אילת השחר/שמות/כג

אילת השחר ‏ שמות כג

פרק כ"ג

א

פסוק א'. לא תשא שמע שוא. פרש"י כתרגומו לא תקבל שמע דשקר אזהרה למקבל לשון הרע. והנה החפץ חיים (לאוין ב' בבמ"ח) כתב שגם אומר אמת נכלל בלאו זה, ובספר יד הקטנה (הל' דעות פ"ט) כתב שכל דיבור האסור הנמאס והנתעב אע"פ שהוא אמת נקרא שוא ושקר.

החפץ חיים (בפתיחה לאוין ד') כתב דהמספר והמקבל לה"ר עוברים בלאו דלפני עור כי כל אחד נותן מכשול לפני חבירו שיעבור על לאוין המפורשים בתורה, אמנם המספר עובר בלאו זה בין אם השומעים רבים או מועטים, ואדרבה כל שיתרבו השומעים יתרבה עליו הלאו הזה כי הוא נותן מכשול לפני כמה אנשים, לא כן המקבל אפשר דאינו עובר בלאו זה רק אם הוא לבדו שומע ממנו עתה הלה"ר או הרכילות, אבל אם יש בלעדיו שומעים אחרים בעת מעשה אפשר דאין עובר השומע על לאו זה.

ובבמ"ח מפרש דמסופק אולי גם בזה עובר בלפני עור כיון דחזינן דהקפידה התורה על המספר על שהוא משיא שמע שוא כדאיתא בפסחים (קי"ח א') קרי בי' נמי לא תשיא, אפשר דעובר על כל אחד מהשומעים בלאו זה, דומיא דמאכיל איסור לכמה אנשים דכל שיתרבו האוכלים יתרבה האיסור על המאכיל, וא"כ ממילא עבר על כל אחד מהשומעים על לאו דלפני עור על שהוא מכשיל את המספר בלאו דלא תשיא וצ"ע עכ"ד.

וצ"ב למה לא קאמר דהלא המספר בודאי מכשיל את השומע השני ועובר בלפני עור על השומע השני, וא"כ השומע יעבור בלפני עור מפני שמכשיל את המספר שיעבור בלפני עור.

והנה בב"מ (ע"ה ב') כתוב דבהלואה בריבית הערב והעדים אין עוברין אלא משום בל תשימון, והתוס' כתבו דלפעמים הערב והעדים עוברים גם בלאו דלפני עור וכגון שלא הי' מלוה בלא ערב ועדים, אבל לא תשימון פסיקא לי' אבל לפני עור זימנין דלא עברי כגון שהי' מלוה לו בלא"ה.

הרי דאע"ג דהם מכשילים עכ"פ את המלוה והלוה שעוברים את הלפני עור עליהם, דהיינו שהמלוה והלוה מכשילים את הערב והעדים, ועם כל זה הערב והעדים לא עוברים בלפני עור על שמכשילים את המלוה והלוה שיעברו בלפני עור בשבילם, נמצא דלפני עור לא עוברים על שאני מכשיל את חברי שיעבור בלפני עור.

אמנם יתכן דכל זה הוא בכהאי גוונא דאני מכשילו שיעבור בלפני עור שמכשיל אותי, אבל אם אכשיל אותו שהוא יעבור בלפני עור על שיכשיל אחרים אפשר שעובר, ויש להסתפק בזה.

בב"ב (ל"ט א') איתא כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, והנה בכתובות (ז' ב') אמרינן דלפרסומי מילתא בעינן עשרה, וא"כ למה לענין לה"ר אמרינן דאם נאמר בפני ג' אין בזה לה"ר, וי"ל דבדברים שאדם מחפש לספר מספיק פירסום אם נאמר באפי תלתא.

שם. אל תשת ידך עם רשע. פרש"י הטוען את חבירו תביעת שקר שהבטיחהו (צ"ב מה צריך להוסיף שהבטיחהו) להיות לו עד חמס. השפ"ח מפרש שהי' לו כבר ע"א שהוא עד שקר ומזהיר לעד זה שלא ישתתף עם אותו עד שקר שהוא רשע, והנה בשבועות (ל' ב') איתא דעד היודע בחבירו שהוא גזלן אסור להצטרף עמו דכתיב מדבר שקר תרחק, ושם זה אפי' כשיודע שהוא גזלן מענין אחר וכ"ש כשיודע שהוא עד שקר בעדות זו.

