מלבי"ם/שמות/כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם שמות כג

א

לא תשא שמע שוא. מענין לקיחה, כמו ובתים ונשאו (מיכה ב׳:ב׳), שמקבל לה"ר. וכ"ה בפסחים (דף קיח), והביאו הסמ"ג בסי' יו"ד. וכן שלא יקבל דברי בע"ד אחד, ושלא ישמיע דברי לדיין מענין התחלת הדבור כמו ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיהו ג׳:ז׳), אמר בסנהדרין (דף ז) ושבועות (דף לא) לא תשא לא תשיא (ועיין ברמב"ם פ"א מה' סנהדרין), ור' אלעזר מפרש מענין שבועה כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ׳:ז׳), ונשא בו אלה (מלכים א ח׳:ל״א), אם משביעו ושומע השבועה לא יהיה שבועת שוא בשלא יענה אמן:

אל תשת ידך עם רשע. לשון זה מורה שלא יסייע לרשע, כמו והנה ידי עמך (שמואל ב ג׳:י״ב) אשר ידי תכון עמו (תהלים פט), ומפרש שלא יסייע לרשע ע"י שיהיה עד להוציא ממון בגזל אולם ממה שאמר עד חמס ולא אמר להיות עד שקר, מפרש אפי' שמאמין לו שדבריו אמת מ"מ עד חמס הוא זה, כי מוציא ממון נגד הדין הגם שאין רבו רשע הוא עד חמס. ומובא בשבועות (דף לא), ומביא שנקיי הדעת שבירושלים היו נזהרים עם מי יצטרפו לעדות ומובא בסנהדרין (דף כג), ור' נתן מפרש שהוא אזהרה לב"ד שלא לקבל רשע להיות לו עד ולא שיהיה עד חמס ומובא בסנהדרין (דף כז), וברמב"ם (פ"י מה' עדות) הוסיף שגם על העד יש אזהרה שלא להצטרף עם הפסול אם אין הדיינים מכירים בו שהוא רשע שעובר על אל תשת ידך עם רשע, ואם הדיינים יודעים שהוא פסול והוא בא עמו כדי שיפחיד הבע"ד וידמה לו שיש לו שני עדים, בזה אוסר בשבועות (דף למ"ד) משום מדבר שקר תרחק:

ב

לא תהיה אחרי רבים לרעות. רש"י ז"ל מביא לפי דעת חז"ל פי' שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד ולא תענה על רב על מופלא שבב"ד לחלוק על דבריו, ומ"ש אחרי רבים להטות, ר"ל יש רבים שאתה נוטה אחריהם אם היו המחייבין שנים יותר מן המזכים, וכתב ע"ז שאין לשון המקרא מיושב בזה על אפניו. אולם מדברי המכלתין למדתי שפי' כפי פשוטו של מקרא שתרגם אונקלוס ויונתן, שמ"ש לא תהיה אחרי רבים לרעות אאל"פ כפרש"י אם תראה רשעים מטים משפט ועושים רע לא תלך אחריהם אף שהם רבים, שזה א"צ ללמדנו, וע"כ פי' אם הרוב מטים לחובה לא תלך אחריהם, ואא"ל גם זה דהא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת, הרי אזלינן בתר רוב המצלת אע"פ שנמצא עשרה מחייבים, וע"כ החליטו שר"ל שלא ילך אחריהם אם רוב המחייבים הוא רק אחד, שצריך שיהיו מטים בשנים כמו שעדים בשנים, [וזה בדיני נפשות כי בד"מ ל"מ לרעות שהרעה לזה הוא הטבה לזה], וז"ש שאיך אתה הוה עמהם לרעה אבל אתה הוה עמהם לטובה וכו', ומ"ש ולא תענה על ריב וכו', תרגם יונתן ולא יתמנע חד מנכון למימר הא בתר סגיאי דינא סטי, שפי' אם רבים מחייבים לא תענה לנטות אחרי רבים ותלמד גם אתה חובה ועי"כ תטה משפטו לחובה, ולפ"ז גם מה שתרגם אונקלוס ולא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא בתר סגיאי שלם דינא, ור"ל שתענה לנטות אחרי רבים המחייבים ולא תרצה לסלק א"ע מן הדין מלומר דעתך, כי תאמר שבתר סגיאי שלם דינא, שנשלם הדין לפי דעת הרבים, וזה ג"כ דעת המכלתא רק שזה לא יצויר רק אם אחד עשר מזכים ואחד עשר מחייבים ואחד אומר איני יודע שאז הדין שיוסיפו שנים דיינים ואם אחד מן השנים שהוסיפו מחייב לא יאמר השני לנטות אחרי רבים המחייבים ובזה יטה המשפט כי יצא חייב, משא"כ זכאי יוכל לומר כי גם אם יאמר א"י יצא זכאי, כי לזכות די באחד וזה שתפס המכלתא ציור הזה, כי אם יצייר שתחלה היו שנים עשר מחייבים ועשרה מזכים ואחד אינו יודע זה פשיטא שלא יטה לצד החובה כי בתחלה צריך ב"ד של כ"ג ואחד שא"י הוא כמאן דליתא, משא"כ אם היו אחד עשר מזכים וי"א מחייבים ואחד אומר א"י שהוסיפו הדיינים ויש י"א מזכים וי"ב מחייבים שכבר יש ב"ד של כ"ג, שאז יוכל להצטרף להמזכים בשיסמוך על דעתם ולא להמחייבים אף שהם הרוב, ועי' ברמב"ם (פ"ח מה' סנהדרין) ותבין, וממה שלמדנו שלא יענה לנטות על הרוב כשהמחייבים הם אחד יותר מן המזכים ולמה יבטל דעתו נגד אחד, וע"כ קמ"ל הגם שבין המחייבים נמצא המופלא שבב"ד שאין לחלוק על דבריו בכ"ז לא יטה אחרי רבים, ומזה הוציאו מ"ש שלא יחלוק על מופלא שבב"ד וסמכוהו דרך מליצה על לא תענה על ריב על רב, ועי' בסה"מ להרמב"ם מל"ת רפ"ב רפ"ג, והיה לו נוסחא אחרת במכלתא:

ג

ודל לא תהדר. בפ' בקדושים אמר לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, הנשיאות פנים הוא רוצה לוותר לו איזה דבר, וההדור הוא משותף עם עניני הכבוד, ודרך הוא שמוותרים איזה דבר להדל ונושאים פני דלותו, ונגד זה מהדרים פני הגדול בהדור חיצוני לכבדו, והזהיר על כ"א לפי ענינו, אולם י"ל שהגם שאין לוותר להדל איזה ממון יוכל להדר פניו לפני הרואים, שזה יועיל לו שיקרבוהו ובעל דינו בעצמו יוותר לו איזה דבר, וכבר בארתי בהתו"ה (ויקרא סי' קיז) שבמקום שנזכר שני שמות ולכל שם צווי ופעל מיוחד, לפעמים הוא בדוקא ולפעמים שלא בדוקא, עיי"ש בארך, ולכן בארה התורה שאסור גם להדר פני דל, ומ"ש בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר, הוא כמ"ש בירושלמי (ספ"ד דפאה) מנין שספק לקט לקט ר"ש בן לקיש משום בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו, בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו, ור"ל מה שדייק בריבו ומוציא דבר אחר מדבר בלקט שכחה ופאה שהוא ענין צדקה יכול להדר פניו. ובפ"י פי' שר"א לשיטתו (פ"ד דפאה מ"ט) מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לפלוני עני זכה לו:

ד

כי תפגע. ואח"כ תפס לשון ראיה כי תראה, וכן בפ' תצא תפס לשון ראיה, והראיה יצויר אפי' מרחוק, והגם שמן הסברא נבין שאין הפירוש רחוק הרבה כמ"ש בבכורות שעד ט"ז מיל שלטה עינו דרועה, נאמר רחוק מיל, שנקרא סמוך כמ"ש במגלה (דף ב') שסמוך הוא כמחמתן לטבריא מיל, ובברכות (דף טו ובכ"מ) שלגבל ולתפלה ולנטילת אפי' לאחריו פחות ממיל חוזר, לכן אמר כי תפגע. והנה לשון פגיעה הבא בדיוק הוא אם פגע בו ממש, אבל בהרחבת יציין אם הוא קרוב אליו רס"ו אמה הנקרא רוס שכבר יוכל לדבר עמו פנים אל פנים, וזה ההבדל בין פגע ובין פגש, שפגע הוא בקירוב ופגש הוא דוקא בשנוגע בו, כמו פגוש דוב שכול באיש (משלי י״ז:י״ב), ובמ"ש כי תראה באר שמ"ש כי תפגע בא במובנו הרחש שפחות מריס נקרא קרוב כמ"ש בערוך (ערך רוס) שזה שעור כמטחוי קשת שאמר ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת וזה מובא בספרי תצא ובב"מ (דף לג) ופה בא בלשון צווי ובפ' תצא בא בלשון אזהרה לא תראה והתעלמת נמצינו שהוא עובר על מ"ע ועל מל"ת:

שור אויבך. לדעת ר' יאשיה כולל אף אבדת עו"א, ולא ס"ל להא שאמר בב"ק (דף קיג) שאבדת אחיך ממעט עו"א ואינך תנאי ס"ל זאת. וא"כ בישראל מדבר והלא אסור לשנאותו דכתיב לא תשנא את אחיך (ויקרא י״ט:י״ז), וכבר הוכיח מזה בפסחים (דף קיג עב) דאם ראהו עובר עברה מותר לשנאותו והנה למ"ש התוס' בע"ז (דף כו) דלתיאבון מצוה להחיותו ולפדותו דהוא בכלל אחיו, וא"כ ה"ה לענין לא תשנא את אחיך, וע"כ מיירי בלהכעיס. ואולם להרמב"ם שיטה אחרת בזה ואין כאן המקום לבאר, ור' אליעזר מצייר בגר לשטתו שאמר יבמות (דף מח) אבא חנן משום ר' אליעזר מ"מ גרים מעונים מפני שאין עושים אלא מיראה. ובב"מ (דף נט) ר' אליעזר אמר בל"ו מקומות הזהירה התורה על הגר מפני שסורי רע וע"כ אמר בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר, ור' נתן אמר שמדבר כנגד יצה"ר אם הוא אויב לו לפי שעה ע"י שעשה עמו מריבה אף שאין לו לעשות כן וכמ"ש בספרי תצא (סי' רכב וסי' רכה) לא תראה את שור אחיך אין לי אלא שור אחיך שור אויבך מנין ת"ל שור אויבך א"כ למה נאמר אחיך אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ר"ל שמ"ש אויבך הוא עצמו מ"ש אחיך, כי מדבר במי שהוא אחיו במצות ואסור לשנאותו רק שהוצה"ר כתה אותו והוא אויב לו שלא כדין, וגם ר"ל שמדבר נגד יצה"ר שאויב קודם כמ"ש בגמ':

שור אויבך או חמורו, אם יאמר שורו וחמורו נאמר דוקא שניהם ביחד לדעת ר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור תמיד, וגם לדעת ר' יונתן צריך לכתוב מלת או ללמד שאם מצא שורו וחמורו והתעלם עובר על כל אחד ואחד בעשה ולא תעשה, וכמו שבארתי זה בארך בהתורה והתורה (קדושים סי' ק"א) עיי"ש:

תועה, דוקא בשרואה כי תועה, כמ"ש תעיתי כשה אובד (תהילים קי״ט:קע״ו), ואלפים אמה סביב העיר מגרש ושדות וכרמים ושייך לעיר וכמו שכתוב בפ' מסעי ומגרשי הערים יהיו לבהמתם ולכל חייתם ואינו תועה כי דרכו להמצא שם, אם לא חמור וכליו הפוכים ופרה בין הכרמים כמה שכתוב בבא מציעא ( דף לא), ועל זה אמר זכר לדבר והנה תועה בשדה (בראשית ל״ז:ט״ו) ואלפים ואמה סביב העיר אינו שדה רק מגרש ושייך לעיר:

השב תשיבנו לו, פה בא הדבר בכלל ובמשנה תורה פי' פרטיו באורך שאפילו אם הוא רחוק או שאינו מכיר את בעל האבדה שאז יאספנו אל ביתו עד ידרוש אחיו אותה ע"י כרוז, וצריך שתדע שאינו רמאי, כמ"ש עד דרוש אחיך, ששם אחיו מציין הכשרות והנאמנות, וממ"ש ואספת שכולל גם דבר שצריך לאספו בידו, כולל גם השבורה. וממ"ש והשבותו לו באר שיראה שיהיה מה להשיב שאם אוכלת ואינו עושה ימכרנה ויחזיר לו הדמים, וכ"ז שייך לפסוקים שבפ' כי תצא ולכן קצרתי בבאורם:

ה

כי תראה. כבר התבאר בסי' ר', וכמו שהוא לענין אבדה כן לענין פריקה וטעינה שטעמם שוה, ופה אמר בלשון צווי כי תראה, ושם אמר בלשון אזהרה לא תראה לעבור על עשה ועל ל"ת:

רובץ תחת משאו, בב"מ (דף לג) מביא נוסח הברייתא רובץ ולא רבצו רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו, ומפרש שריה"ג הוא שס"ל צער בע"ח דרבנן, כי מן הכתוב לא יש הכרח לזה, שרובץ יוכל להיות שם וגם בינוני פועל, כמו סופר מושל, וכן מלשון תחת משאו אין הכרע, רק שלמה שס"ל שצער בע"ח דרבנן, והצווי הוא רק לעזור לחברו יחויב מצד הסברא שאם הוא פושע בדבר בשידע שירבץ ולא יקום אם מצד חלישות כח החמור שהוא רבצו אם מצד שהעמיס עליו משאו יותר מכפי כחו אין אנו מחויבים לעזרו בזה:

וחדלת מעזוב לו. לשון זה מוקשה מאד שבכל התורה יאמר הציוי לבד ולמה יאמר פה מה שיעלה על לבבו לחדול, וכן תפס בפ' תצא בהשבת אבדה ובטעינה והתעלמת מהם, והראב"ע פי' וחדלת כמו חדל לך מעשות הדבר, והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים, ורש"י ז"ל פי' מלת כי פה משמש בלשון דלמא, שמא תראה חמורו רובץ וחדלת מעזוב לו בתמיה, וכ"ז דוחק וחז"ל פי' מפני שיש מציאות שיכול לחדול ולהתעלם מזהיר שלא תמיד תחדל, ומ"ש תחלה חמור של כותי אתיא כרוה"ג דצער בע"ח דרבנן כמ"ש בב"מ (דף לב). והנה באבדה אמר שור אויבך ופה אמר חמור שונאך, ויש הבדל בין אויב ושונא שהאויב איבתו גלויה ומבקש להרע לו, לא כן השונא, ולדעת ר' יאשיה למעלה (סי' רא) מ"ש שור אויבך מדבר בכותי, וליתר דעות מדבר בישראל שאיבתו גלויה, ופה אמר שונאך שחמור כיתי א"צ לעזוב, וכן חמור ישראל שאיבתו גלויה יכול לחדול ג"כ מלהתקרב אליו פן יזיקנו, ואמר שאם גם בחמור שונאך תרצה לחדול לא תעשה כן כי בזה עזוב תעזוב כי השונא הוא ישראל שאינו רוצה להזיק לך, וכפל הדברים בפ' תצא, מפני שיש עוד מציאות שיוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק, ואף שבזה ק' כקושית הגמ' ב"מ (דף ל') פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, מוסיף אם א"ל אביו הטמא, שיש גם עשה דכיבוד, ובגמ' מסיק דעקר צריך משום זקן ואינה לפי כבודו, כי גם בהצטרף מ"ע דכיבוד א"צ קרא שכבר ידענו ממק"א דעשה דכיבוד אינה מתחלה בשא"ל לעבור על המצוה, וכמו שמסיק במכלתא מפני שאביו ואמו חייבים במצות וכמ"ש ביבמות (דף ו') ובש"מ (דף לב):

עזב תעזב עמו. לדעת הת"ק מ"ש עזב תעזב מדבר בפריקת המשא, והוא מלשון עזיבה שיעזוב ממנה את משאה הרובץ עליה ואינה עוזבה, ומ"ש בפ' תצא הקם תקים מדבר מהרמת המשא עליה, משם אמר נופלים בדרך, שכבר הופרק המשא וצריך להקים הבהמה עם משאה עליה, ומזה דן ר' ישמעאל ששניהם מה"ת. וכדעת ר"ש בב"מ שם ששניהם בחנם, ור' יאשיה ס"ל שגם מ"ש הקם תקים מדבר בפריקה. ופי' נופלים ע"י משאם שא"א להקימם אלא ע"י פריקת המשא וס"ל דטעינה למדין מק"ו, ומה שכפל צווי הפריקה פה ובפ' תצא, משום דשם מודיע שצריך להקים גם הבהמה שעז"א לשון הקמה, וזאת ושיקים המשא עליו למדין מק"ו. והנה פרשתי עפ"י נוסחה הגר"א, שכנוסחתו משמע בירושלמי, כי נוסחת הספרים בלתי מובנת. ועיין בב"מ (דף לב), וכבר בארתי בס' התו"ה (קדושים סי' לב) שיש הבדל בין אתו ובין עמו, שעמו מורה על השווי עיי"ש, וז"ש הקם תקים עמו בזמן שאתה שוה לו:

ו

לא תטה משפט אבינך בריבו. אצ"ל שלא יטה משפט האביון לחובתו דהא אפי' משפט עשיר אסור להטות וכ"ש משפט אביון, וע"כ פי' שלא יטה המשפט לזכותו, והגם שכבר אמר ודל לא תהדר, האביון גרוע מן הדל שהוא העני התאב לכל דבר ואין לו מאומה, והייתי סובר שיכול להטות כדי שיזכה ויתפרנס באשר העשיר מחויב לפרנסו, ועפ"י סברא זו דייק ר"א מלת בריבו שדוקא בריבו אין להטות לזכותו אבל בלקט שכחה ופאה יכול להטות וכמ"ש כן בירושלמי (פ"ד דפאה), וכבר דייק כן למעלה על ודל לא תהדר בריבו, והדבר אחר לא רצה לפרש כן כי הטיית משפט איש פירושו תמיד הטיה לחובה ולא נמצא לשון זה על הטיה לטובה, וע"כ שהאביון הוא הרשע האביון במצות וה"א שמותר להטות משפטו לחובה:

ז

מדבר שקר תרחק. הגר"א הגיה בכאן, א"ל רבו אתה יודע בי שאם נותנים לי כל ממון שבעולם וכו', שנמצא במכלתא למעלה על פסוק אל תשת ידך עם רשע, כי בגמ' שבועות (דף לא) למד לה מן מדבר שקר תרחק, ולדעתי זה רומז במ"ש כדכתיב ר"ל כמ"ש למעלה, ובילקוט יש פה כמה דרושים שאין נמצאים במכלתא שלפנינו:

ונקי וצדיק אל תהרג. כבר בארתי בפי' איוב (ד ז, ח, כב יח) שיש הבדל בין נקי ובין צדיק, שהנקי הוא בהשקף אל עצמו שהוא עצמו חף מפשע, והצדיק הוא בהשקף אל אחרים שאחרים יצדיקו אותו והגם שהוא רשע בפ"ע, ויצויר צדיק בלתי נקי, ונקי בלתי צדיק אם העולם טועים ומצדיקים את הרשע ומרשיעים את הצדיק, ויש צדיק ונקי, אם עפ"י דין תורה א"א לדונו כלל, ותחלה מצייר המכלתא מי שהוא נקי וצדיק, ויש סברא להרגו, אם ראו רודף אחר חברו להרגו וגם התרו בו רק שהעדים העלימו עיניהם והוא נקי גם צדיק כי א"א לשפטו כלל, ומובא בסנהדרין (דף לז ע"ב) ועפ"ז מביא המעשה של שמעון בן שטח. ואגב מביא המעשה מה שאמר שמעון בן שטח ליהודה בן טבאי שמובא בסנהדרין (שם) וחגיגה (טז ע"ב) [וגי' הספרים משובשת] ואח"כ מפרש אם הוא נקי לבד ולא צדיק וזה יצויר אם לידון לחובה וא"כ אינו צדיק בדינו ואח"כ מצאו לו זכות והוא נקי מצד עצמו, וכן אם הוא צדיק ולא נקי, וזה יצויר שיצא זכאי בדין הב"ד והוא צדיק מצד הב"ד ואח"כ מצאו לו חובה ואינו נקי וכמ"ש בסנהדרין (דף לג ע"ב), ואמר שבכ"ז השם יעשה משפט בחייבים כמ"ש במעשה דשמעון בן שטח שהכישו נחש, ועז"א כי לא אצדיק רשע:

ח

ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים. ובפ' שופטים אמר כי השוחד יעור עיני חכמים, והתבאר אצלי בפי' משלי שסתם חכמה הונח על דברים שאי אפשר לאדם להוציא מכח בינתו רק לקבלם מפי אחרים, כמו כל המנהגים שיש בהם טוב ורע שצריך לקבלם מפי ה' שצוה אותם בתורתו או מפי חכמים שקבלו תורה שבע"פ איש מפי איש, ועקר שם חכם הונח על החכם בחכמת התורה. שהיא לבדה תלמד אותנו הדרך אשר נלך בכל המעשים והמנהגים שיש בהם שתי דרכים טוב ורע. ובכ"ז מצאנו ג"כ על צד ההרחבה שיבוא שם חכמה וחכמים על חכמים במלאכת מעשה ודברים מדיניים, ויש הבדל בין חכם ובין פקח, ששם פקח הונח בעצם שישקיף בעין שכלו על דברים נעלמים מיתר בני אדם, שעקר שם פקח הונח על הסרת המכסה מעל עינים הפנימים, כמו ותפקחנה עיני שניהם (בראשית ב) כמ"ש בס' המורה ח"א, והפקחים יכוונו אל תעלומות הדרכים וטיב המעשים מצד שכלם ותבונתם אף בלא קבלה מאחרים, וממ"ש הטעם שלא יקח שוחד מפני שמעור עיני חכמים בחכמת התורה, מבואר שמדבר במי שאינו רוצה להטות משפט מדיני התורה וחושב שהשוחד לא יטהו כי בכ"ז יוציא הדין לאמתו באשר הוא חכם בחכמת התורה, ועז"א שהשוחד יעור עיני חכמים בחכמת התורה ויטעה בדיני התורה ויטה משפט, ומפני שיש לטעות שמדבר על צד ההרחבה ור"ל יעור עיני חכמים במילי דעלמא, וז"ש או אינו אלא חכמים כמשמעו, לכן אמר בפ' משפטים ועור פקחים, ששם פקח מורה שהוא פקח הלב והשכל להוציא לאור משפט מדעת עצמו שהוא גדול מהחכם, ובא אחד ולמד על השני שר"ל שבין החכמים ע"י הקבלה מדברי התורה ובין הפקחים שימצאו ההשכלות האלה בדעת עצמם יטם השוחד מני הדרך, אולם בזה היל"ל יעור חכמים כמ"ש כאן יעור פקחים, שמורה על עורון הלב והשכל, ובמה שמוסיף מלת עיני יכוין ג"כ אל העינים ממש, שעז"א שאינו יוצא מן העולם עד שיחסר מאור עיניו, וכבר התבאר אצלנו בפי' ס' משלי שיש הבדל בין החכם ובין הצדיק, שהחכם למד וקבל חוקי החכמה מן התורה ומפי חכמים, ויודע כולם ידיעה למודית, אבל הצדיק הוא מי שהתרגל להתנהג כפי חוקי החכמה עפ"י השכל המעשי, הגם שאינו חכם הוא יעשה כל דבר כפי החכמה ע"י הרגלו, והוא בטוח יותר שלא ימוט מחוקי החכמה שכבר נסה ובחן כל דבר בהרגלו השמושי וכמ"ש גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, ופרשתי שם שבא ע"ז תמיד הלשון פי צדיק יהגה תכמת (תהילים ל״ז:ל׳), כי דברי החכמה קבועים בפיו ובדבריו, ועז"א דברי צדיקים דברים המצודקים הנאמרים בסיני, ומוסיף אף אם הוא חכם בחכמת התורה ופקח בשכלו וגם התרגל בשמושו בחוקי החכמה, השוחד יטהו תני דרך. ועז"א ר' נתן שסופו שיהיה בו א' מג' דברים, או טרוף דעת בתורה כמ"ש יעור פקחים ויסלף דברי צדיקות וכמו שלמדו בכתובות, או שיחסר מאור עינו כמ"ש עיני חכמים, או שיצטרך לבריות שכל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, וא"צ לשנות גרסת הספרים:

י

שש שנם תזרע שדך. הוא מיותר, ופי' במכלתא שר"ל שבזכות שתשמור שמטה תבא ברכה בפירות עד שתוכל לזרוע שש שנים רצופות והאדמה תתן את יבולה, וממ"ש ואספת את תבואתה הרבה בספרא (בתר סי' ה) לאורז ודוחן וכו' שתשרישן לפני ר"ה שכונסן בשביעית, ולר' יונתן שם משהביאו שליש לפני ר"ה ושם פרשתי מוצא הלמוד הזה, וממ"ש כן תעשה לכרמך לזיתך למד שה"ה בכרם וזית שחנטו לפני ר"ה שייכים לשנה הקודמת בין בפירות ערב שביעית שנכנתו לשביעות בין בפירות שביעית שנכנסו לשמינית כמ"ש הרמב"ם [פ"ד מה' שמטה ויובל הי"ג ובפ"א מה' מעשר ה"ב] וכל הפירות למד מכרם וזית. ונראה שלמוד ר' יאשיה הוא ג"כ ממ"ש ויתרם תאכל חית השדה רק שלכן הוסיף כן תעשה לכרמך לזיתך שהוא מיותר דהא דין זה שיוציא לחית השדה נוהג גם בזרעים, ללמדך שאף בכרם וזית של שביעית שיוצא לשמינית הדין כן, וכמ"ש בפסחים (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת שלפר"ח [שם דף נא ע"ב ד"ה כל ובכ"מ] והר"ש (ריש פ"ט דשביעית) היינו בשנה השמינית, ואח"כ זמן בעור, ועז"א לא הרי הזית כהרי הכרם כי כ"א זמנו מיוחד וזמן הזית מאוחר שלכן הוסיף לזיתך, ומזה למד שה"ה שכן בכל הפירות, ור' יונתן לשטתו דס"ל כר"ע דספיחים אסורים מה"ת כמ"ש בירושלמי (פ' בתרא דמעשרות) וא"כ מוכרח לומר לכרמך לזיתך כי תבואה ופירות הנזרעים אסורים מלאכול משום ספיחים, רק פירות האילן שאין אסורים משום ספיחים בזה אמר הדין ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, רק ר' יונתן ס"ל שמזה בעצמו שאמר ויתרם תאכל חית השדה מוכח זה שאף במוצאי שביעית הדין כן, כי בכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה ונמשך זמן שביעית גם בשמינית (ומ"ש ומה ת"ל לכרמך לזיתך וכו' לזית בפ"ע וכו', הוא עפ"י היסוד שיסדתי בס' התו"ה (אחרי סי' י"ז) שכ"מ שכפל אות היחס מורה שכ"א ענין בפ"ע כמש"ש מכ"מ, וממ"ש לכרמך לזיתך ולא אמר לכרמך וזיתך מורה שכ"א יש לו זמן מיוחד, וכל מה שכתבתי הוא לשטת ר"ת ודעמיה, ויש עוד שעות בזה ואכ"מ לבאר זה בארך:

יא

והשביעית תשמטנה ונטשתה. ההשמטה הוא שמסלק עצמו מן הדבר וזה שלא יעבוד עבודת הארץ, והנטישה הוא שמשתתף עם העזיבה רק שמציין ההרחקה יותר כמ"ש בפ' הנ"ל בכ"מ, והוא שלא יאכל הספיחים וזה כר"ע שספיחים אסור מה"ת, אולם לפ"ז מ"ש עשבים מנין, לא יעלה לדעת ר"ת שלדעתו לא אסרה תורה רק בספיחים הנזרעים לא עשבים העולים מאליהם, ולדידי' צל"פ שלא יאכל כשכלה לחיה מן השדה, שעז"א ואכלו אביוני עמך כמ"ש בסמוך, ועוד מפרש שהנטישה הוא שיעזבם מרשותו שיהיה הפקר לא שהוא ישים עליהם גדר סביב והוא יחלקם לעניים, ופסק כן הרמב"ם [פ"ג מה' שמטה ויובל הלכה כד]:

ואכלו אביוני עמך. ובפ' בהר אמר לך ולעבדך שמשמע שכולם אוכלים, ואמר בספרא [שם סי' יב] בשם ר' יהודה, שקודם הבעור יאכלו אף העשירים ואחר הבעור יאכלו רק עניים, ופה מדבר אחר הבעור שלכן אמר ויתרם תאכל חית השדה, וכן דעת ריב"ב פה [וצריך לגרוס הכל אוכליס], ודעת ר' יוסי שענין הבעור הוא רק שיוציאם מרשותו ויפקירם ויוכל תיכף לזרות בהם שכן דעת רש"י והרמב"ן וכ"ש, וע"כ אמר שם שאחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הבעור וזה דעת הת"ק כשהפירות מועטים לך ולעבדך כי זוכה בהם תיכף וכמ"ש בפ"' הספרא שם:

ויתרם תאכל חית השדה. וכבר אמר זה בפ' בהר, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, ופי' חז"ל שבמ"ש לך ולעבדך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בא להקיש אדם לבהמה וחיה לענין שיהא פטור מן המעשר כמו שמאכל המיוחד לבהמה פטור מן המעשר תמיד [עיין במ"ל פ"ג מה' מעשר הלכה כ"] כן גם מאכל אדם פטור מן המעשר בשביעית, וכבר בארתי בפי' איוב (ה כג) שיש הבדל בין חית הארץ ובין חית השדה, שחית הארץ בא גם על המצוין בישוב וחית השדה הם המדבריות, ושם שכתוב לבהמתך ולחיה אשר בארצך מדבר בחית הישוב דוגמא דבהמה ומשכחת שהוא מאכל אדם ובהמה שזה חייב במעשר וי"ל שבא להקיש להפך כמו שמאכל אדם חייב במעשר כך בהמה לא תאכל בשביעית מאכל המיוחד לאדם ובהמה רק מעושר, לכן אמר פה ויתרם תאכל חית השדה ללמד שמ"ש חיה היינו גם המדבריות וזה בודאי אוכלת שלא מעושר. ולמד שההיקש בפ' בהר הוא להקיש אדם לבהמה לפטור מן המעשר, ודעת המכלתא כדעת האומרים שאין חייבים בתרומות ומעשרות מה"ת אלא דגן תירוש ויצהר כדעת הראב"ד [פ"א מה' מעשר ה"ט], ובזה מתרץ מ"ש כן תעשה לכרמך לזיתך, לבל נאמר שמ"ש ויתרם תאכל חית השדה מדבר בשאר פירות שאין חייבים במעשרות לז"א שכן תעשה לכרמך לזיתך שחייבים במעשר מה"ת. וז"ש הא מה ת"ל כן תעשה לכרמך לזיתך כענין שאמרנו:

יב

ששת ימים תעשה מעשיך. כבר בארתי בפ' בהר (סי' ז') שלשון שבת לה' לא נמצא רק בשבת בראשית ובשמטה, כי שמטה הוא ענין אחד עם שבת, שבא להורות חדוש העולם בימיהם וזה בא בשנים עיי"ש בארך, והיה עולה על הדעת שבשנת השמטה א"צ לנהוג מצות שבת אחר שכולו שבת, לכן אמר שבכ"ז תשמור בשנה זו גם מצות שבת, ובשבת אומר ששת ימים תעבד ופה אמר תעשה מעשיך, כי יש הבדל בין עבודה ובין מעשה, שהעבודה הוא עבודה קשה ובא ברוב על עבודת השדה, ובשמטה אינו עובד בשדה גם בחול, לכן אמר שבכ"ז הלא תעשה מעשיך ויתר עסקים, ובזה צריך אתה לשבת ביום השביעי וכל עסקים ומעשים של ימות החול:

למען ינוח שורך. המנוחה הוא הפך הטלטול, אם טלטול גופני אם טלטול נפשי, ואם יכלא השור והחמור בכלא בל יצא החוצה בזה לא ינוח לו, וע"כ שמדבר מן המנוחה שיצדק אצל השור שאתה לא תעשה בו מלאכה אבל השור כשרועה בשדה אע"ג שעושה מלאכה ותולש מן המחובר זה נחשב אצלו למנוחה, ועם מנוחה משתתף גם נחת רוח הפנימי, ובא בכפל שם נחת, ונחת שלחנך מלא דשן (איוב ל״ו:ט״ז) על נחת הנפשי, וע"כ בעשרת הדברות אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ושורך וחמורך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, דייק שרק עבדך ואמתך שהם חייבים במצות ינוחו כמוך שלא יעשו מלאכה אף בפ"ע. אבל שורך וחמורך לא ינוחו כמוך, כי יעשו מלאכה לרעות בשדה שזה מנוחה אצלם אם אין אתה מכריחם למלאכתך:

וינפש בן אמתך והגר. פעל נפש בא בתנ"ך ג' פעמים, פה, ובפ' תשא וביום השביעי שבת וינפש, ובשמואל ב' (טז יד) ויבא דוד וכו' עיפים וינפש שם, ומזה נראה שפעל זה בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות, שנפשו בו תתעטף ועיפה, כמו ותקצר נפש העם בדרך (במדבר כ״א:ד׳), ובנוחו מעט תשוב נפשו אליו. ובא על ה' וינח ביום השביעי (שמות כ׳:י״א), שבו נח מהעסק שפעל בששת ימי המעשה וע"כ בא הצווי שגם אנחנו נהיה נחים ביום ההוא, ובאשר גם אחר ימי בראשית ה' פועל תמיד ומחדש בכל יום מעשה בראשית ומנהיג ההנהגה הנחיית וההשגחיית, יצייר שמלאכת ששת הימים שבם יסד חוקי הטבע הוא אצלו יגיעה בגדולה, כי הוא נגד טבע האלהית שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים לא כפי מעשים טבעיים מוכרחיים, ובשבת שבת העסק הזה [כי השביתה מציין ההפסק בכ"מ] וינפש ששב אל נפשו ורצונו, שגם אצל ה' יאמר במליצה ותקצר נפשו בעמל ישראל (שופטים י׳:ט״ז), וכששב אל נפשו ורצונו אחר שהתיגע לעשות נגד טבע נפשו בא ע"ז פעל נפש, וע"כ עמ"ש ברית עולם ביני ובין ב"י אות היא לעולם (שמות ל״א:ט״ז-י״ז), שמציין מה שביום השבת שבת ופסק ממלאכת הטבע שיסד בששת ימי הבריאה ושב נפשו אליו לעשות מלאכה קלה שהוא מטבע נפשו שהיא ההנהגה הנסיית, אמר ששבת וינפש, ולא אמר שנח, כי לא נח לגמרי כי עדן עוסק ופועל כפי אלהותו, וע"כ במ"ש בעשרת הדברות עבדך ואמתך וגרך אשר בשעריך שמדבר בעבד שמל וטבל ובגר צדק שחייב במצות אמר למען ינוח עבדך ואמתך, ופה שידבר בעבד ערל ובגר תושב אמר וינפש, היינו שלא יעשה מלאכות כבדות, רק מלאכות קלות כישראל ביו"ט שאינו עושה מלאכת עבודה ובכ"ז עושה במלאכה קלה, ור' יאשיה ס"ל שיעשו כישראל בחש"מ, ור"ע ס"ל שיעשו כישראל ביו"ט, י"ל ר"ע לשטתיה ביבמות (דף מח) דאסור לקיים עבדים ערלים וסופו לגיירם לכן מחמיר בהם יותר מבגר תושב, ור' יאשיה יסבור כר' ישמעאל דמותר לקיים עבדים ערלים, ומ"ש מאימתי עושין יין נסך, עיין ע"ז (דף נז):

