מזרחי/ויקרא/כה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

מזרחי TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
כלי יקר
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

ה"ג מה ענין שמיטה להר סיני והלא כל המצות כולן מסיני נאמרו אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקי' מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני כך שנויה בת"כ ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנת במשנה תורה למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור ודבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם כללותיהם ופרטותיהם וחזרו ונשנו בערבות מואב. וקשי' לי טוב' חדא דלא שייך לומר מה עניין זה לזה אלא בשתי מצות סמוכו' זו לזה דומי' דמה עניין שבת אצל מועדו' ותו פתח במה ענין זה לזה וסיים בו הלא כל המצות כולן מסיני נאמרו כאילו אמר בהר סיני למה נאמר ותו מה ענין הר סיני לשמט' מיבעי ליה שפירושו למה נכתב הר סיני לגבי שמט' והלא כל המצות כולן מסיני נאמרו ותו מאי קושי' דילמא הא דכתב כאן בהר סיני דלא תימ' באהל מועד דכתי' בריש ויקרא אכולהו פרשיות שאחר פרשת ויקרא קאי ותו היכי משתמ' מיותר' דהר סיני להקיש שאר כל המצות לשמטה שאמרו אלא מה שמטה כו' דילמא דוקא שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אבל שאר כל המצות כללותיהן נאמרו מסיני אבל פרטותיהן יש מהן באהל מועד ויש מהן בערבות מואב א"ת מבנין אב בלא יתורא דבהר סיני נמי נילף מבנין אב כדתניא בריש ת"כ וא"כ אכתי בהר סיני למה לי ותו שממ' שכתב רש"י ז"ל לפי שלא מצינו שמט' קרקעות שנשנת כו' למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני משמע שכל אותן שלא נשנו במשנה תורה גם הם כמו השמטה והיו להו כתובים רבים הבאים כאח' ואין מלמדין דעד כאן לא קמיפלגי אלא בשני כתובים הבאים כאחת אבל בג' ומג' ומעלה לכ"ע אין מלמדין ותו מ"ל לרז"ל לומר והלא כל המצות מסיני נאמרו אי מקרא דאלה המצות דילמא באותן מצות דמפרשת שמטה עד סוף החומש קמיירי אבל אותן מצות דקודם פרשת שמטה באהל מועד נאמרו כמו שפירש בראש החומש ותו לפי המסקנא שאמרו שכל המצות כלן כללותיהן ופרטותיהן מסיני נאמרו מאי האי דאמרי רז"ל כל פרשה שנאמרה ונשנת לא נשנת אלא בעבור דבר שנתחדש בה והלא כללותיהן ופרטותיהן כולן מפיני נאמרו ולא נשאר דבר שיתחדש בם ותו מהא דפרש"י ז"ל לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנת במשנה תורה משמע ששאר כל המצות שנשנו במשנה תורה לא נאמרו בסיני אלא כללותיהן בלבד דאם לא כן כמו שלא נשנת שמטת קרקעות במשנה תורה מפני שכבר נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני כך לא היה ראוי שישנה שאר כל המצות במשנה תורה מאחר שכבר נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני ואיך כתב אחר זה שכל דבור ודבור שנדבר למשה כללותיהן ופרטותיהן בסיני נאמרו ותו מ"ש שמטת קרקעות משאר כל המצות ואע"פ שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני לפי המסקנא חזרו ונשנו במשנה תורה אלא הכי פירושא מה עניינה של שמטה משאר כל המצות עד שהוצרך לפרש בה שנאמרה בהר סיני ולא סמך על הכלל של אלה המצות שדרשו בו שכל המצות כולן מסיני נאמרו ושאין שום נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואף על פי שלפי פשוטו של מקרא אין פירוש אלה המצות אלא על אותן שבסוף החומש עד פרשת שמטה שנכתב בהן בהר סיני שלא תאמר באהל מועד כדכתיב בראש החומש לפי הקבלה על כל המצות כולן קמיירי ואין שום חולק בזה רק שקצתם סוברים שהוא בעבור כללותיהן בלבד וקצתן סוברין שהוא על כללותיהן ופרטותיהן יחד כדתניא בפ' בתרא דזבחים רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד וחזרו ונשנו בערבות מואב ור' עקיבא אומר כללות ופרטו' נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ובריתא זאת אליבא דרבי עקיבא ותרצו בזה שלכך הוצרך הכתוב לפרש בה שנאמרה בסיני ולא סמך על הכלל של אלה המצות כדי ללמד על כל המצות כולן שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני כמו השמטה שזו מדה בתורה שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ומפני שלא נתפרש בבריתא זו מהיכן למדו שהשמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני הוכרח רש"י ז"ל לומר ונ"ל שכך פירושה לפי שלא מצינו שמטת קרקטות שנשנת במשנה תורה אלא ברמיזה דשמטה שמוט למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני דאל"כ היכן נאמרו אם תאמר בפרש' משפטים והלא לא נכתבו שם אלא כללות בלבד והכללו' שלה ושל כל המצות כ"ע מודו שנאמרו בסיני כדנפקא לן מקרא דאלה המצות שלא נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אלא בפרטותיהן בלבד הלכך עכ"ל שפרטותה הן הכתובות בפרשה הזאת שכתוב בה בהר סיני אבל פרט' שאר כל המצות כיון שלא פירש בהם הכתוב מקום אמירתן אין אנו יודעין אם היו בהר סיני או באהל מועד וכן אותן שחזרו ונשנו פעם שנייה אין אנו יודעין היכן נאמרו אם בהר סיני אם באהל מועד ופירוש כל פרשה שנאמרו ונשנת לא נשנת אלא בעבור דבר שנתחדש בה הוא על פרשה שנכתבה וחזרה ונכתבה פעם שנייה שלא נכתבה אלא בעבור דבר שלא נכתב בפעם ראשונה אבל עכשו שיצאת השמטה מכלל כל המצות ופירש בה שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אנו דנין אותה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני וחזרו ונאמרו כולן בין השמטה בין שאר כל המצות בערבות מואב ואין הבדל בזה בין השמיטה לשאר כל המצות וזהו בעניין אמירתן אבל בעניין כתיבתן אותן שנכתבו כל צרכן בפעם ראשונה לא חזרו ליכתב בפעם שנייה אלא בעבור דבר שנתחדש בכתיבתן בפעם השנייה אם בחומשים הראשונים עצמן כפרשת גזל הגר שנכתב בפרשת ויקרא וחזר ונכתב בפרשת נשא בעבור שני דברים שנתחדשו בה ואם במשנה תורה כי הכל אחד וזהו שדקדק הרב בלשונו ואמר תחלה לפי שלא מצינו שמטת קרקעות במשנה תורה לפי שכוונתו בכתיבתן ואלו גבי וחזרו ונשנו שכונתו באמירתן כתב בו ונשנו בערבות מואב שפירושו שאחר שנאמרו בסיני חזרו ונאמרו עוד בערבות מואב ואם תאמר מנ"ל לרז"ל לומר שמה שנכתב כאן בהר סיני גבי שמטה ולא סמך על הכלל של אלה המצות הוא כדי ללמד על הכלל כולו במדה דדבר שהיה בכלל דילמא לגופיה הוא דאתא ללמד על הפרטות הכתובות בפרשה הזאת שכלן מסיני נאמרו דאי מקרא דאלה המצות ה"א דוקא כללותיהן אבל פרטותיהן לא לפיכך נכתב כאן בהר סיני ללמד שאף פרטותיה מסיני נאמרו יש לומר דאף על פי כן מכח המדה דדבר שהיה בכלל כל המצות במאמ' אלה המצות ויצאת מן הכלל ופרט בה בהר סיני אנו דנין אותה במדה דדבר שהיה בכלל שאם תאמר אין דנין אותה במדה זאת אלא כשהיוצא מן הכלל אין בו שום צורך לעצמו דומיא דשלמים דתניא בריש ת"כ ומייתי לה בפרק קמא דיבמות והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו שכבר כלל כרת בכולן שנא' כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקריבו וגו' ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שהשלמים לא יצאו לשום צורך לעצמם אבל שמטה שיצתה מן הכלל לצורך עצמה להודיע שגם פרטותיה נאמרו בסיני אין לדון אותה במדה זו אם כן גבי לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דתניא בפרק כלל גדול לא תבערו אש העבר' בכלל לא תעשה כל מלאכה היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה היאך דנו אותו במדה דדבר שהיה בכלל והלא הבערה לצורך עצמה יצאת דאי מכלל דלא תעשה כל מלאכה הוה אמינא אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות לכך יצאת לחלק אותה שיהא חייב עליה בפני עצמה אלא עכ"ל דכל היכא דהוה בכלל ויצאת מן הכלל דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ל"ש כשיצא מן הכלל לצורך עצמו ל"ש כשיצא מן הכלל שלא לצורך עצמו כשהכלל באיסור והפרט באיסור אבל כשהכלל באיסור והפרט בהתר לא דיינינן ליה אלא במדה דדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש כדאיתא בריש יבמות אך יש לתמוה דלא הוה ליה לשנויי על מה שהקשה בהר סיני למה נאמר כו' אלא הוה ליה למימר לפי שמאלה המצות לא למדנו אלא כללות בלבד הוצרך לכתוב כאן בהר סיני להודיע שגם פרטותיה נאמרו בהר סיני ומה שמטה נאמרו כו' אף כל המצות כן. והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב ואמר ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות בשמטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהם שנאמרו כללותיהם ופרטותיהן מסיני או באהל מועד ועוד מניין שהוקשו שאר הדברו' שנשנו בערבות מואב לשמטה ולא יהיו כללותיהן מסיני ופרטותיהן בערבות מואב וכן היה ראוי יותר לומר כי הנשנות נשנות לבאר פרטותן כי לא נאמרו בסיני אלא כללותיהן עכ"ד. ולא הבינותי כונתו ז"ל במה שטען שהרבה מצות בשמטה שלא נשנו בערבות מואב ונדע בהם שאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני או באהל מועד דאדרבה היא הנותנת שמפני שאותן שלא נשנו בערבות מואב אין אנו יודעים אם נאמרו כללותיהם ופרטותיהם מסיני או באהל מועד הוכרחו ללמוד מהשמט' שנאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני שגם הם כללותיהן ופרטותיהן בסיני נאמרו כמו השמטה ולא באהל מועד ואם כונתו לומר שהרבה מצות בשמטה לא נשנו בערבות מואב ועם כל זה אנו מסופקין בה אם נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני או באהל מועד ולמה בענין השמטה הכריע לומר שכללותיה ופרטותיה נאמרו מסיני הנה ההפרש בין השמטה ובין שאר המצות שלא נשנו בערבות מואב מבואר מאד כי השמטה שכתב בה בהר סיני ידענו שהמקום שנאמרו בו כללותיהן ופרטותיהן הוא הר סיני אבל שאר המצות שלא נשנו בערבות מואב ואין כתוב בם לא אהל מועד ולא הר סיני לא ידענו המקום שנאמרו בו אם הוא הר סיני או אהל מועד. ומה שטען עוד מניין שהוקשו שאר הדברו' שנשנו בערבו' מואב לשמטה ולא יהיו כללותיהן מסיני ופרטותיהן בערבות מואב הנה כבר בארנו שידעו זה מכח המדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל:

