מראי מקומות/ברכות/ד/א
לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני[עריכה]
המהר"ץ חיות מבאר שהוקשה לגמרא כיצד יתכן שדוד מתפאר במעלת החסידות שיש בו. ולכך פירשו האמוראים שכוונת דוד למעלות שיש בו על פני שאר המלכים, שחשש דוד שמאחר שרואה הוא את מעלתו על פני שאר המלכים שמא יגבה ליבו ויחשוב שהוא חסיד ויפול במכמורת החטא, ולכן ביקש מה' שמרה נפשי.
מפיבושת רבי יפה דנתי וכו'[עריכה]
בפרשת דרכים (דרך האתרים - דרוש טו) הקשה איך אמר דוד "מפיבושת רבי", הרי קי"ל דאסור לקרוא לרבו בשמו ומה"ט אחז"ל (סנהדרין ק.) דנענש גיחזי שקרא לרבו בשמו ע"ש ונפסק בשו"ע יו"ד (סימן רמב סט"ו) ע"ש. ותירץ דשאני הכא שאמר "מפיבושת רבי" ע"כ. וראה בצל"ח שכתב די"ל דמפיבושת לא הי' רבו מובהק של דוד והי' לדוד דין של תלמיד חבר.
יפה טהרתי יפה טמאתי[עריכה]
רש"י פירש: טמאתי וטהרתי, בהלכות טומאה וטהרה. והוסיף הרש"ש שאף הלכות איסור והיתר נכללו בלשון זו, כמו: דג טמא שבלע דג טהור (בכורות פ"א מ"ב) וכהנה רבות בחז"ל ובמקרא.
ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה[עריכה]
רש"י פירש: כל אב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות. ובהגהות יעב"ץ פירש ש"כלאב" נוטריקון מכלים איש בושת. ועי"ש שכתב שאולי היה מוכתר בנימוסין.
ועליו אמר שלמה בחכמתו[עריכה]
במהר"ץ חיות תמה על לשון זו, שדווקא על קהלת שייך לשון זו משא"כ משלי שנאמר ברוח הקודש מה שייך הלשון "אמר שלמה בחכמתו", וכמו שלא מצינו בשום מקום "אמר ישעיהו בחכמתו".
ויירא יעקב מאד אמר שמא יגרום החטא[עריכה]
עיין מהרש"א (ח"א) שהקשה מנין שהיה ירא מהחטא, שמא חשש שמא הנסים ניכו מזכויותיו, וכמבואר בשבת (לב.) שאם נעשה לו נס מנכין מזכויותיו וילפינן לה מקרא דיעקב "קטנתי מכל החסדים".
ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא[עריכה]
עי' צל"ח שהקשה מכאן על מה שכתב הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"י ה"ד; הקדמה לפירוש המשנה ד"ה והחלק השני בענין הנביא) שמה שהבטיח הקב"ה ע"י נביא לעולם אינו חוזר, ואי אפשר לחטא לבטל הבטחת טובה זו, ומה שאמרו ביעקב שנתיירא שמא גרם החטא אף שהבטיחו הקב"ה... היינו מה שהבטיחו הקב"ה לנביא על עצמו, אבל נביא המתנבא על אחרים לטובה אין החטא גורם לבטל דברי הנביא. והרי כאן הבטיח הקב"ה לישראל על ידי נביאו משה רבינו ע"ה לעשות נס בביאה שניה כמו בביאה ראשונה, ואעפ"כ גרם החטא לבטל הבטחה זו.
ואכן כבר עמד על הערה זו המזרחי (בראשית לב ח) [והצל"ח מציין כי "שוב פקחתי עיני וראיתי שגם המזרחי הרגיש בזה"], מדברי הגמרא (להלן ז.) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. מנא לן, ממשה רבינו, שנאמר "הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום". אע"ג דבעא משה רחמי עלה דמילתא ובטלה, אפילו הכי אוקמה בזרעיה, שנאמר "בני גרשום... רבו למעלה" וגו', ותני רב יוסף, למעלה משישים ריבוא וכו'. ואין לומר דהיינו דוקא אם לא חטאו אחרי ההבטחה, דאם כן מה היתה טענת ירמיה לחנניה בן עזור, הלא יכול היה להשיב לו שאף שנבואותו אמת אפשר שלא תבוא הטובה אם יגרום החטא. וכך גם מבואר בשבת (נה. והזכירה הרמב"ם): אמר רבי אחא בר חנינא, מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה לרעה, חוץ מדבר זה [- בחורבן הבית], דכתיב "ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר... והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים" וכו'.