יג

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. שכר בארתי בפ' בא [על פסוק והיה לכם למשמרת] שהשמירה יאמר על הגדר והסייג שעושים אל המצוה לבל יפגע במצוה גופא, הרי צותה תורה לעשות משמרת וסייגים, ומזה למדו לאסור השבותים שהם סייג בל יפגע במלאכה גופא, ובשבת (דף י"ח) לרבות שביתת כלים, ובילקוט ראיתי דברים נוספים במכלתא זו וז"ל: לפי שהוא אומר ושמת את השלחן אם שינה עובר בל"ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו [והביא זה הרמב"ן בסוף ספר המצות], רמ"א לעשות דברי תורה עליך חוב [ר"ל שתשמרו ללמוד מה שאמרתי אליכם, וכמ"ש שמרם בתוך לבבך (משלי ד) וכמו הכתבתי בפי' משלי ובספרא בכ"מ שבא השמירה על הלמוד], ר"א אומר לעשות מ"ע ומצות ל"ת [הוא כמ"ד דהשמר דעשה נמי לאו הוא], ראב"י אומר אין לי אלא מה שפרט הכתוב שאר דקדוקי הפרשה מנין ת"ל ובכל אשר אמרתי אליכם, וכפי הנראה היה להם עוד מכלתא בפנים אחרים בפסוקים אלה, שכן ברמב"ם בסה"מ (מ"ע קלד) מביא לשון מכלתא עמ"ש כן תעשה לכרמך לזיתך והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברים עליו בל"ת אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בל"ת, ושם מפרש דברי המכלתא ולא נמצא בנוסחתנו:

ושם אלהים אחרים לא תזכירו. פעל זכר בקל מציין הזכירה בלב [אם לא כשכפל זכור אל תשכח וכמ"ש בספרא (בחקותי סי' ב') עיין בפי' שס], ובבנין הפעיל מציין הזכירה בפה, בין בפ"ע בין לפני אחרים, וע"כ במ"ש לא תזכירו היינו שלא ישבעו בשמם ושלא יעשנו בית ועד שכ"ז נכלל בלשון זה, ובסנהדרין (דף סג) לא תזכירו שלא יאמר לחברו שמור לי בצד ע"ז פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בכמו ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו, מ"ש שלא ידור נשמע גם מלשון לא תזכירו בהפעיל, רק מ"ש שלא יגרום לאחרים נשמע מלא ישמע על פיך כמ"ש בבכורות (דף ב' ע"ב), ועיין בתוס' סנהדרין שם ועיין בסמ"ג סי' לב, ומ"ש ר' נתן אומר, מובא בסנהדרין (דף קט), ומ"ש רבי אומר, בע"ז (דף מה) ובתמורה (דף כח) למד מן ואבדתם את שמם, ומ"ש ע"ז נקראת בלשון מגולה וכו', התבאר בפרשת קדושים (סי' ז') עיי"ש:

יד

שלש רגלים. נ"ל שדרושי המכלתא שייכים לפסוק שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ומכאן לא דריש רק מ"ש רגלים להוציא התגרים, ר"ל מ"ש לשון רגלים מפני שהיה דרכם לעלות לרגל ברגליו כמו שדרשו בחגיגה (דף ג') על מה יפו פעמיך בנעלים, וכן מ"ש בבלעם כי הכיתני זה שלש רגלים, ר"ל בעת ששנתה מהלך רגליה. והנה אמר שלש רגלים תחוג ואח"כ אמר שלש פעמים בשנה יראה, ובסוף פ' ראה אמר שלש פעמים בשנה יראה בחג המצות וכו', כי ממ"ש כאן הייתי אומר שיכול. לעלות לרגל בכל עת שירצה לכן אמר בחג המצות וכו' ומשם הייתי מפרש ששלש פעמים יראה בכל חג, ולכן לא די מה שנאמר כאן שלש רגלים תחוג לי בשנה שעדיין נפרש שהעלית ברגל הוא רק ג' פעמים בשנה, אבל בכל רגל חייב לתתראות בעזרה ג"פ, לכן אמר שמת שלש פעמים בשנת יראה, שגם הראיה הוא רק ג"פ בשנה, וצ"ל ת"ל שלש פעמים בשנה יראה, וממ"ש יראה מוציא הסומין, ובגמרא חגיגה (דף ב' ודך ד' ובכ"מ) יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, ר"ל שכתוב כמה פעמים יראה יראה פה ובפ' תשא ובפ' ראה לדרוש שתהיה הראיה גם מצד הבא לראות, וצ"ל זכורך להוציא הנשים זכורך להוציא שו"א, נראה שדריש ממה דכתיב שני פעמים זכורך להורות שבא בדיוק וממעט טו"א, והוא עפ"י מה שבארתי בפי' הספרא (ויקרא סי' כב) דמחד זכר לא ממעט טו"א ובגמרא חגיגה (דף ד') משמע שמן הכ"ף זכורך ממעט להו, ומ"ש כל זכורך וכו' צ"ל כל זכורך לרבות את הקטנים כמ"ש בגמרא, וכמו שמסיק דקרא אסמכתא בעלמא הוא, והוא עפ"י הכלל שנתתי בזה באילת השחר (כלל רל"ו), ויתר המאמר באזניהם להוציא חרשים עיין בגמרא.

טו

את חג המצות. שעור הכתוב את חג המצות תשמור למועד חדש האביב. ונראה שרצה ללמד מ"ש הרמב"ם [פ"ד מה' קדוש החדש הלכה ט"ו] שמה שאמרו חכמים אין מעברים בשני רעבון ובשביעית, היינו שלא יעברו בהם מפני צורך הדרכים והגשרים וכיוצא בהם, אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברים בכל זמן, ולכן אמר פה שהגם שהוא בשנת השביעית תשמור את חג המצות שיהיה למועד חדש האביב, ואם לא בא אביב בזמנו תעבר את השנה, והרמ"ה השיג עליו דבהדיא גרסינן תניא רמ"א ואיש בא מבעל שלישה וגו' אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומ"ט לא עברוה מפני ששנת רעבון היתה והרי שהיתה ראויה להתעבר מפני האביב ולא עברוה, ונראה שהרמב"ם סמך על המכלתא דפה שריב"ב חולק ואומר שגם בשביעית לא תהא מביא אלא בחדש האביב:

ולא יראו פני ריקם. שיביא עולת ראיה, וברייתא זו מובאה בחגיגה (דף ז'), וצריך להגיה כפי נוסחת הגמרא:

טז

וחג הקציר. הלא ענין שלש רגלים נתבארו במקומם וגם ענין זה נשנה בפ' תשא, רק פה בא להוציא ממה שיעלה על הלב אחר שבשביעית אין קציר ואין אסיף, לא ינהגו המועדות שתלויות בקציר ובאסיף, לכן למד שינתנו גם בשביעית כי כל הענין מדבר בשנת השביעית:

יז

שלש פעמים בשנה וגו' אל פני האדן ה'. ובפ' תשא אומר את פני האדון ה' אלהי ישראל, וכבר התבאר אצלי בפי' התנ"ך שכ"מ שיבא שם אלהים בכנוי אל ישראל כמו אלהי ישראל או אלהיך וכדומה, מורה על הקשר והדבוק שיש לו עם ישראל ביחוד ע"י ההשגחה המופלאה והנסים שיעשה עמהם, משא"כ כשמזכיר שם הויה או שם אלהים בלא כנוי מורה על ההשגחה הכללית, וההבאר זה עוד בפי' הספרא (אחרי סי' ק"ל) מכ"מ, וע"כ בפ' תשא שהיה אחר שנתפייס על חטא העגל, והם התיראו אז שיסיר השגחתו מהם בעבור חטאם כמו שיתבאר שם במקומו הזכיר שם אלהי ישראל להודיע שעדיין חבתו בעליהם ועז"א ה' אלהינו ה' אחד, והזכיר שם אלהינו על הדבוק שיש לו עמהם ולכן ואהבה כמו שהוא אוהב אותך, ובירמיה (לב) אמר אני ה' אלהי כל בשר וגו' ועתה לכן כה אמר ה' אלהי ישראל אל העיר הזאת וכו', שעל יעידת חורבן ירושלים שזה מצד הסרת ההשגחה קראו אלהי כל בשר, ועל יעידת הישועות העתידות שדבר שם מפסוק כ"ו ואילך הזכיר שם אלהי ישראל שזה יעשה בהשגחה המיוחדת עליהם, ועז"א אלהים אלהיך אנכי (תהילים נ׳:ז׳), וכמו שבארתי שם בפירושי עיי"ש:

יח

לא תזבח על חמץ דם זבחי. חוזר למ"ש את חג המצות תשמור שבעת שישחט הזבח המיוחד בחג הזה שהוא הפסח לא ישחטנו בעוד שנמצא לאחד מהם חמץ בביתו, ובמ"ש דם זבחי מקפיד גם על זריקת הדם, וטעמא דר' יהודה נ"ל ממה דכתיב בפ' תשא לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, שיש שם זרות גדול בלשון, שכלל הוא כשבא שם אחד שני פעמים יבא ראשונה בבאור ובשניה יבא בכנוי או בקצור ואם הכל מדבר בפסח לבד היה לו לומר לא תזבח על חמץ דם זבח הפסח ולא ילין חלבו עד בקר, לא שיאמר בראשונה סתם זבחי, ובשניה בפרוטרוט זבח חג הפסח, ומזה הוכיח שמ"ש דם זבחי אינו הפסח לבד רק כולל גם התמיד, וז"ש בפסחים (דף סד) זבחי המיוחד לי, ולדעת ר"ש שם כפל זבחי זבחי לדרשא, עיי"ש:

ולא ילין חלב חגי עד בקר. בפסחים (דף ע"א) מיקי לה רב כהנא בחגיגת ט"ו, וכתבו התוס' שמזה למד לכל החגיגות וכ"מ בחגיגה (דף י' ע"ב), ועז"א במכלתא ללמד על החלבים ר"ל של כל החגיגות, כי מה שמוקי בחגיגת ט"ו משוס דמשמע שמדבר מפסח, ובירושלמי מוקי לה בחגיגת י"ד, שבזה שייך עם הפסח, ותחתיו אמר בפ' תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, והרמב"ם בסה"מ [מל"ת קטז] ובחבורו (פ"א מה' ק"פ ה"ז) למד מזה למניח מאיסורי הפסח, וכבר האריך בזה במ"ל שם ואכמ"ל, ומן החלבים למד לבשר העולה, וכן ממ"ש בעולה כל הלילה עד הבקר למד לחלבים ובארתי בפ' צו (סי' ד'):

יט

ראשית בכורי אדמתך. חוזר למ"ש וחג הקציר בכורי מעשיך, ופרשת בכורים נאמר בארך במשנה תורה, ובא פה ללמד שהגם שבם נאמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה שיקח שרי ולא משקה בכ"ז אם לקח פרי יכול להביא משקה והוא אם דרך הבכורים של הפירות שלקח ועשה מהם משקה שפה אמר בכורי אדמתך תביא ולא הזכיר שם פרי, וכמ"ש בירושלמי (פי"א דתרומות) וממ"ש בכורי אדמתך מוציא אריסין וחכירות וכו' כמ"ש בבכורים (פ"א) ושם אומר אשר נשבע לאבוהינו לתת לנו וממעט גרים ועבדים ונשים וטו"א, ופה אמר סתם תביא, ונקיים שני הכתובים שאלו מביאין ולא קורין וכמ"ש בבכורים שם:

לא תבשל גדי. שב אל חג הסוכות שהיה מנהג עובדי אלילים לבשל ולאכול בעת אוסף התבואה בשר בחלב והזהיר ע"ז, וקבלו חז"ל שלאו דוקא בחלב אמו ולאו דוקא גדי, כי גדי משתתף עם מגד ונקרא כן הולד הרך שיאכלוהו למגדנות, בין של עז בין של פרה ורחל, דהא הוצרך לפרש גדי העזים, ולאו דוקא בשול לבד כי הבשול בא על תקין המאכל לאכילה, ויתכן שיבשל לצורך עצמו או לצורך אחרים, וע"כ באה האזהרה ג"כ להורות שבא בדיוק אחד לאיסור בשול ואחד שלא יבשל לצורך אכילתו היינו שלא יאכל [ולא אמר לא תאכל כי אינו אסור רק דרך בשול] ואחד שלא יבשל אף לצורך אכילת אחרים, היינו שלא יהיה לו הנאה ממנו, וכן מ"ש בחלב אמו לאו דוקא כי כל חלב הוא אמו ומיניקתי, ור"ל החלב שממנו ינק ונתגדל לא תבשל אותו בה, ולמדו בדרכי הלמודים שדוקא חלב ממינו בזה נקרא חלב אמו לא חלב טמאה ולא חיה, ויש בזה דעות שונות במכלתא ופירושו התבאר בגמרא (חולין דף קיד) ודף קטו), ומפני שכבר קדמוני בזה (פרשי המקרא והמכלתא לא רציתי להאריך בזה:

כ

הנה אנכי שולח מלאך לפניך. על פרשה זאת התפלאו המפרשים ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, כי בפ' תשא הזכיר שאחר חטא העגל אמר ה' למשה לך עלה מזה וגו' ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני וגו' כי לא אעלה בקרבך הי עם קבה ערף אתה פן אכלך בדרך וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ומרע"ה אמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ומדוע פה שישראל לא חטאו כלל אמר ה' ג"כ שישלח מלאך ולא התאבלו ומשה לא בקש ע"ז כלל, ושם אמר שאם אעלה בקרבך וכליתיך, יפה אמר בהפך שהמלאך לא ישא לפשעכם, והשר אברבנאל חבר ע"ז ספר מיוחד בשם עטרת זקנים ובקר את כל דברי המפרשים אשר קדמוהו ושאל עליהם המון קושיות אמנם שטתו אשר חדש שפה לא יעד את המלאך רק בעת ילכו במדבר עד בואם אל הארץ המיוחדת להשגחת ה' שאז ינהגם ה' בעצמו, אבל המדבר לא היה ראוי לכך, וע"כ לא התאבלו כי היו מקוים לכנוס תיכף לארץ ואז ינהגם ה' בעצמו זה תורף דבריו, וכל מבין ירגיש כמה מהדוחק שיש בשטה זו, והלא במדבר ובמצרים נגד אבותם עשה פלא בעצמו שלא ע"י אמצעי ולמה יעזבם עתה אף לפי שעה להנהגת מלאך, ולמה קבל משה הנהגה זו לפי שעה בעוד לא חטאו ישראל, ואחר החטא לא רצה בזה אף לפי שעה ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ועוד שאלות הרבה אשר נמנעתי להזכירם מפני אהבת הקצור. ולדעתי המלאך שיעד עתה להנהגתם הוא ענין אחר מן המלאך שיעד אחר חטא העגל, שכבר בארתי בפ' שופטים בענין המלאך שהתגאה אל גדעון, שהמלאך יהיה לפעמים שליח שאין אדוניו אתו, ולפעמים ה' מדבר ופועל בו והוא שליח שאדוניו אתו, וה' שוכן בקרבו, וגדעון היה לו ספק במלאך שהתראה אליו ובקש אות שיברר לו שהוא מלאך שה' שוכן בקרבו, וזה יתברר לו ע"י שיקבל מאתו קרבן שהמלאך לא יקבל קרבן וזובח לאלהים יחרם, וע"י שקבל מאתו קרבן ידע שה' שוכן בקרבו, כמ"ש ועשית לי אות שאתה מדבר עמי (שופטים ו'), משא"כ מלאך של מנוח לא קבל קרבן לעצמו כמ"ש ואם תעשה עולה לה' תעלנה (שם יג) כי היה שליח שאין אדוניו אתו. והנה אמרו חז"ל שמכל דבור שידבר ה' נברא מלאך, ר"ל שכל דבור היוצא מאת ה' ר"ל גלות רצונו לעשות איזה דבר, תיכף יתהוה הדבר כי הוא אמי ויהי, והכח שיעמיד את הדבר אם להתהוות לפי שעה אם להתקיים משך זמן אשר ירצה ה', הוא מלאך ה' שליח מאתו להוית הדבר ההוא ולקיומו, וה' ינהיג לפעמים לפי סדרי הטבע שקבע מששת ימי בראשית עד ימי עולם, והכתות הממונים להנהגה זו נקראו צבא ה', כמ"ש ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו (תהלים קג), ולפעמים יצוה רצונו לשנות את הטבע וסדריה ואז יברא מלאך שנתן לו הכח לשנות את הטבע ולעשות נס להתנוסס, ובאשר גם ההנהגה ההשגחיית מתתדשת בכל רגע לעשות מעשיה כפי ההשגחה, אם לפי שעה אם בהמשך זמן, מכל דבור ודבור יברא מלאך שליח ה' לעשות הדבר שהוטב בעיני רצונו הטוב, ואם יהיה המעשה לפי שעה, יהיה המלאך לפי שעה, ואם לזמן רב, יתקיים המלאך הממונה לזה זמן רב. ועז"א חז"ל במליצתם שבכל יום נבראים מלאכים ואומרים שירה ונטבעים בנהר דינור, כי בכל פועל השגחיי שיעשה בכל רגע יברא מלאך שליח לעשות הדבר, והוא השירה שהוא אומר במה שימלא רצון ה', ונטבלים בנהר דינור שכבר באר דניאל בחזיונו שהמון המלאכים המושפעים מאתו יתברך הוא הנהר די נור די נפק מן קדמוהי, שהולכים דרך עולם הכסא אל עולם החיות, ויניעו את האופנים לפי רצונו כמ"ש (דניאל ז') כרסיה שביבין די נור וכו' נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי וכו' וכמו שבארתי בפי' שם, וה' יעד בתורתו שאם ישמעו אל מצותיו יתן מטר ושובע ושלום וכל הטובות, אף שלפי הסדר המערכיי יחויב שיהיה אז חרב ובצורת וכל רע, קשר ה' את סדרי הטבע בקשרים רוחנים שישתנו לפי מעשה בני אדם ושמירתם את מצות ה' או בעברם עליהם כן ישתנו אז סדרי המערכה לטוב או לרע, ומי הוא השליח הממונה מאתו יתברך אז לפעולות אלה לשנות את המערכה לפי מעשה בני אדם הבחיריים, בהכרח שהמעשים בעצמם שיעשו בני אדם כפי בחירתם הם המלאכים הממונים מאת ה' לשנות סדרי הטבע ולעשות טובות או רעות, שע"ז המליצו שמכל מצוה נברא מלאך, ואמרו חז"ל עשה אדם מצוה אחת נותנים לו מלאך אחד לשמרו, עשה שתי מצות נותנים לו שני מלאכים וכו', כי כל מצוה היא מלאך שליח לשמרו בשמירה השגחיית כפי כח אותה מצוה ויחוסה אל ההנהגה ההשגחיית, ובעת ירצה ה' לשנות חוקי המערכה לצורך ענינים כוללים, זה יעשה ע"י מלאכיו גבורי כח עושי דברו אשר בראם ויעמידם לפני כסא כבודו מששת ימי בראשית, והם עומדים בסדרים קבועים איש על משמרתו זה למעלה מזה ומקבלין דין מן דין מראש מקדמי ארץ. וזה יהיה בשני פנים, שלפעמים יהיה המלאך שליח שאין אדוניו אתו רק מסר בידו הכח לפעול כפי הצורך אל הנס והפלא, וזה לא יביט כלל אל מעשה בני אדם כי הוא שליח בלא תנאי, שאף אם ימרו העם ויעותו את דרכם הוא מחויב לעשות שליחותו כל עוד לא תגיעהו פקודת ה' לבטל השליחות, ולפעמים יהיה המלאך שליח שאדוניו אתו, ל"ל שעקר הפעולה יעשה ה' בעצמו, רק שכל פעולותיו שיעשה גם בעצמו הם ע"י שלוחיו ומלאכיו, ואז לא תקרא הפעולה על שם המלאך רק על שם ה' השוכן ומתלבש בו, ואז יקרא המלאך בשם ה' כי שמו בקרבו, כמו שתמצא ביעקב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב וגו' שא נא עיניך וגו' אנכי האל בית אל (בראשית לא), ובמכת בכורות אמר ועברתי בארץ מצרים וכו' אני ה' ודרשו אני ולא מלאך ובכ"ז כתוב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, והיה המשחית שליח שאדוניו אתו, שלא כדרך הדבר שאמר תמיד הנה יד ה' הויה במקנך ואמרו חז"ל שיד ה' הוא הדבר, ובדה"א (כ"א) באר זה במ"ש וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה, שפי' שמ"ש וישלח ידו היינו המלאך, שהמלאך המשחית נקרא ידו של השם והוא היה המשחית והיה שליח שאין אדוניו אתו, עיין בפרושי שם, ויש הבדל בזה, שהמלאך שאדוניו אתו יקרא בשם האדון, וחייבים לשמוע בקולו ומצותיו כי ה' דובר בו והממרה את פיו הוא כממרה את פי ה' בפניו שחטאו גדול מאד, אבל המלאך שאין אדוניו אתו הוא אין לו לצוות ולהזהיר ואין חייבים לשמוע מצותיו. והנה בלכת ישראל במדבר כתיב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ואמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, נמצא שעמוד הענן והאש נקרא בשם מלאך האלהים שהיה הולך לפניהם לשמרם ולהאיר להם כמש"פ שם, והוא היה מלאך שאדוניו אתו וכמ"ש (במדבר יז) שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה וכו' ועננך עומד עליהם וכו', וע"כ היו משתחוים נכח עמוד הענן, שהשתחוו להאדון השוכן בו, ומלאך כזה יעד להם עתה במ"ש הנה אנכי שולח מלאך לפניך, שהוא מלאך שיהא מרכבה ומעון לשכינת ה' אשר ישכון בקרבו, שהשם אשר שמו בקרבו באמצעות מלאכו ישמור אותך בדרך ויביאך אל המקום אשר הכינותי. ובזה הודיע להם שכבר הכין ההכנות הצריכים לשיבואו ישראל שמה מקדושת הארץ והכנתה לשיהיו עיני ה' בה, וגם כפי דברי חז"ל במדרש תנחומא רומז שהכין בהמ"ק של מעלה מכוון כנגד בהמ"ק של מטה, ולכן היה זה בשורה טובה כי לפי מעלת ישראל אחר שקבלו את התורה התעלה גם המלאך המוכן לשמרם בשכינת עוז ה' בו במדרגה גבוהה מאד, והמקובלים אמרו שהוא מיכאל אחד מן השרים הראשונים שהוא מלאך פניו, כמ"ש ומלאך פניו הושיעם (ישעיה סג), ולדעת חז"ל הוא מט"ט ששמו כשם רבו, משא"כ אחר חטא העגל רצה לשלוח שליח שאין אדוניו אתו, רק שמסר בידו הכח לעשות נסים ולשדד הטבע לצרכם, ובאר שם כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך, ר"ל כי יש הבדל בין הממרה פי מלך בפניו שזה נקרא מורד במלכות וענשו כבד מאד, ובין העובר על מצות המלך שלא בפניו שזה רק חטא פרטי וניתן למחילה, וע"כ אמר שאם יהיה שליח שאדוניו אתו כמו שיעד בפ' משפטים, אם יחטאו יחשב זה כמורד במלכות שמים בפניו ויתחייבו כליה, וע"כ לא אעלה בקרבך רק ימסור הכח להמלאך לשמרם ולהביאם אל הארץ, וע"כ לא צוה שם שישמעו בקולו, כי מלאך הזה אין לו ענין עם העם לצוותם או להזהירם, כי לא נשלח רק לשמרם ולהביאם אל הארץ ואין לו להביט על מעשיהם כלל, וע"כ התאבלו העם ומשה התפלל ע"ז, לא כן מלאך הזה שהוא מלאך שה' שוכן בו, ונעלה עוד מן מלאך האלהים שהלך לפניהם עד הנה בעמוד אש וענן, כי הוא יוסיף פליאות ושמירה יתרה באשר הולכים ומתערבים אל ארץ אויביהם וצריך לכבוש האויבים ולגרשם, והגם כי בהרבה מדרשי רבותינו נראה שהבינו שהמלאך הנאמר כאן הוא עצמו המלאך הנאמר בכי תשא, וכן דעת רש"י ז"ל בפירושו, הנה נמצא להם מאמר אחד מסכים עם דברינו, והוא במדרש רבה (סוף פל"ג) הנה אנכי שולח מלאך אמר הקב"ה למשה מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים, וכן באברהם אמר ה' אלהי השמים הוא ישלח מלאכו לפניך, ויעקב אבינו אמר לבניו ובמלאך הגואל אותי א"ל הוא גאלני מיד עשו הוא הצילני מיד לבן הוא זנני ופרנסני בשני רעבון, אמר הקב"ה למשה אף עכשיו מי ששמר את האבות ישמור את הבנים שנאמר הנה אנכי שולח מלאך בכ"מ שהמלאך נראה השכינה נראית שנאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וכו' ויקרא אליו אלהים, ולא עוד אלא בשעה שצועקים ישראל לפניו תבא להם תשועה, כך בסנה שנאמר הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שמות ג), וכן בגדעון ויבא מלאך ה' וירא אליו מלאך ה', וכן לעתיד לבא בשעה שיגלה המלאך הגאולה באה שנאמר הנה אנכי שולח מלאך וגו'. והן הן הדברים שבארתי בזה בעזה"י. וכן הרמב"ן דעתו שמלאך הזה היה גבוה במדרגתו מן המלאך שרצה לשלוח אחר חטא העגל, עיי"ש:

כא

השמר מפניו אחר שה' שורן בקרבו כמ"ש (דברים כ״ג:ט״ו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וכו' ולא יראה בך ערות דבר, ושמע בקולו במ"ע, אל תמר בו במל"ת (כמ"ש בפי' יהושע סימן אל"ף),

לא ישא לפשעכם אחר ש שמי בקרבו והרי זה כמורד בפני המלך שאין לו תקנה, ועז"א לפשעכם שהפשע הוא המרד שכל מה שתחטאו יחשב לפשע ומרד בפני המלך, וזה עצמו מ"ש כי לא אעלה בקרבך פן אכלך בדרך, וגם נגד מ"ש אל תמר בו אמר כי לא ישא לפשעכם, ונגד ושמע בקולו אמר כי שמי בקרבו וכל מה שיצוה הוא צווי ה' בעצמו שאתה מחויב לשמוע, וגם יאמר כי אם תמרו בו לא יוכל לסלוח כי חיותו הוא שמי אשר בקרבו שזה הוא נפשו ורוחו, ואם תחללו את שמי תפגמו את חייו וקדושתו שזה לא ניתן למחילה, וחז"ל במד' פי' אל תמירנו בו, כי בא הלשון שלא בדקדוק, שהיל"ל אל תמרה, ודעת הראב"ע שהוא מפעלי הכפל, ודעת הרשב"ם שהוא מגזרת אם המר ימירנו עיי"ש וזה דעת חז"ל, ר"ל שלא יחשב שגם הוא יש בו אלהות שזה גדר תמורה שיעשה שניהם קדש, כי רק שמי בקרבו, ובהסתלק שמי נסתלק חיותו וקדושתו:

כב

כי אם שמוע. ר"ל ואל תאמרו שא"כ הוא לרעתכם וטוב יותר שישלח מלאך שהוא שליח שאין האדון בקרבו, שאז אף שתחטאו, בכ"ז יעשם שליחותו, עז"א שנגד זה יש שכר הרבה כי אם שמוע תשמעו בקולו הלא אז ועשית כל אשר אדבר, כי כל מה שיצוה אתכם הוא דבורי שאני מדבר אליכם, וגדול יותר שכר מי שעושה מצות המלך ורצונו בפניו ומי ששומע הדבור מפי המלך בעצמו שמדבר עמו פנים אל פנים שזה מורה על האהבה והדבוק שיש למלך עמו, ואז ואיבתי את אויביך, שמאהבתי אותך אויביך יהיו אויבי, וכמ"ש (תהילים קל״ט:כ״ב) תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, ויש הבדל בין אויב ובין צורר, האויב הוא השונא בגלוי ואינו מציין עשיית רע בפועל, והצורר מציין עשיית רע בפועל ואינו מציין האיבה, כי לפעמים יעשה זה מהנאת עצמו לא מחמת איבה, ואני אשלם לכ"א מדה כנגד מדה, ועז"א וצרתי את צורריך, ויש עוד הבדל, כי מלאך שאין אדוניו אתו שליחותו קצוב, ואם יתחדש איזה ענין שצריך להוסיף בנסים אין לו כח ע"ז, אבל המלאך שאדוניו אתו ידבר אליו אדוניו בכל עת מה שיחדש נסים ונפלאות לפי הצורך בלי קצבה, ורמז זה במ"ש ועשית כל אשר אדבר אתה תעשה ותסבב שאדבר, ר"ל שלפי מעשיך אוסיף לדבר להוסיף לך כח ועצמה ולטובה אות:

כג

כי ילך. אחר שתראה שמלאכי ילך לפניך והוא יביאך אל האמורי והחתי, ולא לבד שתכבוש את הארץ שזה יהיה ביד המלאך, כי גם והכחדתיו, שהוא מה שישמיד שרשו בשמים שיפול השר שלו (לכן אמר לשון יחיד) שההכחדה מורה שידמה כאלו לא היה בעולם כלל שזה לא יוכל המלאך לעשות להכחיד מלאך אחר, לכן אמר והכחדתיו שזה מעשה ה' לבדו, ולכן אני מלוך שלא תשתחוה לאלהיהם כמו שעשה אמציה כשכבש את שעיר הביא אתו אלהי שעיר לעבדו בחשבו שעי"כ יכפר רוגז אלהי הארץ על שהרג את עובדיו, כי הלא אכחיד גם שרם ממעל שהם עובדים להם. ולא תעשה כמעשיהם כמ"ש (דברים י״ב:ל׳) פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך וגו' לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, שתדון אחרי שנשמדו מפניך מפני שעבדו לע"ז בעבודות אלה מבואר שהם עבודות טובות, שלכן יקנא ה' על שלא עבדו אותו בעבודות אלה הראויות אליו לא לאלהים אחרים, ועז"א גם פה שלא תעשה כמעשיהם לשמים, רק בהפך הרס תהרסם ובזה ועבדתם את ה' אלהיכם:

כה

ועבדתם, והגם שאמרו שבט חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא, ועי"כ תחשבו לעבוד גמולות להשיג מהן ענינים אלה, ע"ז משיב, שאם תעבדו את ה' ותתפללו לפניו, תשיגו כ"ז מאת השי"ת וישנה את המזל בכל אלה, אם לענין המזונות וברך את לחמך ואת מימיך שכולל כל מאכל ומשקה, ויהיה לך יתרון בזה, כי המזונות שתשיגו ע"י הטבע והמזל אינם בטוחים מחלאים רעים שבאים בסבת המזונות, אבל אני אסיר מחלה מקרבך. ונגד בני אמר,

כו

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך שזה לא ימצא בא"י כלל. ונגד חיי אמר את מספר ימיך אמלא, שלא ימצא איש שימות בקוצר ימים:

כז

את אימתי, עוד תרויח שע"י שאלך בקרבך תתפשט האימה שלי עד למרחוק (גדר האימה הוא מה שמתיראים מפני דבר גדול ונורא יראת הרוממות) ובזה והמותי את כל העם וגו', וציין זה בג' מדרגות, כי לארץ האמורי נכנסו ישראל והם התקבצו ללחום עמהם וה' הממם בעמידת השמש והירח ובאבני אלגביש ואז נסו מפני ישראל, ועז"א אשר תבא בהם שמורה שנכנסו לתוך מחנותם רק שה' הממם בכל צרה. ונתנם עורף לפני ב"י:

כח

ושלחתי. שלאומות חוי כנעני חתי לא תצטרך לבא בהם וללחום עמהם, רק אשלח את הצרעה והיא תגרש אותם מלפניך, היינו שיברחו קודם שתבא אליהם עד שלא אצטרך להומם ולתתם עורף:

כט

לא אגרשנו. ולאומות פרזי ויבוסי שהם ישארו בארץ, הוא מצד שלא לגרשם בפעם אחת שאז יהיה משלחת חיה וצריך להאריך שתפרה ותרבה עד שתנחול את הארץ, ר"ל שיהיו במספר רב עד שכ"א יחזיק בנחלתו, כי גבולך יתפשט מים סוף עד ים פלשתים, ואז אתן בידכם את יושבי הארץ בענין שיגרשו מן הארץ, באשר אתה תוכל לישב תחתיהם ולא תהיה הארץ שממה:

לב

לא תכרות. וכאשר הגרושין יהיה מעט מעט וישארו עוד מהם יושבים בארץ פן תרצה להשלים עם יושבי הארץ כדי שתנוח מכבד מלחמה, וזה בשני פנים: או שתכרות עמהם ברית באופן שהם ישארו בעבודת אליליהם כדרך כורת ברית אהבה, עז"א לא תכרות להם ולאלהיהם ברית:

לג

לא ישבו, או שהם יכנעו תח"י והארץ תהיה שלך והם ישבו בארצך כגרים, שבשני האופנים יחטיאו אותך לי שתעבוד את אלהיהם וגם יהיו לך למוקש בעניצים אחרים כמ"ש (במדבר ל״ג:נ״ה) והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם וגו' וצררו אתכם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.