳. דשם הודיע ה׳ שאע״ג שלא יהיו מכעיסים. ורק כזונים אחר עבודת כוכבים אבל לא יבקשו הסתרת פני ה׳. והייתי ס״ד שלא יגיע להם כל הקללות. ע״כ הודיע ה׳ שמכ״מ ימצאוהו רעות רבות וצרות. משא״כ בדור הזה שעשו להכעיס והרי כבר כתיב ע״ז התוכחה הראשונה אם בחקתי תמאסון וגו׳ להפרכם את בריתי. ולא בא הכתוב להודיע כי יגיע להם כך. אלא כאשר יגיע להם רעות וגו׳:

וענתה השירה הזאת לפניו לעד. לא כתיב לי לעד. שגם המה יודעים שבשביל רשעתם אני מענישם ולא בשביל איזה שנאה ועלילה. אלא להיפך תבא השירה לעד שבכ״ז הכעס שהכעיסו. מכ״מ עם ה׳ המה והוא משגיח עליהם ולבסוף יגאלם. וזה היה צורך גדול להודיע כמש״כ באורך בס׳ ויקרא שם. ותעיד השירה לפניו שלא יסיחו דעתם ממני:

כי לא תשכח מפי זרעו. לא תאמר מה תועיל השירה אחרי שיגיעו למדרגה זו שיעשו להכעיס וימנעו תורה מישראל כמו שעשה אחז. וא״כ לא ידעו מזה העד ג״כ. ע״ז הבטיח ה׳ כי לא תשכח:

כי ידעתי וגו׳. ומפרש הכתוב על מה תעיד:

כי ידעתי את יצרו וגו׳. והרי ידעתי מתחלה גם טרם אביאנו. שיהיה כן. ומכ״מ ע״מ כן הנני מכניסם. וא״כ אח״כ כשהגיעו לכך. מכ״מ יגיעו ג״כ ליד גאולה. או ה״פ כי כמו שידעתי את יצרו וגו׳ ונתקיים לאמת ברור. כך הוא לעד אמת מה שכתוב בשירה לבסוף הגאולה העתידה. והיינו דברי רבי עקיבא שלהי מסכת מכות כשם שנתקיימה נבואה זו כך תתקיים נבואה זו:

כב[edit]

ויכתוב משה וגו׳ וילמדה את בני ישראל. עיקר הלמוד כתוב להלן וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם. וזה היה אחר שנגמר כתיבת הס״ת עד תומם. ואז היה אפשר להקהיל. את העם ולומר השירה בברכה כמו שאמר כי שם ה׳ אקרא. אבל בס״ת חסירה א״א לברך. וא״כ לא היה יכול משה מיד להקהיל קודם שהודיעו הקב״ה כל פרשת וזאת הברכה וגמר כתיבת ס״ת עד לעיני כל ישראל כדאי׳ בב״ב פ״א. ואיש יש להבין מקרא זה שאנו עומדים. מהו וילמדה את ב״י. אלא כמש״כ הרמב״ן ז״ל דמתחלה למדה את ב״י איש איש לשבטיהם. ונראה להוסיף שהכתוב מודיע זריזות משה. דעיקר מקרא זה אינו במקומו. שראוי היה לכתוב אחר אשר נשבעתי ויצו את יהושע וגו׳ שהרי כל הפרשה מיירי בדבר ה׳ למשה וליהושע. אלא הכתוב מספר אשר תיכף כשכלה הדבור עם משה ועדיין היה השכינה בא״מ ומדבר עם יהושע. הוא משה רבינו סילק עצמו משם ונזדרז למצות כתיבה:

