אלשיך/שמות/כ

אלשיך שמות כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וכו'. הנה או' אנכי ה'. יורה שבא לשלול את זולתו:

והנה ארז"ל וז"ל בש"ר (פ' כ"ט) אנכי ה' הה"ד פנים בפנים דבר ה' עמכם. א"ר אבדימי דמן חופא. כ"ב אלף רבוא מ"ה ירדו עם הקב"ה לסיני. שנא' רכב אלהים רבותים אלפי שנאן הנאין והמשובחין. יכול אע"פ שהיו רבים דחוקי' היו ת"ל שנאן שאנן והשקט ה' בם אין כתיב ביו"ד אלא באל"ף דל"ת אדונו של כל העולם בהם. ד"א ה' בם א"ר לוי שהיה טבלא של שם המפורש כתוב על לבם. ד"א ה' בם רבנין אמרין שמושל האלהים היה מעורב עם כל אחד ואחד מיכאל וגבריאל. אמר הקב"ה לישראל לא בשביל שראית פנים הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה בשמים. דעו שאני הוא ה' אחד. שנא' אנכי ה' אלהיך וכו' עכ"ל:

וראוי לשים לב מה הוקשה לו בכתוב שהביא פסוק פנים בפנים לתרץ קושיא שבפסוק. ועוד שבאו' הה"ד. עניינו הוא לומר על ידי פסוק זה שאנו בו אנו מתרצים קושיא שבפסוק אחד ומתרצים ומבינים אותו ע"י פסוק זה הה"ד פנים בפנים וכו'. וע"כ ראוי לדעת מה מצא דוחק בפסוק ההוא. שיובן ע"י פסוק זה. לומר הה"ד וכו'. ועוד אומרו כ"ב אלף רבוא ירדו כו' כי הלא אין בפסוק רק שני רבוא ושני אלפים. ואיך יאמר כ"ב אלף רבוא. ועוד או' הנאים ומשובחים. איך דורש ממלת שנאן נאים ולשון שאנן והשקט. ועוד אומרו יכול אף על פי שהיו רבים דחוקים היו. איך יצדק דוחק ברוחניים. ועוד באומרו שהיו רבים וכו'. שמורה שהרבוי מעלה ומוריד בדוחק. ועוד שהראוי יאמר יכול לפי שהיו רבים דחוקים היו ולא אע"פ שהיו טענה הפכית. הן אמת שעל זה קרוב לשמוע שטעות סופר היה שכ' אע"פ במקום לפי. אך לא נמוש מליישב הגירסא. ועוד אומרו אדני בם אין כתיב ביו"ד איך יצדק ליכתב ביו"ד והלא המה מרכבה אל השכינה כאו' רכב אלהים והוא עצמו שם אדנות. ואיך יאמר ביו"ד שהוא למעלה. ועוד איך משיב אדונו של עולם בהם והלא אם היה כתיב ביו"ד היה ג"כ אדונו של עולם בהם. ועוד מי לא ידע באומרו רכב אלהים וכו' שאדונו של עולם בהם כי מרכבתו הם. ועוד באו' ד"א טבלא של שם המפורש כתוב על לבם מה הוא הטבלא ומי כתבה על לבם. ועוד איך באו' אדני בם נלמד זה. ועוד אומר שמו של אלהים היה מעורב וכו'. מה יתן ומה יוסיף ענין זה ומהיכן נלמד שאדרבה באו' אדני בם נראה שלא על שם אלהים כיוון. ועוד במאי קא מפלגי רבנן עם הקודם. ועוד אומר לא בשביל שראיתם פנים הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש כי הלא כמו זר נחשב יטעו בין המלך ובין מרכבתו:

אמנם הנה מאמר זה יסוב על הקדמה אחת הלא היא כי הנה בבא מלאך מלמעלה אל גבול העולם השפל הלז יקנה התלבשות מה מעין העולם אשר בא בו ויראה כאחד האדם. אך אין זה רק בבואו בלתי היות מרכבה אל השכינה. אך בבוא השכינה למטה לארץ על מרכבות מלאכי מרום לא יקנו התלבשות גשמי בבואם כי כאשר אין השכינה עצמה קונה התלבשות גשמי למה שהעולם משועבד אליה כי הוא אדון כל הארץ כן גם מלאכי מרכבה לא יקנו התלבשות מצד העולם להיותם מרכבה אליה לרוב קדושתה השורה עליהם כי ע"כ כאשר גזרה חכמתו ית' לבקר את אברהם ושיאכלו המלאכים עמו אשר היה בלתי אפשר אם לא בהתלבשם ויהיו כאנשים העבירם מהיות לו ית' מרכבה ויעש מרכבה מאברהם עצמו כמבואר אצלינו במקומו כי וישא עיניו כלפי מעל' וירא בשכינה שורה על ראשו וע"י כן שלא היו המלאכים מרכבה אל השכינה ע"כ ראה שלשה אנשים נצבים עליו שאם היו מרכבה עדיין אל השכינה לא היו מתלבשים ונראים אנשים וע"כ חלה פני אל ואמר אדוני אם נא מצאתי חן וכו'. אל נא תעבור מעל עבדך בהיותי מרכבה אליך כמפורש במקומו:

ונבא אל הענין והוא כי הנה הוקשה לו בכתוב אומרו אנכי ה' אלהיך כי טבע הלשון הוא שבא לשלול את זולתו ואו' אנכי הוא ולא זולתי וע"כ ראוי להעיר אל מי מהקדושים יפנו להחשיבו לאלוה שיאמר אנכי הוא ולא אחר ע"כ אמר הה"ד פנים בפנים דבר ה' עמכם כלומר ע"י הדבר הקשה בפסוק זה מצאנו ראינו ישוב פסוק פנים בפנים וכו' מהקושי שהיה בו. וזהו פנים בפנים וכו' והוא כי הלא יקשה בפסוק ההוא כי הלא משמעו שהיה הוא ית' פניו נגד פני ישראל בדברו עמהם ולא יתכן כי הלא מן השמים השמיעם קולו יתב' כמאמר הכ' (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו וכו'. אך לשון אומרו פנים בפנים נראה שהיו פנים נוכח פנים על הארץ מדברים כדרך אנשים הדוברים זה עם זה פנים בפנים. אך בהיות ית' משמיע מן השמים שאם יגביהו ראשם והיה נוכח פני אלהים שעל השמים כבודו עכ"ז לא יצדק על זה ל' פנים בפנים ואם היה או' פנים אל פנים היה צודק יותר כי מפניו ית' היה בא הקול אל פניהם מה שאין כן במשמעות ל' פנים בפנים. ע"כ אמר כי נגד פני ישראל היו פני מלאכי השרת בדברו ית' אתם שהם כ"ב אלף רבוא מלאכים ירדו עם הקב"ה לסיני שנא' (תהילים ס״ח:י״ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. וש"ת הלא אין בכתוב אלא רבותים אלפי שהם או עשרים אלף בלבד או כ"ב אלף אם נחשוב אומרו אלפי מלבד הרבותים או הם י"ח אלף אם נאמר אל תקרי שנאן אלא שאינן שנסיר אלפי מהרבותים. אך לו' שהם כ"ב אלף רבוא שהם כ"ב אלף פעמים עשרת אלפים מלאכי השרת היכן הם בכ'. לז"א רבותים אלפי שנאן הנאים והמשובחים לו' כי שנאן הוא ל' נוי ושבח והכונה לומר מה שאמרתי שהם רבותים אלפי שהם כ"ב אלף אינו מספר כללותם רק מספר הנאים והמשובחי' שכללות כולם הם כ"ב אלף רבוא שראשיהם שהם הנאים והמשובחים הם רבותים ואלפי שהוא ראש א' לכל רבוא שהם כ"ב אלף פעמים עשרת אלפים והוא כי דעתו כי שנאן אינו שם מלאכי' ולפרש אלפי שנאן שהוא לומר רבותים חסרי אלפים נראה לו דוחק לומר אל תקרי ולהוסיף ג"כ אות בתיבה ולמנות דרך עקלתון לו' רבותים חסר אלפי ולא אמר י"ח אלפים וגם השי"ן שהיא יתירה ע"כ פירש מל' נאה. ושמא תאמר א"כ לימא קרא נאים לזה אמר יכול אע"פ שהיו רבים דחוקים היו. לז"א שנאן שאנן והשקט באופן דמדקאמר שנאן שהקדים הנו"ן כיוון לשון נאה ומשובח ומכללות האותיות דרש שאנן כי אותיות דדין כאותיות דדין ש"מ תרתי וענין אומרו יכול וכו'. הוא כי הנה הקדמנו כי המלאכים הנמצאים על הארץ קונים התלבשות מה באויר העולם הלז זולתי בהיותם מרכבה אל השכינה שהעולם משועבד אליה ואגב גם אל מרכבתה כמדובר:

והנה ידוע כי אין מרכבת השכינה רק כ"ב אלף או ס' רבוא לפי העת אך כ"ב אלף רבוא הוא יותר מהמרכבה וע"כ היה נראה כי שיעור המרכבה שהם ס' רבוא יהיו בלתי מלובשים כלל בלבוש העוה"ז אך השאר שהם בני לויה יתלבשו בלבוש מה ויתראו בדמות אנשים כאשר ראה אברהם את שלשת המלאכים הבאים אליו. וע"כ יפלא שבהיות' מלובשי' ומתראי' כאנשי' שלא יחזיקו מקום בפרט לעיני הרואי' אותם כשיעור שהיו מחזיקי' אלו היה אנשים ממש או לפחות שלא יראו מרווחי' בשיעור שבהר סיני כי הוא קטון מהכיל כ"ב אלף פעמים עשרת אלפים. והנה היה אפשר לו' כי מה שלא קנו התלבשות הוא כי כאשר הם תחת השכינה לרוב קדושתה לא יעצרם הגשם של העה"ז מלהיות בלתי מקבלים התלבשות כן יהיה כאשר יהיו רבוי עצום כזה גם שלא יהיו מצורך המרכבה. כ"א בני לויה כי לפי רוב קדושתם לפי רבויים יכריעו את איכות העולם הלז לבל ישלוט בם להיות בו בלי שום התלבשות וע"כ לא נתראו לישראל דחוקים ע"כ למעט סברא זו אמר יכול שאע"פ שהם רבים שעל רבוי קדושי' היה ראוי לא יתלבשו. ואע"פ כן אין רבויים מספיק לשלא יקנו התלבשות ויראו דחוקי' כי אין זה מספיק רק כאשר הם המרכבה אל השכינה למה שהיא אדון כל הארץ ומשועבד העול' אליה אך לא לאשר אינם מרכבתו עם שיהיו רבים וע"כ היה מקו' לחשוב שאותם העודפי' על שיעור המרכבה קנו התלבשות באופן יראה הרואה אותם דחוקים כי לא יכילו מקום ומה גם לעיני הרואי'. לז"א שנאן שאנן והשקט והוא שלא התלבשו כלל וניתן כח לעיני כל ישראל לראות פנים בפנים רבוי עצום ובלתי ממלאי' מקום כלל וכוונתו בכל הענין הלז הוא למה שבא לו' שע"כ בא האלהים להסיר מלבם שלא יחשבו כי אלוהות הם והוא כי הלא לא יבערו ויכסלו ישראל לבלתי הבחין בין אלהים אמת אשר הראם את גדלו למ"הש אך הוא כי בראותם הריבוי העצום ההוא ולא קנו התלבשות בעולם השפל היה אפשר יטעו לו' כי אלוהות הם כי ע"כ העול' משועבד אליהם ולא ישתנו בו וש"ת כי הלא גם בעינינו יפלא כי אחר שהם יותר משיעור מרכבה למה לא התלבשו לז"א אדוני בם אין כתיב ביו"ד. אלא באלף דל"ת וכו'. והוא כי הנה ידוע כי אלהים הנז' באו' רכב אלהים הוא שם אדוני הנז' אחרי כן והוא מיותר כי בכלל אומרו רכב אלהים הוא כי אדוני בם ואם הכוונה לו' שגם שם ההיוה ברוך הוא היה בם שהוא בהיותו על השכינה שעליהם היל"ל ביו"ד אך אין זה רק להשיב על הקושיא לו' אם תראה שלא קנו התלבשו' אל תתמה כי הלא מי שהוא אדונו של עולם שהעולם משועבד אליו היה בם כלו' על כל הסך הנז' הגדול באופן שכולם היו מרכבה אל השכינה ועל כן לא קנו התלבשות ולא היו דחוקי'. וע"כ חזר לומר אדני בם עם שהוא האלהים הנז' למען תת טוב טעם אל הבלתי המלבשם באומרו שם המורה הענין בטעמו כי טעם מה שאשר הם מרכבתו בלתי מתלבשים הוא למה שאדונו של עולם בם שעל כן העולם משועבד אליו כי מזה נמשך אל מרכבתו בל יתלבשו מעין העולם להיותם יושבים בצלו ולו' כי גם שהיו משיעור מרכבה הנהוגה אז היו כל הסך ההוא מרכבתו והנה לא יבצר מהיות דוחק יהיו אז המרכבה כל השיעור ההוא. ועוד שא"כ היל"ל עליהם ולא בם. לז"א ד"א ה' בם א"ר לוי טבלא של שם המפורש כתוב על לבם לומר שעם שירדו כל השיעור הרב ההוא ולא כלם היו מרכבה רק המרכבה הנהוגה כ"ב אלף או ס' רבוא וא"כ השאר איך לא נתלבשו בעולם החומרי אלא שהיות מחשבתם שבלבם דבקה כטבלא של שם המפורש מספיק לשלא יהיה משועבד אל מציאות העול' והוא כי כאשר הטבלא היא הכנה לחול בה הכתב. כן שם אדני היא היכל וטבלא שכתוב בה ותחול בם שם המפורש שהוא שם יו"ד וכו'. והיה זה על לבם והרהורין של מלאכים תמיד וע"י כן היו קרובים אל ה' באופן שלא היו ממלאים המקו' רק עומדין ברוחניותם העצמי ומה גם שאינו כמחשבת בשר ודם. שלפעמים נשמטת הכונה ומחשבה מיוחדת מלבו אך מ"ה יחזיקוה ולא ירפוה כדבר כתוב וזהו כתוב על לבם. הנה כי לדעת הראשון הוא כי היתה שכינה שורה על עצמם ולדעת השני הוא שהיתה חקוקה תוך לבם במחשבת' ודעת רבנן הוא. כי גם בזה לא יצדק אומרו בם אך הוא כי גם היה מעורב שם אלקים היא השכינה באיכותם העצמי:

והוא בשום לב אל אומרו שם אלקי' מעורב עם כל אחד ולא אמר בשם כל אחד. אך כיוון שלא בלבד העירוב הוא בשם כ"א גם מעורב במלאכים המיוחדים בעצמם באיכותם וע"כ לא התלבשו כי גם אז אדון כל הארץ שהעולם היה משועבד אליו היה בם. וזהו אומרו אדני בם ולא אמר אלקים בם לרמוז הטעם כי למה שאדון העולם בם באיכותם ע"כ לא נתלבשו וזהו אדני בם. כי אדני שהוא האלקים היה בם והוא כי אל שבסוף שם כל אחד הם אלף למ"ד מאלקים הוא שכינה הוא שם אדנות כי לא יעלה על לב יקראו על שם אל של השם העליון כ"א אל השכינה שעליהם ולבל נחשוב כי אל שבשמותם אינו בשם בלבד ולא מעורב באיכותם ע"כ נא' אדוני בם. כי אדני שהוא האלקים עצמו בם הוא מעורב בעצמם. נמצא כי לדעת הא' הוא על היות שכינה סמוכה ושרויה עליהם ודעת הב' שהיה תוך לבם ודעת הג' שגם בעצמם ואיכותם ע"כ אמר להם הקב"ה דעו כי אנכי ה' כלו' שאם הם אלוהות הנה בפניכם וישיבו דבר ובכלל הדבר הוא כי גם בהם היו שנוי פנים: פני אדם. פני אריה. פני שור. פני נשר:

ועל דרך הפשט אומרו אנכי ה'. שולל כל מיני אלוהות האפשריים לדבר אדם בהם לעובדם ואמר כי אין כה' אלקינו כי הוא לבדו יוצר הכל וכל אלהי העמים הבל המה. בלתי לה' לבדו אשר בעשרה מאמרות ברא העולם. ונבא אל הענין והוא כי הנה אין ספק כי עשרת הדברות הנה הנם לעומת עשר מאמרות שבהם נברא העול' והנה ידענו כי בראשית נמי מאמר הוא (בב"ר פ' ב') הובאה ברייתא ושנויה במחלוקת כי למאן דאמר שורוח אלקים מרחפת גם כן מאמר הוא מונה את מאמר נעשה אדם מאמר עשירי ולמאן דאמר שאינו מאמר מונה עשירי ויאמר ה' אלקי' לא טוב היות האדם לבדו. והנה במקומו כתבנו כי הדרך השני הוא הצודק יותר. ועל פיו נבאר בס"ד הענין והוא כי הנה במאמר הראשון נכלל כל מה שחידש הוא יתב' בכל ששת ימי בראשית. כמשז"ל (שם פ' י"ב) והביאו רש"י כי הכל נברא ביום ראשון אלא שכל התולדות המתייחסות לשמים או לארץ שנבראו בשאר הימים הכל היה בכח בראשון אלא שהיה יוצא אל הפועל דבר יום ביומו וזהו תוצא הארץ תדשא הארץ כנודע. והנה מה שנברא ביום הראשון נכללו בו כל שלשת העולמות עולם המלאכי' ועולם הגלגלי' ועולם השפל והוא מאמר ר' ישמעאל באומרו את השמי' לרבות חמה ולבנה. כוכבים ומזלות. ואת הארץ לרבות אילנות ודשאי' וגן עדן והוא כי במלת את מרבה עולם הגלגלים שהם חמה ולבנה וככבים ומזלות. כי זה כלל עולם הגלגלי' ואם כן מלת השמי' הוא על עול' המלאכים כנודע כי עד כאן לא פליגי רז"ל (שם פ' ג') אלא אם נבראו מלאכי' בשני או בחמישי. אבל לד"ה בראשון לא היו מלאכי' שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרום וגבריאל בצפון וכו' הה"ד נוטה שמים לבדו וכו' מי אתי כתיב. ואת הארץ מרבה האת אילנות ודשאים וגן עדן. ומלת הארץ היה גוף הארץ עצמה ולעומת שלש אלה בא הוא יתב' בדבור ראשון ואמר אנכי ה' אלהיך מושל בשלשה עולמות. והוא במה שידענו מרז"ל (ש"ר פ' כ"א) כי שרו של מצרי'. מצרים שמו. כמה דאת אמר והנה מצרים נוסע אחריה'. וירא ישראל את מצרים מת ונבא אל הענין אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרי' שהוא מארץ של השר ששמו מצרי' שכולל באומרו מארץ הארץ עצמה שהוציאם ממנה ובאומרו מצרי' ששידד השר וגם שידד המזל שהיה גוזר שעבד במצרי' לא ירים ראש ולא יצא מעבדתו משם לחירות וה' הוציאם וזהו מבית עבדים הוא ממקום שהיה בית קבוע ומיוחד לעבדים בל יצאו משם ושדדתי המערכות והוצאתיך הנה הוראה כי שלשת העולמות לי המה. הנה בזה נכללה כל עיקר אמונת חידוש העולמות בריאה חושיית. ע"כ בשאר הדברות אין צריך להביא ראיה. על ענין כל מאמר ומאמר. כי הוא סעיף של העיקר שבראשון רק היות כל דבור ודבור מעין כל מאמר ומאמר כסידרן והלכתן. כאשר נבאר בס"ד והוא כי כנגד ויאמר אלהי' יהי אור וכו' ויבדל אלהים בין האור ובין החשך הוא דבור לא יהיה לך וכו' והוא כי הנה שישראל עבדו ע"ג במצרים כמאמרם ז"ל (שם פ' ט"ז) על אומרו גוי מקרב גוי. לא חייבם מיתה הוא יתב' כ"א אמר להם משכו ידיכם מן הע"ג וקחו לכם צאן וכו' אך אחר שנתן להם את התורה והראה את כבודו ואת גדלו מאז צוה על הע"ג. כי אינו דומה פנויה המזנה לאשת איש. וז"א אנכי ה' אלהיך וכו' לכן לא יהיה לך אלהים אחרים וכן ארז"ל (ש"ר פ' כ"ט) למה נתראה הקב"ה בכבודו לישראל מפני שהיו עתידים לעשות ע"ג. ולא יאמרו אלו הראנו את גדלו לא עשינו אותו ע"כ הראם וזהו מעין מאמר שני שאחר ויאמר אלהי' יהי אור ויהי אור מיד ויבדל בין האור ובין החשך כך אחר שקבלו אור תורה ונתראה להם הוא יתב' באומר אנכי וכו' שהוא האור האמתי מאז ויבדל אלהים בין האור ובין החשך מהע"ג. ויאמר לא יהיה לך אלהי' אחרים וכו':

ולבא אל התכת הכתובי' נשית לב אל אומרו על פני והנה כל המפרשים לא יצאו ידי חובת הבנת אומרו על פני כי הוא משולל הבנה ולבלי צורך. אמנם אחשוב יאמר כלל מאמרם ז"ל על הפרש שבין ע"ג ליתר עבירות כי בכולן אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה. כ"א בע"ג שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם וע"כ המקדש את האשה על מנת שהוא רשע גמור והוא איש צדיק חוששין לקדושיו. שמא הרהר ע"ג בלבו והנה אין הלבב נראה רק לפניו יתב' ולא לפני בני אדם כד"א כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב וזה יאמר לא יהיה לך אלהי' אחרים אצ"ל במה שנגלה לבני אדם כי אם על פני הוא הלבב היא המחשבה. שהיא על פניו ית' לבדו. וגם כיוון באומרו לך בדרך זה כלומר הנה לפי האמת אינם אלהי' אך לא יהי' לך בלבבך שם אלהי' אחרי שהוא בלב שהוא על פני כאמור. ובזה אחשוב למצא רמז הטילו ית' פתח ביו"ד של פני עם היותה אות בלתי נקראת. אך במספר קטן הג' אותיות עולים י"ד. ושני קמצי"ם ופת"ח עולים כ'. שהם ג' ווי"ן וב' יודי"ן. היודין ב' והווי"ן י"ח. שעולה הכל כמנין לבב. וע"י שלא יהיה לך במחשבה לא תבא לעשות בפועל וזהו לא תעשה לך וכו' וע"י שלא תעשה במה שבשמים ממעל. גם לא תעשה במה שעל הארץ מתחת שאם לא כן גם עד גדר עשותך גם ממה שבארץ מתחת. מביאך יצרך הרע וגם לא תעשה אפי' לזולתך. שמתוך כח תבא להשתחוות להם ומתוך השתחויה אפילו דרך מעלה ולא דרך עבודה בא לעבוד וזהו ולא תעבדם. עוד יתכן במה שהוצרך לצוות על אשר מתחת לארץ. אחר צוותו על אשר בשמים ממעל ועוד שהי"ל לקצר ולומר שבשמים ממעל ושבארץ וכו' ולא אשר וכו' ואשר וכו' אף ע"פ דרך צווי יתברך כיוון פן נאמר כדברי הע"ג שאמר לר"ג (ע"ז דף נ"ד) אם הקב"ה שונא הע"ג למה אינה מבטלה. והשיב לו הם עובדי' לשמש ולירח וכוכבים ודברים שהעולם צריך להם וכי בשביל השוטי' יאבד הקב"ה עולמו. ואמר לו אם כן יבטל את הדברים שאינם צורך העולם אמר לו א"כ יאמרו אלו שלא ביטל יש בהם ממש. וזה יאמר הלא אמרתי לך לא תעשה פסל וכל תמונה. פן תאמר למה איני מבטלם הלא הוא כי הנה הם דברים אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת כשמש שיוצא על הארץ. וכיוצא שהם צורך לעולם. כלום יאבד עולמו מפני השוטים. וש"ת יאבד האחרי' שאינן צורך לעולם לזה אמר ואשר במים מתחת לארץ. כלו' בשביל הנזכרי' שהם צורך לעול' גם יש אשר במים מתחת לארץ שאינן לצורך העולם כלו' שבשביל מה שבשמי' ממעל ואשר בארץ מתחת. נמצאים כי יש גם אשר במים מתחת לארץ. בל יאמרו כי לאשר בשמי' ובארץ יש ממש חלילה והוא כאמור שמהראוי יאמר מהשמי' ממעל ומהארץ מתחת אך על פי דרך ציוויו ית' רמז אשר הם בשמי' ובארץ. הם סיבה לאשר במים מתחת לארץ שהוא פן יאמרו שיש בצריכי' לעולם ממש וש"ת מאי איכפת ליה להקב"ה. כלום מקנא אלא גבור בגבור אחר שאין יש בזולתו ית' ממש. ועוד שאחר שלא נעזוב אותו גם שנשתחוה למלאך או שר מה בכך האם יקשה למלך גדול בהשתחוות אחד מעבדיו לא' מן השרי' אשר אתו או בעבוד אותו. וא"כ למה לא יעשה כן הוא ית' ולא יקשה לו בהשתחות איש לא' ממלאכיו ומשרתיו וכוכביו, לז"א כי ה' אלהיך אל קנא לו' הנה בהשתחוות ועבוד א' האדם אל א' משרי המלך הפרתמי' הוא שהמשתחוה הוא שוה לו במין נוסף עליו השר כי המלך בחר בו מהשאר להרים את כסאו וע"כ לא יקשה למלך בהשתחוות האדם לאדם המעולה ממנו ועל הדרך הזה גם ה' יצונו להשתחוות למלך או לחכמים אך בזה נהפוך הוא כי הוא ית' עם היותו ה' שהוא תואר מורה על היותו מהוה ויוצר הכל עם כל זה נקרא אלהיך של כל איש ישראל מה שלא עשה כן לשום מלאך ליקרא אלהי מיכאל או אלהי גבריאל אשר אין זה רק על כי נפשך אלוה ממעל כענין חלקי ה' אמרה נפשי באופן שעל ידי כן ראוי יהיה אל קנא כי את מה שהוא חלקי אתה משפיל לפני עבדי והלא זה דומה למי שעושה את המלך ישתחוה לעבדו. כך כביכול אותי אתם לוקחים להשתחוות לאשר הבל המה לפני כי נפשכם חלק אלוה ממעל נמצא שעל עצמי אני מקנא. ואמר אל קנא. ולא אמר כי ה' אלהיך קנא וכו'. לו' א"ת נא ישראל אם כ"כ הדבר רע בעיניך. למה לא תקפיד על עושה כן ובהצמדו לע"ג תכריתנו מיד גם אם יחיד יהיה ולא תאריך לו ויהיה מוסר לכולם לז"א אל קנא לומר איני מקנא באכזריות. כקנאת חמת גבר שלא יחמול ביום נקם כי אם אני אל קנא שהוא כי אני אל קנא בצירוף מדת חסד שהוא תואר אל כנודע. כי חסד אל כל היום והחסד הוא שאינו פוקד מיד. כי אם על שלשים ועל רבעים וע"כ אינו פוקד מיד. כי זאת היא מדתי לצרף החסד. וש"ת שלא אשמור ואצרף החסד רק לצדיקים ולא לרשעים. לז"א ועושה וכו' לו' מה שאני עושה לאוהבי הוא לאלפים. שהוא לאלפים דורות כי מרובה מדת טובה וזאת תהיה הפרש ההדרגה. ולא לבל צרף חסד לרשעים כי אם לרשעים שונאי אני מצרף חסד עם הקנאה אך לאוהבי אני עושה חסד ומהיה ולא צירוף חסד בלבד. עוד יכוין בשום לב אל או' פוקד עון. כי ענין פקידה הנז' תמיד בעון כד"א וביום פקדי ופקדתי. ולא אמר משלם עון. אך יתכן דאפקיה בל' זה. לו' כי הנה זה דרכו ית'. כי בעון מביא ייסורין וממרק ומנכה העון. אך באוהביו שומרי מצותיו נשמטים להם איני מנכה הזכות וזה אומרו פוקד עון. כד"א (במדבר ל״א:מ״ט) לא נפקד ממנו איש (שמואל א כ׳:כ״ה) ויפקד מקום דוד. כן הוא ית' מגרע ומעביר העון ע"י היסורין שמביא על שלשים ועל רבעים. אך בטובה שמטיב איני פוקד ומגרע הזכיות. כי אינו מנכה בטובה. כ"א שאורות הנעשי' בזכיו' קיימי' לעול' ואדרבה נוסף על שכר הצדיקים עושה ומחדש אורות וטובה להם על הראוי להם והוא מאמר חכמי האמת על השמים החדשי' וכו' אשר עשיתי לא נא' כי אם אשר אני עושה שתמיד עושה שמים חדשי' וארץ חדשה רוחניי' לענגם בהם והכל עודף על השכר שהוא בתורת חסד וזה ועושה חסד וזה לאוהבי כו':

