בן יהוידע/ברכות/ד/א

בן יהוידע ברכות ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פְּלֵתִי שֶׁמֻּפְלָאִים דִּבְרֵיהֶם. נראה לי בס"ד הכונה על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל, אין מושבין בסנהדרין אלא חכמים שיכולים לטהר השרץ ומראין לו פנים, והגאון מהר"י ז"ל פירש טעם נכון לזה, וגם אנא זעירא פרשתי טעם נכון בעזה"י וכמו שכתבתי בספרי הקטן אם המלך על מגילת אסתר, בפסוק (אסתר א, יג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים, יעוין שם, וזהו שאמר כאן מופלאים בדבריהם, שיכולים לומר על כל דבר טעמים לטהר וטעמים לטמא שהם עניינים סותרים, והוא דבר פלא בחכמה זו לטהר השרץ ומראה לו פנים, ולפי גירסת בעל עין יעקב דגריס במעשיהם, נראה הכונה שסנהדרין צריכין לידע בחכמת הכישוף, וגם כן צריך שידעו בשם המפורש, שאז הם יכולים לעשות מעשים נפלאים הפך הטבע, כשיצטרכו לכך בשביל קיום דבר המשפט, ומה שאמרו אורים וכו' תומים וכו', פירש רש"י ז"ל ביומא דף ע"ג רצונו לומר, שאין גזרתן חוזרת שנאמר כמשפט האורים, עיין שם.

שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי (תהילים פ״ו:ב׳) רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק. מקשים והלא דוד המלך ע"ה חסיד גדול היה בכמה דברים, ומאי רבותיהו דהני תרי דחסידותא דפרטי להו רבנן הכא בפרושא דקרא, ונראה לי בס"ד דקשיא להו בזה שאמר חסיד אני, כאלו בא לשלול אחרים מזה, ומנא ידע דלו לבדו תתייחס החסידות, ודילמא איכא חסידים עדיפי מיניה דמחמרי טפי, לכך באו לפרש החסידות בענין הנוגע לתכסיסי מלכות, ובענין זה אין בזמנו דומה אליו, דלא היה בישראל מלך אלא הוא לבדו.
ועוד נראה לי בס"ד דסברי מרנן כיון דדוד המלך ע"ה היה עניו מאד לא ירצה לשבח עצמו בענין החסידות, ולא אמר כן אלא כדי להציל עצמו מלזות שפתים שיש עליו בענין בת שבע, ולכן כל אחד מן החכמים הנזכרים פירש החסידות בענין שבה יתברר שהוא נקי וצדיק בדבר זה של בת שבע, והוא כי ידוע (דברי) רבותינו ז"ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה, כלומר לקחה קודם זמן הראוי להמתין אליו, ופירש רבינו האר"י ז"ל הענין שהיה דוד המלך ע"ה צריך לתקן את לאה ואת רחל כי היה כלול משניהם, ולכך מלך שבע שנים תחלה בחברון, שבהם תיקן את רחל, והיה צריך לתקן אחר כך את לאה בשבע שנים בירושלים, שהיא סוד לאה, ואחר כך תהיה בת שבע ראויה אליו שישאנה, והוא לא המתין שבע שנים אלא בתחילת ביאתו לירושלים לקחה, וזה שאמרו אכלה פגה, וכנזכר בשער הפסוקים בשמואל עיין שם.
והנה ידוע מה שהיה דוד המלך ע"ה זריז לקום בחצות לילה, היינו כדי לקשט את לאה שהיא סוד חצות השני של הלילה, וזו הוכחה שלא חטא בבת שבע, דאם חטא חס ושלום, איך היה יכול לתקן ולקשט את בחינת לאה בחצות לילה אם חס ושלום קלקל קלקול גדול כזה בבחינתה בענין בת שבע, ולכך מאן דאמר הראשון הביא חסידות זו של חצות לילה שהיה דוד אומר חסידות זו שלו כדי לברר שהוא לא פגם וקלקל חס ושלום בחטא אשת איש בבת שבע. ומאן דאמר הב', הביא חסידות אחרת שהיה מזלזל בכבודו כדי לטהר אשה לבעלה, והטעם שהיה דוד המלך ע"ה משתדל בדבר זה מאד לטהר אשה לבעלה, היינו כדי לתקן מה שעשה בענין בת שבע, כי באמת הוא לא חטא בזה כלל כי היתה ראויה לו, והיתה מגורשת וטהורה, וגם ימי הבחנה היה כראוי וכנזכר בזוהר הקדוש, ורק אכלה פגה, שנראה לעיני הרואין שחטף אותה מבעלה, וכן הוא על פי האמת, כי לקחה מבעלה קודם הזמן הראוי להמתין, וכנזכר לעיל, ולכך היה משתדל לטהר אשה לבעלה אף על פי שהיה מזלזל בכבודו בכך, ונמצא כי הוא לא חטא בבת שבע כלל, ורק זה החסרון היה לו בדבר הזה, שחטף אותה מבעלה קודם זמנה, ולכך היה מזכיר דוד המלך ע"ה חסידות זו שהיה נזהר בדבר זה לברר שהוא באמת לא חטא בבת שבע חטא ממש.
ודע כי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פירש שם הטעם מה שקרא דוד המלך ע"ה את עצמו חסיד, יעוין שם, ולפי דברי רבינו ז"ל שם, מובנים היטב דברי חז"ל הן למאן דאמר הא' והן למאן דאמר הב', והמשכיל יבין איך הדברים מכוונים היטב ודו"ק.

שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב. יש להקשות, למה נקיט מלכי מזרח ומערב ולא אמר מלכי צפון ודרום, דודאי יש מלכים גם כן שם? ועיין מהרש"א. ועוד יש להקשות, ולמה הקדים מזרח למערב? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במדרש במדבר, אמר לו הקב"ה למשה רבינו, מזרח, שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה וכו', לכך כתיב (במדבר ב, ג) וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם עיין שם. נמצא המזרח הוא חלקו של דוד המלך ע"ה שהוא משבט יהודה, ולכך כיון שבא להזכיר ההבדל שיש בינו לבין מלכי אומות העולם, נקט מלכי מזרח שהם בחלק שהוא שלו וכיון שזכר מזרח, הזכיר מערב, שהוא קצה השני שכנגדו.
אי נמי נראה לי זכר מלכי מזרח ומערב, כדי לגנותם עוז בגנאי אחר על אשר הם הולכים בהבל וריק שמשתחוים לחמה היוצאה במזרח ושוקעת במערב.

שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם. נ״ל בס״ד נקיט אֲגֻדּוֹת על שלשה מיני כבוד המיוחד להם, כי אין אגודה פחות משלשה וכבודן של מלכים משולש בשלשה מיני כבוד, הא' מצד שבט הממשלה והמלוכה המסור בידם בלבד לרדות בו, והב' מצד הכסא, וכמו שאמר פרעה ליוסף הצדיק ע"ה (בראשית מא, מ) רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ, והג' מצד המלבוש המיוחד להם דוקא שאין רשות לשום אדם להתכבד בו ללבשו, וכמו שנאמר (אסתר ח, טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, הרי שלשה מיני כבוד, שהוא אגודה, כי אין אגודה פחות משלשה, הם מיוחדים למלכים בלבד, ולזה אמר יושבים אגודות אגודות, בכבודם ואני עשיתי להפך שהייתי מזלזל בעצמי בעבור מצות השי"ת לטהר אשה לבעלה, בשלשה דברים שהיתה ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושיליה, כדי לטהר אשה לבעלה.

