אילת השחר/שמות/כב

אילת השחר ‏ שמות כב

פרק כ"ב

א

פסוק א'. אם במחתרת וגו' אין לו דמים. פרש"י אין זו רציחה וכו' (הלשון משמע דבא לומר שאין זה רק היתר לרצוח אלא שזה לא רציחה) שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך ע"מ כן בא שאם יעמוד בעל הממון נגדו יהרגנו. והנה דין זה נאמר גם כשבא לגנוב ממי שאין לו הרבה כסף דחזקה שאין אדם מעמיד עצמו, ויל"ע בכהאי גוונא שאין לגנב ברזל או עץ במה להרוג, האם אפשר לומר שאם בעל הממון יעמוד נגדו הוא יהרגנו (ומצוי שהבאים לגנוב לא מצליחים ובורחים).

ב

פסוק ב'. אם זרחה השמש עליו. פרש"י אין זה אלא כמין משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלו' עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם. צ"ב מה המיוחד בשמש לענין זה, הרי רוב דברים בבריאה נבראו לטובת הנבראים.

ג

פסוק ג'. חיים שנים ישלם. והנה בפסוק כתוב ישלם גם על הקרן, ולכאורה את הקרן הוא מחזיר ולא משלם, וכמו שהחזרת פקדון לא נחשב תשלום (מש"כ רש"י ולא ישלם לו מתים אלא חיים או דמי חיים, היינו שלא ישלם לו סובין ונבילות, ועי' תוס' ב"ק י"א א' ד"ה אין שמין).

בב"ק (ד' א') איתא שההולך לישן סמוך לכלים ושברם בשינתו חייב, ויל"ע בכהאי גוונא שקטן הלך לישן סמוך לכלים וישן עד לאחר צאת הכוכבים ושיברם אז כשכבר נעשה גדול, ומסתבר דאע"פ שהגדיל בזמן ההיזק, מ"מ כיון שנשכב בזמן שהי' קטן הוא פטור.

ד

פסוק ד'. כי יבער איש. פרש"י יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלה או בשלוח בעירה. הנה לשון רש"י משמע שהמזיק הכניסם לחצר הניזק, והרי גם כשהמזיק יושב בביתו ולא שמר על בהמתו והלכה והזיקה הוא חייב, אמנם פשוטו של מקרא כי יבער איש משמע שהוא הוליכם, ואין זה קושיא על הרשב"א (בב"ק נ"ו ב') דס"ל שהמעמיד בהמתו על קמת חבירו חייב משום אדם המזיק, די"ל שלא העמידה ממש על הקמה אלא רק הכניסה לשדה חבירו.

והספורנו מפרש כי יבער איש בתוך שלו, ובער בשדה אחר אע"פ שיצאה מאליה אל שדה אחר, וצ"ב למה צריך לומר דבתחילה הוליכה בשדהו מאי נ"מ בזה.

שם. שדה או כרם וגו' (צ"ב למה צריך לפרט את שניהם) מיטב שדהו וגו' ישלם. פרש"י למדך הכתוב שהניזקין שמין להם בעידית. הפוסקים נקטו שהחילוק בין עידית לבינונית וזיבורית יש רק בקרקע העומדת לזריעה ולא בקרקע העומדת לבנין, ואע"פ שיש מקומות שיש יותר ביקוש לקרקע העומדת לבנין, מ"מ זה לא עידית בגוף הקרקע אלא בסיבה חיצונית (ואם הניזק רוצה זיבורית, עי' ב"ק ז' ב', ועי' קה"י ב"ק סימן ו').

יל"ע אם המזיק יכול לשלם בעציץ נקוב שעומד בקרקע זיבורית, דלכאורה הזיבורית נקבע כפי היניקה, ומאחר שעומד בשדה זיבורית ויונק ממנה יש עליו דין זיבורית, או י"ל דכיון שיכול להעבירו ולהעמידו בשדה עידית דינו כעידית (ועוד העירו דכיון שאפשר למכרו בכל מקום דינו כעידית, שהרי זה הטעם המבואר בב"ק ז' ב' דמטלטלים הוי מיטב דאי לא מיזדבן הכא מיזדבן במתא אחריתא), ומסתבר שזה נחשב כזיבורית.

מסתבר שהמזיק אינו יכול לשלם קרקע שנמצאת במקום מרוחק [וזה הטעם שכל המטלטלים נחשבים למיטב, כיון שהם נמכרים בכל מקום].