ב

פסוק ב'. ולא תענה על רב לנטות. פרש"י על רב שאין חולקין על מופלא שבב"ד לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד לקטנים שבהן שואלים תחילה שיאמרו את דעתם. והריטב"א בגיטין (נ"ט א') כתב דליכא איסור בדבר דאדרבה מחויב הוא לענות על רב אם ראה לו זכות וכו', אלא התורה צותה שיעשה הדבר שלא יהא צריך לענות על רב והיינו שמתחיל מן הקטן וכו', ועמש"כ באילת השחר שם.

ה

פסוק ה'. וחדלת מעזב לו. פרש"י ומדרשו כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר הא כיצד זקן ואינו לפי כבודו וחדלת או בהמת נכרי. (ומדין צער בע"ח, עי' ב"מ ל"ב ב') בב"מ (ל' ב') איתא שיש מצוה גם על אדם הנושא משא, ומובא מעשה על ר' ישמעאל ב"ר יוסי, והגמ' מקשה שהרי הוא זקן ואינו לפי כבודו ותירצה הגמ' שעשה לפנים משורת הדין, והרא"ש (שם סימן כ"א) כתב ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידי' שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב וכו', והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה ר"י ב"ר יוסי (שקנה החפצים מזה שנצרך סיוע), אמנם הרמב"ם (הל' רוצח פי"ג ה"ד) כתב ואם הי' חסיד ועושה לפנים משוה"ד אפי' הי' הנשיא הגדול וכו' פורק וטוען עמו עכ"ל.

ובשטמ"ק (שם ל' א') מביא דהריטב"א ס"ל שאינו לפי כבודו היינו דוקא ת"ח ומשום כבוד תורתו דחי לה אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו וכו', אבל הרמב"ם כתב (הל' גזלה ואבדה פי"א הי"ג) אם הי' חכם או זקן או מכובד וכו', ולפי"ז הרמב"ם דס"ל שאין זה משום כבוד התורה אלא משום כבודו משו"ה אם רוצה יכול למחול על כבודו, אבל הרא"ש ס"ל שזה רק בת"ח ומשו"ה לא יכול למחול ולפרוק או לטעון (עי' שבועות ל' ב' תוד"ה עשה), ועמש"כ באילת השחר שם בב"מ.

ז

פסוק ז'. מדבר שקר תרחק. (היינו מדיבור שקר, שהרי שקר אינו מציאות) לא מצינו עוד מקום שהתורה מפרשת במיוחד להתרחק מאיסור, ואולי משום שמצוי מאוד מכשול בזה, לכן הזהירנו להתרחק מזה (וכ"כ בצדה לדרך משום שאין לך עבירה יותר תדירה ומצויה כמו שקר).

שם. ונקי וצדיק אל תהרג. פרש"י מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד זכות שמחזירין אותו ת"ל ונקי אל תהרוג ואע"פ שאינו צדיק. צ"ב למה צריך על זה פסוק מיוחד מאי ס"ד שלא יחזירוהו, והנה אם לזה שנגמר דינו למיתה יש הרבה אוהבים, הם יכולים לבוא לאחר הגמר דין ולהחזיר את הדיינים הרבה פעמים לדון פעם נוספת וצריכים לשמוע את טענותיהם.

רש"י כתב שאם יצא זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו לב"ד עכ"ל, ולכאורה אם ילכו לב"ד אחר או אפי' לאותו ב"ד אלא למושב אחר, או שנתחדש ידיעה שלא ידעו קודם, יקבלו אותם אפי' באותו ב"ד.

רש"י מפרש כי לא אצדיק רשע אין עליך להחזירו וכו' אם יצא מידך זכאי יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה עכ"ל, ק"ק לשונו דוכי אם לא הי' נענש ביד"ש הי' צריך להחזירו, ומ"מ בודאי ב"ד חייבים להעניש ולא סומכין שיענש מהשמים, אלא דבמקום שא"א ע"י ב"ד הוא יענש משמים, וכמו בזמן הזה שב"ד לא הורגים, מ"מ איתא בכתובות (ל' ב') שדין ד' מיתות לא בטלו, ויל"ע אם גם בעכו"ם יש ענין זה.