כָּל מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה, אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי וְאוֹמֵר לוֹ מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי, יָפֶה דַּנְתִּי? יש להקשות, למה היה מזכיר שמו שאומר לו מפיבשת רבי, כיון שהוא מדבר עמו בפניו, והוה ליה למימר ואומר לו יפה דנתי, ונראה לי בס"ד על פי מה שהקשו המפרשים ז"ל, איך יקראהו בשמו מאחר שהיה רבו, דאף על פי שאומר לו רבי, גם כן אסור בפניו, ותרצו דדין זה לא אתמר אלא ברבו מובהק, ומפיבשת לא היה רבו מובהק, אלא עִירָא הַיָאִירִי היה רבו מובהק, כמו שאמרו בגמרא דעירובין ועל דבריהם הנזכרים יש מקשים מאי קשיא להו, והלא יהושע אמר (במדבר יא, כח) אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם, ותרצו התם, אמר אדוני משה, שהקדים אדוני לשמו של משה רבינו ע"ה, וזה שרי אפילו ברבו מובהק, אבל אם היה אומר משה אדוני, אסור ברבו מובהק, וכאן אמר מפיבשת רבי, היינו טעמא משום דלא היה רבו מובהק עד כאן דבריו.
ובזה מובן בס"ד שפיר מה שנתחכם דוד המלך ע"ה לומר שני מילות יתירות אלו, והם מפיבשת רבי קודם שיאמר לו יָפֶה דַּנְתִּי? כדי שלא יתלונן עליו השומע לומר אם הוא רבך, איך היית דן מעיקרא, דאסור להורות בזמן שרבו קיים, ואפילו בתוך שלשה פרסאות אסור, דחשוב בפניו, לכך נתחכם להבליע התירוץ של קושיא בדבריו שהיה אומר לו בתחלת דבריו מפיבשת רבי, ומדברים אלו יבין השומע שלא היה מפיבשת רבו מובהק דאם היה רבו מובהק, היה צריך לומר לו רבי מפיבשת, כמו שאמר יהושע אדוני משה, וכיון שרמז בדבור זה שלא היה רבו מובהק השתא, ממילא לא יבא השומע להקשות עליו איך הורה הלכה מעיקרא בפניו, דדין זה לא אתמר אלא ברבו מובהק שלא יורה תוך שלשה פרסאות, ואם אין רבו מובהק שרי.

