בבלי מפוסק/ברכות/ה/ב
בבלי מפוסק 
ברכות ה ב
וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עונותיו.
אמר ליה רבי יוחנן: בשלמא תורה וגמילות חסדים, דכתיב: "בחסד ואמת יכופר עון"; חסד - זו גמילות חסדים, שנאמר: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". אמת - זו תורה שנאמר "אמת קנה ואל תמכור". אלא 'קובר את בניו' מנין?
תנא ליה ההוא סבא, משום רבי שמעון בן יוחאי: אתיא 'עון' 'עון' - כתיב הכא: "בחסד ואמת יכופר עון", וכתיב התם: "ומשלם עון אבות אל חיק בניהם".
אמר רבי יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה.
- ונגעים לא? והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו, אינן אלא מזבח כפרה.
- מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו.
ואי בעית אימא: הא לן והא להו.
ואי בעית אימא: הא בצנעא הא בפרהסיא.
- ובנים לא? היכי דמי, אילימא דהוו להו ומתו, והא אמר רבי יוחנן: "דין גרמא דעשיראה ביר"!? אלא, הא דלא הוו ליה כלל, והא דהוו ליה ומתו.
רבי חייא בר אבא חלש, על לגביה רבי יוחנן.
אמר ליה: חביבין עליך יסורין?
אמר ליה: לא הן ולא שכרן.
אמר ליה: הב לי ידך.
יהב ליה ידיה ואוקמיה.
רבי יוחנן חלש, על לגביה רבי חנינא.
אמר ליה: חביבין עליך יסורין?
אמר ליה: לא הן ולא שכרן.
אמר ליה: הב לי ידך.
יהב ליה ידיה ואוקמיה.
- אמאי? לוקים רבי יוחנן לנפשיה.
אמרי: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
רבי אליעזר חלש, על לגביה רבי יוחנן. חזא, דהוה קא גני בבית אפל. גלייה לדרעיה ונפל נהורא, חזייה דהוה קא בכי רבי אליעזר.
אמר ליה: אמאי קא בכית? אי משום תורה דלא אפשת, שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ואי משום מזוני, לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות. ואי משום בני, דין גרמא דעשיראה ביר.
אמר ליה: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא.
אמר ליה: על דא ודאי קא בכית. ובכו תרוייהו.
אדהכי והכי, אמר ליה: חביבין עליך יסורין?
אמר ליה: לא הן ולא שכרן.
אמר ליה: הב לי ידך.
יהב ליה ידיה ואוקמיה.
רב הונא, תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא.
על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן - ואמרי לה - רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה: לעיין מר במיליה.
אמר להו: ומי חשידנא בעינייכו?
אמרו ליה: מי חשיד קודשא־בריך־הוא דעביד דינא בלא דינא?
אמר להו: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא, לימא!
אמרו ליה: הכי שמיע לן, דלא יהיב מר שבישא לאריסיה.
אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה!
אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי, 'בתר גנבא גנוב וטעמא טעים'.
אמר להו: קבילנא עלי דיהיבנא ליה.
איכא דאמרי: הדר חלא והוה חמרא. ואיכא דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא:
תניא - אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי; על תפלתי, שתהא לפני מטתי. ועל מטתי, שתהא נתונה בין צפון לדרום.
'על תפלתי, שתהא לפני מטתי' - מאי לפני מטתי? אילימא, לפני מטתי ממש, והאמר רב יהודה אמר רב - ואיתימא - רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר? שנאמר: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל"!?
- לא תימא 'לפני מטתי' אלא אימא 'סמוך למטתי'.
'ועל מטתי, שתהא נתונה בין צפון לדרום' - דאמר רבי חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק: כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, שנאמר: "וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים".
רב נחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו מפלת נפלים, כתיב הכא: "וצפונך תמלא בטנם" וכתיב התם "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה":
תניא - אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו - ויצא. טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר: "טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב ארץ?". ולא עוד, אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "ויעתק צור ממקומו", ואין 'צור' אלא הקדוש־ברוך־הוא שנאמר: "צור ילדך תשי".
ואם המתין לו, מה שכרו?