וילמדה את ב״י. עוד טרם הגיע למצות קריאת השירה לכל ישראל. לימד הביאור להרבה אנשים. כדי שיבינו וישכילו מיד אחר שיקרא בתורה לכלם. ועשה כן ביחוד בפ׳ זו. באשר לא היה עוד קולו של משה משמיע לכל ישראל כמו שהיה בשעת מ״ת והלאה שאמר ה׳ אז משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ע״כ כדי שלא יטעו בפירוש המקרא. הקדים ללמד לכמה אנשים. והמה יעמדו תו״מ לכל ישראל. וכן עשה בפ׳ שקודם מ״ת כמש״כ בס׳ שמות י״ט ו׳ ע״ש:

כג[edit]

ויצו. הקב״ה:

ויאמר. ע׳ לעיל י״ד:

ואנכי אהיה עמך. נכלל בזה בין בעת טובה תהיה השגחתו עמו. בין בעת רעה כשיהיו ראוים לעונש. יהי שומע תפלתו וקרוב אליו. וכמש״כ לעיל בפסוק ח׳:

כד[edit]

עד תמם. שהודיע הקב״ה אותו עד לעיני כל ישראל:

כה[edit]

את הלוים נושאי ארון וגו׳. כמשמעו הלוים שנתייחדו לשאת עד כה הארון. ולמד מענינו. דכתיב בסמוך מצד ארון ברית וגו׳. ומש״ה לא כתיב הכהנים. ואע״ג דמסתמא היה המשים אלעזר שהוא העוסק גם בתחלת המשא. מכ״מ נמסר הדבר ללוים עד בוא השעה שיניח אלעזר בצד הארון:

כו[edit]

לקוח את ספר התורה. ולא אמר קחו. כי באמת עדיין לא הגיע השעה לכך. שהרי היה נצרך לקרוא השירה בס״ת ברבים אלא אמר עתה שתגיע השעה להניח בצד הארון. ועיקר המאמר היה לצורך ענין הדבור הקהילו אלי כמו שיבואר:

מצד ארון ברית ה׳. כבר ביארנו בס׳ במדבר י׳ ל״ג עפ״י הברייתא. שלוחות השניות לא נקראו ארון ברית ה׳ אלא או לוחות הראשונות שנשברו. או ס״ת. והבאנו שם מחלוקת תנאי ריב״ל ורבנן. אי היה בארון שעשה בצלאל בכל משך המדבר. גם הלוחות שנשברו. או גם הס״ת והנה לרבנן שהיו הלוחות שנשברו באותו ארון ומש״ה נקרא ארון ברית ה׳ ניחא בפשיטות. אבל לריב״ל דס״ל דשברי לוחות הוא בארון בפ״ע ולא נקרא ארון של בצלאל ארון ברית אלא משום ס״ת היינו פרשיות ש״ת. א״כ אין מדויק לשון מצד ארון ברית ה׳. שהרי לא נקרא הכי אלא משום הס״ת. וא״כ איך אפשר לומר על הס״ת שיניח מצד ארון ברית ה׳. אבל נראה דריב״ל מודה דאחר הליכת המדבר הניחו שברי לוחות בארון שעשה בצלאל. אלא ס״ל דכמו במדבר הלכו שברי לוחות בארון בפ״ע. כך היה תמיד שבשעת מלחמה נטלו השברי לוחות מזה הארון והניחו בארון השני ונשאוהו למלחמה. אבל אחר המלחמה הניחו בארון שבקה״ק. והיינו דאי׳ במס׳ ב״ב ספ״א דשברי לוחות היו בארון שבקדשי הקדשים והוכיחו מקרא דשלמה המלך. ולא כתוס׳ עירובין דס״ג ב׳ דלמ״ד שני ארונות היה צ״ל שהניחו השברי לוחות בימי שלמה בבנין הבית. וס״ל דמאז והלאה מודה ריב״ל שלא באו למלחמה. וזהו דוחק. והרמב״ן בפ׳ עקב הוכיח מזה דב״ב דסוגית התלמוד דלא כריב״ל. ולדברינו אין שום ק׳ דודאי כ״ע מודי בזה אלא דלריב״ל היה המצוה לטלם למלחמה ולצורך מצוה רשאים ליכנס לקה״ק כמש״כ התוס׳ בב״ב די״ד א׳. מעתה שפיר נקרא אז זה הארון שעשה בצלאל ארון ברית ה׳ מחמת שהיו מונחים בו שברי לוחות:

והיה שם בך לעד. כל התורה שהשירה בכללה. וכמו שהשירה לעד. ממילא כל התורה לעד. ואמר בלשון יחיד בך. ואע״ג שהחל בלשון רבים ושמתם. היינו משום שבשעה שמדבר עם האומה בכלל. מכנים אותה בלשון יחיד. אבל כשמדברים עם הרבה אנשים בשעה שאינו נוגע לשליחות הכלל. הרי הם רבים. וכ״כ הגר״א ז״ל בס׳ אדרת אליהו. ומש״ה הצווי ושמתם. לא בא מחמת שליחות של ישראל מש״ה דבר בלשון רבים. אבל בדברו והיה שם בך. הכוונה שמדבר עם הלוים בשם כל ישראל. מש״ה אמר בלשון יחיד. וע׳ בסמוך:

כז[edit]

את מריך. הוא הנעשה בכונה שלא כדעת המצוה:

ואת ערפך הקשה. הוא חטא הבא מחמת הטבע. שקשה להתהלך נגד הטבע וההרגל שמונח בדעת האדם. שהוא באחורי הראש. כמש״כ הראב״ע פ׳ יתרו. מש״ה מכונה בלשון קשי עורף. וכמש״כ בס׳ שמות ל״ג ג׳. והקדים משה שני דברים אלו שהביאם לידי ע״ז להכעיס. וכמש״כ לעיל ל׳ ט״ז דא״י גרם לע״ז מצד הטבע ומכש״כ בעת שהיו מעורבים עם ז׳ אומות. ומשה רבינו הזהירם בשביל זה להטות את הלב לאהבה ודבקות. והמה מרו את דברי קדשו. ולא הכניסו עצמם במעלה עליונה זו. אמנם זה לבד לא היה רע כ״כ. אבל מזה נגררו אחר הטבע הקשה שהוא קשיות עורף שתהיו רדופים אחר ע״ז. ומזה תבוא לידי ע״ז להכעיס:

הן בעודני חי עמכם היום. והיה נוח להיות דבוק בה׳ ולישא משא חסידות ואהבת ה׳ מצד שהיה הקב״ה משרה שכינתו בגלוי וחל רוה״ק בנקל על מי שרצה להתבודד ולשאוף רוח הקודש. מכ״מ. ממרים היתם עם ה׳. לא רציתם להשתעבד תחת הנהגה עליונה זו וזה היה עיקר שליחות מרגלים כמש״כ בפ׳ שלח. ופי׳ עם ה׳ אף ע״ג כשהייתם עם ה׳. ולא עלה עה״ד לעבוד ע״ז ח״ו. אבל מכ״מ ממרים הייתם שלא להתנהג במעלה עליונה זו כרצון ה׳ שתהיו מתנהגים במדבר בזה האופן דוקא:

ואף כי אחרי מותי. שלא יהיה קרבת ה׳ עמכם בשפע יתירה. וקשה מאד להרגיל הדעת לאהבת ה׳ ודביקות כפי ההכרח לפי השעה כמש״כ. ואמר הייתם בלשון רבים. שלא היה המרי בהסכמת האומה בכללה. אלא רבים היו:

כח[edit]