יָפֶה דַּנְתִּי? יָפֶה חִיַּבְתִּי? יָפֶה זִכִּיתִי? יָפֶה טִהַרְתִּי? יָפֶה טִמֵּאתִי? וְלֹא בֹּשְׁתִּי. יש להקשות הוה ליה למימר בקיצור ולא עוד אלא כל מה שאני דן אני נמלך במפיבשת רבי ולא בושתי? ונראה לי בס"ד כי יש אדם אחר שהורה הלכה למעשה ורוצה לשאול אותו הדין מרבו, או מן הגדול ממנו, כדי שידע אם יפה הורה או שמא טעה, לא יאמר לו כך וכך הוריתי ועשיתי מעשה, כי ירא שמא טעה ואז יבוש ממנו, אלא ישאל מן הרב דרך שאלה ללמוד דין, ולא יגיד שעשה מעשה, והיינו רבותיה דדוד המלך ע"ה שלא היה נוהג כך, אלא היה אומר כך דנתי וכך חייבתי, שהוא מגיד לפני מפיבשת שעשה מעשה ולא בושתי שלא חששתי מן הבושה דשמא טעיתי, ואז בא אני לידי בושה, ואף על גב דדברים אלו היה אומרם לפני הקב"ה שהוא יודע האמת ולמאי אצטריך לפרושי כולי האי, אך זה ידוע שהאדם יפרש זכיותיו כדי לסתור פי המקטרגים ולעורר מליצי יושר עליו למעלה. והנה רש"י ז"ל פירש זכיתי וחייבתי שייך בדיני ממונות ובדיני נפשות עיין שם, ומקשים העולם בשלמא דיני ממונות יכול לדון אותם לבדו, ולכך היה נמלך במפיבושת אחר מעשה, אבל דיני נפשות צריך לדון בסנהדרין קטנה או גדולה, ואין הדין נפסק על פי יחיד, ואם דוד המלך ע"ה היה יושב בסנהדרין ודן דיני נפשות, לא נפסק הדין על פיו לבדו, ועוד דבר שנפסק על פי הסנהדרין לא שייך לשאל אותו אחר כך מפי היחיד, יהיה מי שיהיה, דאין דברי היחיד כלום אחר דברי הסנהדרין שהם רבים, ונראה לי בס"ד דלאו בדין נפשות בלחודיה הוא מדבר, אלא מדבר בדין נפשות דפתיך בהדי דין ממון, כגון הא דקיימא לן בגמרא דסנהדרין דף ע"ב, היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים חייב, אין לו דמים פטור, ופירש רש"י כלומר, אם אינו ראוי ליהרג, כגון שבא אב על הבן, דתניא לקמן דאין הבן רשאי להרוג את אביו הבא עליו במחתרת, חייב לשלם את החבית כשאר מזיק, ואם אין לו דמים, כגון שאר כל אדם שניתן רשות לבעל הבית להרגו, פטור מלשלם דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באים כאחד, ואף על פי שניצול פטור מן התשלומין, דקיימא לן בכתובות דף ל"ד, חייבי מיתות שוגגין, כגון שלא התרו בהן, אין משלמין ממון שעם המיתה, אף על פי שאין נהרגין עד כאן לשונו.
נמצא לפי זה, אפשר שיבא לפני דוד המלך ע"ה לבדו דין ממון דפתיך בהדי דין נפשות, כגון ששבר חבית או עשה שאר הזק לחבירו בבואו במחתרת, דהשתא אף על גב דיש כאן דיני נפשות, אין דין זה של נפשות בא לפני הסנהדרין כי הבא במחתרת אינו נהרג בסנהדרין ואינו נענש בבית דין כלל, אך הם באים לפני דוד המלך ע"ה לדון בדיני הממון בשביל היזק החבית וכיוצא, זה טוען שהיה מתחייב בנפשו ופטור, וזה טוען שלא היה מתחייב בנפשו, כגון שטוען שהקפוה בני אדם או עדים, וכנזכר בהרמב"ם הלכות גניבה פ"ט הלכה י"א, או שטוען טענות אחרות שלא היה יכול בעל הבית להרגו דהרי זה מתחייב בממון ואז דוד המלך ע"ה היה מוכרח לדון תחלה בינו לבין עצמו את הדין הנוגע לדיני נפשות, לראות אם זה האדם יש לו דמים או לאו, ואז אחר כך ידון דין הממון אם יתחייב בהיזק זה, וכמה הוא מתחייב וכיוצא בזה, וכיון דדינים אלו הא בהא תליא, לכן שואל תחלה למפיבשת אם יפה חייבתי או זכיתי בדעתי בענין דיני הנפשות, לדעת אם יש לו דמים או לאו, ואחר כך שואל ממנו את אשר דן לענין מעשה בדבר הנוגע לממון.
אי נמי נראה לי בס"ד, כגן הא דתניא בגמרא דשבת וסנהדרין ושאר דוכתי, הגונב כיס בשבת חייב, שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה, היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור סקילה באין כאחד, ולפי זה השתא אם זה הגנב שגנב בשבת כבר מת, דלא נשאר כאן דיני נפשות כדי לדונו בסנהדרין, ורק בעל הגניבה תובע מן יורשיו ממון שגנב אביהם ממנו בשבת, והוא טוען שאביהם נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור סקילה, והיורשין טוענין שהיה הענין כך שהגניבה והסקילה באים כאחד, ופטור מן הממון, ובהאי גוונא צריך שידון דוד המלך ע"ה תחלה בינו לבין עצמו על דין הנפשות, לברר אם זה חייב מיתה או לאו, ואחר שיתברר אצלו דין זה, אז יברר דין הב' של הממון לעשות מעשה, ועל כן הוא שואל מן מפיבשת על שני הדינין, דהא תליא בהא, ועוד יש לתרץ כמה המצאות על דרך אופן זה השני אשר כתבתי, דאיירי בהיכא שכבר מת ואין כאן דיני נפשות לדין בסנהדרין ודו"ק.
והא דלא נקיט נמי הכשרתי ופסלתי אסרתי והתרתי, נראה לי דכל זה נכלל באומרו יפה דנתי, ורק פרט עוד למימר חייבתי וזכיתי, מפני שהם חמורים וקשים הרבה.

מַאי קְרָא? (תהילים קי״ט:מ״ו) וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ. פירש מהרש"א מאן מלכי רבנן עיין שם, ונראה לי בס"ד דאפיק למפיבשת בשם מלכי, כי מְלָכִים בהפוך אתוון מַכְלִים, כלומר, ואף על פי שאני יודע בו שהוא מכלים, שאומר לי טעית, עם כל זה לא נמנעתי מלדבר לפניו הוראות שהייתי מורה בעדותיך.

