אברבנאל/שמות/כד

אברבנאל שמות כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואל משה אמר עלה אל ה' וגומר עד ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה. נחלקו המפרשים בדבור הזה מתי נאמר. ואמרו חכמי צרפת כי זה נאמר קודם מתן תורה כשהגביל את העם אבל חכמי ספרד קיימו וקבלו שהיה זה אחר מתן תורה כסדר הפרשיות ואמנם מתי היה זה הנה הוא כפי מה שאומר. כבר ביארה תורה שישראל באו מדבר סיני ביום הראשון לחדש השלישי שיצאו ממצרים ומשה רבינו ע"ה עלה אל האלהים ביום הב' לחדש ההוא עלה אל ההר להגיד דבר העם ותשובתו. ואז צוהו השם שירד לקדש את העם שנאמר לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום הג'. ר"ל הג' לאותו דבור שהוא יום ששי לחדש לקבל את התורה ובאותו יום ו' היה קול השופר והוציא משה את העם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר ושמעו עשרת הדברות ואחרי ששמעו אותם באותו יום עצמו אמרו למשה שהיה עמהם במחנה. דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים וחייבו עצמם לשמור ולעשות ככל אשר צוה אותם משה מפי השם והקדוש ב"ה אמר אז למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי אך העם עם היות שמפני הפחד נעו גם נדו ויעמדו מרחוק. הנה לא רצו ללכת לאהליהם אבל עמדו שם ומשה נגש אל הערפל ושם נאמר לו פרשת אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ומצוות אלה המשפטים כלם ופרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך עד כי יהי' לך למוקש. וכאשר מרע"ה קבל כל זה ורצה לרדת ללמד אל העם צוהו יתברך קודם רדתו הפרשה הזאת ואל משה אמר עלה אל ה' רוצה לומר שאחרי שירד וידבר אל העם ישוב שמה ויעלה פעם אחרת הוא ואהרן ובניו ושבעים מזקני ישראל ושכלם ישתחוו מרחוק ונגש משה לבדו רוצה לומר אל הערפל אשר שם האלהים והם רוצה לומר אהרן ובניו והזקנים לא יגשו לערפל. ואמנם העם שהיו עומדים מרחוק לא יעלו עם משה בעליה ההיא כי מפני שהי' הוא ע"ה והם יחד בתחתית ההר כששמעו הדברות. הוצרך להזהיר שעתה כשיפרד משה מהם ויעלה לא יעלו גם הם אחריו אבל ישארו במקומם והנה באומרו עלה אל ה' ונגש משה אל ה' התעוררו חז"ל ואמרו בסנהדרין (ד' ל"ח) עלה אלי מיבעי ליה אמר ליה זה מטטרו"ן ששמו כשם רבו דכתיב כי שמי בקרבו וכפי מה שפירש הרמב"ן על דבריהם יהיה פירוש הכתוב ואל משה אמר הש"י עלה אל ה' שהוא מטטרו"ן שנקרא ה' כשם רבו. ואין דעתי סובל שיקרא בשם ה' ויאמר השם מיוחד ההוא בלתי לה' לבדו וכבר הוכחתי זה תוכחת מגולה נגד השמש. ואשר יראה לי יותר נכון ומתישב הוא. שאחרי שהודיע השם שליחות המלאך והזהיר השמר מפניו ושמע בקולו וגומר מיד התחיל המלאך לדבר אל משה ולצוותו בשם ה' אל עולם וזה הוא אמרו ואל משה אמר עלה אל ה' רוצה לומר ואל משה אמר המלאך הנזכר למעלה עלה אל ה' ונגש משה לבדו אל ה' כי צוה לו המלאך ההוא שיעלה משה ואהרן ובניו והזקנים שמה קודם שתתחיל הנהגת המלאך ההוא ולכן לא אמר עלה אלי אלא עלה אל ה' ונגש משה לבדו אל ה' לפי שהי' המלאך מצוה לו כל זה. והוא פירוש נאה ומתקבל מאד. הנה התבאר שכל הדבורים שנאמרו עד כאן היו אחרי ששמעו ישראל עשרת הדברות. וכלם נאמרו למשה ביום הו' ההוא והעם היה יושב מרחוק פונה אל ההר והעם משתאה מחריש עד בוא משה ע"ה ואז ירד ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ודבר ה' הם פרשת אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וכן פרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכן ספר להם את כל המשפטים שבפרשת אלה המשפטים ואז ענו כל העם פה אחד כל אשר דבר ה' נעשה כלומר קבלנו על עצמנו כל המצות האלה שדבר ה' לך וכלם נשמור ונעשה ואז באותו יום הו' בערב אחרי שמשה דבר אל העם ושמע תשובתם כתב את כל דברי ה' שהוא שם כלל לכל מה שנאמר לו מהדבורים והמשפטים והשכים בבוקר יום הז' לחדש ובנה מזבח תחת ההר רוצה לומר בתחתית ההר מחנה ישראל מזבח אדמה כמו שנאמר לו. וכן בנה שנים עשר מצבות לי"ב שבטי ישראל ונכנס עם הש"י בברית חדשה בדם הברית על התורה ושלח את נערי בני ישראל שהם היו הבכורות כדברי המתרגם או הבחורים אשר כח בהם לעמוד לשרת באותן הזבחים שיהיו מקריבין פרים גדולים והנערים ההם העלו עולות על מזבח השם כבשים בני שנה שהיו כלם כליל לגבוה ועליהם נאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני ויזבחו זבחים שלמים לאכול ולשמוח שם לפני ה' מהפרים שהביאו שמה ולקח חצי הדם וישם אותו באגנות והם כלים עגולים או מזרקים וחציו האחר זרק על מזבח ה' להורות שהעם הנבחר התאחדו עם אלהיהם כמו שהדם נושא הנפש הוא אחד בעצמו ולכן הי' חצי הדם בזריקה על מזבח השם וחציו לזרוק על העם. אבל איך זרק הדם ההוא על כל העם הרב שהיה שמה חשבו מהמפרשים שזרק אותו על הזקנים לבדו שהם אשר קרא בהן עם ואני אחשוב שזרק חצי הדם על מזבח השם וחציו על המצבות שהיו כנגד שבטי ישראל ועל זה אמר שזרק אותו על העם. מפני שהיו המצבות מורות על העם. ואמנם איך שיער החצאין ההם בדם כבר הרבו חז"ל בו הדעות וכלם בחכמה נאמרו. אך כפי הפשט נוכל לומר שהיו לפני משה כלים רבים שוים מאותם המזרקות או האגנות. והיה לוקח מן הדם מזרק אחד מלא דם לה' ומזרק אחד מלא כנגד העם וזכר הכתוב שקודם קבול הברית קרא מרע"ה באזני העם את ספר הברית. והוא מה שכתב בערב היום הו' כמו שנזכר לראות אם אחרי שנתיישבו בדעתם כל הלילה ההיא נתחרטו מקבלת המצות אם לא ואז ענו כל העם גם כן באגודה אחת כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע רוצה לומר עם היות הדבורים והמצות אשר צויתנו רבות מאד דע לך כי כל אשר דבר ה' לך נעשה ונקיים ולא בלבד המצות האלה שאמרת. אבל גם מצות אחרות אם יצוה עוד אותנו נשמע אותם ונקבלם. ולכן הוסיפו לומר ונשמע אחרי נעשה. ואפשר שאמרו ונשמע