ומקשה המזרחי: אך קשה מהא דתניא עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, דבהבטחת אחרים קמיירי, שה' אמר למשה שיבטיח את ישראל על כך, ואפילו הכי לא נתקיימה. ותחילה רוצה המזרחי לבאר שיש לחלק בין 'נתקיימה ולא נתקיימה' ל'חוזר ולא חוזר'. שלגבי קיום ההבטחה, אם חטאו אינה מתקיימת אפילו בהבטחה לטובה. אבל לענין 'חזרה' בזה אינו חוזר בו לרעה אפילו על תנאי. ולכן דקדק רבי חמא ברבי חנינא לומר 'מעולם לא יצאת מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה לרעה' ולא אמר 'ולא נתקיימה'.
אלא שאין בתשובה זו כדי להעלות ארוכה לדברי ירמיה שאמר שכל שלא נתקיים הדבר הטוב, אות הוא שהנביא נביא שקר. וכך גם הוכיח הרמב"ם. ומוכח שאין חילוק בין 'לא נתקיים' ל'חזרה'. ולכן מחלק המזרחי באופן אחר: דהתם בהבטחת ה' לישראל 'עד יעבור עם זו קנית - זו ביאה שניה', אע"פ שלא נתקיימה לגמרי כמו בביאה ראשונה, מפני החטא, מכל מקום כבר נתקיימה וזכו בביאה שניה ואין בזה הכחשת הנביא. ומה שאמר ירמיה לחנניה הוא כשלא התקיימה בכלל, לא כולה ולא מקצתה.
ובקול יעקב הקשה על דברי המזרחי, שאם כן מדוע חשש יעקב שמא ימות בידי עשו, הלא עכ"פ הבטחת ה' תתקיים מקצתה ועכ"פ לא יהרג.
ובגור אריה הביא כיישוב הרא"ם בשם הרד"ק, שיש לחלק בין 'לא נתקיימה כלל' ל'נתקיימה מקצתה', וכתב על כך: וכל אלו הדברים אין להם שורש ויסודו וענף. ולכן כתב לחלק באופן אחר, כי חילוק יש בין הבטחה ובין נבואה, כי הדבר שלא נאמר אלא לשם הבטחה להבטיח את האדם אין זה נבואה, שלא בא, רק להבטיח את הצדיק לעשות לו טוב. וכיון שלא היתה אלא רק מפני זכות שהובטח, ואותו המקבל אפשר שישתנה, וכיון שמשתנה משתנית גם ההבטחה. ורק נבואה שאינה תלוי במקבל, אלא רק אומר מה שיקרה בעתיד, בזה לא שייך שתשתנה הנבואה אם יחטאו.
ומוסיף המהר"ל שלכן נמצא שרוב לשונות הנבואה הם בלשון עבר, כאילו כבר נעשה, כי עניינה סיפור דברים שכך נגזרה הגזירה לטובה מאת ה', ואין זו כמו הבטחה שמבטיח ה' לעתיד שכל ההבטחה אינה אלא למקבל ההבטחה. ולכן אצל חנניה בן עזור שאמר את נבואתו בלשון 'הנה שברתי את עול מלך נבוכדנצר' בלשון עבר כאילו כבר נעשה, אם כן אין זו הבטחה אלא נבואה, ועל זה אמר לו ירמיהו שאם לא יקרה כדבר הזה על כרחך שהוא נביא שקר. משא"כ מה שאמר ה' ליעקב "ושמרתיך בכל אשר תלך" ולמשה על ישראל "עד יעבור עם זו קנית" - בלשון עבר אמר להם, כהבטחה, שיש לחוש 'שמא יגרום החטא'.
ובצל"ח כתב במסקנת דבריו כי "קושיא מעיקרא ליתא", שהרי עיקר טעמו של הרמב"ם בזה שהבטחה לטובה ע"י נביא אין החטא גורם ביטולה, היא משום שזה הוא האות להבחין אם הנביא אמת. וכיון שבמשה רבינו כתוב (שמות יט ט) "וגם בך יאמינו לעולם", שהבטיחו הקב"ה שלעולמי עולמים לא יהרהרו אחר נבואתו כלל, לכן בהבטחה שהבטיח הקב"ה על ידו שפיר גורם החטא לבטלה, כמו שיכול החטא לגרום ביטול ההבטחה שהבטיח הקב"ה לנביא על עצמו.
אמנם הצל"ח עצמו (להלן לב.) מבאר את מה שאמרו בגמרא שם: כך אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, דברים שאמרת לי [- בסנה אמרת לי 'אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה'. רש"י] 'לך אמור להם לישראל בשמי', הלכתי ואמרתי להם בשמך, עכשיו מה אני אומר להם, ע"כ. וביאר הצל"ח הכוונה בזה עפ"ד הרמב"ם שהבטחה שמבטיח הקב"ה על ידי נביא אי אפשר שלא תתקיים ואין החטא גורם לבטלה, וזו היתה טענתו של משה, דברים שאמרת לי אמור להם הלכתי ואמרתי בשמך, ולכן אי אפשר שיתבטלו על ידי שום חטא.
ועי' בדפו"ח (בהערה כאן) שהעירו שלכאורה סתר דבריו, שהרי כבר ייסד הצל"ח שאין אומרים כן לגבי נבואת משה.