לֹא 'מְפִיבֹשֶׁת' שְׁמוֹ, אֶלָּא 'אִישׁ־בֹּשֶׁת' שְׁמוֹ. הקשה הרב פרשת דרכים ז"ל דף ל"ו למאי אצטריך להביא דבר זה כאן, דהכא הזכיר שם מפיבשת בהעברה בעלמא? עיין שם. ונראה לי בס"ד שהביא הש"ס דברי תנא הנזכר כדי לפרש בזה מה שאמר, ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, דקשא מה שייכות יש לחסידות זו, עם אותה חסידות שהיה עושה לטהר אשה לבעלה כדי שיאמר ולא עוד אלא וכו', אך בזה המאמר של תנא הנזכר נתבארו הדברים היטב, והוא כי פרשתי לעיל דנקט חסידות זו שהיה עושה כדי לטהר אשה לבעלה, היינו משום כי היתה כונתו בזה לתקן ענין בת שבע, שנראה שחטף אשה מבעלה קודם זמן הראוי. אך בענין זה של בת שבע היה עוד חטא אחר מלבד הנזכר, והוא מה שהרג את אוריה בחרב בני עמון, דאף על פי שנתחייב אוריה מיתה, היה צריך לדון אותו בסנהדרין, ואם כן צריך לדוד המלך ע"ה תיקון אחר הנוגע לענין שפיכות דמים, שאף על פי שאוריה חייב יש על דוד המלך ע"ה טענה הנזכרת הנוגעת לשפיכות דמים. ועל כן נתכוון לעשות תיקון לחטא זה של שפיכות דמים בדבר זה שהיה נוהג לשאול מן מפיבשת, ואומר לו יפה דנתי, ואף על פי שידע שהיה דרכו להכלימו, היה מקבל צער הביוש בשמחה לכפרה על חטא שפיכות דמים הנזכר, דלא היה חטא גמור ממש, והיינו כי אמרו רבותינו ז"ל הביוש הוא דומה לשפיכת דמים, דאזיל סומקא ואתי חוורא, ולכן אמרו רבותינו ז"ל כל המבייש את חבירו כאלו שפך דמו, וכל שכן דוד המלך ע"ה שהיה טבעו אדמוני עם יפה עינים, שהיה ניכר בו יותר דאזיל סומקא ואתי חוורא, דבזה הביוש נתקן אותו חטא של שפיכות דמים, דלא הוה חטא שפיכות דמים ממש מאחר כי אוריה היה (מחויב) מיתה כפי הדין. ולזה אמר ולא עוד אלא שכל מה שאני עושה נמלך במפיבשת רבי, ואף על פי שהיה מביישני אקבל בשמחה ובזה תקנתי גם חטא השני הבא מחמת ענין בת שבע, ולזה הביא כאן תנא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו, ונקרא כן על אשר היה מבייש פני דוד בהלכה, והיינו דלא תימא מנא לן דהיה מבייש, ודילמא אף על פי שהיה שואל על כל דבר לא היה דרכו לביישו, לכך הביא דברי תנא הנזכר דקאמר שהיה מביישו באמת, ועל כן נקרא מפיבשת, ואם כן בזה נתפרשו שפיר דברי דוד המלך ע"ה שאמר ולא עוד אלא וכו'.

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'מְפִיבֹשֶׁת'? שֶׁהָיָה מְבַיֵּשׁ פְּנֵי דָּוִד בַּהֲלָכָה. יש להקשות מהיכא משמע דבר זה, ואם משום דאית ביה אותיות בשת והלא גם בשם איש בשת יש זה? ורש"י פירש מפיו היה בשת לדוד, ועדיין קשא מהיכא משמע שהיה הבשת לדוד, ודילמא היה מפיו בשת לאחרים? ונראה לי בס"ד שדוד המלך ע"ה היה במלכות שהיא סוד פה, כמו שאמרו בפתיחת אליהו זכור לטוב, מלכות פה תורה שבעל פה, ולכן עיקר תיקונים שלו היו בפה, שהיה אומר שירות ותשבחות, ובזה מובן שפיר הנוטריקון של שם מפיבשת שהוא מי פי בשת, כלומר מי שהוא פי, רצונו לומר בחינת פה היה עושה לו בשת, גם עוד יובן על פי מה שכתב בספר יצירה, אברהם עין ימין, יצחק עין שמאל, יעקב אזן ימין, משה אזן שמאל, אהרן נחיר ימין, יוסף נחיר שמאל, דוד פה, עיין שם, נמצא דוד הוא בחינת פה, וזה הנוטריקון הוא מי פי בשת על דרך שבארנו ודו"ק.