ו

לא תשא את שם ה' וכו'. הנה דבור זה לעומת מאמר ויאמר אלהים יהי רקיע וכו' כי הנה אמרו רז"ל (ב"ר פ' ד') כי מים עליונים תלויים במאמר. עוד אמרו ז"ל במדרש שאצבעו של הקב"ה מעמידן וכמאמר ר' מאיר למי שתמה על תליית המים א"ל אם יתן מים בכלי העשוי כמשפך והיו המים יוצאים מלמטה נתן אצבעו למטה ועיכב המים הנה שאין יוצאים א"ל אצבעך מעכב א"ל ומה אצבעו של ב"ו מעכב המים אצבעו של הקב"ה עאכ"ו. וידוע כי אצבעותיו ית' הם י' מדותיו והן י' שמותיו וידוע כי אלו לא הבדיל הוא ית' בין מים למים וסילק מים העליונים למעלה לא היתה מתראית היבשה. והיה נשאר העולם מים במים תהו ובהו ככתוב אצלנו למעלה מאיכות מים העליונים כי רוחניים היו והיו בלתי אפשר תראה היבשה עודם למטה. על כן בשמו ית' העמידן מעלה מעלה. והוא מז"ל (שם) מים עליונים תלוי' במאמר. שהוא בשם שבמאמר צווי עלייתם. לעומת זה אומר הוא יתב'. לא תשא את שם ה' אלהיך כו'. והוא בשום לב כי מהראוי יאמר לא תשבע אך כי כיוון ע"י שבועת שוא הוא מגביה ומסלק שמו יתברך מהיותו מעמיד העליונים התלוים בשמו ית'. שהוא המאמר כמדובר וחוזר העולם לתוהו ובוהו וזהו אומרם ז"ל (שבועות ד' ל"ט) כי כשהקב"ה אמר לא תשא נזדעזע העולם נוסף על זה רמז פן יאמר איש האם כל כך חמור עון זה שע"י מאמר פה. בהשבע לשוא. שבכל יתר עונות נאמר ונקה ובזה נאמר לא ינקה ע"כ נאמר לעומת יהי רקיע שעל ידי מאמר בלבד נתחזק הרקיע ונשארו עד עולם מים עליונים תלוים במאמר. באופן כי גדול הוא ענין מאמר זה ולא יפלא אם ע"י מאמר איש יסלק הוא מאמרו אם ישבע לשקר דלא עביד קב"ה ניסא לשקרי להעמיד במאמרו עולמו בשביל אשר במאמרו נושא את שמו יתברך לשוא. עוד יתכן בהתכת תיבות הכתוב וסמיכתו אל הקודם והוא שאו' הוא יתברך מה שאמרתי שמאריך אני על רבעים לשונאי הוא בעונות זולת זה אך לא תשא את שם כו' כי בזה לא ינקה ה' אשר ישא את שמו כלו' אותו בעצמו ולא יאריך עד דור בניו ובני בניו והנה לא יבצר מלהתחמץ לבב אנוש באו' האם יהיה זה חמור מע"ג כי בע"ג אמר פוקד כו' על שלשים ועל רבעים ובשבועה לא ינקה:

ולבא אל הענין. נשית לב אל אומרו לא תשא ולא אמר לא תשבע זולת מ"ש למעלה והוא כי הנה אין המזכיר שמו ית' כמזכיר שם מלך לא ירגיש המלך ההוא דבר כי אין לשמו שייכות עם איכותו ועצומו. אך הוא ית' הוא ושמו אחד ישתבח שמו לעד על דרך מאמרם ז"ל במדרש על פסוק ודגלו עלי אהבה מלך אם משים אדם אצבעו על פניו יהרגנו והקב"ה שם אדם אצבעו על האזכר' ואינו ניזוק ע"כ. והנה לפי הנרא' אין המשל דומה כי זה בפניו וזה באותיות שמו הכתובים בס'. אך אין ספק שלמדינו בזה כי אין שמו ית' כשם מלך כ"א שבמקום אשר בו שמו שם איכותו יתברך וכן בהזכר שמו שם הוא יתברך כד"א בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו'. נמצא כי בהזכיר איש שמו יתברך כאלו מעורר ומניע את קונו כביכו"ל וע"כ כאשר במלך אינו דומה העושה דבר רע שלא ברצונו למנוע את המלך עצמו לעשות באמצעותו דבר רע שאו' לא די שעברת רצוני אלא שהרגזתני לעלות אותי לעשותו על ידי כן בו ית' כשאדם מניחו והולך ועובד לשוא ושקר היא הע"ג. הוא דבר קל מן הנשבע בשמו שהזכירה שזוכרו על ידה נושא מניע אותו על שוא ושקר. לז"א לא תשא את שם כי האת מרבה א"ע ית' עם שמו כי בשבועה אתה נושא כביכול את אלהיך ומניעו לשוא חלילה וע"כ בע"ג פוקד עון לד' דורות ובשבועה לא ינקה מיד אלא שמה שגדול עונש עובד ע"ג מהשבועה שזה מיתה וזה לאו הוא כמשז"ל כי בעריות אם לא היה בו רק מלקות היה עובר ומקבלו משא"כ בשבועה שבלאו לבד יפרוש וזה יתכן כיון הכ' ג"כ. במה שחזר ואמר כי לא ינקה ה'. אחר אומר ולא תשא כו'. שמה שאינו או' רק לאו בעלמא. זהו בב"ד שלמטה אך לפני הקב"ה לא ינקה ה' את אשר ישא כו' כי חמור הוא מאד. עוד יתכן ויתיישב היטב מה שחזר ואמר את אשר ישא כו'. וגם אומרו חצי פסוק לנוכח וחציו שלא לנוכח וכן אומרו בראשונה אלהיך ולא בסוף וכן באו' ל' נשיאות ולא ל' שבועה והוא כי הנה כל איש ישראל שם ה' נקרא עליו כאו' לכל א' מהם אנכי ה' אלהיך. אמר הלא אמרתי לך אנכי ה' אלהיך כי שמתי שמי ואלהותי עליך לא תשא ותרים מעליך את ה' אלהיך ע"י שבועתך לשוא. כי אחר שנשבעת לא ינקה ה' את אשר ישא ולא אמר ל' לנוכח. כי סר מעליך ונעשית זר אליו וז"א את אשר ישא את שמו כו' כי נשאת את ה' מעליך ונתרחקת ממנו ושוב אינו נקרא אלהיך רק אשר ישא את שמו לשוא ולא את ה' אלקיך. עוד כיון באו' את לרבות זה פעמים באו' את שם ריבה כל שאר שמות זולת שם ה'. ובאומרו אשר ישא את שמו ריבה האת את המשביע גם הוא כי שבועת ה' תהי' בין שניהם ולזה חזר ואמר את אשר כו'. ובפרט ביודעו כי לשוא ישבע שכנגדו. ובכלל הדברים כיוון כי גם מדת הרחמים יתהפך לו לאויב גם כי ישבע בשם אחר משמותיו יתברך. וז"א את שמו שמרבה האת גם את שם הזולת שם בן ארבע. גם הוא לא ינקה. עם היות שם בן ארבע של רחמים מלפרוע פרעות וזהו כי לא ינקה ה' את כו':

ח

זכור את יום השבת כו'. הנה דבור זה לעומת מאמר יקוו המים כו'. והוא כי הנה ארז"ל (ב"ר פ' ה') על פסוק והאלקים עשה שייראו מלפניו. אמרו כי הוא יתברך עשה דבר שייראוהו העולם והוא שהקוה המים גבוהים מן הארץ. למען יתנו אל לבם כי נקל הדבר מאד להציף המים על הארץ. ע"י הניח הדבר אל הטבע כאשר היה בדור אנוש כמשז"ל כי זהו הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ. וגם בכלל היא ג"כ מה שרקע הארץ על המים הפך טבע' שהוא לרדת למטה מהם כי על כן נברך בכל יום רוקע הארץ על המים. וכן ארז"ל כי כשהרשע דורך על הארץ שהיא מתרעשת שכוונתם בלי ספק שמצטערת להיות נרקעת על המים שלא כטבעה בשביל רשע א' שידרוך ויתקיים עליה. כלל הדברים כי ענין יקוו המים שהם נקוים גבוהים מארץ וגם מה שנראת היבשה רקיע' על המים היא מופת חושיי מפורסם ונכר לכל. על היות העולם מחודש ובלתי טבעי כי הכל רואים מי הים גבוהים מהארץ. ויודעים כי היות הארץ על המים היא הפך הטבע על כן דבור של מצות שבת שהוא ענין זכר אל חדוש העולם נאמר לעומת מאמר יקוו המים וכו' ותראה היבשה למה שהוא האות והמופת גלוי לכל העמים על חידוש העולם הוא ענין השבת:

ולבא אל ענין הכתובים והתכתה נעיר. (א) כי הנה מהראוי תנקד זיי"ן של זכר בשב"א ולא בקמ"ץ. ועוד אומרו לקדשו כי הלא קדוש הוא מעצמו. ועוד אומרו ששת ימים תעבוד שלא היה ראוי לצות רק על שביתת שבת ולא על עבודת הששת ימים. ועוד שאו' ועשית כל מלאכתך הוא מה שאמר ששת ימים תעבוד ולמה הוכפל. וגם או' ששת ימים תעבוד ולא אמר בששת. וכן באומרו כי ששת ימים עשה ה' כו'. ולא אמר בששת. ועוד באומר וינח היה לו לומר ונח או וישבות. אך וינח הוא שהניח את אחרים. ועוד או' על כן ברך וכו'. איך תצדק נפקותא זאת:

אמנם יאמר כמאז"ל (ביצ' דף י"ו) מחד בשביך לשבתיך שכל בהמ' או נתח טוב תאמר הרי זו לשבת וז"א זכור בקמ"ץ הזיי"ן. שהוא מקור זכיר' מתמדת ולא לכוונת נוח מטורחך כל ימות החול והתחזק בו במאכל בשר ושתה יין. כי אין זו מצוה כלל רק לקדשו שהוא לכוונת השפיע בו קדושה יתיר' מאתו ית' כי כל המענג שבת בכוונה הראויה משפיע בו קדוש' רבה כנודע ליודעי חן כי הלא אם תזכה בשצף טורח יצליחך ה' בימי המעשה. באופן שלא מתחת טורח תבא לך מנוחת שבת והוא מאמרם ז"ל (ברכות דף לה) ראשונים היו עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי זה וזה נתקיים בידם אחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם עראי זה וזה לא נתקיימה בידם וכן אמרו חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים וכו'. וכי שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת בתפלה ושעה אחת אחר התפלה הם תשע שעות לשלש תפלות. וא"כ מלאכתם אימתי נעשית אלא שהקב"ה וכו'. וזה יאמר פה והוא בשום לב מה בין עבודה למלאכה. כי הנה עבודה היא העובד את אדוניו ומלאכה היא מציאות מלאכה שאדם עושה. וגם נשים לב באו' תעבוד סתם ולא אמר תעבוד עבודתך כאו' מלאכתך כי העבודה אינה מייחסת לעצמו. אך הוא כי הנה לו ית' כל ישראל עבדים וחייבים לעבוד את ה'. ועל כן כל תורה ותפלה ומצות נקראת עבודה כד"א ועבדתם את ה'. ואני וביתי נעבוד את ה' לא כי את ה' נעבוד:

והענין שאומר הוא ית'. אל תאמר כי על כרחך תצטרך לעשות את השבת בכוונה נייחא מעמל מלאכתך ללחם ביתך. כי הלא עשה זאת איפה שני דברים (א) כי ששת ימים תעבוד מה שנקראת עבודה שהוא את ה' אדוניך בתורה ותפלה ומצות. (ב) שמזה תתחיל מהבקר שתעשה תורתך קבע. ואחר עשותך מזה עיקר אח"כ ועשית כל מלאכתך שלך. כי אצליחך בעשותך מלאכתך עראי שועשית כל מלאכתך. שאהיה עמך לגומרו שאעזרך וזה וזה יתקיים בידך. כענין האמור בראשונים שהיו עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי שזה וזה היה מתקיים בידם ומסיים לזה טעם זרק"א שבמלת תעבוד. כמרי' קול שעל עבודת גבוה ידבר וע"כ אמר ששת ימים ולא אמר בששת ימים תעבוד כי לא תהיה עבודתך ומלאכתך משועבדים אל הזמן כי מרוב ההצלחה יהיה כאלו הזמן בפני עצמו והמלאכה בפני עצמה. משוללת זמן. אך ויום השביעי לא יהיה לך בו חלק לעבוד את ה'. וחלק למלאכה כי אם כולו לה'. וזהו ויום השביעי שבת לה' וזה למה שהוא אלקיך ולא לפנייה אחרת. כנוח מיגיעת מלאכה ולא שביתה מעבודה הנזכרה שהיא עבודת שמים רק לא תעשה כל מלאכה כו'. שהיא מלאכת חול כאשר לא מיגיעת מלאכת העולם בימי הבריאה נח בשביעי. כי ששת ימים כו' ולא בששת עשה את ה' את השמים כו' כי לא הוצרך זמן. ואף על פי כן וינח כו'. כן גם אתה לא לסבת יגיעה לנוח ממנה תשבות כ"א למה שהוא לה'. ואין זה רק כי אין שייכות למלאכה רק בימות החול כי הנה ששת ימים עשה כו'. עם שלא היה צריך זמן לעשות עם כל זה נתן חלק לששת הימים ובשביעי הניח בו. גם אתה כן ששת ימים כו'. ובשביעי שבת אין זה רק שיום השביעי הוא מעין עולם שכלו שבת ופוגם בו העושה בו מלאכה על כן ברך ה' כו'. להיות היום בעצמו מסוגל לפי הרמז שלו שאם היה על מציאות מנוחה מיגיעה. לא היה מחשיבו כל כך:

או יאמר ששת ימים תעבוד את ה' ובשכר זאת ועשית כל מלאכתך כי יצליחך ה' ויעזרך לעשות הכל כמדובר למעלה ואל תתמה איך יצליחך ה' בששת ימי המעשה עד עשות כל מלאכתך כי הנה ששת ימים עשה ה' את השמים כו'. כן יעשה לך כי יעשה כל מלאכתך בששת ימים ויניחך בשביעי. ושמא תאמר הנה זה היה בבריאה אך לא עתה לז"א על כן ברך ה' את יום השבת בתת בששי לחם יומים ויקדשהו לבלתי המטיר מן בשביעי הנה שגם אחר הבריאה מברך בחול את המזון. ומקדשו בשבת כן יעשה גם לך שיברך בששת ימי המעשה כדי שתתקדש אתה את יום השבת. או יאמר בשום לב אל אומרו וינח ולא אמר ונח והוא מאמרנו על מה שאמר על ויכל אלקים שהקשו כי הלא בששי כלה הכל והשיבו כי היה העולם חסר מנוחה ובא שבת בא מנוחה ופי' ז"ל שהוא מאמר הכתוב באומרו שבת וינפש והקשינו בפרשת בראשית על מאמרם זה כי הלא המנוחה היא העדר מלאכה. ואיך יחשבנ' לבריאה ביום השביעי. אך הוא כי הנה היה ראוי העולם להיותו חומרי מעותד להיות נפסד וכלה כגוף משולל נפש והיותו נפסד ומתמוטט הוא הפך הנייחא ובבא שבת באה נייחא וקיום כי שפע קדושת השבת היה לעולם כנפש לגוף לקיימו וזה יאמר וינפש ואומר וינח כי אין העדר מנוחה בהיותו נפסד וכלה וע"י השבת הקנה נפש ומנוחה לעולם

ובזה נבא אל הענין אמר זכור את יום השבת מתחלת השבוע לקדשו שהוא להשפיע בו קדושה על קדושתו ושפע לבא בעולם. וזה במה שתקדש עצמך מהחול בעבודת ה' שתהיה הכנה אל השבת. והוא כי ששת ימים תעבוד את ה'. שתעשה ממנו עיקר כעבודת עבד ואגב אורחך דרך עראי ועשית כדבר נוסף כל מלאכתך ובעבודת ה' לא תחשוב כאלו עשית כל עבודתך. אך במלאכתך תסלק ברוחך כאלו עשית כלה. ובזה תשפיע קדושה ביום כי יתייחס לה'. וזהו ויום השביעי שבת לה'. ותשפיע קדושה בו ליקרא אלקיך וזהו לה' אלקיך כאלו השבת מקשר בינך ובין אלקיך כד"א ביני ובין בני ישראל וזהו שבת לה' אלהיך כו'. ושמא תאמר אם אראה שמלאכתי לא נגמרה איך אעלה על לבי כאלו עשיתיה כלה. לז"א דע כי גם שלא עשית כלה. זכות שבת תכלנה מלמעלה. ואל תתמה על החפץ כי הנה תדמה לקונך. כי הנה ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ הים וכל אשר בם. והיה כאלו לא נגמר כי היה חסר מנוחה כנפסד והכל נתברך ונתקיים ע"י השבת כי היה חסר מנוחה מתמוטט ונפסד לולא ה' כי וינח ביום השביעי שהקנה בו נייחא וקיום בשפע שהשפיע בו נמצא כאלו כל העולם וכשלונו וקיומו היה ביום השבת כי היה כאלו לא נגמר מלאכת העולם רק על ידי השבת בא גמר וקיום הכל כך על ידי זכות השבת יהיה לך כאלו עשית כל מלאכתך. ע"י שיום השבת שבת לה' כו'. תתברך ויושפע בך שפע גדול ורב. ומופת לזה לבל תאמר איך זכות מה שאשמור השבת יקדים להצליחני במלאכה שקודם השבת כי הראיה היא מה שברך ה' את יום השבת וכו'. והוא כי הנה מה שברך ה' את יום השבת. היה בחול שהמציא והשפיע ביום הששי לחם יומים וקדש את יום השביעי לבלתי המטיר בו מן ולמה עשה כן ויהי נא מן כמטר השמים שיורד בשבת ולא יברכהו מאתמול. ויקדשהו לבלתי המטיר בו המן ולא הוריד השפע בשבת עצמו. אך על כן להורות כי ברכת השבת הווה מהחול שלפניו. ע"י היותו בטל ממלאכה ביום השבת עשה כן שברכו בחול. ויקדשהו בשבת לבלת' המטיר בו. או קרוב לזה זכור את יום השבת לא בלבד לשבות ממלאכה. כי אם לקדשו להוסיף בו קדושה ע"י פרוש עצמך מעסקי העולם. להתבודד בו בקדושת התורה וסודה כד"א לא תכוין רק כוונת שביתה בלבד לעבוד את ה' וגם בחול הוא כך כי ששת ימים תעבוד את ה' בעצם. ועשית ג"כ כל מלכתך. אך מה שתעדיף על החול. הוא כי ויום השביעי שהוא שבת היה אתה לה' אלקיך בלבד קדוש לגמרי. ולא יעלה על דעתך כי השביתה ממלאכה תספיק כי הנה במה שלא תעשה כל מלאכה בלבד הרי בבחינה זו גם עבדך ואמתך ובהמתך שוים עמך. וזהו לא תעשה כל מלאכה בזה אתה ואמתך כו' וא"כ מה תהיה תפארתך בשבת אם לא היות בו קדוש לה'. וזהו שלא נאמר ועבדך בוי"ו למה שהוא חלוקה אחרת שהיא סוג ב' שמתחיל מעבדך והלאה לומר כי אם אינו רק לשבות ממלאכה. הלא בזה השני הסוגים שוים. אתה ובנך ובתך עם סוג עבדך ואמתך כו' ובזה תדמה לקונך כי לא היתה שביתתו בשבת בראשית בחינת העדר מלאכה. כ"א וינח שהשפיע בו שפע נייחא. וקדושה לעולם כמדובר בקודם. וע"כ בזה תבין ותשכיל מה שה' ברך את יום השבת בלחם יומים מבערב ויקדשהו לבלתי המטיר בו מן ולא עשה כגשם שבא בשבת. אך הוא ללמדך שגם אתה תפרוש עצמך בשבת גם מהמותר לך כענין הרהור במלאכה וכיוצא כ"א שתקדש עצמך לגמרי ורמז זה במן למה כי בו רמז מעשה בראשית כמפורש במקומו כי ע"כ היה בששי לחם משנה כאשר במעשה בראשית היה בששי כפל ממה שבכל יום מהשאר כי היו שלשה דברים בכל יום ובששי ששה בעדו ובעד השבת וכל זה להודיע כי לא יעלה על לב איש יצרו להיטיב לו בעה"ז כ"א להכינו פה לקנות חיי העה"ב כי ע"כ יטריח בחול לנוח ביום השבת רמז כי שתא אלפי שני הוי עלמא ואלף שביעי שבת וע"כ הוא מה שששת ימים עשה ה' את השמים וכו' וינח בשביעי. וע"כ נצטוינו לעשות מלכתנו עראי ועבוד' שמי' קבע כאומרו תעבוד ועשית כו':

יב

כבד את אביך ואת אמך כו'. ולעומת מאמר תדשא הארץ כו' ותוצא הארץ כו' אשר זרעו בו למינהו. צוה הקב"ה בן יכבד אב אשר זרעו בו למינהו גם הוא. וענין הכתוב הוא לומר הלא צויתיך ענין השבת וזכרתי לך ענין ששת ימים עשה ה' כו'. וביום השביעי כו' שהוא למען תזכור כי שיתא אלפי שני הוא עלמא כו'. וכי תעשה כל עיקר ענייניך על עולם שכולו שבת ולא על ענייני עה"ז אמר עתה כבד את אביך כו' לומר אם היה כל ענייניך טוב העה"ז לא היה לך לכבד אביך ואמך כי הנה היצרו לך שהביאוך מהעולם עליון אל עולם ההפסד הלז. אך אחר שהודעתיך שתדמה לקונך על ידי השבת ושתדבק בו בעשותך עיקר מהעולם העליון כי תעשה כמעשהו להיות עמו לעה"ב א"כ ראוי וחיוב הוא לך תכבד את אביך ואת אמך לא בבחי' העה"ז רק למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לישראל בייחוד היא ארץ העליונה כי בהביאם אותך אל העה"ז. תקנה חיי עה"ב. או ירמוז שלא תכבדם על בחינת שהביאוך לעולם הזה ליהנות ממנו רק למען על ידם יאריכון ימיך על האדמה כו' היא העה"ב כד"א (ישעיהו ס׳:כ״א) לעולם ירשו ארץ וכקבלתם ז"ל (סנהדרין דף צ') כי על עולם שכלו ארוך ידבר שע"י שהביאוך לעה"ז תקנה העה"ב:

עוד רמז מעין זה. והוא כי הלא תאמר כי הנה שלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה נמצאו שתי ידות בך מצד החומר וא' מצד הנפש והנה כלל גדול בידינו כי אחרי רבים להטות וא"כ איפה ישיאך יצרך לומר נלכה נרדפה אחר ענייני החומר כי הוא הגובר לדמות אל אבינו ואל אמנו אשר ילדונו. אך באמור אלינו יצרנו הרע הדבר הרע הזה זאת נשוב אליו כי הלא גם חומרנו מעשה אלקים הוא כי הוא עשנו עפר מן האדמה כדבר שנאמר ויצר ה' אלקים עפר מן האדמה כו'. וא"כ איפה גם מצד החומר לו ית' אנחנו. ואחריו נמשך ללכת אחריו ולדבקו בו כאשר כתבנו פרשת קדושים על מאמרם ז"ל (יבמות דף ה') אם יאמרו לך אביך ואמך חלל שבת אל תשמע לו כי הנה אביך ואמך חייבים בכבודי שרצו לומר בנועם מאמרם כי ממצות שבת נלמד לעשות עיקר. מהחלק אשר בנו מאתו ית'. ולא מהשני חלקים אשר בנו מאב ואם כי הלא מצות שבת הוא זכר למעשה בראשית אשר שם גם החומר אשר בנו מאבינו ואמנו לה' הוא אשר צבר עפר ויעש את אבינו הא' מעשה ידיו וממנו נמשכנו וא"כ איפה גם מפאת החומר אנחנו חייבים ללכת אחריו כי בענין שבת שהוא חידוש העולם שם היתה יצירת אדם וחוה שלא ע"י איש ואשה. כ"א כלם מעשה ידיו ית'. וא"כ אין לומר כי שלשה שותפין באדם כו'. ותחוייב לקיים מצוותם. כי השני שלישים שלהם והשליש של הקב"ה הכל לה' הוא כי הנה גם חומרם כולו לה' הוא כי ברא את אדם ואשתו מן האדמה נמצא כי גם חומר אביך ואמך לו ית' הוא וע"כ כלם חייבים בכבודו ית' וע"כ כהתימו לדבר שמירת שבת על מה שששת ימים עשה כו'. שהוא חידוש העולם סמך ואמר כבד אביך כו'. למען הזכירך כי גם חלקם לה' הוא מאז. או בדרך אחרת אל יעלה על רוחך כי מה לך לכבד עושי חומרך והוא טיט חוצות לזה סמך אל רמז החידוש למען תזכור כי גם החומר ששלשלו בך מה' הוא כי הוא ית' עשאו ואותו הפועל הוא המשתלשל ע"י אביך ואמך נמצא ששורש פעולתם מעשה אלקים הוא וכבד את הממשיכים בך מעשה ידיו יתב':

יג

לא תרצח. דבור זה הוא לעומת מאמר יהי מאורות כו'. והוא כי כל הורג נפש הוא מכבה אור נר כי נר ה' נשמת אדם. והוא מאמרם ז"ל (שבת דף ל"ב) כי על כן צוה על האשה מצות נר שבת כי הוא כבתה נרו של עולם כי היסב' מיתת אדם. וגם נפש האדם הוא מרקיע השמים להאיר על הארץ ולקיימ' בעבוד את ה' להאיר על הארץ היה דבור לא תרצח כמדובר:

לא תנאף. הוא לעומת מאמר ישרצו המים וכן ועוף כו'. כי שם נאמר אשר שרצו המים למיני' ואת כל עוף כנף למינהו ויברך אותם יפרו וירבו כל מין למינו באומרו פרו ורבו כו' בימים והעוף ירב בארץ כן צוה יתברך באדם לא תנאף כי נואף אשה הוא כמערב מין בשאינו מינו כי כל אדם יש לו בת זוג והוא נפסד מחבירו בבחינותיו והבא אל אשת רעהו הוא כמערב ב' מינים ומבלבל הבחינות ומחייב את ראשו למלכו של עולם:

לא תגנוב. הדבור הזה הוא לעומת מאמר תוצא הארץ נפש חיה כו'. והוא כי אמרו ז"ל (ב"ר פ' ז') תוצא הארץ נפש חיה זו נפש של אדם הראשון שהוא נפש החיונית שבו כי אח"כ נפח בו רוח העליון באפיו. והנה לא תגנוב שבדברות הכריחו ז"ל (סנהדרין דף פ"ו) כי על גונב נפש הכתוב מדבר. וע"כ הוא לעומת המאמר ההוא לומר כי גם איש אשר אין בו רק נפש חיונית לה' הוא שאומרו תוצא הארץ נפש חיה ואומר ויעש אלהים כו'. ולמה תגנבהו מעושהו ותמכרנו כי זה הוא אזהרה לגונב איש ומכרו כו':

לא תענה ברעך כו'. הנה זה לעומת מאמר נעשה אדם כו'. והוא כי הנה ארז"ל (ב"ר פ' ח') כי באו' ית' למשה שיכתוב נעשה אדם. א"ל אתה נותן פתחון פה לאפיקורסים א"ל כתוב ומי שיבא לטעות כו' כי יש טעם וטעמים למבין כענין מ"ש במקומו כי הוא ית' ברא את האדם מכל כללות העולמות כולם חלק מכל א'. וע"כ אמר נעשה בין הכל אדם מלבד טעמים שעל דרך הסוד ועם כל זה לא יבצר מהיות פתחון פה לפושעים יכשלו בם. אך צדיקים ילכו בם בתום לבם. וע"כ לעומת המאמר ההוא היה לא תענה ברעך עד שקר. והוא כנודע מרז"ל כי הוא יתב' קורא לישראל אחי ורעי. כמאמר הכתוב למען אחי ורעי אדברה נא כו'. וכן פירשו ז"ל פסוק (משלי כ״ז:י׳) רעך ורע אביך כו' על הקב"ה. וזה רמז פה באומר דבור זה כנגד מאמר נעשה אדם כמזהיר ואומר אל תענה בהנקרא רעך הוא הקב"ה עד שקר שהוא לפרש מאמר ההוא כפשוטו ולומר ב' רשויות חלילה בל תהיה מכלל ופושעים יכשלו בם. כ"א מכלל צדיקים ילכו בם. וע"ד התכת לשון הכתוב נשית לב. כי הנה הל"ל על רעך. וגם הל"ל עדות שקר או לומר לא תהי' לרעך עד שקר:

אך יאמר הלא צויתיך שתאהב את רעך ולא תרצחנו ולא תנאף את אשתו ולא תגנוב אותו פן תאמר אם בשביל חבירי אשר אהבתי להיטיב לו אעיד שקר לא תגדל אשמתי. לז"א לא תענה ברעך שהוא בשבילו עדות שקר ואפקיה בלשון עד ולא אמר עדות לרמוז לו שעל ידי כן עושה כבי"כול עד שקר כי השם המעיד עליו בני ישראל כו' לא ידברו כזב כו' חלילה מהפכו מעד אמת. או יאמר אע"פ שאין העדות נגמר בך כי עד א' אתה עם כל זה אתה עובר לאו או אם העדות אמת שידעת על פי עד נאמן לך לא תענה להיות עד לומר שראית כי לא יבצר מהיותך עד שקר על כן לא נאמר עדות אלא עד:

יד

לא תחמוד כו'. דבור זה הוא לעומת מאמר לא טוב היות האדם לבדו כו'. והוא כי שם כתבנו שאמר הוא ית' לא טוב היות האדם לבדו. גם שלא יהי' עם בת זוגו כ"א עם זולתה. אך עוד אוסיף להיטיב לו והוא כי אעשה לו עזר כנגדו שתהיה לו עזר בהיותה בת זוגו שהיא כנגדו. ועל כן מאמר לא תחמוד אשת רעך הוא לעומת המאמר ההוא. כי לכל אחד יש לו בת זוגו ולמה יחמוד מה שאינו שלו. ולמ"ד כי דו פרצופין היו וחילקן ה'. יאמר כי מאשר לא נתן לאדם אשה. כי אם בשר מבשרו ועצם מעצמיו. כי אין זה רק שיהיו לבשר אחד אם כן מי יכניס עצמו לחמוד אשת רעהו שהיא עם בעלה גם היא לבשר אחד. כמאמר הכתוב במאמר ההוא ע"כ יעזוב איש וכו' ומה שהקדים ענין הבית הוא כי מחמדת ביתו תבא לחמוד אשתו והנה כל זה בחמדה בלבד. ולא בלבד החמדה בלי גזלה חמורה כי אם גם בעבדו ואמתו וכו' ומחמדת עבדו וכו'. שהוא ממונו תבא לכל אשר לו בעצמו הוא גם את נפשו:

והנה ראוי לשית לב אל אומרו וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים מה זה היה ענין ראיה זו. שהיל"ל שומעי' כי אין ראיה בקול וגם לפידים מאן דכר שמייהו כי למעלה לא נאמר רק קולות וברקים ועוד כי למעלה נאמר ענן כבד ופה לא נזכר ואם הם לפידי ההר שהיה בוער באש. למה יכניסהו בין קולות וקול שופר. ועוד כי הלא הקול שופר הוא קולו ית' ולמה יקראהו קול שופר. וכן אחר אומרו שראו הקולות ולפידים וקולו ית'. ומה גם במז"ל רואים את הנשמע מה שאין הפה יכולה לדבר כו'. איך כתוספת על זה אמר שראו ההר עשן כי עשן ההר הוא דבר קל מכל זה. ועוד אומרו וירא העם אחר אומרו רואים את הקולות הוא מיותר. ועוד אומרו וינועו. הוא ידוע כי מבלי התנועע ודאי לא היו עומדים מרחוק אחר היותם תחלה בתחתית ההר. ועוד כי אומרו וינועו יורה על מציאות תנועה קלה והוא הפך עמוד מרחוק:

והנה אחשוב כי זה ענין מאמרם ז"ל (שבת דף פ"ח) וז"ל ויעמדו מרחוק חוץ לי"ב מיל מגיד וכו' כמפורש אצלינו ויבא ביאורו בס"ד בסמוך. ועוד אומר דבר אתה עמנו ונשמעה כי אין ספק כי זה היה אחר שתי דברות ראשונות ששמעו מפי הגבורה ולא ימנע או מתו ואחר חיותם אמרו כך. או לא מתו אלא שנתייראו מלמות אם מתו היל"ל פן נחזור למות. אך אומרו פן נמות יורה כי עדיין לא מתו ואם הוא שלא מתו למה ייראו כי הנה כאשר עצרו כח לקבל הראשונות כל שכן האחרונות כי מלמעלה למטה היו ועוד שאומרו ונשמעה הוא מיותר

אמנם הנה מאשר הפליגו רז"ל (במכילתא) באומרם רואים את הנשמע. והוסיפו ואמרו מה שאין הפה יכולה לדבר וכו'. אחשוב שלא בלבד רצו לומר שהיו רואים בהבל רוחניות קדושת הדבור. שאם כן היה מספיק יאמרו מה שאין עין יכולה לראות. אך אומרם מה שאין הפה יכולה לדבר. יורה להפליג בענין נורא מאוד מהביט. ויהיה כמאמרם ז"ל במקום אחר כי אמרו אל משה רצוננו לראות את מלכנו כו'. וכן עשה הוא יתב' שנאמר אתה הראת לדעת וכו'. וזה יתכן אומרו בנועם שיח סתרם באומרם רואים את הנשמע. כי ראו מה שהיו שומעים כלומר כי את אשר שמעו אנכי ה'. ראו כי את ה' ששמעו ראוהו. ובעל המאמר זה נתן טעם או אומרו הענין דרך נסתר. ולא אמר בפירוש ראו את ה' ואמר מה שאין הפה יכולה לדבר כו'. ועוד אפרש פירוש אחר כאשר נאמר בס"ד:

והנה להמשיך הפסוקים על פי הדרך שכתבנו למעלה. על פסוק ויהי קולות וברקים וכו'. כי שם נאמר הכוללות בקוצר איך היחלו לשמוע בהדרגה קולות וכו'. עד גדר היות קול השופר הולך וחזק הרוחניות מלסובלו ואז השמונה דברות אחרונות משה ידבר והאלהים יעננו בקול עתה בא לפרש מה שסתם. והוא כי הנה אמר מתחלה וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. והוא פן תאמר איך תחלה היו שומעים את קול השופר שהוא קול ה' ואח"כ משה ידבר ולא שמעו מפיו ית'. לז"א הנה כאשר היחל וידבר אלהים לא לאמר השתי דברות בלבד היתה הכוונה כי אם את כל הדברים האלה כיוון לאמר ולא השתים בלבד ופירש הדברים כלם עד תומם כנזכר וכהתימו אמר וכל העם רואים וכו'. כלומר תדע למה אמרתי שתחלה שמעו את קול השופר שהוא מאתו ית' ואח"כ משה ידבר ולא דבר להם את כל הדברים כאשר היה הרצון לאמר. הלא הוא כי הנה וכל העם רואים את הקולות וכו'. והוא כי הנה הדבר שממנו מתפשט ויוצא קירון אור נמשל ללפיד איש שממנו יוצא ברק וכמאמר הנביא (יחזקאל א׳:י״ג) באומרו מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וכו'. ומן האש יוצא ברק:

עוד הקדמה שנית וזכרנוה למעלה כי לפני כבוד אלהי ישראל יש לפני כל אשר מחזה שדי יחזה ארבעה מסכים. הראשון קראו יחזקאל רוח סערה והשני ענן גדול והשלישי אש מתלקחת והרביעי נוגה. עוד שלישית והיא כנזכר למעלה כי המסך החיצון הקרוב אלינו. הוא רוח סערה שם הוא עביות החצונים הם שבעים שרים והשני אינו עב כל כך וההיקש בשאר ועל כן בחצון יש יותר התגלות כדבר המתפשט ומפלש חוצה מאתו ית' ממה שבפנימי':

רביעית כי לפי מה שהמסך רחוק וחצון. כן מתחלק בו השפע המתפשט לחלקים רבים. והוא כי כל אחד מהשבעים שרים מקבל לפי בחינתו. נמצא קול ה' בעל האחדות מתחלק שם לשבעים בחינות קולות. וז"א ז"ל (ש"ר פ' כ"ח) שהיה קול ה' מתחלק לשבעים לשון אלא שבחצון היו שבעים קולות נראות לעין כשבעים ברקים כמפורש למעלה. ובמסך השני שהוא יותר פנימי היו רואים בו כמראה שבעים לפידים כגחלי אש. שמהם יוצא ברק לחצון. כי כפי פנימיות המסך יתמעט הפירוד הנרגש למשיג בו. וזה ענין הכתוב כי תחלה כל העם רואים את הקולות במסך הראשון וממנו השיגו בהדרגה לראות בשלפנים ממנו את הלפידים שמהם יוצאים ברקי הקולות הנראים בראשון והשיגו אחרי כן בשלישי שהוא אש מתלקחת כלומר אם שיש בו תפיסה שעדיין הוא מהמסכים. ובו לא היו רואים רבוי קולות. רק קול א' הוא אשר ממנה נתהוו הלפידים וקולות שבחצונים אך היה להם האש ההוא לבוש אל קול ה' ומעבר כשופר הזה אל הקול היוצא מתוכו והולך ומתעבה ממסך למסך עד השמע הקולות בחיצון גם לחצונים. אך ישראל שמעו הקול הדק פנימה במסך פנימי:

וזה יהיה אומרו ודבריו שמעת מתוך האש וכל שכן המסך הרביעי. שהיה על דרך זה לבוש אל קול ה' היוצא ממנו. והנה אחר כל אלה יש אש הגדולה והיא לפנים מכל המסכים והיא שלפנים מהנוגה והוא אומרו (יחזקאל שם) ומתוכה כעין החשמל מתוך האש אשר שם האלהים ואותה אינה נקראת אש מתלקחת. כי אין בה תפיסה ולקיחה ועליה נאמר פן תאכלנו האש הגדולה הזאת. ואת האש הגדולה לא אראה עוד ועליה נאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ועל כן המציא הוא ית' עשן שם לבל יסתכלו. ואם יראו יהיה מתוך העשן ולא להדיא כי לא יוכלו לסבול כל ואמר כי ראו את ההר עשן שהוא על האש הגדולה ההיא. ועל זה אמר וכל העם רואים וכו' עד ואת ההר עשן וכו'. ואח"כ לפנים מזה וירא העם. מה שאין לאומרו כ"א בהסתר שהוא בשכינה. ובזה יצדק אומרו יותר ודבריו שמעת מתוך האש ועל זה יאמר (דברים ה׳:ד׳) פנים בפנים דבר ה' וכו' בהר מתוך האש. ואז נתקיימה שאלתם רצוננו לראות את מלכנו ואז פרח' נשמת' ונשארו פגרי' מתי':

וזה אחשוב רמז הכתוב באומרו וירא העם וינועו כלו' כי אחרי זאת נתעורר ונתחדש התנועה. ומכלל שאחר שוירא העם היו בלתי מתנועעים כי מתו ואח"כ ריחם ה' עליהם וינועו. וזהו וירא העם וינועו כי אחר שוירא העם עשה הוא ית' להם שוינועו. ואחרי כן לבלתי חוזר למות שבו אחור הרחק מן ההר וזהו ויעמדו מרחוק ואז על בלתי יכולת לסבול אמרו דבר אתה עמנו כו' עם היות שכאשר דבר ה' את כל הדברים כיון לאמר להם בעצמו ולא שבהגדיל האור נתייראו ובקשו שמשה ידבר. ולפי זה רואים את הקולות וכו' שיש מרז"ל (מכילתא) אמרו רואים את הנשמע. היה אפשר לומר כי השגתם לראות את הנשמע הוא בדרך מעובה לפי השתלשלות עד המסך החיצון לכלם. כמו שכתבנו בדרך הפשט להתכת הכתובים. אלא שמאומרם מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע שיראה שהיא גוזמא נפלאת כמו שכתבנו למעלה שהוא את השם הנשמע מאתו ית' הוא באו' אנכי ה' והוא שאלתם רצוננו לראות את מלכנו. יתכן שלא על מלת הקולות כיוונו. כי אם אל מלת וירא העם שהוא אחרי שעברו כל הד' מסכים. כי נאמרה ראיה אחת במסכים שהיתה ראיה מעובה. ואח"כ אמר וירא אל אשר הוא בלי מסך ועליה אמרו רואים את הנשמע מה שאין הפה וכו'. ותפס מראש פסוק עם שעל סופו הוא הענין. להוכיח כי כראיה הראשונה ששלטה בה השגת ראיה. כך היתה השנית שראו את ה' הנשמע. מה שאין הפה וכו' ולא האזן וכו':

עוד יתכן באומרו וכל העם רואים וכו' והוא במה שאמרו ז"ל במדרש חזית. כי כל דבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה עוקף את מחנה ישראל ומחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינים כך וכך גזרות שוות וכו' ואו' לו הן מקבל את אלהותי ואומר לו הן ויהיה כמז"ל (חגיגה י"ב) אמר ר" יוחנן כל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה היה נברא ממנו מלאך וזהו רואים את הקולות הם אנכי ולא יהיה לך שהיו ב' קולות שנעשו ב' מלאכים והיו רואים אותם מדברים עמהם ולפי זה יהי' כפשוטו מז"ל רואים את הנשמע ולמעלה מהם היו רואים את הלפידים שהם שרשי הדברות שמהם יצאו בהתפשט' מלאכים כנודע כי הבל פיו יתב' הוא למעלה ממלאך כי אם בהתפשטו מתעבה לעשות שליחות לסבב ולדבר בישראל אז נעשה מלאך אך עיקר הדיבר שממנו נעשה מלאך נקרא לפיד שממנו יוצא ברק וכל זה חוץ למסכים ואח"כ השיגו לראות בקול השופר הוא קול היוצא מתוך נרתק עד האש הגדולה שאחר כל המסכים כי כלם היו כנרתק ושופר וראו את איכות הקול אשר בתוכ' עד ההר עשן מהאש הגדולה אשר שם כבוד ה' כמדובר למעלה ואז ויראו וכו' עד ויעמדו מרחוק כדלעיל:

והנה ארז"ל (שבת דף פ"ח) ויעמדו מרחוק חוץ לי"ב מיל מגיד שהיו ישראל נרתעין לאחוריהן י"ב מיל וחוזרים לפניהם י"ב מיל. כ"ד מיל על כל דבור ודבור נמצאו מהלכין באותו היום ר"מ מיל באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת רדו וסייעו את אחיכם שנא' מלאכי צבאות ידודון ידודון ידודון בהליכה ידודון בחזירה ולא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקדוש ברוך הוא שנא' שמאלו תחת לראשי וכו'. ר' יהודה בר אלעאי אומר לפי שהיו ישראל משולהבין מחמת האש של מעלה אמר הקב"ה לענני כבוד הזילו טל של חיים על בני שנאמר ה' בצאתך משעיר וכו' ואומר גשם נדבות תניף וכו' אימתי נעשה כל הכבוד הזה בשעה שהיית נאה שבאומות העולם ומכבדת את התורה שנא' ונות בית תחלק שלל ואין שלל אלא תורה שנא' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל וכו' עכל"ה:

וראוי לשים לב מי הגיד לו שהיו חוץ לי"ב מיל ולא פחות או יותר ומה גם שמצינו רחוק שהוא פחות משיעור זה שנא' רחוק יהי' ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה ועוד על מה זה היו צריכים לכך ועוד באומרו שחוזרים לפניהם י"ב מיל למה היו רצוא ושוב ולא עמדו במקומם. וגם יתור הלשון באומרו מגיד וכו' אחרי אומרו חוץ לי"ב מיל או יאמר מתחלה מגיד וכו' ולא יקדים ויאמר חוץ וכו' ועוד באומרו כ"ד מיל על כל דבור ודבור אם היו צריכים לעשות כך על כל דבור ודבור למה היו חוזרים לפניהם לשוב שנית ועוד מי הגיד לו שכך היו עושים על כל דבור ודבור והלא לא נאמר פסוה זה רק אחר כל הדברות ועוד באומרו נמצאו מהלכין וכו' מי לא ידע כי י"ב מיל על דבור מהעשרה שעולים ר"מ מיל ולמה יאמר סך הכל ועוד נדקדק אומרו באותו היום שהוא לשון מיותר ועוד באומרו באותה שעה אמר הקב"ה וכו' מה ענין זה אצל הקודם וגם מאין ולאין היו ישראל אחים למ"ה ועוד כי הלא טוב היה יתן ה' להם וימצאו מנוחה ולא ילכו רצוא ושוב שיצטרכו סיוע ממ"ה ועוד שאין משמעות הכתוב רק שמלאכי צבאות ידודון ידודון שהיו מתנודדים לא שהיו מסייעין את ישראל ועוד כי מאומרו ידודון בהליכה ידודון בחזירה מורה דעתו להביא ראיה איך היו הולכים וחוזרים ואם כן גם על שאר הענין צריך להביא ראיה על השיעור ועל היות בכל דבור ודבור ועוד באומרו ולא מלאכי השרת בלבד ומה לנו אם היו הם בלבד ועוד שהראיה אינה מכרחת שאין משמע' שמאלו וכו' שהקב"ה סייע עמהם ועוד באומרו רבי יהודה בר אלעאי וכו' כאלו בא לתת טעם אל הקודם והוא דבר בפני עצמו ועוד שאם היו משולהבים מה יועילם הטל של חיים שאין מתייחס רק להחיות כנודע שבו עתיד הקב"ה להחיות מתים ואם הוא לכבות השלהבת שהיו משולהבים הוא ידוע שאין המים תרופה לאשר דבקה בו שלהבת אש ועוד באומרו אימתי וכו' כאלו בסתר דבר עד כה שלא נודע כי כל דבריו על שעת מתן תורה ידבר ואם כן מה זו שאלה ועוד בתשובתו בשעה שהיתה וכו' ולא אמר בפירוש במתן תורה ולא בדרך עקלתון ועוד באומרו ואומר גשם נדבות וכו' מאי ואומר. אמנם הוקשה להם בכתוב שתראה סתירה בדבריו כי מאומרו וינועו יורה שהתנועה מה. אך אומרו מרחוק יורה על הליכה מופלגת. והיא הפך הוראת לשון התנועעות. על כן היה אפשר לפרש ולומר כי גם אומרו מרחוק אינו רחוק הרבה. רק ע"ד פסוק רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה או פחות מהשיעור ההוא באופן לא היה סותר הבנת וינועו גם אם אומרו מרחוק יהיה רחוק קצת ע"כ בפתח דבריו נשמר מזה ואמר חוץ לי"ב מיל שהוא באופן שישב הקושי על נכון כאשר נבאר בס"ד. ולבא אל הביאור נמתיק טוב טעם ודעת אל היותם נרתעים לאחוריהם והוא היות השיעור י"ב מיל והוא כי הנה ארז"ל במדרש חזית כי כשהיה הדבור בא במעמד הקדוש ההוא. היה מדבר עם כל א' מישראל ואומר מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי וכו'. והיה אומר הן. מיד היה נושקו על פיו וכו' הרי מזה נקח כי היה הבל פיו ית' הרוחני בא ומדבר עם כל אחד מישראל אשר במחנה ואין ספק היה רוחני גדול מהכיל האדם המלובש בחומר בעה"ז השפע הגדול והנורא ההוא שעל כן יש מרבותינו אומרים שיצאה נשמתם שהוא כי לא עצרו כח לסבול כל תוקף הרוחניות ההוא ותדבק נפשם ברוחניות הדבור ותמשך עדיו ית'. כענין המתים בנשיקה וישאר אך החומר למטה לארץ כי הנשיקה היא התקשרת הנפש אתו יתברך כאשר בהדבק אב עם בנו וישקהו. וז"א שהיה הדבור נושקו על פיו שהוא שהיה הדבור מתקשר עם נפש כל אחד מישראל וזהו על פיו כי שם יחס הנפש. כד"א ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא. עוד אמרו רז"ל שם שהיה הדבור עוקף כל מחנה ישראל וידוע מרז"ל במקומות אין מספר כי היה מחנה ישראל י"ב מיל על י"ב מיל:

ובזה נבא אל הענין. כי להיות כבוד אלהי ישראל מלא את כל י"ב מיל שהיו בו ישראל והדבור מדבר עם כל אחד מהנמצאים בכל השיעור ההוא לא עצרו כח לעמוד לקבל תוקף השפע הגדול ההוא ע"כ היו נרתעים לאחוריהם. עד עקרו עצמן מכל גבול הי"ב מיל לאחוריהם מקום אשר לא היה שם תגבורת אש גדולות קולו ית'. וע"כ להעקר מכל שיעור הי"ב מיל עד יהיו העומדים ראשונה נעתקים מכל המחנה צריך ילכו י"ב מיל הוא שיעור כל המחנה. והעומדים באחרונה ימצאו י"ב מיל רחוקים מסוף המחנה. וכן על זה הדרך כל אחד מישראל אילו היו נרתעים לאחוריהם פחות מי"ב מיל היו העומדים ראשונה במחנה נשארים תוך הגבול. ולא יוכלו עמוד מן הטעם הנזכר וזהו מגיד שהיו נרתעים לאחריהם כו'. ובמתק לשונו באומרו מגיד כו' כיון לתת טוב טעם למה דחה הפירוש הקודם והוא כי להיות אומרו מרחוק שיעור מיל או כיוצא בזה אין טעם נמצא על הרחיקם נדוד ואם הוא על דבר גדול הרוחניות עדין היו נשארים תוך הי"ב מיל. וגם הכתוב לא היה מגיד לנו דבר של טעם אך עתה בפירוש זה נמצא מגיד שהיו נרתעים י"ב מיל שהיא הגדה שהיו יוצאים מכל גבול המחנה אשר יש בו טעם לשבח כמדובר ואולי תאמר נא אם כן איפה כי מכל דבור שהיו נרתעים לאחוריהם י"ב מיל מהמקום אשר נמצאו שמה אחרי שנרתעו מן המקום אשר היות בו והיו עושים ככה זה עשר פעמים בעשרה מאמרות אשר דיבר פי ה' אליהם הלא ימצאו רחוק מאד מכל המדבר הגדול ההוא רחוקים מנגד ההר ק"ך מילין רחוקים מהר סיני אשר שם האלקים והוא מקום מוכן לכך ממקום זולתו ועוד כי הוא דבר אשר לא יכיל שכל על כן אמר וחוזרים לפניהם י"ב מיל כי אחר הגמר הדבור היוצא מפיו יתב' והנתקם משם היה מיקל תוקף הרוחניות ההיא והיו חוזרים לקבל השני למקומם הראשון אשר שם האלקים וכן בכל אחד מהם. ועדיין היה מקום לומר כי כל החרדה הזאת לא היתה. רק בשתי הדברות הראשונות היוצאים מפיו ית' אך אמנם שאר השמונה אשר שמעו מפי משה לא הוצרכו לכך. ע"כ אמר לא כן הוא רק כ"ד מיל על כל דבור ודבור לכלול את כלם כוונתו להשיב על הקושי שהזכרנו למה זה נאמר ויעמדו מרחוק אחר כל הדברות כי הנה אין ספק היה הענין מבלתי יכולת בהם לסבול ויעמדו מרחוק וא"כ מפתח דבריו יתברך היה ראוי יעשו כן ולמה נכתב אחר הכל אך אין זה רק להגיד כי גם בדברות אחרונות היה כדבר שנאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול כדי להשמיע בכל י"ב מיל ומהטעם הכתוב אצלנו במקומות רבים שרצה הקב"ה לזכות את ישראל ולקדשם בעשר דברות פיו יתברך ע"כ עשה שגם האחרונים ישמעום מפיו וכמו שאז"ל שהיה קולו של הקב"ה מיטטרו"ן למשה שאל"כ לא היו יכולין לשמוע קולו של משה בשיעור י"ב מיל והוא מאמר הכתוב משה ידבר והאלקים יעננו בקול. וכמו שנתבאר לפנים בס"ד ובזה לא יפלא יהיה להם כן גם באחרונים ועתה חל עליו חובת ביאור הקושי אחר אשר הוקשה לבעל המאמר שהביאו לכל זה על כן מה עשה הרגיש קושי אחר אשר תשובתו תביאנו להשיב על הקודם והוא אומרו נמצאו מהלכים באותו היום ר"מ מיל. כלו' כי הלא זה זרות נמרץ כי הנה ידענו כי אין מהלך אדם בינוני יותר מארבעים מיל ואיך הלכו אז מאתים וארבעים מילין. ומה היה היום ההוא מימים. שהלכו בו כל הפלגת השיעור ההוא וזה או' נמצאו מהלכין באותו היום אכן תשובת הדבר הוא כי באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת רדו וסייעו את אחיכם ובעזרתם הלכו כל השיעור ההוא שנאמר מלאכי צבאות ידודון ידודון והוא שהקשה לו בכתוב חסרון הוי"ו שאחר הדל"ת הראשונה וקרי ביה ידדון בשו"א היו"ד ובפתח הדל"ת הראשונה ועניינו שהיו מדדין את ישראל ע"ד אשה מדדה את בנה שאין הולד עושה רק הנחת רגל אחת והגבהת האחרת ואמו תסבלנו ותוליכהו שכן היה הדבר ההוא שלא היו עושים ישראל רק התנועעות מה בהנחת ועקירת רגליהם ומה"ש המה היו המדדין ומוליכין אותם ובזה לא יקשה לכתם כל אורך הדרך ההיא וגם הפסוק יבא על נכון באו' וינועו. כי לא היו רק מתנועעים לבד ואעפ"כ נמצאו עומדים מרחוק ע"י מלאכי השרת המוליכים אותם ולא יכול לו' שמה"ש היו עושים הכל בלי תנועתם רק מדדין כי כן אומר וינועו ואומרו ידדון וע"כ אמר רדו וסייעו וש"ת הלא דרך המסייע את הזולת הוא כי לא יעדיף המסייע את הנעזר וזהו משמעות סיוע ואם כן בזה לא יצדק כי הנה מהלך אדם הוא ארבעים מיל שהוא עשר פרסאות ואיך יעדיף הסיוע ויוסיף מאתים על ארבעים לזה אמר סייעו את אחיכם לרמוז שלא היו אז ישראל כשאר בני אדם כי הלא נזדככו נגד ההר כי פסקה זוהמתן וקרובים היו כמעט אל רוחניות מלאכי השרת. וזה אומרו את אחיכם. וע"כ היו בכחם ללכת שיעור מופלג על הארבעים באופן שעל ידי סיוע. יוכלו להלך כל הר"ם מיל ויותר. ועתה הרגיש כי בשלמא אם היינו או' שבשתי דברות ראשונות היה הדבר ההוא על דבר צאתם מפיו יתברך לבדו יצדק אומרו ידודון זה פעמים כנגד שתיהן. אך אם היה הדבר הזה זה עשר פעמים מה ענין אומרו ידדון שתי פעמים שתי פעמים לזה אמר ידדון בהליכה ידדון בחזרה כי אשר הוכפל הלשון לא היה רק על הליכה וחזרה שבכל דבור לא על מנין הדברות שהוצרכו בהן לזה ושמא תאמר הלא טוב היה יאמר בפירש ידדון בנקודות הראויות למשמעות היותם מדדים את ישראל ולא כאשר הוא עתה שתורה הקריאה על התנועעם בעצמם ולא את הזולת גם כי המסורת יורה על מה שנדרש לז"א ולא מלאכי השרת בלבד כו' לומר כי לו היתה גם המקרא כך היה נראה כמחליט שהיה הסיוע על ידי מלאכי השרת לבד ע"כ לא ננקד ככה. להורות כי זולתם הי' עוזר להם הוא עוזר האמתי יתברך וית' שמו שנא' שמאלו כו' והענין כי הנה הוא יתברך היה אז מרעיש הארץ כמ"ש רז"ל שהלכו האומות אצל בלעם לשאול האם היה הקב"ה מביא מבול לעולם וכן ארז"ל שרצה הקב"ה להרעיש לפני ישראל בקולות וברקים למען יחתו מגבורתו יתברך ויראו מלמאן וא"כ איך יהיה הוא המרעישים והוא מסייעם על זה בא ולמד הכתוב. כי שני ההפכים היה הוא יתברך עושה אז כדרכו כי גם ששמאלו תחת לראשי על ידי ההרעשות ההם ימינו תקרבני ותחבקני לתת בי כח לסבול ולסייעני בהיותי נרתע מתוקף רוחניות המראה והרעשותיו יתב'. ורבי יהודה בר אלעאי הרגיש שא"כ מה צורך היה למלאכי השרת ולא יעשה יתברך את הכל ע"כ אמר לפי כו' לומר כי מה שהוצרך הוא יתברך לחבקם ולעזרם מלבד סיוע מה"ש היה על דבר אחר מלבד מה ששמשו מלאכי השרת והוא לפי שהיו משולהבי' כו' ולא יעשו הכל מה"ש כי אינם עושים שתי שליחות וגם אין ענין טל חיות מסור להם רק לענני כבוד והענין כי אש של מעלה הלהיבם ותדבק בנפשותם והיו קרובים למות כי תמשך הנפש אחריו ותעלה למעלה כי לא יוכל לסבול כח הרוחניות ההוא ע"כ המטיר ה' טל חיים הרוחני' הנותן כח בחומר לסבול כח הרוחניות כאשר לעתיד כמשז"ל שבו יגבל הוא יתברך חומר האדם כמאז כידוע כי כמעט יהיה גם החומר רוחני למען יוכל לקבל האושר המקווה ב"ב ויהיה משולל מיצר הרע על כן גם אז הזילו ענני כבוד עליהם הטל ההוא לזכך חומרם לקבל האור והרוחניות ההוא ולא ימותו שנאמר ה' בצאתך משעיר כו' האמור בשיר' דבורה ואין ספק ידבר אל מ"ת כי אז יצא ה' משעיר כד"א וזרח משעיר למו כו' ונאמר גם עבים נטפו מים כי היה מספיק אומרו שמים נטפו אם הוא שמחמת הרעשה היו נוטפים ומה גם שהנוטף מהשמים גם על ידי עבים יהיה. ועוד כי אם שמים נטפו כ"ש העבים. כי מים המה ולמטה מהשמים אך אין זה כ"א עבים הרוחניים הם ענני כבוד אשר על השמים כבודם שהזילו על ישראל. ועדין אפשר לבעל דין לחלוק ולו' כי גם שעל ענני כבוד ידבר לא היתה נטיפת' כ"א מחמת התרעשם גם המה מלפני ה' כי בא לז"א ואומר גשם נדבות כו' שמדבר במ"ת. כאו' זה סיני כו' ואמר גשם נדבות תניף שמורה באצבע שבתורת נדבה וחפץ הניף הוא יתברך ברחמיו הגשם ההוא ולא היה נמשך מפאת הרעשה. וגם כיון כי הוא בא לומר כי מה שהיזל עליהם ייחסו הכתוב אליו יתב' המניף אותו ולא אל העבים כאשר יחס סיוע המה"ש אליהם גם ה' צוה עליהם וזה למען יצדק בדברו שה' סייעם. על ידי שצוה לענני הכבוד להזיל עליהם כי אליו ית' יתייחס כי הוא הי' המניף ומשפיע מאתו מעצם ובפסוק זה יגלה. על כוונת הקודם שעדיין אנו צריכין אליו כי שם נזכרו העננים בפירוש. וש"ת כי לא יתכן פי' זה בפסוק מלאכי צבאות כו' כי הנה סוף הפסוק בלתי מתיישב ומתייחס אל תחלתו כאשר יתיישב ע"י דרשות אחרות הנמצאות בו לרז"ל במדרש ע"כ אמר אימתי נעשה כל הכבוד כו'. לומר כי בא הפסוק בעצמו אחר או' שמלאכי צבאות ידודון את ישראל ואמר אימתי נעשה כל הכבוד הזה בשעה שנות בית תחלק שלל והוא כי שכינ' היא נות בית ה' תחלק שלל והוא ענין מאמרם ז"ל בש"ר (פ' כ"ח) כי במ"ת שנאמרו כל פרטי התורה העתידים להתחדש בעולם אפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש והוא כי כל הנשמות העתידות לבא בכל דור ודור שם היו וכל א' קבלה חלק הראוי לה לפי בחינתה בתורה להתחדש בעולם כל א' בדור שתבא בו. ומי חילק לכל נפש חלק המתייחס לה הלא היא שכינה שיודע' חלק בחינת כל רוח ונפש וע"ז יאמר ונות בית תחלק שלל התורה באופן שמספר הכתוב מה שעשו מלאכי השרת ומה שעשה הוא ית' ומה שעשתה שכינה כי היא חילקתם להן ומזה שהיה ודאי במ"ת בסיני נלמד כי גם ע"ז הזמן דבר גם ראש הכתוב:

והנה ע"פ הדברים האלה שכתבנו למעלה נבא אל כוונת הכתוב בהודעה זו שכל העם רואים כו' ורצונו יתברך ללמד דעת זולת מציאות הצווים והוא בהזכיר שאלה אשר התעוררו בה אנשים חכמים אשר קדמנו הלא היא כי למה יעשה כה הוא יתברך למסור בידינו אמונת האמת ושרשיה דרך אמונה ולא השליטנו לדעת מאתו יתברך אותות ומופתים להכריחם בחכמה ודעת לנו ולצרינו ועל זאת היה ראוי לעשות עיקר במעמד הר סיני. אמנם אומר כי גדולה מזו עשה הוא יתברך הלא היא כי הנה ידענו כי על טענות חכמה ודעת להכריח כל דרוש העולה על כולן הלא הוא החוש כי כל הראיות כאין נגדו כי לא ימצא המנגד מענה לשון נגד החוש. כאשר בכל מופתי החכמה. כי יתעקש המתעקש. על כן בחר לו יה להראות לעיני כל ישראל עיקרי הדת באופן שעין בעין יראו. כי יחד כולן צדק ואמת כאשר כתוב אצלנו בפרשת ואתחנן כי ביאר מרע"ה באר היטב איך כל עיקרי הדת עיניהם ראו יחד כלם במתן תורה. וגם פה עניינם בכתובים אלא ששם הוסיף משה באר אותה היטב וגם נרמזו על המן. כי אחשב' כי בשני מקומות רצה הקב"ה להורות להם זה. (א) בתת להם לחם מן השמים לחיי העה"ז כאשר נבאר שם בס"ד. (ב) בתת להם תורה מן השמים לחיי העה"ב. והוא כי הנה העיקרים אשר מנה הרמב"ם ז"ל שהם י"ג הן הם אשר שם משה מפי הגבורה והנם בפסוק ראשון שבדברות עם קצת שבדבור שני ואשר לא הובן מאליו. ביארו ית' בפרש שדי. הענין אשר הי' בדברות ראשונות באו' וכל העם רואים את הקולות כו' ויאמרו כו' והוא בהזכיר את י"ג העיקרים והם. (א) מציאותו ית'. (ב) ייחודו בין דין בין רחמים א' הוא. (ג) היותו ית' משולל גשמות ותמונה. (ד) חידוש העולם כי הוא ית' לבדו קדמון ולא העולם. (ה) השגחה. (ו) שכר ועונש. (ז) כי אליו ית' ראוי לעבוד ולא לזולתו כמלאך שר וככב. (ח) נבואה. (ט) תורה מן השמים. (י) ימות המשיח. (יא) תחיית המתים. (יב) יתרון נבואת מרע"ה על יתר נביאים. (יג) העתק התורה שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. וזה בשום לב אל אומרם ז"ל כי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום. כי הלא אומרם אל משה דבר אתה עמנו אחר כל הדברות כתיב. ומי הגיד להם שהיה אחר השנים בלבד. והנה למעלה כתבנו כי למעלה נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק כו' שהוא כמשז"ל על קולו של הקב"ה יורה כי היו שומעים קול ה' ומיד נאמר משה ידבר והאלקים כו' יורה שמפי משה היו שומעים ואח"כ חוזר ואומר וירד משה כו' ויאמר אלהים כו' אנכי כו' מורה שדבר הוא יתב' אל ישראל. אך אין זה כי אם שתחלה שמעו מפיו יתב' אך היה הולך וחזק ולא יכלו לסבול ע"כ משה ידבר כו' ופירש כי תחלה ויאמר אלקים כו' שהוא אל כל ישראל אנכי כו' ועדיין לא נדע עד היכן דבר אלקים ומהיכן דבר משה. אך המה ראו מקרא שכתוב תורה צוה לנו משה. וארז"ל תורה שהוא תרי"א שמענו מפי משה. אך השתי מצות שעד תרי"ג מפי הקב"ה ואין זה רק כי מהשלישי והלאה משה ידבר ואלקים וכו'. ועל כן כהתימו את כולם באה תורתנו הקדושה ללמדנו איך היה שאחר שדבר אלהים נשתנה הענין שמשה ידבר והאלקים יעננו. ואמר דע איפה כי הנה מתחלה וכל העם רואים את הקולות כו' כמפורש למעלה בהדרגה. תחלה את המסך א' ואח"כ ואת הלפידים כו' עד גדר שהוצרך היות ההר עשן שהוא על אשר שם האלקים. פן יזונו עיניהם מהשכינה ואז וירא העם בשכינה. ואירע להם מה שכתבנו למעלה כי פרחה נשמתם כי דבקו בשכינה ונשארו פגרים מתים. והיה זה בשתי הדברות כד"א (שיר השירים ה׳:ו׳) נפשי יצאה בדברו ואח"כ ריחם ה' עליהם והחיה אותם באופן שוינועו מה שעד כה היו פגרים מתים בלתי מתנועעים. ומאז ויעמדו מרחוק ואז אמרו דבר אתה עמנו כו'. שלא יכלו לסבול ואמרו דבר אתה. היא מה שמדבור השלישי והלאה כי משה המדבר. עם היות שכל דבריו מפיו יתברך היו באים אל פי משה. כאשר כתבנו על פה אל פה אדבר כו'. כי לא נאמר פה אל אוזן. והוא ענין אומרו תחלה הענין בקיצור נמרץ ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. כלומר שעל כן משה ידבר כו' כי לא יוכלו לסבול ועתה פירש הענין והרחיב הביאור כמדובר. והנה עדיין צריך טוב טעם ודעת כי למה בשתי הדברות הקפיד הוא יתברך ישמעו מפיו ממש. ולא בג' או ד' דברות. אך הנה יהיה כי בם רצה הקב"ה להשרישם בעקרי הדת פנים בפנים. והענין כי לכל הי"ג עיקרים. הראה כלם או רובם בשתי הדברות האלה ע"כ רצה ית' להשרישם גם פה אל פה ואשר לא נתבאר מהם בעצם. חזר והאיר עינינו בהם באו' וכל העם רואים את הקולות כו' כי בה יבאר שארית העיקרים עד תומם והוא כי הנה באו' אנכי ה' אלקיך ארז"ל שנתראה כש"צ מעוטף. ואמר אני שראיתוני עושה דין ופועל גבורות על הים הוא אשר תראוני עתה כש"צ וזהו אנכי כו' אשר הוצאתיך כו'. כי אני א' פועל דין ופועל רחמים הנה בזה ראיית עין בעין מציאותו ית' ויחודו כי ראוהו אומר אנכי ה' פועל דין במצרים ורחמים עתה ואין עונה וחולק. ומה גם למה שאז"ל שהשתיק עליונים ותחתונים ולא היתה בת קול לקולו בל יאמרו שתי רשויות חלילה וכן במה שראשו צח ואדום על הים פועל יחד דין ורחמים צח לישראל ואדום למצרים ופה בחינת הצח ואמר להם אני אני הוא. כי גם אז בפעולת דין ואדום ראיתני צח ואז זכרו כי שם היה צח והכירו ייחודו והראה כבודו ולא הראם כל תמונה. כמ"ש הכתוב (דברים ד׳:ט״ו) כי לא ראיתם כל תמונה וזה כיון באו' אנכי לומר אשר תראוני משולל גשמות הוא אלקיך. הרי עין בעין ראו שלשה עיקרים מציאותו וייחודו ומשולל גשמות ואמר עוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שהיה ע"י הכות למצרים הרי שכר ועונש שכר לישראל בזכות אבותם. ודם פסח ומילה ועונש למצרים שכל זה ראו בעיניהם. הרי שתים אחרות. כי בכלל הדבר היא הידיעה והשגחה הרי ה' שראו בעיניהם. וגם מכלל ההוצאה שהיתה ע"י עשר מכות שראו בעיניהם שינוי הטבעיים. חדוש העולם. כי לא ישנהו. כ"א אשר בראו. ומה גם במ"ש בשערים. כי עשר מכות היה דוגמת עשרה מאמרות שבהם נתחדש העולם. הרי ו' ומאשר היה בארץ מצרים כאשר ביארנו שהוא מארץ השר ששמו מצרים. שראיתם אותו מת על שפת הים והושעתי אתכם מידו. כאו' ויושע ה' את ישראל מיד מצרים. וגם מבית עבדים ששידדתי המזל המחייב שעבד לא יצא משם לחירות דהיינו מבית עבדים כנז' למעלה שהוא ממקו' שהוא בית קבוע לעבדים וע"כ יחויב שאליו ית' לבדו ראוי לעבוד ולא לשר או מזל וכוכב ודומה להם כי הלא הוא ית' משדדם הרי ז' ועל זאת הוציא נפקותא ואמר אם כן ששידדתי שר ומזל לעיניכם מעתה לא יהיה לך אלהי' אחרים כי אין לעבוד לזולתי ומאשר ראיתם שאין בי שום תמונה לכן לא תעשה כל תמונה ומאשר הענשתי את מצרים וגאלתי אתכם לתת שכר לאבותיכם תדעו ההשגחה ושכר ועונש ותאמינו כי אני תוקד עון כו'. ועושה חסד לאלפים כי אני המטיב ונותן שכר. וסיים הדברות ע"פ סדר י' מאמרות כמ"ש למעלה בס"ד וכהתימו חזר אל ביאור תשלום הי"ג עיקרים באו' וכל העם רואים כו'. והוא כי הן הראנו ית' מהי"ג עיקרים שבעה כאשר ביארנו בב' דברות ראשונות והיכן הם הששה הנותרים תורה מן השמים ונבואה ימות המשיח תחיית המתים ויתרון נבואת מר"ה וההעתק לז"א וכל העם רואים וכו'. לו' הנה בב' דברות ראשונות גם אלה היו בהם כי הנה וכל העם רואים את הקולות כמ"ש כי הדברות עצמן היו נעשים מלאכים ומדברים בהם מקבלני את עליך או על הדרך הא' שהיו רואים בהדרגה מהמסך הא' לפנים כמפו' למעלה הנה כי הדבור שהיו שומעין אנכי כו'. היו רואין רוחניות הבל הקול המתפשט עד כבוד אלהי ישראל הנה בפי' ראו תורה מן השמים ואין תאונה לו' כי התורה פשטיותה דבר לשמי ואין לה מבא אצלו ית' כי הלא מה שהיו שומעים היו דברים פשטיים אנכי וכו'. לא יהיה לך וכו'. ועם כל זה הבל הדבור היה רוחני עד בלתי בעל תכלית הנה שבאיכות הפשט קדושה רבה מאד. וזה אפשר דרך שלישי במז"ל באומרם רואים את הנשמע כי הנשמע שהוא ענין פשטיי היו רואים איכות שהוא רוחניות הדיבור. ואם כן הרי כי גם פשטה מן השמים. וגם בזה היא נבואה. כי המה מתנבאים בראיה ושמיעה זו מאתו ית'. ובאומרו ואת הלפידים ואת קול השופר וירא העם כי אומרו וירא הוא מיותר כי כבר נאמר וכל העם רואים. אך היא תוספת ראיה והוא כי אחר כל ההדרגות שראו תחלה קולות ואח"כ לפידים על ידי הכנסם דרך המסכים אחר עבור כלם. אז וירא העם שהוא כי ראו בשכינה. וזה ענין ימות משיחנו כי אז יתקע בשופר גדול עם גלוי שכינה כד"א ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו ובאומרו וינועו שכתבנו שאחר ראייה זו פרחה נשמתם ונשארו בלתי מתנועעים כי מתו ואח"כ ריחם ה' עליהם וינועו כי שב רוחם אליהם הרי תחיית המתים ובאומרו דבר אתה עמנו וכו'. הרי ראו והכירו כי נבואת מרע"ה גדולה מנבואת' כי הוא סובל דבורו ית'. אך לא הם שנים בפנים ועל ההעתק שהודו שכל מה שהעתיק משה מפי הגבורה אמרו. לז"א ונשמעה כי ישמעו לכל אשר ידבר בשמו. ית'. ולא ישובו לומר רצוננו לראות את מלכנו ולשמוע מפיו ית' ואמרו פן נמות לומר הנה מה שמתנו בודאי הוא כי היינו קרובים בעצם. אך הנה עמדנו מרחוק. ואפשר הוא שריחוק המקום יועילנו לסבול לשלא נמות. אך עם כל זה אנו יראים פן נמות בדברו אתנו בלי אמצעותיך. או ענין ההעתק שכל מה שהעתיק הוא מפי הגבורה נאמר באומרו ונשמעה כי בשמיעה הכירו כי כל מה שאומר משה הוא אמת עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי ראו עין בעין קולו ית' משותפת עם קולו של משה שע"כ היה קולו נשמע י"ב מיל על י"ב מיל. ואין זה רק להורות כי משה אמת ותורתו אמת. כי המה ראו כי הוא היה עם פיהו כי משה ידבר והאלהים יעננו בקול ומזה ילמדו אל כל השאר והכירו זה כל ישראל כאשר נבאר בס"ד על או' דבר אתה עמנו ונשמעה. בדרך האחרון שנפרש בס"ד:

טז

ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וכו' ראוי לשית לב אל ייתור אומרו ונשמעה. וגם אחר אומרו החיוב אומר השלילה ואל ידבר וכו' וטוב היה להפך לשלול תחלה ההווה ואח"כ לשאול החדש ועוד כי אחר שמודה להם שהוא ידבר עמהם. מה צורך לומר להם אל תיראו הרי על ידי שידבר הוא לא היו יראים. ועוד מה הוא הנסיון שאומר לבעבור נסות וכו'. ואם הוא שלא יחטאו. זהו שחוזר ואומר להם ובעבור תהיה יראתו וכו'. ועוד למה יודיענו שעמד העם מרחוק ומשה נגש וכו'. ועוד אומרו כה תאמר ולא אמר דבר אל בנ"י וכו'. ועוד מה ענין הקדמה זו אתם ראיתם ועוד אומרו מזבח אדמה וכו' איך מתקשר אל הקודם וגם אומרו עולותיך ושלמיך ולא אמר עולות ושלמים. ועוד אומרו אזכיר אתשמי ולא אמר תזכיר וכן ענין אזהרת אבני גזית. ועולות במעלות איך יתקשר פה:

אמנם הנה כתבנו מאמרם שהיו רואים בכל עשר הדברות. את הדבור עצמו נעשה מלאך ומדבר עם כל אחד ואחד מישראל. ואומר לו מקבלני את עליך וכו' כמבואר אצלינו בספר שושנת העמקים שדעתם שגם כל הדברות שדבר משה נעשו מלאכים ודברו אתם ויתכן שגם לזאת פקחו עיניהם לומר דבר אתה עמנו. אך בזאת כי גם ונשמעה שמיעה נוספת על דבורך והוא שידבר גם הדיבור עמנו כאשר בשתים הראשונות שהוא כי ישתף הוא יתברך קולו עם קולך עד גדר יברא מלאך וידבר גם הוא עמנו כי אמרו למשה דבר אתה עמנו ואין אנו חפצים בלבד. כי אם שגם ונשמעה כי גם אחר דבורך יהיה כח בדבור שגם נשמעו אותו מדבר עמנו שיגדל איכות הדבור להיות כח קדוש לדבר עמנו כאשר היה בדברו ית' לבדו שלא נבקש רק דרך שנוכל לסבול. אך לא קול איש בלבד. כי אם בשתוף בלי ראיית הקול. וזה אומרו ונשמעה. ושמא תאמר כי א"כ איפה ידבר אלהים עמנו. והיה באופן שישולל ממנו השגת הראיה גם זה לא נוכל. וזהו ואל ידבר עמנו אלהי' בלתי הצטרפות פן נמות:

או יאמר דבר אתה עמנו ושמא תאמר כי לא תעצר כח להשמיע במחנה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כי קול בו אדם הוא. הנה ידענו כי כח ואל לך כי הוא ית' יצרף קולו עם קולך וזה אומרו ונשמעה כל ישראל כי לא יבצר שנשמעה ושמא תאמר א"כ מה נרויח בזה הרי בין כך ובין כך שומעים אתם קול ה'. הנה אין דומה קול המצורף עם קול ב"ו עם קול ה' בלי אמצעי. לזה אמרו ואל ידבר עמנו אלהים לבדו פן נמות. או מעין זה דבר אתה עמנו ופן תאמרו כי מלבי אני אומר ולא מאתו ית' כאשר בשומעכם ממנו לזה אמרו ונשמעה כי כאשר נשמעה כל מחנה ישראל. יהיה לנו ראיה כי מאתו ית' הנותן לך כח וקולו אתך ומה שאנו שוללים הוא שואל ידבר עמנו וכו' בלי אמצעותיך:

יז

ויאמר משה אל העם אל תיראו. כלומר גם כי יהיה יותר משמיעה אל תיראו שהוא כי גם הדברות ששמעו מפיו היו רואים את כל דבור ודבור מדבר עמהם כמבואר במאמר רז"ל (שבת דף פ"ח) שהזכרנו למעלה ויעמדו מרחוק חוץ לי"ב מיל וכו' באר היטב. והענין כי הנה אמרו רז"ל ששני דברים שאלו ישראל אחת רצוננו לראות את מלכנו. שנית לשמוע מפיו ית' וכן עשה הקב"ה והקשו במדרש וכי נותנים לתינוק כל מה ששואל אלא ראה הקב"ה שהיו עתידים לעשות את העגל אמר אל יהיה להם פתחון פה לו' אילו הראנו לא היינו עושים ע"כ נתן להם שאלתם וזה יאמר לבעבור נסות אתכם בא האלהים כלומר פן תמירו את כבודו חלילה ע"כ בא עדיכם ונתראה לכם. שאם לא כן לא הי' בא האלהים אליכם וקרע רקיעי' להתראות לעשות שאלתכם ומה שדבר עמכם פנים בפנים שהיה הדבור מדבר עם כל אחד ואחד מכם הוא ובעבור תהיה יראתו על פניכם מאשר היה מדבר נגד פניכם הדבור למטה לבלתי תחטאו כי מה שהדבור מדבר נגד פניכם ונושק על פיכם. נשאר בפניכם רושם קדושה כנודע כי כל רוחני ומה גם הבל פי ה' משאיר רושם בהסתלקו ממקום ששורה בו:

ובזה ישאר בושת על פניהם לבלתי יחטאו. ומה גם לרז"ל שאמרו לבלתי תחטאו. בשום דבר מעשרת הדברים ופרטיהם. שהיה כל דבור שם בפניהם ותזכרו ותבושו בבא לפניכם שום חטא מכל הדברים שהוזכר לכם כי מורה כל דבור שראיתם ישאר לכם ולא תעצרו כח לעבור מצותו אשר נגד פניכם ראיתם בעיניכם כי בדבורו ית' הרוחני וקיים תיראו ממנו כי הוא בעצמו יפרע מכם אם תחטאו בו ובראותו ית' כי רמז להם ענין העגל ולא פירש רק סתם ואמר לבעבור נסות אתכם וכו'. ובעבור תהיה יראתו כו' והטמין ברמז לבלתי גלות להם כי התעתדו לעשות ע"ג בפירוש ע"כ קירב ית' למשה שיגש אל הערפל לדבר בו. וזהו ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל. ואז אמר לו הוא ית'. לא תדבר ברמז רק כה תאמר בפירוש אתם ראיתם וכו'. לומר מה שעשיתי שאלתכם לראות מלככם ולדבר בכם היה פן תעשו אלהי זהב או כסף באמור אלו הראנו לא עשינו אמצעי לכן עתה שאתם ראיתם שעשיתי שאלתכם כי לא הוצרכתי אמצעי ביני וביניכם כי מן השמים דברתי עמכם אפי' בדברות אחרונות ולכן לא תעשון אתי אלהי כסף כלומר גם בהיותכם אתי שלא תמירוני לא תעשו אמצעי כלומר כי ע"כ נראיתי לכם מדאגה מזה ואלהי זהב לא תעשו לכם:

או יאמר כי הנה בתחתית ההר. היה מקום אשר שם האלהים ושם דבר אתם ובראות כי לא יכלו לסבול רחקו משם ואמרו אל משה דבר אתה וכו' ויאמר משה אל העם אל תיראו ושובו אל תחתית ההר לקראת האלהים וידבר בכם כאשר בשתי הדברות שמעתם עד כה כי הנה לא להמיתכם בא האלהים להתראות לכם רק לבעבור נסות אתכם כדלעיל ודבורו עמכם היה בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו לבקש אמצעי כי הנה בלי אמצעי דבר עמכם ולכן אחר שכוונתו ית' לטובתכם הוא יתן לכם כח לסבול פן תמותון ושובו קרבו לפני ה'. ולא שמעו אל משה ויעמוד העם מרחוק ולא שבו אל תחתית ההר כבראשונה מפחדם. ובראות משה כך נגש אל הערפל לבדו. ועשה כדבריהם אז אמר לו הוא ית' כה תאמר אל בני ישראל בפירוש אתם ראיתם כי לא מצדי נשאר מלדבר עמכם כי מן השמים דברתי עמכם הוא השני דברים ששאלו לראות את מלכם ולדבר בו כי זה לא עשיתי רק לבל יהיה להם פתחון פה לעשות אלהי כסף באומר אלו הראנו לא עשינו ועתה לכן אחר שראיתם אתם את הכבוד וגם שדברתי עמכם לכן לא תעשו כו'. וש"ת הלא מטכסיסי מלוכה אשר למלך הארץ הוא להיות מליצים סרסורים בין המלך ובין העם ולמה תמאס באמצעי לז"א הנה לא הלכתי בגדולות כי הנה מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך לפני כי לי כל הארץ כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ועם כל זה איני מקפיד אלא על היות המזבח של אדמה. וגם היות עולותיך ושלמים שלך כי מה אתה והבלי נכסיך ליקח ממך ואני אדון הכל ולא תאמר כי להיות שם כל ישראל תחשיבם או להיות מקום שער השמים שבו קדושה אך לא במקום אחר לז"א בכל המקום אשר אזכיר את שמי. והוא כי בפרשת ראה נאמר שתי פעמים כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וארז"ל (זבחים דף קי"ט) שאמר אחת על שילה וא' על בית עולמים הרי כי גם במקום זולת שער השמים ארצה וזהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי שהוא שאזכיר שמי לומר עליו המקום אשר יבחר ה' בין בבית עולמים בין בשילה וגם לא על קרבן רבים. כ"א גם יחיד תקריב קרבן אבא אליך וברכתיך. או יאמר מזבח אדמה כו'. לו' פן תאמר נא ישראל היתכן כי ברוב גדולתך תחשיבני לדבר בי ואנכי עפר ואפר. או לברכני בלי אמצעי א' ממלאכיך העליונים וכיוצא כי נעשה דוגמתם למטר מכסף או זהב. כי גם אשר דברת עד כה עמנו ולא יעצרך הגשם אשר לגויותנו ואדמתנו אולי זכות הרבים ס' רבוא ישראל יחד עשה. ולכן טוב האמצעי בשביל יחיד. לז"א מזבח אדמה תעשה לי ולא יעלה על דעתך כי עפר האדמה כדאי לאלהותי לבא שמה. כ"א שוזבחת עליו את עולותיך שלך כי ראויות עולות ושלמים למה שהם שלך ליזבח שם כי מש' נבראת. אך אני לא תהיה ביאתי אל האדמ' כ"א בכל המקום אשר אזכיר את שמי לו' אשר יבחר ה' לא בלבד בית עולמים כי שם שער השמים ויש שם שכינה כ"א גם שילה. ואיך אבא שמה על הארץ ההיא השפלה. אך הוא כי אינני בא רק אליך כי היכל ה' המה ובאדם אני עושה מושב ומרכבה. וז"א אבא אליך גם כי קרבן יחיד יהיה. וברכתיך ע"י עצמי באופן שכל כך אחשיבך שלא תצטרך אמצעי ביני ובינך. ואחר שהזהרתיך על ע"ג. גם אזהירך על שפיכות דמים ועל גלוי עריות. על שפיכות דמים כי אם מזבח אבנים תעשה לי. לא תבנה כו' כי חרבך כו'. למען תשא ק"ו ומה אם על האבנים של המזבח חש הקב"ה מלהניף עליהן ברזל מה יעשה בחרב איש באחיו. וכן בכבש המזבח חס רחמנא בל תגלה ערותו עליו ק"ו למגלה ערותו באשת עמיתו או יאמר גם שאני עושה עיקר ממך עם כל זה למה שמנחה שלוחה אלי על ידי המזבח. לא תשרה עליו כח חצוני. ע"י חרבך שתניף עליו ברזל כי תחללנה וגם נהוג בה כבוד בל תעלה במעלות פן תגלה ערותך עליו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.