שישמעו אל דברי המלאך שישלח לפניהם כמו שצוה השמר מפניו ושמע בקולו. ואחרי שקבלו על עצמם המצות לקח משה את הדם ויזרוק על העם רוצה לומר על מצבותם המורות על השבטים או על העם עצמו ואמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. ואחרי שפעל ועשה אדון הנביאים את כל המעשים האלה עלה והעלה עמו להר אהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל כמו שצוהו יתברך. ואין ספק שהיו מכלל הזקנים ההם אלעזר ואיתמר בני אהרן חור ופנחס יהושע וכלב בצלאל ואהליאב ודומיהם אבל קצר הכתוב בזכרונם. והנה צוה יתברך בעליה הזאת לשתי סבות. הא' כדי שיעלו ראשי העם ושוטריו לתת שבח והודאה לפניו יתברך על התורה אשר נתן לעמו ולכן אמר והשתחויתם מרחוק כי זה היה תכלית עלייתם להשתחוות למלך ה' צבאות על החסד אשר הגדיל לעשות לעמו ונחלתו. והיה עולה עמהם משה כעבד המלך נאמן ביתו שבבוא אנשים זרים להשתחוות למלך בחצר בית מלכות הוא יכניסם יבוא לפניהם ויצא לפניהם וידבר בעדם זה הוא התכלית הראשון העצמי בעליה הזאת. והתכלית השני הוא שבעבור שהיה אפשר קרוב בשליחות המלאך שיטעו ישראל באלהותו ויעבדוהו כאשר עובדים רוב האומות את אלהיהם המנהיגים אותם לכן רצה יתברך שיעלו ראשי העם עם משה אל ההר כדי ששם יזכו למדרגת הנבואה ויראו את אלהי ישראל וישיגו שאינו המלאך המנהיג אותם אבל הוא אלהי האלהים. ולכן צוה שיעלו למקום הקדוש המוכן ההוא ובאותו המעמד המקודש יכירו וידעו אדנות הש"י והיותו מושל בשכלים הנבדלים כלם ובגלגלים והנה עלה עמהם משה לא להשיג אותה ההשגה כי כבר היה שלם בה אלא מפני שהזקנים לא היו ראוים למדרגת הנבואה ההיא אם לא יצטרף אליהם משה רבינו עליו השלום שבאמצעותו היו מוכנים להנבא וכמו שאמר ואצלתי מן הרות אשר עליך ושמתי עליהם. ומזה תדע שאמרו כאן ויראו את אלהי ישראל הוא מדרגת הנבואה אמתית ושלא הרסו ועברו את גבולם ולא השיגו השגה משובשת כדעת המגנים אותה ומפני שהעם לא זכו לדבר מזה כי נתרחקו מהשלמות ועמדו בו ברחוק לכן אמר והעם לא יעלו עמו כי באמצעות משה ינבאו הזקנים אבל לא העם ויהיה אמרו ויעל משה ואהרן ויראו את אלהי ישראל כפי הדרך הזה שכלם עלו יחד וכלם ראו והשיגו זה. אבל הם השיגוהו לצורך והכרח רב ומשה רבינו עליו השלום השיגו אז כדי לעזרם ולהכין אותם לקבל אותה השגה. והנכון בעיני שהמצוה היתה למשה עלה אל ה' אתה ואהרן וגומר וכלם צוה והשתחויתם מרחוק שישתחוו למול הערפל אשר שם האלהים על התורה והמצות שנתן לעמו. וביאר שגם שמה לא היו שוים בהשגתם למשה רבינו כי הוא יגש לבדו אל ה' והם לא יגשו כל כך כמוהו והעם לא יעלו שמה והיו אם כן בזה שני קצוות. קצה השלמות משה רבינו וקצה החסרון היה העם והאמצעי ביניהם היו אהרן ובניו והזקנים. וגם באותם האמצעיים היו מדרגות כי הנה אהרן ובניו היו במדרגה גדולה מהזקנים בנבואה. ושאר הזקנים שקרא אצילי בני ישראל היו בה למטה מהם ועל זה נאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. וביאר מיד השגת אהרן ובניו ועליהם בלבד אמר ויראו את אלהי ישראל ועל שאר הזקנים אמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. ואמנם בהשגת משה שהיה בקצה השלמות אחר זה אמר ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה ועלה אם כן כל אחד לענין השגתו. והותרה השאלה הח'. וכבר יורו דברים מצודקים על היות ההשגה הזאת תמימה אשר אין בה מום ולא השגה משובשת כדעת המגנים אותה. מהם שהנה הם כלם לא עברו על מצות השם בעלי' ההיא כי הוא צוה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל וכן עשו שנאמר ויעל משה ואהרן וגומר ולא נוכל לומר שעברו על גבולם באותה עליה בהשתחוותם למשה בהשיגם למקומו כי הנה לא אמר הכתוב ויעלו משה ואהרן ונדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל להגיד שעלו יחד במדרגה אחת מהעליה אבל בלשון יחיד אמר ויעל משה ואהרן באותו לשון שנאמר לו עלה אל ה' אתה ואהרן מורה שמשה עלה לבדו ולא נשתתף עמו אחר במדרגת העלייה. ומהם שאם חטאו האנשים האלה איך לא פירשה התורה טעותם והכתוב לא יעלים החטא ויגלה העונש הניתן עליו. ומהם כי אם השם יתברך צוה אותם לעלות ולהשתחוות מרחוק מבואר הוא שיביטו ויראו למי ישתחוו. ומה היה אם כן החטא בשראו את אלהי ישראל. ומהם למה לא התאנף השם גם כן על אהרן והוא היה הראשון מהם אחרי משה גם אלעזר ואיתמר יהושע וכלב ופנחס שהיו מהזקנים אם טעו איך לא התחייבו גם כן כליה כ"ש שהכתוב מעיד ויראו את אלהי ישראל ויחזו את האלהים ואיך יסבול הדעת שבהיות משה רבינו עמהם מגביל אותם מלמדם להועיל מנהיגם במעגלי צדק יהרסו בעיונם ולא יצילם משה רבם מן הטעות. אף כי במקום המקודש ההוא שלא יתכן שיהיו מעיינים בחומר הראשון כדעת הרב המורה כי אם היה ענינם חקירה מדעיית עיונית מה צורך שיעלו להר. והנה באהליהם יוכלו להתעסק בפלוסופות ההוא כל שכן שבאמרו ותחת רגליו כמעש' לבנת הספיר אם היה הרצון בו שהחומר הראשון היה מסובב מהשם יתברך והוא סבתו הנה הוא מאמר צודק כי לא כיחשו מהיות שמה ביניהם אמצעיים אחרים שכלים נבדלים וגלגלים. ומאמר ותחת רגליו מורה שהיה נבדל ממנו וכן אמר הנביא יחזקאל היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל ואדע כי כרובים המה מורה שהוא נבדל מן החיה והוא סבה לה. וכן אמר ישעיהו השמים כסאי והארץ הדום רגלי. אם כן היתה השגת האצילים האלה כהשגת הנביאים ההם ואיך נאמר אם כן שטעו ואמנם מה שאמר בהם ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו אינו מורה על העונש כי יד יאמר על הנבואה כמו שאפרש ויש מי שמכריח טעותם ממה שנאמר בהם ויראו את אלהי ישראל וכתיב לא יראני האדם וחי והנה שכחו מה שנאמר ביעקב כי ראיתי אלהים. ובישעיהו וארא את ה'. ובזכריה ראיתי את ה' ועל זה הדרך נאמר כאן ויראו את אלהי ישראל:

אבל השגת הזקנים האלה לדעתי היא כמו שאבאר. הנה היוצר יתברך לא ברא כל אחד מהשלש' עולמות באופן שוה מהשלמות. אבל בכל אחד מהם ברא חלק מיוחד בשלמות מעלה מכל שאר חלקי העולם ההוא. ואותו ינהיג בעצמו וישפיע עליו מהטוב והשלמות בדבקות נמרץ בלי אמצעי גשמי ולא אמצעי שכליי הלא תראה שבעולם השכלים הנבדלים היה השכל היותר שלם ומעולה מכלם הוא העלול הראשון והוא יקבל השפע והשלמות מהסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי ושאר השכלים אינם באותה מדרגה מהשלמות ולא יהיה דבקותם בראשון יתברך אלא על ידי אמצעיים הם סבותיו הקודמות לו בהשתלשלות הסבות שהוא הדעת האמתי בהסתעפות השכלים מהסבה ראשונה כי כבר יורה על אמיתת זה הדעת התאחדות הנמצאות והיותם כלם כאיש אחד. וגם מפאת המתנועעים השמימיים שיחסם זה לזה במקיף ומוקף יהיה יחס המניעים בעלה ובעלול ודברי הנבואה יעידון יגידון באמיתת הדעת הזה מהשתלשלות השכלים כי הנביא אמר וקרא זה אל זה ויונתן תרגם ומקבלין דין מדין יורה שההשגה בקדושת השם יתברך מושגת אצלם בהשפעת העלה על עלולו. ולזה תקנו לומר בתפלת יוצר וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח שרצו ברשות השתלשלות הסבות כמו שאמרתי. הנה התבאר שבעולם הרוחני ימצא חלק מיוחד בשלמות ובדבוק לסבה הראשונה והוא העלול הראשון שיקבל השפע ממנו יתברך בלי אמצעי. ושאר השכלים אינם במדרגת שלמותו ולא יקבלו השפע מהראשון יתברך אלא על ידי אמצעיים והם סבותיהם המשפיעות עליהם בהשתלשלות ההוא. ואמנם בעולם הגרמים השמימיים הענין גם כן מבואר שיש בו חלק מיוחד במעלה ושלמות והוא הגלגל העליון המקיף בכל והוא מקומו של עולם אשר לעוצם מעלתו ישיג בתנועה אחת מהשלמות יותר ממה שישיגו שאר הגלגלים בתנועות רבות. ולהיותו המעולה שבכל הגלגלים היה מניעו בלי אמצעי. הסבה הראשונה יתברך לא שכל אחד כמו שהסכים בזה ארסט"ו כפי מה שהבין ממנו ב"ר עם היות שב"ס והנמשכים אחריו חשבו שהנה המניע הראשון זולת הסבה הראשונה ושהוא הראשון שבשכלים העלולים ממנו והיא מחשבה נפסדת כי איך יהיה הראשון יתברך בטל מבלי הנעה גם כי להיות התנועה ההיא מדובקת כוללת שאר התנועות והיא התנועה היומית באה מציור אחד חוייב שיהיה הוא הציור האלהי הכולל כי התאחדות הרבים בתנועה אחת ובכוונה אחת א"א שיהיה כ"א בענין אחד פשוט קושר את כלם וממנו נשפעים שאר הענינים המניעים חלקי הגלגל תנועות מיוחדות. ומצד המניע ההוא יקרא העולם אחד כמו שהאדם מפני כחו השכלי יהיה אחד אם כן צורת העולם מצד שהיא אחת באה מפועל אחד הוא הסבה הראשונה והמניע הראשון ולפיכך יאמר ב"ר שמציאות האל התבאר בחכמת הטבעיי. וכבר ביארתי בי"ב ממאמר עטרת זקנים בטול הטענות שעשה הרלב"ג בחלוף זה והכרחתי שכן היה דעת הרב המורה כשיובנו דבריו על פי אמתתם. והנה התורה האלהית אמתה הדעת הזה במה שאמר' במראת הסולם והנה ה' נצב עליו ואמ' אדוננו משה רוכב שמים בעזרך. וישעיהו אמר ואראה את ה' יושב על כסא והמשורר סלו לרוכב בערבות ביה שמו ובדברי חכמינו זכרונם לברכה יש גם כן ראיות רבות לאמת זה רוצה לומר שהמניע לגלגל העליון הוא הראשון ית'. ואמנם בעולם השפל הזה עם היותו בכללו נעדר השלמות הנה הפלא ה' מהמורכב האחרון שהוא מן האדם כולל הכחות כלם חלק מיוחד היא האומה ישראלית להשלימה לו מכל עם ולשון ולהשפיע בה הטוב והשלמות בהשגחה נפלאת ודבוק נמרץ בלי אמצעי כלל הנה אם כן היה ישראל בעולם השפל בדבקותו לראשון יתברך במדרגת העלול הראשון בעולם השכלים והגלגל העליון בעולם הגלגלים. וזאת היתה באמת השגת אצילי בני ישראל רוצה לומר שהשיגו דבקות האומה בו יתברך והשגחתו והשפעתו בה מבלי אמצעי כלל על הדרך והמדרגה שהיה משפיע על השכל העלול הראשון שאין בינו לבינו יתברך אמצעי ועל הגלגל העליון המקיף בכל שהתנועע מהנעתו יתברך מבלי אמצעות שכל אחר. ובזה הכירו וידעו מעלת העם בקבול התורה שנעשו עם קדוש לה' ודבקים בו מבלי אמצעי כמו העלול הראשון והגלגל העליון ולכן לא היו ישראל נכנעים למערכות השמימיות ולא למלאך השלוח אליהם כי כלם הם במדרגה אחת מהדבקות עמו יחברך ועל זה נאמר ויראו את אלהי ישראל שהשיגו בנבואתם שהיה הראשון יתברך אלוה מנהיג ומשגיח בישראל לא מלאך ולא שר אחר. ואמרו ותחת רגליו ירמוז אל השכלים הנבדלים ובדברי יחזקאל הנביא בא עליהם הלשון הזה כמו שאמר במראה הראשונה וממעל לרקיע אשר על ראשם כמרא' אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם עליו מלמעלה ומבואר הוא שאי אפשר לפרש האבן ספיר על הרקיע כיון שאותו רקיע הוא הגלגל העליון גם לדעת הרב המורה אלא על השכלים הנבדלים שהם במדרגת המציאות על הרקיע. ובמראה השנית אמר ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם הנך רואה בעיניך שהאבן ספיר בדברי יחזקאל מחוייב שיפורש על השכלים הנבדלים כיון שראה אותה על הרקיע שהוא הגלגל העליון ועל הכרובים שהם לדעת הרב המורה הגרמים השמימיים כלם. והרב רבי אברהם בן עזרא כתב וזה לשונו אמר הגאון כי ספיר הוא לבן וראיתו לבנת הספיר. ואיננו רק אדום והעד כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות והכתוב אומר אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם. הנה שספיר הוא כמו פנינים. ועוד אם לבנת הספיר הוא לובן מה טעם לומר כמעש' עד כאן. והוא פירש לבנת הספיר מלשון לבנה והוא כמו שאמר יחזקאל כמרא' אבן ספיר כי הלבנה והאבן אחד הם שנאמר ותהי להם הלבנה לאבן ובלי ספק צדקו דבריו בפירוש לבנה שהוא אבן ושאינו מגזרת לובן. אבל לא צדקו בפירוש ספיר כי הוא אינו אדום אלא נעדר המראים ועל כן הוא מקבל את המראים כלם והראיה שהביא אינה מחוייבת כי הכתוב הגיד שהיו אדומים כפנינים וזכים כספיר והוא אמרו זכו נזיריה משלג צחו מחלב בזכותם ועם זה אדמו עצם מפנינים ולפי שיש אדום עכור ואדום זך ובהיר הגיד שהיה ספיר