ח

פסוק ח'. ושחד לא תקח. בכתובות (ק"ה א') מבואר שאסור לקחת שוחד אפי' משני הבעלי דינין אלא מותר לקחת רק שכר בטלה, והאיסור הוא על המקבל (ויתכן שאסור אפי' לְזַכוֹת כסף לדיין ע"י אחר באופן שלא ידע מזה קודם הדין, כיון דהלב מרגיש בזה) אבל הנותן עובר בלפני עור (עי' רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ג ה"ב), ומה שאסור למנות דיין עבור כסף (עי' שו"ע חו"מ סימן י') זה לא שייך לדין שוחד, וכן הנותן כסף להקדמת תור וכדו' לא שייך לדין שוחד (ובחו"ל הי' נידון בנתינת שוחד כשהוצרכו להשפט אצל גוי, דהרמב"ן בפרשת וישלח ל"ד י"ג כתב דבדינין של בני נח לקח שחד נהרג, וא"כ מכשילים אותו באיסור, ועי' בביאור הגר"א משלי י"ז ח').

והנה דיין הלוקח שוחד פסול להיות דיין אפי' בדין שאינו לוקח שוחד, ומבארים משום שאדם שמוכן לעוות את הדין בשביל עניינים פרטיים לא יכול להיות דיין אפי' כשלא לקח שוחד, כי אין לו דעת נקיה, דראשו מעוקם וכל מהלך מחשבתו נבנית על בלתי נאמנות של נגיעות ופניות.

שם. כי השחד יעור פקחים. פרש"י אפי' חכם בתורה ונוטל שוחד סוף דתטרוף דעתו עליו וישתכח תלמודו ויכהה מאור עיניו. בשם הגדולים (מערכת מ' אות ט') הביא על ר' חיים כפוסי שהי' דיין ונסתמא והיו מרננים עליו שח"ו לקח שוחד, ואמר בתוך קהל ועדה כי שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד, ואם האמת אתם כן יהי' תמיד הענן יכסנו, ואם הוא נזהר מאד בזה יאיר עיניו כבראשונה ונתקבלה תפילתו בהלו נרו, ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהי' סגי נהור והי' חותם מאומד וכמעט אין האותיות ניכרות כמי שלא ראה, וראיתי חתימתו אח"כ ה' נסי חיים כפוסי כתובה מאושרה, ועד היום כל הנשבע לשקר על קברו נענש עכ"ל, ובאמת צריך לדעת איך ביקש בקשה זו, דהא אם תפילתו לא היתה מתקבלת היו מוכיחים דבאמת לקח שוחד [ומשה רבינו שאמר על עדת קרח ואם בריאה יברא ה' וגו' כדכתיב בפ' קרח ט"ז ל', שאני משה דהי' נביא].

והנה בדרך כלל התורה לא מפרשת טעם לאיסורים, וגם דנתינת טעם יכול לגרום מכשול שיהיו אנשים שיאמרו שהם יקחו שוחד ולא יטו את הדין, וי"ל שכתוב כאן שני דברים, שאסור לקחת שוחד וגם שזה יגרום לכהיית עינים, ולא כתוב שמא זה יעור אלא כתוב בלשון ודאות.

יא

פסוק י"א. ויתרם תאכל חית השדה. פרש"י להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר אף אביונים אוכלים בלא מעשר מכאן אמרו אין מעשר בשביעית. יל"ע דתיפו"ל שפטור ממעשר כיון שזה הפקר, וכדפרש"י על הפסוק (פרשת ראה י"ד כ"ז) כי אין לו חלק ונחלה עמך, יצאו לקט שכחה ופאה והפקר שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך ואינן חייבים במעשר (ועי' פסחים נ"ז א' ברש"י ד"ה אין נותנין פאה לירק, שמביא שני הילפותות, ועי' רש"י בר"ה ט"ו א', ובטורי אבן שם מקשה דתיפו"ל דפטור ממעשר משום הפקר, ועי' קה"י שביעית סימן ז').

והנה לשון הפסוק "וכן תעשה" משמע שצריך לעשות מעשה דהיינו להפקיר, ולא רק שצריך לתת לבאים רשות לקחת (ועי' מנ"ח מצוה פ"ד).