אומרים בשם מהרי"ל דיסקין שהשובר חלון בבית חבירו אינו חייב לשלם את דמי התיקון, אלא כמו שבנזקי שן שמין את הערוגה אגב השדה כך שמין את החלון אגב הבית, ושיווי החלון אגב הבית בדרך כלל לא כ"כ משמעותי, אמנם החזו"א (ב"ק סימן ו' ס"ק ג') ס"ל שצריך לשלם מחיר מלא של חלון, כי בית לא עומד למכירה אלא לתקן את הנזקים, ומשו"ה צריך לשלם את הוצאות התיקון.

והנה בנדה (נ"ח א') איתא שהמשאלת חלוקה לחבירתה ונהי' בו כתם היא חייבת לכבסו, והרי אם ימכרו את החלוק עם הכתם יקבלו כמעט אותו תשלום, אלא ע"כ דכיון שהבגד עומד להתכבס חייבים לכבסו.

ה

פסוק ה'. כי תצא אש. פרש"י אפי' מעצמה. כונת רש"י שיציאת האש מחוץ לרשותו הי' מעצמה אבל עצם האש נעשה על ידו, אמנם אפי' אם השריפה יצאה מעצמה בתוך רשותו ויכול לגדור ולא גדר חייב אפי' למ"ד אשו משום ממונו.

המדליק פתילי' בע"ש, ובשבת הי' רוח מצוי' ונשרף בית חבירו, אע"פ שבשבת א"א לכבות וגם אין עליו תביעה למה הדליק, מ"מ הי' צריך לחשוש על זה בע"ש ולהניח במקום שהאש לא תוכל להתפשט לבית חבירו.

[המדליק אש ומת לענין חיוב היורשים, עי' נמוק"י בסוגיא דב"ק דף כ"ב, ועי' חזו"א ב"ק סימן י"ד ס"ק י"א, והמניח פצצה ועפו רסיסים, לכאורה חיובו כאש שהולך ומזיק].

שם. ומצאה קצים. בב"ק (ס' א') איתא ואי כתב רחמנא גדיש הו"א גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא, וצ"ב דאם הם שוים שו"פ (להיסק וכדו') מאי נ"מ שזה הפסד יותר קטן מגדיש, ואם הם אינם שוים פרוטה למה באמת יהי' חייב.

שם. ונאכל גדיש או הקמה. פרש"י שליחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת לקרקע. צ"ב מה החידוש המיוחד שחייבים גם על היזק תבואה המחוברת לקרקע, גם שן ורגל חייבים על היזק קרקע.

שם. או השדה. פרש"י שליחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שני'. צ"ב למה רש"י מפרש שחייב לשלם כיון שצריך לניר אותה פעם שני', ולא מפרש שחייב לשלם משום שהזיקו, וכמו שהשובר כלי לחבירו צריך לשלם על הכלי ששבר ולא בגלל שצריך לקנות כלי חדש, ועוד וכי אם נמלך שלא לניר פעם שני' (אלא לבנות וכדו') לא צריך לשלם, ועוד דבמש"כ רש"י יל"ע דהפסד זה הוא רק גרמא, ואולי כונת רש"י רק לומר דההיזק הוא רק בכה"ג שצריך לניר פעם שניה, דלולא זאת הרי תועלת הניר הקודם עדיין לא בוטל.

עי' חזו"א (ב"ק סימן י' ס"ק י"ד) שאדם המזיק ממון עכו"ם חייב [ועכו"ם נהרג על הגזל, ורש"י ותוס' בע"ז ע"א ב' נחלקו אם צריך לשלם או דאמרינן קלבד"מ].

ח

פסוק ח'. על שור על חמור וגו' (להלן פסוק ט' כתוב תחילה חמור ואח"כ שור, ועוד שינוי דלא כתוב שם שלמה) אשר ירשיען וגו'. בב"ק (ק"ז ב') נחלקו אמוראים אם חייב כפל על עצם השבועה שנשבע לשקר או רק אם שלח בה יד, ולמ"ד שחייב בלי שליחות יד, בכהאי גוונא ששלח בה יד פטור מכפל דהו"ל גזלן.

י

פסוק י'. שבועת ה' תהי' בין שניהם וגו' ולקח בעליו. (פרש"י השבועה, ק"ק הלשון קיחה על שבועה) בשבועות (ל"ט ב') דרשו שהשבועה חלה על שניהם, ופרש"י (ובתוס' שם מ"ז ב') שהמשביע נענש אפי' אם משביע והדין עמו (והדיין צריך להרחיק שלא יבוא לידי שבועה, אבל אם תובעים ע"כ ישביעו).