גזרתם רוצה לומר שהיו זכים כמו הספיר ועל דרך זה נאמר במן והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח. והכלל העולה שהזקנים ראו שהיו תחת רגלי השם השכלים הנבדלים כי מעשה ידיו הם ונבראים ממנו. והנה אמר מלת כמעשה ולא אמר כלבנת הספיר לפי שהספיר בתולדתו לא ימצא בו הזכות והבהירות אלא אחרי שבמלאכה יתוקן במעש' הראוי ואז באמצעות המעש' והתקון ההוא יהיה הספיר בהיר בשלמותו והוא הנקרא כן בלשון מתקני האבני' בלשון עם לועז ואולי שמפני שאונקלוס וכן יונתן בן עוזיאל לא ידעו טבעי הספיר ועל אי זה מין מהאבנים נאמר תרגמוהו תמיד אבן טבא. האמנם לא יעלה בלבך ממה שתרגם ותחות כורסיה יקריה כעובדא דאבן טבא שהכסא הוא השמים ושמה שתחתיו הוא החומר הראשון כי הנה עם היות שנקרא בכתובים השמים בשם כסא לא תמצא בשום מקום לא בכתוב ולא בדברי חכמינו זכרונם לברכה שנקראו השמים כסא הכבוד כי הוא שם נאמר בלבד וביחוד על מעלת הסבה הראשונה ועל השכינה העליונה הרוחנית. וכאלו אמר ותחות מעלתו ויקרו היה כעובדא דאבן טבא והוא משל ורמז לנכבדים שבנמצאים כלם שהם השכלים הנבדלים. ואחרי שזכרו התורה מהשגתם שהשיגו בתחל' שהיה הראשון יתברך אלהי ישראל ומנהיגם מבלי אמצעי בעולם השפל ושהשיגו עוד מעלת השכלים הנבדלים שהיו תחת רגלי היוצר אשר ממנו נמשך מציאותם והשפעתם זכר שראו עוד שהיה תחת רגליו גם כן כעצם השמים לטהר ואין זה מאמר המשליי כמו לבנת הספיר. אבל הוא כפשוטו ועצם השמים הוא היותר עצמי תקיף ומעולה מכל השמים לטוהר והוא הגלגל העליון המקיף בכל כי להיותו הקודם שבהם בעוצם ומעלה קראו עצם השמים רוצה לומר היותר עצום ובעל כח מהשמים. ואמר לטוהר להגיד שהוא פשוט בלי הרכבה חומרית ורמז בו גם כן שהוא חלק ואין בין שני הדברים הפרש על דרך כמוני כמוך כעמי כעמך וכמו שכתב האפוד יזכרו הרב רבי אברהם בן עזרא על כי כמוך כפרעה. ויהיה ענין הכתוב הזה שמעשה לבנת הספיר היה תחת רגלי השם ומסבתו כמו שעצם השמים היה גם כן תחת רגליו. הנה התבאר שהיתה השגתם היותו יתברך משגיח מנהיג ומשפיע על ישראל בעצמו וכבודו מבלי אמצעי אחר כמו שהיה משפיע ומשגיח על העלול הראשון מהשכלים ועל הגלגל העליון מהשמים והיא היתה אם כן השגה יקרה ונכבדת מאד וכשנסתפקו בעניני' גדולי הפלוסופים רוצה לומר אם השפעת השכלים הנבדלים הוא בהשתלשלות עלה ועלול. ואם מניע הגלגל העליון הוא הסבה הראשונה יתברך. וכל שכן שהסתפקו בהיות האומה הישראלית מושגחת מבלי אמצעי ומפני זה תרגם השלם אונקלוס ויראו את אלהי ישראל וחזו ית יקר אלהא דישראל כי זה הוא כבודו ויקרו ומסכים לזה אמר מש"ר עליו השלום כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים רוצה לומר השכלים הנבדלים ואדוני האדונים שהם מגרמים השמימיים אדני הארץ וכמו שדרשוהו במכילתא ואמר ישעיהו מסכים להשגה הזאת גם כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות לרמוז אל קדושתו בהנהגת שלשת העולמות. ואפשר לפרש כמעש' לבנת הספיר על הגלגל העליון החלק שאין בו כוכב וכמו שאמר עליו הנביא ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא ומה שאמר עוד וכעצם השמים יהיה ענינו וכעצמות שאר השמים והענין שראה את אלהי ישראל שהיה משגיח בגרמים השמימיים ומנהיגם ברגליו כמו שיניח ויפעל היוצר בחומר אשר בין רגליו לעשות בו כרצונו. ושהיה יש' בהנהגתו והשפעתו ית' במדרגת לבנת הספיר שהוא כגלגל העליון וכעצם השמים שהם הגלגלים ושהיה זה לישראל ר"ל בסבת הטהרה והקדושה הנמצאת בהם יותר מבכל שאר האומות. אבל מה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון בעיני. ואמנם אמרו ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אחשוב שאין האצילים האלה הזקנים שכבר נזכרו בכתוב הזה אבל הם שאר החכמים ראשי המטות שהיו נצבים בתחתית ההר שהם לא עלו להר כזקנים ולא זכו להנבא כמוהם עם היותם במעלתם נאצלים מן העם בחכמה ושלמות אבל לא נבאו. לפי שלא שלח הקדוש ברוך הוא ידו רוצה לומר יד נבואתו והשפעתו עליהם. ויהיה ידו מלשון נבואה כמו (יחזקאל ל״ז:א׳) היתה עלי יד ה'. אבל זכו להשגה מועטת. והוא אומר ויחזו את האלהים רוצה לומר שהם מעצמם וידיעתם השיגו מציאותו יתברך בהשגה כללית לא באותו השלמות שהשיגו אהרן ובניו והזקנים. ולכן לא הוצרכו להתבודד ולהפרד מהמאכל והמשתה אבל ויאכלו וישתו בשמחתם. ואפשר שהיתה אכילתם מהשלמים שעשה משה קודם עלותו להר כדברי הרב רבי אברהם בן עזרא. וכפי מה שפירשתי בזה הותרה השאלה התשיעית בכללה וחלקיה:

יב

ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה וגו' עד ויבא משה בתוך הענן ספר הכתוב שהי"ת לא שלח ידו אל האצילים להשפיע עליהם נבואתו גם לא לזקנים להביאם חדריו ולהעלותם להר מקום קדשו כי הנה לא יכנס אדם בחצר הפנימית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט זהבו ולכן לא צוה אותם שיעלו לראש ההר רק שישתחוו מרחוק. אבל לאדון הנביאים שלח ידו והושיט את שרביטו אשר בידו להעלותו לראש ההר לפני לפנים וזה הוא עלה אלי ההרה. ואמר והיה שם לשלש כונות. הא' היא להודיעו שישב בהר ימים רבים ויקנה שם שלמות עליון נפלא כאחד מצבא המרום ויצטרך לקנין זה השלמות ימים. ולכן אמר לו עלה אלי ההרה והיה שם רוצה לומר שיעלה במעלה גדולה מהשלמות והדבוק בו ית' וישב בזה שם ימים ומזה לקח משה רבינו עליו השלום מה שאמר לזקנים שבו לנו בזה עד אשר נשוב בדעתו שיתאחר שמה וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שבפירוש נאמר לו שישב בהר מ' יום ומ' לילה שכן אמר הוא עליו השלום לישראל. והכוונה השנית שכיוון באמרו והיה שם הוא שבהיות משה בהר יקבל ההווה השנית ויתהוה בטבע חדש מטבע העליונים. וזה הוא והיה שם רוצה לומר ותתהווה שם. והודיעו שמלבד מה שיקנה לעצמו מהשלמות עוד יקנה לשלמות עמו מעלה עליונה והיא