לֹא 'כִּלְאָב' שְׁמוֹ, אֶלָּא 'דָּנִיֵּאל' שְׁמוֹ. נראה לי בס"ד שגם שם דניאל אצטריך להאי דרשה של כלאב, יען כי שם כלאב נדרש שהיה מכלים אב, ועדיין צריך להבין באיזה דבר מכלימו, שמא הוא בחכמות העולם, לזה בא שם דניאל ונדרש דין אל, כלומר היה מכלים את אב בדברי תורה שהיא דין אל, כמו שנאמר (תהלים עו, ט) מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, וגם יש עוד רמז בשם כלאב, בך אל, כלומר כאלו בְּךָ שוכן אֵ-ל, ששכינה עמך שהיית חכם כל כך להכלים אב.

שֶׁהָיָה מַכְלִים פְּנֵי מְפִיבֹשֶׁת בַּהֲלָכָה. נראה לי בס"ד שהיה מכלימו באותם ההלכות שהיה חולק בהם על אביו אשר היה מכלימו בהם, ועתה בא כלאב בנו ומראה פנים לאותם ההוראות שהיה דוד אביו מורה ומברר שיפה הורה, ובזה היה מכלים את מפיבשת שהיה אומר לאביו שטעה, ולכן אמר עליו דוד אביו (משלי כג, טו) בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי, שאין שמחתו על אשר מכלים את מפיבשת אלא שמחתו על אשר בירר שהוראתו היה באמת וצדק, שבא וקיים את דבריו הראשונים ונתברר שהורה כהלכה.

וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי. פירש מקרא זה אמרו דוד המלך ע"ה על כלאב בנו, וכתבו שלמה המלך ע"ה במקראיו, ונראה לי בס"ד ראשי תיבות בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי גימטריא פ"ה [58] כמנין דניאל לבד מן אות יו"ד דאינה יוצא במבטא, וראשי תיבות חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי, וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר גימטריא ס"ד [64], ושם כלאב עם הכולל נ"ד [54] ועם אותה היוד של דניאל עולה ס"ד [64], הרי נרמזו שני שמותיו בשני מקראותיו אלו.

וְאוֹמֵר חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי, וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר. יש להקשות למאי אצטריך תרי קראי? ונראה לי בס"ד כי פסוק בני אם חכם לבך וכו' אמרו דוד המלך ע"ה על כלאב, ופסוק חכם בני ישמח לבי אמרו על שלמה בנו, שהיה חכם נפלא מכל האדם, ששני מקראות אלו אמרם דוד המלך ע"ה, וכיון אותם שלמה ברוח הקודש וכתבם בפסוקי משלי שלו, והביא הש"ס כאן מקרא השני שאמרו על שלמה בנו, מפני שגם הוא מדבר מעין הדברים של פסוק בני אם חכם לבך שאמרו על כלאב, והוא כי מן תוקף ועוצם חכמתו של שלמה המחרפים אותו בשביל ענין בת שבע, כי אם חס ושלום היתה אסורה, לא היה מוליד ממנה בן חכם נפלא מכל האדם, ולזה אמר ואשיבה חורפי דבר. ואם נפרש שגם פסוק זה קאי על כלאב נראה לי אומרו וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר על פי הדרך שכתכתי שהיה כלאב מבייש את מפיבשת באותם הלכות, אשר בייש בהם את אביו מקודם, והיה מראה פנים בהלכה שיפה הורה אביו, והנה בודאי אויבי דוד המלך ע"ה היו שמחים מקודם כשהיה מפיבשת אומר לדוד המלך ע"ה שטעה, והיו מחרפים אותו על טעיותיו, אך עתה שבא כלאב ובירר שאביו יפה הורה, ואדרבה מפיבשת טעה בחלקו עליו, ולכן עתה אמר דוד המלך ע"ה ואשיבה חורפי דבר, כלומר אתה שמחת לבי בחכמתך אך אין אני שמח על הכלמתו של מפיבשת חס ושלום, אלא אני שמח על אשר עתה אני משיב את חורפי דבר.
ועוד יתבאר היטב אומרו ואשיבה את חורפי דבר בפסוק זה של כלאב, על פי המדרש בפרשת תולדות שאמרו רבותינו ז"ל דוד המלך ע"ה פירש מן אביגיל שלשה חדשים לידע אם היא מעוברת מן נבל או לאו, אבל הליצנים היו אומרים מן נבל מעוברת, מה עשה הקב"ה, צוה את המלאך ואמר לו לך וצר הולד בדמות דוד אביו, ולכך נקרא כלאב, כולו אב, עד כאן, עיין שם, ובזה מובן שפיר מה שאמר דוד ע"ה על כלאב חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר, שהקב"ה עשה צורתך כצורתי כדי שיסתם פיהם של הליצנים וזהו ואשיבה חורפי דבר.