יב

פסוק י"ב. למען (אין הכונה לנתינת טעם לשביתה) ינוח שורך וחמרך. פרש"י תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. הלשון משמע שהשור עושה כך מעצמו, אבל הדין הוא שמותר גם להעמידו ע"ג עשבים שיאכל, ויל"ע לדעת הרשב"א (ב"ק נ"ו ב') שהמעמיד בהמתו על קמת חבירו חייב משום אדם המזיק איך מותר לעשות כך בשבת, וי"ל דכיון שהתורה גילתה שזה לא מלאכה אלא נייח משו"ה מותר אע"פ שזה מתייחס לאדם (ועי' חזו"א או"ח סימן ל"ו ס"ק א').

שם. וינפש בן אמתך (למה לא כתוב עבדך) והגר. פרש"י זה גר תושב. היינו שאסור לומר לו לעשות מלאכה ולא שאסור לעשות לעצמו (ועי' שו"ע או"ח סימן ד"ש בדיני עבדים בשביתת שבת).

יג

פסוק י"ג. ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. פרש"י לעשות כל מ"ע באזהרה שכל שמירה בתורה אזהרה היא במקום לאו. השפ"ח כתב דמשו"ה בכל מקום עשה דוחה לא תעשה, לפי שכל עשה יש בו גם לא תעשה וא"כ הו"ל תרתי עשה ול"ת משו"ה דוחה את לא תעשה גרידא, וצ"ע דביבמות (כ' ב') מוכח לא כך (דהגמ' מקשה אי הכי כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא וכו').

שם. לא תזכירו. פרש"י שלא יאמר וכו' ללמדך ששקולה ע"א כנגד כל המצות כולן והנזהר בה כשומר את כולן. צ"ב וכי הנזהר שלא לעבוד ע"ז ועובר על דברים אחרים נחשב כאילו שמר את כל המצות.

שם. על פיך. פרש"י שלא תעשה שותפות עם נכרי וישבע לך בע"א שלו נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך. ואע"פ שהע"ז זה עץ ואבן ואין זה שבועה, מ"מ אסור להזכירה, ויל"ע אם גם בכהאי גוונא דימחול על השבועה אסור לעשות עמו שותפות.

ור"ת (בגיטין נ' ב') כתב דדוקא שותפות אמרו חכמים שאסור לעשות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה, אבל אם כבר נתחייב מותר לקבל הימנו כדי להציל מידו וקרא דמייתי לא ישמע על פיך אסמכתא בעלמא וכו', ובאילת השחר שם כתבנו דצ"ע איזה שבועה הוא זה הא נשבע לעץ ואבן.

יד

פסוק י"ד. תחג לי. הלשון חג הוא ע"ש שמביאים קרבנות חגיגה, ויל"ע מה המיוחד במצוה זו שכתוב לי.

טו

פסוק ט"ו. ולא יראו פני ריקם. פרש"י כשתבאו לראות פני ברגלים הביאו לי עולות. הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א ה"א) כתב שיוצאים יד"ח גם ע"י הבאת עוף, ועי"ש כס"מ ולח"מ.

הרמב"ם (שם) כתב שהבא לעזרה ולא הביא עובר בלאו זה ואינו לוקה שהרי לא עשה מעשה, וצ"ב למה מה שנכנס ריקם אין זה מעשה (וכך מקשה השאגת ארי' בסימן ל"ב), וי"ל לפי שאין חיוב להביא מיד כשנכנס אלא יכול להביא אח"כ, ומשו"ה במה שנכנס ריקם עדיין לא נחשב שעבר על לאו (וכעין זה עי' קובץ הערות יבמות סימן ס"ט ס"ק ט"ז בשם ארצות החיים).

טז

פסוק ט"ז. וחג האסיף בצאת השנה (והנה אפי' אם בתשרי מתחיל שנה אחרת, מ"מ זה בתחילת השנה ולמה נקרא בצאת השנה, ואולי הכונה סמוך לצאת השנה, ועי' דרשת הגמ' בר"ה י"ג א') באספך את מעשיך. פרש"י שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות, ובחג (היינו קודם החג) אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים (וזה לפי מציאות התקופות בא"י). הלשון מעשיך משמע שאתה עושה בעצמך, אמנם לדעת רשב"י (בברכות ל"ה ב') אדם לא צריך לעסוק במלאכת השדה אלא ללמוד תורה וזוכה שמלאכתו נעשית ע"י אחרים, ואולי כתוב בפסוק כפי שהי' המציאות ברוב הזמנים שלא זכו להיות במצב של עושים רצונו של מקום והוצרכו לעבוד בעצמם.