הקהילו אלי. פרש״י בשם המדרש דלא תקעו אותו היום בחצוצרות משום שנגנזו בחייו של משה לקיים מה שנאמ׳ ואין שלטון ביום המות. ולכאורה אין מובן. הרי אמר הקהילו את כל זקני וגו׳ שהם ת״ח שבדור. והחצוצרות לא היו אלא או לתקוע באחת ויבאו רק הנשיאים. או בשתים ויקהלו כל הקהל. וא״כ היה ההכרח להקהיל ע״י שלוחים. אבל באמת היה גם כאן המצוה שיבואו כל הקהל וכמש״כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל. והא דקאמר משה הקהילו אלי את כל זקני. לא היה אלא לזרזם לבא לשמוע תוכחה. ויהיו כל ישראל נגררים אחריהם [ויבואר לפנינו שייחד משה רבינו כאן לקרוא הזקנים בשם שמים והמון ישראל בשם ארץ]. והנה מה שישב המדרש שנגנזו החצוצרות ג״כ אינו כמשמעו. שהרי נדרשים היו לעבודת המשכן. אלא הכונה הוא כמש״כ בס׳ במדבר י׳ ט׳ שא״א להריע בחצוצרות אלא במקום שיש שם ה׳. ועד כה היה הארון של עץ באהל משה ושם היו פרשיות ש״ת. מש״ה היה אפשר להשתמש בחצוצרות. אבל באותו יום מסר הכל ליד הלוים להניחם לארון שבקה״ק כדאי׳ בפ״א דב״ב. ושוב לא היה אפשר להשתמש בחצוצרות. והיינו שהקדים לומר ללוים לקוח וגו׳ ומחמת זה הקהילו אלי וגו׳. וע״ז נאמר אין שלטון ביום המות משום שמסר כל שלטי גבורתו של משה לפני מותו ללוים:

ואעידה בם. אינו מלשון עדות כמו לשון העידותי בכם היום וגו׳. אלא מלשון התראה כמו העד העיד בנו האיש לאמר וגו׳ וכן שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך. ולהלן ל״ב מ״ו אשר אנכי מעיד בכם היום. ומשום שמנהג העדים להתרות. חל על התראה לשון עדות. שאתנהג עמך כפעולת עדים. ועיקר הכונה שהוסיף משה לומר. דמלבד שבאה השירה לעד. עוד בא בזה להתרות השמים והארץ שלא ישפיעו שום ברכה אם לא ע״פ דבר ה׳ והשגחתו הפרטית. שלא כמו שסבורים ישראל שאם יסלק ה׳ שכינתו והשגחתו מא״י. יהיה הטבע שולט שם לטובה כמו בכל אפסי תבל. ולעולם השמים יתנו מטר והארץ תתן טל. וישפיעו יבולם. ע״ז התרה השמים והארץ. ובשירה יבואר דבשם שמים וארץ נכלל כל המשפיעים והמושפעים. ובזה נכלל גם השפעה רוחנית. והזהיר גדולי ישראל שישפיעו תורה ומוסר. ואת המון ישראל שיבואו לשמוע דבר ה׳:

כט[edit]

כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם. להטות לבבכם לאהבה אם ה׳ ומשום זה. וקראת אתכם הרעה. הרעה של ע״ז. או הרעה שהוא העונש שיגיע לכם ממניעת המטר וכדומה. המה יקראו אתכם. באחרית הימים. היינו בסוף אותה תקופה. וכמש״כ בס׳ בראשית מ״א א׳:

כי תעשו את הרע בעיני ה׳ להכעיסו במעשה ידיכם. אם נפרש הרעה של ע״ז הבא מצד הטבע. הפי׳ שע״ז זו יקרא להביא לידי להכעיס. מצד עבירה גוררת עבירה. ואם נפרש הרעה של העונש. הפי׳ שזה העונש יקרא שיהיה קשה עליהם לקבל השגחת ה׳. ע״כ ירצו לעשות להכעיס כדי שיסלק ה׳ השגחתו לגמרי ויהיה טוב להם. וכמו שאמרו בימי ירמיה ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. ע״כ הנני מתרה השמים והארץ. שתדעו מזה שאין תוחלת ותקוה להפטר מהשגחת ה׳ ובע״כ אתם מחויבים להשתעבד לתורתו ועבודתו. כדי שתהיה השגחה לטובה:

ל[edit]

באזני כל קהל ישראל. שיכנסו הדברים באזניהם ושמעו הכל את דברי השירה וע״ע להלן ל״ב מ״ד מש״כ שם:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.