רלב"ג - ביאור המילות/ויקרא/כה

רלב"ג - ביאור המילות ‏ ויקרא כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וידבר יי' אל משה בהר סיני לאמר. אחשוב כי מפני שהפסיק המאמר בפרשת מקלל שלא היה המאמר בה בהר סיני זכר בה המקום שזה הדבור היה בהר סיני לא אחר דבור פרשת מקלל וזה לאות שכל שאר הדברים הקודמים היו בהר סיני ולזה עמד שם משה רבעים יום וארבעים לילה להגיע לו שם התורה על שלמותה:

ב

כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וגו'. מגיד שאין המצוה הזאת נוהגת אלא בארץ ישראל אחר שיבאו בה כלם או רובם וזאת היא השביתה היא שתשבות הארץ מהמלאכה בשביעית בעבודת הארץ והאילנות כמו שיתבאר אחר זה:

ג

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך. רוצה לומר תוכל לזרוע שדך ולזמור כרמך ולאסוף תבואתה ולמדנו מזה שכיון שנעשית התבואה באלו השנים נוכל לאסוף ולאכול אותה אפילו בשביעית ואמנם אם לא נעשית התבואה עד בא השנה השביעית הנה יתבאר מזה שלא נוכל לאסוף אותה שנאמר ואספת את תבואתה והיא התבואה ההוא באלו השש שנים:

ד

ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת להשם. ר"ל שזאת השביתה תהיה לכבוד השם יתע' כמו הענין בשביתה במועדים הנזכרים במה שקדם כי היא מישרת אל השגתו יתע' כמו שנבאר:

שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ידוע כי הזריעה יותר עצמית בעבודת הארץ משאר העבודות שהם לצרך הזריעה כמו החרישה ולמדנו מזה לפי מה שהתבאר בשרשים הכוללים שעל הזריעה הוא מוזהר לא על החרישה וכן הזמירה שהיא עבודת האילנות היא יותר מועילה לאנשי' בשנה ההיא מפירות הנטיעה כי פירות הנטיעה יאסרו שלש שנים כמו שהתבאר במה שקדם כמו הענין בהרכבה והברכה ולפי שהמכוון בתורה שתשבות הארץ בשנת השמיטה באופן שלא יהיה בעל הקרקע עובד אותה ואוכל תבואתה הנה הזמירה היא היותר ראויה בזה הדין מהנטיעה וההברכה וההרכבה וכל שכן שאר עבודות האילן שהם מועילות לאילן באופן תועלת הזמירה כמו חתיכת הענפים היבשים והחתיכת הנובלת מהאילנות ומה שידמה לזה ולזה לא ינהג זה הדין אלא בזמירה כי אי שם עבודה לאילן מועילה באופן תועלת הזמירה לגפן וזה מבואר בחפוש:

ה

את ספיח קצירך לא תקצר. הם הספיחי' העולי' מאליהם בזולת זריעה וזה מבואר מצד הוראת הגדר וראוי שתדע כי דין מה שנזרע בשנה הששית דין הספיחים כי הם גם כן באים ממה שנזרע בשנה הששית באופן מה ואמנם דברה התורה בהווה כי אין בכאן דבר יחייב שיהיה זה הדין יותר ראוי בספיחים וזה מבואר בנפשו וראוי שתדע כי התורה לא צותה שנמנע מלקצור הטפיחים ומבצירת הענבים ההווים בכרם הבלתי נזמר וזה שכבר אמרה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואם לא נקצור התבואה ולא נבצור הענבים הנה לא יתכן שיהיה לנו לאכלה ולזה יחוייב שתהיה הכונה בזה שלא נקצור אותם כדרך הקוצרים שקוצרים כלל התבואה ולא נבצור כדרך הבוצרים שבוצרים כלל הענבים אבל נקצור ונבצור מהם מעט ויהיה הפקר מה שיהיה בשדות ובכרמי' כמו שהתבאר בפרשת ואלה המשפטים ולזה אמרה התורה בה המקום כאשר ביארה איך תהיה לנו לאכלה ולבהמך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול להעיר שאין הבעלים זוכין באכילה אלא בעת שנשאר ממנה לחוץ שתוכל לקחת ממנו החיה וכבר יתבאר בפרשת משפטים שכונת התורה בזה כדי שיאכלו ממנה העניים שנאמ' ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וזה גם כן מרה שאפילו העניים לא יהיו רשאין לקצור כל התבואה אבל ראוי שיניחו ממנה לזולתן באופן שתתכן לחית השדה לקחת ממנו:

ואת ענבי נזירך לא תבצור. הנה קראה התורה נזירים הגפנים בלתי נזמרים והכונה בזה כמו שקדם שלא יבצור כדרך הבוצרים אבל יבצור מעט מעט באופן שיהיו שאר האנשים מושלים בבצירה מהן כשירצו:

שנת שבתון יהיה לארץ. רוצה לומר שלא יעשו בארץ אלו המלאכות הנזכרו' והן הזריעה והקצירה והזמירה והבצירה:

ו

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. מגיד שהוא מותר לכל האנשים ואף על פי שאינם עניים והם יקחו מה שיקחו מתבואתה לאכלה לא לעשות בה סחורה כי כונת התורה תראה שהיא תשתדל שישאר מהתבואה ההיא בחוץ באופן שיהיה בה תועלת משותף לכל האנשים ולזה תא התירה התורה לאכול ממנה בבית כי אם בעת שנשאר ממנה לחוץ לחיה כי זהו סבה אל שלא ישתדלו האנשים לקחת ממנה הרבה יחד כי לא יועילו להם אחר שלא ימצא מהתבואות בחוץ בשדות ואלו היה מותר לסחור בפירות שביעית הנה יקחו מהם האנשים הרבה יחד וימהרו לאכלם אם בעיר ההיא או בזולתה ולזה ידמה שלא התירה התורה פירות שביעית לסחורה כי אם לאכילה והוא מבואר שהאכילה תכלול כל מיני הנאה מורגלת תלקח מהפירות בעצמם כמו השתיה והסיכה והצביעה ומה שידלה לזה ממה שתהיה בו ההנאה בפרי בעצמו אלא אם מפני שהתורה זכרה האכילה היא ההנאה היותר חזקה שיתכן שיהיה בדבר הנאכל הנה ראוי שיתבאר מזה שאין ראוי שנשתמש בפירות שביעית בהנאה תהיה הפסד בחק הפרות ההם לפי המורגל ומזה המקום יתבאר שאין ראוי לקצור פרות שביעית כשהן בוסר כי אין זה הפסד ואין זה האכילה הנהוגה בו אלא אם זה היה מעט מעט באופן הנהוג לקחת מהפרות כשהם בוסר ועוד שהתורה אמרה מן השדה תאכלו את תבואתה תהיה כל תבואתה לאכול והתבואה הוא הפירות הנגמרים:

לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך וגו'. הנה מפני שהתורה התנית שיהיו גרים עמו והם אשר מזונותיהן עליו למדנו שלא יותר לו למכור פרות שביעית כמו שביארנו במה שקדם אלא אם היתה המכירה לאכלה רוצה לומר לקנות ממנה אכל יאכלוהו הוא ואנשי ביתו:

ז

ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. למדנו מזה שמותר להאכיל פרות שביעית לבהמה אלא שראוי שלא יתנם האדם לבהמתו אם היו ראוים לאדם כי זה הפסד בחק הפרות ההן ואמנם יש לו להניח בהמתו לאכול משם כשהם מחוברין כי הם אינם בזה למטה מהחיה שחוייבנו להניח מכל הפרות מה שיתכן לו לאכל ממנו והוא מבואר שמכירת פירו' שביעית לא יוציא מהם קדושת שביעית כי התורה גזרה בפרות ההם שיהיו לאכלה להם ולאביונים בעת שתוכל לאכול חית השדה מהם לא אחר זה וכן מה שלקח בפירות שביעית הנה עליו קדושת שביעית גם כן עד שלא יוכל להשתמש בו כי אם לאכלה באופן שישתמש מפרות שביעית שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כמו שביארנו:

ח

וספרתם לכם שבע שבתת שנים. רוצה לומר ז' שמטות וזאת הספירה תהיה בשנה השביעית שימנו אז שבת אחת וכן עד שיהיו שבע ורצתה התורה שימנו עם זה השנים שנה אחר שנה מאלו שבע שמטות עד שיהיה מספר השנים מ"ט שנה והנה ענין זה המכפר שוה לענין מספר הימים והשבועו' ממחרת הפסח עד חג השבועות אלא שבכאן עניין נוסף שהשביעית בשנים היא שנת שבתון ואין העניין כן בשבועות הנמנות אחר הפסח:

ט

והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש. רוצה לומר אחר תום מ"ט שנה וזה יהיה בשנת היובל לבד שאם היה זה נוהג בכל שמטה ושמטה היתה התורה זוכרת בזאת הפרשה הקודמת שזכר בה דין שנת השמטה ואם היה נוהג זה בכל שנה ושנה היתה התורה זוכרת זה בפרשת אמור אל הכהנים שזכר בה דין המועדים האלו בכללם והנה נתבאר עניין זאת התרועה בפרשת אמור אל הכהנים והתועלת המגיע ממנה ובכלל הנה ביום הכפורים שהוא העשירי משנת החמשים תעשה זאת התרועה כדי שנתן לא לבנו מה שהעיר עליו קדוש שנת החמשים וקדוש העשירי מהימים כי זה יורה על ענין נפלא בחכמת האלהות כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם וכבר התבאר שזה המנין בענין השמטות והיובל אינו נוהג אלא בארץ שכבר אמר בראש זה הענין כי תבואו אל הארץ. וראוי שתדע שזה הענין לא ינהג כי אם אחר שירשו הארץ וחלקו אותה שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך עד שחלק הארץ אין אני קורא בו שדך וכרמך. וראוי שלא יעלם ממנו שזאת הספירה היא בהכרח מיוחסת לבית דין הגדול כמו העניין מבקדוש החדש וגם כן הנה מפני שהשנה נכנסת בהכנסת החדש והיה קדוש החדש מיוחד לבית דין הגדול כמו שביארנו בפרשת בא אל פרעה הנה קדוש השנה ההיא מיוחס בהכרח להם וזה בלתי צריך אל ביאור:

י

וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. הנה ביאר שזה החירות שיסור אז מכל אחד מיושבי הארץ הממשלה שתהיה לזולתו עליו ועל אחזתו. רוצה לומר שאם מכר עצמו או שדהו יצא לחפשי בבא היובל וישוב אליו שדהו כמו שהתבאר אחר זה והנה קרא שנה הזאת יובל שהוא שב אל הקרן אשר בו יתקעו שנאמר במשוך היובל במשוך קרן היובל להעיר על התרועה הנעשית בה שישימו לב עליה על מה שהיא בזאת השנה ובזה היום שהיא בו ולפי שאמר לכל יושביה והיה מבואר שהמתוארים שהם יושביה הם כל השבטי' איש על מקומו אשר הגיע לו בגורל בעת חלוקת הארץ למדנו שאם אין כל יושביה עליה אין היובל נוהג וכן אם היו שם והיו מעורבבים לפי שאין השבט יושב בנחלתו ואין היושבין בארץ יושבים על דרך האמת לפי מה שהתבאר מהשרשים הכוללים וגו':

