הרחב דבר/ויקרא/כה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

הרחב דבר TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
כלי יקר
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


והדרש אי׳ בבכורות די״ב ב׳ אר״ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות פטורה מן הבכורה לאכילה א״ר ולא לשריפה וחייבת במתנות דלאכלה קרינא בי׳. ואין הפי׳ דמשום דמצות שביעית שיהא לאכלה דוחה איסור בכורה וכמה לאוי דגו״ע. דודאי אאל״כ. שהרי בקדשים ודאי מצות אכילה כתיב בי׳ ומכ״מ אינו דוחה איסורי דחלב וגה״נ וכדומה. ותו דאי איתא דכך הכונה מאי איצטריך לומר וחייבת במתנות. פשיטא מה לי אם יאכל הוא או הכהנים. אלא ה״פ דכתיב לכם לאכלה. שהתורה נתנה שביעית לכם ולא לדבר שיגיע לשריפה. וא״כ לענין בכורה הרי היא אינו לכם מש״ה פטורה מן הבכורה כדין בהמת הפקר. מש״ה הי׳ עולה עה״ד דגם לזה אינו לכם שיתחייב במתנות מש״ה אמר ר״ח דכיון דלאכילה הוא מיקרי שפיר לכם וחייבת במתנות:

ולמדנו מהאי קרא שכבר בזמן בית ראשון מעיקר התורה יש לנהוג בכל א״י שני ימים ר״ה משום ספק. וכ״ה בפירוש בירו׳ עירובין פ״ג ה״ט. והכי עשו בבבל כמו שהוכחתי בהע״ש סי׳ קנ״ח אות א׳ מקראי דנחמיה ח׳. ולמדנו שגם מעיקר התורה רוב שנים אין אלול מעובר. ומש״ה ביוה״כ סומכין על הרוב משום דוחק התענית. דאלת״ה מנלן דיום הראשון הוא עיקר לקבוע בו התענית אלא ע״כ משום רוב. ומכ״מ ר״ה כיון שיש לחוש שמא יתברר הדבר שעיברו אה״ח עושין שני ימים. וע״ע מש״כ לעיל כ״ג כ״ד. וכיב״ז העלינו לעיל י״ג ל״ג דמה״ת יש לתקן היאך שאפשר להסתלק מן הספק משא״כ במקום שא״א אז יש לסמוך על הרוב:

וכיב״ז פרש״י שבת די״ח ב׳ על הא דתניא לא תמלא אשה קדרה כו׳ ואם עשתה כן אסורין בכדי שיעשו ופרש״י הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. ולכאורה תמוה הא לא בישל בידים בשבת. אלא קעביד איסורא לפני השבת וא״כ אינו אלא קנסא שלא יהנה ממלאכת איסור. ואם נימא דאי משום קנסא הי׳ סגי שלא יאכל בשבת עצמו שהרי מתחלה הי׳ כונתו משום אכילת שבת. ואמאי הוא אסור ג״כ למוצ״ש בכדי שיעשו. מש״ה פרש״י דאסור משום שלא יהנה ממלאכת שבת. א״כ ק׳ מאי איריא שעשה באיסור דרבנן הא אפי׳ נתבשל מאליו יהא אסור כיון דנתבשל בשבת. אלא הענין דאע״ג דשבת מיקרי קודש לפי דעת ההמון שמעשיה אסורים ולפי עיקר ד״ת ג״כ אין שבת מכינה ליו״ט שאחריו. מכ״מ אין זה אלא מה שאסור בשבת עצמה וא״כ נעשה הכנה בשבת בשביל יום שלאחריו מש״ה אסור. משא״כ אם אפשר לאכול בשבת עצמה הרי שבת מכינה לעצמה. וממילא רשאים גם לאחר השבת. מש״ה אם נתבשל מאליו דשרי לאכול בשבת ממילא שרי גם לאחר השבת. אבל אם נתבשל באיסור שקנסו שלא תאכל בשבת ממילא אסור גם במוצ״ש משום שלא יהנה ממלאכת שבת. ובהע״ש סי׳ קכ״ח אות ז׳ הראיתי שזה דעת הירו׳ ורב שרירא גאון. וסברא זו הוא ג״כ ביובל דאע״ג דקודש היא מכ״מ מן השדה תאכלו. דיובל מכינה לעצמה. מיהו לאחר יובל אסור משום מצות ביעור כמו בשביעית. ובזה לא דמי לשבת:

ובגיטין דמ״ח למד רבא מזה המקרא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. פי׳ שאין גוף הקרקע מכור אלא תבואת השנה. ומזה למדנו דהא דקיי״ל קנין פירות לאו כקה״ג אינו מצד הסברא אלא מגזרת הכתוב. והנ״מ בזה. דלא קיי״ל הכי אלא באופן שלא הי׳ להקונה בגוף הקרקע כלל מעולם. אבל אם הי׳ לו בגוף הקרקע מכבר ועתה יש לו קנין פירות באמת ה״ז כקה״ג. וכ״כ התוס׳ ב״ב ד״נ בד״ה קסבר כו׳ אי נמי דלא דמי כו׳. והא דקיי״ל כר״ל בהא דמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב. אע״ג דשם הי׳ להאב גוף הקרקע תחלה. היינו מחמת דאבא לגבי ברי׳ אחולי אחיל. כדאי׳ סברא זו בב״ב דקל״ו ב׳. ומש״ה הביא רבא ביבמות דל״ו דקיי״ל כר״ל בהא דמכר הבן בחיי האב ולא הביא הא דמוכר שדהו לפירות היינו משום דבהא לא איצטריך לומר דהלכה כר״ל דקרא מסייע לי׳. אלא אפי׳ בהא דמכר הבן בחיי האב דלא ידענו מהאי קרא מכ״מ קיי״ל כר״ל מצד סברא הנ״ל. ובזה מיושב קושית רב יוסף בגיטין שם למ״ד קנין פירות לאו כקה׳׳ג וקיי׳׳ל כמ״ד דאין ברירה היאך מייתי בכורים. מעתה לק״מ דלא אמרינן קה״פ לא כקה״ג אלא באופן שאין להקונה בגוף הקרקע כלום משא״כ באחין שחלקו הרי יש לכל א׳ מהאחים גם בגוף הקרקע חלקו אלא שאינו מבורר ובזה מהני קנין פירות כקה״ג. ולא כרב יוסף שלא חלק בכך. ועפי״ז מבואר סוגי׳ דב״ק ד״צ דקאמר דמחלוקת ק״פ כקה״ג דמי קאי בפלוגתא דהני תנאי דתני׳ המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע״מ שישמשנו ל׳ יום רמ״א ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר ק״פ כקה״ג דמי רא״א שניהם אינן בדין יום או יומים זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו תחתיו. אמר רבא מ״ט דר״א א״ק כי כספו הוא כספו המיוחד לו. כמאן אזלא הא דא׳ אמימר איש ואשה שמכרו בנכ״מ לא עשו ול״כ. כמאן כר״א. מאן תנא להא דת״ר מי שחציו עבד וחציו ב״ח וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי איברין שאינן חוזרין א״ל רב מרדכי לר״א הכי אמרי משמי׳ דרבא ר״א היא מי לא אמר ר״א כספו המיוחד לו ה״נ עבדו המיוחד לו. וכ׳ התוס׳ דע״כ עבד של שני שותפין מיירי דלזה הגוף ולזה הפירות דומי׳ דאיש ואשה. וזה דוחק וגם רש״י לא פי׳ כן כמו שפי׳ בהא דאמימר. וכן קשה פסק הרמב״ם. שהרי אנן קיי״ל דלא כאמימר וכדאי׳ בב״ב ד״נ. ומכ״מ קיי״ל כר״א. וכבר עמדו ע״ז. וע׳ ביאורי הגר״א יו״ד סי׳ רס״ז. אבל באמת גוף מימרא דרבא דא׳ מ״ט דר״א א״ק כי כספו הוא כספו המיוחד לו. אינו מבואר לכאורה מאי איצטריך לדרשה הרי הטעם מבואר קנין פירות לאו כקה״ג דמי וא״כ אינו עבד שלו. אלא רבא לטעמי׳ דבכה״ג שהי׳ גוף הקרן שלו ועתה הניח לו קנין פירות באמת כקה״ג דמי. מש״ה בעי דרשה. ומפרש הגמ׳ דאמימר קאי כר״א וע״כ לא ס״ל כדרבא דהוא מדרשה דא״כ ודאי לא אפשר למילף מכירה מדין יום או יומים וכמש״כ התוס׳ בד״ה כמאן. אלא מסברא דקה״פ לאו כקה״ג דמי וכרב יוסף שאינו מחלק. וע״ז קאמר מאן תנא להא דת״ר מי שחציו עבד כו׳ ודאי משמעות שני שותפין ממש ומימעט מעבדו המיוחד לו. וכ״ה בסוטה דמ״ג ב׳ ממעט מכרמו של שותפין כמשמעו מש״ה מפרש רבא כטעמי׳ דטעמא דר״א אינו מסברא דקה״פ לאו כקה״ג אלא מדרשה דכספו המיוחד לו ה״נ עבדו המיוחד לו. אבל במכירה אינו כן. ולא כאמימר ורב יוסף. והכי קיי״ל כרבא. ונתיישב בזה הכל:



וכתבו התוס׳ דס״ד ב׳ לשיטת ר״ת שאינו מחלק בין בית לשדה והרי שדה בלי נכייתא אינו אלא רבית דרבנן. וא״כ ה״ה בית וע״כ הא דתנן ה״ז רבית אינו אלא רבית דרבנן. והוא דוחק. ולולי דברי רבותינו ז״ל הייתי אומר דר״ת לא אמר לחלוק על פרש״י אלא לענין נכייתא. דרש״י ס״ל דרק בשדה הוא דשרי בנכייתא משא״כ בבית דברי הנאה. וע״ז כתב התוס׳ דאין נ״מ בין בית לשדה שהרי מקצת העת שדר בה משלם ועל מה שידור אינו ברור בבית כמו בשדה שהרי אפשר שיפול הבית וכדומה. משא״כ בלי נכייתא ודאי יש נ״מ. דבשדה אין הקונה נהנה ממנה עד סוף השנה ומי יודע מה שיהיה מש״ה הוי רבית דרבנן משא״כ בית מה שדר בו חצי שנה ה״ז רבית גמור לכ״ע:

והנה בדרשה דימים מפרש בגמ׳ דרבי לא דריש למע״ל משום דס״ל דמיום ליום ומעת לעת תרוייהו משנת ממכרו נ״ל. ונראה דרבי אזיל לטעמי׳ דמפרש מתמימה לרבות עיבור שנת החמה. מש״ה אין מקום לחשוב שתחלת הלילה יהא גורם. אבל חכמים דמפרשי עיבור של לבנה מש״ה בעי קרא בפ״ע לרבות מעל״ע. והכי מדויק בסוגי׳ שם דקאמר דרבי יליף מתמימה ואח״כ קאמר דתמימה אתי לעיבורה אלא נ״ל משנת ממכרו. ולכאורה למאי קאמר תחלה דרבי יליף מתמימה והרי מפורש במשנה דרשה דתמימה לעיבורה. אלא ה״ק מתמימה ידע רבי דמעל״ע משנת ממכרו נ״ל וכמש״כ. והנה נחלקו בתוס׳ שם בכל מקום דחשבינן שנה שלו אי מעל״ע. כמו בבתי ע״ח. וכמו דלענין עיבור נ״ל בכ״מ מבתי ע״ח. וזהו דעת השאלתות פ׳ בחקתי לענין שנים דגדלות בן ובת. והכי פרש״י ערכין די״ח. והכי נראה דעת הראב״ד כמש״כ בהע״ש סי׳ קס״ז. והר״א בתי׳ חולק וס״ל דלא נ״ל בכ״מ אלא לענין עיבור ללמדנו מלשון שנה תמימה. דה״ה בכ״מ שנחשב שנה שלו הוא תמימה. אבל מעל״ע דנ״ל מימים אינו כן [והכי דעת רש״י בנדה דמ״ז ב׳. והכי מוכרח לפרש״י ביבמות דל״ד בשופעות מתוך י״ג] ומבואר דלרבי ודאי בכ״מ נחשב מעל״ע שהרי קאמר דתרוייהו מחד קרא נ״ל. מיהו גם לרבי אינו אלא במקום דכתיב שנה וס״ל דנחשב שס״ה ימים כמבואר בר״ה ד״ו ב׳ דגם שנה דקדשים הוא שס״ה יום לרבי. אבל שני גדלות דבן ובת שאינו מפורש בקרא אלא הל״מ די״ג לזכר וי״ב לנקבה ולא מצינו דרבי ס״ל י״ג פעמים שס״ה. אלא מודה דנחשב בשני. לבנה. וא״כ גם רבי ס״ל דאינו מעל״ע לדעת הפוסקים הללו (ובאשר הוא עיקר בתורה ביארתי בזה אפס קצה הדברים):



וא״כ מבואר דמיירי בתחלת מכירה ולא בנרצע. והא דתניא בת״כ והובא בקידושין דט״ו עה״מ ושב אל משפחתו וגו׳. אם בנרצע כבר אמור. ל״ד. וכמו בברייתא שני׳ דתניא אי במכרוהו ב״ד כבר אמור. ובאמת מוכרח מגוף המקרא כדאי׳ שם. ה״נ מוכרח מגוף המקרא דושב אל משפחתו מיירי בתחלת מכירה ובזה מובן הצריכותא דשם:


וכבר ביאר זה המלך החכם ברוה״ק בספר משלי י״ב חמד רשע מצוד רעים ושורש צדיקים יתן. ביאורו דרשע הוא בין אדם לשמים. ורע הוא בין אדם לחבירו. וידוע דיש רשע שטבעו והולדתו להיות טוב ורך לבריות. וכשהוא הולך ומתחבר עם רשע כמוהו. אלא שהשני הוא רע ג״כ וכשרואה שאפשר לצוד איזה אדם הרי הוא עושה כל מה שלבו חפץ בלי שום חמלה. והרשע הראשון אינו יכול לעשות כן מפני טבעו הרך. אבל הוא חומד ומתאוה מצוד רעים. להשיג מדת אכזריות שלא יחוש לצעקת הנוגש ונענה. והדבר מובן אחר שהוא חומד מרגיל עצמו לאט לאט עד שהוא משיגה וההרגל נעשה טבע שני׳. ושורש צדיקים יתן. הוא להיפך אע״ג שאפשר שבטבעו הוא קשה מכ״מ הלא שורש צדיקים ליתן לחבירו בע״כ מרגיל עצמו מצד יראת ה׳ להיטיב טבעו. וע״ע מש״כ ר״פ נח בבאור מקרא בישעיה ה׳ אמרו צדיק כי טוב:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.