התורה האלהית וההנהגה הקדושה בכתב ובעל פה כי לוחות האבן ירמזו לתורה שבכתב שהיו כתובים כלליהם על הלוחות מלבד ספר התורה שכתב אחר כך והתורה והמצוה היא המקובלת מפה אל פה. ואמרו אשר כתבתי להורותם חוזר על שני הדברים אשר זכר שעל הלוחות אמר אשר כתבתי שכתב בהן על דרך הפלא עשרת הדברות ועל הפרוש המקובל אמר להורותם רוצה לומר שילמדהו זה כדי שהוא עליו השלום מפיו ילמד את העם ויורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ואפשר שאומרו להורותם חוזר למעלה ואתן לך להורותם את לוחות האבן כדי שיראה לישראל הפועל הנפלא ההוא. והנה ראתה החכמה האלהית לכתוב כללי המצות ועיקריהן על שני לוחות האבנים להודיע שהם יהיו נצחיות ושכל דברי התורה לנו ולבנינו עד עולם לא יחליפם ולא ימיר אותם ויכתבון מליו מי יתן בספר ויוחקו בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון. ואמר ויקם משה ויהושע משרתו להגיד כי כאשר בא הצווי לעלות להר קם משה ממקום מושבו שהיה יושב לשפוט את העם וללמדם כי עם היות שכבר יעצו יתרו על ענין השופטים הנה לא מנה אותם בעוד שישבו לפני הר סיני כמו שביארתי במקומו אלא ויקם ויעל כי משה הוא הקם והוא אשר עלה להר ויהושע הלך אחריו נפרד ממנו וקבע שבתו בשפל ההר עומד ומשמר עד בא משה וכן נמצא ברדתו שנאמר וישמע את קול העם בריעה וכמו שאחז"ל שלוה אותו עד התחום ודרשו עליו נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד ואין לשאול מה היה אוכל יהושע שם כל אותם הימים כי הנה הנותן לחם לכל בשר מן בבקר בבקר גם לחם יוכל תת אל יהושע שהיה יורד המן במקום מושבו והנה אמר משה רבינו עליו השלום אל הזקנים שבו לנו בזה עד אשר נשוב להזהירם שלא יעלו אחריו כי עם היות שעלו שם פעם אחרת הנה בפעם הזאת לא ניתן להם רשות לעלות. ומפני כבודם שלא ישארו שם כאנשים רקים צוה שישבו במקומו לשפוט את העם וללמדם דעת ויראת ה' כמוהו ואמנם בענין הדבר הקשה שהיה מיוחד למשה. אמר והנה אהרן וחור עמכם שהם יודעי דת ודין מי בעל דברים יגש אליהם על כל הדבר הקשה. וחור י"א שהיה אבי בצלאל למטה יהודה וי"א שהיה בנה של מרים. ואמנם אומרו שנית ויעל משה אל ההר ענינו וכאשר עלה משה אל ההר כסה הענן את ההר וישכון גם כן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים כי הנה כבוד ה' אינו הענן. אבל היה הכבוד אש נוגה נראה על ראש ההר ועליו היה הענן דומה לעשן העב הסובב את האש ועולה ממנו ולזה ביארה תורה מה היה כבוד ה' באומרה ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל כי היה כבוד דומה לאש לא שהיה אש ממש לא יסודי ולא אש מורכב אלא דבר אחר נברא שם על דרך הפלא שהיה נראה אש לעיניהם ומה טוב אומרו כאש אוכלת כי מפני שישראל יראו מן האש ואמר כי תאכלנו האש הגדול' הזאת אמר הכתוב שהיה הכבוד ההוא בעיניה' כמו אש אוכלת. אבל לא היה כן בעיני משה כ"א שמש צדקה ומרפא ונוגה לו סביב ולכן נגש הוא עליו השלום אליו וישראל ברחו ממנו ויעמדו מרחוק. והנה חכמינו ז"ל חלקו באמרו ויכסהו הענן ששת ימים מהם אמרו שכסה הענן את ההר ששת ימים ומהם אמרו ויכס הענן את משה. ועוד מה טעם ששת ימים כי ימים רבים כסה הענן את ההר עד שנבנה המשכן ואם כן ויכסהו חוזר למשה שכסהו הענן ששת ימים קודם עלותו בעליונו של הר והטעם שעדין לא הפשיט מעליו הנטיות הגשמיות והמזון שהיה בגופו מהימים שאכל קודם עלותו אך מיום השביעי והלאה היה ניזון מזיו השכינה וסר מעליו ענין החומרי ותאוותיו ולכן ויקרא אל משה ביום הז' מתוך הענן שיעלה למקום הנוגה והזיו. ומפני זה אמרו במסכת יומא (דף ד') שאותם ששת ימים עמד משה רבינו בפרישות להכין עצמו להכנס במקום הקדושה והאלהית ולמדו מזה שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים. האמנם למה זה לא הוצרך לפרישות ולהכנה ההוא ביום מתן תורה כשנאמרו הדברות והוצרך עליו עתה הוא לסבות. הראשון לפי שכבר היו כל העם נכונים שלשת ימים וכל שכן שהיה מוכן אדון הנביאים כפי רוב שלמותו. הב' לפי ששם היה משה בין ה' ובין העם עולה מן העם אל השם ויורד מהשם אל העם והיה זה סבה להפסק דבקותו. הג' ששם היה הדבקות קצר ומעט רוצה לומר ביום ההוא בלבד. אבל עתה כשהוצרך לשבת בהר ארבעים יום וארבעים לילה הוצרך להכנה יותר. והד' גודל המושג ועומקו וזה כי במתן תורה השיג עליו השלום כמו שהשיגו ישראל הדברות בקול מוחש. אבל עתה בישיבת ההר השיג סודות המציאות ומעשה הבריאה טעמי המצות כלליהם פרטיהם ודקדוקיהם וכ"ז בסבותיהם העצמיות ולכן היה צריך עתה ההכנה המחודשת הזאת. ומפני זה כלו הספיקה הכנת אדון הנביאים להתבודדות יום מתן תורה ולא הוצרך בו אל פרישות אחר. אבל בישיבתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה מבלי מאכל ומשתה ולא שינה ולא יציאת המותרות ושאר הדברים כלם ההכרחים לחי כפי הפלגת השפע ומעלתו הוצרך להתבודד יותר ולהכין עצמו ולהתפרש מכל עניני הגוף כי כפי מעלת המעמד נצטרך הפרישות. והיה הפרישות ששת ימים בלבד להסכים עם הבריאה הראשונה אשר ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום הז' שבת וינפש ככה אדוננו משה עליו השלים ששת ימים עשה הכנתו ופרישותו וביום הז' שבת וינח מכל עמלו וזה הוא ויקרא אל משה ביום הז'. ואמנם בשאר הפעמים שעמד בהר על עון העגל ולקבל הלוחות אחרונות לא הוצרך אל התבודדות ופרישות כזה לפי שבפעם הראשונה הזאת קנה משה תכונה נכבדת ונרדמו כחותיו הגופיות ומתו תאוותיו החומריות. באופן שנשאר מוכן תמיד להדבק באלהיו מבלי פרישות ולא הכנה אחרת כי היה התבודדותו בפעם הזאת כל כך עצום שנפרד שכלו ולא נשאר לו הקשר כלל עם הגוף אבל היה יחס שכלו אל גופו יחס השכל הנבדל המניע את הגלגל עם היותו מניעו הוא נבדל ממנו וכן נשארה נפש אדון הנביאים בלתי נקשרת עם גופו ההקשר ההוא אשר לשכל האנושי עם שאר בני