יא

יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם. למדנו מזה שעבודות הארץ האסורות בשביעית אסורות ביובל ולא הזכיר בכאן איסור הזמירה כי הוא דומה לזריעה ועוד כי כבר רמז אליו במה שאמר ולא תבצרו את גזיריה כי זה מורה שלא יהיו הגפנים נזמרים בשנה היא ולזה יקראו גזירים כי יגזרו מהם האנשים אז ולא יעבדו אותם:

יב

כי יובלו היא קדש תהיה לכם. ראוי שתדע כי אין רצון התורה בזה שיהי קדש כי אם לענין שיאכלו מן השדה את תבואתה ולא יאספוה לביתם וזה אמנם היה כדי שיהיו כל האנשים שוים באוכל השנה ההיא כמו הענין בשנת השמיטה וזהו עניין קדושת פירות שנת היובל כי בבא הזמן שלא ימצא מהם בשדה יאסרו הנמצא בבית ושלא יותר להם לאספם אל ביתם כדרך הקוצרים והבוצרי':

יג

בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. ר"ל אם מכרו אות':

יד

וכי תמכרו ממכר לעמיתך. לפי שמגדר הונאה יתבאר שהיא אינה נוהגת כי אם בדברים שיתכן שיהיה ידוע ערכם ומוגבל הנה הוא מבואר שאין אונאה בקרקעו' כי תבואותיהם בלתי מוגבלי' וידועים בעצמות באופן שנוכל לשפוט שתהיה שם אונאה כי הקרקע כחיי על פירות אין להם תכלית ועל פירות שונים יתחלף ענין הערך בהם מאד וכן הוא מבואר שאין אונאה בעבדי' כי לא יגרע התועל' שאפשר שיגיע מעבודתו ועצתו ויתבאר שאין אונאה בשטרות כי אין לשטר מצד עצמותו שום ערך אלא מצד שבסכתו יגבה המלוה את חובו או יהיה לו ראיה על מה שכלל אותו השטר ההוא ובכלל הנה כמו שדברי העדי' אין להם ערך כי אם לראיה לבד כן הענין בשטרות ולזה הסכימו רז"ל שהאונאה הנזכרת בזה הפסוק הוא המטלטלים וביארו זה ממה שאמר או קנה מיד עמיתך כי זה הלשון יתכן שיפול במטלטלין לא בקרקעות כי אינם נעתקים מיד המוכר לקונה והנה יתבאר שאין אונאה להקדש ממה שאמר אל תונו איש את אחיו והוא מבואר כי במטלטלין יש אונאה כי ענינה מוגבל וידוע אלא שכבר יתבאר כי למטה משתות אין שם אונאה לפי שדרך האנשים לתת בדבר שירצו אותו מאד לקנותו יותר מכדי שוויו עד שתות ולא יקפיד בזה וזה מבואר מן החוש וכן אם יש לנו הוראה שנתרצה בזה המקח עם ידיעתו שקנ' אותו יותר מכדי שוויו הרבה אין בו אונאה ואפילו לקח שוה דינר באלף דינר כי כמו שהאדם שליט לתת מתנה כן הוא שליט לתת במסחר יותר משוויו לרצותו בו ואולם עניין האונאה הזאת תהיה במה שחשב שיהיה ערך הדבר יותר ממה שהוא או פחות ומפני זה נתרצה לתת יותר בו או לתתו לפחות וראוי שתדע שזאת האונאה נתנה לחשבון ובזה האופן תסור כי הוא מונה אותו כל זמן שלא החזיר לו שיעור האונאה ולפי שלפי הנהוג אין ההוקרה והוזלה במסחרים בין האנשים בכמו אלו הדברים יותר משתות הנה אם היתה באונאה יותר משתת לא יחוייב שישאר המקח קיים אבל יהיה כאלו אין שם מקח ואמנם אם היה שתות יתקיים המקח ויחזיר האונאה ופחות משתות לא יחוייב להחזיר אונאה כמו שביארנו והנה עכ"פ נכלל בזה הפסוק שלא להונות בעניין הקרקעות כי התורה מדברת בזה המקום בקרקעות והנה האונאה שהזהירה עליו לפי מה שאחשוב הוא שלא יונה אותו במנין השנים אשר עד היובל וימכור לו מפני זה שדהו יותר ממה שראוי או יקנה אותו פחו' ממה שראוי וזה כי מפני שקנין הקרקעו' חוזר ביובל הנה ערכו יותר מעט בכל מה שקרבה שנת היובל ולזה אם הונהו והביאוהו לחשוב כי אין עד היובל כי אם מעט זמן ויש שם זמן יותר ארוך או הפך זה הנה תהיה בזה אונאה מזה הצד כי הוא אינו מוכר לו כי אם מספר שני תבואות אף על פי שהוא מוכר לו שדהו במוחלט והנה הטעהו במספר בענין הזה ולזה ביאר אחר זה שזה האופן מהאונאה יקרה בקרקעות מצד היובל ועליו הזהיר ובכלל הנה בקרקעות אפשר שתהיה אונאה מצד המספר או מצד המדה והאונאה אשר מצד המד' כבר הזהיר עליה באמרו לא תעשו עול במשפט במדה כמו שבארנו שם והאונאה אשר תהיה מצד המספר הזהיר עליה בזה המקום:

טו

במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך. ר"ל כי מפני שהקרקע חוזר ביובל הנה אין נקנה לו אלא במספר שני' ולזה ראוי שיהיה הערך לפי השני' אשר עד היובל אם הרבה הרבה אם מעט מעט כמו שזכר בפסוק הבא אחר זה ולמדנו ממה שאמר אחר היובל שאין הקרקע נקנה ביובל וראוי הוא להיות כן כי הנמכר חוזר כ"ש שהוא ראוי שלא ימכר ביובל ולפי שאמר במספר שנים למדנו שאין הקרקע נקנה לצמיתות בפחות משתי שנים ואיננו נמכר גם כן בזה האופן לפחות משתי שנים שנאמר מספר שני תבואות ימכור לך וראוי היה להיו' כן כי התור העתיקה הממכר למספר שנים בלתי בעל תכלית אל מספר מוגבל אינו יותר ממ"ט שנה וראוי שלא יהיה נעתק אל מה שאינו מספר והוא האחד והמעט שיפול בו שם המספר הוא שנים ולזה לא יהיה נמכר בזה האופן בפחות משתי שנים וראוי שיהיו אלו שתי השנים שנים ראויים לתבואות שנאמר שני תבואות ולזה אם היתה אחת מהשנים בלי ראויה לתבואה מצד עצמותה כמו שהיתה שנת שביעית או שנת שדפון אינה עולה לו מן המנין ומזה המקו' נלמד שאף על פי שיש רשות למוכר לגאל שדהו כמו שנתבאר אחר זה הנה אינו גואל אלא אחר שנשארה ביד הקונה שתי שנים ראויות לתבואות:

טז

לפי רוב השנים תרבה מקנתו. הנה רמז בכאן אל איכות האונאה שהזהיר ממנה בפסוק הקודם:

יז

ולא תונו איש את עמיתו וגו'. הנה זאת האונאה היא אפילו בזולת מכר וקנין כמו אונאת דברי' ולזה לא זכר קודם לא מכר ולא קנין כמו שעשה זה באונאת הקודם:

יח

ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם. אמר עשייה לחוקים ולא זכר בהם שמירה שהיא זכירתם בלב כי היה אפשר שיחשוב חושב שלא תצטרך בהם עשייה אבל יספיק שנזכיר עניינם בלב כדי שנעמוד על ההערה אשר בחקי' ההם כי יראה שעשייתם היא לזה התכלי' כמו שהתבאר בדברינו ולזה הוצרכה התורה לצוות בעשייתם ואמנם במשפטים והם המצוות המכוונים בעצמותם ויחייבם השכל לפי שכבר יחשב שלא יצטרך לנו למודם אבל יספיק שנעשה אותם הנה ולזה צותה התורה לזכור אותם בלב כי יהיה סבת העשייה כמו שאמרו ז"ל שהתלמוד מביא לידי מעשה:

וישבתם על הארץ לבטח. ר"ל שלא תגלו מן הארץ אבל תשבו עליה לבטח ולא תפחדו משום דבר:

יט

ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע. כבר בארנו בספר מלחמות ה' כי גם באלו הענינים יהיו מושגחים הדבקים בשם יתעלה וכי תאמרו מה נאכל בשנה שביעית ידוע שזה המאמר יתכן שיפול בכל שמטה ושמטה כי יצטרך שתספיק להם התבואה מהשנה השישית לשתי שנים ויותר ממה שתפול זאת המבוכה היא השמיטה אשר יבא אחרי' היובל כי יצטרך שתספיק אז תבואה השנה הששית לשלש שנים ועליו אמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים ואפשר שנאמר שהוא היותר נכון שזה הפסוק נאמר על כל שנת השמטה והנה תעשה התבואה לשלש השנים שכבר יאכלו ממנה בשנה הששית מעת בא תבואתה ועוד כי בה יזרעו מהבואה ההיא בשנה השמינית וזהו מה שאמר וזרעתם את השנ' השמינית ואכלתם מן התבואה ישן. ר"ל שכבר תספיק עוד התבואה ההיא לזרוע ממנה בשנה השמינית ולאכול ממנה ישן עד בא תבואת' ואמנם מה שאמר אחר זה עד השנה התשיעית עד בא תבואתה תאכלו ישן הוא שב לשנת השמטה שבא אחריה היובל:

כג

והארץ לא תמכר לצמיתות. זו היא מצות לא תעשה וכבר בארה התורה שלא יועילון לו אם מכרה לצמיתת שהרי היא חוזרת לבעליה ליובל:

כי לי האץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. ר"ל הנה שלי הארץ ולא השלטתי אתכם בה למכרה לצמיתת אף על פי שאתם מחזיקים בה כי אתם כמו גרים בארץ ההיא או כמו תושב שהוא ביד אדוניו שאין לו שולטנות במה שהוא מחזיק בו כטעם תושב כהן ושכיר לא יאכל בו:

כד

ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. ר"ל שלא די שהארץ לא תמכר לצמיתות ותצא ביובל אבל יחוייב עוד שתתנו גאולה לארץ שאם מכרה אדם מכם ורצה לגאול אותה יהיה שליט בזה ולא יוכל הקונה למחות בידו וכבר יתבאר זאת הגאולה איך תהיה בפרשה הבאה:

כה

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. למדה תורה דרך ארץ שאין ראוי למכור אחוזתו אם לא יביאהו לזה הכרח וזה כי קנין קרקעותיו הוא יותר קיים משאר הקניינים אשר יהיו מחירו ואמר מאחוזתו להעיר כי כשיוכרח על זה לא ימכור ממנו אלא קצתו ויניח קצתו להסתפק בו:

ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו. למדנו שהיותר קרוב מגואליו קודם לזה הענין:

כו

ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. ר"ל אם לא מצא אחד מקרוביו שיגאל את ממכרו והשיגה ידו משלו לגאול הנה הרשות בידו ולמדנו מזה שאין ראוי שימכר במקום אחד לגאול זה הקרקע ולא שילוה סך גאולתו שנאמר והשיגה ידו ולפי שאמר ומצא כדי גאולתו. למדנו שאינו גואל לחצאין אבל גואל את כלו או תשאר בידו הקונה עד היובל:

כז

וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו. למדנו שאין ראוי לגאל עד שיאכל הקונה קצת התבואות שנאמר והשיב את העודף וממה שקדם נתבאר שהוא ראוי שיאכל הקונה שתי שנים קודם שישלוט המוכר לגאל ולמדנו ממה שאמר שני ממכרו שאם היו לו עשר שנים ראוים לתבואות עד היובל ואכל מהם הלוקח ב' מהם הנה יחשוב לכל שנה מהשנים הנותרות עשירית המקח. ואף על פי שאכל הלוקח שלש תבואות בשני שנים או שני תבואות בשלש שנים אין מונין לו למספר תבואות אבל מונין לו למספר שנים ולמדנו ממה שאמר לאיש אשר מכר לו שאם מכרה לאחר ומכרה האיש ההוא לאיש אחר בסך יותר גדול אינו מחשב אלא לפי הסך שמכר ראשון וזה מבואר גם כן מצד אחר כי מפני שלא השליטהו השם יתעלה למנוע המוכר מלגאול הנה אין לו רשות למכרו לאחר בסך יותר גדול להכביד עניין גאולת המוכר ואולם אם מכרה בפחות כיון שנסתלק ממנה הקונה הראשון הנה יגאל האדון מיד הקונה השני לפי מה שקנה כי אין לו זכות בזה הקניין יותר מזה השיעור אף על פי שקנהו מיד הבעלים ולדנו ממה שאמר ושב לאחוזתו שאם השביח הקונה הקרקע חייב המוכר להחזיר לו השבח כי אין השבח אחוזתו אבל המציאו הלוקח:

כח

ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל. למדנו מזה גם כן שאין בידו ללוות ולגאל ולמכור ולגאל ולמדנו גם כן שאין השבח חוזר ביובל שנאמר והיה ממכרו ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו ממכרו יוצא ביובל ולא שבה ולזה יחוייב שיחזיר לו השבח:

ויצא ביובל ושב לאחוזתו. למדנו שהמוכר אילנו' אינם חוזרי' ביובלים כי אינם אחוזה ואמנ' הקרקע חוזר כי הוא אחוזה:

כט

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. לפי שאילו המצות תלויות בארץ כמו שהתבאר בראש העניין והיה מבואר מן השרשים הכוללים כי התארים הנזכרים בתורה אינם לפי המציאות אבל לפי מה שראוי שיתואר בו בעל התואר ההוא הנה למדנו כי מה שיתואר כשהוא עיר חומה בעת כבוש הארץ אף על פי שאחר זה לא יהיה מוקף חומה דינו דין ערי חומה והוא מבואר שעיר חומה הוא מה שהוא מוקף חומה ואחר כך נתיישב העיר בתוך החומה לא מה שהיה עיר תחלה ואחר כך הוקף חומה והוא מבואר שאם אין מה שמוקף חומה במדרגת עיר לא ינהג בה זה הדין וראוי שתדע כי הבתים יכללם החצר כי ימצאו בתים רבים בחצר אחד והעיר תכלול חצרות ובתיהם ואם לא היה בעיר חצרות רבים והם על המעט שלשה יכלול כל אחד מהם בתים לא ינהג בה דין ערי חומה וכן אם לא היה הבית תוך עיר החומה שנאמר וקם הבית אשר בעיר וכן אם לא היה בבניין ההוא דין הבית כמו שיהיה שדה או שלא היה כשיעור בית לא ינהג בו זה הדין אבל דינו דין שאר הקרקעות שחוזרי' ביובל:

והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו. ידוע ממה שקדם בפרשת בא אל פרעה כי השנה היא פעם שתים עשרה חדש ופעם י"ג חדש ולזה היתה גאולתו מיום החדש ההוא עד כמו יום החדש ההוא מהשנה האחרת והמשל שאם נמכר באחד באדר תהיה גאולתו עד אחד באדר מהשנה האחרת שנא' עד מלאת לו שנה תמימה ולפי שלא התנה בכאן שתשיג ידו לגאל למדנו שיש לו למכור קרקע אחר לגאל וראוי היה להיות כן כי מפני שהבית הזה נחלט ואין העניין כן בשאר הקרקעות הנה יועיל לו אם ימכור במקום אחר לגאל אותו ואמנם אין בידו לגאל אותו חציין שנאמר גאולתו לא גולת קצתו ויתבאר שאין בידו ללות מעות לגאל אותו כי התורה לא הרשית קרוביו לגאל אותו כ"ש שאין ראוי שיגאלוהו מי שינם קרוביו ואלו היה אפשר לו ללות מעות לגאל אותו היה נגאל על יד מי שאינם קרוביו במעות שילוה מהם:

ימים תהיה גאולתו. ר"ל שנה אחת כי הוא כמו יום ארוך כמו שהתבאר בחכמה הטבעית וראוי שתדע שלא יגרע מערכו דבר בעבור מה ישב בו הקונה אותו כי לא אמרה התורה שיחשב בזה דבר ועוד כי זה המכר הוא לדורות לאין תכלית ולזה לא יכול לגרוע ממנו דבר בעבור מה שישב בו מהשנה וזה מבואר בנפשו:

ל

ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה. ר"ל מיום ליום:

וקם הבית אשר בעיר וגומ'. למדנו מזה שאם לא נגאל תוך שנה שלמה באופן הנזכר הנה הוא מוחלט לקונה אותו. ר"ל שאינו יוצא ביובל ולפי שאמר לדורותיו למדנו שאם היה קונה הבית באופן שאין לו דורות כמו ההקדש הנה אינה מוחלט אמנם גאלו אחד מן ההקדש הנה הוא מוחלט במלאת לו שנה תמימה:

לא

ובתי החצרים. הם בתי העיירות אשר אינם מתוארות בשהם בתי ערי חומה והנה דינם כדין השדות לעניין הגאולה ולצאת ביובל כמו שזכר:

לב

וערי הלויים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללויים. למדנו שהלויים גואלים באיזה עת שירצו אף על פי שלא היה שתי שנים ביד הקונה אותו:

לג

ואשר יגאל מן הלויים. למדנו מזה שמי שהוא מהלויים אף על פי שאינו לוי כמו שהיה בן בת לוי דינו בעניין הגאולה כדין הלויים והנה הרצון בזה גולת עולם תהיה ללויים ולאשר יגאל מן הלויים:

ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל. ר"ל שאם לא גאל ממכרו הנה הוא יוצא ביובל:

כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם בתוך בני ישראל. ר"K שכבר יחוייב שיהיה ללויים חירות נוסף בזה העניין על שאר ישראל כי בתי עריהם היא בתוך בני ישראל כי אין להם נחלה בארץ כמו שנזכר בתורה אבל נתן להם כל אחד מהשבטים מחלקו ואם יקרה שימכרו בתיהם יתכן שיקנו אותם אנשי השבט שהיו אלו הערים מהם ובתוך נחלתם ויקרה מזה באורך הזמנים שתסוב נחלת הלויים לשאר השבטים ואולם בשאר שבטים לא יתכן שיקרה זה כי אנשי השבט יושבים בנחלתם ואם יקרה שימכור אחד מהם ביתו יקנהו אחד מאנשי השבט להיותם יושבים לבדם בארץ הוא:

לד

ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחוזת עולם הוא להם. ראוי שתדע שאין הרצון בזה שלא ימכר כלל כי כבר בארה התורה כי גם בתיהם יש להם רשות למכרם אלא שיש לבתיהם גאולת עולם ואמנם הרצון בו שלא ישנו אותו לעשות שדה מגרש או הפך או מגרש עיר או הפך והה הושאל לזה העניין שם המכירה לפי שהמכירה ישתנה בה רשות בעל הקניין וישוב אל בעלי' אחרים ולזה הושאלה המכירה להשגות הקניין מן ההשתמשות לתכלית אחת אל השתמשות לתכלית אחרת ואמר אשר התמכר לעשות הרע. ר"ל שבאופן שהיה מיוחד לעשיי' הטוב בכמו האופן ההו' שב לעשות הרע כאלו יצא מרשות המנהיג הטוב אל רשות המנהיג הרע ומזה העניין השני נקרא בזה המקום מכירה העשיי' מהשדה מגרש או הפך ומה שידמה להם כי השתמשו בו לתכלית מקבלת אל התכלית אשר כוון בה ולזה אמר כי אחוזת עולם הוא ללויים ולזה אין ראוי לשנות אותו מענינו כי בזה האופן המשוער יאות להשתמש בו לעולם באופן שלם ואם ישתנה זה הסדר יפסד היישוב ההוא ויבלבל עניינו והמשל שאם עשה המגרש עיר או השדה מגרש לא יספיק להם ולבהמתם ולכל חייהם ואם עשו הפך זה ימעיטו יישוב המקום ההוא וכבר הקפידה התורה באלה מסעי שישתמשו הלויים באלו המקומות בתכלית המכוון להם ולא יעתיקום אל תכלית אחר אמר והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם:

לה

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. ר"ל שאם היה אצלך ראוי שתחזק בו להיטיב לו מהונך:

גר תושב וחי עמך. ר"ל גר צדק או שהיה גר תושב את ראוי להחיותו עמך לא שתחיהו ותמית עצמך כי חייך קודמים ולזה גם כן זכרה התורה זה העניין בהדרגה וזכרה תחלה אחיך ואחר כך גר צדק ואם הוא גם כן אחיך אלא שאינו מזרע ישראל ואח"כ גר תושב:

לו

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. למדנו שזאת האזהרה אינה אלא במי שהוא אחיך כמו הישראל וגר צדק וכבר זכרה זה התורה במקום אחר אמר לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך וזה ראויה שלא הזהירה התורה מלקיחת נשך ותרבית אלא ממי שהוא אחיך וראוי שתדע כי בהלואת כסף יפול שם נשך כאלו תאמ' אם הלוה ארבע דנרין בחמש כי כמו שהנושך נשך דבר מחוץ כן העניין במי שמלוה כספו ברבי' כי אין מדרך הכסף לעשות פירות מעצמותו ובהלואת האוכל יפול שם מרבית אם ירבו בו שנ' את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך משל נתינת האוכל מי שילוה ארבע סאין בחמש והוא מבואר שהעובר על אלו האזהרות יחוייב להשיב מה שלקח מנשך ותרבית כי כל עת שהוא מחזיק בו הוא לוקח מאתו נשך ותרבית:

ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. אמר ויראת מאלהיך שלא תערים בזה שלא תתלה מעותיך בגוי כדי לקחת רבית מישראל ואמר וחי אחיך עמך שתחוייב להלוות לו כדי שיהיה עמך כמו שאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ואולי לה אמר ויראת מאלהיך שאף על פי שלא תוכל לקחת תועלת בהלוואתך לעני אל תמנע מזה אבל השתדל שייה עמך. ואולם חייך קודמין ולזה אמר עמך:

לח

אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את הארץ. הטוב ומשלי תטיבו לעניים והנה הנחלתי לכם אלו הטובות שתתנהו בהם באלו התנאים שצויתי אתכם:

להיות לכם לאלהים. רוצה לומר שאין ראוי שיכבד לכם מה שאגזור עליכם מההטבה לעניים אני הוא שהוצאתי אתכם מתכלית הדלו' לתת לכם הארץ הטובה:

לט

וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. מגיד שאין ראוי לאדם למכור עצמו אם לא היה זה בסבת עוני וראוי גם כן שימכר לך כשיביא ההכרח לזה לא לנכרי ולזה הקדימה התורה המכרו לישראל קודם המכרו לנכרי:

לא תעבוד בו עבודת עבד. ר"ל שלא יבזהו לקחת ממנו השירות שיקחו מהעבד הכנעני בחליצת מנעליו ומה שידמה להם מהעבודות הבזויות:

מ

כשכיר כתושב יהיה עמך. ר"ל שעניין עבודתו ממוצע בין עבודו' השכיר והתושב כי השכיר למעט זמן שכירתו לא יעבוד כי אם העבודה המיוחדת אשר שכרוהו לעשותה והתושב הוא הפך זה כי הוא מוכן לכל העבודות שירצה רבו והעבד העברי ממוצע בין שתי אלו העבדיות כי הוא לא ייוחד לעבודה מיוחדת כמו העניין בשכיר ולא לכל העבודות כמו הענין בתושב והוא מבואר שהמוכר עצמו יש לו מכור עצמו משש שנים לא נאמר שש שנים אלו בעבד עברי שמכרוהו ב"ד כמו שנתבאר בפרשת ואלה המשפטים ומה שאמר עד שנת היובל יעבוד עמך לא יחויי' שלא יוכל למכור עצמו בפחות מה הזמן אבל התחייב ממנו שלא יוכל למכור עצמו ליותר מזה הזמן:

מא

ויצא מעמך הוא ובניו עמו. למדנו שהקונה עבד עברי חייב במזונו' בניו והיה זה כן לפי שהוא חייב לזון את בניו כמו שבארנו בפרשת ואלה המשפטים וכל שכן שיחוייב במזונות אשתו כי כבר נתבאר בתורה התחייב האדם במזונות אשתו:

ושב אל משפחתו וגו'. למדנו מזה שכל עבד שיוצא ביובל הוא שב אל משפחתו לחזקה שהיה בה ולזה אם היה העבד עברי כהן שמכרוהו ב"ד אינו נרצע שאם היה נרצע לא היה שב לחזקה שהיה בה כי הוא בעל מום ופסול לעבודה. ואמר ואל אחוזת אבותיו ישוב ללמד שאין ראוי לאדם למכור עצמו אם לא אחרי שלא נשאר לו מאחוזתו דבר למכור:

מב

כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ר"ל כי מפני שהיו עבדים במצרים והוצאתי אותם משם הנה הם עדי ולזה לא ישלטו להמכ' לעבדים יותר מה הזמן וג"כ הנה קניתי אותם לעבדים במה שהראיתי להם מאותותי ונפלאותי בהוציאי אותם מארץ מצרים ואם ימכרו לעבדים עולמית הנה יסירו עול עבודתי מל צוארם:

לא ימכרו ממכרת עבד. ר"ל שלא ימכרו עולמית כהמכר עבד כנעני ושלא ימכרו על אבן הלקח כמכור העבדים השבויים:

מג

לא תרדה בו בפרך. ר"ל שלא תכוין בעבודתו לענות גופו אבל תכוין בה לעשות מה שיצטרך לך ולזה אין ראוי לאדם שיצוה לעבדו העברי לעשות מלאכה והוא בלתי צריך כדי שלא ישב בטל ולזה אמר ויראת מאלהיך כי השם יתעלה הוא היודע כוונתך בזה:

מד

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם. ר"ל שהעבד והאמה יהיו לך ותמשו' בהם כחפצך הם מאת הגוים אשר סביבותיכם והם הכנעניים:

מהם תקנו עבד ואמה. ר"ל שמהם תוכלו לקחת לקנות עבד ואמה קנין עולמים באופן קניין עבד שנקנה על אבן הלקח:

מה

וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו. שלא יחשוב שהותר זה באלו האומות שאינם גרים עמכם מצד שאינם מקיימים המצות שנצטוו בני נח ואמנם אשר הם גרים עמכם מהם לא יותר בהם זה להיותם מקיימי' המצות ההם ולזה הוצרך לבאר שכבר הותר זה גם בגרים עמכם וממשפחתם אשר עמכם הם אשר נולדו מהכנעניות ומזולתם מן האומות כי הנולדים הם ממשפחת האם אשר הולידו בארצכם הם הבנים שהולידו הכנענים מנשי שאר האמות כי האבות הם המולידים:

והיו לכם לאחוזה. למדנו מזה המקום שקניין עבד הכנעני דומה לקניין האחוזה בתאר איכות הקניין והנה נתבאר בפרשה הבאה שקנין האחוזה יהיה בכסף ולזה יתבאר שקנין העבד הוא בכסף והתבאר מפרשת שפחה חרופה שהעבד קונה עצמו בשטר ולזה יחוייב שיהיה נקנה גם כן בשטר ויתבאר שהוא נקני' בחזקה לפי שהאחוזה נקנית בחזקה כמו שנזכר בכרם נבות:

מו

והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשות אחוזת עולם. זכר הבנים כי הם היותר ראויים ליירש וזה כי הבנות לא ינחלו אלא כאשר אין שם בן:

לעולם בהם תעבודו. ידמה מהנמשך לה שהרצון בזה שראוי לנו לעבוד בעבד כנעני אף על פי שאין העבודה צריכה לנו ואין העניין כן בעבד עברי שהיה עובד ולזה אמר שבאחינו בני ישראל לא נרדה בפרך:

מז

וכי תשיג יד גר ותושב עמך. הגר הוא גר צדק ותושב הוא הדר בארצנו שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז כי לא נניח לשבת בארצנו העובד ע"ז שנאמ' לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי:

או לעקר משפחת גר. אחשוב כי עקר הוא הפך תושב ולפי שהתושב הוא שאפשר לו לשבת עמנו בארצנו לפי שאינו עובד ע"ז הנה יהיה עקר מי שיחוייב לנו לעקור אותו ולהעתיקו מארצנו לפי שהוא עובר ע"ז והנה הוא משפחת גר תושב אלא שגר תושב קבל שלא לעבוד ע"ז והוא לא קבל עליו זה:

מח

אחרי נמכר גאולה תהיה לו עד או השיגה ידו ונגאל. ר"ל שאין ראוי לעזוב אותו בידו שלא ילמד ממעשיו ולזה ראוי להשתדל בגאולתו היותר קרוב לו כמו אחיו או דודו או בן דודו או שאר קרוביו וזה בהדרגה כי היותר קרוב הוא קודם לגאולה ואם אין אחד מקרוביו גואלו הנה ישתדל הוא עצמו בגאולתו תכף שתשיג ידו ולפי שלא אמר ומצא כדי גאולתו כמו שאמר בפרשת הקודמת למדנו שהוא נגאל לחצאין. ר"ל שאם השיגה ידו לגאל הוא עצמו לקצת שוויו גואל עצמו לקצת שוויו. ובכלל הנה בארה התורה שראוי להשתדל שלא יהיה נשקע שם ולזה צותה התורה שיגאלו אותו קרוביו ומפני זה הוא מבואר שיש בידו ללוות או לגאל עצמו או למכור מנכסיו או לגאל עצמו לחצאין:

נ

וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל. אמר זה לפי שהוא אינו מחויב לעבוד כי אם קונו ולזה אם מת אדוניו אינו עובד את הבן וזה הדין הוא משותף לגר צדק ולתושב ולעקר כי בהם דברה זאת הפרשה:

והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו. למדנו שהוא נגאל בכסף לא בשוה כסף ולזה זכרה התור' בזה המקו' כסף ולא זכרה זה בפרשת מוכר שדה אחוזה וזה מיושר התור כי מפני שהקלה התורה בעניין הגאולה הזאת שיגאלוהו קרוביו או ילוה לגואל או יגאל עצמו אם תשיג ידו הנה יקרה בזה מן העול אם יוכל לתת לאדוניו שוה כסף והוא שבזה האופן יתכן שיערימו האנשים לימכר מה שלא ימצא לו קונין לקנות ויהיה בזה עשוק מי שיקנה זה העבד ולזה לא רצתה התורה שלא יגאל אלא בכסף לא בשוה כסף ומה שאמר כימי שכיר יהיה עמו הרצון בו כימי שכיר שיודע סך שכירתו לשנה או לחדש ואינו נמכר עולמי':

נא

אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו. ר"ל שאם היו שנים רבות עד היובל לפי מה שיעלה שנה בשנה ישיב גאולתו לפי הערך שקנהו אדוניו והמשל שאם קנהו שבעים דנרין עד היובל והיו שם ז' שנים הנה ישיב לכל שנה עשר דנרי':

נב

אם מעט נשאר בשנים. זה הפסוק הוא מבואר כמו שביארנו בפסוק הקודם לו אמנם יתבאר ממנו עוד דבר לא נלמדהו מהפסוק הקודם וזה שאם היה כסף מקנתו עולה לשנה יותר ממה שהוא שוה עתה בעת רצותו לגאל עצמו הנה לא ישיב גאולתו אלא כפי שניו שהם עתה שנאמר וחשב לו כפי שניו ולא אמר וחשב לו כפי השנים:

נג

כשכיר שנה בשנה יהיה עמו. שאין רבו מושל בו באופן הממשלה שיש לאדון על העבד שנמכר לו עולמית וזה מבואר בנפשו:

לא ירדנו בפרך לעיניך. הזהירתנו התורה שלא נניח הגוי לרדות בעבד עברי בפרך והוא העבדות שהכונה בו לענות גוף העבד כגון שצוהו לעשות מלאכה שאינו צריך לה כדי שלא ינוח או שצוה לעשות המלאכה שהוא צרך ולא נתן לה קצבה כדי שלא ינוח:

נד

ואם לא יגאל באלה. ר"ל שלא יגאלוהו קרוביו ולא השיגה ידו להגאל:

ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו. ר"ל בזולת כסף ואמר שיצאו בניו עמו להורות שהגוי שנמכר לו חוייב במזונות אשתו ובניו:

נה

כי לי בני ישראל עבדים. כבר התבאר ענינו בפרשה הקודמת:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.