רש"י/שמות/כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ שמות כ

א

וידבר אלהים. אין אֱלהים אלא דין. לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פרענות, יכול אף עשרת הדברות כן, ת"ל וידבר אֱלהים, דין לפרע (מכילתא):

את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן, אם כן מה ת"ל עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופרש על כל דבור ודבור בפני עצמו (שם):

לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו (שם):

ב

אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה שתהיו משעבדים לי. ד"א, לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאֱמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד), זו היתה לפניו בשעת השעבוד, וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. ד"א לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאֱמר את הקולת, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד אֱלהיך, לתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריא במעשה העגל, וזה שאמר למה ה' יחֱרה אפך בעמך, לא להם צוית לא יהיה לכם אֱלהים אחרים אלא לי לבדי (שמות רבה):

מבית העבדים. מבית פרעה שהֱייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים שהיו עבדים לעבדים, ת"ל ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים (דברים ז), אֱמר מעתה עבדים למלך היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא):

ג

לא יהיה לך. למה נאֱמר, לפי שנ' לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקים, ת"ל לא יהיה לך (שם):

אלהים אחרים. שאינן אֱלוהות אלא אחרים עשאום אֱלהים עליהם, ולא יתכן לפרש אֱלהים אחרים זולתי, שגנאי כלפי מעלה לקראותם אֱלוהות אצלו. ד"א אֱלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:

על פני. כל זמן שאני קים, שלא תאמר לא נצטוו על ע"ז אלא אותו הדור (מכילתא):

ד

פסל. על שם שנפסל:

וכל תמונה. תמונת דבר אשר בשמים :

ה

אל קנא. מקנא לפרע ואינו עובר על מדתו למחל על עבודת אֱלילים. כל לשון קנא אנפרי"מנט בלעז, נותן לב לפרע:

לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ונוצר חסד שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפים דור. נמצאת מדה טובה יתרה על מדת פרענות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות וזו לאלפים (תוספתא סוטה ד'):

ז

לשוא. חנם, להבל, ואיזהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב (שבועות כ"ט):

ח

זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת (שמות לא), וביום השבת שני כבשים (במדבר כ"ח). וכן לא תלבש שעטנז, גדלים תעשה לך (דברים כב). וכן ערות אשת אחיך (ויקרא יח), יבמה יבא עליה (דברים כה). הוא שנאֱמר אחת דבר אֱלהים שתים זו שמעתי (תהילים ס"ב): זכור. לשון פעול הוא, כמו אכול ושתו (ישעיהו כ"ב), הלוך ובכה (שמואל ב ג'), וכן פתרונו: תנו לב לזכר תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת (מכילתא):

ט

ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה (שם):

י

אתה ובנך ובתך. אלו קטנים. או אינו אלא גדולים, אמרת, הרי כבר מזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים. וזהו ששנינו (שבת קכ"א), קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך:

יא

וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה, ללמד הימנו קל וחמר לאדם שמלאכתו בעמל ויגיעה שיהיה נח בשבת (מכילתא):

ברך, ויקדשהו. ברכו במן, לכפלו בששי לחם משנה, וקדשו במן, שלא היה יורד בו (מכילתא):

יב

למען יארכון ימיך. אם תכבד יאריכון ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים, מכלל הן לאו ומכלל לאו הן (מכילתא):

יג

לא תנאף. אין נאוף אלא באשת איש, שנאֱמר מות יומת הנואף והנואפת (ויקרא כ), ואומר האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים (יחזקאל ט"ז):

לא תגנב. בגונב נפשות הכתוב מדבר, לא תגנבו (ויקרא יט), בגונב ממון. או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות, אמרת דבר למד מענינו, מה לא תרצח, לא תנאף, מדבר בדבר שחיבין עליו מיתת בית דין, אף לא תגנב דבר שחיב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פ"ו):

טו

וכל העם ראים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא, ומנין שלא היה בהם אלם, ת"ל ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חרש, ת"ל נעשה ונשמע (מכילתא):

ראים את הקולת. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר:

את הקולת. היוצאין מפי הגבורה:

וינעו. אין נוע אלא זיע:

ויעמדו מרחק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, כארך מחניהם, ומלאכי השרת באין ומסיעין אותן להחזירם, שנאֱמר (תהילים ס"ח) מלאכי צבאות ידדון ידדון (שבת פ"ח):

יז

לבעבור נסות אתכם. לגדל אתכם בעולם, שיצא לכם שם באמות שהוא בכבודו נגלה עליכם:

נסות. לשון הרמה וגדלה, כמו הרימו נס (ישעיהו ס"ב), ארים נסי (שם מ"ט), כנס על הגבעה (שם ל'), שהוא זקוף:

ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יראוי ומאים, תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו:

יח

נגש אל הערפל. לפנים משלש מחצות: חשך, ענן, וערפל. שנאמר וההר בער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד). ערפל הוא עב הענן שאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט):

יט

כה תאמר. בלשון הזה:

אתם ראיתם. יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין (מכילתא):

כי מן השמים דברתי. וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני (שמות יט), בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד), כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ. ד"א: הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר, וכן הוא אומר ויט שמים וירד (תהילים י"ח):

כ

לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום (מכילתא):

אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאֱלוהות:

ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה הרי הן לפני כאלהי זהב (מכילתא):

לא תעשו לכם. לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאֱמר לא תעשו לכם (שם):

כא

מזבח אדמה. מחבר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי בסיס. ד"א שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חניתן (שם):

תעשה לי. שתהא תחלת עשיתו לשמי:

וזבחת עליו. אצלו, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב'), או אינו אלא עליו ממש, ת"ל הבשר והדם על מזבח ה' אֱלהיך (דברים יב), ואין שחיטה בראש המזבח:

את עלתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך ומבקרך: ( את צאנך ואת בקרך. פרוש לאת עולתיך ואת שלמיך:)

בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפרש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך , אשרה שכינתי עליך. מכאן אתה למד שלא נתן רשות להזכיר שם המפרש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה, שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפרש בנשיאת כפים לברך את העם (סוטה ל"ח):

כב

ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג', ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית , שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאֱמר אבנים שלמות תבנה (דברים כז), וכן אם כסף תלוה (שמות כב), חובה הוא, שנאֱמר והעבט תעביטנו (דברים טו), ואף זה משמש בלשון כאשר, וכן ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב), זו מנחת העמר שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלויין אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים:

גזית. לשון גזיזה, שפוסלן ומכתתן בברזל:

כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה:

ותחללה. הא למדת שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך (מכילתא). ועוד שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחמר, ומה אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שמטילות שלום אמרה תורה ולא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פרענות (שם):

כג

ולא תעלה במעלת. כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות, אשקלו"נש בלעז, אלא חלק יהא ומשפע:

אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך. ואע"פ שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בם מנהג בזיון. והרי דברים ק"ו, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צרך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.