אדם. ומזה תדע שהיות מרע"ה מוכן להנבא בכל עת לא היה לו מתחלת נבואתו כמו שחשב רבינו נסים. אבל קנה המעלה העליונה ההיא בישיבתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה בפעם הראשונה הזאת כי אז קנה גופו תכונת הגרמים השמימיים וקנה שכלו תכונת השכלים הנבדלים והשגתם ומפני זה סמכו חז"ל היותו תמיד מוכן לנבואה אל פסוק עמדו ואשמעה שהיה אחרי זה ומפני זה ג"כ נפרד מאשה אחרי הישיבה הזאת בהר כי לא נשאר לו כח משתוקק לדבר גשמי וכן אחשוב שאחרי זה לא היה רעב ללחם ולא צמא למים ולא היה מתפעל משאר הפעולות הטבעיות ולא היה משתמש בהן אלא כפי השכל להזנת גופו לא לתאוה גוברת עד שבהיותו בן ק"כ שנה לא כהתה עינו ולא נס לחו כי נעדרו ממנו מקרי הטבע והזקנה כלם. ולכן היתה מיתתו בלי צער וכאב כי היו כבר הכחות באופן כך מההפשט וההפרד והנפש כל כך נפרדת מגופו שלא הרגיש כאב וצער בשעת המיתה ולכך נאמר בו שמת על פי ה' רוצה לומר בגזרתו ולא כפי הכנתו הטבעית. הנה התבאר שמשה רבינו הוצרך לפרישות כשעלה להר לקבל הלוחות הראשונות בעצם ואמת כפי עומק המושג והתמדת הדבוק וההשגה ולכן למדו חז"ל מכאן שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים והוא מהקושי כי אם משה רבינו נצטרך לפרישות ששת ימים ק"ו לכל הנכנס למחנה שכינה שראוי שיהיה טעון פרישה לא ששת ימים כמוהו אבל י"ב יום או יותר מזה כפי ערך מעלת משה רבינו ע"ה על כל בן אדם זולתו וכמו שאמרו (ב"ק דף כ"ה) על שאביה ירוק ירק בפני' הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה תכלם י"ד יום. אבל תשובת זה היא שאם היתה מעלת משה גדולה ומופלגת על כל שאר בני אדם גם כן היתה השגתו גדולה מבלי ערך ודמיון להשגת כל אדם שיכנס לעיין באלהיות או לעבוד במקדש שהוא אשר תאר בכל הנכנס למחנה שכינה ומפני זה היה ראוי שיספיק לכל אדם פרישות ששת ימים לענין קטון או גדול כמו שהספיקו למשה רבינו בהשגתו הנפלאה ויהיה ערך המשיג אל המשיג כערך ההשגה אל ההשגה. ולכ"א כל הנכנס למחנה שכינה ר"ל יהיה מי שיהיה קטון או גדול טעון פרישה ששת ימים כמו שנצטרך אליה אדון הנביאים בהשגתו העליונה. והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הי' ובסוף סדר אלה פקודי אכתוב דעת אחרת בויכסהו הענן:

יז

ויבא משה בתוך הענן וגו' עד סוף הסדר. ישיבת משה רבינו בהר ארבעים יום וארבעים לילה אוכל לשער בה שלש סבות. הסבה הא' הוא מפאת המשיג וענינה כי להיות השכל האנושי נקשר בנו הקשר ימנעהו מהשגת הנבדל ומהדבקות האלהי אשר השיג משה רבינו עליו השלום בהר להיותה השגה רוחנית יותר ממה שהיא אפשר לסובלה לכן גזרה החכמה האלהית לברוא חדשה בארץ אשר כמוה לא נהיתה מני שום אדם עלי ארץ והיא להעלות את אדון הנביאים ממדרגה אנושית למדרגה רוחנית נבדלת ולכן צוהו שיכין עצמו לזה כדי שיחליף מזוגו והרכבתו צו לצו קו לקו באופן שאחרי ההכנות כלם יקבל צורה שם רוצה לומר תתהוה שם ותקנה באותה ישיבה הויה מחודשת. והנה העצם האנושי יתהווה בארבעים יום כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה במקומות. ובסוף הארבעים יום תשתלם ההכנה ויקבל העובר צור' אנושית לא קודם לכן כי היו הימים הראשונים ימי ההכנה אבל הצורות יחולו פתאום במתהוים אחרי הדרגת ההכנות כלן. וגם הצורות האלהיות זה דרכם שיחולו אחרי הכנה וכמ"ש במלאכת המשכן ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויכל משה את המלאכ' ויכס הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. הנה בעבור זה הוצרך משה רבינו לשבת בהר ארבעים יום וארבעים לילה שהוא הזמן המוגבל להוי' האנושית לחול בה הצור' ולא נשלמ' ההכנה לקבל הצור' הקדוש' ההיא אלא בסוף אותם הימים כלם ובהשלמותם כתיב ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ולפי שבמ' היום שיתהו' הולד אין לו שם מאכל ומשת' כשאר בני אדם לכן היה שמשה רבינו עליו השלום בימי הויתו זו לחם לא אכל ומים לא שתה כדרך העובר המתהו' בבטן המלא' כי הנה רצה יתברך שתדמ' הויתו בענין שלמות נבואתו והשגתו להוי' האנושיות שנגמרת בארבעים יום או שהוצרך לכך כפי טבעו וזו היא הסבה הראשונ'. והסב' הב' היא מצד המושג וענינה שמרע"ה השיג בישיבתו בהר אותם הארבעים ימים והארבעים לילות כל הידיעו' וההשגות שאפשר להשיג בעולם בכללו וידוע שהן בד' סוגים. הסוג הא' בעניני' ההווים והנפסדים והם עשרה מדעים. הא' היא החומ' הראשון הב' היא הצור' הגשמית. שתחול בו ראשונה. הג' הוא יסוד האש וטבעו וצורתו. הד' הוא יסוד האוי' וצורתו וחלקיו. הה' הוא יסוד המים. הו' הוא יסוד הארץ. הז' הוא מהמורכבי' ראשונה כאבנים ומתכות והדוממים למיניהם. הח' הוא מהמורכבים הצומחים למיניהם. הט' הוא מורכב החי. הי' הוא במין החי המדבר. הרי לך עשרה מינים מהדרושים והידיעות בעולם השפל. והסוג הב' מהידיעות הוא בעולם השמימיי והוא גם כן נכלל בעשרה דרושים הא' הוא בטבע הגשם השמימיי בכלל מה הוא. הב' בגלגל לבנה. הג' בגלגל ככב שעליו. הד' בגלגל נגה שעליו. הה' בגלגל חמה אשר עליו. הו' בגלגל מאדים שעליו. הז' בגלגל צדק אשר עליו. הח' בגלגל שבתאי שעליו. הט' בגלגל השמיני מהככבים הקיימים. הי' מהגלגל התשיעי החלק המקיף את כלם. הרי לך גם כן עשרה מיני דרושים בעולם השמימיי. הסוג הג' מהידיעות הוא אשר בעולם השכל ונכללו גם הן בעשר כי הנה הפלוסופים גזרו אומר שהיו השכלים הנבדלים עשרה לפי שהם מנו תשעה מניעים נבדלים לתשעת הגלגלים והשכל העשירי הורה עליו צאת שכלנו מן הכח אל הפועל והיא השכל הפועל נותן הצורות. ואמנם המאמתים מאנשי התורה קיימו שהם רבים מאד וכמו שאמר היש מספר לגדודיו. ודניאל אמר אלף אלפין ישמשוני' וגומר יהיה מה שיהיה אין ספק שהם כלם נכללים במספר העשר' כי כן אלף אלפין וריבוא רבבן שזכר עשרה מאות מהאלפים או עשרת אלפי אלפים הם. הרי לך אם כן