יא

פסוק י"א. ואם גנב יגנב מעמו. החילוק בין פשיעה לגנבה הוא שאם שמר כדנטרי אינשי מרוח מצוי' וכו' ונגנב זה נקרא גניבה ולא פשיעה [אלא שכספים צריכים שמירה יותר מעולה כדאיתא בב"מ (מ"ג א') שאין להם שמירה אלא בקרקע, כי הגנבים מחפשים כסף יותר משאר דברים].

יד

פסוק י"ד. אם בעליו עמו לא ישלם. (זה גזה"כ שבעליו עמו פוטר דאין בזה סברא, ועי' ספורנו) בב"ק (י"ג ב') איתא שור שנגח והקדישו פטור, והחזו"א (סימן ג' ס"ק ט"ז) כתב שאין הניזק יכול לתבוע מהמזיק מדינא דגרמי משום שהזיק שיעבודו כמו מוכר שט"ח וחזר ומחלו, דהכא אינו נוטל ממנו כלום אלא גורם שיפטר מן הדין עי"ש, והנה לפי"ז א"ש מה שאמרו בב"מ (צ"ז א') עצה לשואל שיכול להפטר מתשלומים ע"י שיאמר למשאיל שישקהו מים שאז השאלה היא בבעלים, ואינו נחשב ע"י זה לגרמי, כיון שכך הדין שהשואל בבעלים פטור, ויל"ע אם העושה כך אינו עובר על מידת חסידות.

והנה בב"ק (נ"ו א') איתא שהטומן כליו של חבירו בפני השריפה חייב בדיני שמים, ולכאורה כיון שההלכה היא שטמון באש פטור למה הוא חייב בדיני שמים (ובכתובות פ"ו א' איתא דרב נחמן נתן עצה למחול הכתובה, והתוס' שם כתבו והשתא לא תקשה היאך השיאה ר"נ עצה להפסיד ממון אחרים וכו', ולכאורה הגמ' בב"מ הנ"ל נותנת עצה איך אפשר להפטר).

טו

פסוק ט"ו. מהר ימהרנה לו לאשה. פרש"י יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. ק"ק שהתורה כותבת את חובת הנישואין בלשון זה של כתיבת כתובה, והרמב"ן מקשה דכתובה אינה מדאורייתא (ועי' משנה למלך הל' נערה בתולה פ"א ה"ג), ומ"מ יש דברים שכתובים בתורה ע"ש מה דרבנן יתקנו בעתיד (ועי' כתובות י' א' תוד"ה אמר, ובגמ' שם בע"ב איתא דאלמנה נקראת ע"ש העתיד, ומ"מ הדוגמאות שם אינם דומים לכאן, ועמש"כ לעיל כ"א ט').

יז

פסוק י"ז. מכשפה (הכונה לעשיית כישוף, ולאו דוקא אם עושה בקביעות) לא תחיה. פרש"י א' זכרים וא' נקבות אלא שדיבר הכתוב בהווה שהנשים מצויות מכשפות. והנה הרד"ק (שמואל א' כ"ח ז') כתב לענין בעלת אוב שאמר אשה ולא איש, לפי שמעשה הזה וכיוצא בו נמצא בנשים יותר מבאנשים לפי שהן קלות הדעת, ולטעם הזה אמר הכתוב מכשפה לא תחיה עכ"ל (ומש"כ "לא תחיה" ולא כתוב מפורש להמית מכשפה, עי' רמב"ן ורשב"ם).

כ

פסוק כ'. כי גרים הייתם בארץ מצרים. והנה טעם זה שייך רק לאנשי אותו הדור שיצאו ממצרים, ועוד וכי לולא זה שהיו במצרים לא יכולים לאסור, ורש"י כתב אם הוניתו אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת מום שבך אל תאמר לחברך כל לשון גר אדם שלא נולד באותה מדינה, ועדיין צ"ב וכי טעם האיסור הוא משום שיכול לומר לך כך, ועוד שהטעם הזה שייך בכל אדם זר המגיע למדינה אחרת, והלאו שכתוב כאן הוא רק למתגייר, אלא דהמתגייר עובר שינוי יותר גדול מאדם שמגיע ממדינה אחרת.

וע"כ האיסור גם לולא טעם זה, אלא שזה מוסיף הרגשה והבנה באיסור לפי שידוע להם כמה גרוע הרגשה זו, ועי' חינוך מצוה תל"א בסוף דבריו [ואפשר ללמוד מזה שצריך להרגיש בקשיים של הבא מעיר אחרת וממקום לימוד אחר וכדו'].