יז

פסוק י"ז. יראה כל זכורך. והנה בספר שמואל כתוב שאלקנה הי' עולה לרגל עם נשותיו, וכן במעשה המובא בירושלמי (פאה פ"ג ה"ז) שעלו לרגל מאשקלון ובאו מלאכים כדמותם לשמור את בתיהם, משמע שגם הנשים עלו (ולהלן ל"ד כ"ד כתוב ולא יחמד וגו', וכנראה שגם הנשים לא נשארו בבית), וי"ל דאע"פ שהן פטורות מ"מ הם לא נשארו לבד בביתם, ועוד דמה שבאות מוסיף לשמחת האנשים, והיו אוכלות שלמי שמחה (ועי' קידושין ל"ד ב' ובתוס' שם ד"ה אשה בעלה משמחה), ובפסח עלו משום שחייבות בקרבן פסח.

והנה אם מברכים על מצות עליה לרגל, מסתבר דהזמן לברך הוא כשמגיעים לעזרה (ובספר זכר למקדש מבעל האדר"ת פ"ב אות ד' כתב דבירכו כל הבא לעזרה קודם שנכנס ברכת המצוה עם שהחיינו, דמי גרע ראיה מלולב וכיו"ב וצ"ע עכ"ד).

שם. אל פני האדן ה'. הנה מדכתיב אל "פני" משמע דכשבאים לביהמ"ק מרגישים כביכול ראיית פנים, ובחגיגה (ב' א') למדו לדיני עליה לרגל מהפסוק יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות, ומשמע שזה כביכול דנפגש עם כלל ישראל בידידות ובאהבה, והנה אין הרבה פסוקים שהקב"ה מתואר בתואר אדון, ואע"פ ששם ה' הכונה אדון הכל (עי' שו"ע או"ח סימן ה') מ"מ אדון זה יותר מפורש (ועי' רשב"ם ספורנו ומשך חכמה).

יח

פסוק י"ח. ולא ילין חלב חגי עד בקר. פרש"י יכול אף על המערכה יפסל בלינה ת"ל וכו'. צ"ב למה רש"י כתב על המערכה, הרי מספיק שזה ע"ג המזבח (עי' זבחים פ"ז א'), ובמציאות קשה שזה יהא ע"ג המערכה כל הלילה ולא ישרף שהרי הי' שם אש חזקה (והי' במזבח אש של מעלה).

יט

פסוק י"ט. ראשית בכורי אדמתך. פרש"י אף השביעית חייבת בבכורים (עי' שפ"ח ומנ"ח מצוה צ"א). והנה ת"ק ס"ל (ביכורים פ"ג מ"א) דאדם יורד בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו' ואומר הרי אלו בכורים, ולדעת רש"י שיש ביכורים בשביעית, צ"ל שהקדושה לא תחול כשהפרי מחובר, כיון שזה עדיין אינו שלו אלא לאחר שיתלוש.

כ

פסוק כ'. הנה אנכי שלח מלאך. פרש"י כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך. והנה גם לאחר שחטאו וגלו איתא במגילה (כ"ט א') דשכינה עמהם, וצ"ל שזה דרגה אחרת של השראת שכינה ממה שיש בזמן שלא חוטאים.

שם. אשר הכנתי. פרש"י ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומו ניכר כנגדו וזה אחד מן המקומות שאומרים שבהמ"ק של מעלה מכוון כנגד בהמ"ק של מטה. והנה אע"פ שביהמ"ק של מטה נבנה הרבה שנים אח"כ, מ"מ ביהמ"ק של מעלה כבר הי' מוכן, וצ"ב מה הצורך בזה (ועי' תוס' מנחות ק"י א' מה מקריבים שם).

כב

פסוק כ"ב. כי אם שמוע תשמע (צ"ב הכפילות) בקלו ועשית כל אשר אדבר. הנה מש"כ תשמע בקולו אפשר לפרש שהכונה לעשות דברים שידוע שהם רצון ה' אע"פ שלא נצטוו עליהם במפורש, וכל אשר אדבר המכוון למה שנצטוו מפורש [וכתוב "אדבר" משום שהמלאך שלוח מה' וכאילו שהוא מדבר בעצמו].