עשרה דרושים מהידיעות בעולם השכל. והסוג הד' מהידיעות הוא באלהותו יתברך ובעולם הספירות ובסוג הזה קצרה החקירה ושערי העיון ננעלו. אבל חכמי האמת קבלו שהם עשר ידיעות מעשרת הספירות העליונות הנאצלות ממנו יתברך הנקראות אצלם כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות ולכן היו אותיות השם במלואו עשרה וכל ההויות עליונות ותחתונות מתהוות מהם. ולזה היו במעשה בראשית עשרה מאמרות ונתנס' אברהם אבינו בעשר' נסיונות. והוכו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים גם כן עשר מכות ויתר העשיריות כלם שזכרו חכמינו זכרונם לברכה הלא הם כפי מנין אותן האותיות הנשפעות מהן וכמו שאמר למען שיתי אותותי אלה בקרבו אל תקרי אותותי אלא אותיותי. הרי לך גם כן בידיעת האלהות יתברך עשרה מינים מהידיעות. והנה משה רבינו עליו השלום בישיבתו בהר השיג אמתת הדברים הנמצאים כלם תחתונים ועליונים ולכן ישב עשר' ימים הראשונים בהשגת טבעי הדברים השפלי' ההווים והנפסדים כלם בצורותיהם וסבותיה' האמתתיות. ולהיות הידועים והדרושי' ההמה במספר עשרה נתיחדו להם עשרה מהימים. ועשר' הימים השניים הצטרך אליהם להשיג טבעי הגרמים השמימיים וככביהם מספרם ומצבם ומרכזיהם ותנועותיהם וגלגליהם. ולהיותם נכללים בעשר' דרושים וידיעות היתה השגתו אותם בעשרה ימים כמספרם והעשרה ימים השלישיים נצטרך אליהם להשיג השגות השכלים הנבדלים מהותם מספרם וסדורם. והשתלשלותם באופן השירות והשבח שישבחו לבוראם. ובעבור שהיה מספר הידיעות בהם נכלל בעשר' היתה השגחתו בהם בעשרה ימים במספרם כמשפט. ועשרת הימים האחרונים עלה משה אל האלהים ונתעלה כל מה שאפשר באלהותו יתברך ואיכות המצאת הנבראים ממנו שהוא תכלית הידיעה וסוף ההשגה והיא ההצלחה האחרונה אשר אין למעלה ממנה. ובעבור שהיו הספירות אשר בהן תוכלל ההשגה העליונה הזאת עשרה לכן ישב בהשגתה עשרת הימים האחרונים. הנה התבאר שהיתה ישיבת משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום וארבעים לילה לכלול כל מיני ההשגות שהיו בעולם השפל והעולם השמימיי ובעולם השכלי ובעולם הספירות. אך לא היתה השגתו בהם כהשגת החוקרים על פי עיונם שבחשכה יתהלכו והם הודו ולא בושו שלמעלה מגלגל הירח לא השיגו דבר אלא באומד לא כן עבד האלהים משה כי כאשר גבהו דרכי נבואתו העליונה על דרכי הראיות המדומות השכליות. ככה גבהה השגתו על השגתם והוא השיג בריאת העולם ואיך היתה וסדור המציאות כמו שישיגהו אחד מהנבדלים. ואם תקשה עלי איך התמיד עשרה ימים בהשגת ההווים והנפסדים כמספר הימים אשר התמיד בהשגת עולם השכלים עם כל חלוף ההשגות ההן אני אשיבך מלין שהיה מספר הימים להורות מספר הידיעות עם היות שהמושגים יתחלפו במעלחם כמו שהיה הענין במעשה בראשית שנתיחד יום אחד להויות הדגים או הצמחים כמו שנתיחד יום אחד למאורות. גם כי הנה נצטרך לעשרה ימים הראשונים להשגת עולם השפל להיותו ע"ה עדין בלתי מוכן. ואחריהם נשאר כל כך מוכן מהם שלרוב הכנתו בעשרה הימים הראשונים ההם יוכל להשיג בעשרה הימים השניים השגות העולם השמימיי. ואחרי היותו מוכן בעשרים הימים ההם שעברו עליו נשאר ראוי והגון להשיג בעשרה הימים השלשיים ידיעות עולם השכלים הנבדלים. והוא הדין בעשרה הימים האחרונים כי היתה ההשגה בימים הראשונים עזר גדול ומכין להשגה הבאה אחרי' ולכך נסתפק בה במעט מהימים. הנה התבארה הסבה השנית לישיבת משה רבינו בהר כל הימים ההם כדי להשיג סודות המציאות וסדרם. אמנם הלוחות ניתנו באחרונה אחרי היותו שלם בהשגות כלן ובעת נתינת הלוחות השלימו השם בביאור המצות. והוא אומרו ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו רוצה לומר כאשר כלה להודיעו הידיעות כלן כי הוא אשר דבר אתו. וזו היא הסבה השנית. והסבה השלישית הוא מצד המשיג והמושג יחד וענינה שהוצרך משה רבינו להכניע יצרו ולהמית תאוותיו ולכבוש מזגו וטבעו תחת ממשלת השכל באופן שלא יעכבהו מהשגת השלמות ולפי שהיו האיכות הגוברות באדם ארבעה וכן לחיותיו ויסודיו אשר מהם הורכב ארבעה והיה גודל השגתו בתורה נכללת בעשרת הדברות כתובים באצבע אלהים. לכן היה הצורך להכניע כל יסוד וליחה מגופו עשרה ימים כמספר עשרת הדברות באופן שכל יסוד ויסוד או כל ליחה מלחיותיו הארבעה יכנע לקבל הדברות העשרה ההם. ומפני זה היו ימי ההכנה ההיא ארבעים יום. הנה התבארו שלשת הסבות האלה אשר נתתי על ישיבת משה רבינו עליו השלום בהר ארבעים יום. והראשונה מהם היא בבחינת המשיג. והשנית בבחינת המושג. והשלישית בבחינת שניהם המשיג והמושג יחד. אך נשאר לדעת אם היה שהמ' ימים ראשונים הוצרך אליהם מהסבות האלה אשר זכרתי למה זה בשאר הפעמים שעלה להר על עון העגל ועל הלוחות האחרונות ישב תמיד בהר כמספר זה עצמו מהימים. ואפשר לומר בתשובת זה כפי דעת קצת המפרשים שלא היתה הישיבה בהר ארבעים יום וארבעים לילה אלא שתי פעמים בלבד ושבפעם הראשונה הוצרך אליהם מהסבות האלה אשר זכרתי. אבל המדרגה אשר קנה שם מהשלמות. הנה במעשה העגל אשר דאג לו כי מר כי נגע עד נפש עשתה לו כנפים כנשר יעוף השמים וחזר אדון הנביאים להסתבך בסנסיני ההגשמה בעצבון לבו וכדי להחזיר אבדה לבעליה הוצרך להעביר את רעת העגל ואת מחשבתו יתברך אשר חשב על היהודים לאבדם ואחרי התפלה והתחינה ושנתרצה האלהים למחול עונם אמר לו פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים רוצה לומר שיתבודד כאשר התבודד בראשונה. ואז ישב בהר שנית ארבעים יום וארבעים לילה וחזר למדרגה הראשונה שאבד וקבל לוחות שניות. והיותר נכון אצלי הוא שבפעם הראשונה שישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה מפני גודל המושג ששם השיג רוב הפלאות שנעשו שמה קנה המספר ההוא מהימים סגולה נפלאה ברצון הבורא יתברך וקבע בו כח יתר וברכה עצומה. ומפני זה גם בשאר הפעמים שישב בהר נתעכב שם ארבעים יום וארבעים לילה להיות מספר ההוא מהימים מרוצה לפניו יתברך עד שגם היום אנחנו שארית יעקב מדי שנה בשנה עושים ארבעים ימי תשובה והימים האלה נזכרים ונעשים כי הם ימי רצון וסליחה לאלהים מפני הקדושה שקנו בתחלה. וגם אני אורך שהפלא העצום לא היה אלא בפעם הראשונה שישב בהר כל אותם הימים מבלי מאכל ומשתה. אבל בשאר הפעמים לא היה הנס גדול כל כך לפי שכבר קנה גופו תכונה קיימת והפשט מהחומר כל כך חזק שלא נשאר לו התפעלו' גשמי ודב' גופני לא יערב ולא יצמא עוד כמו שכתבתי למעלה והותרה בזה השאלה הי"א: (אמר המגיה הן עוד ישגיב בכחו בדרוש זה הרב המחבר בפ' עקב בדרך קרוב לזה ואם יטה ממנו מעט הלא יגדיל תורה ויאדיר ושניהם כא' טובים. ע"כ:)