כא

פסוק כ"א. כל אלמנה ויתום לא תענון. פרש"י ה"ה לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם. וצ"ב א"כ למה כתוב אלמנה ויתום, וכי המענה אותם עובר עבירה יותר חמורה, ואולי זה בא ללמד שגם בשאר אדם עוברים בלאו הזה רק כשמענים אנשים תשושי כח כאלמנות ויתומים (וכ"כ המלבי"ם), והנה אין בכלל אזהרה זו שצריך לכבדם וכדו', אלא שאסור לצערם.

יל"ע אם המענה אותם במעשה ילקה, או כיון שלאו זה כולל גם אין בו מעשה לא ילקה (והחינוך מצוה ס"ה כתב שלא לוקין לפי שאין העינוי דבר מסוים עי"ש), ועד מתי נחשב יתום, עי' רמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"י) עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו.

כג

פסוק כ"ג. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים. פרש"י ממשמע שנאמר וכו' שלא יהיו עדים על מיתת בעליהן ותהיינה אסורות להנשא והבנים יהיו יתומים שלא יניחום ב"ד לירד לנכסי אביהם. והנה המצערם צריך להיענש במדה כנגד מדה, וצ"ל שזה צער עבורו מה שאשתו ובניו יהיו במצב זה.

כד

פסוק כ"ד. אם כסף תלוה. פרש"י עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. רש"י לא כתב שיש גם דין קדימה לשכנים שגרים בסמיכות אליו יותר מהגרים בריחוק, וברמ"א (יו"ד סימן רנ"א סעיף ג') כתב דשכיניו קודמים לאנשי עירו, ועי' בחכמת אדם (כלל קמ"ה סעיף א') וכמדומה לי שראיתי בספר קדמון ואינני זוכר דשכן ר"ל מי שרגיל עמו ולא מי שדר בשכונת ביתו.

כו

פסוק כ"ו. ושמעתי כי חנון אני. צ"ב מה מיוחד בעבירה זו יותר משאר עבירות שבין אדם לחבירו, ולמה כתוב על זה ושמעתי כי חנון אני, ועי' רשב"ם ובחזקוני.

וברמב"ן כתב והענין שלא תחשוב לא אחבול שלמת הצדיק אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו כי צעקתו לא ישמע קל וכו' עי"ש, ועדיין צ"ב דלא מצינו בשאר לאוין שצריך לומר במיוחד שלא לעשות כן אפי' לרשע.

כז

פסוק כ"ז. אלקים לא תקלל. פרש"י הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין. השפ"ח כתב דאע"פ שזה מחלוקת רש"י צירף את שני הדרשות עי"ש, אמנם למעשה יש נ"מ אם זה שם קודש או חול, ובמסורה כתוב שמקדשו על תנאי ואסור במחיקה מספק.

כח

פסוק כ"ח. מלאתך ודמעך לא תאחר. פרש"י ודמעך התרומה ואיני יודע מהו לשון דמע לא תאחר לא תשנה סדר הפרשתן וכו' שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה. ובמכילתא כתוב שהסדר הוא בכורים תרומה ומעשר, והנה המקדים מעשר לבכורים, מסתבר שלא עבר איסור יותר גדול מאשר אם הקדים תרומה לבכורים, אלא כל שינוי בסדר ההפרשות זה אותו איסור, וצ"ע.

ורש"י בתמורה (ד' א') מפרש דלפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה מפיק לה קרא בלשון דימוע, ותוס' מקשים עליו שזה רק מדרבנן, ובפרש"י י"ל כעין מה דאיתא בכתובות (י' ב') דהתורה קוראת לאלמנה אלמנה משום דרבנן עתידין לתקן מנה לאלמנה, ה"נ אפשר דלכך התורה קוראת לתרומה דמעך כיון דעתידין רבנן לתקן דין דמעך, והראו דכבר כתב כן בבית מאיר (אה"ז סימן ס"ז ס"ק א').

שם. בכור בניך תתן לי. פרש"י לפדותו וכו' אלא כדי לסמוך לו כן תעשה לשורך מה בכור אדם לאחר ל' יום פודהו שנא' ופדויו מבן חדש תפדה אף בכור בהמה דקה מטפל בו ל' יום ואח"כ נותנו לכהן. והנה גם לסוברים שהמתנת ל' יום זה להוציא מידי ספק נפל (עי' רש"י ותוס' ב"ק י"א ב'), מ"מ זמן הפדיון נקבע לאחר ל' יום, וגם לסוברים דפדיון הבן לא חל קודם ל' יום, מ"מ כאן אם יתן הבהמה לכהן בתוך ל' יום היא שייכת לכהן.

ובעצם הילפותא אע"פ שבשני הדברים נותן לאחר ל' יום, מ"מ זה אינו דומה, דבבכור אדם זה ילפותא שאין פודה לפני ל' יום, משא"כ בבכור בהמה הילפותא היא אדרבה לחייבו בטיפול בבהמה במשך כל ל' יום.

ואע"פ שכתוב טיפול אין הכרח שהכונה לעשיית פעולות מיוחדות, דגם בבכור אדם שחיוב הפדיון הוא ביום ל' וא"צ ליתנו לכהן, בכל זאת כתוב במכילתא לשון מטפל.

כט

פסוק כ"ט. שבעת ימים יהי' עם אמו. פרש"י זו אזהרה לכהן שאם בא למהר את קרבנו לא ימהר קודם שמונה לפי שהוא מחוסר זמן. השפ"ח כתב אבל במקדיש יכול להקדישו אפי' אינו רק בן יום אחד, וצ"ב הרי אסור להקדיש מחוסר זמן (עי' זבחים י"ב א', ובמשנה למלך הל' איסורי מזבח פ"ג סוף ה"ח), ומש"כ רש"י לא ימהר קודם שמונה לפי שהוא מחוסר זמן, צ"ב דמשמע שזה טעם האיסור, והרי אם לא הי' איסור לא הי' נחשב מחוסר זמן, וכל מה שהוא מחוסר זמן זה משום האיסור.

ל

פסוק ל'. ואנשי קדש תהיון לי. הנה בסוף הפסוק דכתיב תשליכון, כתב הבעל הטורים נ' יתירה ללמדך שמרחיקין הנבלות מן העיר נ' אמה, אבל כאן אינו מפרש למה כתוב תהיון ולא תהיו, ועי' רש"י דברי הימים (ב' י"ט ט') שתוספת נו"ן זה לזריזות וזהירות ולחוזק.

שם. פרש"י אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי ואם לאו אינכם שלי. והטעם בזה י"ל משום שמאכלות אסורות מטמטמים את הלב, ומשו"ה מי שלא נזהר בהם אינו שלי, ועי' רמב"ן (ולפי"ז אלו שאינם פורשים ממאכלות אסורות רח"ל הם אינם שלי), ומשמע דהנזהר ממאכלות אסורות נכלל באנשי קדש אע"פ שלא נזהר בדברים אחרים וצ"ב (ומש"כ קדושים תהיו, עי"ש פירושי רש"י והרמב"ן).

התרגום יב"ע מפרש שזה ללמד שצריך לאכול חולין בטהרה, ודין זה אינו מדאורייתא אלא זה אסמכתא (ועי' תוס' בחולין ב' ב').

שם. ובשר בשדה טרפה. פרש"י אף בבית כן אלא שדיבר הכתוב בהווה מקום שדרך הבהמות ליטרף. צ"ב דבשלמא אם הי' צריך לפרט היכן נטרף א"ש שאומר מקום שדרכו ליטרף, אבל כיון שאין נ"מ היכן זה נטרף, א"כ הי' אפשר לומר ובשר טריפה לא תאכלו (ובזבחים פ"ב ב' דרשו מזה לבשר שיצא חוץ למחיצתו).

שם. פרש"י ובשר דתליש מן חיותא חיתא בשר שנתלש ע"י טרפת זאב או ארי. צ"ב מה צריך פסוק לאסור אבר מן החי תיפו"ל שאסור כיון שלא נשחט, ועוד דאיסור אבר מן החי הוא בכל ענין ולאו דוקא בזה שנטרף.

שם. לכלב תשלכון אתו. האבן עזרא כתב בשם ר"מ הכהן כי הטרפה קשה מהנבלה, כי יש בטרפה כדמות סם רע שיזיק תולדות האדם על כן לא התיר לתתה לגר או לימכר לנכרי כמו נבלה עכ"ל, ולדבריו צריך להיות שגם גוים האוכלים טריפות צריכים להנזק מהם.

שם. פרש"י א"כ מה ת"ל לכלב למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' שנא' ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו. והנה לכלבים אין בחירה ולא שתקו מדעתם אלא הקב"ה עשה שישתקו, ועוד שהכלבים שהיו במצרים כבר מתו מזמן, וצ"ל שזה לא סיבה שמגיע להם שכר, אלא בזה גופא שכתוב לתת לכלב, התורה באה ללמדנו דבר זה שהקב"ה לא מקפח שכר כל ברי' וראוי לעשות כך להכיר טובה לעושה לו הנאה, וכתב המלבי"ם שמזה ילמוד אדם מוסר לדעת דרכי ה' שכ"ש שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה עי"ש.

ואע"פ שיש ללמוד שכר ועונש לאדם מכמה מקומות, זה בא להעיר שאפילו למי שאין בעל בחירה הקב"ה מלמד שיש לו שכר, בכ"ש שאדם מאד ילמוד מזה.

והנה כאן למדנו שקיבלו שכר גשמי על שתיקתם, אבל כתוב גם שקיבלו שכר רוחני, דבסוף פרק שירה איתא ר' ישעי' תלמידו של ר"ח בן דוסא הי' מצטער ומתענה פ"ה תעניות ואמר הכלבים שכתוב בהם והכלבים עזי נפש וגו' ויזכו לומר שירה לפני הבורא, נענה לו הקב"ה ע"י מלאך מן השמים וא"ל ישעי' עד מתי אתה מתענה על דבר זה, שבועה מלפני הקב"ה מיום שגלה לחבקוק הנביא לא גלה סודו לשום אדם בעולם אלא בשביל וכו' לפי שכתוב בהם ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' לפיכך זכו לומר שירה, ולא עוד אלא שזכו לעבד מצואתם עורות לכתוב בהן תפילין תנ"ך ומזוזות, ולענין שאלה ששאלת חזור בך לאחוריך כמש"כ שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו עכ"ל [וצ"ב למה אסור לשאול].

וצ"ב למה ר' ישעי' נתקשה על הכלבים יותר משאר בעלי חיים הטורפים האומרים שירה, ועוד צ"ב מה תירצו לו, וי"ל דפרק שירה היינו שמשבחים משום המידה טובה שיש לכל בעל חי שזה עיקר מהותו, אבל הכלבים שנתייחדו בשם עזי נפש, משמע שזה עיקר מהותם, הוקשה לו איך זכו לומר שירה, וענו לו דאע"פ שהם עזי נפש זה לא עיקר מהותם, כיון דגם זה התורה מציינת.

[בפרק שירה אין שירה מיוחדת לזכר ונקבה חוץ מתרנגול ותרנגולת, והיעב"ץ מפרש שזה מין בפני עצמו כדאיתא בחולין (ס"ב ב') תרנגולא דאגמא עכ"ד, ועוד יתכן לפרש דכיון שתרנגול דרכו לצעוק משא"כ תרנגולת, ובצואת ר"י החסיד (אות נ"ג) כתוב תרנגולת שקראה כמו תרנגול ישחטנה מיד, משו"ה יש לה שירה מיוחדת, משא"כ לשאר הבע"ח שהזכר והנקבה שוים.

וענין שירת הבע"ח היא ללמד המידה טובה שיש בו, והנה על הזבוב כתוב שבשעה שרואה שאין ישראל עוסקים בתורה הוא אומר קול אומר קרא וגו' כל הבשר חציר, וי"ל דלמבואר בברכות (ס"א א') שיצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (והדמיון לזבוב י"ל כיון שזה בע"ח דמגרשים אותו ובא מיד בחזרה, וכן היצה"ר אפי' שמגרשים אותו הוא חוזר), משו"ה הוא אומר מה יפסיד אדם אם ישמע אליו, ועי' במפרשים.

ועוד כתוב שם שיש שירה למים ימים נהרות ומעיינות, וצ"ב הרי הכל זה מים, וכנראה דבכל התעלות צריך שיר חדש ולא מספיק השירה ששר כשהי' במדרגה פחותה, וצריך ללמוד שכל התעלות מחייב שיר, ואדם ילמד לרומם להלל ולשבח בוראו על כל מה שקורה אתו בשינוי בדרגה כמו המים, והנה בעולם המעשה כל דבר נעשה ע"י אש ומים, ומ"מ המים אומרים שירה ולא האש, רק השמש, וי"ל כיון דמים מסמל ענוה הם עולים ועל כל דרגה יש שיר, משא"כ אש שמסמל גבהות אינם עולים, רק השמש נשאר במדרגתו ובזה שירתו].

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א