כג

פסוק כ"ג. כי ילך מלאכי לפניך (והנה כבר כתוב לעיל פסוק כ' שהקב"ה ישלח מלאך) והביאך אל האמרי וגו'. הנה בפסוקים שמוזכרים הז' אומות סדר הזכרת האומות אינו שוה, ובסדר שכתוב כאן מובן שהתחילו עם האמורי, כיון דבתחילה הם נלחמו עם סיחון ועוג שהיו מלכי האמורי, ואת הגרגשי לא מזכיר משום דאיתא בירושלמי (שביעית פ"ו) שהם ברחו מא"י, ובפרט כאן שהפסוק מדבר על האומות עצמם ולא על אדמתם, ומ"מ הזכירו את החוי אע"פ שיושבי גבעון שהיו מאומת החוי השלימו עם ישראל, כיון דאת שאר האומה הם הרגו.

כד

פסוק כ"ד. כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם. והנה מאחר שכתוב הרס תהרסם מה צ"ל ושבר תשבר (העירו דאולי הרס תהרסם הולך על תחילת הפסוק ובע"ז שאפשר להרוס, ושבר תשבר קאי על מצבותיהם שעשויות מאבן אחת כדפרש"י בפרשת שופטים ט"ז כ"ב, וזה ע"כ צריך לשבר דאל"כ זה נשאר כמו שהי', עמש"כ להלן ל"ד י"ג).

כה

פסוק כ"ה. וברך את לחמך ואת מימיך. הפסוק מזכיר את הדברים שהם עיקר חיי האדם.

בב"מ (ק"ז ב') למדו מכאן שאכילת פת שחרית ושתיית קיתון של מים מונע מחלות, ופרש"י קיתון של מים למי שאין יין, ומשמע שיין עדיף ממים, ובשער הציון (סימן קנ"ה ס"ק ג') העתיק דברי רש"י אם אין לו שאר משקין, ומשמע דלאו דוקא יין אלא כל המשקאות חוץ ממים.

בכתר ראש (אות ע"ד) כתוב לאכול פת שחרית כדחז"ל אך שלא לאכול הרבה פת מפני שמטמטם המוח ויאכל מעט רק כדי לסעוד הלב עכ"ד, ולא מפרש עד כמה זה מעט, ויל"ע אם מעלת פת שחרית זה דוקא בלחם או גם במזונות או אפי' גם באורז ותמרים דזייני (ועי' בפמ"ג או"ח סימן קנ"ה במשב"ז ס"ק ג', אמנם באשל אברהם בסימן זה ס"ל שאין קפידא בפת דוקא, וכל אכילה ושתיה שדעתו מפויסת בה עד זמן קביעות הסעודה היא בכלל הברכה).

כו

פסוק כ"ו. לא תהיה משכלה ועקרה. הנה בפרשת עקב (ז' י"ד) כתוב לא יהי' בך עקר ועקרה, וכאן כתוב רק עקרה, והרמב"ן כתב והזכיר הנקבות כי בהן ימצא השכול והעקור יותר מן הזכרים (בזמנינו טוענים שיותר מצוי להיפך) ויתכן שיהיו הזכרים בכלל והסירותי מחלה מקרבך וכו'.

כח

פסוק כ"ח. את הכנעני ואת החתי. פרש"י והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג לפיכך מכל ז' אומות לא מנה כאן אלא אלו. צ"ב הרי בכמה פסוקים (בפרשת חקת כ"א כ"א, ובפרשת דברים ג' ח', וביהושע ב' י') מפורש שסיחון ועוג היו מלכי האמורי.

כט

פסוק כ"ט. ורבה עליך חית השדה. והנה אע"פ שכתוב שהצרעה נלחמה עבורם, צ"ל שהדורות אח"כ לא יהיו כ"כ צדיקים ויוכלו להנזק מחיות השדה (וכדפרש"י בפרשת עקב ז' כ"ב), ומשמע דעדיף שישארו הגוים ולא יבואו חיות השדה, אמנם למש"כ האוה"ח (פרשת וישב ל"ז כ"א) שיותר יכולים להנזק מאנשים שהם בעלי בחירה צ"ב דלא טוב שיהיו גוים (ועמש"כ בפרשת עקב שם).

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א