וְדָוִד, הֵיכִי קָרִי לְנַפְשֵׁיה 'חָסִיד'? הקשה הצל"ח ז"ל אין קושיא זו שייכה לסוגיא דידן והו"ל למרמי קראי אהדדי? עיין שם. ונראה לי דבלאו הכי הייתי מפרש מה שאמר (תהלים פו, ב) כִּי חָסִיד אָנִי, לאו בחסידות דתורה ומצות קאמר, אלא על גמילות חסדים שהיה עושה עם כל עמו, כי בעל צדקה וחסד נקרא חסיד, על שם החסד שעושה, וכן כת מלאכים יש למעלה שנקראים בשם חסד על שם מצות גמילות חסדים, אך אחר שפירשו רבי לוי ורבי יצחק דאיירי בחסידות של מעשים טובים לכך הקשה מן פסוק לולא וכו'.

מֻבְטָח אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי חֵלֶק בֵּינֵיהֶם אִם לָאו. יש להקשות למאי אצטריך לפרש שכר טוב ודי לומר שכר סתם? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל על מצות עשה אין שכר מן הדין כי יאמר הקב"ה מי הקדמני ואשלם, אבל על מצות לא תעשה יש שכר מן הדין כי קיום מצות אלו הוא מחמת תגבורת האדם על יצר הרע, ואמרו רבותינו ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ובזה מובן דברי דוד המלך ע"ה, לא מבעייא שכר סור מרע שהוא קיום לא תעשה, דודאי תשלם שכר, אלא אפילו שכר של ועשה טוב שהוא קיום העשין, דיש בזה טענת מי הקדמני ואשלם, מובטחני בך שתשלם שכר לעולם הבא, ולכך אמר שכר טוב, כלומר שכר של ועשה טוב שהוא מצות עשה. ברם עדיין יש להקשות אומרו מובטח אני, וכי הוא לבדו בטוח בזה, גם יש להקשות אומרו ואיני יודע אם יש לי חלק עמהם דאיך יסתפק על עצמו בכך, והלא רואה בחוש ששכינה עמו? ונראה לי בס"ד על פי מה שפירשו רבותינו ז"ל אור שברא הקב"ה ביום ראשון היה מאיר מסוף העולם ועד סופו וצפה הקב"ה ברשעים וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה על יסוד דחכמה שהוא הוי"ה דיודי"ן שמספרו חסד [72], וגנז ממנו מספר טוב שלא יתגלה, והשאר כמנין הכל יתגלה, אבל לעתיד יתגלה גם מספר טוב הנזכר, וזהו שאמר (תהלים כג, ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי וכו', וכנזכר בספר הכונות, יעיין שם. וזהו שאמר מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב, דייקא רצונו לומר שגם האורות שהם מספר טוב אשר עתה הם גנוזים, בטוח אני שתגלה אותם לצדיקים ותשלים אותם להם, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל שגנזו לצדיקים, אך איני יודע אם יש לי חלק עמהם בחלק של הטו"ב כנזכר, כי ודאי לאו הכל יזכו לכך כי אם רק אותם הנקראים בני עליה.
אי נמי נראה לי בס"ד יש צדיק ויש חסיד שהוא גדול מצדיק, שהצדיק עושה רק לתיקון נפשו, ואין בו כח ליתן כח מנפשו לנפשות אחרים לסייען בתיקון שעושים בתורה ומצות ותפלות, אבל החסיד יש בו כח לסייע אחרים לתת אצבעו בניהם לחזקם בתיקון שעושין לנפשם. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה איני יודע אם הגעתי למעלה זו שיש לי חלק בשכר הצדיקים, כי כל צדיק שהוא מסייע לצדיק אחר שצריך סיוע הרי זה יש לו חלק בשכר תיקון מעשיו של אותו צדיק, ולהכי מקשי כיון שקרא עצמו חסיד, אם כן הוא מן אותם המסייעים לצדיקים שבדורם שיש להם חלק עמהם, רצונו לומר בשכרם, ואם כן איך קאמר כאן שהוא היה מסתפק על עצמו בדבר המעלה הזאת, ומתרץ שמא יגרם החטא, ולא ישאר במדרגה העליונה הזאת של חסיד שיהיה הוא יכול לסייע אחרים.