ב[edit]

שבת לה' לשם ה' כשם שנ' בשבת בראשית. אינו רוצה לומר שיעשה שביתתה לשמו ולכבודו ולא להנאת עצמו שתהיה מנוחה לארץ שנה אחת כדי שיהיה לה כח לשנים הבאות כמו שעושין זה עובדי האדמה אלא שיהיה שביתתה לשם השבת ששבת בו השם בזמן הבריאה וזהו שאמר כשם שנאמר בשבת בראשית שכתוב בו בפירוש ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי ואף על פי שזאת המנוחה בשנה שביעית ומנוחת הבריאה ביום השביעי מכל מקום סוד ימי עולם רמוז במקום הזה כי כל השביעיות זכר ליום הז' הם. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ורז"ל לא לכך כוונו במדרשם כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הם ולא יאמר באחד מהם לה' אבל יאמר יהיה לכם שבתון ואומ' ביום הכפורים שבת שבתון הוא לכם. וזה מפני שחשב שכונת הרב במאמר לשם ה' הוא שנעשה השמט' לשמו ולכבודו ולא להנאתו כמנהג עובדי האדמה וכבר בארנו שאין זו כונת הרב רק כאשר פירשנו והראיה ממה שכתב אחריו מיד כשם שנאמר בשבת בראשית ושם אינו רוצה לומר לשמו ולכבודו רק לשם המנוחה ששבת בו השם בזמן הבריאה כדכתיב כי ששת ימים עשה ונו' וינח ביום השביעי:

ד[edit]

יהיה לארץ לשדות ולכרמים. לא לכל הארץ שלא לחפור בורות שיחין ומערות ושלא לתקן המקואות כדתניא בת"כ ושבתה הארץ יכול מלחפור בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות ת"ל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור:

לא תזמור שקוצצין זמורותיה ותרגומו לא תכסח ודומה לו קוצים כסוחים . שהוא כמו שורש שהוא הסרת השורש אף כאן תזמור תכרות הזמור' ואף על פי שזאת המלה מבנין הקל והשורש מבנין הכבד הנה כמוה לעקור נטוע שפי' להסיר העקר אבל המתרגם תרגומו לא תכסח שפירושו לא תכרות מגזרת זמיר עריצים שפירושו כריתת העריצים שאילו היתה כונתו כריתת הזמורות היה לו לתרגם לא תכסח זמורתא כמו שתרג' ודשנו את המזבח ויספון ית קיטמא לדשנו למספא קטמיה והנכרת הוא הכרם כי הזמורות עם הגוף יחד הוא הכר' וכאשר יכרתו הזמורות שהוא חלק מהכרם הנה נכרת הכרם:

ה[edit]

ה"ג ספיח קצירך אפילו לא זרעת' והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר והוא קרוי ספיח. והוא עם וי"ו וכך הביאו גם הרמב"ן ז"ל בספרו והכונה בו לומר דהא דכתיב ספיח רבותא בעלמא הוא שאפילו הספיח שהוא מה שצמח מאליו מן הזרע שנפל בעת הקציר לא תקצור כדרך הקוצרים להיותך מחזיק בו כ"ש הצומח ע"י חרישה וזריעה אבל אתה קוצר שניהם יחד כדרך ההפקר ולא שנפרש ספיח דוקא לא תקצור כדרך הקוצרים להיות מחזיק בו אבל אתה קוצרו כדרך ההפקר ואלו הצומח ע"י חרישה וזריעה אי אתה קוצרו אפילו כדרך ההפקר דהא מקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור שפירושו שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבציר אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר כדלקמן משמע שאף על פי שעבר והפריש בני אדם מהם ולא הפקירם כמו שגזרה התורה אפי' הכי אין הפירות נאסרין אלא מפקירן ואחר כך בוצר כדרך ההפקר שאי אפשר לומר שפירוש אלא מן ההפקר מן המופקר מתחלה שלא הפרשת בני אדם מהם מתחלה ועד סוף מפני שפירוש לא תבצור ולא תקצור היא כדרך הקציר והבציר אליבא דחכמים ויחוייב מזה באמרו אלא מן המופקר שאז בוצר וקוצר כדרך הבציר והקציר והכתוב אומר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לכולכם יחד ולא לך לבדך ואם כן מ"ל עברה דהפרשת בני אדם מהם מ"ל עברה דחרישה וזריעה והא דקתני בתורת כהנים את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו על הספיחי' שיהיו אסורים בשביעית אתיא אליבא דר' עקיבא דס"ל לא תקצור בכל אופן משמע בין בדרך הקציר בין בדרך ההפקר אבל חכמים אומרים לא תקצור לא תעשה אותה קציר לעצמך אלא נהוג בהם מנהג הפקר ורש"י ז"ל פי' אליבא דחכמים:

ענבי נזירך שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבצור אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר. והא דקתני בתורת כהנים לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר אינו רוצה לומר אותו שהיה מופקר מתחלתו אתה בוצר אבל אותו שהיה שמור אעפ"י שהפקרתו אח"כ אינך בוצרו אלא ה"ק כל זמן שהוא שמור שלא הפקרת אותו אי אתה בוצר אבל אם הפקרת אותו אחר כך אתה בוצר ממנו כאחד מן העניים הבוצרים כמו שפירש הרמב"ן ז"ל אבל נ"ל שרש"י ז"ל לא היה כתוב בנוסחא שבת"כ שלפניו מן המופקר אלא מן ההפקר ומשם לקח מה שכתב בפירושו ענבי נזירך שהנזרת והפרש' בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבצור אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר שפירושו אלא אחר שתפקירם ועכשיו לפי מה שפרש"י ז"ל שתי האזהרות הללו נ"ל שמה שהשמיענו הכתוב באזהרה הראשונה שאפילו הספיחים שצמחו מעצמם אינו רשאי לקוצרה כדרך הקוצרים להיות מחזיק בם אלא כדרך ההפקר בלבד הה"נ בענבים שנהיו מעצמם בלתי זמירה וחפירה וממה שהשמיענו הכתוב באזהרה השנית שאפילו הענבים שהפריש בני אדם מהם ולא הפקירם שפשע בהם אם חזר והפקירם הם מותרים באכילה ויכול לבצור גם הוא מהם כאחד מן העניים הוא הדין נמי בזרעים אם הפריש בני אדם מהם ולא הפקירם או אפי' אם עבר וחרש וזרע שפשע בם אם חזר והפקיר' הרי הן מותרין באכילה ויכול לבצור מהן כאח' מן העניים הקוצרים אך קשה כיון דלא תקצו' ולא תבצור הוא כדרך הקוצרין והבוצרין אבל אתה קוצ' ובוצר כדרך ההפקר אם כן נזירך למה לי לכתוב קרא ואת ענביך לא תבצו' כדרך הבוצר' אבל אתה בוצר כדרך ההפקר ל"ש מופקרי' מתחלה שלא הנזרת מהם ל"ש הנזרת ואחר כך הפקרת:

ו[edit]

והיתה שבת הארץ אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתי אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית כו'. ומה שפי' לעיל לא תקצור להיות מחזיק בו כשאר קציר מהכא נפקא ואי לאו האי קרא ה"א לא תקצור אפילו כדרך הפקר כרבי עקיבא:

שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. בתורת כהנים דאם לא כן והיתה תבואת שבת הארץ לכם לאכלה מיבעי ליה אלא עכ"ל דפי' שבת שבות כאילו אמר והיתה שבות הארץ לכם לאכלה ואינו רוצה לומר דוקא אותו שהוא שבות מתחלתו אבל אותו שהיה שמור מתחלתו אף על פי שאחרי כן חזר והפקיר אותו אסור לאכלו אלא ה"ק כל זמן שהוא שמור שעדיין לא הפקרת אותו אי אתה אוכל אבל אם חזרת והפקרת אותו אתה אוכל ואף על פי שכבר למדנו זה מקרא דאת ענבי נזירך לא תבצור מן השמו' בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר כדתניא בתורת כהנים ורש"י ז"ל פירש אותו שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם לא תבצור אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר התם מיירי בענבים לחודייהו והכא חזר וכלל כל היוצא מן הארץ אי נמי היא גופה מהכא נפקא דאי לאו האי קרא הוה אמינא מאי ענבי נזירך לא תבצור הענבים שצמחו מאליהן בלא זמירה וחפירה דהיינו ספיחים דומיא דספיח קצירך לא תקצור וקורא אותם ענבי נזירך שהזירם והפרישם ממנו כאלו אינם שלו וזהו שתרגם אונקלוס שבקך שהנחת אותם לשמיר ושית אי נמי האי שמור דהכא אינו כשמור דלעיל דהתם בששמרו ולא הפקירו קמיירי וכשחזרו והפקירו רשאין לבצור ולאכול כשאר העניים הבוצרין אבל שמור דהכא דדייקינן משבת הארץ דמיירי בלא עבדו ועכ"ל דשמור דדייקינן מיניה מיירי בעבדו דההוא אף על פי שחזרו והפקירו אינו רשאי לאכול כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לאפוקי אותו שעבדו בכל שנה ושנה שאפילו חזרו והפקירו אינו רשאי לאכלו והיינו דקתני בברייתא מכאן אמרו שדה שנטייבה ב"ש אומרים אין אוכלין פירותיה בשביעית וב"ה אומרים אוכלין רבי יהודה אומר חלוף הדברים זו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה דמחליף דברי בית שמאי לדברי ב"ה ודברי בית הלל לדברי ב"ש והוו להו ב"ה מחמירין וב"ש מקילין אך קשה דא"כ לפי זה מ"ל לרש"י ז"ל לפרושי קרא דאת ספיח קצירך לא תקצור אפילו ספיח קצירך לא תקצור דילמא דוקא ספיח לא תקצור כדרך הקוצרים אבל תקצור אותו כדרך ההפקר מש"כ אותו הצומח על ידי חרישה וזריעה שאי אתה קוצרו אפילו כדרך ההפקר כדמשמע מהא דקתני הכא מן השבות אתה אוכל ולא מן השמור שהצומחין על ידי עבודה אסירין אע"פ שחזר והפקירן:

לך ולעבדך ולאמתך לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך יכול יהו אסורין באכילה לעשירים ת"ל לך ולעבדך ולאמתך הרי בעלים ושפחות אמורין כאן. בת"כ פי' לך ולעבדך ולאמתך למה נאמר והלא כבר נאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וקמרבה ליה לדידיה אלא לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך הוה אמינא עניים אוכלים ולא העשירים והא דכתיב לכם לאכלה אעניים לחודייהו קאי אבל לעשירים אסורים באכילה לכך נאמר לך ולעבדך ולאמתך הרי בעלים עבדים ושפחות אמורים כאן בעלים היינו עשירים עבדים ושפחות היינו עניים אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך דמשמע עניים ולא עשירים לאחר הביעור והא דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך ותניא בת"כ ולבהמתך מת"ל אם חיה שאינה ברשותך אוכלת בהמה שהיא ברשותך לכ"ש מת"ל ולבהמתך להקיש בהמה לחיה כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית שכאשר כלה לחיה מן השדה מיד חובה לבער כל הפירות שאסף בביתו אעשירים קאי ולא אעניים דעניים אוכלים כל השנה כלה אף לאחר הביעור וכך הוא שנויה בת"כ אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך העניים אוכלים אחר הביעור:

ז[edit]

בהמה שמזונותיה עליך לא כל שכן. אף על גב דלכאורה משמע דאדרבה היא הנותנת דדוקא חיה שאין מזונותיה עליך ואין לה מזונות אלא מן השדה דומה בזה לעניים ואביונים שאין להם מזונות התיר לה הכתוב אבל בהמה שמזונותיה עליך ודומה בזה לעשירים אימא לא ת"ל ולבהמתך להתיר אף לבהמה מכל מקום מאחר שלא גזרה התירה המצוה הזאת אלא לחמלת בני אדם שאין להם שדות וכרמים שיהיו שמחים בשנת השמטה כמו שהעשירים שמחים בשאר השנים ראוי להתיר גם לבהמה מאחר שמזונותיה על בעליה והחמלה שלה של בעליה היא אבל חיה שאין מזונותיה מוטלת על בני אדם והחמלה שלה אינה חמלה של בני אדם לא היה ראוי להתיר לה ומאחר שהתיר לה כל שכן בהמה שאם לא יתיר לה יהיו הבעלים מאכילין אותה משלהם:

כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. פירוש אף המאכל שאספת לבהמתך מפירות שביעית אתה חייב לבערם מן הבית מיד כשכלה לחיה מן השדה ואע"פ שהעניים אוכלין אף לאחר הביעור בהמה כיון שמזונותיה על הבעלים הרי היא כמו הבעלים שחייבין לבער לאחר הביעור והכלוי הזה שאמרו כלה לבהמתך מן הבית הוא שיוציא הפירות מביתו להפקירן והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום לא שיהו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה או באכילה ויהיה מחוייב לאבדם שלא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין זהו לפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל אבל מצאתי לרש"י ז"ל שכתב במסכת פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה ואולי חשב הרב שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה וגו' אבל הרמב"ם והרבה מן החכמים סבורי' שהביעור אוסר לגמרי וטעונין שרפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:

ח[edit]

שבתות שנים שמטות שנים. שהשמטה נקראת שבת כדכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן תרגם אונקלוס שבע שבתות שנים שבע שמיטין דשנין והסבה שהכריחתם לפרש שבתות שנים שמטות שנים ולא שבועות שנים דומיא דשבע שבתות תמימות תהיינה שתרגם אותה אנקלוס שבע שבוען שלימן הוא מפני שכתוב אחר זה שבע שנים שבע פעמים ואם היה פירוש שבע שבתות שנים שבע שבועות שנים לא היה צריך לכתוב אחריו שבע שנים שבע פעמים אבל מפני שפירוש שבע שבתות שנים שבע שמטות שנים הוצרך לכתוב אחריו שבע שנים שבע פעמים לומר לך שבמ"ט שנים יהיו השבע שמטות בכל שבע שנים פעם אחת ולא שבע שמטות רצופות וכן שנינו בתורת כהנים:

והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה מגיד שאע"פ שלא עשית שמטות עשה יובל אחריהן לסוף תשע וארבעים שנה. ודרוש הכי והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה אז והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' פי' כאשר תספור תשע וארבעים שנה תעביר שופר ותקרא יובל אע"פ שלא היו שם שמטות זהו כמו שדרז"ל בתורת כהנים אבל לפי פשוטו אין המקרא הזה דבק עם והעברת שופר תרועה הבא אחריו אלא לומר לך שחשבון השבע שמטות הם מ"ט שנה ואע"פ שלא היה צריך לזה מנהג הכתוב כן הוא בכמה מקומות:

ט[edit]

לשון הכרזה. לא העברה ביד בפרק קמא דר"ה:

ביום הכפורים ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש א"כ למה נאמר בעשור לחדש אלא לומר לך תקיעת בעשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת שופר של ר"ה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד. בתורת כהנים והה"נ דהוה מצי למימר ממשמע שנאמר בעשור איני יודע שהוא ביום הכפורים מת"ל בי"ה לומר לך תקיעת י"ה דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב"ד בלבד שזהו ע"פ סדר המקרא אלא דעדיפא ליה למעוטי אחד לחדש שהוא מספר ימים מעשור שהוא מספר ימים מלמעט ר"ה מיום הכפורים ואם תאמר למה לי קרא מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטה והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינן מלאכה שהן מותרין מן התורה דכי ה"ג פריך תלמודא בריש פרק י"ט של ר"ה ומשני מדאורייתא משרא שרי ורבנן הוא דגזרו ביה כדרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו מי שאינו בקי וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים יש לומר אין הכי נמי דלא צריך קרא למעוטא דתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה אלא דאסמכוה רבנן למלתייהו אקרא דרך אסמכתא בעלמא וא"ת בשלמא ההיא דריש פרק י"ט של ר"ה דמפיק איסור תקיעה בשבת מקרא דזכרון תרועה מצינן למימר אסמכתא בעלמא הוא אבל עיקר המדרש הזה הוא כמו שדרשו אותו לזכרונות ושופרות אלא איסור תקיעת שופר בר"ה בשבת בכל מקום דמפיק לה מייתורא דבעשור אם הוא אסמכתא בעלמא ייתורא דבעשור למאי אתא ועוד זכרון נמי למה לי הא דרשא דזכרונות ושופרות נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא מלכיות ושופרות מדרבנן הן ולא מדאורייתא שהרי בפרקא בתרא דר"ה בברייתא דמצוה בתוקעין יותר מן המברכין כו' הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום המברכין הקשו בגמרא פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן ושמא יש לומר דהא דכתיב זכרון תרועה כאילו אמר יום תרועה ואמר בלשון זכרון להורות שבהריענו בשופר ביום ההוא יהיה לנו לזכרון לפני השם כמו שנאמר ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם כדפירש הרמב"ן ז"ל והא דכתיב בעשור לחדש ביום הכפורים חד מינייהו קאי אוהעברת שופר תרועה וחד מינייהו קאי אתעבירו שופר בכל ארצכם כאילו אמר והעברת שופר ביום הכפורים ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם או והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש בחדש השביעי בעשור לחדש תעבירו שופר בכל ארצכם כי אין הבדל בין מאמר בחדש השביעי בעשור לחדש ובין מאמר ביום הכפורים רק שכפל הדבור בעבור מאמר בכל ארצכם אבל רז"ל דרשו והעברת שופר תרועה לפשוטה לפניה והעברת ואחר כך תרועה ותעבירו שופר לפשוטה לאחריה שופר תרועה ואחר כך תעבירו ולפי זה יהיה בחדש השביעי בעשור לחדש וביום הכפורים שניהם יחד דבקים עם והעברתם ועם תעבירו כאילו אמר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו ולפי מדרשם זה אמרו אם כן בחדש השביעי בעשור לחדש למה לי הרי כבר כתוב ביום הכפורים ואנא ידענא דבחדש הז' בעשור לחדש הוא כדכתיב בפרשת אמור אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא אבל לפי פשוטו של מקרא אין כאן יתרות כלל כי שניהם צריכים כל אחד לעצמו כדפרש"י:

י[edit]

וקדשתם בכניסתה מקדשין אותה בב"ד ואומרים מקודשת השנה. ולא בעשור לחדש שבו העברת השופר של יובל דאם כן את שנת החמשים שנה למה לי הא ממילא שמעינן דשנת חמשים שנה קא מקדשי וזהו ששנינו בתורת כהנים וקדשתם את שנת התמשים שנה מת"ל לפי שנאמר בעשור לחדש שיכול אין השנה מתקדשת אלא בעשור לחדש כשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה למדנו שהיא מתקדשת מר"ה א"ר ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מר"ה ועד יום הכפורים לא היו העבדים משתעבדים לאדוניהם ולא נפטרין לבתיהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהם בראשיהן עד שמגיע יום הכפורים תקעו מיד חזרו לבתיהן:

וקראתם דרור לעבדים בין נרצע בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר. אמר לעבדים מפני שפירוש דרור חירות כדלקמיה והחירות אינה נופלת אל על העבדים ומפני שהם בכח המאמר קצר הכתוב בהן ואמר בין נרצע בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר פירוש בין נרצע שפגע בו יובל קודם לרציעתו בין נרצע שעברו עליו יותר משש שנים עד היובל בין שלא כלו לו שש שנים משמכר עצמו או משמכרוהו בית דין:

יובל היא שנה זו מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר. פירוש מלשון במשוך היובל. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו מחוור לי בעבור תהיה לכם כי מה טעם שאמר בשנה תקיעה היא תהיה לכם. ואני תמה כי הרב ז"ל לא אמר שפי' יובל היא תקיעה עד שיטעון עליו זה רק אמר שנקראת השנה שבה ישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו בשם יובל על שם תקיעת שופר לא שפירוש יובל תקיעה:

ושבתם איש אל אחוזתו שהשדות חוזרות לבעליהם. שיוצאות מרשות קוניהן ונכנסות תחת רשות בעליהן הראשונים לא שהבעלים חוזרים לשדות כפי המובן מלשון ושבתם איש אל אחוזתו:

ואיש אל משפחתו תשובו לרבות הנרצע. פירוש הנרצע שפגע בו יובל קודם שם לרציעתו כדתניא בתורת כהנים ומייתי לה בפ"ק דקדושין ואיש אל משפחתו תשובו במה הכתוב מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור אם במכרוהו בית דין הרי כבר אמור הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו מאי משמע אמר רבה בר שילא אמר קרא איש אי זהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה ופרש"י ז"ל אי במוכר עצמו הרי כבר אמור עד שנת היובל יעבוד עמך אי במכרוהו בית דין הרי כבר אמור ושב אל משפחתו ומוקמי לה בתורת כהנים שאין הכתוב מדבר אלא בשמכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל שהיובל מוציאו והא דקאמרי אי זהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה זו רציעה ולא אמרו זו מכירת ב"ד דכתיב בה ונמכר בגניבתו ולא בגניבתה משום דמ"מ שם מכירה נוהגת באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה כדכתבו התוספות ואמר לרבות את הנרצע בלשון רבוי משום דכתיב במוכר עצמו עד שנת היובל יעבוד עמך שהוא המוכר עצמו שפגע בו יובל בתוך שש וכתיב בתריה שבו אל משפחתו ואוקמוה בשמכרוהו ב"ד בגניבתו שתים ושלש שנים לפני היובל ונשאר קרא דאיש אל משפחתו תשובו לרבות אף הנרצע שאף על פי שאמר אהבתי את אדוני ונרצע שנראה מזה שלא יצא לעולם אף על פי כן אם פגע בו יובל קודם שש יובל מוציאו:

יא[edit]

יובל היא שנת החמשים שנה מת"ל לפי שנאמר וקדשתם וגו' כדאיתא בר"ה ובתורת כהנים. דתניא יובל היא שנת החמשים שנה מת"ל לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שיכול בכניסתו תהא מקודשת מר"ה וביציאתה תהא מושכת והולכת עד יום הכפורים שכן מוסיפים מחול על הקדש תלמוד לומר יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם אין קדושתה אלא עד ר"ה דמשנת הנ' שנה תהיה לכם משמע ולא שנת החמשים ואחת ואי אמרת תהא מושכת והולכת עד י"ה הויא שנת החמשים ואחת נמי יובל דהא מר"ה עד י"ה משנת חמשים ואחת הוא אבל מוקדשתם את שנת החמשים שנה אין למעט שנת חמשים ואחת שנה דאיכא למימר הא דכתב קרא שנת החמשים שנה לאו למעוטי שנת חמשים ואחת הוא דאתא אלא לרבוי אותן עשרה ימים דמתחלת כניסתה עד יום הכפורים כדלעיל השתא דחזר וכתב עוד שנת החמשים שנה תהיה לכם אינו אלא למעוטי שנת החמשים ואחת שנה דהיינו אותן עשרה ימים שמתחלה יציאתה עד יום הכפורים וא"ת מה ראית לרבות העשר' ימים דמתחלת כניסתה עד יום הכפורים ולמעט העשרה ימים דמתחלת יציאתה עד יום הכפורים יש לומר מסתברא לרבויי העשר' ימים דמתחלת כניסתה עד יום הכפורים שהן משנת חמשים שנה ולמעט העשרה ימים דמתחלת יציאתה עד יום הכפורים שאינן מכלל שנת החמשים שנה אלא משנת חמשים ואחת:

יב[edit]

קדש תהיה לכם תופשת דמיה כהקדש יכול תצא לחולין תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא. בתורת כהנים פירוש אי פרקינהו לפירות שביעית או לפירות דיובל בדמין הנהו דמין תפישי בקדושה כמו הקדש שפדאוהו בדמים שדמים נתפשין ונעשין קדש יכול מה קדש יצא לחולין שדמיו נתפשין במקומו והוא יצא לחולין אף שביעית ויובל כן תלמוד לומר תהיה בהויתו תהא שאף על פי שפדאם בדמים ונתקדשו הדמים אפילו הכי הפירות שנפדו בקדושתן הן עומדין ואינן יוצאין לחולין ומה שאמרו דמיה נתפשין להיות כהקדש ה"מ כשלא קנה בהן דבר אבל אם קנה בהן דבר אותו דבר נתפש במקומו והדמים יצאו לחולין שהאחרון אחרון הוא הנתפש כהקדש וכל הראשונים יוצאין לחולין חוץ מפירות שביעית שהן עומדין בקדושתן לעולם שכך שנינו בתורת כהנים האחרון אחרון נתפש בשביעית והפירות עצמן אסורין לעולם כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא הבשר ונתפשו הדגים לקח בדגים שמן יצאו הדגים ונתפש השמן שהאחרון אחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור:

מן השדה תאכלו את תבואתה ע"י השדה אתה אוכל מן הבית שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. בת"כ לא שיהיה פירושו מן השדה תאכלו ולא מן הבית שמה שתבא מן השדה ביומו אתה אוכל ולא מה שצברת ממנו בבית שהרי מהקשא דבהמה לחיה כלה לחיה מן כשדה כלה לבהמתך מן הבית משמע שהוא אוכל אף מן הצבור בבית כל זמן שלא כלה לחיה מן השדה וא"כ עכ"ל דפי' מן השדה תאכלו ע"י השדה אתה אוכל מן הצבור בבית ומפני שיש לומר שאין ללמוד משמטה ליובל הוכרח לומר כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל כלומר שדין שניהם אחד הוא וכן כתב גבי ולא תבצרו את נזיריה את הענבים המשומרים כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל לומר שדין שניהם אחד הוא וכיון שפירש בשביעית ענבי נזיריך צ"ל שנם מה שאמר ביובל ולא תבצרו את נזיריה בענבים המשומרים קמיירי:

לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל. דכתיב ובא גואלו הקרוב אליו ותניא הקרוב קרוב קודם דהיינו בנו דקרוב מכולהו וסד"א כיון דבנו במקום אביו הוא ושבתם איש אל אחוזתו קרינן ביה קא משמע לן קרא דתשובו איש אל אחוזתו ללמד שחוזרת לאביו:

יד[edit]

אל תונו זו אונאת ממון. דתמכרו וקנה בממון קמיירי אבל בת"כ אמרו יכול זו אונאת דברים כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו הרי אונאת דברים אמורה הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון ולא ידעתי מי הכריח' לזה אחר שהענין מורה עליו שהוא בממון ואם הם חוששים שמא יחשוב חושב שמאמר אל תונו היא אזהרה בפני עצמה ואינה דבקה עם הקודם לה ויהיה פירושו לפי המדרש שדרשו בו וכי תמכרו ממכר יהיה לעמיתך וכן קנה יהיה מיד עמיתך ואחר כך הזהיר אל תונו איש את אחיו בדברים אם כן מנא ליה לומר שאזהרה זו היא באונאת ממון והאחרת באונאת דברים ולא ההיפך ושמא יש לומר דהשתא דאתו תרי קראי ועל כרחך לומר דחד מינייהו באונאת ממון וחד מינייהו באונאת דברים ניחא להו לפרושי קרא דאל תונו דסמוך במקח וממכר בממון וקרא דולא תונו בדברים דכהאי גונא גבי תושב ושכיר אמרו תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים אף על פי שאמרו בא זה ולמד על זה דמשמע דאי לאו שבא זה ולמד על זה הוה מצינן לפרושי תושב זה קנוי קנין שנים מ"מ השת' דכתיבי תרתי ניחא לן לאוקומי תושב על קנוי קנין עולם ונשאר שכיר בקנוי קנין שנים וכן פירש רש"י ז"ל בפ"ק דקדושין:

טו[edit]

במספר שנים אחר היובל תקנ' זהו פשוטו לישב המקר' על אופניו על האונאה בא להזהיר כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל ולפי השנים ותבואת השדה שהיא ראויה לעשות ימכר המוכר ויקנה הקונה. פירו' האי קרא דבמספר שני' הוא מה שפירש אחריו לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו אלא שבתחלה דבר דרך כלל ואח"כ פירש ואמר לפי רוב השנים כו' והוא דבק עם אל תונו ואע"פ שהפסוק הראשון מורה על השנים שעברו אחר היובל ובפסוק הבא אחריו מורה על השנים הנשארות שעברו אחר היובל רש"י ז"ל פירש שניהם על מספר השנים הנשארות עד היובל מפני שהקונה והמוכר אינם מביטים רק השנים הנשארים עד היובל וכפי מספרם יהיה השויון לא השנים שעברו מהיובל עד עת הקנין והמכ' כי מה להם ולשנים שכב' עברו רק הכתוב תפש השני' שעברו אחר היובל תמורת השני' שנשארו עד היובל מפני שמתחייב זה מזה כי כפי רבוי מספר השנים שאחר היובל ומיעוטן ככה יהיה רבוי מספר השני' הנשארות עד היובל ומיעוטן שאם מספר השני' שעברו אחר היובל הוא מספר רב יהיה מספר השנים הנשארות עד היובל מספר מעט ואם מספר השנים שעברו אחר היובל הוא מספר מעט יהיה מספר השנים הנשארות עד היובל מספר רב אי נמי ה"ק כמספר השנים הנשארות שאחר היובל שהן הנשארות עד היובל תקנה מאת עמיתך:

ורבותינו דרשו מכאן שהמוכר שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. פירוש האי קרא דבמספר השנים אינו דבק עם המקרא הבא אחריו שהוא לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו כפי פשוטו של מקרא שבתחלה אמר דרך כלל ואחר כך פרט ואמר לפי רוב השנים תרבה מקנתו וגומר ולא שהוא דבק עם אל תונו דלעיל מיניה דההוא מיירי בדבר הנקנה מיד ליד כדמשמע מאו קנה מיד עמיתיך וזה מיירי בקרקעות כדמשמע משני תבואות ימכר לך אלא מילתא באנפי נפשה היא ולפיכך אמרו אין אונאה בקרקעות שאין זה דבק עם אל תונו דאל תונו אדלעיל מיניה קאי או קנה מיד עמיתך דהיינו דבר הנקנה מיד ליד אל תונו לאפוקי קרקעות וקרא דבמספר השנים עד שני תבואות ימכור לך בגואל קמיירי שאם בא לגאול אינו מותר לגאול לפחו' משתי שנים כדתנן בערכין בפרק המוכר שדהו המוכר שדהו בשעת היובל פירוש בזמן שהיובל נוהג אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים כמספר שני תבואות ימכר לך ופרש"י אבל לאחר שתי שנים אם בא לפדות פודה בעל כרחו של לוקח ונותן לו לפי מה שמכר' כדכתיב וחשב את שני ממכרו שמחשב כמה שנים עברו משמכרה עד היובל ומחלק הדמים לפי השני' כגון אם מכרה קודם היובל עשר שנים בעש' לטרין נמצא שמכר פירות של כל שנה ושנה בליטרא אחת שהרי סתם מכירה אינה אלא עד היובל הלכך אם שהתה ביד הלוקח ה' שנים ואחר כך בא המוכר לגאלה מנכה לו הלוקח ה' ליטרין ליטרא לכל שנה שאכלה שנאמר במספר שני תבואות ימכור לך שתי שנים הראויין לתבואה תשהה ביד הלוקח ואפילו יש באותן שני שנים ג' תבואות כגון שנמכרה לו בקמותיה דהיינו אותה תבואה העומד בה בשעת קנייה ושתי תבואות בשתי שני' שהיא בידו דשני אינו יוצא מידי פשוטו עד שנדרוש בו שתי תבואות ולא שלש שאע"פ שרז"ל דורשין אותו שתים היינו משום דשנים תרתי משמע דמיעוט רבים שנים אבל לעולם שני מלשון שנים הוא כאילו אמר שנים של תבואות שפירושו שתי שנים הראויות לתבואה וזהו ששנינו בפ' המוכר שדהו היתה שנה של שדפין של ירקון של שביעית אינה עולה מן המנין והא דקאמר אינו מותר לגאול לומר לך דאסורא נמי איכא אם יגאל קודם שתשהה שתי שנים ביד הלוקח שכך דקדקו בגמרא בהדיא אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר לגאול ש"מ איסור נמי איכא ולפי זה יהיה פירוש המקראות הללו כן וכי תמכרו ממכר מטלטלין הנתנין מיד ליד אל תונו איש את אחיו וכי תרצו לגאול את הקרקעות המכורות לא תגאלו אלא אם שהו ביד הלוקח שתי שנים אחר היובל ושיהיו שתי שנים של תבואות ולא של שדפון או של ירקון או של שביעית ואותן השתי שנים שצריך לשהות ביד הלוק' בין סמוך ליובל שעבר דהיינו מיד אחר היובל בין מופלג כגון אם קנה אותה הלוקח אחר עשר שנים מהיובל או אחר ב' שנים דכתיב לפי רוב השנים כדתניא בתורת כהנים מופלג מן היובל מניין ת"ל לפי רוב השנים כו':

טז[edit]

תרבה מקנתו תמכרנה ביותר תמעיט מקנתו תמעיט בדמיה. משום דמתרבה מקנתו משמע שירבה קניותיו ומתמעיט מקנתו משמע שימעיט קניותיו פירש תרבה מקנתו תמכרנה ביותר ותמעיט מקנתו תמעיט בדמיה כאילו אמר תרבה דמי מקנתו ותמעיט דמי מקנתו ומה שאמר גבי תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר ולא תרבה בדמיה דומיא דתמעיט מקנתו שפירש אותו תמעיט בדמיה נ"ל מפני שלא נחשוב שפי' ירבה וימעיט דמיהן יותר מכדי שוויין אבל מתמכרנה ביוקר אינו משמע יותר מכדי שוויו אלא שוויו רב:

יז[edit]

ולא תונו כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט כו'. בתורת כהנים דאם לא כן תרתי למה לי הרי כבר נאמר אל תונו איש את אחיו וכן שנינו בת"כ יכול זו אוניית ממון כשהוא אומר אל תונו הרי אוניית ממון אמורה הא מה אני מקיים ולא תונו זו אוניית דברים כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מה היו מעשה אבותך חלאים באים עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו לו לאיו' חבריו הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך ראה תמרים מבקשים יין מבקשים תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא לא מכר יין ולא חטין מימיו:

יח[edit]

וישבתם על הארץ לבטח שבעון שמטה ישראל גולין כו'. ופי' ועשית' את חקותי ואת משפטי תשמרו בחקות ומשפטים של שמטה הכתוב מדבר דאם לא כן מה ענין זה לכאן:

יט[edit]

ונתנה הארץ פריה וישבתם לבטח אליה שלא תדאגו משנת בצורת. דאי שלא תדאגו מגלות מה ענין זה אצל ונתנה הארץ פריה ועוד תרתי למה לי הרי כבר אמור וישבתם על הארץ לבטח:

ואכלתם לשובע אף בתוך המעים תהא הברכה. דאל"כ למה לי הרי כבר כת' ונתנ' הארץ פריה ואם כן הרי השובע נמצאת הלכך עכ"ל שבשובע המעיים קמיירי שאוכל קימעא והוא מתברך במעיו ושבע ומה שפירש קרא דוישבתם לבטח עליה קודם ואכלתם לשובע הוא כדי להודיע ההפרש שבין וישבתם על הארץ לבטח ובין וישבתם לבטח עליה וכשפי' הראשון שלא יהו גולין פי' מיד השני שלא ידאגו מבצורת:

כ[edit]

ולא נאסוף אל הבית. דאסיפה זו היא מענין כניסה אל הבית כמו אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה לא מענין קבוץ שיקבצו כל תבואתה המפוזרת אל מקום אחד כמו ויאספו אליו כל בני לוי דאין הקבוץ מועיל באכילתם עד שיאמרו הן לא נאסוף את תבואתנו ומה נאכל והאי אסיפה באסיפה שיהיה בבית לקיום הוא דקאמרי דאי אע"פ שאינו לקיום למה לא הכניסו והלא לא נאסר להם להכניס אלא אסיפה של קיום כדכתי' את ספיח קצירך לא תקצור כדרך הקוצרין שקיצרין לקיו' כמו שפירש שם רש"י ז"ל אבל שלא כדרך הקוצרין מותר מן התורה אלא שחכמים גזרו עליהם ואסרום כדתניא בת"כ אמר ר' עקיבא מכאן סמכו על הספיחי' שיהו אסורין בשביעית וחכמים אומרי' אין הספיחי' אסורין מן התורה אלא מדברי סופרים:

את תבואתנו כגון יין ופירות האילן וספיחין הבאים מאליהן. דגבי יין ופירות האילן נופל בהן תבואתנו אף בשנת השמטה מפני שאין הפרש בין תבואה של שנה זו לתבואה שבכל שנה ושנה שבכל שנה ושנה מאליהן הן נעשין אבל בזרעי' שאינן באין בכל שנה ושנה אלא מן הזרעים שזורעין צריך לומר שפי' תבואתנו בהם אינו אלא מן הספיחים שצמחו מן הזרע שנפל בשדה בעת הקציר אבל אין לפרש ולא נאסוף את תבואתינו הנהוגה בכל שנה ושנה דממשמע שנאמר הן לא נזרע אנו שומעין שלא נאסוף את תבואתינו הנהוגה בכל שנה ושנה ובת"כ שנו אם אין אנו זורעין מה אנו אוספין אלא עכ"ל מאי תבואתנו אלו הספיחים של אותה שנה שאפי' אותן אין אנו יכולין לאסוף לקיום כדרך האוסף בכל שנה ושנה דרבי עקיבא וחכמים לא קמיפלגי אלא דחכמים סברי לא נאסוף לקיום כדרך האוספין בכל שנה ושנה אלא כדרך ההפקר בלבד ורבי עקיבא סבר לא נאסוף כלל אפי' בדרך ההפקר:

כא[edit]

לשלש השני' לקצת הששית מניסן ועד ר"ה ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן. דמקצת ששית וכל שביעי' ומקצת שמיני' הרי כאן שלש שאע"פ שאינן אלא שתי שני' שלמו' מעת לעת מ"מ מקצתה של ששית חושבה שנה וכן מקצת' של שמיני':

כב[edit]

עד השנה התשיעית עד חג הסוכות של תשיעית שהוא עת בא תבואתה של שמינית בתוך הבית שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות ובתשרי הוא עת האסיף לבי'. תימה א"כ למה הוצרך לפרש גבי לשלש השנים לקצת הששית מניסן ועד ר"ה ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן היה לו לו' שיזרעו בשמיני' במרחשון ויאספוהו לבית בתשרי של תשיעית נמצא שהשלש שנים הם מקצתו של ששית ושל שביעית וכל שמינית וליכא למימר אף על פי שהאסיפת תבואת השמינית בבית הוא בחג הסכות של תשיעית מכל מקום אכילת תבואתה של שמינית הוא מניסן של שמיני' שקוצרין תבואתה שנמצא שהשלש שנים שאוכלין מן הישן של שנה ששית שאין להם לאכול אלא מתבואת הששית הוא מניסן של ששית עד ניסן של שמינית אבל משם ואילך כבר יש להם לאכול מן החדש אע"פ שאין מכניסין אותה בבית עד חג האסיף שאם כן למה אמר הכתו' ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בא תבואתה תאכלו ישן דמשמע שאוכלין מן הישן של ששית עד השנה התשיעית ושמא י"ל שמפני ששאלת מה נאכל אינה אלא עד ניסן של שמינית שהרי מניסן של שמינית ואילך כבר יש להם לאכול ממה שקצרו בניסן לפיכך הוצרך לפרש תשוב' השאלה שאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים מניסן של ששית עד ניסן של שמינית ומה שאמר הכתוב אחר זה וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעי' רבותא קמ"ל דלא מבעיא לשלש השני' שמניס' של ששית עד ניסן של שמיני' אלא אף עד סוף השמיני' שהוא תחלת תשיעית יספיק הישן שתאכלו ממנו כמו בכל שנה ושנה שאוכלי' מן הישן עד חג הסוכות של שנה הבאה שכל ימי הקיץ התבואה היא בגרנות ובתשרי שהוא עת האסיף אוסף אותה אל הבית ואז מתחיל לאכול ממנה:

ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כלן. אבל בשמטה השביעית שאחריה היובל שהן שתי שני' רצופו' בטלין מעבודת קרקע צריך לומר את ברכתו להם בשנה הששית שתספיק לד' שני' במקום הג' שנים של שאר השמטות והכתוב דבר על הנמצא ברוב שהן שאר השמטות ולא על השמטה השביעית שהוא פעם אחת בחמשים שנה דאם לא כן היה לו לדבר על השמטת השביעית שאחריה היובל לומר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לארבע השני' וזרעתם את השנה התשיעית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה העשירית עד בא תבואתה תאכלו ישן וממנו נדע שאר השמטות במכ"ש שאם לארבע השנים מצוה את ברכתו כל שכן לשלש השנים:

כג[edit]

לא תמכר לצמיתות ליתן לאו על חזרתו שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה. בתורת כהנים כאילו אמר לא יכבשנה הלוקח תחת ידו מלהחזיר' לבעלים ביובל עד שנמצא שנמכרת לצמיתות:

לצמיתות לפסיקה למכירה פסוקה עולמית. מלשון צמתו בבור חיי שהוא עניין כריתה ופסיקה:

כי לי הארץ אל תרע עיניך בה שאינה שלך. בת"כ ופי' כי לי הארץ אינה שלך במקום שלי הוא מפני שאין טעם לומר לא יכבשנה הלוקח בידו אלא יחזירנה לבעלים מפני שהארץ היא שלי אלא מפני שהארץ היא שלהם או מפני שהארץ אינו שלך ואין ראוי שירע בעיניך בהחזירך אותו לבעלי' ולכן פי' כי לי שאינה שלך:

כד[edit]

ובכל ארץ אחוזתכם לרבות בתי ועבד עברי. בת"כ ומייתי לה בפ"ק דקדושין פי' מדה"ל למכתב בארץ אחוזתכם גאולה תתנו וכתב בכל לרבות בתים ועבד עברי דאית להו גאולה בקרובי' כי היכי דאית ליה לשדה אחוזה דכתיב ביה וגאל את ממכר אחיו ואי לאו רבויא דבכל ה"א לית להו גאולה בקרובים דהא לא אשכחן בהו אלא והיתה גאולתו ומצינן לפרושי הוא עצמו יגאלם כמו בשדה אחזה דכתיב ביה והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וחשב את שני ממכרו והני בתי' דקא מרבה מרבוי' דבכל בבתי ערי חומה קמיירי דאי בבתי חצרים בהדיא כתיב בהו על שדה הארץ יחשב לומר כי היכי דשדה אחוזה יש לו גאולה בקרובים וכן האי עבד עברי דמרבינן מרבויא דבכל בעבד עברי הנמכר לישראל קמיירי דא' בעבד עברי הנמכר לכותי בהדיא כתיב ביה אחד מאחיו יגאלנו או דודו או בן דודו וגו' כך פי' רבי' הלל בפי' ת"כ אבל הסמ"ג פי' דבתים ועבד עברי דמרבינן מרבויא דבכל בבתי ערי החצרים ובעבד עברי הנמכר לכותי קמיירי והא דכתי' בבתי החצרי' על שדה הארץ יחשב ובעבד עברי לכותי אחד מאחיו יגאלנו לקובען חובה הוא דאתו ואליבא דר' אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר וגאל את ממכר אחיו חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות שאם לא רצה לגאול הרשות בידו ת"ל בכל וגו' גאול' תתנו הכתוב קבעו חובה אבל עבד עברי הנמכר לישראל בעיא היא בגמרא ולא איפשיטא אם יש לו גאולה בקרובים אם לא והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות שמטה ויובל המוכר בית בבתי ערי חומה אין הקרובין פודין אותו משמע דס"ל דרבויא דבכל אינו אלא בבתי החצרים ובעבד עברי הנמכר לכותי וקשה דכבר הקשו בגמרא למ"ד לרבות בתי החצרים מאי בכל ונשאר בקושיא:

ולפי פשוטו סמוך לפרשה של אחריו שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב. ולא ידעתי מי הכריחו לומר שהוא סמוך לפרשה של אחריו ולא לראש הפרשה ההיא גבי במספר שנים אחר היובל והלא ענין הגאולה שהיא אחר שתי שני' לא למדנו אותו אלא מקרא דלעיל דכתיב במספר שני' אחר היובל וא"כ יותר נכון היה לומר שהוא סמוך למעל' בראש הפרשה ההיא בעצמה ובא לומר כאן שאין הלוקח יכול לעכב אלא גאולה יתן לארץ אבל מה שטען הרמב"ן ז"ל ואיננו נכון בעיני שיכלול בפרש' היובל ובכל ארץ אחזתכם תתנו גאולה ויאמר בפרשה שנייה כיצד כי ימוך אחיך וגו' אינה טענה שאם מפני שכלל בפרשת היובל ענין הגאולה הנה כמו שכלל על דרך הפשט בפרשת היובל ענין האונאה אגב שאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ואמר כיון שאין מכירת הקרקעות אלא עד היובל אין ראוי שימכור לחבירו אלא כפי מספר השנים הנשארים עד היובל ואם לאו הוא עושה לחבירו אונאה ואין ראוי להונות איש את אחיו כן כלל בפרשת היובל ענין הגאולה אגב שאמר לא תמכר לצמיתות אמר ולכן אין רשות ללוקח לעכב האחוזה בידו אלא כאשר יבא הגואל הקרוב שיגאלה יתננה לו מיד ואם מפני שאינו נכון שתהיה הפרשה השנייה פירו' הפסוק שבפרשה הראשונה עד שהיה פירו' כי ימוך אחיך כאילו אמר כיצד כי ימוך אחיך הנה יותר קשה מזה בפרשת פנחס שחצי הדבור בפרשה הראשונה וחציו האחר בפרשה השנית בפסוק ויהי אחרי המגפה ויאמר יי' אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל:

כה[edit]

אלא מחמת דוחק עוני. לא כדי להניח לאפונדתו או ליקח לו בהמה או ליקח לו כלים בת"כ:

וגאל את ממכר אחיו ואין הלוקח יכול לעכב. כמ"ד וגאל רשות ובא הכתוב של וגאל לומר שאין הלוקח יכול לעכב דאל"כ וגאל למה לי בשלמ' למ"ד חובה שפיר שבא הכתוב לחייב היותר קרוב שיגאל אלא למ"ד רשות מאי קמ"ל וכי תעלה על דעתך שאם רצה לגאול שלא יהא רשאי לגאול אלא עכ"ל דהא קמ"ל שאם רצה הקרוב לגאול גואל ואין הלוקח יכול לעכב:

כו[edit]

ואיש כי לא יהיה לו גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים. בת"כ ובפ"ק דקדושין ופרש"י ז"ל וכי יש לך אדם מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלים מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים הוא קרוב לו:

אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו. כך שנו בת"כ אבל בפ"ק דקדושין שנו אלא זה שיש לו ואינו רוצה ליקח שהרשות בידו ומכאן הביא ראיה ר' יהושע דהאי קרא דוגאל את ממכר אחיו ברשות קמיירי כדתניא וגאל את ממכר אחיו רשות אתה אומר רשו' או אינו אלא חובה ת"ל ואיש כי לא יהיה לו גואל וכי יש אדם בישר' שאין לו גואלי' אלא זה שיש לו ואינו רוצה ליקח שהרשו' בידו דברי ר' יהושע ואם היה כפי מה ששנו בת"כ שאין לו גואל שיוכל לגאול שפירושו אין לו גואל שיש לו השגת יד שיוכל לגאול שוב אין ראיה מן המקרא הזה ומ"ל לרש"י ז"ל לומר דקר' דוגאל את ממכר אחיו ברשו' קמיירי עד שיחייב מזה שאין הלוקח רשאי לעכב דילמא בחובה קמיירי כר' אלעזר ומאי ואם אין לאיש גואל שאין לו גואל שיש לו השגת יד שיוכל לגאול אבל ליכא לפרושי ואם אין לאיש גואל זה שאין לו יורשין כדכתב רש"י ז"ל בפ' נשא גבי ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים כו' אלא זה הגר שאין לו יורשין משום דהכ' בנוטלי חלק בארץ קמיירי שהם מזרע יעקב ולא בגרי' ואין הלשון סובל לפרש דברי רש"י ז"ל שיוכל לגאול שירצה לגאול אבל ר' הלל ז"ל כת' בת"ר ה"ג א"כ למה נאמר ואיש כי לא יהיה לו גואל שיכול לגאול ואינו רוצה שהרשות בידו ואם הגרסא כן אפשר שגם גרסת רש"י ז"ל היא אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו ואינו רוצה:

כז[edit]

לאיש אשר מכר לו המוכר הזה שבא לגאלה. פירוש לא הלוקח הראשון שמכר' לשני שגם הוא נקר' מוכר אלא המוכר שבא לגאלה שהוא בעל השד' דעליה קאי שהלוקח ממנו הוא הלוקח הראשון ובא לומר לך שבעל השד' שבא לגאלה מחשב עם הלוק' הראשון כמה שנים היו משמכר' לו עד היובל ובכמ' מכרה לו ומשיב לו את העודף בדמי המקח על האכילה כדלעיל אבל אינו מחשב עם הלוקח השני שקנאה מיד הלוקח כדתניא בת"כ והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו מניין אתה אומר אם מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים שאינו מחשב אלא עם הראשון ת"ל לאיש אשר מכר לו פי' מניין שאינו מחשב המוכר שבא לגאלה עם הלוקח השני שהוא בידו עכשיו בעת הגאולה דזבנה במאתים אלא עם הלוקח הראשון דזבנה במנה ומהדר ליה כפי חשבון דמנה ת"ל לאשר מכר לו שהוא הלוקח הראשון דזבין ליה מוכר במנה ולא מצי לוקח שני לומר למוכ' שבא לגאלה חשוב לי במאתים ושקול קרקע דידך מידי דהכי זבנתה מלוקח ראשון אלא מחשב במנה עם הלוקח הראשון ומחזיר השאר והראשון מחש' עם השני במאתים ומחזיר לו השאר ותנן נמי בערכין בפרק המוכ' שדהו מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון שנ' לאיש אשר מכר לו:

כח[edit]

די השי' לו מכאן שאינו גואל לחצאין בת"כ. ומייתי לה בערכין בפרק המוכר שדהו דמדה"ל למכת' ואם לא מצאה ידו השיב לו וכתב די השיב לו למדנו שאם מצאה ידו כדי גאולת כל השדה הוא גואל ואם לא מצאה ידו כדי לגאול את כלה אלא חציה אינו גואל לחצאין וכן שנו בת"כ גבי ומצא כדי גאולתו שלא יגאל לחצאין מדכתיב כדי דמשמע כדי כל גאולתו ולא כדי חצי גאולתו שהרי גבי עבד עברי הנמכ' לכותי דכתיב ביה גאולתו ולא כתיב ביה כדי בעי תלמודא אי גמר גאולתו גאולתו משד' אחוזה מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין ופרש"י משום דבשדה אחוזתו כתוב בה כדי גאולתו דמשמע ולא לחצאין ואלו הכא בעבד עברי הנמכר לכותי כתיב ישיב גאולתו ולא כתיב כדי:

עד שנת היובל שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום שהיובל משמט בתחלתו. בת"כ פי' עד שנת היובל ולא עד בכלל שלא יכנס ללוקח משנת היובל כלום אלא עד שלא יכנס יובל תצא השדה מרשות לוקח לרשות מוכר מכאן שהיובל משמע בתחלתו ואף על פי שכתוב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם כבר תרצו בערכין בפרק המקדיש שדהו הא מני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא הוא דאמר מר"ה חייל יובל כדכתיב וקדשת' את שנת החמשים שנה ותניא בתורת כהנים לפי שנ' בעשור לחדש שיכול אין השנה מתקדשת אלא בעשור לחדש כשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה מלמד שהיא מתקדש' מר"ה וכן פרש"י ז"ל וקדשת' בכניסת' מקדשין אותה בב"ד ומה שאמר שהיובל משמט בתחלתו דמשמע אבל שמטה אינה משמטת אלא בסופה וכן שנינו בהדיא בת"כ נמצאת אומר שדות וכספים משמיטין ביובל אלא שהיובל משמט מתחלתו ושביעית משמטת בסופה בשמטת כספים קמיירי דשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה אבל שמטת קרקעות אף בשביעית אף בתחלתה היא כדכתיב שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ובשנה השביעית שבת שבתון וה"ק שיבת השדות לבעלים והשמעת כספים ביובל הם בתחלתו והא דקתני ובשביעית בסופה אהשמטת כספים קאי ושיבת שדות משום יובל נקט לה דהא בשביעית שיבת שדות ליכא ובפרק המקדיש שדהו מייתי לה ופריך בשלמא שביעית בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמעה דההוא קרא בהשמט' כספים קמיירי כדכתיב בתריה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אלא יובל בתחלתו י"ה הוא הא מני רבי ישמעאל היא כו':

כט[edit]

בית משב עיר חומה בית בתוך עיר המוקפ' חומה מימו' יהושע בן נון. בת"כ כאילו אמר בית מושב בעיר חומה שפירושו שנתיישב בתוך עיר המוקפ' חומה שהוקף תחלה ולבסוף ישב בפ"ק דמגלה אריב"ל כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר והם בתי ערי החצרים מ"ט דכתיב ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב ואמר מימות יהושע בן נון משום דמסתמ' אין הכתוב מדבר אלא על עיר המוקפת חומה בשעה שכבש יהושע את הארץ שהיא תחלת ישיבתן בארץ שכל עיר שלא היתה מוקפת בימים ההם אעפ"י שהיא מוקפת עכשיו הרי היא כבתי החצרים וכל עיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף על פי שאינה מוקפת עכשיו הרי היא כמוקפת חומה כדאיתא בפרק המוכר שדהו:

והיתה גאולתו של בית. לא של ממכרו דומיא דומצא כדי גאולתו דלעיל דהת' עכ"ל גאולתו של ממכר לא גאולתו של אחוזה דאחוזה לשון נקבה היא אבל הכא דבית לשון זכר הוא גם לא הוזכר פה ממכר עד שיפול עליו הכנוי של גאולתו עכ"ל שפירושו גאולתו של בית אבל אין לפרש דמה גאולתו של בית הוא אומר ולא גאולתו של מוכר דא"כ גבי גאולתו דלעיל למה לא פיר' גאולתו של ממכר לומ' ולא גאולתו של מוכר א"ת בעבור מלת כדי שאינו נופל על המוכר הכא נמי כתיב בתריה ואם לא יגאל שאין זה נופל על המוכר ועכ"ל דגאולתו נמי אינו על המוכר:

ל[edit]

וקם הבית לצמיתות יצא מכחו של מוכר ועמד בכחו של קונה. משום דעד השתא בכחו של קונה היה עומד ואין לומר וקם הבית לקונה הוצרך לומר יצא מיד המוכר ועמד ביד הקונה דעד השתא אע"פ שהיה בידו של קונה מ"מ היה גם בכחו של מוכר שעדיין היה בידו לגאלו עכשיו שעברה שנת ממכרו יצא מכח של מוכר ששוב אין בידו לפדותו ועמד בידו של קונה ששוב אין אדם יכול להוציאו מידו אבל יש לתמוה למה לא פי' ר' דמלת וקם אצמיתות קאי דעד השת' היה בידו של קונה קנין של שנה בלבד או פחות ממנה ועכשיו שעברה שנת ממכרו קם בידו קנין של צמיתות לדורותיו:

לא יצא ביובל אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו. דאם לא כן לא יצא ביובל למה לי הרי כבר אמור וקם הבית לצמיתות לקונה אותו לדורותיו:

לא[edit]

הרי הן כשדות הגגאלין עד היובל. פי' כשדה אחוזה דכתיב ביה והשיגה ידו ונמצא כדי גאולתו וחשב את שני ממכרו וגו' ושב לאחוזתו אימתי שהשיגה ידו עד היובל ולא עד שנה בלבד כבתי ערי חומה דכתיב בהו ימים תהיה גאולתו ולא יותר:

ויוצאין לבעלים ביובל אם לא נגאלו. דכתיב ביה בשדה אחוזה ואם לא מצאה ידו די השיב לו ולא כבתי ערי חומה דכתיב בהו ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית לצמיתות לקונה:

גאולה תהיה מיד אם ירצה. בת"כ שאין הלוקח יכול לעכב עליו:

ובזה יפה כחו מכח שדות שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים. דכתיב בהו במספר שנים אחר היובל ודרשו בו רז"ל מכאן שהמוכ' שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים ואלו בתי החצרים כתיב בהו גאולה תהיה לו מיד ואינו צריך שיעמוד שתי שנים ביד הלוקח ואח"כ יגאול וזהו ששנינו בפ' המוכר שדהו בתי חצרים נתן להם כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות נגאלין מיד ונגאלין כל י"ב חדש כבתי' ויוצאין בגרעון כסף כשדות:

וביובל יצא בחנם. פי' בלא השלמה דהאי וביובל יצא קרא יתירא הוא דמה תיקן ולא יצא ביובל שלא יצא ביובל הלא הוקשו לשדה אחוזה ולמאי איצטריך וביובל יצא אלא לא נצרכה אלא למוכר בית בבתי חצרים ופגע בו יובל בשנה שנייה למאי מדמיית ליה אי לבתי ערי חומה איחלט ליה ללוקח אי לשד' אחוזה מדמיית ליה השלמה בעי פי' להשלים לו שנה אחת משתי שנים שהיא ראוי' לשהות בידו של לוקח כדתני' בריש פ' המוכר שדהו אכלה שנה אחת לפני היובל משלימי' לו שנה אחרת לאחר היובל להכי אצטריך וביובל יצא לומר שיצא בחנם בלא השלמה:

לב[edit]

וערי הלוים ארבעים ושמנה עיר שנתנו להם אבל חוץ מאלו המ"ח שנתו להם אפילו אם היתה כל העיר של לוים אין להם דין המ"ח ערים שנתנו להם:

גאולת עולם גואל מיד אפי' לפני ב' שנים אם מכרו שדו' ומשדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים או אם מכרו בי' בעיר חומה גואלין לעולם ואינו חלוט לסוף שנה. פי' מגאולת עולם תרתי משמע בין לאחר מכירתן מיד ובא למעט בזה שאין שדותיה' של אלו כשדו' שאר העם שדות שאר העם אינו יכול לגאול אותן אלא אחר שתי שנים כדלעיל ושדותיהן של אלו נגאלין אף לאחר מכירתן מיד ובין לאחר כמה שנים ובא למעט בזה שבתי ערי חומה של אלו אינן כבתי ערי חומה של שאר העם שבתי ערי חומה של שאר העם אינו יכול לגאול אותן אלא עד שנה ולאחר שעברה שנה משמכרן שוב אינו יכול לגאלן ובתי ערי חומה של אלו נגאלין אפילו לאחר כמה שנים משמכרן:

לג[edit]

ואשר יגאל מן הלוים ואם יקנה איש בית או עיר מהם. פי' הגאולה הזאת בלשון מכירה כדלקמיה ואמר אשר יקנה בית או עיר מהם כלשון הכתוב וערי הלוים בתי ערי אחזתם שנכללים גם השדות כדלעיל ולא שבא למעט פה השדות דא"כ יסתור מה שפי' לעיל גבי גאולת עולם ומה שכתיב אחר זה ושדה מגרש עריהם לא ימכר במכר גזבר קא מיירי כדלקמיה שאינה יוצאה לכהנים ביובל כמו בישראל אלא ישוב ללוי שמכרו והידיענו בזה שמשפט מכירת בית הלוי אינו כמשפט מכירתו של בית ישראל שמכירת בית הלוי אעפ"י שהוא בית עיר חומה אם לא גאל אותה עד היובל יוצא ביובל כאילו הוא שדה אחוזה ובית חומה של ישר' אינו כן שאם לא גאל אותו בתוך שנתו שוב אינו יכול לגאול אותו אלא הרי הוא חלוט לקונה אותו:

דבר אחר לפי שנ' גאולת עולם תהיה ללוים יכול לא דבר הכתו' אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים אבל לוי שקנ' מלוי יהי חלוט ת"ל ואשר יגאל מן הלוים אף הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם. פי' ד"א ואשר יגאל לשון גאולה הוא במשמעו שהוא מענין פדיון ואדלעיל מיניה קאי דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים שהוא כולל הבתים והשדות הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים ובא הכתוב הזה לומר שלא בישראל שקנה בתי ערי הלוים ושדותיהם בלבד קאמר גאולת עולם שיש ללוי לפדותו לעולם עד היובל מפני שהקפידה התורה בהם כדי שלא תיפקע נחלתם מהם מפני שבתי ערי הלוים היא אחזתם בתוך בני ישראל אבל בלוי שקנה בתי ערי הלוים ושדותיה' שהקונה והמוכר שניהם לוים ואין נחלת הלוים נפקעת מהלוים אם לא יפדה אותו תוך שנתו ה"א שמשפטם של בתי ערי חומה של אלו יהיה כמשפט בתי ערי חומה של ישראל שאם לא גאל עד תום שנת ממכרו שיהיו חלוטי' לקונה ולא יצאו ביובל קמ"ל ואשר יגאל מן הלוים לומר וכן אם יהיה הלוי הפודה פודה מן הלוי פודה גאולת עולם שקנה אותה ממנו דינו כלוי הפודה מישראל והא דכתיב בתרי' ויצא ממכר בית ועיר אחזתו ביובל לאו אגאולת עולם דלעיל מיניה קאי דמיירי בפדיון אלא מילתא באנפי נפשה היא לומר שאם לא גאל אותה עד היובל יוצא ביובל ואינו נחלט לקונ':

כי בתי ערי הלוים היא אחוזתם לא היה להם נחל' שדות וכרמי' אלא ערים לשב' ומגרשיהם לפיכך הם להם במקום שדות ויש להם גאולה כשדות כדי שלא יופקע נחלתם מהם. הא דקאמר ויש להם גאולה כשדות ולא קאמר נמי ויוצאין ביובל כשדות לאו דוקא אלא הה"נ ויוצאין ביובל כשדות וחד מנייהו נקט אך קשה שזה הטעם של כי בתי ערי הלוים היא אחזתם ואין ראוי שיופקע נחלתם מהם לא שייך אלא כשהקונים מהם הם ישראלים אבל כשהקונים מהם הם לויים אין בזה הפקעת הנחלה מהם מאחר שהמוכרים והקונים לויים ואם כן בשלמא לפי הפירוש הראשון שפי' ואשר יגאל גאולה זו לשון מכירה היא שפי' דאיכ' למימר דקרא דגאולת עולם תהיה ללוים בקונים ישראלים קמיירי אבל כשהקונים לוים דינם כבתי ערי חומה של ישראל שאם לא גאלו תוך שנתם הם נחלטי' לקונים ואינן יוצאים ביובל אלא לפי השנים שפי' ואשר יגאל מן הלוים כשהקונים ג"כ לוים שאף הם דינם כדין הקונים הישראלים מאי כי בתי ערי הלוי' היא אחזתם דקאמר הא לא שייך האי טעמא כשהקונים לוים. ושמא י"ל שמפני שרוב הקוני' מן הלויה הם ישראלים שהם הרבים נתנה התורה הטעם בעבורם ולא חששה למיעוטא דלוים הקונים:

לד[edit]

ושדה מגרש עריהם לא ימכר מכר גזבר שאם הקדיש בן לוי שדה ולא גאלה ומכרה גזבר אינ' יוצא' לכהנים ביובל כמו שנ' בישראל ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד אבל בן לוי גואל לעול'. כדתני' בת"כ לא ימכר מכר גזבר או לא ימכר מכר עול' ת"ל כי אחוזת עול' היא להם פי' האי לא ימכר לא מצית לפרושיה שלא יוכל הלוי למכרו דהא לעיל מיניה כתיב גאולת עולם תהיה ללוים ותניא בתורת כהנים לפי שנאמר בשדה אחוזה במספר שנים תקנ' מאת עמיתך דהיינו אחר שתי שנים יכול אף בלוים כן תלמוד לומר גאולת עולם תהיה ללוים מיד וכתיב בתריה ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל אלמא יכול למכרו אלא על כרחך לומר דהאי לא ימכר או במכר גזבר הוא דאי אקדיש לוי שדהו ולא השיגה ידו לגאול לית ליה רשות לגזבר למזבניה או במכר עולם הוא ואתא האי קרא לאשמועינן שאע"פ שלוי יכול למכור שדהו אינו נמכר מכר עולם תלמוד לומר כי אחוזת עולם הוא כלומר מדכתיב אחוזת עולם הוא להם למדנו דאינו נמכר מכר עולם ומה אני מקיים לא ימכר מכר גזבר ויש לתמוה דמדהוצרך להביא ראיה מקרא דכי אחוזת עולם הוא להם שאינו נמכר מכר עולם ולא ממה שכתוב לעיל גאולת עולם תהיה ללוי' ש"מ דס"ל דהנהו קראי דלעיל בבתים וערי' לחודייהו קמיירי ולא בשדה מגרש עריה' וכיון שכן למה לא יפרשו לא ימכר שלא יוכל הלוי למכור השדה מגרש שלו וקראי דלעיל בבתים וערים בלבד קמיירי ולא בשדה מגרש ועוד מהו זה שאמרו בת"כ גבי גאולת עולם תהיה ללוים לפי שנ' בשדה אחוזה במספר שנים כו' יכול אף בלוי' כן כו' הא קרא דגאולת עולם תהיה ללוים בבתי' וערי' קמיירי והוה להו למימר לפי שנא' בבתי ערי חומה של ישראל והיתה גאלתו עד תום שנת ממכרו ומשם והלא' נחלט לקונה אותו יכול אף בתי ערי חומה של לוים כן ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים שגואל כל זמן שירצה ואם לא גאל ובא היובל יוצא ביובל וצ"ע אבל ממה שפירש לא ימכר במכר גזבר כדתניא בת"כ ולא בשנוי שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה כדתנן בסוף ערכין אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה שנ' לא ימכר צ"ל שבחר מה ששנו בת"כ מפני שהוא יותר קרוב לפשוטו של מקר' כמנהגו בכל מקו':

לה[edit]

והחזקת בו אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו וכו'. בת"כ דלשון והחזקת בו להחזיקו במה שהוא קא מיירי כאד' המחזיק הקיר הנטוי שלא יפול:

גר ותושב גר זה גר צדק אף אם הוא גר או תושב. אבל לא גר ותושב דוקא דומיא דולא תונו את הגר ואהבתם את הגר משום דברישיה דקרא כתיב וכי ימוך אחיך ותושב לאו אחיך הוא שאע"פ שקבל עליו שלא לעבוד ע"א ויקבל עליו שבע מצות מ"מ אוכל נבלות הוא:

לו[edit]

נשך ותרבית חד שויוה רבנן לעבור עליו בשני לאוין. בפ' איזהו נשך דאל"כ מי איכא נשך בלא תרבית או תרבית בלא נשך ואמר רבא אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין וא"ת א"כ למה שנה הכתוב בלשונם לכתוב הלאו האחד בלשון א' והלאו האחר בלשון אחר כבר תרצו התוספות שכיון שהוצרך הכתוב לחייב עליו שני לאוין אורחא דקרא הוא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר והא דתנן אי זהו נשך ואי זהו תרבית נשך המלוה סלע בה' דינרים סאתים חטין בשלש ותרבית לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חטין בשלשים דינרים אמר לו תן לי חטי שאני רוצה למכרן וליקח בהן יין אמר לו הרי חטיך עשויו' עלי בשלשים והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו וכך היא שנויה בת"כ היינו רבית דרבנן כדמפרש בגמ' דהא רבית דאורייתא אינו אלא דרך הלואה כדכתיב מרבה הונו בנשך ובמרבית ואלו מתני' וברית' דת"כ במקח וממכר הן ובגמרא אמרו מדשביק מתני' רבית דאורייתא וקא מפרש רבית דרבנן מכלל דמדאוריתא נשך ותרבית חדא מילתא היא ומה שאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כסף בנשך ואוכל במרבית אין להוכיח מזה שהנשך והמרבית שני דברים הם שכבר תרצו בפרק אי זהו נשך ת"ר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אין לי אלא נשך בכסף ורבית באוכל נשך באוכל מניין ת"ל נשך אוכל רבית בכסף מניין ת"ל נשך כסף אם אינו עניין לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך את כספך לא תתן לו בנשך תנהו ענין למרבית כסף:

מ[edit]

עד שנת היובל אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאן. דד' קראי כתיבי חד עד שנת היובל יעבוד עמך ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש למ"ד מוכר עצמו אינו נמכ' אלא לשש וחד ושב אל משפחתו ואוקמיה במכרוהו ב"ד שפגע בו יובל קודם שש וחד ואיש אל משפחתו תשובו ואוקמוה בנרצע שפגע בו יובל קודם שש לרציעתו וחד ועבדו לעול' ואוקמוה בנרצע שפגע בו יובל אחר שש לרציעתו כדאיתא בפ"ק דקדושי':

מא[edit]

הוא ובניו א"ר שמעון אם היא נמכ' בניו מי מכרן אלא מכאן שרבו חייב במזונו' בניו. וכה"ג דרשי במכיל' גבי ויצאה אשתו עמו וכי מי הכניס שתצא אלא מכאן שרבו חייב במזונו' אשתו ובניו דהכא לאו בסתם בני' קמיירי דומיא דאשתו אלא בבנים שהאב חייב במזונותן בלבד דהיינו עד שיהיו בני שש:

אל אחזת אבותיו אל כבוד אבותיו. לא אל אחזת קרקעותיו דומיא דשבתם איש אל אחזתו ואין לזלזלן בכך דהכא לאו במכר אחוזתו קמיירי כמו גבי יובל דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו דמיירי במכירת עצמו ובמכירת קרקעותיו אלא דוקא במוכר עצמו קמיירי וא"כ לא שייך הכא לומר ואל אחזת קרקעותיו ישוב לפיכך צ"ל דאל אחזת אבותיו דההא פירושו אל כבוד אבותיו ישוב שכל זמן שלא שב אל משפחתו אבותיו מזולזלים ומזה הטעם עצמו הוצרך לפר' אחזת חזקת שפירושו שישוב בחזת' כבוד אבותיו:

מב[edit]

כי עבדי הם שטרי קודם. בת"כ פי' כיון דשטר קנייתי שקניתים לי לעבדים קודם לשטר של אותו שנמכר לו הרי שטר של רבו בטל לגבי שטרי ואין קנייתו קנייה ולפיכך יוצא מתחתיו ושב אל משפחתו כאלו לא נמכ' דאל"כ מה טעם כי עבדי הם ולכן ישובו אל משפחתם:

מד[edit]

מאת הגוים הם יהיו לך לעבדים. אמר הם יהיו לך לעבדים במקום אתה תקנו עבד ואמה משני שממה שפתח בראש המקר' ועבדך ואמתך אשר יהיו לך נראה שלא בא לפרש אלא מאי זו אומה יהיו לך העבדים והשפחות אשר תשתמש בהם וא"כ צריך לסיים בו מאת הגוים אשר סביבותיכם יהיו לכם לעבדים לא מאת הגוים אשר סביבותיכם תקנו ולכן פי' שמלת תקנו פה הוא במקום יהיו לך כלומר תקנו מהם שיהיו לך לעבדי':

אשר סביבותיכם ולא שבתוך גבול ארצכם שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמ'. וקרא דאשר סביבותיכם בין בהשלימו בין בלא השלימו קמיירי דאף בלא השלימו זכריה' הקטני' וכל נקבותיהן קטנות וגדולות מותר לקיימן ופי' והכית את כל זכורה לפי חרב הגדולי' אבל הקטנים בכלל רק הנשים והטף הם שדרשו רז"ל והטף של זכרי' וכן מה שאמר לא שבתוך גבול ארצכם בין בהשלימו בין בלא השלימו קמיירי דפי' כי תקרב אל עיר וקראת אליה לשלום במלחמת הרשות הכתוב מדבר כדתני' בספרי' והביאו רש"י ז"ל שם בפס' כי תקרב ממה שפרש"י ז"ל ואם מבני התושבים הביאו מסביבותיהם לישא נשי' בארצכם וילדו להם הבן הולך אחר האב ואינו בכלל לא תחיה אלא מותר אתה לקנותו בעבד נר' שבני התושבים הם הבנים אשר נולדו מאותם שבאו מסביבותיכם דהיינו משאר האומות לגור בארץ ישראל להיות שם תושבים ואלו בת"כ שנו וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אין לי אלא בניהם ובנותיהם הם עצמן מניין ת"ל מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם מת"ל מניין אתה אומר אחד מכל משפחות הארצות שבא על אחת מבנות הכנעני' וילדה ממנו בן מותר אתה לקנותו לעבד ת"ל וממשפחתם אשר עמכם הרי לך שמה שפרש"י ז"ל בפסוק וגם מבני התושבי' הוא הפירוש שפירשו בת"כ על פסוק וממשפחתם אשר עמכם אבל בקדושין בסוף פר' האומר משמע כדברי הרב דתניא מניין לאחד מן האומות שבא על כנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד תלמוד לומר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ופירוש רש"י ז"ל תלמוד לומר וגם מבני התושבי' דלעיל מיניה כתיב ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם שאינן מז' אומו' תקנו עבד ואמה וסמיך ליה וגם מבני התושבים כלומר לא משאר אומות לבדם שאין בהם מערוב ז' עממים אלא אף מבניהם שמולידים התושבים הבאים לגור עמכם מהכנעניות מהם תקנו יכול אף הכנעני הבא על אחת מן האומות והוליד בן אתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם ופרש"י ז"ל מן הנולדים בארצכם אשר הולידו בני שאר אומות מבנות ארצכם שלידתן בארצכם דהיינו אמותיכם ולא מן הגרי' בארצכם שהולידו בני ארצכם במקומו' אחרים מבנות שאר אומות ובאו הבנים לגור כאן אצל אבותם ולפי זה קרא דוממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם קרא יתירא היא דהא כבר כתו' לעיל מיניה וגם מבני התושבי' הגרים עמכם שבאו משאר האומות אשר סביבותיכם להיות תושבים בארצכם ונשאו נשים כנעניו' והולידו בארצכם מת"ל עוד וממשפחתם וגו' אשר הולידו בארצכם לא בא אלא לומר אשר הולידו בארצכם כדי למעט אותם שהולידו בני ארצכם במקומות אשר סביבותיכם דהיינו כנענים שהלכו במקומות שאר האומות ונשאו שם נשים והולידו בנים ואח"כ באו הבנים בארצכם שאינך רשאי לקנות מהם עבדים שהן בכלל לא תחיה:

מהם תקנו אותם תקנו. כדתני' בת"כ הם עצמם מניין ת"ל מהם תקנו משמע דפי' מהם אות' אך קשה למה לא פי' זה בפסוק ראשון והלא בת"כ בשניהן דרשו כן לכן נראה דרש"י ז"ל לא פי' זה פה רק מפני שאינו כתו' פה מהם תקנו עבד ואמה כדלעיל אלא מהם תקנו בלבד ולא פירש מהו הקנוי ולפיכך פי' מהם כמו אותם דהשת' תו לא בעי למכת' בתרי' מה הקנוי כדלעיל ואע"פ שרז"ל דרשו בשניה' יחד מהם כמו אותם רש"י ז"ל מנהגו תמיד להביא המדרשים הקרובים לפשוטו של מקרא ולהניח המדרשים הרחוקים מפשוטו של מקרא ולכן גבי מהם דלעיל דכת' בתריה עבד ואמה היה די במלת מהם תקנו אם פי' מהם אות' פי' אותו כמשמעו אבל גבי מהם דהכא שאינו כתוב אחריו עבד ואמה וא"א להיו' כמשמעו פי' מהם כמו אות':

מו[edit]

איש באחיו להבי' נשיא בעמו ומלך בשרתיו שלא לרדו' בפרך. דאי באדון עם עבדו קמיירי הרי כבר אמור למעלה לא תרד' בו בפרך:

מז[edit]

גר ותושב גר והוא תושב. כאילו אמר גר שהוא תושב דהיינו ערל שקבל עליו ז' מצות שהוא הנקר' גר תושב בכל מקום וכן תרגומו אנקלוס ערל תותב לא שיהיה פירש גר גר צדק ופירש ותושב גר תושב והיה וי"ו ותושב וי"ו החבור דמה השרש יש בן גר צדק לישראל גמור בענין התורה והמצות אבל לא מצאתי לוי"ו הזה חבור בשום מקום ולכן יותר נכון לומר שכונת הרב הוא שהוא וי"ו נוסף כאילו אמר גר תושב שפירושו גר שהוא תושב כמו שכתוב אחריו ונמכר לגר תושב אבל בת"כ שנו ונמכר לגר זה גר צדק תושב זה גר אוכל נבלו' משפח' גר זה הכותי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה ויהיה הוי"ו של תושב וי"ו החבור וחסר וי"ו מן ונמכר לגר תושב כמו שמש ירח ורש"י ז"ל פנה לדרך אנקלוס שתרגם גר ותושב ערל תותב ולא ידעתי היכן מצא זה:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.