ואמנם בהתר השאלה הי"ב אומר שהכתוב בא במקום הזה להודיע מה שקרה בעליית משה להר מהשגת הזקנים וישיבתו שמה כל הזמן ההוא ומה עשה בענין שליחות המלאך שנאמר לו ולהודיע כי הארבעים ימים נמנו משעלה להר שישב בפרישות ששת ימים ונקרא ביום הז' ועמד עוד בהר שלשה ושלשים יום. אבל מה שקרה לו בהר לא נזכר כאן ובא אחר זה בסדר כי תשא ובסדר והיה עקב שכל הימים אשר ישב בהר לחם לא אכל ומים לא שתה. והיה הנה הגבול הזה לשתי סבות. הא' כי להיות הכוונה בישיבתו שמה להחליש כחות הגוף ולהפסיד תאוותיו והכנע החומר שלו לממשלת השכל כדי שלא יהיה מונע הדבקות האלהי. לכן היה מחסדו יתברך להעמידו מבלי מאכל ומשתה כדי שהמזון התמידי לא יחזק כחות גופו. והסבה הב' היא לפי שהדבקות וההשגה שזכה בה משה רבינו עליו השלום בימים ההם היתה כלה מתאחדת ומדובקת כל הארבעים יום מבלי הפסק כלל. ואם היה אוכל ושותה היה מפסיק התבודדותו והשגתו כי בהשתמש הנפש בכלים הגשמיים לא תוכל להתעסק במושכלות. הרי שהמאכל והמשתה היה מעיק ומונע לדבקות גם כי האכילה תחייב השינה ויציאת המותרות ותצטרך אל הטיול אשר כל זה ממה שימנע ההתבודדות ויפסיק הדבקות וההשגה. ולכן הגדיל השם לעשות עמו שלחם לא אכל ומים לא שתה כמאמר המשורר (תהילים קי״ט:ע״א) טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך:

והנה נשאר להשיב על השאלה הג' שהעירותי בפרשה והיא אם משה רבינו עליו השלום קבל כאן ביאת המלאך איך אחרי עון העגל התפלל שלא ילך בתוכם וגם נשאר לדעת אם היתה הגזרה מהליכת המלאך לפניהם ראויה וצודקת ומשה לא בקש עליה איך לא יצא' לפועל ולא נתקיימה. ובתשובת כ"ז אומר שכפי מה שביארתי היעוד האלהי לאבות היה שישגיח בזרעם בעצמו מבלי אמצעי אחרי היותם בארץ הנבחרת לא בהיותם במדבר ועל זה אמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך. אבל עם היות גזרתו ראויה הנה אחרי שירד משה מההר והגיד לעם את כל דברי ה' ואת המשפטים והם השיבו בנפש חפצה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע והכניסם משה רבינו עליו השלום בברית חדשה עם השם ועלה הוא ואהרן ובניו וזקני ישראל והשיגו מה שהשיגו ועלה השלם מכל ילוד אשה אל האלהים וישב שם בדבקות נמרץ ונפלא מופשט מבלי חומריות ארבעים יום וארבעים לילהו הגיע למדרגת השכלים הנבדלים. הנה אז ראה בעל הרחמים לעשות עם עמו ונחלתו חסד גדול נורא למלכי ארץ והוא שעם היותם במדבר הבלתי מוכן ההוא תדבק בהם שכינתו והשפעתו בהשגחתו והוא כרחמיו וכרוב חסדיו ינהגם גם במדבר ההוא. ויהיה הדבוק תמידי עמהם במדבר כמו שהיה במעמד הר סיני והיה החסד הזה גדול בבחינת העם שילך מלכם לפניהם תמיד ולא יומסרו להנהגת המלאך לא בארץ ולא במדבר וגם כן בבחינת משה שאחרי עלותו במדרגת הנבואה למעלה רוחנית שעין לא ראתה כמוה לא תרד מעלת נבואתו להנבא על ידי המלאך לא יום אחד ולא חדש ימים. וכדי לעשות עמהם החסד הזה מיד אחרי אומרו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה נאמר לו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגומר. והיה סוף המאמר אם בבחינת העם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ואם בבחינת משה ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים רוצה לומר שעם היות הגזרה חרותה משליחות המלאך להנהיגם במדבר. הנה לעשות חסד גדול עם העם ועם משה בעבור מה שהגיע אליו מהשלמות היה רוצה לחזור מגזרתו ולבטלה ויחפוץ לשבת בית ביניהם ולהדבק שכינתו בתוכם גם במדבר ההוא ולכן השתדלו בעשיית המשכן שהיא ההכנה הראויה לדבר הזה ובהיות אדון הנביאים בהר שמח ונעלז בחסד הזה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם עגל מסכה והי"ת בכעסו עמהם ראה להרחיק מהם שכינתו והשגחת פניו. והוא אומרו למשה בפרשת כי תשא שהם היו עם קשה עורף ולכן לא היה ראוי שילך בתוכם רוצה לומר כמו שאמר לעשות כשצוה אותם על המשכן. אבל יאות שילך לפניהם המלאך עצמו שכבר נאמר לו בתחלה וז"ש שם ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך כמו שאמרתי לעלות ולזה נאמר שם כי לא אעלה בקרבך ולא נאמר כאן בפרשת משפטים. האמנם אדון הנביאים לפי שראה שהקדוש ברוך הוא הודיעו כבר החסד ההוא שיעשה עם ישראל עמו בהליכתו עמהם גם במדבר ושהיה חוזר ממנו בעבור העגל בכה ויתחנן לו שלא יעשה כן ושיקים דברו הטוב אשר דבר ובהגיעי לשם בע"ה אוכיח זה מדברי תפלתו. הנה התבאר מזה שלא זכר הכתוב כאן במשה לחם לא אכל ומים לא שתה לפי שהיה עיקר הכוונה בכל זה הספור להודיע למה לא יצא לפועל שליחות המלאך כי היה כל זה הקדמת ידיעה לצווי המשכן ולמה שיזכור בסדר כי תשא. ואמנם לחם לא אכל ומים לא שתה התבאר בסדר כי תשא והותרה בזה השאלה הי"ב. והתבאר גם כן למה התפלל משה אחר עון העגל שלא ילך המלאך בתוכם מה שלא עשה כן כשנאמר לו מתחלה ולמה לא יצא לפועל שליחות המלאך שנזכר כאן שהיה כלו מהסבה אשר זכרתי. והתבאר עם זה קשור הפרשה הזאת עם פרשת ויקחו לי תרומה והותרו בזה השאלות הג' והד' שהעירותי בפרשה. תם סדר משפטים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.