(שמות טו, טז) 'עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ' זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה. נראה לי בס"ד מה שקרא לישראל שהיו בביאה שניה בשם עם זו, היינו כי הם היו אותם שעשה להם הקב"ה נס בגזרת המן שגזר עליהם הריגה בי"ג אדר, שהוא מספר זו, ובזה הנס שעשה להם הקב"ה ב'זו' [13] אדר קנה אותם מחדש קניה מחודשת, ולהכי קראם עם 'זו' רצונו לומר עם בעלי נס של ז"ו.
או יובן קראם עם זו כי אצלם נשלמה קבלת תורה שבעל פה, דהדור קבלוה בימי אחשורוש, וכמו שביארו המפרשים ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל דאמרו הדור קבלוה בימי אחשורוש, דקאי על תורה שבעל פה, ואם כן השתא נעשו בעלי זו, כי תורה שבכתב היא ז' ספרים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק (משלי ט' א') חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, שפסוק (במדבר י' לה-לו) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הוא ספר בפני עצמו, ותורה שבעל פה היא ששה סדרים, הרי נעשו עתה עם זו שהם שלמים בתורה שבכתב ותורה שבעל פה ביחד.

רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל לֵעָשׂוֹת לָהֶם נֵס בִּימֵי עֶזְרָא. הקשה הצל"ח ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל אם הנביא מתנבא לאחרים טובה אין החטא גורם לבטל דברי הנביא וכו' עיין שם, ונראה לי בס"ד דאין התחלה לקושיא זו, כי זה הכלל לא נאמר אלא על הבטחה גלויה ומפורשת בדברי הנביא, אך כאן יש לפרש הפסוק כולו על ביאה ראשונה מדבר, ואפילו אם נאמר מחמת יתור הכתוב מוכרח לפרשו על ביאה שניה, מכל מקום אינו מפורש שיעשה להם נס כמו ביאה ראשונה, אלא רצונו לומר שיעלו ויבואו עוד הפעם ביאה שניה, ודבר זה נתקיים באמת שעלו ובאו ביאה שניה בימי עזרא, ואין הכזבת הנביא בדבר הטוב שהוא אינו גלוי ומפורש בדברי הנבואה ופשוט.
ועוד יש לתרץ דהכא שאני כי אמרו רבותינו ז"ל ששרתה רוה"ק על כל ישראל ואמרו כל אחד ואחד מישראל דברי השירה הזאת ברוה"ק, ואם כן דמי להבטחת הטובה לנביא על ידי עצמו כדאמרינן גבי יעקב אבינו ע"ה.

אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל קִמְעָא, וְאֶשְׁתֶּה קִמְעָא, וְאִישָׁן קִמְעָא, וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶתְפַּלֵּל. פירוש אף על פי שכפי הטבע מאכל מביא לידי שינה וכן היא שתיית היין, ואונס שינה אי אפשר לעמוד עליו, ולזה ראוי להקדים התפלה, מכל מקום יאמר אוכל קמעא ואשתה קמעא, כי דבר מועט אינו מביא לידי שינה, ואפילו דלפעמים יביא גם המעט לידי שינה אין חשש שיבא לידי שינה גדולה אלא רק לשינה קטנה, ואין הכי נמי אני אישן קמעא ואקיץ בודאי ואתפלל, עם כל זה אין לו לבטוח בכל דברים אלו כדי לאכול ולשתות קודם, יען כי אפילו אומר אוכל ואשתה מעט התאוה, אחר שנתעוררה תמשוך אותו למרובה, וממילא תחטפנו שינה גדולה וישן כל הלילה ולא יתפלל, ובתלמוד כתב יד הובא בספר בית נתן, גריס ואם חטפתו שינה נמצא ישן כל הלילה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף