אברבנאל/שמות/כג

אברבנאל שמות כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לא תשא שמע שוא וגומר עד הנה אנכי שולח מלאך לפניך ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות שלש גם כן:

השאלה הא' למה זה באו כל כך אזהרות לדיין על המשפט. לא תשא שמע שוא לא תהיה אחרי רבים לרעות. ולא תענה על ריב לנטות. אחרי רבים להטות. ודל וגו'. לא תטה וגומר. מדבר שקר תרחק וגומר:

השאלה הב' למה בתוך אזהרות הדיין הכניס שתי אזהרות שאינם מענינו. והם כי תפגע וגו' כי תראה וגו' והיה ראוי שישלים ענין הדיין ראשונה ואחר כך יצוה בשור ובחמור:

השאלה הג' באומרו וגר לא תלחץ כי הנה המצוה הזאת כבר באה למעלה שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו ולמה אם כן נשנית פה פעם אחרת:

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שרש"י פירש לא תשא שמע שוא על הדיין שלא ישמע דבר בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו. אל תשת ידך עם רשע פירש על העד שהבטיח את התובע להיות עד חמס ולא תהיה אחרי רבים לרעות פירש על הדיין גם כן אם ראית רבים מעין המשפט לא תמנה גם אתה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטות פירש גם כן על דיין ובדרכים מתחלפים ואשר בחר בו הוא כי ישאלך הנדון על אותו דין לא תעננו על ריב דבר נוטה אחרי אותם הרבים להטות את דבר המשפט מאמתתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא. והראב"ע פירש ולא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה וגומר אזהרות לעדים שלא יעידו מפני שראו אחרים מעידים. והנכון בעיני במצות האלה הוא שאחרי שזכר המצות הנכללות בה' הדבורים האחרונים שהיו בלוח השני ממה שבין אדם לחבירו יחזור לבאר באותו דרך עצמו מצות אחרות שהיו נכללות בדברות הראשונות מהלוח האחר שבין אדם למקום. והנה לא זכר אנכי ולא יהיה לך אלא אותם שנכללו בשם מצות תלויות בדברי הרעים. וראשונה הביא מדבור לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכבר הודעתיך בפירוש הדבור ההוא השתופים שתכלול מלת תשא ולזה זכר כאן האזהרות שנכללו באותו דבור אם לבעל הדין שלא יתבע על חבירו שוא ודבר כזב וזה הוא לא תשא שמע שוא כלומר לא תשא על פיך שמע ותביעה שאינה אמת אבל היא שוא. והזהיר את העד אל תשת ידך עם רשע והוא התובע שקר וכזב להיות עד חמס לסייעו בתביעתו וכן הזהיר אותו הדיין שאף על פי שבעל דין והעדים יהיו רבים וחטאים ורעים לא ימשך אחריהם וזה הוא לא תהיה אחרי רבים לרעות רוצה לומר לעשות רע בדבר המשפט. וכן הזהיר למדבר המליץ והטוען בפני הדיין בעד הבעלי דינים. תובע או נתבע ועליו אמר ולא תענה על ריב לנטות כלומר לא תעשה טענות על ריב לנטות מדרך המשפט כי כל נטיה היא עוות והרחקה מהיושר והאמת והצדק וכאלו הוכיח אותו מליץ וטוען שאף על פי שהבעל דין והעדים והדיין הם רבים לא יהיה הוא גם כן טוען להטות את הדין ולעותו. ואמנם שרצו חז"ל ללמוד מכאן שיהיה האדם נמשך במשפטו אחרי רבים. כתב הראב"ע שזה כבר נלמוד ממה שנאמר בענין הדיינין לא תהיה אחרי רבים לרעות מכלל שלרעות שהוא לחייב הזכאי לא יטה. אבל לטובה שהוא היושר והמשפט יהיה אחרי רבים. אך מה שאמר אחרי רבים להטות הוא כדמות שאלה ותוכחה לעורכי הדיינים והמליצים כאומר הטוב בעיניך שגם אתה תהיה אחרי רבים להטות את הדין בטענותיך ולפי שלא יאמר הטוען המליץ ההוא ואני לכוונה טובה נתכונתי להדר ולפאר אדם עני ודל לפי שאין לו ממה שיפרע מה שיתבעו ממנו לזה אמר ודל לא תהדר בריבו רוצה לומר אפילו שיהיה דל ועני לא תהדרהו במליצותיך וטענותיך בריבו. אבל בין שיהיה עשיר או דל צדק צדק תרדוף הרי לך שבאו האזהרות האלה על הסדר לבעל דין לעד לדיין ולמליץ. ולפי שבאחרונה הזהיר את המליץ המשיך אחריו שתי מצות להיותם רמז ולמוד לענינו והיא כי תפגע שור אויבך רוצה לומר כאשר יקרה שתפגע שור או חמור אפילו שיהיה מאויבך וכל שכן מאוהבך תועה בשדה השב תשיבנו לו וכן כאשר תראה חמור שונאך וכל שכן אוהבך ורעך רובץ תחת משאו אין ראוי שתניחהו ותחדל ותמנע מלעוזבו שמה וזה הוא וחדלת מלעזוב לו אמנם עזוב תעזוב עמו. ורש"י פי' עזוב תעזוב שהוא לשון עזר כאלו אמר עזר תעזור מגזרת עצור ועזוב ויעזבו ירושלם עד החומה שמלאוה עפר לעזור ולסייע את חוזק החומה. וזה הוא בלתי ספק הפירוש האמתי. והאפודי פירשו מלשון עזיבה ממש. ואפשר כפי זה לפרשו באחד מב' פנים אם שאמר עזוב תעזוב רוצה לומר תפרוק משאו ותעזב המשאוי להשמט מעליו על ידי פירקו כדי שיקום החמור ולא ימות שמה כי אינך מחויי' לטענו. ואם שיאמר שאם בעל החמור לא יחוש לחמורו ויעזבהו תחת משאו שגם הוא יעזבהו עמו ולא יחוש לו. ושתי המצות האלו מלבד פשוטיהם יש עוד בהם למוד טוב אל החכם המליץ והטוען שעם היות שלא יענה לנטות משפט. הנה כשיראה אדם בור עם הארץ אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה והוא טועה בדבריו ומרשיע עצמו אשר לא כדת. אז מותר למליץ להדריכו בדרך ישר ומעגלי צדק ואין זו הטות משפט כי מצוה הוא בהיותו טועה שישיבהו מטעותו. ועליו אמר שלמה פתח פיך לאלם אל דין כל בני חלוף וכן אם לא היה טועה אבל לא היה יודע להגיד אמתת משפטו והוא כחמור הרובץ תחת משאו אין ראוי שתחדל מעזוב אותו אבל שתעזרהו ותסייעהו כי בזה יתגלה דבר המשפט ויצא לאור והוא גם כן בכלל פתח פיך לאלם כי הוא הרובץ תחת משאו ולא יוכל לקום ואל דין כל בני חלוף הוא הטועה שמחליף טענותיו בטעות וקראו אויבך ושונאך להיותו עם הארץ והמליץ חכם יודע דת ודין. ואחז"ל גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים וכו'. הנה התבאר שכל זה נכלל בלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא האמנם לפי שקצר הכתוב מאד באזהרת הדיין באמרו בלבד לא תהיה אחרי רבים לרעות. לכן הוצרך לפרט עוד הדברים שיהיה הדיין מוזהר בהם. הא' הוא לא תטה משפט אביונך בריבו ר"ל לא תכירו פנים במשפט. ואם יהיה לאיש אביון ריב עם איש עשיר והעשיר הכה ובייש את העני אל תקל בדבר להיות זה עני ואביון. אך כקטון כגדול תשמעון ולא תגורו מפני איש. והב' מדבר שקר תרחק ר"ל שבדיני ממונות כשיתברר לך שקרות דברי הטוען תתרחק ממנו ולא תקבלם ומכאן למדו חז"ל שהדיין ידון כפי אומד דעתו כשלא יהיו עדים בדבר. והשלישי ונקי וצדיק אל תהרוג רוצה לומר מי שהוא נקי וצדיק בדינו אל תהרגהו כל זמן שאין עליו עדים ולא תסמוך על אומד דעתך שהוא רשע כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומה שהעדים מעידים בפניו. ואל תחשוב שאם הוא חייב כפי האמת מפני חסרון העדים יפטר בלי עונש כי לא אצדיק רשע ואם לא יענש בבית דין של מטה יענש בבית דין של מעלה ולזה אמר כי לא אצדיק רשע כלומר בדיני העליון. והד' ושוחד לא תקח רוצה לומר אפילו לשפוט צדק כי כשתקחהו תתעור מראות הצדק. והנה לא אמר כאן עיני פקחים לפי שעל עורון הלב דבר לא על עורון העינים. אבל אמר יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים. והה' הוא וגר לא תלחץ והיא אזהרה לבית דין שבו היו הדברים שהגר בבואו לפניו לא ילחצנו בדינו להכריחו ולהכניעו כפי שורת הדין אפילו באותם הדברים שראוי לעשותם לישראל רק ינהג אותו בלאט ונחת לפי שנפש הגר מצרה עליו להיותו בארץ נכריה ויחשוב בלבו שמפני שהוא גר ונכרי אתה מכריחו כל כך ולכן תנהגהו בדברים טובים ורכים לא שתטה המשפט בעבורו אלא שתעשהו בנחת ולא בלחיצה. והנה למעלה באה מצות הגר לישראל וגר לא תונה ולא תלחצנו אבל כאן באה לשופט להנהיגו בנחת רוח ודברים רכים ולזה לא אמר כאן לא תונה כי אם לא תלחצנו ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו ג' השאלות אשר העירותי:

ואחרי אשר ביאר הדברים הנכללים בדבור לא תשא בא לבאר דברים הנכללים בזכור את יום השבת ואמר שלא לבד נצטוו במלאכת הששה ושביתת הז' בימי השבוע אלא גם כן יום לשנה בשמטת הארץ יעשה כן ולזה התחיל ושש שנים תזרע את ארצך בוא"ו רוצה לומר וגם כן בשנים תזכור השביעי והוא ששש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה כמו שתעשה כל מלאכה בששת ימי המעשה ובשנה השביעית תשמטנה ונטשתה רוצה לומר את הארץ מלזרוע ומלעבוד בה ומלאסוף את תבואתה כמו שתשמור את יום השבת. ואפשר שאמר כאן בוא"ו ושש שנים מפני שהתחיל המשפטים בעבד עברי. ואמר שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי חנם לחייב אותם המשפטים גם כן במצוה דומה לה והיא השמטה וזה הוא ושש שנים רוצה לומר וככה בשמטת הארץ שש שנים תזרע ותאסוף ובשביעי תצא הארץ לחפשי שיוצאת מרשות האדון ונקראת שמטת הקרקע מפני שיעזוב אותה כל השנה ההיא וכן נקראת שמטת כספים שמטה מפני שאמר שמוט כל בעל משה ידו. והביא אחר זה מצות השבת שידמה לה באמרו ו' ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות. כאשר הוא בשמטת הארץ וכמו שבה יאכלו האביונים וחית השדה ככה ביום השביעי ינוח שורך וחמורך שלא תעבוד ולא תעמול עמהם וינפש בן אמתך והגר. ואמנם אמרו אחר זה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו הוא להגיד שמלבד מה שזכר מהדברים הנכללים בעשרת הדברות עוד יש בהם משמעותם המובן מהם בתחלת הדעת שזה לא נזכר כאן וכאלו אמר ובכל אשר אמרתי אליכם מהדברות אשר שמעתם מפי תשמרו לעשותם ולשמרם כפי פשוטיהם וכן בדבור לא יהי' לך אלהים אחרים נכלל ששם אלהים אחרים לא תזכירו ר"ל לא תסבבו שיזכרם אדם אחר ולא ישמע זכרונם על פיך. וכן אחז"ל שלא תעשה שותפות עם הכותי וישבע לך בעבודת גלולים שלו נמצאת אתה גורם שתזכר על ידך. ובעבור שעד כאן דבר מהמשפטים והתורות צוה שיעלו לירושלם ג' פעמים בשנה כדי ששם ילמדו התורה ומשפטיה וכאשר יספק אדם בדבר מהמשפטים האלה ישאל עליו בעלותו לרגל ויגידו לו את דבר המשפט. ולכן סמך לזה שלש רגלים תחוג לי בשנה. ורגלים הוא כמו פעמים כי בעבור שהעולים לרגל היו עולים ברגליהם נאמר כאן שלש רגלים. ומהטעם ההוא נאמר גם כן פעמים מלשון מה יפו פעמיך. וביאר אותו באומרו את חג המצות תשמור כי היא הראשונה. ואמר שבעת ימים תאכל מצות לא שתהיה אכילת המצה חובה כל שבעת הימים כי אין חובת אכילתה כי אם בלילה הראשונ' כמו שהתבאר בסדר בא אל פרעה אבל הכוונה שאם יאכל לחם כל אותם שבעת הימים יאכלהו מצה לא חמץ ולזה אמר תאכל מצות כאשר צויתיך שהנה הצווי הוא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים. וביאר שיהיה החג הזה למועד חודש האביב כי ב"ד חייבים לעבר השנים באופן שיבוא חג הפסח באביב כמ"ש היום אתם יוצאים בחדש האביב ובאותם החגים אותם שיעלו לחוג לפני השם לא יראו את פניו ריקם אבל יביאו שמה זבח תודה ושלמים וכל קרבנותיהם. ואחר כך זכר חג השבועות ועליו אמר וחג הקציר בכורי מעשיך כי בעבור שאותו חג הוא בימי קציר חטים ואז מביאים בכורים מתבואת הארץ כמו שאמרו ממושבותיכם תביאו לחם תנופה לכן נקרא חג הקציר ובכורי מעשיך. ואחר כך זכר חג הסוכות הבא באחרונה ועל זה אמר וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה רוצה לומר היין והשמן וכל הפירות. ואמר בצאת השנה לפי שהיו מונים השנים מתשרי לתשרי והכלל שיעברו את השנה באופן שיבואו שלשת החגים האלה בזמניהם כפי תקופת השמש שהיא סבת בשול התבואות בשדה. ולפי שלא יחשבו שיחוגו החגים האלה בארצותם הוצרך לומר שנית ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' רוצה לומר שכל האנשים הזכרים לא הנקבות פן יזנו בהתערבם באנשים בעליתם. הזכרים מבן עשרים שנה ועד בן חמשים שנה יעלו לירושלם וישתחוו נוכח מקדש ה' שהוא אשר כינה בשם פנים. אמנם הזקנים והטף לא יכלו לעלות. ואמר את פני האדון ה' להגיד שאין תכלית עליית הרגל לאכול לשבעה ולשמוח שם אלא להדבק בו יתברך ולהראות לפניו כעבד שילך לפני רבו במועד. ולכן בהיות השם הוא האדון המוחלט ראוי שיבוא כל בשר להשתחוות לפניו והתועלת בזה שירגילו בנפשותם להכנע לעבודת השם יתברך ולקבל אדנותו עליהם ולשמוע מפי הכהנים הלויים תורת השם ומצותיו. ואפשר לומר עוד כי מפני שבימים הקדמונים כל מי שהיה עושה עו"ג מיד היה עושה חג עליה כמו שאמרו בענין העגל חג לה' מחר והנביא אמר (ישעיה כ"ט א') ספו שנה על שנה חגים ינקופו. לכן מפני זה כאשר הזהיר על העבודת גלולים ושם אלהים אחרים לא תזכירו סמך אליו שלש רגלים בשנה להגיד שאלה מועדי ה' אשר יעשו אותם לא חגים אחרים לעו"ג וכיון שהגיד שלשת החגים ההם נתן בכל אחד מהם משפט מיוחד. כי הנה לענין חג המצות אמר לא תזבח על חמץ דם זבחי רוצה לומר שבהיות החמץ עדיין בבית לא ישחטו את הפסח והוא משש שעות ליום י"ד בניסן וקרא לקרבן הפסח דם זבחי כי כן נאמר זבח פסח הוא לה' ולא ילין חלב חגי עד בוקר רוצה לומר שלמי החגיגה שהקטר החלבים ואמורי שלמים נפסלים בלינה כמו שיתבאר בפרשה צו וכן נאמר בסדר כי תשא ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח. וכן נתן המשפט אחר כך בחג השבועות והוא אמרו ראשית בכורי אדמתך חביא בית ה' אלהיך והוא העומר ושתי הלחם ללמדך שבא זה ממקום מא"י שיתבשלו השעורים תחלה משם יביאו לחם הבכורים עד בית ה' אפילו שיהיה רחוק מאד מירושלים ולא ימתין שיתבשל סביב לעיר וכמו שיתבאר בפסוק ממושבותיכם תביאו וכן נתן משפט אחר מתיחס לחג הסכות והוא אמרו לא תבשל גדי בחלב אמו. והמצוה הזאת תמצאה בתורה ג' פעמים. אחת במקום הזה וב' בסוף סדר כי תשא ושלישית בסדר ראה אנכי. ואחז"ל אחת לאסור אכילה ואחת לאסור הנאה ואחת לאסור בישול. ועקר טעם המצוה הזאת הוא להסיר מדת האכזריות והיא כעין מצות אותו ואת בנו או שלוח הקן אלא שנתפשט האסור בכל ענין שיהיה בשר וחלב. והרב המורה פירש טעם המצוה הזאת מפני שהוא מזון בלתי נאות כי החלב יבושל מהר ואין כן הבשר. והראב"ע כתב שזכרה התורה גדי עזים יותר משאר הבשר מפני שהגדי הוא קל להתבשל יותר מכל מין בשר. והוא ממוזג וממוצע מאד בין האיכיות ושלכן הישמעאלים עד היום מבשלים בשר גדי בחלב ואם כן כל בשר במשמע אלא שדבר הכתוב בהוה מאשר הגדי הוא מצוי אצל אמו ולכן חלבו יותר נערך לבשרו. והיותר נראה בזה הוא שהי' ממעשה עובדי עבודת גלולים בזמן קבוציהם לעשות כן רוצה לומר לבשל הגדיים בחלב בזמן אסיפת התבואות לחשבם שבזה יתרצו לאלהיהם ויתקרבון אליו וישלח ברכה במעשה ידיהם וכמ"ש (ויקרא ט"ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכ"ש שהיו רגילים בזה אנשים רועי צאן בזמן שיתקבצו לעשות הנהגותיהם ונימוסיהם שהי' מאכלם אז גדיים מבושלים בחלב וכל מיני תבשיל בשר וחלב. עוד היום הזה זה דרכם במלכיות ספרד שיתקבצו כל הרועים ב' פעמים בשנה להתיעץ ולעשות תקנות בעניניהרועים והצאן וקוראים לקבוץ ההוא בלשונם מישט"ה ובזמן ההוא הנה זאת חקרנוה כן היא שזה מאכלם בשר וחלב ובשר הגדיים הם היותר נבחרים אצלם בתבשיל הזה וכבר שאלתי ודרשתי וידעתי באמ' כי גם באי קצה הארץ הנקרא' אינג"אלאטירה ששם כמות מופלג מהצאן יותר מכל שאר הארצות זה ג"כ מנהגם תמיד ואחשוב באמת שמפני זה הזהירם ית' שכאשר יתקבצו בחג הסכות לא יבשלו גדי וחלב כדרכי הכותים ולהרחיקם תכלית הרוחק מדרכי העבודת אלילים אסר יתברך אכילתו והנאתו ובשולו כדבריהם ז"ל וגם אסרו כל שאר מיני בשר וחלב כדי שלא להתיר לפושעים לומר מה הפרש מזה לזה וגם מזה הטעם אסרו אפי' בשר עוף בחלב לפי דעת רובם חוץ מרבי יוסי הגלילי שהיה מקובל שאין אסורו נוהג במין שאין לו חלב ולזה התיר בשר עוף בחלב אף יחיד ורבים הלכה כרבים. וכן אסרו לאכול החלב אחר הבשר שמא ידבק מן הבשר בין שיניו ומתערב עם החלב טרם יכרת וצריך להמתין ביניהם עד השעה שיכרת הבשר ונותן טעם לפגם אך הבשר התירו לאכלו אחרי החלב וכמו שבא כל זה בדבריה' ז"ל. ומאשר מצאנו ראינו שאחז"ל אמר להם הקב"ה אל תגרמו לי לבשל גדיין של תבואה בעוד שהן במעי אמותיהן וכו' אמר אחד מחכמי הדור שלדעתו אפשר לפרש שמפני שצוה אותם שיעשו חג הפסח כי בו יצאו ממצרים וראוי שיתנו לו תודה עליו וכן יעשו הודאה על ברכות תבואותיהן בחג השבועות ובחג הסכות ולא יהיו כפויי טובה לפניו יתברך אמר כמזהיר אותם עכ"ז ולא תבשל גדי בחלב אמו והוא משל נאות לענינם שהגדי הבועט באמו המניקה אותו ראוי לבשלו בחלבו וככה כל מי שאינו מחזיק טובה על השגחת השם יתב' שמשגיח עליו לטובה ראוי שישגיח עליו לרעה וכאלו אמר אל תהיו כפויי טובתי וברכתי עליכם באופן שלא תהיו גורמים לבשל ההשגחה והטובה בחלב אמו ויהפכו הברכות לקללות והטובה לרעה. וגם זה מאמר צח והלציי הוא. וחכמי הקראים כתבו בטעם לא תבשל גדי שלא יתערב הפרח עם העקרים וטעמו שלא יינק הבכור בחלב אמו אחרי עבור שבעת ימים אלא מיום השמיני אתה חייב להביאו ולשון בשול הנה גבול כמו הבשילו אשכלותיה ולפי זה הפי' תהי' המצוה הזאת מיוחדת בבכורות אבל מאשר ראינו המצוה הזאת שנויה ומשולשת בתורה השכל יורה שדרך קבלת חז"ל הוא האמת הגמור ועליו ראוי שנסמוך ושאר המחשבות הבל המה מעשי תעתועים:

כ

הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגומר עד סוף הסדר אמר יצחק זה לי ימים רבים בימי בחרותי חברתי על הפרשה הזאת מאמר קראתיו עטרת זקנים ושם שאלתי שאלות רבות בפרשה ועניניה והצעתי הצעות והמשכתי התשובות כפי ענין אותו מאמר ועתה מפני היות המקום הזה מקור לזה הדרוש אמרתי לחקור פה במה שחקרתי שמה ביתר שאת ומעלה. ואוסיפה על מה שזכרתי שם דברים כהנה וכהנה בפירוש הפסוקים ולכן אשאל במקום השאלות הנופלות בהם כפי פשוטם:

השאלה הא' מה היתה הסבה שרצה הקב"ה במקום הזה לנטוש את עמו ולהסיר מעליהם השגחתו הפרטית אשר השגיח בם מיום הוציאו אותם מארץ מצרים. ועתה למה הפקיד עליהם מלאך ינהגם הוא ימשול בם. והנה בפרשת כי תשא שאמר יתברך ושלחתי לפניך מלאך היתה לו סבה חזקה למה שחטאו בעגל. אבל כאן אחרי זכרון המעמד הנבחר ששמעו קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ותשובתם הרמתה נעשה ונשמע מה פשעם ומה חטאתם שנתחייבו בעונש גדול כזה. ורש"י כתב כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך ביאר שענין זה המאמר הוא עצמו מה שנזכר בסדר כי תשא ושנאמר כאן לבשר מה שיהיה. ובאלה שמות רבה (פ' ל"ב) גם כן יש מי שדורש זה על דבר העגל אבל הוא דבר בלתי נכון מפנים רבים. מהם כי הבשורה הרעה הזאת אין לה ענין כי היא לא היתה לאות על דבר שיהיה ולא שישובו בתשובתם ומה צורך אם כן בה. ומהם כי הבשורה לא תהיה אלא על מה שיהי' לקץ הימים וזמן ארוך. אבל על מה שיהי' אחרי חדש ימים היה מותר ודבר בטל. ומהם שהנה כפי זה הדעת יקצר הכתוב ולא יבשר בעון שיעשו בעגל אלא בעונשו וגם לא יבשר במה שיתפלל עליו מרע"ה וסליחת העון ובישר אם כן בתחלת הענין שהוא עון העגל ולא בישר בתכליתו שהוא הסליחה והכפרה אלא באמצעותו שהוא העונש שנגזר ולא נתקיים והוא זר מאד. ומהם שאין זה המקום נאות לבשורה הזאת כי תחלת הפרשה במשפטי התורה ומצותיה ועליית הרגל ואיך סמוך לזה יבשרהו בעונש העגל ויחזור לענין הראשון ממתן תורה באמרו ואל משה אמר עלה אל ה' ונכתבו הדברים כלם אם כן בלי סדר. וכבר הקשה על זה גם כן הרמב"ן אבל מצדדים אחרים:

השאלה הב' למה לא בקש מרע"ה כאן על הגזרה הזאת ולא צעק עליה כמו שהתפלל וצעק ע"ז עצמו אחרי עון העגל ואם קבל הנהגת המלאך בהיות ישראל זכאים בלי פשע איך חשב אחרי שעשו את העגל להרויח בתפלתו לבטל הגזרה הזאת. וחכמי הקראים כתבו שהמלאך הנזכר כאן היה ארון הברית שבו לוחות העדות ולכן אמר כי שמי בקרבו שבישרו בנתינת הלוחות ובארון הברית שילך לפניהם ויכבוש את הארץ. וזה אין ענין לו כי למה יבשרהו בזה. ועוד מעט וצוה במלאכות המשכן והארון גם כי אומרו בכאן ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם לא יפול בארון העדות. והראב"ע והרמב"ן מתירים זה הספק באמרם שאין זה המלאך הנזכר בסדר כי תשא כי כאן לא נאמר לא אעלה בקרבך כמו שנאמר שמה כי המלאך הנזכר כאן הוא מיכאל השר הגדול והוא המלאך הגואל ששמו כשם רבו הנקרא מלאך פניו וכמו שהעמיק הרמב"ן בזה סודותיו ושלכן קבלו משה כאן. אבל בסדר תשא כי לפי שהיה מלאך אחר פחות מזה לכן לא קבלו שמה. וההיתר הזה איני רואה לקבלו מפנים. האחד כי הכח לא יוכר ויובדל אלא מפאת הפועל הנמשך ממנו וכתב החוקר שאין דרך אלינו לעמוד על מציאות השכלים הנבדלים ומספרם אלא מפאת פעולותיהם בהנעת הגרמים השמימיים. והנה הגיד הכתוב כאן שהפועל שיעשה המלאך הזה הוא שיביאם לארץ וישמרם וזה עצמו הוא מה שכתב בסדר כי תשא שיעשה המלאך הנזכר שם והוא המורה ששני המלאכים אחד כיון שפעולתם אחת. ומה שאמרו שלא נאמר במלאך הנזכר שם כי שמי בקרבו אינו טענה כי כל מלאך וגם כל נביא שליח השם נאמר בו כי שמי בקרבו וכמו שאמר (דברים י״ח:י״ט) הנביא אשר ידבר בשמי. האמנם בעבור שהזהיר בכאן השמר מפניו ושמע בקולו הוצרך לתת הטעם בזה באמרו כי שמי בקרבו אבל שם שלא הזהיר השמר מפניו וגו' מהסבה שאבאר אחר זה לא הוצרך לומר שם כי שמי בקרבו. והפן השני שאם נודה שהי' יתרון באחד מהמלאכים האלה על האחד כפי צורך העם ותועלתו נראה שהמלאך הנזכר שם היה יותר טוב ומועיל אליהם מזה כי כאן נאמר כי לא ישא לפשעכם מורה שהי' ממדת הדין. ואותו שנזכר שמה לפי שלא נאמר בו כן מורה שהיה ממדת הרחמים. כי לכן אמר כי לא אעלה בקרבך וגו' פן אכלך בדרך. והפן השלישי שאיך יאמרו שמשה קבל המלאך שנאמר לו כאן מפני שידע מדרגתו ושלא קבל הנזכר שם לפי שהיה מלאך אחר פחות ממנו. כי הנה עליו השלום בתפלתו אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי מורה שלא היה יודע אם הוא המלאך הראשון אם לא וא"כ איך התפלל שלא ילך. והיה ראוי לשאול ראשונה ממנו יתברך שיודיעהו אם היה המלאך ההוא אותו שנאמר לו כאן. ואם הוא עצמו יקבלהו ואם לא יפצור בדבר. והנה רבינו נסים זכרונו לברכה בדרשותיו כתב על זה שלא נאמר כאן כי לא אעלה בקרבך ועם היות שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לא היה מתחייב מזה שלא ילך השם בתוכם ולזה לא נצטער משה כאן כי למה יקשה לו זה יותר ממ"ש ושלחתי את הצרעה לפניך כי בהיות המנהיג אותם הוא השם יתברך יהי' המלאך כלי משמרתו והצרעה כלי חפצו. אבל בסדר כי תשא כשאמר לו יתברך לא אעלה בקרבך אז הבין ברוע הענין והתאבל העם ונצטער מרע"ה ובקש שילך בתוכם. זה הוא דעת הרב החסיד הזה לקוח קצתו מדברי רש"י וקצתו מדברי הרב ר' משה בר נחמן כמו שתראה. וכמה מהספקות יתחייבו לדעת הזה. הא' כי איך יתכן שאדוננו משה לא יבין כוונת השם יתב' ויסכל דרכיו. ואם כך היה הדבר היה לו להתנצל עליו בתפלתו אחר עון העגל ולומר ה' אלהים אם קבלתי ענין המלאך היה שלא הבנתי כוונת דבריך. ועתה שפירשת לי שלא תעלה בקרבנו אחלה פניך אל נא תעזוב אותנו. והב' שבאומרו הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' השמר מפניו וגו' כי לא ישא לפשעכם מבואר נגלה הוא שיעלה ה' מעליהם ולא ילך בתוכם כי אם ילך לפניהם ה' כמו שהיה מיום אשר הוציאם ממצרים לא היו צריכין למלאך כמו שלא נצטרכו אליו עד כה. ואם היה המנהיג הוא יתברך בעצם ואמת והמלאך היה מתחת ידו וכלי לכלי השגחתו איך יאמר עליו כי לא ישא לפשעכם ולמה יצוה שישמעו בקולו. אבל כל זה מורה ששליחות המלאך היה אות הכרחי להסתלקות ההשגחה האלהית מהם וכבר חשב הרב להתיר זה הספק עם מה שאמרו במכילתא במכת בכורות שכיון שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע שעם היות שאמרו ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וגו' היתה הכוונה שהוא יתברך יעבור עכ"פ אבל לא ימנע שיעברו עמו משחיתים עושי רצונו. וכל זה איננו שווה לי כי עם היות שנודה להסכמת שני המאמרים הסותרים ההם בדרך הרב מה שאינו מחוייב כמו שאזכור אח"ז הנה אין הנדון דומה לראיה כי במכת בכורות היה אפשר שיהיו משחיתים רבים עם השי"ת יכה וישחית האחד זולת למה שיכה וישחית האחד ואין כן הדבר בהנהגת העם שאין מקום שתי ההנהגות מבלי שאחת תתערב את האחרת אם לא שהקב"ה ינהיג קצת העם והמלאך קצתו ולמה לא יבקש משה עליו. ומה שהביא הרב מהצרעה אינו דומה למלאך בשום צד כי לא צוה יתברך שישמעו בקולה ולא ימרו את פיה ולא אמר בה כי לא תשא לפשעכם כמו שאמר במלאך לפי שהיה מבואר שהצרעה היתה כלי להכות בה את העמים מבלי בחירה ורצין מה שאין כן המלאך שהיתה ההנהגה מסורה אליו בהחלט כמו שמבואר נגלה בפרשה. האמנם למה לא נאמר כאן כי לא אעלה בקרבך אינו למה שחשב הרב אלא לענין אחר הכרחי אבארהו בפירוש הפסוקים:

השאלה הג' אם היה שהקב"ה גזר אומר כאן לשלוח לפניהם מלאך ומרע"ה קבל ביאתו והשם לא חזר מגזרתו איך אם כן לא נתקיימה ולא יצאה לפועל הגזרה ההיא כי הנה כל ימי אדון הנביאים השגיח השם על עמו. והרב המורה כתב בפל"ד ח"ב שענין הנה אנכי שולח מלאך לפניך הוא מה שנאמר במשנה תורה נביא אקים להם וגומר ואין כוונת הרב לפרש שם המלאך הנזכר כאן על הנביא אלא שהודיעו שישלח אחרי מותו נביא. אבל שלא יהיה במדרגתו שידבר השם עמו פנים אל פנים אלא שיבואהו המלאך וידבר עמו ויהיה המלאך הנזכר שם אם כנוי לשכל הפועל המנבא לנביאים או הכח המדמה שיקראהו הרב מלאך ולפי דעתו זה יצא היעוד הזה לפועל אחרי מות מרע"ה בנביאים שנבאו אחריו ע"י מלאך ויותרו עם זה לדעתו שלשת השאלות אשר שאלתי עד הנה. אבל הדעת הזה אינו נכון כפי פשט הכתובים מטענות. הא' לפי שמפשט הפסו' נראה שהמלאך שזכר כאן ינהג כל ימי היות ישראל במדבר עד בואם אל ארץ נושבת וכמו שאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום וגומר ואמר כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי וגו' וידוע שבימי משה באו ישראל לאמורי ומשה גרש סיחון ועוג וכן כתב רש"י ולפי זה הודיע יתברך שהמלאך הזה ילך במדבר בימי משה עד הכנסם לארץ כי לא זכר בו דבר שיעשה אחרי הכנסם לארץ אלא במדבר בדרך ואמנם מה שנאמר במשנה תורה מהנביא הוא יעוד לאחרי מות משה ואחרי בואם אל הארץ. ראה תחלת הפרשה כי אתה בא אל הארץ וגו' ויצא מזה שאין המלאך הנזכר כאן הוא הנביא שנזכר שם כי המלאך יהיה במדבר בימי משה והנביא בארץ אחרי מותו. ולכן היה המלאך כענין הצרעה שנאמר כאן סמוך ליעוד המלאך ושלחתי את הצרעה וכתב רש"י הצרעה לא עברה את הירדן וכו' אם כן לא צדקו דברי הרב בזה. והטענה הב' אם על הנביא היה היעוד הזה מה יהיה ענין אמרו כי לא ישא לפשעכם כי הנה אף על פי שהנביאים ינבאו על ידי מלאך לא ימנע השם מהיותו מוחל וסולח לעונות עמו ישראל ומי יתן ידעתי אם היתה הכוונה ביעוד הזה כדברי הרב המורם מה תועלת היה בידיעה הזאת לישראל והיה די שיודיעם שבכל דור ודור יהיה להם נביאים שיישירום ויזהירום ושישמעו בקולם. אבל אין נורך להודיעם שתהיה נבואתם מאמצעות הכח המדמה או מהשכל הפועל כי לא היה להם צורך בזה. ההתפלספות בלא תועלת. וחכמי הקראים פירשו המלאך הזה על יהושע שיעד השם למשה שהוא יביאם אל הארץ ויכבשה אליהם וקרוב לזה פי' הרלב"ג המלאך הנזכר כאן על הנביא עצמו שהוא מלאך השם ושלוחו ופי' המלאך הנזכר בסדר כי תשא על השכל הפועל. ונתנו דברי התורה לשיעורין ויתחייבו להם הספקות אשר העירותי. האמנם במדרש תנחומא אמרו שהמלאך הנזכר כאן הוא אשר בא ליהושע בהיותו על יריחו והשתחוה לו ושע"ז נאמר שם אני שר צבא ה' עתה באתי. אני שבאתי למשה רבך ולא קבלני ונטה הרמב"ן לדעת הזה וחשב שאז יצאה לפועל הגזרה הזאת אבל אין ראוי לקבלו לפי שלדעת המדרש היה המלאך הזה על צד העונש על מעשה העגל ושזה עצמו הוא מה שנזכר בפרשת כי תשא ולכן אמרו שם בתחלת המאמר. אמר הקב"ה לאומות העולם בגדו בי ונתתי להם שרים שיהיו משמרים אותם אף אתם כן אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם שנאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך כשזכיתם וקבלתם את התורה והייתם עושים רצוני הייתי מהלך לפניכם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ועכשיו עשיתם עו"ג ככנעניים איני משלח לפניכם אלא מלאך. ראה מה בין הראשונים לאחרונים אמר הקב"ה למשה אנכי שולח מלאך לפניך השיבו איני חפץ אלא בך יהושע ראה את המלאך ונפל על פניו שנאמר ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו וגו' הנך רואה בעיניך שלדבריהם בא היעוד הזה על צד העונש בעבור מעשה העגל ויתחייבו לדעת הזה הספקות אשר זכרתי בשאלה הראשונה. ותמה אני מהרמב"ן איך קבל מחז"ל שזה היה המלאך שבא ליהושע ולא קבל שהיה על צד העונש וחלק עליו ומאמרם מדובק ואחד הוא. ועוד יקשה לדעת המדרש מה שהקשיתי כנגד הרב המורה שמלאך הזה נאמר כאן שילך עמהם בהיותם במדבר עד בואם אל הארץ. ואיך אם כן לא בא כל ימי המדבר ובימי משה ובא אל יהושע אחרי מות משה בהיותם בארץ. ועוד כי אם היה היעוד הזה על צד העונש בעבור עון העגל והקדוש ברוך הוא לתפלתו של משה שב מחרון אפו ולא בא המלאך כאשר דבר איך בא אם כן בימי יהושע בהיות ישראל זכאין מבלי עון עו"ג ואיך לא צעק יהושע אל ה' עליו בעת רצון כמו שעשה רבו בעת הכעס וצעק על מתי העי ולא על הדבר הרע הזה זה לא יתכן:

השאלה הד' מה ענין זה המלאך כי הנה כבר נודע שהדברים אשר יפעל הקב"ה בעולם המורגש הזה על ידי אמצעיים. הנה הם אי אפשר שיהיו אלא מאחד משני מינים המין האחד הוא מהאמצעיים שהם בעלי שכל ובחירה. ויפעלו כאשר יבחרו וירצו ואלה ראוי שיקראו מנהיגים לפי שתמסר אליהם ההנהגה והם ינהיגו ברצונם ודעתם. והמין הב' הוא מהאמצעיים שהם במדרגת הכלים ואין להם בחינה ורצון ולא יכולת במה שינהגו ויפעלו אלא כפי המסודר אליהם מהפועל האמתי. ומזה המין הם הכחות הפועלות הטבעיות וכמו שאמרו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט ואלה לא נקראים מנהיגים אלא כלים או אמצעיים כליים וכבר נמצא לחז"ל יאמרו בדבר מהדברים שיעשהו הש"י מבלי אמצעי וירצו בו אמצעי מנהיג בחיריי ועכ"ז לא יכחישו שימצאו בפועל ההוא אמצעיים כליים כי הנה במכת בכורות באה הקבלה שעשאה הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ורצו בזה שלא באה ההכאה ההיא מאחד משרי מעלה מטבעם ובחירתם אלא מהרצון האלהי עצמו. אבל לא ימלט שעשה אותה על ידי כלים מתיחסים אליה כאלו תאמר אויר שנתעפש אז בלי סבה טבעית מתיחס למזג בכורי מצרים או שהשליט עליהם פתאום היציאה מן השווי או זולתו מהאופנים שעל ידו באמצעותו באו למות בפתע ולכלי הזה כוונו באמרם משניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע. ולכך אין המאמר ההוא סותר על מה שדרשו ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כי שם שללו היות ההכאה ההיא על יד אמצעי בעל בחירה ורצון פועל ההכאה בהנהגתו. ואליו קראו מלאך שרף שליח שהם כלם שמות יאמרו על האמצעיים הבחיריים המנהיגים. אמנם באמרם שנתנה רשות למחבל ירמזו לכלי ההכאה ולכך אמרו אינו מבחין כי אין לו בחינה ובחירה ואינו הפועל באמת אבל הוא כלי לפועל ומאחר שישולח הכלי לפעול לא יחדל מהפעולה בעבור זכות המקבלים, וזאת היא הסכמת שני המאמרים האלה באמת ולא כמו שחשב רבינו נסים כאשר זכרתי למעלה. וכאשר ידעת מיני האמצעיים והמלאכים האלה. ראוי לשאול במלאך הנזכר כאן בפרשה מאי זה מין מהם היה. ואם נאמר שהיה מהמין הראשון פועל ומנהיג כפי רצונו ובחירתו יתחייב מזה שרצה אז הב"ה שיהיה העם הנבחר כיתר האומות המיוחדות להנהגת המשרתים ולא יהיה ביניהם הפרש כלל כי כל העמים מעשה ידי יוצר וחלק אותם לכל העמים תחת כל השמים וכמ"ש שר מלכות יון שר מלכות פרס. ואם היה המלאך הזה הוא אשר בא אח"כ ליהושע כדברי הדרש יתחייב שיהיו ישראל בארץ הנבחרת כשאר האומות בארצותם לגוייהם ובמה יודע איפה שהם חלק ה' חבל נחלתו ומושגחים בהשגחתו הפרטית ומה יהיה היעוד שנאמר לאברהם והייתי להם לאלהים והם יהיו לי לעם. ומאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ואמרו הארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר ושאר הפסוקים המעידים זה עצמו. גם כי אם תהיה הנהגתם בזה האופן על ידי מלאך לא תהיה ההשגחה כפי פעולות הפרטים ומחשבותיהם כי המערכות השמימייות לא יתנו הטוב וההצלחה על עשיית החוקים והמצות. הנה מכל הצדדים האלה יראה שלא היה המלאך הזה מהמין הראשון מהמלאכים המנהיגים. ואם אמרנו שהיה המלאך הזה מהמין השני כלי ישולח בהם לעשות רצון הפועל יתברך במדרגת הצרעה יקשה אם כן צורך ההודעה הזאת הנה אנכי שולח מלאך לפניך כאלו אז מחדש ישלחהו ואינו כן כי גם קודם לזה תמיד מלאכיו יצוה להם לשמרם בדרך כלים וכמו שאמר קודם לזה ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. ועוד יקשה אם היה המלאך הזה במדרגת הכלי איך אמר עליו השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי כל זה אי אפשר שיאמר על הכלי שאינו פועל בבחירה ורצון גם שבסדר כי תשא נאמר ושלחתי לפניך מלאך וגו' כי לא אעלה בקרבך ואם היה המלאך כלי מה היה עונשם בשליחותו ומה היה ענין אומרו כי לא אעלה בקרבך שמורה שהיה מלאך במקום הי"ת ולא אמר זה על הכלים בלתי בעלי בחירה ורצון. גם תשובת משה ובמה יודע איפה כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו וגו' אין ענין לו אם היה המלאך כלי כי הכלי יצטרך אל הפועל שיפעל בו. ואם ישלח אח הכלי יתחייב שילך גם הוא עמהם ומה אם כן ענין המלאך זה מי יתן ואדע:

השאלה הה' באמרו כי לא ישא לפשעכם כי הנה המאמר הזה מורה שיהיה המלאך קשה לישראל מהליכת הב"ה עמהם. אמנם בפרשת כי תשא אמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך ויורה שלתועלת ישראל היה שולח המלאך לפניהם. והם מאמרים סותרים. גם יקשה אמרו כי לא ישא לפשעכם כי עם ה' החסד ועמו הסליחה לא ביד המלאך. ואין לפרשו שהקדוש ברוך הוא לא יסלח אם ימרו את פי המלאך כי הכתוב אומר לא ישא שחוזר אל המלאך. ולא אמר לא אשא. ורש"י כתב כי לא ישא לפשעכם אינו מלומד בכך שהוא מן הכת שאינן חוטאין ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו והם דברי הגדה נאותים להעדר הסליחה. אבל לא נתן הסבה למה תלאה במלאך ולא בו יתברך. ורבינו נסים השיב לשני הספקות האלה יחד באמרו כי פן אכלך בדרך הוא ע"צ העונש שאם יחטאו ישראל לפניו לא יסלח להם אבל יכלה אותם כרגע אמנם אמרו כי לא ישא לפשעכם אינו ע"צ העונש שאין יכולת ביד המלאך להענישו אבל הכוונה בו שכאשר יצוה אותם המלאך דבר לתועלתם לא ימרו בו כי אם לא ישמעו בקולו אבל יעשו חלוף מה שיצוה אותם לא ימשך אליהם התועלת והטוב המסודר להגיע במה שצוה כי יתבלבל הסדר והשפע המגיע ממנו להיותו מסודר על ידי אמצעיים מוגבלים א"א שישתנה ויעבור השפע ההוא באמצעי אחר ובזה יתיר הספק שאין לא ישא לפשעכם עונש בחיריי ולכן אינו סותר למה שאמר פן אכלך בדרך וגם שאין הכוונה הנה הסליחה אלא שאין ביד המלאך לתקן מה שהם יעותו ולזה ראוי שישמעו בקולו. זה הוא דעת הרב ואינו נמלט מחולשה רבה וספקות. לפי שאף שישראל ימרו פי המלאך ויתבלבל סדר השפע המגיע ממנו מי המונע שהשי"ת לא יוכל לתקנו בהיותו משגיח ודבק בם כמו שיעשה בהיות ישראל עוברים על מצותיו שיש בהם מהתועלת וטוב שברצות השם יבטל עונשם ויהפוך את הקללה לברכה כי לא קצרה ידו מהושיע. ועוד שבמשנה תורה נאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו וידוע שכל הנביאים היתה נבואתם על ידי מלאך ולפי דרך הרב זה היה ראוי שיאמר הכתוב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא לא ישא לפשעו כמ"ש כאן כיון שהכל תלוי בבלבול הסדר וההנהגה אבל אנכי אדרוש מעמו יורה שהוא עונש מהש"י על עוברי דברו וכן לא ישא לפשעכם הוא בהכרח עונש אלהי לא לבד בלבול הסדר. גם כי לפי דרכו היה לו לומר אל תמר בו כי תאבדו דרך והיא לא תצלח כיון שהכוונה כולה בלבול הסדר לא שיזכור לשון סליחה ויתלה אותה במלאך:

השאלה הו' באמרו כי ילך מלאכי לפניך והביאך לפי שהמאמר הזה הוא כפל ומותר גמור אחרי שכבר אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' וכ"ש שבא במלת כי המורה על הטעם:

השאלה הז' במה שאמר אח"ז לא תשתחוה לאלהיהם וגו' כי הכנסת אזהרת הע"א בזה המקום והברכות הנמשכות אליה אינו מענין הפרשה וכבר הזהירה תורה על הע"א בעשרת הדברות ובמשפטים והיה ראוי שאחרי והביאך אל המקום יסמוך את אימתי אשלח לפניך שהוא ענין מקושר עם כבוש הארץ ונצחון האויבים והרמב"ן כתב שלהיות חטא ע"א חמור מאד הזהירה התורה עליו בכמה מקומות. אבל לא נתן טעם להכנסת הדברים האלה שלא במקומם. וכבר הרגיש הרב בחולשת טעמו:

השאלה הח' באמרו ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וגו' ונגש משה לבדו והם לא יגשו וגו' כי אחרי שכבר ניתנה התורה וזכו כל ישראל לשמוע הדברות מפי הגבורה מה צורך היה בעליה הזאת. והנה לא בא אליהם דבור כלל. אבל הם מעצמם השיגו מה שהשיגו ולכן יקשה למה צוה בעלייתם שמה כיון שלא הגיעה אליהם שם נבואה כלל ואולי שבעבור זה כתב רש"י שהפרשה הזאת קדמה למתן תורה ומאשר הוקשה אמרו ואת כל המשפטים פירש שהם שבע מצות בני נח ובשבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו במרה ויכתוב משה את התורה מבראשית עד מתן תורה. ופירש ויאמר ה' אל משה לאחר מתן תורה ומבואר הוא שפשט הכתובים וסדרם לא יסבלו הדעת הזה:

השאלה הט' באמרו ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגו' ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וגו'. ויש בזה שתי דעות לחכמינו מהם גנו זאת ההשגה ואמרו שבעבורה נתחייבו כליה ושהתפלל עליהם מרע"ה והאריך להם הקדוש ברוך הוא ואח"כ מתו על זה נדב ואביהוא ובתבערה יצא אש ה' ותאכל בקצה המחנה בקצינים שבעם ושעל זה נאמר לא שלח ידו שלא העניש שם בעת ההיא מכלל שהיה ראוי לשלוח בהם יד ולדעת הזה נטה הרב המורה וכבר ביארתי כוונתו כפי האמת בפ"ח מן מאמר עטרת זקנים. וכת אחרת שבחו ההשגה הזאת מכללם היה אונקלוס והראב"ע והרמב"ן והרלב"ג ומפרשים אחרים וכל אחד פירש ההשגה הזאת כפי דעתו. והנני מעיר בכאן הספקות שיתחייבו לכל אחת משתי הכתות האלה. ואומר שהדעת הראשון לא יתכן מטענות. הא' שאם היתה השגת הזקנים משובשת איך לא פירשה התורה ואיך החליטה עליהם ויראו את אלהו ישראל ויחזו את האלהים. הב' כי הנה הכתוב אומר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל וגו' מורה שכלם השיגו אותה ההשגה בשוה. והג' אמרו ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והוא שם חדש לא נודע להם עד עתה כי הכתוב קראם זקנים לא אצילים. והיה לו לומר ולא שלח ידו אליהם כי בידוע שבזקנים ידבר. והד' למה חזר לומר ויחזו את האלהים אחרי שכבר אמר ויראו את אלהי ישראל ואם היו הזקנים הם האצילים יהיה אחד מב' מאמרים האלה ללא צורך. והה' שאמר ויאכלו וישתו ואם נאמר זה לגנות ענינם שנטו אל הגשמיות כדברי הרב המורה היה ראוי שיזכר הטעות הזה סמוך לטעות השגתם ויאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגו' ויאכלו וישתו. ואח"כ יאמר ואל אצילי ישראל לא שלח ידו. והו' לדעת הרב המורה שפירש לבנת הספיר על החומר הראשון יקשה לו אומרו וכעצם השמים לטוהר כי זה אי אפשר שיפורש על החומר הראשון והרב לא דבר מזה המשל והסתיר פנים ממנו. הרי לך ששה ספקות לדעת המגנים. ואמנם לדעת המשבחים יפלו גם כן ספקותי. הראשון אומרו ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראוים לשלוח בהם יד ואם היתה השגתם נכונה כראוי למה תהיה בם יד ה' להזיקם. ומה שכתב הר' לוי בן גרשום לתקן זה שלא ניזוקו עם היות שהשיגו השגה חזקה שהמשיג אותה ימות כמ"ש מנוח מות נמות כי אלהים ראינו ויעקב אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי וכן בישראל השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי אינו כלום כי זה יצדק במשיגים הדרושים היקרים בהריסה מזולת הקדמותיהם כי הריסתם תחייב בהם הצער והסכנה ההיא אבל אצילי בני ישראל אם לא הרסו והשיגו השג' אמתי' בהקדמותיהם למה יומתו. והספק הב' הוא הג' אשר זכרתי לדעת המגנים למה קראם אצילים וקודם לזה קראם זקנים. והספק הג' הוא הד' שזכרתי לדעת המגנים למה אחרי אומרו ויראו את אלהי ישראל אמר עוד ויחזו את האלהים:

השאלה הי' באמרו וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ובמסכת יומא (דף ד') אמרו שאלו ששת ימים שלא נכנס משה לענן היה לפי שהתבודד בהם. ומזה למדו שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים וזה הוא לדעת האומרים שויכסהו הענן ששת ימים חוזר למשה ששת ימים אחרי שמיעת עשרת הדברות שהיו בתחלת הארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות וכמו שהביאו רש"י בפירושיו ובזה ראוי לספק מה היתה הסבה שלא הוצרך מרע"ה פרישה במעמד הר סיני כשנתנה התורה האלהית אם היה שנצטרך אליה אח"כ במקום ההוא ושמדרך כל נכנס למחנה שכינ' שיתפרש ו' ימים ורבינו נסים בדרשותיו השיב על הספק הזה באמרו כי משה לא הוצרך פרישה מפאת עצמו כי הוא לא היה צריך אליה להיותו משל ודוגמה לדורות. וזה כי הפרישה לא יצטרך אליה מי שצריך אלא כדי להעתיק נפשו מענין אל ענין באופן שיהיה מוכן לקבל שפע או לעשות מעשה לא היה מוכן בתחלה וזה הענין לא היה בחוק משה כלל כי הוא היה מנבא בכל עת שירצה כמו שאנו מקובלים סמוכים על המקרא שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. והיה אם כן מוכן בכל עת ולא היה צריך לפרישה להכין עצמו לקבל הנבואה כי תמיד היה מוכן אליה אבל היה פרישותו כדי לתת משל ולמוד שכל מי שיכנס למחנה שכינה יצטרך פרישה זה הוא דעת המורה במלותיו. ואינו נכון בעיני מטענות. ראשונה שאלו היה הענין כמ"ש היה נמשך המנהג בכל עת שיכנס משה למחנה שכינה שיעשה פרישה ואין הדבר כן שלא מצאנו לו פרישה אלא בזה המקום בלבד והוא ממה שיורה שלא היה זה להיותו משל ודוגמא לדורות כי יאמר אומר שלא נפרש משה בזה המקום להיות הגזרה כללית מצורך ההפרשה ליכנס לאלהות אלא להיות הדבר שהשיג כאן גדול המעלה והשיעור וכמ"ש ונתתי לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ולא נלמוד אם כן מזה שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה כי הנה מצינו משה עצמו פעמים רבות נכנס שמה ולא נפרש. ושני' כי הנה עם כל דברי הרב לא הותר הספק למה לא נפרש משה במעמד הר סיני בעת מתן תורה כ"א היתה הפרשתו לתת בנין אב ולמוד לדורות כמ"ש למה לא נתן הבנין אב ההוא בעת ההפרשה הזאת משל ודוגמא לדורות אבל שהיה משה רבינו צריך אליה בעצם ואמת מעצמו ושמכאן נלמוד לכל הנכנס למחנה שכינ' שטעון פרישה ויתבודד קודם לכן. ק"ו מאדון הנביאי' שנצטרך עליה. וזה הוא שאמרו שם אלא מר מהיכא יליף מהכא דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענין ששת ימים מאי ששת ימים זה בנין אב וכו' והרב פי' ע"ז הלשון מה משה שהרי משה לא היה צריך לפרישה שהיה מוכן בכל עת כמו שתראה מדבריו וחוץ מכבוד תורתו אין הכוונה כן. אלא מאי ששת ימים רוצה לומר מה צורך שיאמר הכתוב ויכסהו הענן ששת ימים להר כי הנה ימים רבים יותר מהם כסהו אם היה ויכסהו חוזר להר אבל הית' הכוונה בויכסהו הענן למשה ששת ימים ושאלה ששת הימים היה משה רבינו מתבוד' ומשתדל להיותו נפרד מחומרו כדי לזכות במראה העליונה ההיא ואז ויקרא אל משה ביום השביעי כי כבר היה באופן כך מהפרישות מחומרו שהיה כבר ראוי והגון למראה האלהית ההיא. זה הוא אמית' פירוש המאמר ההוא לא שיאמרו שהיתה ההפרשה בלתי צריכה למשה אלא להיותו משל ודוגמם לדורות. והסתכל אמרם שכל הנכנס למחנה שכינ' טעון פרישה כי הנה יכוונו בזה ענין נכבד אביא אותו בפירוש הפסוקים האלה ותשאר אם כן השאלה הזאת בחזקה:

השאלה הי"א באמרו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה והוא למה ישב משה רבינו בהר עם השם כל הזמן הרב הזה שממנו נמשך מעשה העגל ומה צורך היה בעמידתו שמה כל הימים ההם. כי הנה לא ימלט משנאמר שהוצרך לזה בעבור הלוחות שנעשו באותו זמן ולא בזמן יותר קצר או שהוצרך לשבת שם כל הימים כדי שילמוד התורה והמצות כלליהם פרטיהם ודקדוקיהם ואין לנו שנאמר שעמד בהר כל אותם הימים מחכה ומצפה הלוחות בעוד שעשאם הקדוש ברוך הוא כי היה אפשר בכח האלהי לעשותם ולכתבם ברגע אחד או יום אחד. והנה העולם כלו עליונים ותחתונים נבראו בששת ימי בראשית ואיך יצטרך פועל הלוחות מ' יום ומ' לילה בהיותם נעשות על צד הפליאה לא על יד משה. ואף שנודה שלא היה אפשר להעשות הלוחות כי אם בכל הזמן ההוא עדין יקשה ולמה ישב משה בהר כל אותו זמן מבלי מאכל ומשתה והיה ראוי שבהיות משה עם העם יפסול ויכתוב הקדוש ברוך הוא את הלוחות ואחרי היותם בשלמותם יקרא אל משה להר ויתנם אליו לא שישב משה בהר כל הימים הרבים ההם מבלי צורך. ומלבד כל זה יקשה עוד אם היו המ' ימים הראשונים בעבור מעשה הלוחות למה כשעמד להתפלל על מעשה העגל ישב גם כן בהר מ' יום ומ' לילה כימים הראשונים בלי פחות ויתר. הנה מכל הפנים האלה יראה שלא היתה ישיבתו בהר כל אותם הימים בעבור הלוחות ואם נאמר שהיתה כדי ללמוד התורה והמצות הנה יקשה גם כן ולמה ישב שם כל הזמן ההוא בעבור זה הקצור קצרה יד השם מללמד אותו כל התורה על רגל אחד ימים או עשור. והנה ביום מתן תורה באמרו עשרת הדברות ושאר הפרשיות שאחריהם והמשפטים כלם וירד משה אל העם ועשה כל הפעולות אשר עשה וכמו שאפרש. וכפי הערך הזה בימים מועטים היה יכול משה ללמוד כל התורה כ"ש כפי הרצון האלהי שיפעל הדברים בזמן שירצה. ואף כי לדעת האומר שבת ודינין במרה איפקוד. ועוד כי מה צורך היה שישב משה בהר כל הימים שילמוד את התורה נבדל מהעם בלי מאכל ומשתה והיה די שבהיותו במחנה יודיעהו השם מאהל מועד המצות כלם אחת אל אחת יום ליום יביע אומר כמו שנתנו פרשיות רבות למשה מאהל מועד. ועוד כי אם למוד המצות חייב הישיבה בהר כל הארבעים יום למה זה כשעמד בהר מתפלל על ענין העגל ישב במספר הזה בעצמו מ' יום ומ' לילה בלי חלוף ובפעם השלישית שעמד שם לקבל הלוחות אחרונות למה זה ישב גם כן שם באותו מספר מהימים בעצמו לא פחות ולא יותר. והנה לא אמר בשתי הפעמים האחרונים ההם תורה ומצות כי כבר קבלם ולמדם בפעם הראשונה וראוי מפני זה לתת טעם במ' יום ומ' לילה האלה:

השאלה הי"ב למה לא זכר הכתוב כאן אחרי שהעיד שעמד משה בהר מ' יום ומ' לילה מה שנאמר במשנה תורה שלחם לא אכל ומים לא שתה. והנה זה היה הנס גדול ונפלא ולמה לא זכרו הכתוב במקום הזה שהוא המקום הראוי אליו ולא ראיתי למפרשים על השאלות השתים האלה דברים והנני מפרש הפסוקים ומתיר השאלות האלה כלם:

הנה אנכי שולח מלאך וגו' עד ואל משה אמר עלה אל ה'. עתה יבאר הכתוב השכר והטוב שיעשה הש"י עם עמו בשומרם מצותיו חוקותיו ומשפטיו אשר זכר וכבר הודעתיך פעמים כי המאמתים מחכמינו וכן הוברי השמים קימו וקבלו שיש לכל אומה ואומה ועיר ועיר מזל וכוכב בשמים מורה עליו לא ישתתף בהוראה ההיא אומה או עיר אחרת. והם לפי דעת הראב"ע השרים שזכר דניאל שר מלכות פרס שר מלכות יון. אבל לדעתי הם השכלים הנבדלים המניעים לגרמים השמימיים והם יקראו בתורה אלהים ואלהות כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ואחז"ל (ש"ר פ' ט"ו) אין הקדוש ברוך הוא נפרע מהאומה עד שנפרע מאלוהיה תחלה. אמנם האומה ישראלית אינה תחת ממשלת מזל וכוכב ולא ממניעיהם כי הוא ית' בעצמו משגיח בהם ומשפיע עליהם וכמו שכתב הראב"ע ז"ל דבר מנוס' הוא כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע וגם כן לכל עיר ועיר. והשם שם לישראל מעלה גדולה להיות השם יועצם ולא כוכב להם כי הנה ישראל נחלת השם עד כאן. ועל זה נאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' וגו' ומפני זה נקרא הקדוש ברוך הוא בערך האומות אלהי האלהים אבל בערך ישראל נקרא לבד אלוה או אלהים או אלהי ישראל לפי שהוא משפיע באומות על ידי אמצעיים בסד' מוגבל טבעי והוא ית' סבה רחוקה להם ואלהי האלהים להם אבל בישראל הוא משפיע קרוב מבלי אמצעי ולכן בערכם נקרא אלהים בלבד כמ"ש ואנכי אהיה להם לאלהים. ואמר אני ה' אלהיכם. וכן אמרו בפרקי ר' אלעזר על בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם שבדור הפלגה באו שבעים שרים לפני הקדוש ברוך הוא והפילו גורלות על שבעים אומות ונפל גורלו של הקדוש ברוך הוא על ישר' שנא' כי חלק ה' עמו ואלה הדברים הם על דרך דברה תורה כלשון בני אדם וכו'. ואין להקשות על זה ממה שנא' בספר דניאל מיכאל שרכם כי לא קראו שר ישראל כמו שאמר שר מלכות פרס שר מלכות יון אלא שרכם שהכוונה בו כמו שפירש הרמב"ן שר מבקש רחמים עליהם וכמו שביארתי בספר מעיני הישועה פירש ספר דניאל אשר חברתי. האמנם מפני שהיתה לארץ הנבחרת סגולה הנפלאה ויחס גדול לקבול הניצוץ האלהי ולהיות העם היושב בה מושגח ומדובק מהאל ית' מבלי אמצעי ויתר הארצות היו מונעות לזה ובלתי סובלות אותו הוצרך יתברך לתת לישראל עמו הארץ הנבחרת כי היא הארץ אשר ה' דורש אותה תמיד עיני ה' בה. כי כמו שהגלגל הסובב הקשר היותר חזק שיש לחלקיו עם הנבדל המניע אותו הוא בעגול הגדול האוזר אותו אשר הוא באמצע ברוחק שוה בקטביו וגם בעגול ההוא יש מקומות יותר מוכנים להראות בהם פעולת הנבדל והם מקומות הכוכבים כי שם ימצא באמת היחס היותר חזק והקשר היותר נראה בנבדל. ככה מכל הישוב בכללו נתיחד חלק ממנו מיוחד ומסוגל להראות מפעלי האלהות בו והיא הארץ הנבחרת. ונתיחד עוד חלק ממנה והוא ההר חמד אלהים לשבתו הר ציון שהוא ביתר שאת ומעלה בערך מקום הככב בגלגל והמקום הזה אשר בחר ה' בו נקשר בקשר אמיץ ודבקות נמרץ אלהיי להשגיח ביושביו בהשגחה פרטית בלי אמצעי מה שלא היה כן בשאר הארצות. וכבר יראה אמתת זה מהקדושות שנמצאו בה תמיד אם בבריאת אדם וחוה שנבראו בה ונקברו בה. ואם ממה שצוה יתברך לאברהם שיצא מארצו וילך לדור בה וגם כן מענין העקידה שהיה בה. וככה מהנסים הנעשים בבית המקדש תמיד וממצות השמיטה והיובל ובשאר המעלות שזכר החבר למלך כוזר. ואמנם ששאר הארצות הן משוללות מהמעלה והסגולה נפלאה והקדושה הזאת יראה מכמה מקומות כי הנה בארץ מצרים לא היה משה מתפלל להיותה בלתי מוכנת מלאה גלולים וכמ"ש כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'. ובפרשת האזינו נאמר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו וגו' רוצה לומר שכאשר הנחיל ית' הארצות כלם לבני אדם והיה זה בהפרידו בני אדם והם בוני המגדל שהפיצם על פני כל הארץ. הנה אז בהנחילו אותם יצב גבולות עמים והם ארצות שבעת העממים שתהיה למספר בני ישראל. והיה זה לפי שחלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ובעבור שיחדם להנהגתו והשגחתו הנחילם הארץ היותר מוכנת לזה מכל הארצות. וזכר שעוד עשה עמהם חסד גדול ונפלא והוא אומרו ימצאהו בארץ מדבר ר"ל שהדבק ההשגחה העליונה בהם בארץ הנבחרת הקדושה לא היה הפלא עצום כל כך להיות הארץ ההיא מוכנת לזה מאד אבל בארץ המדבר שמצד עצמה היתה בלתי ראוי' לחול בה ההשגחה האלהית היה החסד והפלא יותר גדול בהנהיגו אותם בארץ הרעה ההיא בעצמו מבלי אמצעי. וזה הוא ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון שהם תוארים לרוע הארץ ועל כל זה יסובבנהו בענני כבוד יבוננהו בתורה ובמצות ובידיעות האלהיות יצרנהו כאישון עינו ר"ל כאישון עין האדם שהקיף עליו ביצירתו כמה כתנות ולחיות כדי לשמור אותו. וזכר שעשה זה בחפץ גדול וגבורה רבה כנשר יעיר קינו. והחסד בכל זה היה שבהיותם במדבר המקום הרע ההוא ה' בדד ינחנו לישראל ואין עמו אל נכר כלומר שר או מזל או מלאך ינהיגם על ידו. הנה התבאר מכל זה שטבע המדבר וכן ארץ מצרים היה מונע הדבקות האלהי בהיות העם שמה. ולכן אמר הנביא ע"ה מצא חן במדבר עם שרידי חרב וכמו שיתבאר ולזה אמרו במ"ר (שמות רבה פרשה ל"ו) מתוך בני ישראל לא בחר הקב"ה בעולמו אלא בארץ ישראל ומארץ ישראל בחר בבית המקדש ובבית המקדש בחר בקדש הקדשים ובכלל אמרו ישראל הדר בחוצה לארץ כו'. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א' כ"ו י"ח) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וגו' והסבה בזה שארץ ישראל אינה תחת ממשלת שרי מעלה כי היא מיוחדת להנהגתו י"ת והדרים חוץ ממנה לא יונהגו באותה השגחה העליונה כ"א מהנהגת השרים וזו היא העבודת אלילים שזכרו. ולהיות הדבקות האלהי מצר לארץ הנבחרת וסותר לשאר הארצות נאמר לאברהם במצו' המילה ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים להגיד שלא בכל מקום שיהיו שמה בניו וזרעו תדבק בהם ההשגחה האלהית כי זה א"א אלא בהיותם בארץ הקדושה ההיא אז יהיה להם לאלהים מנהיג ומשגיח בהם מבלי אמצעי שר ולא מלאך:

ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. אומר שכאשר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ליחדם להנהגתו תחת כי אהב את אבותיו ראה להביאם אל ארץ הארץ הקדושה המוכנת אלי' ולהוציאם ממצרים ארץ טמא' והוציאם משם ביכלתו המוחלט והביאם אל הר סיני והשלימה שם בשלמות הנפשיי ע"י התורה והמצות שנתן להם בעצמו יתברך ולא על ידי אמצעי לפי ששני הפלאות הגדולות האלה רוצה לומר היציאה ממצרים וקבול התורה מפי הגבורה היו מפועל ההשגחה העליונה ולא מפאת המערכה. ואחרי שהשמיעם עשרת הדברות בכללותם ולמדם המשפטים הנכללים בהם אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך כאומ' אתם חרדתם מהראותי עליכם בכבודי ובעצמי עד שאמרתם ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות וכן הוא הראוי כי לא תחשבו שכמו שזכיתם לדבקות העליון הזה ביציאת מצרים ומתן תורה עד היום כן יהיה תמיד במדבר הגדול והנורא הזה אשר תלכו בו כי כמו שאין אתם מוכנים ולא יכולים לשמוע דברי כך המדבר הזה אינו מוכן לסבול הדבוק העליון והשגחתי האלהית ולכן הנה אנכי שולח מלאך לפניך ולא היה זה להנהיגם תמיד כמו שינהיגו שאר המלאכים בשאר האומות אלא בלבד לשמרך בדרך והוא המדבר בעוד שילכו בו ולהביאך אל המקום אשר הכינותי והוא הארץ הקדושה והמחוז אשר הכין להושיבם שמה. והיתה אם כן ביד המלאך הנהגתו ושמירתו לישראל בעודם בדרך במדבר עד שיבואו לארץ לא עוד כי לא ילך המלאך עוד בפניהם בבואם לארץ ולא לענין הכבוש כי ילך לפניהם ה' ושמה תדבק השגחתו בהם לא על ידי שליח כמו שיעדו לאברהם אבינו. הנה התבאר טעם הדבור הזה בזה המקום. והנה משה רבינו לא בקש עליו לפי שרא' היות הדבר ראוי והגון ושלא היה מן הדין שיעשה הקדוש ברוך הוא עמהם הפליאה העצומה ההיא מדבוק שכינתו בארץ מדבר הבלתי מוכן אליו מבלי הכרח וצורך רב. וחשב עם זה שעוד מעט ימים או עשור יבואו אל ארץ הנבחרת ויראה אליהם שם כבוד ה' ומזאת הבחינה לא היה בזה מהעול והזרות כלל. ואתה תראה שאדון הנביאים לא בקש מהי"ת שיעשה נס גדול מבלי הכרח רב כי הוא לא בקש על המן וענני הכבוד ולא על הבאר והגלות השכינה על הר סיני לבלתי מוכנים בטבעם וכל מה שנעשה מזה הקב"ה עשאו בחסדו המוחלט ולכן שתק הנה מרע"ה ולא בקש עליו עם היות שבהליכת המלאך תהיה מדרגתו שפלה בחדלו נבואתו ממנו אך למה שירד לעומק המחשב' האלהית נראה שהמדבר היה בלתי מוכן אבל מונע בטבעי לדבקות האלהי ושבמהרה יבואו אל המנוח' ואל הנחלה ותחול בתוכם השכינה כבראשונ'. קבל הענין בתקותו שעוד מעט תשוב העטרה ליושנה בארץ הטובה והמוכנת אלי'. והותרו עם זה שתי השאלות הראשונות מצורך ביאת המלאך ולמה לא בקש משה עליו. ולכן להיות שליחות המלאך לענין המדבר בלבד לא אחרי היותם בארץ. אמר כי אם שמוע תשמע בקולי ועשית כל אשר אדבר. ואיבתי את אויביך וצררתי את צוררך. ואמר גם כן והכחדתיו רוצה לומר לא תחשבו כי בשלחי המלאך לפניך אסתיר פני ממך ואעזבך כי אני תמיד אשים עיני עליכם ואם שמוע תשמעו בקול המלאך ועם זה תעשו כל אשר אדבר רומז לאזהרת העבודת אלילים שיזכור מיד אחר זה אני בעצמי איבתי את אויביך. וכבוש האויבים בארץ יהיה ממני ולא מפאת המלאך ואמר והכחדתיו לכל אויב מהם ואמנם תשלום זה הענין עם תשובת השאלה הג' הנה יתבאר בע"ה במקומו הראוי לו והנה המלאך הזה אשר זכר היה הכוונה בו שכל נבדל ינהיגם בדעתו ובחירתו לא שיהיה במדרגת הכלי אלא במדרגת המנהיג הפועל שינהיגם במקום הקדוש ברוך הוא כל הימים שילכו במדבר עד בואם אל ארץ נושבת אשר ה' דורש אותה. והבטולים שזכרתי לדעת הזה הנה התירם הוא בזה הדרך. אם הא' והוא היות העם הנבחר שוה לשאר האומות בלי יתרון כלל באותם הימים שתהיה הנהגתו. אומר שגם באותם ימי המדבר היתה מעלת ישראל עם המלאך הגואל אותם ביתר שאת ויתר עז משאר האומות וזה אם מצד המנהיג ואם מצד ההנהגה. אם מצד המנהיג לפי שהמלאך השלוח לישראל היה העלול הראשון היושב ראשונ' במלכות ששמו כשם רבו משפיע ביתר השרים כלם. אמנם מנהיגי שאר האומות היו העלולים האחרונים המושפעים ממנו. ואם מצד ההנהגה כי הנה שאר המלאכים תהיה הנהגתם לאומותיהם כפי טבע הארץ ושעות תולדותיהם מהמערכה השמימיית. אמנם המלאך השלוח לישראל ינהגם על פי התורה צוה לנו משה וכפי מה שיקיים כל אחד מהם חוקי האלהים ותורותיו ככה תהיה הצלחתם אע"פ שינגד לענין הטבעי והמערכת השמימיית ותהיה ערך הנהגתו לקיום המצות כערך שאר השרים למערכה השמימיית כי כמו שהם ישיבו את המונהגים שלהם אל אשר יהיה שמה רוח המזל והמערכה ככה המלאך המנהיג לישראל ינהיגם כפי מה שיקיימו התורה ומצוותיה ולכן היה המלאך ההוא העלול הראשון שיוכל לשנות בחכמת בוראו סדרי המערכה השמימיית. ואמנם הב' מענין השגחה הפרטית כפי פרטי הפעולות שיראה סותר אל היותה ע"י אמצעיים התירו הוא כי אם הפקיד הקב"ה מלאכיו משרתיו עושי רצונו על עם ועם להנהיגם על מעשיהם כבר נאמר בהם שהם מושגחים בהשגחה פרטית. והנה המלאך השלוח לישראל היה להנהיגם על פי התורה והמצות ולכן היו תמיד בהשגחה פרטית ממנו יתברך ועל ידי אמצעי. ואמנם המלאך הבא ליהושע היה משתדל לבקש תחבולות לעשות בהם מלחמה ליריחו בחשבו שילכדה בחוזק ידו לכן בא אליו המלאך להודיעו שלא יהיה הדבר כן כי ה' ילחם להם ולא הוא ולזה אמר של נעלך מעל רגלך רוצה לומר הסר המחשבות החומריות מלבך כי אין המלחמה הזאת אנושית תצטרכו בה לקשת וחנית וכידון אבל היא אלהית שהעיר תלכד בדרך נס ותהיה חרם לה' ודבר קדוש. וזה הוא כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא ולכן סיים הספור שם באמרו ויעש יהושע כן ר"ל שחדל מהלחם בעיר ולזה בא לו המלאך להודיעו זה כי היתה נבואת יהושע על ידי מלאך. ומה שאחז"ל (ש"ר פ' ל"ה) אני שבאתי למשה רבך ולא קבלני נוכל לפרש שאין כוונתם שבא להנהיג את העם כי הנה לא אמרו אני שבאתי לישראל בימי משה רבך אלא אני שבאתי למשה רבך ולא קבלני שלא קבל משה שתהיה נבואתו על ידי מלאך ולא אמצעי אחר אבל יהושע קבלו שהית' נבואתו על ידי מלאך ואפשר הוא שזה היה דעת המדרש ולא המדרש הוא העיקר אלא הפשט האמתי. הנה התבאר ענין המלאך שנ' למשה ומדרגתו והותרה בזה השאלה הד'. ולהיות המלאך הזה השלוח למשה מנהיג נגיד ומצוה לישראל כל ימי היותם במדבר. הזהירם הקב"ה השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו רוצה לומר שלא ימרו את פיו בעשותם דבר שימנע מהם ועל זה אמר השמר מפניו כי השמר פן ואל מצות לא תעשה הם. הנה אם כן השמר מפניו הוא במצות לא תעשה. ואמרו ושמע בקולו הוא במצות עשה שלא ימרו פיו ונתן הסבה בשניהם אם למה שאמר בסמוך אל תמר בו אמר כי לא ישא לפשעכם רוצה לומר שאין בידו למחול ולסלוח החטאים והעונות. אבל ימשך אליהם מהעונש מה שחייבם שורת הדין וכן נתן טעם באמרו ושמע בקולו במה שאמר כי שמי בקרבו רוצה לומר כי בשמי ידבר ולכן ראוי שתשמעו בקולו ותעשו מצותיו. והנה אמר כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית וגומר להגיד שאם ישמעו בקולו ועם זה יזהרו מהע"א כמו שביארתי שבזה יעשו דבר השם. הנה אז כבוש הארץ וגרוש הכנעניים ממנה לא יעשה אותו המלאך השלוח לפניכם כי אם הקב"ה בעצמו. וזה הוא ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך רוצה לומר כי אויביך יהיו לי לאויבים ואלחם בהם. ויש הפרש בין אויב לצורר ובין ואיבתי לצרתי. כי האויב הוא השונא בלב ומחשב להרע אמנם הצורר הוא הצר המצר בפועל ובמעשה. והנה אמר עוד כי ילך מלאכי לפניך כדי לתת טעם למה שאמר ואיבתי את אויביך וגו' כלומר אם אמרתי שלא יהיה כבוש הארץ ומלחמת האויבים על ידי המלאך הוא לפי שהמלאך ההוא לא ינהג כי אם במדבר עד בואם לארץ לא עוד. ולכן לא יהיה הוא הכובש לאויבים ומכחידם אלא אני וזה הוא כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי והכחדתיו. ואמנם אמרו בפרש' כי תשא כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך אינו סותר למה שאמר כאן לא ישא לפשעכם לפי שהמלאך עם היות שלא יעבור על פשע ולא יכפר עון כמו שנזכר כאן. הנה יהיה עונשו כפי החטא ויהיה עונש מוגבל שיוכלו שאתו אמנם כשילך עמהם הקב"ה עם היות שפעמים רבות יכפר בעד חטאתם כרחמיו וכרוב חסדיו הנה במורדם בו אולי יענישם כפי הדין והמשפט הישר ויתחייבו כליה מפני שיערך החטא כפי מעלתו יתברך אשר חטאו לו ולהיותו בב"ת השלמות ראוי שיהיה החוטא נענש עונש מופלג בלי תקון ויהיה כליה גמור' ואין כן המלאך להיות שליחותו מוגבל. והשכר והעונש למקיים מצותו או עובר על דברו יהיו מוגבלים שיוכל לסובלם כי אינה הכליה מוחלטת. והותרו בזה השאלות הה' והו'. והנה סמך לזה אזהרת העבודת אלילים לא תשחחוה לאלהיהם להזהירם שלא יחשבו שלא הוזהרו בע"א אלא להיות הש"י מנהיגם ומשגיח בם כמ"ש לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. אבל להיות המלאך מנהיג אותם ומושל עליהם יהיו כיתר האומות המיוחדות להנהגת המשרתים ולא יחשב להם לעון לעבוד המלאך ההו' אחר היותו שלוחו של מקום. הנה מפני זה הוצרך במקום הזה להזהירם לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם שאף ע"פ שינהיגם המלאך ישמרו עצמם מהשתחוות ומעבוד אליו ולא לשרים אחרים בלתי לה' לבדו וכן אמרו באלה שמות רבה אל תמר בו אל תמירני בו ואל תעשה תמורתו שמא תאמרו ?והו' השר לו אנו עובדים והוא נושא פשענו לא ישא לפשעכם לא כמו שכתוב כי נושא עון ופשע אבל הוא לא ישא הנה נטו למה שביארתי ואמר בדרך כלל ולא תעשה כמעשיהם שהוא כולל כל מיני העבודות והמעשים המתועבים ההם. אבל שיעשו בהפך וזה הוא כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם. וכפל הדברים הרס תהרסם ושבר תשבר להגיד שיטחנם עד אשר דק לעפר ויזרם לרוח כי חרם הוא וזכר שכאשר יעשו זה אע"פ שהמלאך ינהגם הנה הם על כל פנים יעבדו את ה' אלהיהם בהיותו מחוייב המציאות ומנהיגם האמיתי. לפי שלא יעלה בלבבם שהאלהים הזרים ההם מצליחים לעובדיהם בדברים הגשמיים כדברי הנשים השאננות ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל. הנה בעבור זה הודיעם יתברך שהוא יפרע אליהם בבטלם עכו"ם מן הארץ מיני הטובות כלם. ולכן זכר כל מיני הטובות כפי הדעת ההמוני שהם ד'. הא' שההצלח' והטוב הוא בבריאות והחיים הארוכים כי האדם כשיקנה זה קנה לעצמו ועליו אמר ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך ר"ל שהעובד האמתי לא יצטרך להנהגת הרופאים לשמור בריאותו כי הוא יתברך יברך את מזונותיו ואף שיהי' כל מזונו מאכל לחם בלבד שזכרו הרופאי' שהמלאים ממנו מזיק מאד ומשתהו מים שהם יסוד פשוט ואין מהם הזנה לאדם הנה עכ"ז הקב"ה יסיר המחלה כל חולי וכל מכה מהם. והנה באומרו וברך את לחמך ואת מימיך הוא יעוד לשמירת הבריאות ובאומרו והסירותי מחלה מקרבך הוא הסרת החולי. והמין הב' מההצלח' בעיני ההמון הוא הבנים כי הם ישמרו מציאות האדם וזכרונו בעולם ויעשוהו נצחי במקום שהוא נפסד ועל זה אמר לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא רוצה לומר שלא יהיה בהם איש עקר ולא אשה עקרה שלא יולידו ולא משכלה רחם משכיל העובר שלא נגמר הויתו ושדים צומקים עד שימותו הבנים קטנים אבל כלם יבואו בכלח אלי קבר זה הוא מספר ימיך אמלא שאמרו כנגד הבנים. והמין השלישי בהצלחה בעיני ההמון הוא הכבוד כי הוא מעלה לאדם והנכבד שבכבוד הוא נצחון האויבים ועל זה אמר את אמתי אשלח לפניך רוצה לומר שיהיו נמוגים כל יושבי הארץ מפניהם ולא יעצרו כח להלחם בם. ואמר גם כן ושלחתי את הצרעה והוא הדבר שיבוא בקרב האויבים קודם יכנסו ישראל לארץ ויש אומרים הצרעה מלשון צרעת וכפי הפשט מין השרצים שהיה נושך אותם בפניהם כי כל זה יהי' סבה לנפילתם וכבושם. ולפי שתפול עליהם אימתה ופחד והמם השם מהומה גדולה אמר ושלחתי את הצרעה והוא משל נאה מאד כי הצרעה היא בריה חלושה תעשה כאב גדול בעוקצה כן ישראל שהיו אומה חלושה בערך העממים יכאיבום באופן שיתנו עורף וינוסו מהם. ואמר שלא יחשבו ישראל שפתע פתאום יהיו כל העממים מגורשים מן הארץ וכאשר לא יהי' כן יאמרו כי מבלתי יכולת ה' לא גורשו משם. לכן אמר לא אגרשנו מלפניך בשנה אחת אך מעט מעט אגרשנו מפניך. והמין הד' מההצלחה ההמונית הוא העושר וריבוי הקנינים ועל זה אמר ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וגו' שהם ארצות רבות וטובות ושלא יהיה ענינם כמלכי האדמה שיקראו בשמותם עלי אדמות שאינם מושלים בהם וזה הוא כי אתן בידכם את יושבי הארץ. ואפשר לפרש כי מפני שאמר מעט מעט אגרשנו מפניך פן תרבה עליך חית השדה אמר שכל שכן יצטרכו לזה מפני הרחבת גבולם שיהיה מים סוף ועד ים פלשתים ורבה העזובה בקרב הארץ. ויראה מכאן שהיה רצון השם שלא ימחו שבעת עממים בפעם אחת אבל ישבו קצתם ביניהם למס עובד בעוד שלא תתישב הארץ האמנם אחר שיפרו צוה שלא יחיו כל נשמה. ומפני שאמר עד אשר תפרה ונחלת את הארץ הוצרך לפרש תחומה ולזה אמר ושתי את גבולך וגו' והזהירם שכאשר אתן בידיהם את יושבי הארץ לא יכרות להם ברית אבל בהפך שלא ישבו בארצך. ואין זה מפחדם פן ירבו והיה כי תקראנה מלחמה שילחמו בכם אלא מפני הלמוד הרע שימשך משכונת' פן יחטיאו אותך לי רוצה לומר שהם יהיו סבה שתחטא בע"א כמוהם וזה הוא כי תעבוד את אלהיהם כי בלי ספק בדבר הזה יהיו לך למוקש ולכן אינו מהאכזריות שלא ישבו בארצך והותרה השאלה הז':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.